Classical and modern Jewish sources address the Yom Kippur prohibition on leather shoes, establishing that non-leather footwear is generally permitted. These sources examine the parameters of what constitutes prohibited footwear and discuss how comfort and protection factor into the halacha.
אבל של גמי או של קש או של בגד או של שאר מינים מותר
29 sources · 26 verified
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
This question actually raises two distinct halachic issues — the scope of the Yom Kippur prohibition on wearing shoes (and whether comfortable non-leather footwear like crocs falls within it), and separately, the propriety of taking medications before or during the fast to lessen its difficulty.
The Gemara in Yoma 78b:1 records that Amoraim themselves wore cork and reed sandals on Yom Kippur and on communal fasts, while Yevamot 102b:18 clarifies that even a cloth anpileya is permitted, and only a cushioned or leather-lined one is forbidden due to the pleasure derived from it, a distinction elaborated by the Beit Yosef, Orach Chayim 614:4.
Addressing the modern reality directly, Peninei Halakhah, Days of Awe 9:5 argues that once manufacturers produce high-quality non-leather shoes comfortable enough for regular outdoor walking, such shoes should be treated like leather shoes and forbidden, since the earlier leniency for non-leather materials presumed those materials were uncomfortable and thus not "real" shoes.
The Mishnah and Gemara in Yoma 73b:13 and Yoma 83a:2 establish that a sick person is fed according to medical necessity, and that the ill person's own sense of need is generally heeded over a doctor's contrary assessment, based on the principle that "the heart knows the bitterness of its soul."
The Shulchan Arukh in Shulchan Arukh, Orach Chayim 617:1, together with the Mishnah Berurah's elaboration in Mishnah Berurah 617:4 and the Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 617:3, details the graduated feeding process for a pregnant woman or anyone whose face changes color from smelling food, requiring that food be given only incrementally and only once genuine danger is established, rather than merely to ease general discomfort.
Mishneh Halachos 7:82 addresses the specific question of easing the fast through medication, permitting the use of appetite-suppressing pills taken before Yom Kippur, on the grounds that eating beforehand to prepare for the fast is itself a mitzvah and that averting hunger is not inherently forbidden, while also noting that the halachic threshold for liability in eating on Yom Kippur can shift for someone suffering a hunger-related illness.
Discusses the obligation to feed a person whose health is at risk on Yom Kippur, including the priority of medical judgment and the limits of fasting when danger is involved.
§ It was taught in the mishna: If a person is ill and requires food due to potential danger, one feeds him according to the advice of medical experts. Rabbi Yannai said: If an ill person says he needs to eat, and a doctor says he does not need to eat, one listens to the ill person. What is the reason for this halakha? It is because the verse states: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10), meaning an ill person knows the intensity of his pain and weakness, and doctors cannot say otherwise. The Gemara asks: It is obvious that a person knows himself better than anyone else does. Why does this need to be stated explicitly? The Gemara answers: It is lest you say that the doctor is more certain because he has had more experience with this condition. Therefore, the verse teaches us that even so, it is the ill person who knows his own suffering better than anyone else. However, in the opposite case, if a doctor says that the ill person needs food, but the ill person himself says he does not need to eat, one listens to the doctor. What is the reason for this halakha? It is because confusion [tunba] has taken hold of the ill person on account of his illness, and his judgment is impaired. Consequently, he himself does not know how much he needs food. And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: With regard to one who suffers pain in his throat, one may place medicine inside his mouth on Shabbat, although administering a remedy is prohibited on Shabbat. This is because there is uncertainty whether or not it is a life-threatening situation for him, as it is difficult to ascertain the severity of internal pain. And a case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat.
The central Talmudic discussion of the Yom Kippur afflictions, including the prohibition of wearing shoes and the question of what constitutes prohibited footwear.
cork on Yom Kippur? Is it considered a shoe, and therefore it may not be worn on Yom Kippur, or not? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani stood on his feet to testify and said: I saw that Rabbi Yehoshua ben Levi went out on Yom Kippur in cork sandals, and I said to him: What is the law on a communal fast that is decreed in a time of drought, when shoes are similarly prohibited? Are reed sandals permitted? He said to me: It is no different, and such sandals are permitted even on a communal fast day. Rabba bar bar Ḥana said: I saw Rabbi Elazar from Nineveh go out in cork sandals on a communal fast day, and I said to him: What is the law on Yom Kippur? He said to me: It is no different, and it is permitted. The Gemara reports: Rav Yehuda went out on Yom Kippur in reed sandals. Abaye went out in sandals made of palm fiber. Rava went out in sandals braided with reeds. None of these sandals are considered to be shoes. Rabba bar Rav Huna wrapped a scarf around his feet and went out. Rami bar Ḥama raised an objection: We learned that an amputee may go out with his wooden prosthetic leg on Shabbat, since it is like a shoe; these are the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yosei prohibits it. And a baraita was taught in that regard as an addendum to that mishna: And they agree that it is prohibited to go out wearing it on Yom Kippur. As this indicates that even wooden shoes are prohibited, the materials worn by the aforementioned amora’im should also be prohibited. Abaye said: There, in the case of Yom Kippur, it is prohibited because there are rags in the prosthesis. The prohibition is not due to the shoes but due to the pleasure of the comfort, which is prohibited on Yom Kippur. Rava said to him: And if the prosthetic leg is not a garment, meaning that it is not a shoe, do the rags make it into a garment? Only shoes are forbidden, not other garments. And furthermore, any other kind of pleasure that is not the pleasure of wearing shoes, is it prohibited on Yom Kippur? Only certain afflictions are mandated on Yom Kippur; activities that are not specifically restricted by those afflictions are permitted. And Rabba bar Rav Huna would wrap a scarf on his feet and go out, demonstrating that the comfort provided by rags is permitted on Yom Kippur. Furthermore, the continuation of the baraita contradicts your explanation that the prohibition is due to the comfort provided by the rags. From the fact that it teaches in the latter clause: If the prosthetic leg has a receptacle designed for rags it is susceptible to ritual impurity like all wooden utensils which have receptacles, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with a prosthetic leg that has a hollow space designed for rags. Abaye’s position is thereby rejected.
