מצוות תלמוד תורה וידיעתה

לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵ֩פֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכׇל־הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי־אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת־דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל׃

וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

(דברים ו ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ – שֶׁיְּהוּ מְחֻדָּדִים בְּתוֹךְ פִּיךָ, שֶׁכְּשֶׁאָדָם שׁוֹאֲלְךָ דָּבָר לֹא תְּהֵא מְגַמְגֵּם בּוֹ, אֶלָּא תְּהֵא אוֹמְרוֹ לוֹ מִיָּד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ז ד): ״אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ וּמוֹדָע לַבִּינָה תִּקְרָא״, וְאוֹמֵר (משלי ז ג): ״קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ״, וְאוֹמֵר (תהלים מה ו): ״חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים״. מַה שָּׂכָר לָזֶה? (תהלים מה ו) ״עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ״, וְאוֹמֵר (תהלים קכז ד): ״כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים״, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? (תהלים קכז ה) ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״.

Pisqa’ 34 1. “And drill them (shinantem) into your sons” (Dt. 6:7). Let them be sharpened in your mouth, so that if someone asks you about a text, you will not mumble through it, but will rather reply unhindered. For indeed He states: “Say to wisdom—you are my sister! And call understanding your intimate!” (Prov. 7:4). And He says: “Bind them upon your fingers, inscribe them on the tablet of your heart!” (Prov. 7:3). And He says: “Your arrows stand sharpened . . .” (Ps. 45:6). What is the reward for this diligence? “Peoples will fall at your feet” (Ps. 45:6). And He says: “Like arrows in the hand of a warrior— so are the children of one’s youth!” (Ps. 127:4). What is said of them? “Fortunate is the man who fills his quiver with them; they shall not be put to shame when contending with the enemy in the gate!” (Ps. 127:5).

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁקָּדַם לְחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה, לִתְרוּמוֹת וּלְמַעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע, לִשְׁמִיטִּים שִׁשִּׁים וְאַחַת, לְיוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ.

In connection to the mishna’s statement about the importance of Torah study, the Gemara relates the following incident: And there already was an incident in which Rabbi Tarfon and the Elders were reclining in the loft of the house of Nit’za in Lod, when this question was asked of them: Is study greater or is action greater? Rabbi Tarfon answered and said: Action is greater. Rabbi Akiva answered and said: Study is greater. Everyone answered and said: Study is greater, but not as an independent value; rather, it is greater as study leads to action. It is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Torah study is greater, as it preceded the mitzva of separating ḥalla by forty years. The Torah was given to the Jewish people soon after they left Egypt, whereas the mitzva of separating ḥalla came into effect only after they entered Eretz Yisrael. And it preceded the mitzva of terumot and tithes by fifty-four years, as the Jews become obligated in these mitzvot only fourteen years after they entered Eretz Yisrael, once they had conquered and divided the land. Furthermore, the Torah preceded the observance of Sabbatical Years by sixty-one years, as they began to count the seven-year cycle only once they had divided the land. Finally, it preceded the Jubilee Years by 103 years, as the fifty-year count to the first Jubilee Year began only after they had divided Eretz Yisrael.

וְעוֹד פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה בִּכְבוֹד תּוֹרָה וְדָרַשׁ: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם״, וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה! אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינַי. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: תֵּדַע — שֶׁהֲרֵי אָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְעֶרֶב אֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא — דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מֵעוֹלָם. ״הַסְכֵּת״ — עֲשׂוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה. לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחֲבוּרָה. כִּדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ״ — חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁים, כְּתִיב הָכָא ״וְנֹאָלוּ״, וּכְתִיב הָתָם ״אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ״.

And Rabbi Yehuda again began to speak in honor of Torah and taught: When Moses took leave of Israel on his last day in this world, he said: “Keep silence [hasket] and hear, Israel; this day you have become a people unto the Lord your God” (Deuteronomy 27:9). This is surprising: Was the Torah given to Israel on that day? Wasn’t that day at the end of forty years since the Torah was given? Rather, it comes to teach that each and every day the Torah is as dear to those who study it, as it was on the day it was given from Mount Sinai. Rabbi Tanḥum, son of Rabbi Ḥiyya, of the village of Akko, said: Know that the Torah is indeed beloved, as one who recites Shema, morning and evening, for his entire life, and does not recite it one evening, it is as if he never recited Shema. He cannot compensate for what he missed. The Gemara interprets the word hasket in this verse homiletically, as an acronym of the words as, make, and kat, group. Form [asu] many groups [kitot] and study Torah, for the Torah is only acquired through study in a group. This is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina; as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the meaning of that which is written: “A sword is upon the boasters [habaddim], and they shall become fools [noalu]” (Jeremiah 50:36)? This verse can be interpreted homiletically: A sword upon the enemies of Torah scholars, a euphemism for the Torah scholars themselves, who sit alone [bad bevad] and study Torah. And furthermore, those who study alone grow foolish, as it is written here, noalu, and elsewhere it is written that after Miriam was afflicted with leprosy, Aaron told Moses: “For that we have done foolishly [noalnu]” (Numbers 12:11). And furthermore, they sin due to that ignorance, as at the end of that same verse it is stated: “For that we have done foolishly, and for that we have sinned.”

ר"ש בן יוחאי אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד, ותקדום (ללמוד וללמד לשמור ולעשות) [פרשת והיה אם שמוע שהוא ללמד] לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות. שעל כך ניתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

תָּנָא אוֹתוֹ הַיּוֹם, סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה לָהֶם רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִיכָּנֵס. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כׇּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הַהוּא יוֹמָא אִתּוֹסְפוּ כַּמָּה סַפְסַלֵּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגִי בַּהּ אַבָּא יוֹסֵף בֶּן דּוֹסְתַּאי וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: אִתּוֹסְפוּ אַרְבַּע מְאָה סַפְסַלֵּי. וְחַד אָמַר: שְׁבַע מְאָה סַפְסַלֵּי. הֲוָה קָא חָלְשָׁה דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם מָנַעְתִּי תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אַחְזוֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ חַצְבֵי חִיוָּרֵי דְּמַלְיִין קִטְמָא. וְלָא הִיא, הַהִיא לְיַתּוֹבֵי דַּעְתֵּיהּ, הוּא דְּאַחְזוֹ לֵיהּ. תָּנָא: עֵדֻיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם נִשְׁנֵית. וְכׇל הֵיכָא דְּאָמְרִינַן ״בּוֹ בַּיּוֹם״, הַהוּא יוֹמָא הֲוָה. וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא פֵּירְשׁוּהָ. וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא מָנַע עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.

