Discover
Tanakhתנ״ך

Moses's Anger at the Golden Calf

Classical and rabbinic sources explore Moses's emotional and spiritual response upon witnessing Israel's idolatrous celebration. The commentaries examine whether his anger stemmed from the public nature of the transgression, the immediate violation of the covenant, or the people's inner attachment to sin, and interpret the breaking of the tablets as a deliberate covenantal act rather than uncontrolled rage.

וַיִּֽחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת

16 sources · 15 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The pasuk itself records that as soon as Moshe drew near the camp and saw the calf and the dancing, his anger blazed and he hurled the tablets from his hands, shattering them at the foot of the mountain (Shemot 32:19), and Moshe later retells this act in his own words, emphasizing that he saw how quickly Israel had strayed from the path God had commanded (Devarim 9:15–21).

The Gemara in Shabbat 87a records that Moshe's anger moved him to reason by a kal va-chomer: if the Torah disqualifies an apostate from the Paschal offering — a single one of the 613 commandments — how much more so could he not hand over the entire Torah to a people who had at that moment become apostates through idol worship, and the Gemara adds that God signaled His approval of this reasoning.

Rashi (Shemot 32:19) draws directly on that same passage in Shabbat 87a, explaining that Moshe's act of casting down the tablets followed from this very logic — since the whole Torah was inscribed on them and all of Israel had made themselves apostates, he could not deliver it to them.

Ibn Ezra (Shemot 32:19) frames the breaking as an act of overwhelming zealotry: the tablets were in Moshe's hands like a deed of testimony, and by smashing them before all of Israel he was, in effect, tearing up the contract between the nation and God.

The Ramban offers two readings of why the Torah emphasizes that the tablets were 'the work of God' precisely at this juncture: either to underscore that despite their incomparable sanctity Moshe could not restrain himself when he saw that evil sight, or — following the midrashic tradition — because the letters flew off the tablets as he approached the camp of the calf, leaving him holding blank stone (the Ramban (Shemot 32:16)).

The Sforno (Shemot 32:19) adds a distinct dimension to the anger: what enraged Moshe was not merely the sin itself but that the people were joyful over the corruption they had committed — and seeing that rejoicing convinced him that repentance and restoration to the level worthy of those tablets had become impossible.

Avot DeRabbi Natan 2:3 preserves a vivid tradition that Moshe had descended in great joy carrying the tablets, but the moment he saw the sin of the calf he asked himself how he could hand them over, since the commandments inscribed on them — including 'you shall have no other gods' — would now condemn the people to death; he turned back, and when the seventy elders ran after him and both sides grasped the tablets, the strength of Moshe prevailed.

The Or HaChaim (Shemot 32:19) probes why Moshe would destroy something of such immeasurable worth, and cites the tradition of Avot DeRabbi Natan — supported by Rabbi Meir from Devarim 10:5 — that Moshe did not shatter the tablets until he had been directed to do so by God, so that the act, however anguished, carried divine sanction.

The Sefat Emet (Ki Tisa) proposes that the shattering was itself a corrective act: by breaking the tablets Moshe nullified the eternal freedom that had been granted along with them, an atoning removal of the gift that paralleled the withholding of the Tree of Life from Adam, so that the sin could ultimately be expiated.

Ein Aya (Shabbat 9:120) locates the rupture in the bond between Moshe and the people: Moshe's spiritual connection to Israel had not changed, but because the people had made it possible to doubt whether that bond still held, the higher link that had resided in their souls with his holiness was severed on their side — and it is this broken connection that underlies the entire crisis the calf produced.

Berakhot 32a records the broader theological argument Moshe would later make — that the abundance of gold God had showered on Israel was itself a cause of the calf — while also noting that God's command 'go, descend' was understood by Rabbi Elazar as a stripping of Moshe's greatness, since that greatness had been granted only for Israel's sake; together these traditions show that Moshe's anger was inseparable from his profound sense of shared responsibility for the people.

The Kli Yakar (Shemot 32:5) illuminates the scene Moshe found: Aaron had hoped to delay the people by requiring the construction of an altar, proclaiming the festival not to the calf but to God and expecting Moshe to return the next day, but Satan accelerated the people so that they rose early and 'arose to make merry' — a phrase the Kli Yakar links, following Chazal, to moral dissolution — which is precisely the dancing and revelry that confronted Moshe when he descended.

מדרש הגדול, דברים א א records a parable in which God tells Israel that of all their misdeeds the sin of the calf was the most painful of all, like a friend who has wronged another many times and whose last offense is the one that cuts deepest — capturing the quality of personal betrayal that underlies Moshe's anguish.

Shemot Rabbah 43:6 and Berakhot 7a both treat the aftermath of the sin and the principle, derived from God's own response to Moshe's pleading, that one should not attempt to appease a person in the midst of his anger — a principle illustrated by the very anger Moshe displayed at the calf.

Source 1 · Tanach
Verified

Exodus 32:19

שמות ל״ב:י״ט

Exodus 32:19

Ki Tisa

The Torah describes Moses seeing the calf and the dancing, and then casting down and shattering the tablets. The verse presents his anger as a response to Israel’s visible celebration of idolatry and the covenantal crisis it represented.

וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃

As soon as Moses came near the camp and saw the calf and the dancing, he became enraged; and he hurled the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain.

Full text on Sefaria ↗
Source 2 · Tanach
Verified

Deuteronomy 9:15-21

דברים ט׳:ט״ו-כ״א

Deuteronomy 9:15-21

Eikev

Moses retrospectively explains that he broke the tablets because he saw Israel’s sin, and recounts his fasting and intercession. This account frames the act as a covenantal and spiritual response, not uncontrolled personal rage.

וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶתְכֶֽם׃ וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם׃

I saw how you had sinned against the ETERNAL your God: you had made yourselves a molten calf; you had been quick to stray from the path that GOD had enjoined upon you. Thereupon I gripped the two tablets and flung them away with both my hands, smashing them before your eyes.

Full text on Sefaria ↗
Source 3 · Chazal
Verified

Shabbat 87a

שבת פ״ז א — ד"ה שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת

Shabbat 87a:5

The Talmud lists the breaking of the tablets among Moses’s actions that he took on his own initiative and that God later affirmed. This supports understanding Moses’s response as deliberate leadership in an unprecedented crisis.

שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דְּרַשׁ? אָמַר: וּמָה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִתַּרְיָ״ג מִצְוֹת, אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְכׇל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״. הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ [כָּאן] וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּדִים — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָלַן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ.

And he broke the tablets following the sin of the Golden Calf. What source did he interpret that led him to do so? Moses said: With regard to the Paschal lamb, which is only one of six hundred and thirteen mitzvot, the Torah stated: “And the Lord said unto Moses and Aaron: This is the ordinance of the Paschal offering; no alien shall eat of it” (Exodus 12:43), referring not only to gentiles, but to apostate Jews as well. Regarding the tablets, which represented the entire Torah, and Israel at that moment were apostates, as they were worshipping the calf, all the more so are they not worthy of receiving the Torah. And from where do we derive that the Holy One, Blessed be He, agreed with his reasoning? As it is stated: “The first tablets which you broke [asher shibarta]” (Exodus 34:1), and Reish Lakish said: The word asher is an allusion to the phrase: May your strength be true [yishar koḥakha] due to the fact that you broke the tablets.

Full text on Sefaria ↗
Source 4 · Chazal
Verified

Avot DeRabbi Natan 2:3

אבות דרבי נתן ב׳:ג׳

Avot DeRabbi Natan 2:3

The midrash reflects on Moses’s breaking of the tablets and its relationship to Israel’s sin. It develops the symbolic meaning of the shattered covenantal document and Moses’s role in confronting the nation.

נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה העגל אמר היאך אני נותן להם את הלוחות מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים שכן כתוב בהן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח חזק כחו של משה מכולן שנא׳ (דברים ל״ד:י״ב) ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.

Full text on Sefaria ↗
Source 5 · Chazal
Verified

Berakhot 32a

ברכות ל״ב א — ד"ה מַאי ״וְדִי זָהָב״

Berakhot 32a:8

The Talmud discusses Moses’s breaking of the tablets and portrays it as a courageous act undertaken so that Israel would not be condemned by the tablets’ testimony. Moses’s anger is thus connected to protecting Israel and managing the consequences of the sin.

