Learning and Action in Jewish Practice

וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃

Then he took the record of the covenant and read it aloud to the people. And they said, “All that GOD has spoken we will faithfully do!”

לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵ֩פֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכׇל־הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי־אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת־דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל׃

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאׇזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃

Moses summoned all the Israelites and said to them: Hear, O Israel, the laws and rules that I proclaim to you this day! Study them and observe them faithfully!

וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃

and teach them to your children—reciting them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up;

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. וּכְשֵׁם שֶׁהַלִּימּוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה כָּךְ דִּינוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, כִּדְרַב הַמְנוּנָא. דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִילַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן״.

In connection to the mishna’s statement about the importance of Torah study, the Gemara relates the following incident: And there already was an incident in which Rabbi Tarfon and the Elders were reclining in the loft of the house of Nit’za in Lod, when this question was asked of them: Is study greater or is action greater? Rabbi Tarfon answered and said: Action is greater. Rabbi Akiva answered and said: Study is greater. Everyone answered and said: Study is greater, but not as an independent value; rather, it is greater as study leads to action. And just as study comes before action, i.e., the mitzva of Torah study takes precedence over other mitzvot, so too, the judgment concerning Torah study precedes the judgment for an action of the performance of a mitzva. This is in accordance with the statement of Rav Hamnuna, as Rav Hamnuna says: The beginning of a person’s judgment is only concerning matters of Torah, as it is stated: “The beginning of judgment is as one lets out water” (Proverbs 17:14). This is understood to refer to the sin of neglecting Torah, as the Torah is compared to water, which brings life to the world.

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

וּכְבָר הָיוּ רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָה וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מְסֻבִּים בְּבֵית עָרִיס בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ לִפְנֵיהֶם: מִי גָדוֹל, תַּלְמוּד אוֹ מַעֲשֶׂה? אָמַר ר׳ טַרְפוֹן: גָּדוֹל מַעֲשֶׂה! ר׳ עֲקִיבָה אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד! עָנוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ: גָּדוֹל תַּלְמוּד, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה! רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד, שֶׁקּוֹדֵם לַחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְלַמַּעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע, וְלַשְּׁמִטִּים שִׁשִּׁים וְאַחַת, וְלַיּוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ.

3. One time, R. Tarfon, R. Akiva, and R. Yose the Galilean were reclining to dine at Beit Aris, near Lod. A question was raised before them: Which is greater— study [of Torah] or deeds [of Torah]? Said R. Tarfon: Deeds are greater. R. Akiva said: Study is greater. Everyone else [at the table] replied, saying: Study is greater, since study leads to deeds. R. Yose the Galilean said: Study is greater, for the obligation of Torah-study preceded [the actual observance of] the Dough-offering by forty years, [the observance of] the Tithes by fifty four years, [the observance of] the Sabbatical cycles by sixty one years, and [the observance of] the Jubilees by a hundred and three years.

לְעוֹלָם הֲוֵי רָץ אַחַר הַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד. הָדָא דְתֵימַר עַד שֶׁלֹּא שִׁיקַּע בּוֹ רִבִּי רוֹב מִשְׁנָיוֹת. אֲבָל מִשֶּׁשִּׁיקַּע רִבִּי רוֹב מִשְׁנָיוֹת לְעוֹלָם הֲוֵי רָץ אַחַר הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמִּשְׁנָה.

נִגְלָה עַל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָהֶן: מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶן: (שמות כ,יב) "לֹא תִגְנֹב!" אָמְרוּ לוֹ: זוֹ הִיא בְּרָכָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בָהֶן: (בראשית טז,יב) "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם". וְכָתוּב: (בראשית מ,טו) "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים". וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, פָּתְחוּ כֻלָּם פִּיהֶם וְאָמְרוּ: (שמות כד,ז) "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע." וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (חבקוק ג,טו) "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם".

He came and revealed Himself to the sons of Ishmael and asked them: Will you accept the Torah? They: What is written in it? He: "You shall not steal." They: But this is the blessing by which our father was blessed, as it is written (Genesis 16:12) "And he (Ishmael) shall be a brutish man, etc." And when He came to Israel (Devarim 32:2), "in His right hand, the fire of the Law for them," they all opened their mouths and cried (Exodus 24:7) "All that the L–rd says, we shall do and we shall hear!" And thus is it written (Habakkuk 3:6) "He stood and measured the land; He looked and dispersed the nations."

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ וְכוּ׳. תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בַּדִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּים ״שְׁמַע״, לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לְלַמֵּד. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לַעֲשׂוֹת.