It was taught: On that day that they removed Rabban Gamliel from his position and appointed Rabbi Elazar ben Azarya in his place, there was also a fundamental change in the general approach of the study hall as they dismissed the guard at the door and permission was granted to the students to enter. Instead of Rabban Gamliel’s selective approach that asserted that the students must be screened before accepting them into the study hall, the new approach asserted that anyone who seeks to study should be given opportunity to do so. As Rabban Gamliel would proclaim and say: Any student whose inside, his thoughts and feelings, are not like his outside, i.e., his conduct and his character traits are lacking, will not enter the study hall. The Gemara relates: On that day several benches were added to the study hall to accommodate the numerous students. Rabbi Yoḥanan said: Abba Yosef ben Dostai and the Rabbis disputed this matter. One said: Four hundred benches were added to the study hall. And one said: Seven hundred benches were added to the study hall. When he saw the tremendous growth in the number of students, Rabban Gamliel was disheartened. He said: Perhaps, Heaven forbid, I prevented Israel from engaging in Torah study. They showed him in his dream white jugs filled with ashes alluding to the fact that the additional students were worthless idlers. The Gemara comments: That is not the case, but that dream was shown to him to ease his mind so that he would not feel bad. It was taught: There is a tradition that tractate Eduyyot was taught that day. And everywhere in the Mishna or in a baraita that they say: On that day, it is referring to that day. There was no halakha whose ruling was pending in the study hall that they did not explain and arrive at a practical halakhic conclusion. And even Rabban Gamliel did not avoid the study hall for even one moment, as he held no grudge against those who removed him from office and he participated in the halakhic discourse in the study hall as one of the Sages.

גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ׳״, מָה אֲנִי בְּחִנָּם — אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״ — מָה אֲנִי בְּחִנָּם, אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְּחִנָּם שֶׁיִּלְמַד בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה״. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בְּשָׂכָר כָּךְ אֲלַמְּדֶנָּה בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״.

GEMARA: The mishna teaches that the rulings of one who takes wages to judge cases are void. The Gemara asks: From where is this matter, that a judge may not be paid for his rulings, derived? Rav Yehuda says that Rav says that it is derived from a verse, as the verse states: “Behold, I have taught you statutes and ordinances, as the Lord my God commanded me, that you should do so in the midst of the land that you are going in to possess” (Deuteronomy 4:5). This teaches that just as I, Moses, learned the word of God for free, so too, you learned it from me for free, and this is also how you should act with all future generations. This halakha is also taught in a baraita: “Behold, I have taught you statutes and ordinances, as the Lord my God commanded me” (Deuteronomy 4:5). Just as I learned from God for free, so too, you learned from me for free. And from where is it derived that if one cannot find someone to teach him for free that he should learn even by giving payment? The verse states: “Buy the truth, and do not sell it; also wisdom, and instruction, and understanding” (Proverbs 23:23). And from where is it derived that one should not say: Just as I learned by giving payment, so too, I will teach it by receiving payment? The verse states: “Buy the truth, and do not sell it.”

תָּנוּ רַבָּנַן: עָנִי וְעָשִׁיר וְרָשָׁע בָּאִין לַדִּין, לֶעָנִי אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אוֹמֵר: עָנִי הָיִיתִי, וְטָרוּד בִּמְזוֹנוֹתַי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם עָנִי הָיִיתָ יוֹתֵר מֵהִלֵּל? אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק, חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר, וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לְהִכָּנֵס. עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרוּבָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכׇל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמָּא יוֹם הַמְעוּנָּן הוּא? הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶן וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בַּאֲרוּבָּה. עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת שֶׁלֶג. פֵּרְקוּהוּ, וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. אָמְרוּ: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.

§ Apropos the great wealth of Rabbi Elazar ben Ḥarsum, the Gemara cites that which the Sages taught: A poor person, and a wealthy person, and a wicked person come to face judgment before the Heavenly court for their conduct in this world. To the poor person, the members of the court say: Why did you not engage in Torah? If he rationalizes his conduct and says: I was poor and preoccupied with earning enough to pay for my sustenance and that is why I did not engage in Torah study, they say to him: Were you any poorer than Hillel, who was wretchedly poor and nevertheless attempted to study Torah? They said about Hillel the Elder that each and every day he would work and earn a half-dinar, half of which he would give to the guard of the study hall and half of which he spent for his sustenance and the sustenance of the members of his family. One time he did not find employment to earn a wage, and the guard of the study hall did not allow him to enter. He ascended to the roof, suspended himself, and sat at the edge of the skylight in order to hear the words of the Torah of the living God from the mouths of Shemaya and Avtalyon, the spiritual leaders of that generation. The Sages continued and said: That day was Shabbat eve and it was the winter season of Tevet, and snow fell upon him from the sky. When it was dawn, Shemaya said to Avtalyon: Avtalyon, my brother, every day at this hour the study hall is already bright from the sunlight streaming through the skylight, and today it is dark; is it perhaps a cloudy day? They focused their eyes and saw the image of a man in the skylight. They ascended and found him covered with snow three cubits high. They extricated him from the snow, and they washed him and smeared oil on him, and they sat him opposite the bonfire to warm him. They said: This man is worthy for us to desecrate Shabbat for him. Saving a life overrides Shabbat in any case; however, this great man is especially deserving. Clearly, poverty is no excuse for the failure to attempt to study Torah.

לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״. וְהֵיכָא דְּלָא אַגְמְרֵיהּ אֲבוּהּ מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִיגְמַר נַפְשֵׁיהּ, דִּכְתִיב: ״וּלְמַדְתֶּם״. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִלְמוֹד וּבְנוֹ לִלְמוֹד – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם בְּנוֹ זָרִיז וּמְמוּלָּח וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ – בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שַׁדְּרֵיהּ אֲבוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מִיחַדְּדָן שְׁמַעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עֲדִיפָא מִינָּךְ, תּוּב אַתְּ, דְּאֵיזִיל אֲנָא. תָּנוּ רַבָּנַן: לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה – יִלְמוֹד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא אִשָּׁה – יִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמוֹד תּוֹרָה.