Chachmei Bavel distinguish between leather anpileya, which is considered footwear and prohibited on Yom Kippur, and cloth anpileya, which is permitted; Rava’s example of wrapping a scarf around his feet indicates that non-leather foot coverings may be worn to prevent injury even when comfortable.
And the Gemara raises a contradiction from a baraita concerning what footwear is permitted on Yom Kippur, which seems to indicate otherwise: The halakha is the same for a soft leather shoe, and a hard leather sandal, and an anpileya, as one may not walk in them from one house to another, nor from one bed to another on Yom Kippur, due to the prohibition against wearing shoes, indicating that at least as far as Yom Kippur is concerned, an anpileya is considered a shoe. Abaye said: There, with regard to Yom Kippur, it is referring to an anpileya that has cushioning, and this is forbidden due to the pleasure that one derives from cushioned footwear on a day when people are commanded to afflict themselves. Rava said to him: But is footwear that is not considered to be shoes forbidden on Yom Kippur due to the pleasure one derives from wearing them? But Rabba bar Rav Huna would wrap a scarf on his feet and go out on Yom Kippur so his feet would not be injured, implying that there is no prohibition against wearing something comfortable on one’s foot, as long as it is not defined as a shoe. Rather, Rava said: This is not difficult. Here, when they said that an anpileya has the status of a shoe, it is referring to an anpileya made of leather. There, when they do not consider it a shoe, it is referring to an anpileya made of cloth. The Gemara adds: And so too, it is reasonable to distinguish in this manner, as, if you do not say so, it is difficult to reconcile the seeming contradiction between one statement about Yom Kippur and another statement about Yom Kippur. As it is taught in a baraita: A person shall not walk while wearing slippers [kordakisin] within his house on Yom Kippur, but he may walk while wearing an anpileya within his house. This would imply that wearing an anpileya is permitted, but the baraita quoted above taught that it is prohibited. Rather, must one not conclude from here that here, where it indicates that an anpileya is forbidden, it is referring to an anpileya made of leather, as they are considered like a shoe, and there, where an anpileya is permitted, it is referring to an anpileya made of cloth? The Gemara concludes: Indeed, learn from here that it is so.
Chachmei Bavel discuss the source for considering the lack of shoes an affliction, deriving it from verses describing David and Isaiah as barefoot, while questioning whether those verses might instead refer to lacking royal equipment or wearing patched shoes.
§ The Gemara clarifies the next point in the mishna: The fact that not wearing shoes is considered an affliction, from where do we derive this? As it is written: “And David went up by the ascent of the Mount of Olives, and wept as he went up, and he had his head covered, and was walking barefoot” (II Samuel 15:30). Barefoot implies a lack of what? Is it not a lack of wearing shoes? All these deprivations are described as affliction. The Gemara rejects this: No, perhaps he was barefoot from a horse and whip. Even if he was wearing shoes, a king without a horse and whip was considered as if he were going barefoot. Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We learn it from here, as it states: “Go and loose the sackcloth from your loins, and remove your shoe from your foot” (Isaiah 20:2). And it is written: “And he did so, walking naked and barefoot” (Isaiah 20:2). Barefoot implies a lack of what? Is it not a lack of wearing shoes? The Gemara challenges: And say that perhaps the meaning of barefoot is that Isaiah walked with patched shoes. Because if you do not say this, but you claim that the verse is to be understood literally, does “naked” mean actually naked? Rather, the meaning is that Isaiah walked in ragged garments. Here too, the meaning is that he walked in patched shoes.
Chachmei Bavel state that on Yom Kippur one may not eat, drink, wash, anoint, wear sandals, or engage in marital relations; Rabbi Eliezer permits the king and bride to wash their faces and a woman who has given birth to wear sandals, while the Sages prohibit these exceptions. Eating a large date’s bulk or drinking a cheekful incurs liability, with foods and beverages combining separately but not with one another.
The passage derives that the impurity of sheratzim applies to worked animal hides but excludes sea-animal hides and unworked hide used for a matzah or an ephah.
[ט] "עור" – יכול אף עורות שבים יהיו טמאים? ודין הוא! טימא בנגעים וטימא בשרצים. מה נגעים – פטר בהם עורות של ים, אף שרצים – יפטר בהם עורות של ים! [י] יכול אף עור המצה ועור האיפה במשמע? ת"ל "מלאכת עור" – יצאו עור המצה ועור האיפה שלא נעשה בהם מלאכה.
The passage states that Yom Kippur prohibits wearing footwear made of leather, including leather substitutes such as a wooden prosthetic foot, while footwear made of reed, straw, cloth, or other non-leather materials is permitted, including cloth socks worn indoors or in public; it also permits shoes or foot coverings when needed to prevent danger from scorpions, and allows a woman after childbirth to wear shoes for thirty days because of the cold.