מַאי ״וְדִי זָהָב״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ ״דַּי״ — הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד״. מַאי ״לֶךְ רֵד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, רֵד מִגְּדוּלָּתְךָ! כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדוּלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְעַכְשָׁיו יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ — אַתָּה לָמָּה לִי? מִיָּד תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי! מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה. וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וּמִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ דָּבָר. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִלְמָלֵא אוֹהֲבִי זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב לְפָנַי — הֲרַגְתִּיךָ. אָמַר: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי. מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

We must clarify: What is the meaning of and Di Zahav? The Sages of the school of Rabbi Yannai said that Moses said the following before the Holy One, Blessed be He, to atone for Israel after the sin of the Golden Calf: Master of the Universe, because of the gold and silver that you lavished upon Israel during the exodus from Egypt until they said enough [dai]; it was this wealth that caused Israel to make the Golden Calf. The Gemara elaborates upon additional aspects of the sin of the Golden Calf. It is stated: “And the Lord said to Moses: Go and descend, for your people whom you have lifted out of the land of Egypt have been corrupted” (Exodus 32:7). What is the meaning of “go and descend”? Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, descend from your greatness. Isn’t it only for the sake of Israel, so that you may serve as an emissary, that I granted you prominence; and now that Israel has sinned, why do I need you? There is no need for an emissary. Immediately, Moses’ strength waned and he was powerless to speak in defense of Israel. And once God said to Moses: “Leave Me be, that I may destroy them” (Deuteronomy 9:14), Moses said to himself: If God is telling me to let Him be, it must be because this matter is dependent upon me. Immediately Moses stood and was strengthened in prayer, and asked that God have mercy on the nation of Israel and forgive them for their transgression. The Gemara says: This is comparable to a king who became angry at his son who had sinned against him, and beat him, administering a severe beating. At that moment, a well-wisher of the king was sitting before him and witnessed the entire event, and was afraid to say anything to the king about the excessive beating. Meanwhile, the king said to his son: Were it not for this well-wisher of mine who is sitting before me, I would have killed you. Upon hearing this, the king’s friend said to himself: This is clearly a sign that this matter, rescuing the son from the hands of his father, is dependent upon me. Immediately he stood and rescued him from the king.

Full text on Sefaria ↗
Source 6 · Chazal
Verified

Shemot Rabbah 43:6

מדרש רבה, שמות מב ז

Shemot Rabbah 43:6

Rabbi Yehudah illustrates Moshe's anger through a parable of a king whose steward borrowed money on behalf of others who then fled, while Rabbi Nechemiah describes Moshe as standing to appease God by arguing that the calf Israel made should serve as their assistant—like the moon to God's sun, or constellations to stars—suggesting the people created a helper rather than a replacement deity.

דָּבָר אַחֵר, וַיְחַל משֶׁה, מַהוּ לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶּן בַּיִת וְהִשְׁלִיטוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ, הָלַךְ אוֹתוֹ בֶּן בַּיִת וְהִלְוָה לִבְנֵי אָדָם עַל יְדֵי עֲרֵבִים, הִלְוָה לָזֶה חֲמִשִּׁים זְהוּבִים וְלָזֶה מֵאָה וְלָזֶה מָאתַיִם, בָּרְחוּ הַוִים. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה עָמַד לוֹ משֶׁה מְפַיֵּס אֶת הָאֱלֹהִים, אָמַר רִבּוֹן הָעוֹלָם עָשׂוּ לְךָ סִיּוּעַ וְאַתָּה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם, הָעֵגֶל הַזֶּה שֶׁעָשׂוּ יִהְיֶה מְסַיְעֶךָ, אַתָּה מַזְרִיחַ אֶת הַחַמָּה וְהוּא הַלְּבָנָה, אַתָּה הַכּוֹכָבִים וְהוּא הַמַּזָּלוֹת, אַתָּה מוֹרִיד אֶת הַטָּל וְהוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת

Full text on Sefaria ↗
Source 7 · Chazal
Verified

Berakhot 7a

ברכות ז׳ א — ד"ה וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי

Berakhot 7a:5

Rabbi Yohanan in the name of Rabbi Yosei derives from God's response to Moses after the Golden Calf sin—"My face will go, and I will give you rest"—that one should not attempt to placate an angry person while anger is active, but rather wait for the anger to pass, and he further teaches that Moses made three requests of God at that time, the first being that the Divine Presence rest permanently upon Israel, which was granted as evidenced by the pasuk "Is it not in that You go with us.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, דִּכְתִיב: ״פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאָנִיחַ לְךָ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ. בִּקֵּשׁ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ״.

And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei: From where is it derived that one must not placate a person while he is in the throes of his anger, rather he should mollify him after he has calmed down? As it is written, when following the sin of the Golden Calf, Moses requested that the Divine Presence rest upon Israel as it had previously, God said to him: “My face will go, and I will give you rest” (Exodus 33:14). Rabbi Yoḥanan explained: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Wait until My face of wrath will pass and I will grant your request. One must wait for a person’s anger to pass as well. And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei regarding Moses’ request that the Divine Presence rest upon Israel as it once had: Moses requested three things from the Holy One, Blessed be He, at that time, all of which were granted him. He requested that the Divine Presence rest upon Israel and not leave, and He granted it to him, as it is stated: “For how can it be known that I have found grace in Your sight, I and Your people? Is it not in that You go with us, so that we are distinguished, I and Your people, from all the people that are on the face of the earth?” (Exodus 33:16). The request: Is it not in that You go with us, refers to the resting of the Divine Presence upon Israel.

Full text on Sefaria ↗
Source 8 · Rishonim
Verified

Ibn Ezra on Exodus 32:19

אבן עזרא, שמות לב יט

Ibn Ezra on Exodus 32:19

Ki Tisa

Ibn Ezra focuses on the plain sense of Moses’s reaction: seeing the calf and the dancing revealed the depth and public character of the nation’s transgression, producing justified anger and the breaking of the tablets.

וירא את העגל ומחלת. ה"א העגל משרת בעבור האחרת כמו וירא את העגל והמחלת סביביו, ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות והנה קרע שטר התנאים וזה היה לעיני כל ישראל כי כן כתוב: וירא את העגל ומחלת. ה"א העגל משרת בעבור האחרת כמו וירא את העגל והמחלת סביביו, ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות והנה קרע שטר התנאים וזה היה לעיני כל ישראל כי כן כתוב:

Full text on Sefaria ↗
Source 9 · Rishonim
Verified

recovered from “Ramban on Exodus 32:19”

Ramban on Exodus

רמב"ן על שמות ל״ב — ד"ה וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה הָיָה רָאוּי

Ramban on Exodus 32:16

Ki Tisa

Ramban explains that Moses’s anger arose from the contrast between Israel’s covenantal status and their immediate turn to idolatry. The broken tablets dramatized that the covenant had been violated before Moses even reentered the camp.

וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה הָיָה רָאוּי שֶׁיַּזְכִּיר הַכָּתוּב כָּל מַעֲשֵׂה הַלּוּחוֹת בַּפָּסוּק "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה" (שמות ל"א:י"ח), כַּאֲשֶׁר אָמַר "כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". אֲבָל הִזְכִּירוֹ בְּכָאן לְסַפֵּר בְּמַעֲלָתָן, לוֹמַר כִּי לֹא נִמְנַע מֹשֶׁה בְּכָל זֶה מִלְּשַׁבֵּר אוֹתָם, כִּי חָרָה לוֹ בִּרְאוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה הָרַע הַהוּא, וְלֹא יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק. אוֹ כְּעִנְיָן שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ (בשמות רבה ט יא) שֶׁפָּרַח הַכְּתָב עַתָּה בְּבוֹאוֹ בִּגְבוּל הָעֵגֶל בִּמְקוֹם הַטֻּמְאָה וְהַחֵטְא:

AND THE TABLETS WERE THE WORK OF G-D. It would have been proper for Scripture to mention everything connected with the work of the Tablets of the Law in the verse, And He gave unto Moses [… the two Tablets of the Testimony], as He said [there], written with the finger of G-d. It is, however, mentioned here in order to tell of their high distinction [that they were the work of G-d], thus stating that despite all this Moses did not hesitate to break them, because he was angered upon seeing that evil sight and he could not restrain himself from breaking them. Or the matter may be as our Rabbis have mentioned, that the writing vanished from the Tablets as he approached the border [of the camp] where the calf was, the place of defilement and transgression.

Full text on Sefaria ↗
Source 10 · Rishonim
Verified

Sforno on Exodus 32:19

ספורנו על שמות ל״ב:י״ט

Sforno on Exodus 32:19

Ki Tisa

Sforno reads Moses’s anger as the response of a leader who sees that the people have abandoned the purpose of the revelation. Their dancing signifies not a private lapse but public rejection of the spiritual order they had just received.

כְּשֶׁרָאָה שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִים בַּקִּלְקוּל שֶׁעָשׂוּ, כְּעִנְיָן "כִּי רָעָתְכִי אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיהו יא:טו), וּבָזֶה הִתְקַצֵּף וְנוֹאַשׁ שֶׁיּוּכַל לְתִקּוּן הַמְּעֻוָּת בְּאֹפֶן שֶׁיַּחְזְרוּ לִתְמוּתָם וְיִהְיוּ רְאוּיִים לְאוֹתָן הַלּוּחוֹת.