§ The baraita teaches that a father is obligated to teach his son Torah. The Gemara asks: From where do we derive this requirement? As it is written: “And you shall teach them [velimadtem] to your sons” (Deuteronomy 11:19). And in a case where his father did not teach him he is obligated to teach himself, as it is written, i.e., the verse can be read with a different vocalization: And you shall study [ulmadtem]. The Sages taught: If one wishes to study Torah himself and his son also wants to study, he takes precedence over his son. Rabbi Yehuda says: If his son is diligent and sharp, and his study will endure, his son takes precedence over him. This is like that anecdote which is told about Rav Ya’akov, son of Rav Aḥa bar Ya’akov, whose father sent him to Abaye to study Torah. When the son came home, his father saw that his studies were not sharp, as he was insufficiently bright. Rav Aḥa bar Ya’akov said to his son: I am preferable to you, and it is better that I go and study. Therefore, you sit and handle the affairs of the house so that I can go and study. The Sages taught: If one has to decide whether to study Torah or to marry a woman, which should he do first? He should study Torah and afterward marry a woman. And if it is impossible for him to be without a wife, he should marry a woman and then study Torah. Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that one should marry a woman and afterward study Torah.

בְּתוֹרָה מַאי הִיא? דְּכִי הֲווֹ יָתְבִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אַסַּפְסַלֵּי, יָתְבִי קַמַּיְיהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אַאַרְעָא. מַקְשׁוּ וּמְפָרְקוּ. אָמְרִי: מִימֵיהֶן אָנוּ שׁוֹתִים וְהֵם יוֹשְׁבִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע?! עֲבַדוּ לְהוּ סַפְסַלֵּי אַסְּקִינְהוּ. עַד הָהוּא יוֹמָא כִּי הֲוָה אָמַר רַבִּי מִילְּתָא הֲוָה מְסַיַּיע לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מִכָּאן וְאֵילָךְ כִּי הֲוָה אָמַר רַבִּי ״יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב״, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּךְ וְכָךְ יֵשׁ לְךָ לְהָשִׁיב, זוֹ הִיא תְּשׁוּבָתְךָ. הַשְׁתָּא הִיקַּפְתָּנוּ תְּשׁוּבוֹת חֲבִילוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ.

The Gemara asks: With regard to Torah knowledge, what is the event that demonstrated the superiority of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, over Rabbi Yehuda HaNasi? The Gemara answers: When Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yehoshua ben Korḥa, the leading Sages of the generation, were sitting on benches [asafselei] teaching Torah along with the other Sages, the youthful pair Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, and Rabbi Yehuda HaNasi would sit before them on the ground out of respect. These two young students would engage in discussions with the Sages, in which they would raise difficulties and answer them brilliantly. Seeing the young scholars’ brilliance, the leading Sages said: From their waters we drink, i.e., we are learning from them, and they are the ones sitting on the ground? Benches were prepared for Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, and Rabbi Yehuda HaNasi, and they were promoted to sit alongside the other Sages. As a result of that incident, the relationship of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, with Rabbi Yehuda HaNasi changed. Up until that day, when Rabbi Yehuda HaNasi would state a matter of Torah, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would support him by citing proofs for his opinion. From this point forward, when they were discussing a subject and Rabbi Yehuda HaNasi would say: I have an argument to respond, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would preempt him by saying to him: Such and such is what you have to respond, and this is the refutation of your claim. Now that you asked these questions, you have surrounded us with bundles of refutations that have no substance, i.e., you have forced us to give unnecessary answers. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would anticipate Rabbi Yehuda HaNasi’s comments and immediately dismiss them as having no value.

עַד הֵיכָן חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן זְבוּלוּן בֶּן דָּן, שֶׁלִּימְּדוֹ אֲבִי אָבִיו מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. מֵיתִיבִי: לִמְּדוֹ מִקְרָא – אֵין מְלַמְּדוֹ מִשְׁנָה, וְאָמַר רָבָא: מִקְרָא – זוֹ תּוֹרָה! כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, וְלֹא כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן. כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן – שֶׁלִּמְּדוֹ אֲבִי אָבִיו, וְלֹא כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, דְּאִילּוּ הָתָם מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְאִילּוּ הָכָא – מִקְרָא לְבַד.

§ The Gemara continues its discussion of a father’s obligation to teach his son Torah. To what extent is a person obligated to teach his son Torah? Rav Yehuda says that Shmuel says: One should emulate the education of, for example, Zevulun ben Dan, a contemporary of Shmuel, whose father’s father taught him Bible, Mishna, Talmud, halakhot, and aggadot. The Gemara raises an objection from a baraita: If a father taught his son Bible, he is not required to teach him Mishna. And Rava said in explanation of this baraita: Bible is the Torah, not the Prophets or Writings, i.e., he is not required to teach him anything else, including Mishna. The Gemara answers that Shmuel’s statement should be understood as follows: One should teach his son like Zevulun ben Dan was taught in certain aspects, but not like Zevulun ben Dan in other respects. One should teach his son like Zevulun ben Dan in that his father’s father taught him; but not like Zevulun ben Dan, as there he was taught Bible, Mishna, Talmud, halakhot, and aggadot, while here, in this baraita, one is required to teach his son Bible alone.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא נִיתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְמֹשֶׁה וּלְזַרְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּתׇב לְךָ״, ״פְּסׇל לְךָ״: מָה פְּסוֹלְתָּן שֶׁלְּךָ — אַף כְּתָבָן שֶׁלְּךָ. מֹשֶׁה נָהַג בָּהּ טוֹבַת עַיִן וּנְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ וְגוֹ׳״. מֵתִיב רַב חִסְדָּא: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם״ — וְאוֹתִי צִוָּה, וַאֲנִי לָכֶם. ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״ — אוֹתִי צִוָּה, וַאֲנִי לָכֶם. ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״, הַשִּׁירָה לְחוּדַּהּ. ״לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״! אֶלָּא, פִּילְפּוּלָא בְּעָלְמָא.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The Torah was given initially only to Moses and his descendants, as it is stated: “Write for you” (Exodus 34:27), and it is also stated: “Hew for you” (Exodus 34:1), meaning: Just as their waste is yours, so too their writing is yours. However, Moses treated the Torah with generosity and gave it to the Jewish people. And about him, the verse says: “He that has a bountiful eye shall be blessed, as he gives of his bread to the poor” (Proverbs 22:9). Rav Ḥisda raised an objection from the verse that states: “And the Lord commanded me at that time to teach you statutes and laws” (Deuteronomy 4:14). This indicates that Moses was commanded to teach Torah to the Jewish people from the outset. The Gemara answers: The verse means: And the Lord commanded the Torah to me, Moses, and I, on my own initiative, decided to teach you its statutes and laws. The Gemara cites an additional verse proving that God commanded to teach the Jewish people from the outset: “Behold, I have taught you statutes and laws, as the Lord my God commanded me” (Deuteronomy 4:5). The Gemara answers: The Lord commanded the Torah to me, Moses, and I decided to teach you statutes and laws. The Gemara cites an additional verse: “Now therefore write this song for you, and teach it the children of Israel” (Deuteronomy 31:19). Apparently, Moses was commanded to teach the Torah to the Jewish people. The Gemara answers: The verse is referring to the song of Ha’azinu (Deuteronomy 31) alone and not to the rest of the Torah. The Gemara asks: But the continuation of that cited verse: “That this song may be a witness for Me among the children of Israel” (Deuteronomy 31:19), indicates that the reference is to the entire Torah, in which the mitzvot are written. Rather, the Torah was given from the outset to all of the Jewish people, and when Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the Torah was given exclusively to Moses, he was referring merely to the profound analysis of the Torah. Moses opted to teach it to the people on his own initiative.

וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לְמִידָתוֹ. שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָבִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִקַּר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּמָרָא:

היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו ושננתם לבניך וכתוב בספרי לבניך אלו התלמידים שהתלמידים קרויים בנים שנאמר יצאו בני הנביאים, ושם נאמר ושננתם שיהיו מחודדים בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד. וכבר נכפל זה הצווי פעמים רבות ולמדתם ועשיתם למען ילמדון, וכבר נתפזר הצווי והזרוז על מצוה זו במקומות רבים מן התלמוד, והנשים אין חייבות בה מאמרו ולמדתם אותם את בניכם אמרו בניכם ולא בנותיכם כמו שהתבאר בגמרא (קדושין ל"ו). (בפרשת ואתחנן, אהבה הלכות תלמוד תורה פרק א'):

מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה – מִצְוַת עֲשֵׂה לִלְמֹד חָכְמַת הַתּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ, כְּלוֹמַר כֵּיצַד נַעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת, וְנִשָּׁמֵר מִמָּה שֶׁמְּנָעָנוּ הָאֵל מִמֶּנּוּ, וְלָדַעַת גַּם כֵּן מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה עַל כִּוּוּן הָאֱמֶת, וְעַל כָּל זֶה נֶאֱמַר (דברים ו ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי שם) בָּנֶיךָ אֵלּוּ תַּלְמִידֶיךָ, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב ג) וַיֵּצְאוּ בְּנֵי הַנְּבִיאִים, וְשָׁם נֶאֱמַר וְשִׁנַּנְתָּם שֶׁיִּהְיוּ מְסֻדָּרִים בְּתוֹךְ פִּיךָ, כְּשֶׁאָדָם שׁוֹאַלְךָ דָּבָר אַל תְּהֵא מְגַמְגֵּם לוֹ, אֶלָּא תְּהֵא אוֹמֵר לוֹ מִיָּד. וְנִכְפְּלָה מִצְוָה זוֹ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה א) וּלְמַדְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (שם יא יט). שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ יָדוּעַ, כִּי בַּלִּמּוּד, יֵדַע הָאָדָם דַּרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזוּלָתוֹ לֹא יֵדַע וְלֹא יָבִין, וְנֶחְשָׁב כִּבְהֵמָה. וּתְחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר הַמָּוֶת הוּא, עַל שֶׁנִּתְבַּטֵּל מִן הַלִּמּוּד, וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין מ, ב), מִדִּכְתִיב (משלי יז יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, כְּלוֹמַר מִי שֶׁפּוֹטֵר עַצְמוֹ מִן הַמַּיִם רֵאשִׁית קְטָטָה הוּא לְנַפְשׁוֹ אַחַר שֶׁיָּמוּת, וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נה א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וְנִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְמַיִם, לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת, אֶלָּא בְּאִישׁ דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, וְלֹא בִּגְבַהּ לֵב, כְּמוֹ שֶׁהַמַּיִם גַּם כֵּן אֵין עוֹמְדִין בְּהָרִים, אֶלָּא בַּעֲמָקִים (תענית ז א). וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין ל, א), שֶׁחַיָּב אָדָם לְחַלֵּק זְמַנּוֹ לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, שְׁלִישׁ בְּעֵסֶק תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּשְׁלִישׁ בְּעֵסֶק תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּלוֹמַר, לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת בָּקִי בְּגִרְסַת הַמִּשְׁנָיוֹת וְהַבָּרָיְתוֹת, שֶׁתִּהְיֶינָה שְׁגוּרוֹת בְּפִיו, וּשְׁלִישׁ לְהָבִין הָעִנְיָנִים מִשֹּׁרֶשׁ, וְלֹא יָשִׁית כָּל לִבּוֹ בְּאַחַת מֵהֶן פֶּן יִשְׁכַּח הַשְּׁאָר, וּשְׁלָשְׁתָּן הֵן עִקַּר הַתּוֹרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת אוֹתָהּ זוּלָתָם.

The commandment of Torah study: The positive commandment to study the wisdom of the Torah and to teach it; meaning to say how we should perform the commandments, guard ourselves from that which God prevented us and to also know the laws of the Torah according to their true intention. And about all of this is it stated (Deuteronomy 6:7), “You shall teach them to your sons.” And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Sifrei Devarim 34:4), “‘Your sons’ — these are your students. And thus do you find that students are called sons, as it is stated (II Kings 2:3), ‘And the sons of the prophets went out.’” And it is [also] said there (Sifrei Devarim 34:1), “‘And you shall teach them (shinantam, which sounds like the word for tooth, hence, make them sharp like a tooth)’ — they shall be ordered in your mouth, so that if a person questions you [concerning them], you will not stammer to him, but answer him forthwith.” And this commandment is repeated in many places, as it is stated (Deuteronomy 5:1), “and study them and do them,” “and in order that you will study them” (Deuteronomy 31:12), “and you shall teach them to your children” (Deuteronomy 11:19). The root of this commandment is well-known; as with study, a man will know the ways of God, may He be blessed. But without it, he will not know and not understand, and be considered like an animal. And the beginning of a person’s judgment after death is because he refrained from study; and as they, may their memory be blessed, expounded (Kiddushin 40b) from that which is written (Proverbs 17:14), “The beginning of judgment is as one who lets out (poter) water” — meaning to say, [for] one who exempts (poter) himself from “‘water,” that is the beginning of the quarrel on his soul after he dies — and “water” is only Torah, as it is stated (Isaiah 55:1), “Ho; all who are thirsty, go to water.” And words of Torah are compared to water because the Torah only endures in a man who is crushed and lowly, but not in a man who is proud; [just] like water also does not stand on mountains, but rather in valleys (Taanit 7a). And so [too,] that which they, may their memory be blessed, said (Kiddushin 30a) that a man is obligated to divide his time into three parts: a third for involvement with the written Torah; a third for involvement in the oral Torah, meaning to say to accustom himself to be an expert in the text of the Mishnah and the Bereita, that they should be fluent in his mouth; and a third in understanding matters from the root. And he should not place all of his heart to [only] one of them, lest he forget the rest. And [all] three of them are the essence of the Torah, as it is impossible to know it without [all of] them.