סיכה דתניא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם הוא חולה אפילו אין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש אבל בלא חולי אפילו אם אינו סך לתענוג אלא להעביר הזוהמא אסור. נעילת הסנדל ילפינן מקרא דחשיב עינוי ודוקא בשל עור ומיהו כל דבר של עור אפילו קב הקיטע וכיוצא בו אסור אבל של גמי ושל קש וכל מינין חוץ מבשל עור מותר וכן מותר לילך באנפילאות של בגד ל"ש בבית ל"ש בר"ה והחיה מותרת לנעול הסנדל כל ל' יום משום צנה כתב בה"ג אי בעי למיזל למקרי בצבור או למאי דצריך ליומיה והוא דחיל למיעל בלא מסאנא משום עקרבא שרי למכרך מידי אכרעיה ואפיק כל צורכיה ולא נהירא דמשום סכנת עקרב מותר אפי' במנעל ממש ואפילו שלא לצורך מצוה מותר וכן לצורך מצוה מותר אפילו לנעול ממש:
Rambam states that a flat, heel-less shoe made of kilayim may be worn because the skin of the foot is hard and does not derive benefit like the skin elsewhere on the body.
שולחן ערוך, אורח חיים תרי״ז — ד"ה דין עוברה ומניקה ויולדת ביו"כ
Shulchan Arukh, Orach Chayim 617:1
The governing section for the obligation to eat on Yom Kippur when fasting endangers health, including the principles of medical need and measured eating. It is essential for the question of using medication or nutritional aids to make fasting easier.
דין עוברה ומניקה ויולדת ביו"כ. ובו ד סעיפים: עוברות ומניקות מתענות ומשלימו' ביום הכפורים: עוברה שהריחה (ופניה משתנים אע"פ שלא אמרה צריכה אני) (רי"ו נכ"ז) לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה: כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו ומאכילין אותו ממנו:
“The laws concerning a pregnant woman, and one who nurses a child, and giving birth on Yom Kippur” - Containing four paragraphs. Pregnant and nursing women fast completely on Yom Kippur. A pregnant woman who smells (food and her face changes even though she did not say “I need it”) we whisper in her ear that it is Yom Kippur and if she quiets down when this is mentioned it is fine, but if not, then we feed her (until) she is satisfied. Every person who smells food and his face changes (its color) and he is in danger if they do not give him from it (the food which he smells), we feed him from it (the food).
משנה ברורה תרי״ז — ד"ה (ד) מאכילין אותה - פי' שתוחבין
Mishnah Berurah 617:4
Clarifies when a sick person must eat or drink on Yom Kippur and how medical necessity overrides the fast. It supports evaluating whether a medication is medically indicated, but it does not authorize taking products merely for convenience without a health-related need.
(ד) מאכילין אותה - פי' שתוחבין קיסם ברוטב (ר"ל איזה טיפות) ונותנים לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב פחות פחות מכשיעור כפי שיתבאר לקמן בסימן תרי"ח ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן המאכל עצמו פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה. ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל הנזכר לעיל משום שלפעמים מתיישבת דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא וכן כשמאכילין אותו ע"פ עצמו כשאומר צריך אני ג"כ מאכילין אותו עד שיאמר די אך בכל זה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור וכפי שיתבאר לקמן סי' תרי"ח: (ו) ונשתנו פניו - ובלא נשתנו פניו אע"פ שאומר שלבו חלש וצריך לאכול אין מאכילין אותו. [כ"כ מ"א וא"ר ובישועות יעקב מגמגם בזה ועיין בחתם סופר בחלק אה"ע ח"ב סי' פ"ב שדעתו דאף שאנו אין מאכילין אותו מחמת שהוא בחזקת בריא מ"מ החולה עצמו היודע מרת נפשו יוכל ליקח לעצמו ולאכול בין ביוה"כ בין בשאר איסורין כיון שמרגיש בעצמו שיוכל לבא לידי סכנה]: (יב) ככל אדם - דמשם ואילך הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה דבודאי אין שום סכנה מחמת לידה לאחר ז' ימים ללידתה לפיכך אף אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער לידה אין מאכילין אותה אבל אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי החולי מאכילין אותה כדרך שמאכילין כל חולה כשאומר צריך אני כמו שיתבאר בסימן תרי"ח ע"ש:
שולחן ערוך, אורח חיים תרי״ד — ד"ה אסור לנעול סנדל או מנעל של
Shulchan Arukh, Orach Chayim 614:2
The governing law of footwear on Yom Kippur: leather shoes are prohibited, while non-leather footwear is generally permitted; the section also discusses the status of footwear that provides protection and comfort. Practical application to unusually comfortable shoes requires the commentaries and contemporary responsa.
אסור לנעול סנדל או מנעל של עור אפי' קב הקיטע וכיוצא בו אפי' של עץ ומחופה עור אסור אבל של גמי או של קש או של בגד או של שאר מינים מותר אפילו לצא' בהם לרשו' הרבים (ומותר לעמוד על כרים וכסתות של עור ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה) (מרדכי דיומא ותה"ד סי' קמ"ט): החיה כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל והחולה כיוצא בו אע"פ שאין בו סכנה וכן מי שיש לו מכה ברגליו: מותר כל אדם לנעול סנדל מחמת עקרב וכיוצא בו כדי שלא ישכנו אם מצויים שם עקרבים או דברים הנושכים: הגה ואם ירדו גשמים ורוצה לילך לביתו מבהכ"נ או להיפך והוא איסטניס מותר לנעול מנעליו עד שמגיע למקומו (מהרי"ל):
It is forbidden to put on a sandle or a shoe of leather, not even as a sole on an artificial leg and to go out with it. Even if it is wooden (the shoe) and covered with leather it is forbidden, but if it is made of reed or straw or cloth or other things, it is permissible even to go outside in them to the public domain (the street). (It is permissible to stand on cushions and pillows of leather, and anyhow one who is strict about these things will be blessed,) (מרדכי דיומא ותה״ד סי‘ קמ״ט). One who has just given birth, during the first thirty days (of the recovery) she is permitted to wear shoes, and the sick person is just like that even though (the sick person) is not dangerously sick, and so the person who has a sore on his foot (is also allowed to put on shoes). Every person is permitted to wear shoes because of a scorpion and the like so that they will not bite him if they happen to be found, (if the place is infested with) scorpions or things that bite. Hagah: If rain was falling and one wanted to walk to his house from the synagogue or the opposite way (from the synagogue to his house) and he is sickly (or delicate), he is permitted to put on shoes until he reaches his place, (מהרי״ל).