Full text on Sefaria ↗
Source 11 · Rishonim
Verified

Rashi on Exodus 32:19

רש"י על שמות ל״ב:י״ט

Rashi on Exodus 32:19

Ki Tisa

Rashi explains that Moses’s anger was provoked by seeing Israel engaged in idolatrous celebration, and connects the breaking of the tablets to the principle that one who witnesses apostasy must respond decisively rather than deliver the covenantal document into Israel’s hands.

וישלך מידו וגו'. אָמַר: מַה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַמִּצְווֹת, אָמְרָה תוֹרָה כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות י"ב), הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּאן וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּדִים וְאֶתְּנֶנָּה לָהֶם? (שבת פ"ז):

וישלך מידו AND HE CAST [THE TABLETS] OUT OF HIS HAND — He said: “What is the law regarding the Paschal lamb which is only one of the commandments? The Torah states: (Exodus 12:43) “No stranger shall eat thereof”! (cf. Rashi on that verse: a stranger means one who has enstranged himself by his doings from his Father in heaven — an apostate). “But the whole Torah is here (written on the tablets) and all the Israelites are apostates, can I possibly give it (the Torah) to them?!” (Shabbat 87a).

Full text on Sefaria ↗
Source 12 · Rishonim
attested

מדרש הגדול, דברים א א

מדרש הגדול, דברים א א

Moshe tells the people that while all their transgressions distress him, the deed of the calf troubles him more than all else, which he illustrates with a parable of someone who suffers many wrongs from another but finds the final one the hardest to bear.

ודי זהב, אמר להן הא ותירא כל מה שעשיתם לפני, מעשה העגל קשה עלי מן הכל, מושלו משל למה הדבר דומה לאחד שעשה לו חבירו צרות רבות ובאחרונה עשה לו אחת, אמר לו הוא ותירא כל מה שעשית לי, זו קשה עלי יתר מכולן.

View in Aspaklaria ↗
Source 13 · Acharonim
Verified

Ohr HaChaim on Exodus 32:19

אור החיים על שמות ל״ב:י״ט

Or HaChaim on Exodus 32:19

Ki Tisa

Ohr HaChaim examines why Moses broke the tablets specifically upon seeing the dancing. The public rejoicing indicated that the sin was embraced rather than accidental, making the crisis especially severe and requiring a dramatic response.

וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ. צָרִיךְ לָדַעַת טַעַם שֶׁל מֹשֶׁה בִּשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת, וְלֹא חָשׁ לְהֶפְסֵד מֻפְלָג, וּפְשִׁיטָא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה דְּבַר קִלְקוּל אִם לֹא בְּאוֹמֶד גָּדוֹל וּבְצִדְדֵי הַמּוֹעִיל אֲשֶׁר צִדֵּד עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (אבות דרבי נתן ב,ג) לֹא שָׁבַר עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְכֵן אָמַר רַבִּי מֵאִיר ״וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי״ (דברים י:ה) שֶׁנִּצְטַוָּה וְשָׁבַר הַלּוּחוֹת עַד כָּאן. וְצָרִיךְ לָתֵת טַעַם לְאֵל עֶלְיוֹן לָמָּה מָנַע הַטּוֹב. וְנִרְאֶה כִּי קוֹדֶם שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה פָּסְקָה זוּהֲמָתָן, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קמו,א), וְלָזֶה עָשָׂה ה׳ לָהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת, חֵירוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת (שמות רבה פמ״א), כִּי כְּלוּם מִיתָה זוֹ לָמָּה לְצַד הַפְרָדַת הַזּוּהֲמָא אִלּוּ כְּבָר פָּסְקָה זוֹהֲמָתָן. וְלָזֶה כְּשֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל הֲרֵי זוּהֲמַת הַחֵטְא דָּבְקָה בָּהֶם, וּמֵעַתָּה צְרִיכִים לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת. הֲגַם שֶׁלֹּא חָזְרָה הַזּוּהֲמָא מַמָּשׁ עַל יְדֵי הָעֵגֶל לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה קוֹדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי כֵן שְׁבָרָם, כִּי אֵין דִּין זֶה לָהֶם עוֹד שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי חוֹרִין מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת וּמִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. וּלְטַעַם זֶה לוּ יְהִי שֶׁנֹּאמַר כִּי מֹשֶׁה מִדַּעַת עַצְמוֹ עָשָׂה מִתְּחִלָּה, אֵין כָּאן קֻשְׁיָא.

ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, Moses became very angry and he threw the Tablets from his hands, etc. We need to understand why Moses took it upon himself to smash the Tablets ignoring the immeasurable damage this would cause to the Jewish people. Clearly he would not have destroyed something unless he was convinced that by the destruction of whatever it was he would perform something infinitely more useful than that which he destroyed. We are told in Avot de Rabbi Natan chapter 2 that Moses did not shatter the Tablets until told to do so by G'd. This view is confirmed by Rabbi Meir who cites Deut. 10,5 as support for this view. He derives this from Moses saying "they remained therein as G'd had commanded me." If so, we must understand why G'd withheld the good contained in the Tablets from His people. [the question is appropriate in view of the Torah having told us that G'd decided not to carry out His plan to destroy the people. Ed.] We must remember that at the time of the revelation at Mount Sinai any residual pollutant of the original serpent had been expunged from the people as we know from Shabbat 146. This is the reason G'd prepared for them legislation engraved i.e. charut on the Tablets. The word חרות which we read in the Torah with the vowel kametz under the first letter may also be read with the vowel tzeyreh instead; as a result of this change it means "freedom." The alternate spelling is an allusion to the freedom from the angel of death which the Jewish people had attained as a result of their ready acceptance of G'd's Torah. Mortality, after all, had only been due to the pollutants with which the original serpent had injected Eve through her eating of the tree of knowledge. The golden calf episode reversed this process and the Israelites became infected with something like the original pollutant once more, though not to the same degree as previously. As a result of their idolatry they became mortal once more and a set of laws designed for immortal people was no longer appropriate for them. This is why those Tablets had to be smashed. All of this is based on the opinions that Moses had not acted of his own accord when he smashed the Tablets.

Full text on Sefaria ↗
Source 14 · Acharonim
Verified

recovered from “Kli Yakar on Exodus 32:19”

Kli Yakar on Exodus

כלי יקר על שמות ל״ב — ד"ה וַיַּרְא אַהֲרֹן

Kli Yakar on Exodus 32:5

Ki Tisa

Kli Yakar explores the moral meaning of the dancing and Moses’s anger, treating the celebration as evidence of inner attachment to the sin. The breaking of the tablets becomes a warning against treating idolatry as a superficial or temporary mistake.