אם בחקתי תלכו. יָכוֹל זֶה קִיּוּם הַמִּצְווֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִיתֶם אֹתָם הֲרֵי קִיּוּם הַמִּצְווֹת אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ? שֶׁתִּהְיוּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה (ספרא): ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמֹר וּלְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה'):

אם בחקתי תלכו IF YE WALK IN MY ORDINANCES — One might think that this denotes the fulfilment of the commandments; but when Scripture states “and ye shall keep My commandments and do them”, it is plain that in this passage there is mentioned the “fulfilment of the commands”. How then must I explain אם בחקתי תלכו? As an admonition that you should study the Torah laboriously (Sifra, Bechukotai, Section 1 1-2) ואת מצותי תשמרו AND TAKE HEED OF MY COMMANDMENTS — Study the Torah laboriously with the intention to take heed and to fulfil its teachings, as it is said, (Deuteronomy 5:1) “and ye shall learn them and take heed to do them".

אָמַר לוֹ אָבִיו הַשְׁקֵנִי מַיִם וְיֵשׁ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה שֶׁתֵּעָשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים תֵּעָשֶׂה וְיִתְעַסֵּק בִּכְבוֹד אָבִיו שֶׁאֵין מְבַטְּלִין מִצְוָה מִפְּנֵי מִצְוָה. וְאִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים לַעֲשׂוֹתָהּ יִתְעַסֵּק בַּמִּצְוָה וְיָנִיחַ כָּבוֹד אָבִיו שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִים בִּדְבַר מִצְוָה. וְתַלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל מִכְּבוֹד אָב וָאֵם:

ותופסי התורה לא ידעוני - לא למדו התורה לשמה, כי אם כמצות אנשים מלומדה, או להשתמש בתגא.

ומפני שהאדם אי אפשר לו שיירש העוה"ב ועוה"ז כי אם בידיעת התורה על כן תמצא מצוה זו שהיא רומזת לתורה, כי לשון סוכה לשון ראייה, אמרו רז"ל למה נקרא שמה יסכה שסוכת ברוח הקדש תרגום וישקף ואיסתכי וכתוב בתורה (איוב כ״ח:כ״ז) אז ראה ויספרה וגו'. הסוכה צריכה צל וישראל מוזהרין להסתופף בצל התורה, הסוכה שלש דפנות והתורה שלשה חלקים תורה נביאים וכתובים המעמידין את העולם הוא שכתוב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. חיוב ישיבת הסוכה בין ביום בין בלילה וזה רמז לתורה שכתוב בה (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה.

שחייב כל אדם בתלמוד תורה והיאך לומדים בשכר. ובו כ"ו סעיפים: כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין זקן גדול אפי' עני המחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. (ובשעת הדחק אפילו לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן ביה) (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב) ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים: הגה ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור) ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה): עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח: חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):

That Every Person is Obligated in Torah Study, and How One May Study for Payment. Containing 26 Sections: Every Jewish man is obligated in studying Torah, whether poor or rich, whether completely healthy or suffering, whether young or very old. Even a poor man who frequents doorways (to beg) and even one with a wife and children is obligated to set a time for himself to study Torah, by day or by night, as it says, "And you shall meditate in it day and night." (And in a pressing time, even if he only read Shem"a in the morning or evening, it is called "It shall not depart from your mouth" (HG"M 1 & SM"G Asin 12). And one that it is impossible for him to learn because he does not know how to at all or because of troubles that he has, should support others who study. Rema: And it will be considered for him as if he learned himself (Tur) And a person is able to make a condition with his friend, that he will study Torah and he will support him, and he will split the reward with him. But if he already toiled in Torah, he is unable to sell him his portion for the money he will give to him. (Toldot Adam VeChava, Netiv 2, from the Gemara in Sotah) Until when is one obligated to study? Until the day of one's death, as it is stated: "Lest they be removed from your heart, all the days of your life" (Deuteronomy 4:9). And any time that one does not engage in Torah study, one forgets. One is obligated to divide his learning schedule into thirds: one third in Written Torah; that is, the twenty-four [books of the Tanach]; one third in Mishna, that is, the Torah She'b'al Peh, and the explanations of the Written Torah are included herein; [and] one third to Talmud, that is understanding and conceptualizing the end of a matter from its beginnings, to derive one matter from another, to compare cases, and to reason through the principles by which the Torah is expounded, until he knows how the core of the mitzvot is determined and how rulings regarding what is forbidden and permitted emerge, and similar matters received through tradition. For example, if a person is a craftsman and works three hours a day and devotes nine hours to Torah, he should spend three hours on Scripture, three on Mishnah, and three on Talmudic analysis. When does this apply? At the outset of ones learning; however, when one grows in Torah and no longer needs to learn the Written Torah nor needs to constantly review the Torah She'b'al Peh, he may read as fixed times the Written Torah and the words of Torah She'b'al Peh, so that he doesn't forget one thing from the laws of the Torah, and avail the rest of his days to Talmud alone, to the extent of his abilities and ability to focus. Rema: There are those who say that through studying the Babylonian Talmud—which contains within it Scripture, Mishnah, and Gemara—one fulfills all aspects of this obligation (Tur in the name of Rabbeinu Tam, and as explained above in Siman 245:6). A person should not study anything except Scripture, Mishnah, Talmud, and the halachic authorities who follow them, and through this he will acquire both this world and the World to Come. However, one should not engage in the study of other wisdoms (secular knowledge) as a primary focus (Responsa of the Rivash §45 and the students of the Rashba). Nevertheless, it is permitted to study other branches of knowledge on occasion, so long as the works are not heretical. This is what the sages referred to as "a stroll through the orchard" (tiyul b’pardes), and one should not stroll in the orchard until he has filled his belly with meat and wine—that is, until he has thoroughly learned the laws of what is permitted and forbidden, and the laws of the mitzvot (Rambam, end of Sefer HaMada, chapter 4 of Hilchot Yesodei HaTorah).