Explains the prohibition as specifically concerning leather footwear and discusses what qualifies as a shoe, including protective footwear and cases where non-leather footwear may nevertheless be problematic. It is a central starting point for evaluating Crocs, Kane-style shoes, and similar footwear.
(ג) של עור - אתרווייהו קאי אלא דסנדל הוא של עור קשה ומנעל הוא של עור רך: (ה) אבל של גמי וכו' - דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור וכן יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים (שקורין וואליק) ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא ולפ"ז ה"ה (קאלאשין) של גומא יש להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג אכן אם צריך לצאת החוצה נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא משא"כ אלו שהם רק משום חומרא: (ו) או של בגד וכו' - גם בכל זה מיירי כשאינו מחופה עור לא למעלה ולא למטה [אחרונים]:
ערוך השולחן, אורח חיים תרי״ד — ד"ה נעילת הסנדל מקרי "עינוי"
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 614:2
Analyzes the Yom Kippur footwear prohibition and the definition of shoes, clarifying the relationship between leather, comfort, and protection. It provides an important companion framework to the Shulchan Arukh and Mishnah Berurah.
נעילת הסנדל מקרי "עינוי", כשאין הולכין בו. ולכן אסור ביום הכיפורים, דכתיב: "מנעי רגלך מיחף"; ונאמר: "ודוד עולה במעלה הזיתים, עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא הולך יחף"; ובישעיה (כ ב) כתיב: "ונעלך תחלוץ מעל רגליך" כדי לענות עצמו, עיין שם. ויש בעניין זה שלוש שיטות:[א] שיטת הטור והש"ע סעיף ב, דכל של עור – אסור, וכל שאינו של עור – מותר. שכתבו, וזה לשונם: אסור לנעול מנעל או סנדל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור – אסור. אבל של גמי, או של קש, או של בגד, או של שאר מינים – מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים. עד כאן לשונם. ואין הכוונה דמינים אלו גם במחופים עור מותר, כדמשמע לכאורה משטחיות הלשון, דוודאי אסור. אלא משום דבשל עץ מצינו בגמרא (יבמות קג א) שיכול להיות מצופה עור, כתבו כן, אבל לעולם אין חילוק. וזהו דעת הרי"ף והרא"ש. [ב] אבל שיטת רש"י דמנעל של עץ – אסור. וכן נראה מדברי התוספות בסוגיא דיומא (עח ב). שהרי מסיק רבא שם על משנה דהקיטע יוצא בקב שלו, דביום הכיפורים לכולי עלמא מקרי מנעל, ואסור לצאת בו, עיין שם. אבל של גמי, ושל שעם, וקש, ובגד, ושארי מינים – מותר. [ג] ושיטת בעל המאור דלמסקנא דרבא – כל המינים אסורים כשעשויים כעין מנעל. והנה שיטה זו דחאה הרמב"ן, עיין שם. אבל שיטת רש"י ותוספות מוכחת להדיא בסוגיא שם. אך באמת סוגיא דשבת (סו ב) וביבמות שם סותרת סוגיא דיומא. דבשם מוכח להדיא דלרבנן לא מקרי מנעל דקיטע, שהוא של עץ, "מנעל". וצריך לומר, כמו שכתב הרמב"ן שם, דביומא הוי רק לרבי מאיר ולרבי יוסי, ולא לרבנן, והלכה כרבנן, עיין שם. ולכן הרי"ף לא הביא זה כלל. וכן בירושלמי (תענית פרק ראשון הלכה ו) אומר: תניא: יוצאין באנפיליא; ותניא: אין יוצאין. הא בשל בגד, והא בשל עור. עיין שם. ולכן, אף על פי שבתוספתא ריש פרק רביעי תניא שאסור אפילו באנפליא של בגד – לא חשו לה, כיון שהיא נגד הבבלי והירושלמי. אך על של עץ – אין ראיה מירושלמי להיתר. ובירושלמי פרק שנים עשר דיבמות (הלכה ב) יש פלוגתא לעניין חליצה, אי מקרי של עץ "מנעל". עיין שם. ובדברי הרמב"ם פרק שלישי דין ז יש מקום עיון. והמפרשים תפסו שהוא עומד בשיטת הרי"ף והרא"ש, דכל שאינו של עור – מותר, אפילו בשל עץ. ולעניות דעתי לא משמע כן מלשונו, שכתב: אסור לנעול מנעל וסנדל, אפילו ברגלו אחד. ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי, וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו, ומרגיש שהוא יחף. עד כאן לשונו. הרי שהצריך שהרגל תרגיש ביחיפתה, ושל עץ פשיטא שלא תרגיש, ואסור. ונראה לי בטעמו, דלאו משום דשל עץ מקרי "מנעל", שהרי לעניין חליצה פסק בעצמו בפרק רביעי מיבום (הלכה יח) דשל עץ פסול. אלא טעמו נראה לי: דכיון דיום הכיפורים הוי טעמא משום עינוי, לכן כל שאינו מתענה, ואינו מרגיש שהולך יחף – אסור. דבכל הדברים כמו שעם, וגמי, ובגד – הרגל מרגיש, מפני שהן רכין. ולא כן בשל עץ. ולפי זה נראה לעניות דעתי דאין לצאת במנעל של עץ ביום הכיפורים, כיון שכן הוא דעת רש"י ותוספות ורמב"ם.