וַיַּרְא אַהֲרֹן. כִּי הִצְלִיחַ מַעֲשֵׂה שָׂטָן, חָשַׁב לִדְחוֹתָם בְּבִנְיַן מִזְבֵּחַ, כִּי אָמַר שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לִזְבֹּחַ לוֹ בְּלֹא מִזְבֵּחַ. ״וַיִּקְרָא חַג לַה׳ מָחָר״ – לֹא לָעֵגֶל כִּי אִם לַה׳, כִּי חָשַׁב שֶׁמָּחָר וַדַּאי יָבֹא מֹשֶׁה, וְהַשָּׂטָן זֵרְזָם שֶׁהִשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וְלֹא הִמְתִּינוּ כַּמָּה שָׁעוֹת עַל הַיּוֹם. ״וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק״, דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא כי תשא כ) רֶמֶז לְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וְלִי נִרְאֶה, מִדְּקָאָמַר ״לְצַחֵק״ וְלֹא אָמַר ״וַיְצַחֲקוּ״, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם צְחוֹק שֶׁל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מַמָּשׁ, אֶלָּא לְפִי שֶׁעָבְרוּ עַל ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ עָבְרוּ עַל ״לֹא תִרְצָח״ וְ״לֹא תִנְאָף״, כִּי הָיוּ הַדִּבְּרוֹת חָמֵשׁ מוּל חָמֵשׁ: ״לֹא תִרְצָח״ כְּנֶגֶד ״אָנֹכִי״, וְ״לֹא תִנְאָף״ כְּנֶגֶד ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״. לְכָךְ נֶאֱמַר ״לְצַחֵק״, שֶׁעָבְרוּ עַל ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ הַמְּבִיאִין גַּם לִידֵי צְחוֹק שֶׁל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כִּי מַאן דְּעָבֵיד הָא נָפֵיל בְּהָא. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. לְפִי שֶׁאָמְרוּ רז״ל (יומא פו) מְפַרְסְמִים אֶת הַחֲנֵפִים מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹחֵן כָּל נִסְתָּרוֹת וּמַעֲנִישׁ הַחוֹטֵא עַל כָּל נֶעְלָם, וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻחְזָק לְצַדִּיק בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת יִקְרְאוּ תִּגָּר עַל מִדַּת הַדִּין, עַל כֵּן מִצְוָה לְפַרְסֵם עַל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם לְגַלּוֹת רָעָתָם בַּקָּהָל. וּמִטַּעַם זֶה הוֹצִיא אַהֲרֹן מַחֲשַׁבְתָּם הָרָעָה לַחוּץ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר ״אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא״, רוֹצֶה לוֹמַר אַתָּה יָדַעְתָּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָלֶיךָ כִּי בְרָע הֵמָּה חוֹשְׁבִים תָּמִיד, עַל כֵּן אָמַרְתִּי כִּי טוֹב לְגַלּוֹת עַל הַחוֹטְאִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם לְפַרְסֵם קְלוֹנָם בָּרַבִּים. וְזֶהוּ דַּעַת הַמִּדְרָשׁ הָאוֹמֵר שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי פָרֻעַ הוּא״, וּכְתִיב בַּמְּצֹרָע (ויקרא יג מה) ״רֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט (ובתנחומא מצורע ד) כִּי הַצָּרַעַת גַּם כֵּן עִנְיָנוֹ לְהוֹצִיא לָאוֹר הָרָעָה הַפְּנִימִית אֲשֶׁר בִּלְבַב הַחוֹטֵא, כִּי מִטַּעַם זֶה נִקְרָא מְצֹרָע נוֹטָרִיקוֹן מוֹצִיא רָע, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט פָּרָשַׁת מְצֹרָע (יד תקנו) בַּמַּעֲשֵׂה שֶׁל הָרוֹכֵל. אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁם מַסִּיק הַמּוֹצִיא רָע עַל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא מוֹצִיא לָאוֹר כָּל רָע פְּנִימִי. וּלְכָךְ רָמַז כָּאן הַצָּרַעַת בְּמִלַּת פָּרֻעַ שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מְגֻלֶּה, כָּךְ הַצָּרַעַת מְגַלָּה עַל הַחוֹטְאִים. וּבְשִׁיר הַשִּׁירִים (א יב) כְּתִיב ״נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ״, וּפֵרֵשׁ הַתַּרְגּוּם עַל זֶה ״וְנָחֵית עֲלֵיהוֹן מַכְתַּשׁ סְגִירָא״, כִּי הַפָּסוּק מְדַבֵּר בְּמַה שֶׁנַּעֲשׂוּ לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם וְהֻבְאַשׁ רֵיחָם בְּעֵינֵי כָּל הָאֻמּוֹת הַקָּמִים עֲלֵיהֶם, וְזֶהוּ ״נָתַן רֵיחוֹ״, הַיְינוּ לַאֲחֵרִים נָתַן הָרֵיחַ אֲשֶׁר הָיָה נִסְתָּר בְּקִרְבּוֹ, וְכַאֲשֶׁר נִתְגַּלָּה אָז הָיוּ לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם, שֶׁמָּצְאוּ לָהֶם מָקוֹם לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה. וּמִכְּלַל זֶה אַתָּה לָמֵד שֶׁדָּבָר זֶה אֵינוֹ בְּנִמְצָא בָּאֻמּוֹת.

And Aaron saw. Because the work of Satan had succeeded, he thought to delay them with the building of an altar, for he said that it would not be appropriate to sacrifice to it without an altar. And he proclaimed a festival to the Lord tomorrow, not to the calf, but rather to the Lord, because he thought that Moses would certainly come tomorrow. But Satan hastened them, so that they rose early the next day and did not wait a few hours into the day, and they offered burnt offerings and arose to make merry [letzachek]. Our Sages of blessed memory expounded (Tanchuma Ki Tisa 20) that this alludes to sexual immorality and bloodshed. But it seems to me that since it says letzachek [to make merry/joke], and not “vayitzachaku” [and they made merry/joked], we can infer that there was not actual sexual immorality and bloodshed, but rather, because they transgressed I am [the Lord your God] and You shall have no [other gods], it was as if they had transgressed You shall not murder and You shall not commit adultery. For the commandments were five opposite five: You shall not murder corresponding to I am, and You shall not commit adultery corresponding to You shall have no [other gods]. Therefore it says letzachek, because they transgressed I am and You shall have no [other gods], which also lead to the “amusement” of sexual immorality and bloodshed, for whoever does this [idolatry] will fall into those [sins]. And Moses saw that the people were unrestrained, for Aaron had let them loose to be a disgrace among those who rise up against them. Since our Sages of blessed memory said (Yoma 86) that we must publicize hypocrites because of the desecration of God’s name. For the Holy One, blessed be He, examines all hidden things and punishes the sinner for every concealed matter, and because he [the sinner] is considered righteous in the eyes of the people, they will challenge the attribute of justice. Therefore, it is a commandment to publicize all their deeds and reveal their wickedness in the community. For this reason, Aaron brought their evil thoughts to the surface. This is what is meant by You know the people, that they are set on evil, meaning, “You know through the divine spirit upon you that their thoughts are constantly evil, therefore I said it is good to expose the sinners so they become a disgrace among those who rise up against them,” to publicize their shame publicly. This is the opinion of the Midrash that says they were afflicted with tzaraat, as it says, for it was unrestrained. And it is written regarding the one with tzaraat his head shall be unrestrained (Leviticus 13:45), as concluded in the Yalkut (and in Tanchuma Metzora 4), because tzaraat also serves to bring to light the inner evil in the heart of the sinner. For this reason, the one with tzaraat [metzora] is called by the acronym “motzi ra” [bringing out evil], as concluded in the Yalkut Parashat Metzora (14:556) in the story of the peddler. Even though there it concludes that “motzi ra” refers to one who speaks lashon hara, nevertheless, it seems to me that it means bringing to light all inner evil. Therefore, tzaraat is hinted at here in the word parua, which means “uncovered” — just as tzaraat uncovers the sinners. And in Song of Songs (1:12) it is written, My nard gave forth its fragrance. The Targum explains this as “and the plague of tzaraat descended upon them,” for the verse speaks of how they became a disgrace among those who rise against them, and their odor became foul in the eyes of all the nations who rise against them. This is what gave forth its fragrance means — that is, it gave to others the odor that was hidden within, and when it was revealed, they became a disgrace among those who rise against them, who found an opportunity to reproach Israel for what they did to God and to Moses. From this you learn that such a thing [tzaraat] is not found among other nations.

Full text on Sefaria ↗
Source 15 · Acharonim
Verified

Sefat Emet, Ki Tisa

מעבר יבק, שפת אמת — ד"ה ברוך אשר לו נתכנו עלילות והכתיב

Ma'avar Yabbok, Sefat Emet, Tisa:16

The passage explains that Moshe broke the tablets to nullify the death decree and exile from Eretz Yisrael—comparable to removing the Tree of Life from Adam—and that when he initially descended with them, he believed Israel's repentance would suffice and the tablets' light would repel impurity; but upon witnessing the golden calf and dancing, his anger intensified, the tablets' light withdrew, they became heavy in his hands, and he was forced to drop and shatter them, an act that atoned for Israel's sin and prevented their enemies from gaining power over them in the land.