חייב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים. ובו כ"ב סעיפים: מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה ואם לא למדו אביו חייב ללמד לעצמו (וע"ל סי' רמ"ג סעיף ו'): היה הוא צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להספיק לשניהם אם שניהם שוים הוא קודם לבנו ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו בנו קודמו ואף על פי כן לא יבטל הוא: כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו:

The Laws of Teaching Children Torah. It is a positive commandment for a man to teach his son Torah. And if his father did not teach him, he is obligated to teach himself. And see Siman 246:6. If he himself needs to learn, and he has a son to teach, and he does not have the means to provide for both of them, if they are equal [in intellect], he precedes his son. But if his son is perceptive and comprehends what he learns more than he [the father] does, his son precedes him. Nevertheless, he should not neglect [his own studies] Just as it is a mitzvah to teach one's son, so too it is a mitzvah to teach one's grandson, as it is stated: "And you shall make them known to your children and your children's children" (Devarim 4:9). And not only one's grandson, but it is a mitzvah upon every wise man in Israel to teach students, for they too are called "children." However, it is a mitzvah to give precedence to one's son over one's grandson, and one's grandson over the son of one's fellow.

תקח - תמיד, שתורה צריך ללמוד יום ולילה, תצפון - אבל המצוה צריך לשמרה עד בא זמן עשיתה. חכמה - מה שמקבל מרבו על ידי הקשבה, תבונה - שיבין הדבר על בוריו היא תבונה, בין בחכמה בין בבינה, ולכך צריך הטית הלב להבין מה בלב רבו. לבינה - הבנת דבר מתוך דבר, ולכך צריך לקראתה בפה, ועל ידי הקריאה בפה יבין... תחפשנה - על דבר טמון שמקומו ידוע בערך, הנמשל תורה צריך לבקש וללכת מעיר לעיר ללמוד, ומצות צריך לחפש, שהם טמונים עד בא זמן עשיית המצוה, ואז יחפש אחר הלכותיה וכו'.

ללמוד בעצמו קודם למעשה המצות,אבל ללמד לאחרים מעשה קודם.

כִּי הִנֵּה הָעֵסֶק מֻכְרָח הוּא לָאָדָם לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, אַךְ רִבּוּי הָעֵסֶק אֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה כָּל כָּךְ גָּדוֹל עַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לוֹ מָקוֹם אֶל עֲבוֹדָתוֹ, עַל כֵּן נִצְטַוִּינוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה. וּכְבָר זָכַרְנוּ שֶׁהִיא הַמִּצְטָרֶכֶת יוֹתֵר לָאָדָם לְשֶׁיַּגִּיעַ אֶל הַזְּהִירוּת, וּכְמַאֲמַר רַבִּי פִּינְחָס: תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת, וְזוּלָתָהּ לֹא יַגִּיעַ אֵלָיו כְּלָל, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם פרק ב): וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. וְזֶה, כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁבָּרָא הַיֵּצֶר הָרַע בָּאָדָם, הוּא שֶׁבָּרָא הַתּוֹרָה תַּבְלִין לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין ל): בָּרָאתִי יֵצֶר הָרַע בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין.

Occupying oneself to obtain a livelihood is indeed necessary but it is not necessary to occupy oneself to such an extent that he has no room left for service [of G-d]. For this we were commanded to fix times for Torah study. We have already pointed out that this is the most essential of all things for the acquiring of watchfulness, as the Beraitha of Rabbi Pinchas ben Yair states: "Torah brings to watchfulness". Without Torah, one will not reach it at all. This is what our sages said "an ignorant man cannot be pious" (Avot 2:5). For the Creator, blessed be He, who created the evil inclination also created the Torah as its antidote as our sages of blessed memory have stated: "I have created the evil inclination, and I have created the Torah as its antidote" (Kidushin 30b).

ולמדתם אותם - זו חובה מקיפה יותר מאשר "ושננתם". מיעוט הבנות מלמוד תורה הוא מפסוק זה, כי אמנם אין להביאן לידי הבנה מדעית של התורה, אך גם עליהן לדעת את כתבי הקדש ואת המצוות, כדי שייראו את השי"ת וישמרו לעשות את המצוות, כפי שמלמד אותנו במצות הקהל. וכן במשנה נדרים ל"ה "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא", ולימוד זה הוא מצוה, ולכן הוא מותר גם למודר ממנו הנאה. ועיין ב"י לטור או"ח סימן מ"ז, וט"ז ליו"ד רמ"ו ו'. ולכן אנו מוצאים ספרות חינוכית ענפה הפונה אל הנערים והנערות.

הבעלי בתים שלומדים רק איזה שעות ביום טוב, יותר שילמדו ספרי פוסקים ולא גמרא, עיין שם. ובוודאי שעל כל איש לידע דיני "אורח חיים", ומקצת דינים מ"יורה דעה" ו"חושן משפט" ו"אבן העזר" המוכרחים לכל איש, עיין שם בהלכות תלמוד תורה להגרש"ז ז"ל. אמנם ראינו כי אם כה נאמר להם – לא ילמדו כלל, כי רצונם רק ללמוד דף גמרא בכל יום. על כן אין להניאם, והלואי יעמדו בזה.

(טו) ומצוה נמי ללמד לאחרים תורה שנאמר ושננתם לבניך אלו תלמידין: סמ״ק מנאן שתים: וזכות תלמוד תורה כנגד כל המצות ועון ביטול תורה כנגד כל העבירות כן כתב רבינו יונה והכי איתא בספרי:

ולא כן מצינו לרז"ל שאמרו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו'. והיינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדן לא יצא י"ח עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה. לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה.

(ג) ללמוד - חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו [שו"ע יו"ד וש"ך שם]: (ד) שלא יעבירנו - דעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך [ועי"ש בפירוש הפני משה] אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה וכדאמרינן [עירובין ס"ה] רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא. וכתבו האחרונים שלעולם קודם שיצא מביהמ"ד שחרית אפילו אם אירע לו אונס שלא יוכל ללמוד בקביעות ילמוד עכ"פ פסוק אחד או הלכה אחת: (ט) מעט במה שיודע - וכשלומד רק מעט נכון שעיקר למודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה וכנ"ל ואמרו חז"ל על הפסוק אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מכל בתי כנסיות וכו' וגם אמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ואם אינו מבין בהלכות ילמוד כל מה שיודע וכעת בזמנינו יש כמה ספרים ממאמרי חז"ל מועתקים על לשון אשכנז ויוכל כל אדם לקרות וללמוד בהם:

וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר. כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.