וְרָבָא אָמַר: אַף לַתַּלְמוּד צָרִיךְ (לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ) [לְבָרֵךְ]. דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב לְתַנּוֹיֵי פִּרְקִין בְּ״סִפְרָא דְבֵי רַב״, הֲוָה מַקְדֵּים וְקָא מָשֵׁי יְדֵיהּ, וּבָרֵיךְ, וּמַתְנֵי לַן פִּרְקִין.

And Rava said: Even for Talmud, which is the means to analyze the significance of the halakhot, and is the only form of Torah study that leads one to its true meaning, one must recite a blessing. This statement is supported by the practical halakha derived from observation of Rav’s practice. His student, Rav Ḥiyya bar Ashi, said: Many times I stood before Rav to study our chapter in the Sifra, also known as Torat Kohanim, the halakhic midrash on Leviticus, of the school of Rav, and I saw that Rav would first wash his hands, then recite a blessing, and only then he would teach us our chapter. This demonstrates that even before their study of Torat Kohanim, which, due to Rav’s explanation of the reasons behind the halakhot, was the equivalent of studying Talmud, one must recite a blessing.

מַתְנִי׳ כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ – לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – אֵינוֹ מִן הַיִּישּׁוּב.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

ובהכרח צריך לספח לענין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיענו ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלוים לא המופתים השכליים. ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה, ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלמודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה. ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה בעבור חסרונם...

אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם:

וְחַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּחִנָּם. מִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה א) "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַּלְמוּד:

הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ. וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ:

כפי טבע ההמון צריך להיישיר מדותיו קודם התיישבו במושכלות, ואם אמרו ז"ל והסכימו גדול התלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה, ודאי הוא שלא ידע להכשיר מדותיו ולקיים מצות עשה אם לא ילמד קודם, אבל יתחיל בלמוד המעשיות ואחר כך בלמוד השמעיות, כי מהלמוד הקל שהוא המעשיות יכנס אל הלמוד החמור שהוא השמעיות...

("חילופי גרסאות") וְזֹאת הַתְּעוּדָה, זוֹ תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי. דִּכְתִיב, (ישעיה ח) צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שָׁם נִקְרְאוּ לִמּוּדֵי ה', וְשָׁם הָיוּ, וְלֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּכְתִיב, (שם) לְתוֹרָה, וְלִתְעוּדָה. וְעַל הַתְּמוּרָה, זוֹ תַּלְמוּד בַּבְלִי, שֶׁפִּלְפְּלוּ בְּלָשׁוֹן יָהֲדַת, וְהַכֹּל הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קוֹדֶם שֶׁבָּרָא הָעוֹלָם.

אַךְ אִם הוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּרְאוֹתוֹ דְּרָכֶיהָ, צִוּוּיֶיהָ וְאַזְהָרוֹתֶיהָ, הִנֵּה סוֹף סוֹף מֵאֵלָיו יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁיְּבִיאֵהוּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב. וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פתיחתא דאיכה רבתי): הַלְוַאי, אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירָן לַמּוּטָב. וְהִנֵּה בִּכְלַל זֶה גַּם כֵּן קְבִיעוּת הָעִתִּים אֶל חֶשְׁבּוֹן הַמַּעֲשֶׂה וְתִקּוּנוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה.

But if he toils in the Torah, when he sees its ways, commandments, and warnings, behold, on its own, eventually a renewal will awaken within him which will bring him to the good path. This is what our sages of blessed memory stated: "would that it were that they abandoned Me but kept My Torah, for the light within it would bring them back to the good" (Eicha Raba 2). Included in this, is also to fix daily times for the accounting of deeds and their correction as I mentioned earlier.

אחר כך נמנו וגמרו בהיותם חוקרים אמיתות הדבר, כי אי אפשר לעשות שום מעשה כראוי בלי לימוד, ולכך תלמוד גדול, כי הוא בעצמו מעשה וגם מביא לכל המצוות, ובלתו אין מעשה גם כן...

וכן היא סברת רש"י, וסבירא ליה דהכי פירושו, התלמוד גדול, כלומר שיש לו דין קדימה שיותר טוב שילמד, ממה שירדוף אחר המצות מי שעדיין אינו בקי בדינים וילמוד הדינים, לפי שמביא לידי מעשה שידע מה לעשות, ואם לא ילמוד אזי יהיו נעלמים ממנו כמה דינים ויעשה כמה איסורים, ויהיו נעלמים ממנו כמה מצות מעשיות ולא ידע לקיימם. והתכלית האמתי הוא המעשה. אבל מי שלמד כבר ויודע כל המעשים והדינים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצות הם התכלית, על כן מקשה שפיר בסוף פ"ק דבבא קמא דקיים עדיף מהלימוד, כי התכלית הוא המעשה. ולאגמורי, המעשה עדיף ויקדמנו, אם לא מי שעדיין אינו יודע דיני המעשיות אז יקדים הלימוד.

