Israelארץ ישראל

The Avnei Nezer on the Three Oaths and Eretz Yisrael

Sources examining the Avnei Nezer's analysis of the three oaths from Ketubot 111a and their halakhic implications for Jewish settlement and conquest of Eretz Yisrael before the coming of the Messiah. The discussion engages with rabbinic interpretations of whether these oaths prohibit active Jewish action in the Land during the current era.

קשה מאד לעמוד על הבירור כי תלוי בדברי אגדה

5 sources · 3 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The central source for the shalosh shevuos is the aggadic passage in Ketubot, which Peninei Halakhah, Zemanim 4:4 quotes as teaching that the Holy One adjured Israel not to ascend the wall, not to rebel against the nations, and adjured the nations not to oppress Israel excessively — and that Rabbi Elazar warned that violating the oath would forfeit divine protection.

Avnei Nezer, Yoreh Deah 454 takes up the question of settling Eretz Yisroel in the present era and directly grapples with those aggadic passages, including the verse 'השבעתי אתכם' (Shir HaShirim), acknowledging that the matter is exceedingly difficult to resolve since it turns on aggadic sources in the Gemara and Midrash Shir HaShirim whose true meaning the sages deliberately concealed, and that the halachic question depends entirely on how that aggadah is understood.

The passage at Avnei Nezer, Yoreh Deah 454 then turns to the Gemara's discussion of Rabbi Zeira evading Rav Yehudah's company because he wished to ascend to Eretz Yisroel — given Rav Yehudah's position that one who goes up from Babylonia to Eretz Yisroel transgresses a positive commandment — indicating that the Avnei Nezer's analysis of the shevuos is conducted in Yoreh Deah 454, not in 461.

Avnei Nezer, Yoreh Deah 461 opens with a letter dated Iyar 5639 addressed to his father-in-law on the laws of nidui and cherem, and its passage gives no indication of treating the shalosh shevuos or the question of conquest of Eretz Yisroel before the coming of Moshiach.

Mishneh Torah, Melachim and Wars 5:1 classifies the wars a king may initiate — mandatory wars (milchemet mitzvah) against the seven nations, Amalek, and in defense of Israel, and discretionary wars to expand Israel's borders — but makes no reference to the shalosh shevuos or to any prohibition on conquest tied to a pre-messianic era.

Tzitz Eliezer 10:1 engages with the Avnei Nezer's rulings concerning the sanctity of conquered territories in Eretz Yisroel and their obligations in terumot and ma'aserot, analyzing how conquest relates to the revival of the land's original sanctity for Torah commandments dependent on possession of the land, rather than addressing the shalosh shevuos directly.

Source 1 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Kings and Wars 5:1-4

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳

Mishneh Torah, Kings and Wars 5:1

Rambam codifies the mitzvah of dwelling in and conquering the Land in the laws of kings, while discussing the status and sanctity of Eretz Yisrael. These laws provide an important halakhic framework for evaluating claims about conquest before the Messiah.

אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵי זוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ:

Source 2 · Hasidic
Verified

Avnei Nezer, Yoreh Deah 454

אבני נזר, יורה דעה תנ״ד — ד"ה הלכות ישיבת ארץ ישראל

Avnei Nezer, Yoreh Deah 454

There is difficulty in determining the halakhic ruling on settling Eretz Yisroel in this era, as it depends on aggadic passages in the Gemara and Midrash Shir HaShirim regarding "I have adjured you," and since aggada obscures matters (as secrets are hidden within it), the sources did not wish to reveal them explicitly; the passage cites Rav Yehuda's statement that one who ascends from Bavel to Eretz Yisroel transgresses a positive commandment, based on the verse "In Bavel they shall be brought.

מ) אך עוד יש מקום עיון בעיקר ישיבת א"י בזה"ז וקשה מאד לעמוד על הבירור כי תלוי בדברי אגדה בגמ' ובמדרש שה"ש בפסוק השבעתי אתכם. ובדברי אגדה העלימו הדברים כי באגדה גנוזים רוב הסודות כמ"ש האר"י ז"ל ע"כ לא רצו לגלות הדברים וגם אגדה זו מוקשה מאד. ומד' אשאל עזר לעמוד על אגדה זו כדי לעמוד על ההלכה התלוי' בה: מא) והנה בגמ' ר' זירא הוי קמשתמיט מיני' דרב יהודה דבעא למיסק סק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ד'.