Hence the special superiority, infinitely great and wonderful, that is in the commandment of knowing the Torah and comprehending it, over all the commandments involving action, and even those relating to speech, and even the commandment to study the Torah, which is fulfilled through speech. For, through all the commandments involving speech or action, the Holy One, blessed is He, clothes the soul and envelops it from head to foot with the Divine light. However, with regard to knowledge of the Torah, apart from the fact that the intellect is clothed in Divine wisdom, this Divine wisdom is also contained in it, to the extent that his intellect comprehends, grasps, and encompasses, as much as it is able so to do, of the knowledge of the Torah, every man according to his intellect, his knowledgeable capacity, and his comprehension in Pardes. For just as physical bread nourishes the body as it is absorbed internally, in his very inner self, where it is transformed into blood and flesh of his flesh, whereby he lives and exists—so, too, it is with the knowledge of the Torah and its comprehension by the soul of the person who studies it well, with a concentration of his intellect, until the Torah is absorbed by his intellect and is united with it, and they become one. This becomes nourishment for the soul and its inner life from the Giver of life, the En Sof, blessed is He, Who is clothed in His wisdom and in His Torah that are [absorbed] in it [the soul].

צריך להפסיק למען עשיית מצוה, כדי שלימוד התורה יהיה כראוי, ולא מפני חשיבות המצוות, שהרי אם ה״למד״ איננו כדי ״לעשות״, זהו פגם בלימוד עצמו.

וכן המדרשים וכו' יש להם קץ ומספר והיו כמה וכמה שלמדו וידעו כל התורה כולה ], כי מכיון שהמצוה דידיעת התורה היא שהאדם ידע את התורה, והאדם הוא מוגבל, לכן גם התורה (ששייכת למצוה זו) היא במדידה והגבלה. והחיוב דוהגית בו יומם ולילה [גם לאחרי שלמד כל התורה, ועד"ז בנוגע לאלה שדעתם קצרה ולא יגיעו לידיעת כל התורה ] הוא החיוב דלימוד התורה מצד התורה עצמה. וכיון שהתורה (כמו שהיא מצד עצמה) היא למעלה ממדידה והגבלה (ארוכה מארץ מדה), לכן, גם המצוה דתלמוד תורה (כמו שהיא מצד התורה עצמה) היא שיעסוק בה תמיד יומם ולילה

אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – כּוּלָּא חַד״, וְלֹא ״אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״ לְחוּד כְּפִיקּוּדִין. וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְיוּחָד בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי, וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל, בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִים, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ – מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

As for the thought and meditation—in the words of the Torah—that are in the brain, and the power of speech—engaged in the words of the Torah—that is in the mouth, these being the innermost garments of the divine soul, not to mention the divine soul itself which is clothed in them—all of them are completely merged in perfect unity with the Supernal Will and are not merely a vehicle. For the Supernal Will is identical with the very subject of the halachah wherein one thinks and speaks, inasmuch as all the laws are particular streams flowing from the innermost will of the Supreme One itself, for so it arose in His will, blessed be He, it that a particular act be permissible, or a food ritually fit for consumption, or this [person] inculpable and that entirely innocent, or the reverse. So also are the letter combinations of the Torah, Prophets, and Writings a promulgation of His will and wisdom which are united with the En Sof, blessed is He, in perfect unity, since He is the Knower and the Knowledge, and so forth. This, then, is the meaning of the abovementioned quotation that “the Torah and the Holy One, blessed is He, are altogether One,” and not merely “organs” of the King as are the commandments. Now, since at such time as a person occupies himself with the words of the Torah, the Supernal Will, united as it is in perfect unity with the En Sof, blessed is He, is completely manifest and in no way obscured in the divine soul and its innermost garments, i.e., its thought and speech—it follows that the soul and its garments are also at such time veritably united with the En Sof, blessed is He, in perfect unity, like the union of the “speech” and “thought” of the Holy One, blessed is He, with His essence and being, as mentioned above. For there is no separate thing except through “concealment of the Countenance” as explained there.

האחד, מצוות תלמוד תורה, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (פאה א, א; וכל איש מישראל חייב בה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". והמצווה לעסוק בתורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח):

שתי סיבות עיקריות ישנן למעמדה העליון של מצוות תלמוד תורה. ראשית, בלא לימוד לא ניתן לקיים את המצוות. שנית, מעלתה הרוחנית למעלה מכל שאר המצוות. ונבאר יותר: דבר ברור הוא, שללא ידיעה ברורה בכללי המצוות ופרטיהן, לא ניתן לקיים את מצוות התורה. על כן ישנו הכרח, שכל יהודי ידע את כל יסודות המצוות. וזהו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

לימוד התורה הוא יסוד גדול בתשובה, שמתוך לימוד התורה מגיעים לקיום המצוות, וכמו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב), שהתלמוד גדול מהמעשה, מפני "שהתלמוד מביא לידי מעשה". וכן אמרו חכמים (ברכות טז, א), שכשם שהנחלים מעלים את האדם שטובל בהם מטומאה לטהרה, כך הנכנס לאוהלה של תורה ללמוד בשקידה, עולה מכף חובה לכף זכות. מעבר לכך, מצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, מפני שהיא מרוממת את האדם יותר מכל שאר המצוות, שכל המצוות נעשות בגוף או בנפש, ואילו הלימוד מתקיים בתחום הגבוה שבאדם – בנשמה ובשכל, ועל ידי כך הלומד מתאחד עם הרצון האלוקי. וכיוון שזו המצווה העליונה שבמצוות, יש בה סגולה גדולה לכפרת עוונות, וכפי שאמרו חכמים (ויק"ר כה, א), שאפילו אם נכשל אדם בעבירה שהתחייב עליה מיתה בידי שמיים, יש הצלה לחייו אם ירבה בלימוד התורה. שאם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמד מעתה שני דפים, ואם היה רגיל ללמוד פרק אחד ילמד מעתה שניים. ואם אינו יודע ללמוד, יעסוק בצדקה ויחיה.

Torah study is an important basis for repentance, for as a result of Torah study, one comes to observe mitzvot, as the Sages said: “Study is greater, for study leads to action” (Kiddushin 40b). The Sages further said (Berakhot 16a) that just as a stream elevates one who immerses in it from a state of impurity to a state of purity, so too, one who enters the tent of Torah to study diligently is elevated from guilt to innocence. In addition, the mitzva of Torah study is the equivalent of all other mitzvot, because it elevates a person more than other mitzvot. All other mitzvot are performed with body or soul, but Torah study occurs in the most elevated parts of a person – mind and soul. One who studies Torah becomes one with God’s will. Since Torah study is the most sublime of all mitzvot, it has a special power to atone for sins. Thus, our Sages say that even if a person has transgressed a prohibition whose punishment is death at the hands of heaven, he can save himself by increasing Torah study. If he was accustomed to study one page, he should study two; if he usually studied one chapter, he should study two. If he does not know how to study, he can help himself by becoming involved with charitable causes (Vayikra Rabba 25:1).