בְּבֵאוּר מִדַּת הַקְּדֻשָּׁה עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה כָּפוּל הוּא, דְּהַיְנוּ: תְּחִלָּתוֹ עֲבוֹדָה וְסוֹפוֹ גְּמוּל, תְּחִלָּתוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת וְסוֹפוֹ מַתָּנָה. וְהַיְנוּ: שֶׁתְּחִלָּתוֹ הוּא מָה שֶׁהָאָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְסוֹפוֹ מָה שֶׁמְּקַדְּשִׁים אוֹתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (יומא לט א): אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. וְאָמְנָם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּשִׂים הוּא אֶת עַצְמוֹ בַּמַּצָּב הַזֶּה כִּי כָבֵד הוּא מִמֶּנּוּ, כִּי סוֹף סוֹף חָמְרוֹ הוּא בָּשָׂר וָדָם, עַל כֵּן אָמַרְתִּי שֶׁסּוֹף הַקְּדֻשָּׁה מַתָּנָה, כִּי מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת הוּא הַהִשְׁתַּדְּלוּת בִּרְדִיפַת הַיְּדִיעָה הָאֲמִתִּית וְהַתְמָדַת הַהַשְׂכָּלָה בִּקְדֻשַּׁת הַמַּעֲשֶׂה,

The matter of holiness is dual. Its beginning is service [of G-d] while its end is reward; its beginning is exertion while its end is a [divine] gift. That is, its beginning is that which a man sanctifies himself, while its end is his being sanctified. This is what our sages, of blessed memory, said: "if a man sanctifies himself a little, he becomes much sanctified. If he sanctifies himself below, he becomes sanctified from above" (Yomah 39a). However, it is impossible for a man to place himself in such a state. For it is beyond his ability. He is after all a physical creature, of flesh and blood. Thus I said that the end of Holiness is a gift. For that which is in man's ability to do is the initial exertion, pursuing true knowledge and continual thought on the sanctification of deed.

מעשה גדול, פירוש מפני כי המעשה הוא עיקר, אבל התלמוד שהוא למד לעשות אינו עיקר כמו המעשה, שהרי התכלית לעשות, כי אין האדם שכלי, כי אלו היה שכלי לגמרי היתה התורה שלו עיקר, אבל האדם אינו שכלי לגמרי, ולכך המעשה עיקר, שהמעשה על ידי האדם כפי אשר ראוי שיהיה צדיק על ידי מעשה, שכל מעשה הוא בגוף, ואלו התורה היא בשכל... אבל רבי עקיבא סובר שהתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה, כי התלמוד הוא התחלה, ובכח ההתחלה הוא הכל, וזה שאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, וידוע שכל הדברים אשר קודמים מעלתם יותר גדולה, מפני שהוא סבה לאחר, והרי הוא סבה, והסבה גדולה מן המסובב.

ולא היה יכול ללמוד רק יום א' ועליו דרש ר' יוחנן דמעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה, וכן כאן מי שהוא אנוס וא"י ללמוד תמיד כשהוא עכ"פ שונה הלכות בכל יום הוא גם כן בן עולם הבא, וע"ז דרשו שנאמר הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות, ואין פי' אל תקרא שמגיה הפסוק, רק שפי' הלכות היא גם כן מלשון הליכות לידע דרכי ה' וללכת בה, ולכן סיים בזה התלמוד שזה גם כן בכלל דתנו. רק דאי תנו כלהו עתה אקבצם ויתוקן כל הפגם.

מקודם צריך ללמוד הלכות ולקיים אותם,שהם כלחם לבב אנוש יסעד,ואח"כ יעסוק בלמוד הסודות שנמשלו ליין ושמן.ומי שמהפך הסדר לא יצליח,כי יאבד את הכל )משלי כא יז,עי' ר"מ טז ע"ב ד"ה ואית (יט.

ללמוד בעצמו קודם למעשה המצות,אבל ללמד לאחרים מעשה קודם.