Source 3 · Hasidic
External

Hemshech Ayin Beis 5672, ש"פ שלח, תער"ב

המשך תער"ב — ש"פ שלח, תער"ב

Hemshech Ayin Beis 5672 ש"פ שלח, תער"ב

The passage discusses the spiritual meaning of the spies' mission to scout Eretz Yisroel, explaining that because conquest of the land operates through natural means (unlike miraculous modes), scouting beforehand serves a purpose—to assess the inhabitants, the land itself, and its fortified cities—and goes on to develop Kabbalistic teachings about the nature of divine emanation, the tzimtzum (contraction), and the gradation between infinite light and the "line" that precedes creation of finite worlds.

בס"ד. ש"פ שלח, תער"ב [cup]שלח[/cup] לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וצ"ל מהו"ע שליחות המרגלים הלא כללות ענין כבישת הארץ הי' לא ענין טבעי ולמה הי' כל ענין שליחותם, דכאשר הכבישה היא בדרך טבעי שייך לתור קודם לידע תוקף וחוזק המדינה באיזה אופן ביכולת לכובשה, אבל בכבישת הארץ לכאו' אינו שייך כ"ז כו'. וגם מה"ע ויתורו את הארץ למה לא נא' לרגל את הארץ וכמו שנים אנשים מרגלים כו'. והנה משה אמר להם ג' דברים לראות, א' את העם שעז"א וראיתם את הארץ מה היא, דהכוונה היא על יושבי הארץ וכמו שפרש"י ז"ל, ב' הארץ עצמה וכמ"

Source 4 · Modern
External

Tzitz Eliezer 10:1

ציץ אליעזר, ח״י סי׳ א׳

Tzitz Eliezer 10:1

The Avnei Nezer addresses the status of territories newly conquered in the context of land obligations and sanctity, discussing which conquered territories in Eretz Yisrael require terumot and ma'aserot, with particular attention to the conquest by those returning from Babylon and those returning from Egypt, and analyzing how conquest relates to the revival of the land's original sanctity for purposes of Torah commandments dependent upon possession of the land.

On this pageThe Avnei Nezer addresses the status of territories newly conquered in the context of land obligations and sanctity, discussing which conquered territories in Eretz Yisrael require terumot and ma'aserot, with particular attention to the conquest by those returning from Babylon and those returning from Egypt, and analyzing how conquest relates to the revival of the land's original sanctity for purposes of Torah commandments dependent upon possession of the land.

Tzitz Eliezer 10:1 — page scan on HebrewBooks
Page 10

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

See also

Source 5 · Modern
Verified

Peninei Halakhah, Zemanim 4:4

פניני הלכה, זמנים ד׳:ד׳

Peninei Halakhah, Zemanim 4:4

The passage presents the three oaths from Ketubot 111a—that Israel shall not ascend to their land forcefully or rebel against the nations, and that the gentiles shall not subjugate Israel excessively—and cites R. Yitzchak di Leon's interpretation that these oaths prohibit conquering Eretz Yisrael by force, leading him to conclude there is no mitzva to settle the land until the Messiah arrives.

נאמר (שיר השירים ב, ז): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ודרשו על כך חכמים (כתובות קיא, א), ששלוש שבועות השביע הקב"ה, שתיים את ישראל – שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות, ואחת את הגויים – שלא ישעבדו את ישראל יותר מדאי. אח"כ הוסיפה הגמרא עוד שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: "שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לנוכרים". עוד "אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר בשרכם כצבאות וכאילות השדה".