ובזה נדע למה שבר משה רבינו ע"ה הלוחות שהיה כדי לבטל החירות ממ"ה ומגלות כטעם מניעת עץ החיים מאדם הראשון ולא נבנה בית המקדש בימי משה כדי שתשפכנה אבני קדש וכפר אדמתו עמו ואם כן בשביר' לוחות סר עוננו וחטאתנו תכופר וזה שנאמר בשבירת הלוחות והלוחות מעשה אלהים המה כי זה טעם שבירתם ולכן משה הביאם עמו שלכאורה נראה כיון ששמע מהקב"ה לך רד כי שחת עמך למה ירד עם הלוחות בידו היה לו להניחם שם ולא להביאם למטה אז היה יכול לומר תדון כפנויה עד יכופר עון ישראל. ברם ידע כי זה היה תקונם כנזכר. עוד היינו יכולים לומר בזה כי לא חשב עון ישראל כ"כ גדול ולפחות היה סובר שאחר שעשו העגל היו מתחרטים מהעון על דרך שאמרו הרשעים מלאים חרטות ע"כ הביא הלוחות בחשבו כי תוקף אורם יבריחו המזיקים ורוחות הטומאה שהכניסו ישראל ביניהם אך כאשר ראה העגל ומחולות שהיו שמחים לאיד אז ויחר אף משה והכבידו הלוחות על ידיו שהאורות שהיו בהם נסתלקו אל נרתקן ואז מה שמתחלה היו שניהם על ידו אחת דכתיב ושני הלוחות בידו בעת שבירתן כתיב וישלך מידיו שהחזיק בהם בשתי ידיו כי מתחלה היו נושאים את נושאיהם וכשהגיעו לעשרה טפחים התחתונים שהם רשות הרבים והקליפות שגירו ישראל בהם האור חמק עבר מהם כי קצר המצע מהשתרע הקדושה עם הטומאה והכבידו על ידי משה ועל כרחו הוצרך להניח אותם ונשברו ע"ד אותיות פורחות וגוילים נשרפים. אך לפי דרכנו יאות יותר הדרך הראשון ששברן לטובת ישראל וזה אשר שברת ישר כחך ששברת: ועל פי הדברים האלה לא נכנס משה בארץ שלא יכופר עון ישראל בחרבן כי לא היו האויבים יכולים לשלוט במעשי ידיו ולא לעקור ישרחל מהארץ כי רצונו היה לנטעם שם וזהו תביאמו ותטעמו וגו' הנה חרבן בית המקדש כטעם שבירת הלוחות וכן הגליות והמיתה היה רב טוב לבית ישראל: ובטל שהקב"ה עתיד להחיות את המתים צדיקי ישראל שהוא מאור שירד מאריך אנפין בסוד מלכין קדמאי בדרוש עולם התהו' עולם הנקודות לגורי האר"י מטל זה יתהוו בני התחיה אחר שחלק הבשר שהוא מחלק נחש הקדום שבשר הוא ש"בר ישוב לעפרו כי נחש עפר לחמו יצורף ויתוקן הויה וחבור ד' יסודות זכים וקיימים: ומזה נדע מנהג הוותיקים הפורשים מאכילת בשר ימי השבוע שהוא שליטת החול ועיין מזה בר"מ פרשת לך לך דף פ"ט ע"ב. וכתב הברבנילו שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות האוכלות הבשר הם אכזריות ורעות אבל אותן המתפרנסות מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע. ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן וביאר הסיבה באומרו לא ירעו ולא ישחיתו וכן בעל העקדה בשער מ"א אמר כי אכילת הבעלי חיים הם זבחי ריב וקנטור לאיש השלם כמו שאמר החכם טוב פת חריבה וגו' ואולי נאמר שלכן לאדם הראשון השלם בבריאתו לא הותר לו אכילת בעלי חיים. וכן אמרו חכמינו ז"ל על פסוק אשר יצוד ציד חיה או עוף. מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. ודור דיעה שמקור נשמתם היה מהבינה לא הותר להם רק אכילת בשר שלמים ואכילת הכהנים מבשר קדשי קדשים ואכילת הבעלים השלמים היה תקון לאכילת בשר תאוה בזמן שבהמ"ק קיים ועתה יהיה אכילת שבתות וי"ט וסעודות מצוה תקון לזה שגם בשפלנו זכר לנו למען חסדו הגדול. ובשר הוא מצד מדת הדין ואותיותיו מורות זה. וכן אמרו בפנים חשוכות נתן השלו לישראל ברם המברך על מזונו כראוי וכפי כוונת לבו ממתק הדין והדם נעשה לו חלב וזריז דלא עבד איסורא ונשכר דאכיל בשרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ויאכל וחדי וכל שכביצה ביצה טובה הימנו לחיי דברייתא חוץ מבשרא:

Full text on Sefaria ↗
Source 16 · Modern
Verified

Ein Aya, Shabbat 9:120

עין איה, שבת ט׳:ק״כ — ד"ה קכ

Ein Aya, Shabbat 9:120

Moshe's holiness was rooted in binding Israel to sanctity, preparing them to be God's people and separating them from idolatrous thoughts, and this bond depended on Israel's awareness that Moshe was united with them and carried them in his soul, desire, and thought; although Moshe himself experienced no weakening of this spiritual connection, once doubt arose among Israel that the appointed time had passed, they lost on their side the elevated attachment to Moshe's holy power that had existed within their souls.

היחש של קדושת משה לקשר את ישראל בקדושה, להכינם להיות לעם לד', ולהבדילם מכל עכירת מחשבה רעה של ע"ז, היה קשור עם הרעיון והציור שידע העם שהוא מאוגד עמם ונושא אותם בנשמתו, בחפצו ומחשבתו. והנה אמנם מצדו של משה לא היה שום שינוי ורפיון בקשורם הנשמתי, אבל מאחר שלגבי ישראל היה אפשר להכניס איזה ספק שכבר עבר המועד, הופסקה מצדם אותה ההתקשרות העליונה שהיתה מצויה בנפשם עם כח קדושתו של משה.

View on Mekoros Sefarim ↗
Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Malbim on Exodus 32:11unverified

    ויחל משה - אחר שראה שתפלתו תוכל להועיל, שלכן אמר "הניחה לי", וראה שהוא יש לו זכות לפני ה', שעל זה אמר "ה' אלקיו", לכן חלה פני ה' להשיב חמתו מהשחית. וכלל אצלי שכל מקום שכתוב חלה פני ה', היינו להשיב חמה. יחרה אפך בעמך - רוצה לומר אחר שאמרת שחת עמך, שעמי, שהם הערב רב שחתו, לא עמך ה', שהם ישראל, אם כן למה יחרה אפך בעמך שהוא ישראל, שהם מוסתים ומועטים, ואם על ששתקו ולא מיחו, הלא אשר הוצאת ממצרים - ששם מקום עבודת אלילים, והוצאתם בכח גדול - כי גם הם היו שם עובדי ע"ז, ואיך תבקש מהם שבימים מועטים יתהפכו מקצה אל הקצה, עד שעוד יקנאו ויהרגו אחרים העובדים כפי מנהג מצרים. והנה מה שהוצאת אותם ממצרים בכח גדול וביד חזקה, שהם רוב הנסים והאותות והמופתים ושדוד הטבע, היה לשתי תכליות, א' לצורך ישראל שיהיו לך לעם, ב' לפרסם שמך בין האומות, כמו שכתוב, "למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר" וגו', וכל העושה הכנות גדולות ורבות כאלה, אי אפשר שיבטלם על נקלה ודבר קטן.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Berakhot 32aunverified

    אמרי דבי רבי ינאי כך אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Pesikta Rabbati 4unverified

    ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך (מ"א י"ח ל"א). ילמדנו רבינו ראש חודש שחל להיות בחנוכה הואיל שאין תפילות המוספין בחנוכה מי שהוא מתפלל תפילת המוספין מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה למדונו רבותינו אמר רבי סימון בשם רבי יהושע ראש חודש שחל להיות בחנוכה אף ע"פ שאין מוסף בחנוכה אלא בר"ח צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים שבת שחלה להיות בחנוכה אע"פ שאין מוסף בחנוכה אלא שבת צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספין והיכן הוא מזכיר בהודאה: את מצא כל הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל ועתיד לעשות להם בזכות השבטים אף בית המקדש עתיד להיבנות בזכות השבטים שנאמר ירושלים הבנויה (תהלים קכ"ב ג') מה כתב אחריו ששם עלו שבטים (שם ד') וכן כל מה שברא הקב"ה בזכות השבטים (בראשית) [ברא] אתה מוצא שנים עשר חודש בשנה שנים עשר מזלות ברקיע שתים עשרה שעות ליום ושתים עשרה שעות לילה אמר הקדוש ברוך הוא אפילו העליונים והתחתונים לא בראתי אלא בזכות השבטים שכך כתב את כל אלה ידי עשתה (ישעיה ס"ו ב') בזכות כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ"ט כ"ח) (לכך שנים עשר מזלות שתים עשרה שעות) לכך כיון שבא אליהו לקרב את ישראל תחת כנפי השכינה נטל שתים עשרה אבנים למספר השבטים ובנה אותן מזבח מניין ממה שהשלים בנביא ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב: [ויקח אליהו וגו'] כך פתח ר' תנחומא (בירושלמי) [בי ר' אבא] ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים (הושע י"ב י"ד) זה משה ובנביא נשמר (שם) זה אליהו אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון (גואלן) [ושניהם גואלים את] ישראל בשליחות משה גאלם ממצרים בשליחות ועתה לך ואשלחך אל פרעה וגו' (שמות ג' י') ואליהו גאלם לעתיד לבא בשליחות הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' (מלאכי ג' כ"ג) משה שגאלם ממצרים תחלה עוד לא חזרו ונשתעבדו במצרים ואליהו כשיגאל אותם מן הרביעית מאדום עוד אינם חוזרים ומשתעבדים אלא [היא] תשועת עולם ואת מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר משה נביא אליהו נביא משה נקרא איש האלקים (דברים ל"ג א') ואליהו נקרא איש האלקים (מלכים א' י"ז י"ח) משה עלה למעלה ואליהו עלה למעלה שנאמר ויהי בהעלות אליהו (שם ב' ב' א') ומשה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל ויאשם בבעל וימת (הושע י"ג א') משה (נתבלבל) [נתכלכל] על ידי אשה על ידי בתו של יתרו קראן לו ויאכל לחם (שמות ב' כ') ואליהו (נתבלבל) [נתכלכל] ע"י הצרפית לקחי נא לי פת לחם (מלכים א' י"ז י"א) משה ברח מפני פרעה ואליהו ברח מפני איזבל משה ברח ובא לבאר ואליהו ברח ובא לבאר דכתיב ויקם וילך וגו' ויבא באר שבע (שם י"ט ג') משה ויכסהו הענן ששת ימים (שמות כ"ד ט"ז) ואליהו עלה בסערה ויהי בהעלות וגו' (מלכים ב' ב' א') במשה נאמר אם כמות אדם ימותון אלה (במדבר ט"ז כ"ט) ובאליהו חי ה' אלקי ישראל [אשר עמדתי לפניו] אם יהיה [השנים האלה] טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א' י"ז א') במשה ויעבור ה' על פניו (שמות ל"ד ו') ובאליהו והנה ה' עובר (מלכים א' י"ט י"א) במשה וישמע את הקול (במדבר ז' פ"ט) ובאליהו והנה אליו קול וגו' (מלכים שם י"ג) משה כינס את ישראל להר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל משה ביער עובדי ע"ז שימו איש חרבו על יריכו וגו' (שמות ל"ב כ"ז) ואליהו ביער ע"ז ותפש נביאי הבעל ושחטם משה קנאי מי לה' אלי (שם שם כ"ו) ואליהו קנאי ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי (מלכים א' י"ח ל') משה נטמן במערה ושמתיך בנקרת הצור (שמות ל"ג כ"ב) ואליהו נטמן במערה ולן שם כדכתיב ויבא אל המערה וילן שם (מלכים א' י"ט ט') במשה ויבא אל הר האלקים (שמות ג' א') ובאליהו ויבא אל הר האלקים (מלכים שם ח') משה בא למדבר ואליהו בא למדבר והוא הולך למדבר (שם שם ד') משה השיח עמו על ידי מלאך וירא אליו מלאך ה' (שמות ג' ב') ואליהו ע"י מלאך והנה זה מלאך (מלכים שם ה') משה שהה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ושלא שתה וכן אליהו הלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום משה העמיד גלגל החמה ביום הזה אחל תת פחדך וגו' (דברים ב' ל') ואליהו העמיד גלגל החמה היום יודע כי אתה אלקים בישראל (מלכים א' י"ח ל"ו) משה התפלל על ישראל אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט' כ"ו) ואליהו נתפלל על ישראל ענני ה' ענני [וגו' ואתה הסבת וגו'] (מלכים שם ל"ז) משה כשנתפלל על ישראל תפש זכות אבות זכור לאברהם ליצחק ולישראל (שמות ל"ב י"ג) וכן אליהו ה' אלקי אברהם יצחק [וישראל] (מלכים שם ל"ו) משה קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז') ואליהו קבלו על ידו אהבתו של מקום שנאמר ה' הוא האלקים (מלכים שם ל"ט) משה עשה משכן בתוך בית סאתים זרע ואליהו עשה דכסומני (פירוש שביל) בתוך בית סאתים זרע בדבר אחד מצינו משה גדול מאליהו שלמשה אמר ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה' כ"ח) ולאליהו מה לך פה אליהו (מלכים א' י"ט ט') משה הוריד את האש ואליהו הוריד את האש משה כשהוריד את האש היו כל ישראל עומדים ורואין (אותם) [אותה] וירא כל העם וירונו (ויקרא ט' כ"ד) [ואליהו וירא כל העם ויפלו על פניהם] (מלכים א' י"ח ל"ט) משה בנה מזבח ואליהו בנה מזבח משה קרא שם ה' (מזבח) [למזבח] ויקרא שמו שם ה' ניסי (שמות י"ז ט"ו) ואליהו שם מזבחו ה' ויתן את האבנים בשם ה' (מלכים שם ל"ב) משה כשבנה את המזבח בנה אותו של שתים עשרה אבנים שנאמר ויקח אליהו שתים עשרה אבנים [וגו']: [ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו'] זש"ה (לישראל) השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה ס"ו א') בסוף נבואתו של ישעיה נתנבא הפסוק הזה ואימתי נתנבא אותו בימי מנשה שכיון שהכניס מנשה את הצלם להיכל התחיל מתנבא ישעיה לישראל ואמר להם מה אתם מתגאים לי בבית הזה שבניתם לי העליונים והתחתונים אינם מחזיקים כבודי והבית הזה שבניתם לי אני צריך איזה בית אשר תבנו לי (שם) הרי נבוכדנצר עולה ומחריב אותו ומגלה אתכם מיד כעס עליו מנשה ואמר להם תפשוהו רצו אחריו לתופשו ברח מפניהם פערה החרובית עצמה ובלעה אותו אמר רבי יצחק בר' חנינא בר פפא בר' יצחק והוא מביא חרשים ונוסר את החרובית והיה הדם שותת הדא הוא דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלים פה לפה (מלכים ב' כ"א ט"ז) איפשר לדבר הזה אלא שהרג את ישעיה [שהיה שקול כמשה] שנדבר עמו [פה אל פה] כמה שכתוב פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב ח') התחיל ישעיה מוכיחן השמים כסאי והארץ הדום רגלי והבית הזה שיבנה לא תהיו סבורים (שבשביל כן) [שבשבילכם] נבנה אלא בשביל אחרים ובשביל מי נבנה ר' יהודה הלוי בר' שלום אומר בשביל התורה והיא היא שאומר איזה בית תבנו לי ובשביל מה נבנה בשביל את כל אלה ידי עשתה (ישעיה שם) בשביל התורה אלה החוקים והמשפטים והתורות (ויקרא כ"ו מ"ו) ורבי יהושע הכהן ברבי נחמיה אמר בשביל השבטים כל אלה שבטי ישראל (בראשית מ"ט כ"ח) כיון שראה אליהו כח זכותם של שבטים שאפילו בית המקדש לא זכו ישראל שיבנה להם אלא בזכות השבטים כיון שבא להר הכרמל לקרב ישראל תחת כנפי השכינה (היא) [לקח הוא] שתים עשרה אבנים למספר השבטים (ובונ') [ובנה] אותם מזבח [שנאמר] ויקח אליהו שתים עשרה אבנים:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kuzari 3:5unverified