Some authorities forbid wearing even shoes made of wood that are not covered with leather; but shoes made of reed grass, or straw or cloth are permitted. You should be stringent and not wear shoes even when walking through mud and clay or in the rain. Even if you have to walk among non-Jews it is forbidden to wear shoes. But if it is very painful for you to walk through mud and clay, or in the rain without shoes, you may wear shoes without heels, and if they have heels, you should change them around, putting the left shoe on the right foot and the right shoe on the left foot, if there is a difference between them. Before the entrance of the synagogue you should take them off and put them away. You should be careful not to touch them with your hands either when putting them on or removing them, so that you will not have to wash your hands. A person who is sick, even if his condition is not critical, or one who has an injured foot, or a woman within thirty days after childbirth, is permitted to wear shoes.
Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 614:15
Collects Sephardic and later authorities on Yom Kippur footwear, including the treatment of non-leather shoes and footwear that may be unusually protective or comfortable.
טו) שם. או של שאר מינים מותר. שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף. הרמב"ם פ"ג מה' שביתת עשור. ב"י לבוש. ועוד שלא אסרו אלא מנעל וכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש. ר"ז או' ג': טז) שם. או של שאר מינים מותר ואפי' אם הוא עשוי כתמונת מנעל ממש בצורתו כיון שאין בו עור לא למעלה ולא למטה וכ"ש פוזמקאות שלנו דשרי כן מוכח מן הפו' מ"ב בב"ה: טוב) ומגעל העשוי מלבדים ועשוי כמדת מנעל שלנו ומגין ואינו מרגיש כלל שהולך יחף יש להחמיר כמ"ש לעיל סי' תקנ"ד או' ע' יעו"ש. אכן אם הם לבדים רכים מסתברא דאין להחמיר וכמ"ש בהגהת חתם סופר. מ"ב בב"ה. וכ"כ בשה"צ או' ה':
בית יוסף, אורח חיים תרי״ד — ד"ה ומ"ש ודוק' בשל עור שם
Beit Yosef, Orach Chayim 614:4
Collects and analyzes the Talmudic and Geonic sources underlying the prohibition of leather footwear on Yom Kippur and the status of non-leather shoes.
ומ"ש ודוק' בשל עור שם (עח:) איבעיא לן מהו לצאת בסנדל של שעם בי"ה ופשטי' דריב"ל ור"א הוו נפקי בי"ה ואמרינן רבי יהודה נפיק בדהיטני פי' מין גמי אביי נפיק בדהוצא רבא נפיק בדבלי פי' עשוי מעשבים רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק וכתב הרא"ש גרסי' בפרק מצות חליצה (יבמות קב:) תניא אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל בהן מבית לבית ולא ממטה למטה ופריך מהא דתניא לא יטייל אדם בקורדקסין בתוך ביתו אבל מטייל הוא כאנפליא בתוך ביתו ומשני כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד וגרסי' נמי בירושלמי אית תנויי תני יוצאין באנפליא בי"ה ואית תנויי תני אין יוצאין א"ר חסדא מ"ד יוצאין בשל בגד ומ"ד אין יוצאין בשל עור עכ"ל נראה מדבריו שכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו בי"ה וכתב הר"ן שכ"ד הרי"ף וכתב עוד ז"ל והר"ז הלוי חולק בדבר משום דבגמרא אקשינן מדתנן והקטע יוצא בקב שלו דקסבר מנעל הוא ורבי יוסי אוסר משום דלאו מנעל הוא והוי משוי ותני עלה ושוין שאסור בו בי"ה כלומר דאפי' ר"י דאסר בשבת דאלמא ס"ל דלאו מנעל הוא מודה שאסור לצאת בו בי"ה אלמא דכל מידי דמגין אסור ומסקינן דכ"ע מנעל הוא אלמא סלקא שמעתין דכל מידי דמגין מנעל איקרי אע"פ שאינו מעור וזהו דעת הרז"ה וכבר פירשתי השמועה כולה בחידושי ע"פ דרכו של הרי"ף ואין כאן מקום להאריך אלא נקוט האי כללא בידך שרש"י סובר של עץ מנעל מיקרי ואין יוצאים ביום הכפורים בו אבל מיני אחריני לאו מנעל נינהו ויוצאין בהן והרז"ה סובר דכולהו מנעל נינהו ואסורים והרי"ף סובר דכל מנעל שאינו של עור לא מיקרי מנעל עכ"ל והרמב"ם כתב אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכיוצא בהן וכורך אדם בגד על רגליו וכיוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף עכ"ל ודבריו סתומים: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימין להתיר בכל מנעל שאינו של עור הכי נקטינן: וכתב ר"י לעולם לא ראיתי מי שנהג היתר לצאת בסנדל של עץ ורבינו סתם דבריו כדעת הרי"ף והרא"ש דלא מיקרי מנעל אלא של עור דוקא ובספר יורה דעה סי' תש"ב כתבתי גבי אבל דאפי' אם הוא של עץ ומחופה עור אסור והוא מדברי הרמב"ן בספר תורת האדם ומשמע דה"ה לענין י"ה וכ"כ הכלבו בהל' י"ה בשם בעל ההשלמה: וכתב הר"ן איכא למידק נהי דמידי דלא הוי מנעל ליכא למיחש ביה משום נעילת הסנדל אכתי היכי נפקי ביה הנך רבנן דכיון דלא הוי מנעל משוי הוא ואסור לצאת בו והרמב"ן החמיר הרבה בקושיא זו במס' שבת ואמר דנפקי לאו דוקא אלא בתוך ביתם בלבד היו נועלים אותם ואינו במשמע כן ועוד שמנהגן של ישראל שיוצאים במינים הללו ואפי' בר"ה אבל לדידי לא קשיא דכי אמרי' דמודי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו ה"מ בשבת דכיון דמנעל מותר בו כל מידי דלא הוי מנעל הו"ל משוי ואסור לצאת בו אבל בי"ה שהמנעל אסור ודרכן של ב"א לצאת באותן המינים לא הוי משוי אלא כמנעל הוי בההוא יומא ולא דמו לקב הקטע משום דנהי דקטע דרכו לצאת בקב אינשי אחריני לאו אורחייהו בהכי אבל בי"ה כיון דכולהו אורחייהו בהני סנדלי לאו משוי נינהו : ומ"ש ומיהו