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Ketubot 111aunverified

    ...ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר ג' שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי... תלתא הני דאמרן, אינך שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים, בצבאות או באילות השדה, אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • במכילתא ושמרתם את בריתי רא"א זו ברית שבת ור"ע אמר זו ברית מילה וע"ז. להבין פלוגתתם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר ענין הפלוגתא בגמ' ברכות רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה, הענין, הזבוב דרכו לעמוד רק על דברים מאוסים, כ"כ היצה"ר מושך רק לדברים גופניים חומריים ופחותים, ושמואל אמר חטה, דחטה רומזת לדעה, אין התינוק יודע וכו' עד שיטעם טעם דגן, והיצה"ר מושך את האדם שילך אחר דעתו ולא יבטל את דעתו לדעת השי"ת ותורתו ובאמת שניהם אמת ולא פליגי רק מהו העיקר אצלו, ע"כ הגאולה היתה בשניהם, אחת גאולה מחומריות ודברים הפחותים ומצרים נקרא ערות הארץ ונאמר בהם אשר בשר חמורים בשרם, ומזה נגאלו בפסח בצאתם ממצרים וע"ז בא בפסח מנחת העומר הבאה מן השעורים מאכל בהמה רמז לגאולת נפש הבהמיות, ואחת גאולת הדעת וזה הי' במ"ת בשבועות, וע"ז באו שתי הלחם בעצרת מן החטים עכתדה"ק, וי"ל שזה עצמו הוא הפלוגתא במכילתא לענין ביטול ב' כחות היצה"ר רע"א זו ב"מ וע"ז, זהו לבטל כח היצה"ר מדברים הפחותים ומאוסים דערלה היא דבר מאוס וכאמרם ז"ל מאוסה היא הערלה וכו' וכן בע"ז נא' ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם ופרש"י מאוסים כגללים, ורא"א ברית שבת, דשבת הוא שביתה ממלאכה ושיהי' כל מלאכתו עשוי' והוא התבטלות הדעת שלא לילך אחר דעתו כנ"ל, וזה ענין שתי מצוות שנצטוו בעת מ"ת פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים והגבלה הוא ביטול דעתו מההשתוקקות להתקרב כי כן נפש ישראל מתאוה לקרב והבן היטב: במכילתא ושמרתם את בריתי רא"א זו ברית שבת ור"ע אמר זו ברית מילה וע"ז. להבין פלוגתתם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר ענין הפלוגתא בגמ' ברכות רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה, הענין, הזבוב דרכו לעמוד רק על דברים מאוסים, כ"כ היצה"ר מושך רק לדברים גופניים חומריים ופחותים, ושמואל אמר חטה, דחטה רומזת לדעה, אין התינוק יודע וכו' עד שיטעם טעם דגן, והיצה"ר מושך את האדם שילך אחר דעתו ולא יבטל את דעתו לדעת השי"ת ותורתו ובאמת שניהם אמת ולא פליגי רק מהו העיקר אצלו, ע"כ הגאולה היתה בשניהם, אחת גאולה מחומריות ודברים הפחותים ומצרים נקרא ערות הארץ ונאמר בהם אשר בשר חמורים בשרם, ומזה נגאלו בפסח בצאתם ממצרים וע"ז בא בפסח מנחת העומר הבאה מן השעורים מאכל בהמה רמז לגאולת נפש הבהמיות, ואחת גאולת הדעת וזה הי' במ"ת בשבועות, וע"ז באו שתי הלחם בעצרת מן החטים עכתדה"ק, וי"ל שזה עצמו הוא הפלוגתא במכילתא לענין ביטול ב' כחות היצה"ר רע"א זו ב"מ וע"ז, זהו לבטל כח היצה"ר מדברים הפחותים ומאוסים דערלה היא דבר מאוס וכאמרם ז"ל מאוסה היא הערלה וכו' וכן בע"ז נא' ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם ופרש"י מאוסים כגללים, ורא"א ברית שבת, דשבת הוא שביתה ממלאכה ושיהי' כל מלאכתו עשוי' והוא התבטלות הדעת שלא לילך אחר דעתו כנ"ל, וזה ענין שתי מצוות שנצטוו בעת מ"ת פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים והגבלה הוא ביטול דעתו מההשתוקקות להתקרב כי כן נפש ישראל מתאוה לקרב והבן היטב:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • הנה מנהג לקרות מגלת רות ביום ב' דשבועות. והמג"א (רי"ס תצ"ד) הביא בשם היפה מראה ליישב מה שהקשה הא התורה נתנה בנ"א לספירה ואנו