    (ה) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְלֹא עָזַב אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְהָאֲבָרִים שֶׁיַּרְבֶּה בְמַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ וְיַפְחִית הַנִּשְׁאָרִים. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית, וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ, וְדוֹמֶה לַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַעֲדָתוֹ סְבִיבוֹת הַר סִינַי, וּמְצַוֶּה הַכֹּחַ הַחֶפְצִי שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְשׁוֹמֵר לַאֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶצְלוֹ צִוּוּי, וְיַעֲשֵׂהוּ לְעִתּוֹ, וִישַׁמֵּשׁ בַּכֹּחוֹת וּבָאֲבָרִים כְּפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה מִבְּלִי הַמְרוֹת, וִיצַוֶּה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִפְנֶה אֶל הַשֵּׁדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַמִּתְדַּמִּים, וְלֹא יְקַבְּלֵם וְלֹא יַאֲמִין בָּם, עַד שֶׁיִּוָּעֵץ אֶת הַשֵּׂכֶל, וְאִם יַכְשִׁיר מַה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם יְקַבְּלֵם, וְאִם לֹא – יַמְרֵם, וִיקַבֵּל הַחֶפְצִי זֶה מִמֶּנּוּ וְיַסְכִּים לַעֲשׂוֹתוֹ. וּמְיַשֵּׁר כְּלֵי הַמַּחֲשָׁב וּמְפַנֶּה אוֹתוֹ מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת. וּמְצַוֶּה הַמְדַמֶּה לְהַמְצִיא הֶהָדוּר שֶׁבַּצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בְעֵזֶר הַזִּכָּרוֹן, לְדַמּוֹת אֵלָיו הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַמְבֻקָּשׁ, כְּמוֹ מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲמַד אַבְרָהָם וְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וּכְמוֹ מִשְׁכַּן מֹשֶׁה וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה וְחוּל הַכָּבוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וּמְצַוֶּה הַשּׁוֹמֵר לִשְׁמֹר אֶת זֶה וְלֹא יִשְׁכָּחֵהוּ, וְיִגְעַר הַמַּחֲשָׁבִי וְשֵׁדָיו מִבַּלְבֵּל הָאֱמֶת וּמִסַּפְּקוֹ. וְיִגְעַר בַּכַּעֲסָנִי וּבַתַּאֲוָנִי מֵהַטּוֹת הַחֶפְצִי וַהֲנִיעוֹ וְהַטְרִידוֹ בְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם מֵהַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה. וְאַחַר זֹאת הַהַצָּעָה יַנְהִיג הַכֹּחַ הַחֶפְצִי כָּל הָאֲבָרִים הַמְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בִּזְרִיזוּת וַחֲרִיצוּת וְשִׂמְחָה, וְיַעַמְדוּ בְעֵת הָעֲמִידָה מִבְּלִי עַצְלָה, וְיִשְׁתַּחֲווּ עֵת שֶׁיְּצַוֵּם לְהִשִׁתַּחֲווֹת, וְיֵשְׁבוּ בְּעֵת הַיְשִׁיבָה, וּמַבִּיטוֹת הָעֵינַיִם הַבָּטַת הָעֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, וְיַעַמְדוּ הַיָּדַיִם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא תִתְקַבֵּץ הָאַחַת עִם הָאַחַת, וְתִשְׁתַּוֶּינָה הָרַגְלַיִם לָעֲמִידָה, וְיַעַמְדוּ כָל הָאֲבָרִים כְּנִבְהָלִים הַיְרֵאִים לַעֲשֹוֹת מִצְוַת מַנְהִיגָם, לֹא יַרְגִּישׁוּ עַל מֵחוּשׁ וְלֹא עַל הֶפְסֵד אִם יִהְיֶה לָהֶם, וְיִהְיֶה הַלָּשׁוֹן מַסְכִּים עִם הַמַּחֲשָׁבָה לֹא יוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ, וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶה פְרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶׁל תְּפִלָּה, וּפְרִי הַשָּׁבוּעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֻמָּד לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וַעֲבוֹדָתוֹ בְשִׂמְחָה לֹא בִכְנִיעָה, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאָר. וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחַק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלֶכֶת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפּוֹגֵעַ אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן אִם יְבִיאֵהוּ הַצֹּרֶךְ לְחֶבְרַת נְעָרִים וְנָשִׁים וְרֵעִים, וְיִשְׁמַע מַה שֶּׁיַּעְכִּיר זַכּוּת נַפְשׁוֹ, מִדְּבָרִים כְּעוּרִים וְנִגּוּנִים שֶׁתִּטֶּה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם וְלֹא יוּכַל לִמְשָׁל־בָּהּ. וּבְעֵת הַתְּפִלָּה מְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִכָּל מַה שֶּׁקָּדַם, וִיתַקְּנָהּ לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וּכְבָר נִקְבְּצוּ מוֹתָרִים מַקְדִּירִים עִם אֹרֶךְ הַשָּׁבוּעַ לֹא יִתָּכֵן לְטַהֲרָם וּלְנַקּוֹתָם אֶלָּא בְהַתְמָדַת עֲבוֹדַת יוֹם עִם מְנוּחַת הַגּוּף, וְאָז יִרְצֶה הַגּוּף בַּשַּׁבָּת אֶת אֲשֶׁר חָסַר לוֹ מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים, וְיִהְיֶה נָכוֹן לֶעָתִיד. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכֹּר מַה שֶּׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בַּיּוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶעָתִיד. דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אִיּוֹב בְּכָל שָׁבוּעַ בְּבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'אוּלַי חָטְאוּ בָנַי', וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לָרְפוּאָה הַחָדְשִׁית שֶׁהִיא זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: תּוֹלְדוֹת הֶחֳדָשִׁים וְחִדּוּשֵׁי הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'כִּי לֹא־תֵדָע מַה־יֵּלֶד יוֹם'. וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְאַחֲרֵי כֵן אֶל הַצּוֹם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר בּוֹ יִנָּקֶה מִכָּל עָוֹן שֶׁקָּדַם, וְיַשִּׂיג בּוֹ מַה שֶּׁחָסַר לוֹ בַּיָּמִים וּבַשָּׁבוּעִים וּבֶחֳדָשִׁים, וְתִנָּקֶה הַנֶּפֶשׁ מֵהַבִּלְבּוּלִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַכַּעֲסִיִּים וְהַתַּאֲוִיִּים, וְתָשׁוּב מִנְּטוֹת אֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. וְאִם לֹא תִתָּכֵן הַתְּשׁוּבָה מֵהַמַּחֲשָׁבָה בַּעֲבוּר גְּבוּרַת הָרַעְיוֹנִי עָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁקָּדַם לָהּ מִזִּכְרוֹן מַה שֶּׁשָּׁמְעָה מִימֵי הַנְּעוּרִים מִשִּׁירִים וְחִידוֹת וְזוּלָתָם, תִּנָּקֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה וְתִתְוַדֶּה עַל הָרַעְיוֹנִים וּתְקַבֵּל שֶׁלֹּא תִזְכְּרֵם בִּלְשׁוֹנָהּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתַּעֲשֵׂם, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי. וְצוֹמוֹ בַיּוֹם הַהוּא צוֹם שֶׁהוּא קָרוֹב בּוֹ לְהִתְדַּמּוֹת בַּמַּלְאָכִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹמְרוֹ בִכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת וּבַעֲמִידָה וּבִכְרִיעוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּתְהִלּוֹת, וְכָל כֹּחוֹתָיו הַגּוּפִיִּים צָמִים מֵהָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, מִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרִיִּים, כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ טֶבַע בַּהֲמִי. וְכֵן יִהְיֶה צוֹם הֶחָסִיד בְּכָל עֵת שֶׁיָּצוּם, שֶׁיְּעַנֶּה בוֹ הָרְאוּת וְהַשֵּׁמַע וְהַלָּשׁוֹן, וְלֹא יַטְרִידֵם בְּזוּלַת מַה שֶּׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הָאֱלֹהִים, וְכֵן הַכֹּחוֹת הַפְּנִימִיִּים מִדִּמְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה וְזוּלָתִי זֶה, וְעִם זֶה יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים. (ה) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְלֹא עָזַב אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְהָאֲבָרִים שֶׁיַּרְבֶּה בְמַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ וְיַפְחִית הַנִּשְׁאָרִים. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית, וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ, וְדוֹמֶה לַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַעֲדָתוֹ סְבִיבוֹת הַר סִינַי, וּמְצַוֶּה הַכֹּחַ הַחֶפְצִי שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְשׁוֹמֵר לַאֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶצְלוֹ צִוּוּי, וְיַעֲשֵׂהוּ לְעִתּוֹ, וִישַׁמֵּשׁ בַּכֹּחוֹת וּבָאֲבָרִים כְּפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה מִבְּלִי הַמְרוֹת, וִיצַוֶּה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִפְנֶה אֶל הַשֵּׁדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַמִּתְדַּמִּים, וְלֹא יְקַבְּלֵם וְלֹא יַאֲמִין בָּם, עַד שֶׁיִּוָּעֵץ אֶת הַשֵּׂכֶל, וְאִם יַכְשִׁיר מַה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם יְקַבְּלֵם, וְאִם לֹא – יַמְרֵם, וִיקַבֵּל הַחֶפְצִי זֶה מִמֶּנּוּ וְיַסְכִּים לַעֲשׂוֹתוֹ. וּמְיַשֵּׁר כְּלֵי הַמַּחֲשָׁב וּמְפַנֶּה אוֹתוֹ מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת. וּמְצַוֶּה הַמְדַמֶּה לְהַמְצִיא הֶהָדוּר שֶׁבַּצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בְעֵזֶר הַזִּכָּרוֹן, לְדַמּוֹת אֵלָיו הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַמְבֻקָּשׁ, כְּמוֹ מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲמַד אַבְרָהָם וְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וּכְמוֹ מִשְׁכַּן מֹשֶׁה וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה וְחוּל הַכָּבוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וּמְצַוֶּה הַשּׁוֹמֵר לִשְׁמֹר אֶת זֶה וְלֹא יִשְׁכָּחֵהוּ, וְיִגְעַר הַמַּחֲשָׁבִי וְשֵׁדָיו מִבַּלְבֵּל הָאֱמֶת וּמִסַּפְּקוֹ. וְיִגְעַר בַּכַּעֲסָנִי וּבַתַּאֲוָנִי מֵהַטּוֹת הַחֶפְצִי וַהֲנִיעוֹ וְהַטְרִידוֹ בְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם מֵהַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה. וְאַחַר זֹאת הַהַצָּעָה יַנְהִיג הַכֹּחַ הַחֶפְצִי כָּל הָאֲבָרִים הַמְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בִּזְרִיזוּת וַחֲרִיצוּת וְשִׂמְחָה, וְיַעַמְדוּ בְעֵת הָעֲמִידָה מִבְּלִי עַצְלָה, וְיִשְׁתַּחֲווּ עֵת שֶׁיְּצַוֵּם לְהִשִׁתַּחֲווֹת, וְיֵשְׁבוּ בְּעֵת הַיְשִׁיבָה, וּמַבִּיטוֹת הָעֵינַיִם הַבָּטַת הָעֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, וְיַעַמְדוּ הַיָּדַיִם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא תִתְקַבֵּץ הָאַחַת עִם הָאַחַת, וְתִשְׁתַּוֶּינָה הָרַגְלַיִם לָעֲמִידָה, וְיַעַמְדוּ כָל הָאֲבָרִים כְּנִבְהָלִים הַיְרֵאִים לַעֲשֹוֹת מִצְוַת מַנְהִיגָם, לֹא יַרְגִּישׁוּ עַל מֵחוּשׁ וְלֹא עַל הֶפְסֵד אִם יִהְיֶה לָהֶם, וְיִהְיֶה הַלָּשׁוֹן מַסְכִּים עִם הַמַּחֲשָׁבָה לֹא יוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ, וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶה פְרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶׁל תְּפִלָּה, וּפְרִי הַשָּׁבוּעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֻמָּד לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וַעֲבוֹדָתוֹ בְשִׂמְחָה לֹא בִכְנִיעָה, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאָר. וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחַק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלֶכֶת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפּוֹגֵעַ אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן אִם יְבִיאֵהוּ הַצֹּרֶךְ לְחֶבְרַת נְעָרִים וְנָשִׁים וְרֵעִים, וְיִשְׁמַע מַה שֶּׁיַּעְכִּיר זַכּוּת נַפְשׁוֹ, מִדְּבָרִים כְּעוּרִים וְנִגּוּנִים שֶׁתִּטֶּה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם וְלֹא יוּכַל לִמְשָׁל־בָּהּ. וּבְעֵת הַתְּפִלָּה מְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִכָּל מַה שֶּׁקָּדַם, וִיתַקְּנָהּ לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וּכְבָר נִקְבְּצוּ מוֹתָרִים מַקְדִּירִים עִם אֹרֶךְ הַשָּׁבוּעַ לֹא יִתָּכֵן לְטַהֲרָם וּלְנַקּוֹתָם אֶלָּא בְהַתְמָדַת עֲבוֹדַת יוֹם עִם מְנוּחַת הַגּוּף, וְאָז יִרְצֶה הַגּוּף בַּשַּׁבָּת אֶת אֲשֶׁר חָסַר לוֹ מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים, וְיִהְיֶה נָכוֹן לֶעָתִיד. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכֹּר מַה שֶּׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בַּיּוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶעָתִיד. דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אִיּוֹב בְּכָל שָׁבוּעַ בְּבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'אוּלַי חָטְאוּ בָנַי', וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לָרְפוּאָה הַחָדְשִׁית שֶׁהִיא זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: תּוֹלְדוֹת הֶחֳדָשִׁים וְחִדּוּשֵׁי הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'כִּי לֹא־תֵדָע מַה־יֵּלֶד יוֹם'. וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְאַחֲרֵי כֵן אֶל הַצּוֹם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר בּוֹ יִנָּקֶה מִכָּל עָוֹן שֶׁקָּדַם, וְיַשִּׂיג בּוֹ מַה שֶּׁחָסַר לוֹ בַּיָּמִים וּבַשָּׁבוּעִים וּבֶחֳדָשִׁים, וְתִנָּקֶה הַנֶּפֶשׁ מֵהַבִּלְבּוּלִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַכַּעֲסִיִּים וְהַתַּאֲוִיִּים, וְתָשׁוּב מִנְּטוֹת אֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. וְאִם לֹא תִתָּכֵן הַתְּשׁוּבָה מֵהַמַּחֲשָׁבָה בַּעֲבוּר גְּבוּרַת הָרַעְיוֹנִי עָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁקָּדַם לָהּ מִזִּכְרוֹן מַה שֶּׁשָּׁמְעָה מִימֵי הַנְּעוּרִים מִשִּׁירִים וְחִידוֹת וְזוּלָתָם, תִּנָּקֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה וְתִתְוַדֶּה עַל הָרַעְיוֹנִים וּתְקַבֵּל שֶׁלֹּא תִזְכְּרֵם בִּלְשׁוֹנָהּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתַּעֲשֵׂם, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי. וְצוֹמוֹ בַיּוֹם הַהוּא צוֹם שֶׁהוּא קָרוֹב בּוֹ לְהִתְדַּמּוֹת בַּמַּלְאָכִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹמְרוֹ בִכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת וּבַעֲמִידָה וּבִכְרִיעוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּתְהִלּוֹת, וְכָל כֹּחוֹתָיו הַגּוּפִיִּים צָמִים מֵהָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, מִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרִיִּים, כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ טֶבַע בַּהֲמִי. וְכֵן יִהְיֶה צוֹם הֶחָסִיד בְּכָל עֵת שֶׁיָּצוּם, שֶׁיְּעַנֶּה בוֹ הָרְאוּת וְהַשֵּׁמַע וְהַלָּשׁוֹן, וְלֹא יַטְרִידֵם בְּזוּלַת מַה שֶּׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הָאֱלֹהִים, וְכֵן הַכֹּחוֹת הַפְּנִימִיִּים מִדִּמְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה וְזוּלָתִי זֶה, וְעִם זֶה יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Mishneh Torah, Human Dispositions 2:3unverified

    וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב ג) "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח יד) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". וְעוֹד אָמְרוּ בְּשַׁמָּתָא מַאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ": וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב ג) "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח יד) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". וְעוֹד אָמְרוּ בְּשַׁמָּתָא מַאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ":

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Eight Chapters 4:13unverified

    ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים: משה רבנו, ע"ה, כבר אמר אליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ, יב). "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (שם כד). "על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים לב, נא). וחטאו, ע"ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י), דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא - חילול השם הוא. מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא - ואיך יראה בו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בעניין: "מריתם את פי" - הוא כמו שאבאר, והוא: שלא היה מדבר עם סכלים, ולא עם מי שאין לו מעלה. אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיאומר או יעשה יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו: שהוא, ע"ה, ודאי אין לו פחיתות מידה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנחו הכעסנוהו, יתברך, לא היה כועס - ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר: "קח את המטה והקהל את העדה" וגו' (במדבר כ, ח). והנה יצאנו מכונת השער. אבל התרנו ספק מספקי התורה, שנאמר בו דברים רבים, ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא" וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו - והאמת תעשה דרכה. ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים: משה רבנו, ע"ה, כבר אמר אליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ, יב). "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (שם כד). "על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים לב, נא). וחטאו, ע"ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י), דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא - חילול השם הוא. מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא - ואיך יראה בו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בעניין: "מריתם את פי" - הוא כמו שאבאר, והוא: שלא היה מדבר עם סכלים, ולא עם מי שאין לו מעלה. אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיאומר או יעשה יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו: שהוא, ע"ה, ודאי אין לו פחיתות מידה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנחו הכעסנוהו, יתברך, לא היה כועס - ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר: "קח את המטה והקהל את העדה" וגו' (במדבר כ, ח). והנה יצאנו מכונת השער. אבל התרנו ספק מספקי התורה, שנאמר בו דברים רבים, ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא" וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו - והאמת תעשה דרכה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Yoma 86bunverified

    Filed under: Eigel HaZahav - The Golden Calf

  • Pesachim 113bunverified

    Filed under: Anger

Related sheets

Tanakhתנ״ך

The Golden Calf as a Foundational Remembrance

Sources explore why the sin of the golden calf holds enduring significance in Jewish memory as a paradigmatic example of rebellion, spiritual misdirection, and the dynamics of divine forgiveness. The episode serves as a central warning about the dangers of abandoned faith and the consequences of turning from covenant.

View Sources3 sources
Tanakhתנ״ך

Breaking the Tablets and Jerusalem's Walls

These sources explore the theological and mystical connection between Moses' breaking of the Tablets and the subsequent breaching of Jerusalem's walls. Jewish tradition commemorates both events on the Seventeenth of Tammuz and interprets their relationship through midrashic and Hasidic teachings about sin, judgment, and cosmic restoration.

View Sources15 sources
Tefillahתפילה

Repetition of Divine Names in Prayer

These sources explore why God's names and attributes are stated repeatedly in Jewish liturgy, particularly in the Shema and its blessings. They address repetition as a means of emphasizing divine unity, reinforcing covenantal witness, and deepening spiritual apprehension of God's truth through sustained contemplation.

View Sources8 sources
Tanakhתנ״ך

The Breaking of the Tablets at Sinai

Sources explore the significance of Moses breaking the first tablets upon witnessing Israel's sin with the golden calf, examining both the justification for this act and the enduring sanctity of the broken pieces. The sources present varied perspectives on how this breaking relates to divine will, human agency, and the ultimate repair through the second tablets.

View Sources10 sources
Tanakhתנ״ך

Why Water Is Always Plural in Hebrew

Sources examine the grammatical phenomenon of the Hebrew word for water (mayim/me) appearing consistently in plural form across biblical and rabbinic texts. Explanations range from linguistic convention and grammatical attachment patterns to mystical interpretations of water's collective and formless nature.

View Sources5 sources
Tanakhתנ״ך

Why Moshe's Face Shone After the Second Luchos

Medieval and classical commentators offer varying explanations for why Moshe's face radiated light specifically upon receiving the second set of tablets but not the first. Sources range from mystical interpretations involving divine communion and Torah's transformative power to more literal readings about ink from the writing process transferring to his face.

View Sources14 sources

Explore more

The Golden Calf as a Foundational RemembranceBreaking the Tablets and Jerusalem's WallsRepetition of Divine Names in Prayer
Find sources for your own idea