יש תורה שהיא מצוה, ויש מצוה שהיא תורה, כיצד? בתחלה, קודם שעמל ויגע בה, ועדיין לא נעשה קנינו "תורתו", נמצא שהאדם לומד תורה אבל עוד לא דבק באור התורה, על כן למודו הוא בגדר של מצוה. וכיון שלומד על מנת לעשות, יכול הוא להגיע על ידי למודו לידי מעשה בדרך של מצוה גוררת מצוה, ובבחינה זו נאמר "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", שהתלמוד נתלה במעשה. אולם גם בבחינה זו יש בו עדיפות על שאר מצוות, כי הרי זולת ענין המצוה שבלמוד מגלה הוא גם בנוגע לשאר מצוות את חיובן ואת אופני וגדרי קיומן.

תּוֹרָה לִשְׁמָהּ עִנְיַן תּוֹרָה לִשְׁמָהּ - לְשֵׁם הַתּוֹרָה. כִּי מְצִיאוּת הַחָכְמָה הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּהְיֶה בְּפֹעַל, וְהיא מְצִיאוּת יוֹתֵר נֶחְמָדָה וּמְעֻלָּה מִכָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהֵחָשֵׁב, וְאֵין הַחִסָּרוֹן כִּי-אִם מִצִּדֵּנוּ, שֶׁמִּצַּד הֱיוֹתֵנוּ שְׁקוּעִים בְּגוּף אֵין אָנוּ מַכִּירִים כָּל עִנְיַן גֹּדֶל וְחֹזֶק וְעִלּוּי מְצִיאוּתָהּ. וְחָכְמַת הַתּוֹרָה הֲרֵי הִיא הַגִּלּוּי הָאֱלֹהִי כְּפִי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַבָּא מִצַּד עֲבוֹדָתֵנוּ וְתַלְמוּדֵנוּ. וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם-כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּגְדִּיל תּוֹרָה, הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הוּא שֶׁיִּלְמַד הָאָדָם מִצַּד אַהֲבָתוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגִלּוּי מְצִיאוּתוֹ, שֶׁיִּתְגַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּמִכָּל-שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל. עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, בָּעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים מִתְקַיֵּם הַדָּבָר כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי קִרְבַת ד' וְרוֹמְמוּת הַקְּדֻשָּׁה גְּלוּיָה בָּהֶם, וְהָאָדָם מִתְרוֹמֵם עַל יָדָם, וּבָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד. לִפְעָמִים מִתְרַחֵב הָרַעְיוֹן וּמִתְגַּלֵּם עַד שֶׁאֶפְשָׁר גַּם כֵּן לְבַטֵּא וּלְבָאֵר אֶת נִיצוֹץ הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁנִּתְפָּס בְּאֵיזֶה מִן הַפְּרָטִים, וּבְרוֹמְמוּת מַעֲלָה בְּכָל הַפְּרָטִים, וְלִפְעָמִים מִתְגַּלֶּה הַדָּבָר רַק בְּתוֹר הִתְנוֹצְצוּת עֲדִינָה בְּחַדְרֵי הַלֵּב, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הִיא מַעֲלָה אֶת הַנְּשָׁמָה לְמַצָּב נַעֲלֶה, שֶׁהַחַיִּים כֻּלָּם מִזְדַכְּכִים עַל יָדָהּ. וְזֶהוּ "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה", וְהַהֶאָרָה הַכְּלָלִית לְעֻמָּתָהּ נֶאֱמַר "וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ". כְּשֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, בִּדְבָרִים פְּשׁוּטִים, יִרְאֶה אֵיךְ יֵרֵד הָאוֹר הָעֶלְיוֹן בְּצוּרָה נִפְלָאָה, עַד שֶׁנִּתְיַשֵּׁב כָּל כָּךְ יָפֶה בְּעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה, וְיַרְחִיב לְבָבוֹ עַל הַיְקָר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְעֹז הַחַיִּים הַלָּלוּ, הַנּוֹבְעִים מִמְּקוֹר קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הַמְּלֵאִים עַל יְדֵי הַשְּׁבִיל הַמְקֻדָּשׁ שֶׁל אוֹר יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְיֵדַע בָּרוּר שֶׁהָאוֹר הַזֶּה, הַמְצֻמְצָם כָּל כָּךְ בְּתֵיבוֹת וּבְאוֹתִיּוֹת, בְּמִנְהָגִים, בְּמַעֲשִׂים, בְּדִינִים, בְּפִלְפּוּלִים וּבִסְבָרוֹת, פּוֹגֵשׁ הוּא אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן הַמְרוֹמָם מִכָּל אֵלֶּה, וּמִתְרַחֵץ בּוֹ, וּמִשְׁתַּעַשְׁעִים הֵם יַחַד, וְאוֹר חֵי הָעוֹלָמִים מִתְמַלֵּא זִיו וְעֹנֶג גָּדוֹל מֵהַפְּגִישָׁה הַתְּמִידִית הַזֹּאת, שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה.

פקודא ללמוד תורה וכו': מצוה ללמוד תורה בכל יום, שהוא סוד האמונה העליונה, לדעת דרכיו של הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, זוכה בעולם הזה, וזוכה בעולם הבא וניצול מכל קטרוגים הרעים. משום שהתורה סוד האמונה היא, ומי שעוסק בה, עוסק באמונה העליונה, והקב"ה משרה שכינתו בתוכו, שלא תסור ממנו.

ונראה שבדוקא פרטו בתוס' שלשת האופנים האלו של שלוחי מצוה - ללמוד תורה, להקביל פני רבו, ולפדות שבויין - דרק השלוחים האלה מתעסקים בעצם קיום המצוה גם בעת שליחותם. ברם שאר שלוחי מצוה חייבים במצוות אחרות כי אין בשליחותם התעתסקות במצוות עצמן אלא הכנה למצוות, והכנה למצוות אינה דוחה מצוות אחרות.

מצוה לחדש חידושי תורה בשבת, ומי שאינו בר הכי, ילמד דברים שלא למד עד הנה.