אומרים ביום נ' לספירה זמן מתן תורתינו. ותירץ היפה מראה שבא לרמוז על יו"ט שני של גליות. ויש להבין הא העיקר יו"ט הוא יו"ט ראשון ובארץ ישראל אין עושין כלל יו"ט שני (וכן הק' החק עקב). אך הענין הוא מה שנרמז יו"ט שני של גליות בחג השבועות הוא ע"פ מה שאמרנו שבשבועות זמן מתן תורתינו מתעורר אז בכל שנה הזמן שנתנה תורה תורה שבכתב מסט' דאילנא דחיי. ונכתר כל דיבור בב' כתרים ימינא ושמאלא בחי' תורה שבעל פה כתרה של תורה שהוא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. והיינו שאחר הקלקול יוכלו על ידי הכח תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס שעל ידי זה יזכו לדברי תורה מסט' דאילנא דחיי (כמו שנת' כ"פ). וזה הוא ענין יו"ט שני גם כן שהוא מציווי חכמים וכח תורה שבעל פה אף דאנן בקיאין בקביעא דירחא רק משום גזירה דלמא גזרו גזירה ואתי לקלקולי (כמ"ש ביצה ד:) עושין יו"ט במצות חכמים ומברכין ברכות יו"ט. ועיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל בהגלות כמו"ש (סוכה כ.) ונת' כ"פ וזה הוא יו"ט שני של גליות מתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס ולכן נרמז זה בשבועות:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • יום טוב הזה נקרא חג השבועות על שם השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני והוא ע"י שהי' לבנ"י מסירת נפש באמת כמ"ש שיצאה נשמתן של ישראל כמ"ש לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון קודם שאדם נברא משביעין אותו וכמו כן כשמסתלק מהעולם רואה השכינה כביכול ונתבטל אליו ית' והוא השבועה. כמו כן הי' התגלות אנכי ה' אלקיך בהר סיני ולכך יצאה נשמתן ולכן יכולין לקבל גם עתה בזה החג עול מלכותו ית' כראוי. וכבר כתבנו במ"א כי חג הפסח והשבועות הם בחי' תפילין של יד ותש"ר. קבלת מלכות שמים בפסח לשעבד הגוף ונפש הבהמיות בחי' תפילין ש"י לשעבד הכח. ובשבועות תפילין ש"ר כמ"ש וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זהו תפילין ש"ר הוא לשעבד הדעת והשכל אליו ית'. כמו כן הסדר מקודם צריכין לבטל עצמו בלי דעת שלימה אח"כ זוכין לדעת שהיא התורה ותכלית הג' מועדות עפ"י סדר שאמרו חז"ל יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזה מלכות שמים שלימה. וכן הענין בכלל בג' מועדות ושמ"ע שהוא בחי' תפלה. לכן בשבועות שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי תש"י וש"ר בחי' אדם ובהמה תושיע ה' כי תפילין של יד הוא בחי' תורה שבע"פ התעוררות האדם וזוכה אח"כ להשפעת הדעת מן השמים בחי' תורה שבכתב: יום טוב הזה נקרא חג השבועות על שם השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני והוא ע"י שהי' לבנ"י מסירת נפש באמת כמ"ש שיצאה נשמתן של ישראל כמ"ש לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון קודם שאדם נברא משביעין אותו וכמו כן כשמסתלק מהעולם רואה השכינה כביכול ונתבטל אליו ית' והוא השבועה. כמו כן הי' התגלות אנכי ה' אלקיך בהר סיני ולכך יצאה נשמתן ולכן יכולין לקבל גם עתה בזה החג עול מלכותו ית' כראוי. וכבר כתבנו במ"א כי חג הפסח והשבועות הם בחי' תפילין של יד ותש"ר. קבלת מלכות שמים בפסח לשעבד הגוף ונפש הבהמיות בחי' תפילין ש"י לשעבד הכח. ובשבועות תפילין ש"ר כמ"ש וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זהו תפילין ש"ר הוא לשעבד הדעת והשכל אליו ית'. כמו כן הסדר מקודם צריכין לבטל עצמו בלי דעת שלימה אח"כ זוכין לדעת שהיא התורה ותכלית הג' מועדות עפ"י סדר שאמרו חז"ל יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזה מלכות שמים שלימה. וכן הענין בכלל בג' מועדות ושמ"ע שהוא בחי' תפלה. לכן בשבועות שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי תש"י וש"ר בחי' אדם