כל דבר של עור אפילו קב הקטע וכיוצא בו אסור פשוט בברייתא שכתבתי בסמוך גבי קב הקטע ושוין שאסור לצאת בו בי"ה: ומ"ש וכן מותר לילך באנפילאות של בגד ל"ש בבית ל"ש בר"ה שם כ' הרא"ש יש שרוצים לדקדק מההיא דיבמות מדקאמר אבל מטייל הוא באנפלייא בתוך ביתו מדקאמר בתוך ביתו משמע דאסור לצאת באנפלייא של בגד ולא מסתברא כלל לחלק בין בית לר"ה באיסור נעילת הסנדל ועוד מדקתני בירוש' יוצאין משמע אפי' בר"ה ואגב דתנא גבי איסורא דקורדקסין בתוך ביתו לאשמעי' דאפילו טיול בביתו אסור נקט נמי גבי היתר אנפלייא בתוך ביתו ועוד דשל בגד רך הוא ואינו מגין טפי מכל הני דשעם ורהיטני דנפקי בהו לר"ה והר"ן כתב ג"כ סברות הללו ורבינו סתם הדברים כדעת הרא"ש ולפיכך כתב ל"ש בבית ל"ש בר"ה. לענין כרים וכסתות של עור אם מותר לעמוד עליהם בי"ה כתב בתה"ד סי' קמ"ט יראה דהמיקל לצורך לא הפסיד והמחמיר תע"ב דמהמרדכי איכא למידק דאסור ואיכא למימר דלא דייק כולי האי בלישניה ורוצה לומר כל שכן כרים דמותר לעמוד עליהם ונוכל לומר דלא אסר בשל עור אלא כשהוא נעול ברגלו וראיה קצת דכתב א"ז ז"ל ונראה דמותר לצאת במנעל קרוע ושיעור הקריעה איני יודע ומסתמא אינו ר"ל קרוע למטה בכף הרגל אלא קרוע למעלה וכיון דשרי מנעל קרוע כ"ש לעמוד ע"ג כלי עור דשרי עכ"ל:
שולחן ערוך הרב, אורח חיים תרי״ז — ד"ה וְלֹא מְעֻבֶּרֶת בִּלְבַד
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 617:3
Explains the obligation to eat and drink when fasting on Yom Kippur poses danger, and the preference for measured amounts where medically appropriate. This is a primary source for distinguishing medical treatment from optional fasting aids.
שולחן ערוך הרב, אורח חיים תרי״ד — ד"ה נְעִילַת הַסַּנְדָּל כֵּיצַד
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 614:2
Explains the prohibition of leather shoes and the permissibility of non-leather footwear, with attention to whether an item is considered a shoe and whether it protects the foot.
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 9:5)
פניני הלכה, ימים נוראים ט׳:ה׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 9:5
The passage states that on Yom Kippur, footwear ordinarily used year-round on rocky or rough terrain is prohibited regardless of its material, including Crocs, Keds, and All-stars, while cloth slippers and very basic rubber shoes are permitted; because some poskim remain lenient regarding non-leather footwear, one should not object to those who rely on them.
אולם נראה בבירור, שדעתם התבססה על המציאות לפיה כל הסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים כנעליים וסנדלים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, בכל נעל או סנדל שרגילים ללכת במשך השנה בחוץ במקום שיש בו אבנים או חצץ, אסור ללכת ביום הכיפורים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. ואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים טובות מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בנעליים נוחות כל עוד לא היו מעור או מחומר סינטטי דמוי עור, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים. לפיכך, אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים וחצץ. (ומכל מקום כיוון שיש עדיין מקילים בנעליים או סנדלים שאינם מעור, אין למחות ביד הסומכים עליהם).
However, it seems clear that this view presumes a reality in which non-leather shoes were uncomfortable for walking, and thus it could be claimed that these were not considered proper shoes. Nowadays, however, when manufacturers commonly produce high-quality non-leather shoes, one may not wear shoes of any material on Yom Kippur if it is a kind of shoe that people would wear year-round to walk on rocky and rough terrain. A generation ago, when it was still uncommon to find high-quality shoes made from other materials, some poskim permitted walking in comfortable shoes as long as they were not made from leather or synthetic leather. However, with the passage of time, excellent non-leather shoes are becoming more and more readily available, so the numbers of those who permit wearing such shoes on Yom Kippur are decreasing. Therefore, one may not wear non-leather shoes on Yom Kippur if they are worn year-round on rocky or rough terrain, regardless of what material they are made from. Thus, footwear such as “Crocs,” “Keds,” and “All-stars” may not be worn on Yom Kippur. One may wear cloth slippers or basic rubber shoes, however, since they are not normally worn on rough terrain. Nevertheless, since some poskim are still permissive and permit non-leather shoes, one should not object if someone else relies on them.
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 9:6)
פניני הלכה, ימים נוראים ט׳:ו׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 9:6
The passage permits leather or regular shoes for protection from scorpions, mud, or active military duty, and permits orthotics in slippers or thin rubber shoes when needed to alleviate severe pain, since the prohibition applies to comfortable walking for pleasure.