ובהמה תושיע ה' כי תפילין של יד הוא בחי' תורה שבע"פ התעוררות האדם וזוכה אח"כ להשפעת הדעת מן השמים בחי' תורה שבכתב:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • מצות ציצית הוא לבוש לקומת אדם שלא יהיה נגלה עצם האדם. לכך מתעטפין בשעת תפלה כדי להתכסות מן המקטריגים שידוע כי כל עולמות עליונים הם ממש בצלם ודמות האדם בעולם הזה כי כל העולמות נתלים באדם היינו מצד נפש האדם שהיא בגוף מסתמא ענינה בדומה לו. וכמו הגוף מתכסה בלבושים ואין ניכר מומיו ונגע שבבשר ומאני מכבדותא (שבת קיג.) כך כלל התורה היא לבושי הנפש כידוע בסוד חלוקא דרבנן וזהו בעולם הבא כאשר הנפש שבה לשורשה אז לבושים שלה הם השתדלותה בתורה ומצות בעולם הזה. ובגן עדן יש בזה חילוקים בין גן עדן עליון לתחתון כמו שכתוב בזוהר (ח"ב רי ריש ע"ב) וכמו שכתבתי במקום אחר. ובעולם הזה כפי ענין המצות לגוף כך הם לנפש ודרך משל מצות דאכילה שמוסיפים חיות לגוף כך המצוה שבה מוסיף חיות לנפש ועל ידי כזיתא פסחא נפתח הפה לומר הלולא דפקע אגרא (פסחים פה סוף ע"ב) שהוא מצד הוספת חיזוק וכח וחיות. ומצות דמקום מזוזה ומעקה וכדומה הם גודרים מקום לנפש גם כן וכטעם וכתבתם על מזוזות וגו' למען ירבו וגו' על האדמה והגם שגלו הענין מתקיים בנפש. כי עיקר ארץ ישראל היינו מקום קבוע לקדושה וכטעם הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו (ברכות ו:) כי זה עיקר ענין אברהם אבינו ע"ה להיות קביעות מקום לקדושתו יתברך אצלו לא כבתחלה שאין קביעות פעמים זה צדיק ובדור אחר צדיק אחר מזרע אחר. אבל אברהם אבינו ע"ה קבע מקום להשם יתברך שיהיה רק אצלו. והיינו כי אדם נקרא הולך שאין לו מקום קבוע שאינו קבוע תמיד במדריגה אחד פעם כך ופעם כך. אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא אב העולם היינו יסוד הבנין שעליו עיקר הקביעות מקום. וכמו דרך משל אדם שיש לו בית ומקום אף על פי שהולך תדיר בשווקים ורחובות לעולם דעתו לחזור למקומו ולקיבעא קמא ונקרא שיש לו מקום ודעתו תמיד אמקומו. וזה כל עיקר עסק אברהם אבינו ע"ה לבנות יסוד קיים בלב שזה לא ימוט לעולם אף אם ילך בכל אשר ילכו מחשבותיו ורצונותיו מכל מקום היסוד קבוע וקיים בלב מדביקות בהשם יתברך לא ימוט. ולפיכך נתברך בירושת הארץ שהוא הבטחת קביעות מקום שאף שגלו מכל מקום דעתם להתם ולעולם כל מחשבת ישראל רק על ענין יהדותם ושורש היהדות תקוע בלבם אף אם ילכו למקום שילכו בגוף ובנפש. ועל ידי מצות מזוזה ביחוד זוכה לקדושת קביעות מקום לנפש וכיוצא בכל המצות. ומצות ציצית בבגדיו היא להלביש ולכסות כל המומין שבגוף ורובו ככולו ולכך די בעטיפת ראשו ורובו דעל ידי זה כולו מכוסה בכסוי גמור עד שאין שום בריה מכרת מה שבלבו רק השם יתברך בלבד ואין מקום לקטרוג. ומצינו משה רבינו ע"ה אמר וידועים לשבטיכם שאין מכירם כשבא מעוטף בטליתו וידוע דברי הזוהר על פסוק ואתה תחזה שמשה רבינו ע"ה היה יודע להכיר אדם בראיה בלבד. רק על ידי עטיפת טלית של מצוה אי אפשר להכיר עוד. וזהו על העבר הוא כסוי מומיו ועל להבא מאני מכבדותא הוא מה שגורם וזכרתם את כל מצות וגו' ולא תתורו וגו' כדרך התינוק המתחבר לבזויים עושים לו בגדים יפים על ידי זה נפרש מעצמו מלהתחבר לריקנים ולעשות כמעשיהם רק מתחבר לנכבדים כערכו. וענין רב קטינא ומלאכא (מנחות מא.) מה שלא לבש ציצית נראה דשמו מעיד עליו דהיה לקטנותו ושפלותו בעיני עצמו שאין ראוי להתכבד כלל וחטאתו נגדו תמיד ולא רצה לכסותה כי על ידי כסוי הציצית היא נכסית גם מעיני עצמו. וזה שפלות יתירה ובאמת נקרא רב ותואר רב רק כשיש תלמיד על דרך שאמרו (ב"ק ב.) אבות מכלל דאיכא תולדות וכך תואר רב תואר הייחס שהוא רב של איזה אדם ואינו קטן. ואמרו ז"ל (מו"ק יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות כו' שנאמר כי מלאך