שאר עינויים / היתרים בנעילת הסנדל מותר למי שהולך במקום שיש בו חשש סכנה מעקרב וכיוצא בו – לנעול נעליים. וכן מותר למי שהולך במקום רפש וטיט, לנעול את מנעליו כדי שרגליו לא יטנפו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע או"ח תריד, ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה נוחה, אבל כאשר צריכים לנעול אותם לסיבה אחרת – אין איסור. מי שנצרך למדרסים וסובל מאוד כשאינו עומד עליהם, גם אם המדרסים שלו עשויים מעור, מותר לו להניחם בתוך נעל בית או בתוך נעל גומי פשוטה, ולהשתמש בהם ביום הכיפורים. וזאת משום שאין ייעודם של המדרסים לתענוג אלא להסרת צער מיוחד (חלקת יעקב ב, פג).
The Other Deprivations / When Wearing Shoes Is Permitted One who is walking in an area where there is concern for scorpions and the like may wear leather shoes. Likewise, one who is walking in a muddy place may wear his regular shoes to avoid soiling his feet. A soldier on active duty may wear army boots (SA 614:4). The reason for these leniencies is that wearing shoes is prohibited only if one wears them for the sake of comfortable walking. When there is different reason for wearing them, however, the prohibition does not apply. One who needs orthotic shoe inserts and suffers greatly without them may insert them into slippers or thin rubber shoes and use them on Yom Kippur, because orthotics are not worn for pleasure, but to alleviate terrible pain (Ḥelkat Ya’akov 2:83).
The passage discusses footwear on Yom Kippur for someone with a foot injury, stating that one should wear a Yom Kippur shoe on the uninjured foot and preferably use cloth shoes when possible to avoid the appearance of wearing prohibited footwear.
תל שיש לו מכה, וברגלו האחרת ינעל נעל של יום כיפור כה(, ובזמננו שיש מנעלים יפים שאינו מתיש צינה אסור ט(. ונכון להחמיר לחולה ולמי שיש לו מכה ברגלו אם אינו שוכב במטה שילך במנעלים של בגד משום מראית העק כז(. ע. בזמננו שיש
On this pageThe passage discusses footwear on Yom Kippur for someone with a foot injury, stating that one should wear a Yom Kippur shoe on the uninjured foot and preferably use cloth shoes when possible to avoid the appearance of wearing prohibited footwear.
Page 310
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage permits an elderly or ill person who is severely affected by cold to ascend for Birkat Kohanim wearing felt shoes, but someone with a foot ailment who cannot stand without shoes should not do so.
On this pageThe passage permits an elderly or ill person who is severely affected by cold to ascend for Birkat Kohanim wearing felt shoes, but someone with a foot ailment who cannot stand without shoes should not do so.
Page 451
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage permits taking appetite-suppressing pills before Yom Kippur, arguing that eating beforehand is a mitzvah that prepares one to fast and that avoiding hunger on Yom Kippur is not itself prohibited; it also discusses how Yom Kippur’s liability for eating depends on the amount that settles a person’s mind, which may vary for someone suffering a hunger-related illness.
On this pageThe passage permits taking appetite-suppressing pills before Yom Kippur, arguing that eating beforehand is a mitzvah that prepares one to fast and that avoiding hunger on Yom Kippur is not itself prohibited; it also discusses how Yom Kippur’s liability for eating depends on the amount that settles a person’s mind, which may vary for someone suffering a hunger-related illness.
Page 126
Rav Menashe Klein Mishneh Halachos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Rav Yitzchak Yosef states that leather shoes are not muktzeh on Yom Kippur and may be moved because they can be worn in areas of scorpions, by a sick person, or in mud and filth to prevent the feet from becoming soiled.
נעלי עור אינם מוקצים ביום הכפורים, ומותר לטלטלם, מפני שראוים לנעול אותם משום סכנת עקרב, אי נמי מפני שראויים לחולה, וכן ראויים הם ללובשם במקום רפש וטינופת, לבל יתלכלכו פעמיו. [כ"כ הגרש"ז אויערבאך והובא בשלמי מועד עמוד עח] .
Rabbi Mordechai Eliyahu states that someone medically required to wear leather shoes on Tisha B’Av should put earth or something similar inside them to remember the mourning and share the community’s distress; the passage also cites a practice of reversing the shoes between the feet when wearing shoes is unavoidable.
אדם שחייב לנעול נעלי עור מטעמי בריאות, ינעל נעלי עור ב'תשעה באב', וייתן בהם עפר וכיו"ב, כדי לזכור את האבלות ולהשתתף בצער הציבור. [הערה 29] – כך כתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ג), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק פ'), ז"ל: "ובכל מקום שצריך לילך במנעלים יתן עפר במנעלים וילך. ושל"ה דף קצ"ט ע"ב כתב דכל מקום שיש הכרח ללבוש מנעל אז יהפוך ויחליף מנעל ימין לרגל שמאל ומנעל שמאל לרגל ימין יעו"ש.
Rabbi Mordechai Eliyahu states that someone without cloth or rubber shoes should wear socks, though some authorities prohibit any protective footwear and therefore favor going completely barefoot; he notes that Sephardim in his region generally avoid going barefoot because of safety, cleanliness, and kabbalistic concerns.