וגו' תארו כל רב במלאך כי המלאכים הם כפי הדורות כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה איכה פרשה א, ו וספרי האזינו) על תשי שמתישין כח פמליא של מעלה כפי ישראל שבדור כך המלאכים. ומצד בקשת התורה מרב הוא רק מצד שהוא שליח ה' כי עיקר קבלת תורה הוא מהשם יתברך כמו שכתוב כי ה' יתן חכמה מפיו וגו' והמקבל מרב צריך שידע שהוא מלאך ה' צבאות. תואר צבאות בכאן שהוא על צבאי צבאות שונות כי רבוא רבבן קדמוהי וכך בעולם יש הרבה משפיעים ומקבלים דוגמת רב ותלמיד. ותואר צבאות הוא מצד הרבוי ושייך לענין הקבלה שמקבלים מהשם יתברך על ידי שליח. ולכך חנה קראתו כן שהולידה שמואל רבן של נביאים שידוע שקבלת הנביאים משם זה וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה ריש פרשה א) דהנביא נקרא מלאך שנאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה'. כי עיקר שם נביא מלשון ניב שפתיים שהוא דבור לזולת כמו אהרן יהיה נביאך. וזהו מצד רבוי צבאותיו ולא מצד היחוד דאז לא ילמדו עוד וגו'. וכל רב מלאך וממש דומה למלאך שבאותו דור. ולפי שהקושיא על רב קטינא הוא מצד תואר רב שעליו דעל ידי שפלותו זה זכה לתואר רב דמאן דאיהו זעיר איהו רב וממילא אין כאן עוד שפלות. ותואר רב קודם דוגמת שלמעלה דרק במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וגדולתו קודמת. ולכן נגלה עליו מלאכא להוכיחו על זה דהוא רב ודומה למלאך ה' צבאות ואין ראוי לילך בשפלות כזה וציצת מה תהא עליה שהשם יתברך חפץ להיות מצויינים בעולם הזה בלבוש כבוד. וזה שאמר בעידן רתחא ענשינן חס ושלום בעת זעם ושליטת מקטריגים אז ענשינן וצריך לכסוי דלבוש. מה שאין כן בעת רצון דאין עוד מלבדו והשם יתברך מכיר הלב אני את דכא אשכון (סוטה ה.) וצריך להיות שפלותו על פניו ומתגעגע כבן לפני אביו בהכרת חסרונו. מה שאין כן בעידן כו' שנגד זה חוט של ציצית רצועה בישא לאלקאה כו' (זח"ג קעה ע"א) וכאשר היא מקיפתו אין מתיירא עוד. וצריך להתעטף בלבוש של יראת שמים שעל זה רומז הציצית דמהפך היראה דעונשים ליראה מהשם יתברך וזוכה לתוקף האהבה על ידי היראה בדרגא דויגבה לבו בדרכי ה' האמור ביהושפט שנקרא כן לשון משפט כי זה מדריגתו וכן הוא הקים שופטים כמפורש בדברי הימים ב'. והמשפט לאלהים הוא שכן נקראים הדיינים דרגא דגבורה כי על ידי היראה היא הגבורה דכבישת היצר וכמו שכתוב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואומר רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני וגו' כי היראה דוגמת ציצית דעל ידה בא לולא תתורו על ידי שמכיר כבודו שלבוש במלבושי כבוד כנ"ל כך יראת שמים החופפת על פני האדם. ורז"ל אמרו (נדרים כ.) על פסוק בעבור תהיה יראתו וגו' זו הבושה והיינו מה שאמרו (ברכות כח:) כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם והוא מצד הבושה ממורא בשר ודם ומי שיש לו יראתו היינו מורא המקום הוא מתבייש מלפניו יתברך לעבור. והבושה אינו מצד השפלות דהבזויים ביותר אינם בני בושת ועיקר הבושה הוא לפי המעלה והכבוד ועל ידי ההתקרבות כבן לפני אביו שהקב"ה משפיל את עצמו כך האדם לעומתו בתכלית השפלות ואז אני את דכא כטעם ה' צילך. אבל היראה הוא כעבד לפני אדון שהשם יתברך מרומם ומנושא אז האדם כדוגמתו גם כן מכיר כבודו לא כבוד מדומה רק איך הוא מעשה ידי יוצר הכל יתברך שמו ונזכר משורשו שהוא ממקום גבוה ואיך ישתקע עצמו בדברים פחותים. וכטעם (שבועות מז:) עבד מלך מלך כי מצד שהוא עבד מלך הוא מתנהג גם כן בטכסיסי מלכות ובדרך כבוד כראוי לעבד מלך. ועל ידי זה זוכה להכנעה וענוה דמדת יעקב אבינו ע"ה שאינו מצד שפלותו המביא להשתקעות חס ושלום שגורם מרה שחורה רק על ידי שמחת לב דמבקשי ה' הוא מכיר ערכו.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Bava Batra 155bunverified

    Filed under: The Centrality of the Land of Israel

  • Filed under: חזקת שלוש פעמים

  • Berakhot 13aunverified

    Filed under: The Messianic Era

Related sheets

Israelארץ ישראל

The Three Oaths and Forceful Return to Eretz Yisrael

Sources present the three oaths derived from the Song of Songs, including the prohibition against ascending the land as a wall and rebelling against the nations before the appointed time of redemption. The sources establish the classical Talmudic and midrashic basis for this restraint on Jewish collective action.

View Sources9 sources
Israelארץ ישראל

The Avnei Nezer on the Three Oaths and Aliyah

The Avnei Nezer addresses the halakhic status of settling in Eretz Yisrael and examines whether the Talmudic Three Oaths restrict collective or mass immigration to the Land. The sources present the classical Talmudic formulation of these oaths alongside later rabbinic interpretations of their contemporary application.

View Sources6 sources
Israelארץ ישראל

The Three Oaths and Jewish Sovereignty

Sources examine the Talmudic passage about three oaths sworn to Israel at the time of the Temple's destruction, particularly regarding the prohibition on ascending "in a wall" (establishing forcible control over the Land), and debate whether this oath retains halakhic force in contemporary contexts, including the establishment of a Jewish government in Eretz Yisroel.

View Sources3 sources
Israelארץ ישראל

The Three Oaths and Ascending to Eretz Yisrael

These sources present the classical rabbinic teaching of the Three Oaths derived from Song of Songs 2:7, which address restrictions on Jewish return to and settlement of the land, and explore how these oaths have been understood across Jewish tradition.

View Sources5 sources
Otherכללי

Moshiach ben Yosef in Jewish Sources

These sources discuss the role and nature of Moshiach ben Yosef in Jewish eschatology, including his function in preparing the world for the final redemption and removing evil from human hearts.

View Sources4 sources
Israelארץ ישראל

The Avnei Nezer on the Oath Against Ascending

The Avnei Nezer analyzes the three oaths found in rabbinic literature, particularly the oath prohibiting Jews from ascending to the Land of Israel "like a wall." The sources examine whether this oath applies absolutely to all settlement and aliyah, or whether its force is limited by circumstances, permission from nations, and the manner of ascent.

View Sources4 sources

Explore more