אדם שאין לו נעלי בד או גומי – יגרוב גרביים. ואם הוא נמצא במקום של נכרים, ואינו יכול ללכת בחוץ בגרביים – מותר לו לנעול נעלי עור שיניחו מעט חול בתוך הנעליים. "מיהו בסמ"ג כתב על של בגד ובתוספתא – אוסר עכ"ל, גם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין מנעל איקרי ואסור, הילכך יש להחמיר לילך יחף לגמרי, וכן ראיתי רוב רבותינו, ומיהו אין לגעור באותן שנהגו להקל במנעל של בגד. ומיהו כתב שם הרוח חיים, וז"ל אמנם אנן בדידן בגבולינו נוהגין הספרדים שלא לילך יחף כלל, ויש טעמים רבים לזה, ויצא האחד כי יש לחוש שיכנס ברגלו איזה קוץ או ישכנו איזה שרף, ועוד טעם אחר כי אין המקומות נקיים וימצא שיהיה דורס ברגלו צואה וידבק בו ואסור להתפלל ולומר דבר שבקדושה, ועוד שכתבו המקובלים כי ארורה האדמה והדורס ברגלו יחף על גבי קרקע בארץ מדבק בטומאה
Rabbi Mordechai Eliyahu states that someone exempt from fasting due to illness remains subject to other mourning restrictions, including avoiding leather shoes unless a foot ailment requires them, though allowances may be made when needed or difficult; he cites the Shulchan Aruch permitting a sick person, even without danger, and someone with a foot injury to wear shoes.
חולה הפטור מן הצום – אינו פטור משאר דיני אבלות בתשעה באב (כגון נעלי עור- שלא ינעל אלא אם יש לו חולי ברגל שמחייב לנעול נעליים כאלה), כיון שכל ההיתר לאכול הוא מפני הסכנה, אמנם אם צריך או שקשה לו מותר.
[הערה 8] – ראה בשו"ע בהלכות יוה"כ (סי' תרי"ד סעי' ג'), ז"ל: "החיה, כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל, והחולה כיוצא בה, אף ע"פ שאין בו סכנה, וכן מי שיש לו מכה ברגליו". וראה בערוך השולחן (סי' תקנ"ד סעי' ז') שכתב, ז"ל: "וכל מה שצריך אפילו משארי עינויים, כמו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל כי צריך הרבה שמירה".
Rabbi Mordechai Eliyahu states that someone who accepts the fast before it begins becomes subject to all the prohibitions of Tisha B’Av from that moment, but need not remove leather shoes already being worn.
המקבל על עצמו את התענית לפני זמן תחילת התענית – אסור בכל האיסורים של תשעה באב מאותו רגע שקיבל את התענית, ומ"מ אם היה לבוש בנעלים מעור – אין צריך לחלצן. וכן כתב הט"ז ס"ק א', מגן אברהם ס"ק ד', אליה רבה אות ב', מטה יהודה, וכתב ודלא כלבוש, מאמר מרדכי אות א', ערך השלחן אות ב', משבצות זהב אות א', חיי אדם כלל קל"ד אות ח', דרך החיים אות ד', משנה ברורה אות ב'. אליה רבה שם, ערך השלחן שם, משבצות זהב שם, חיי אדם שם, דרך החיים שם, משנה ברורה שם.
The passage states that, in difficult circumstances, a kohen may recite Birkat Kohanim while wearing shoes if going barefoot would cause distress and no alternative exists, provided he remains on the synagogue floor rather than ascending the platform; it recommends non-leather shoes not used outdoors, or at least clean shoes.
תשובה: בדרך כלל יש להקפיד שכהן לא יעלה לדוכן בנעליים. בשעת הדחק, כשהקפדה על כך תגרום עוגמת נפש לכהן ואין פתרון שיאפשר לו לברך ברכת כהנים בלי נעליים, יש מקום להקל ולהתיר לו לברך ברכת כהנים בנעליים. אבל זאת רק בתנאי שהכהן לא יעלה לדוכן (היינו למקום מוגבה) אלא יישאר למטה על רצפת בית הכנסת סמוך לדוכן. ומוטב שישתמש בנעליים שאינן מעור ושאינו הולך בהן ברחוב (ולפחות יקפיד שהנעליים יהיו נקיות). גם בתשובה זו בא לידי ביטוי השילוב הנכון של שמירה על כבוד הבריות והרגישות לצורכי הנכה ולחולה עם הצורך להקפיד על פרטי ההלכה.
אולם נראה בבירור, שדעת המקילים התבססה על המציאות לפיה, כל הנעליים והסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים כנעליים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים וסנדלים טובים מחומרים שונים שאינם עור, כל סוגי הנעליים והסנדלים שרגילים ללכת בהם במשך השנה בחוץ במקום שיש בו אבנים, אסורים בתשעה באב, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. ואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים וסנדלים טובים מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בהם, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם.
מנעלים טובים בלי עור אסור. יד( שו״ע שם. טו( ערוך השלחן שם ס״ו. טז( עפ״י מט״א ס״ג, דאם אין צורך כ״כ יש להחמיר. יז( כ-ב בחזון למועד הלכת שמחות עמוד פ״א בשם הגהות כ״ס ונחמו עמי עמוד כ״ו. וראה בדרכי חיים בקונ״א עמוד ע״ו
שעוברים גם על חצי שיעור בעשה של תענו, ולפיכך לא נזכר חרוש גדול זה של הפמ״ג להלכה. מנעלים הדומים לנעלי עור נשאלתי אם מותר ללבוש ביוהכ״פ נעלים של ״קורפם״ אשר במראיתם הם דומים ממש לנעלים של עור, וכן חולה שמותר לנעול נעלים
תנא פרק סח חליצת המנעלים א. אסור לבהן לעלות לרובן במנעלים או בסנדלים א(. ואפי׳ במנעל של בנד שהולכים בו ביו״ב ב(, וי״א דסנדל וכדומה שאינו של עור שנועלין אותו ביום כיפור, מותר לעלות בו לדוכן אם אין בו קשרים ג(. ב. מי שחלה
אבל אסור בנעילת הסנדל, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך, מכלל דכולי עלמא אסור. מנודה מהו בנעילת הסנדל, אמר רב יוסף תא שמע, כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך מותר, הא כיצד, יצא לדרך נועל, נכנס לעיר חולץ, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולהו, לא אשארא.
from our library copy — not yet checked against the original