(ג) ללמוד - חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו [שו"ע יו"ד וש"ך שם]: (ט) מעט במה שיודע - וכשלומד רק מעט נכון שעיקר למודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה וכנ"ל ואמרו חז"ל על הפסוק אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מכל בתי כנסיות וכו' וגם אמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ואם אינו מבין בהלכות ילמוד כל מה שיודע וכעת בזמנינו יש כמה ספרים ממאמרי חז"ל מועתקים על לשון אשכנז ויוכל כל אדם לקרות וללמוד בהם:

חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֹא הַמִּדְרָשׁ עִיקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה״, וְ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, וּמְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְקִיּוּם מִצְוָה מַעֲשִׂיית כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, מִשּׁוּם, ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״ וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וִירִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, ״וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה׳ אֶת כָּל הָאָרֶץ״ הַגַּשְׁמִית דַּיְיקָא, ״וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אֵין מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה, אַף שֶׁכָּל הַתּוֹרָה אֵינָהּ אֶלָּא פֵּירוּשׁ הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּבְעָסְקוֹ בָּהּ – מַמְשִׁיךְ עָלָיו אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהֶאָרָה גְדוֹלָה לְאֵין קֵץ מֵהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה עַל יְדֵי פִּקּוּדִין, שֶׁהֵן אֵבָרִין דְּמַלְכָּא. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, לָךְ קָרָאִי לָךְ תָּנָאִי״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

Nevertheless, the Rabbis declared, “Not study, but doing, is the essential thing.” It is also written, “This day to do them.” And [it has been ruled that] one should interrupt the study of the Torah in order to fulfill an active precept that cannot be performed by others. For, “This is the whole man,” and the purpose of his creation and his descent to this world, in order that He have an abode here below especially to turn darkness into light, so that the glory of the L–rd shall fill all of this material world, with the emphasis on material, “and together all flesh will see,” as has been discussed above. On the other hand, when the precept is one that can be performed by others, one does not interrupt the study of the Torah, though the whole Torah is, after all, only an explanation of the active ordinances. The reason is that [the Torah] is, as it were, the chabad of the En Sof, blessed is He, and when a person is engaged in it he draws over himself the light of the En Sof, blessed is He, of an infinitely higher order and splendor than the illumination and influence obtained through the commandments, which are “the organs of the King.” This is what Rav Sheshet [meant when he] said, “Rejoice, O my soul! For you did I learn Scripture; for you did I learn Mishnah,” as is explained elsewhere at length.

כִּי, כְּמוֹ שֶׁכַּנְפֵי הָעוֹף אֵינָם עִיקַּר הָעוֹף, וְאֵין חַיּוּתוֹ תָּלוּי בָּהֶם כְּלָל, כְּדִתְנַן: ״נִיטְּלוּ אֲגַפֶּיהָ – כְּשֵׁרָה״, וְהָעִיקָּר, הוּא רֹאשׁוֹ וְכָל גּוּפוֹ, וְהַכְּנָפַיִים אֵינָם רַק מְשַׁמְּשִׁים לְרֹאשׁוֹ וְגוּפוֹ לְפָרְחָא בְּהוֹן; וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת הֵן עִיקַּר הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן, עַל יְדֵי גִילּוּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵיהֶן, וְהַדְּחִילוּ וּרְחִימוּ – הֵם מַעֲלִים אוֹתָן לְמָקוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה בּוֹ הָרָצוֹן אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וְהַיִּחוּד, שֶׁהֵן יְצִירָה וּבְרִיאָה. וְהִנֵּה, אַף דִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ הֵם גַּם כֵּן מִתַּרְיַ״ג מִצְוֹת, אַף עַל פִּי כֵן, נִקְרָאִין ״גַּדְפִין״, לִהְיוֹת, כִּי תַּכְלִית הָאַהֲבָה הִיא הָעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה, וְאַהֲבָה בְּלִי עֲבוֹדָה, הִיא ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא וְקַבָּלַת שָׂכָר, וְ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״, כְּתִיב, וּ״לְמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם״.

For just as the wings of a bird are not the essential parts of it, and its vitality does not depend on them at all—as we have learned, that “If its wings have been removed, it is kosher” (ritually clean), the essential parts being its head and entire body, while the wings merely serve the head and body, enabling it to fly with their aid—so, by way of example, are the Torah and commandments the essential aspect of the higher union through the manifestation of the Supernal Will that is revealed through them, while the fear and love raise them to that place where the will, the light of the En Sof, blessed is He, and the union (yichud), are revealed, namely, the worlds of Yetzirah and Beriah. And although fear and love also form part of the 613 commandments, nevertheless they are called “wings,” for the consummation of love is the service out of love, and love without service is a “love of delights” delighting in G–d, which is of the nature of the World to Come and the receiving of reward, as it is written, “This day—to do them,” “and tomorrow” [in the World to Come]—to receive one’s reward.

כִּי אִיתָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר בַּמַּאֲמָר "תְּהִלָּה לְדָוִד" (בְּסִימָן יב) שֶׁמִּי שֶׁהוּא צַדִּיק וְלוֹמֵד תּוֹרָתוֹ לִשְׁמָהּ וְתוֹרָתוֹ זַכָּה מְאֹד, אַף-עַל-פִּי-כֵן בְּהֶכְרֵחַ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּתוֹרָתוֹ אֵיזֶה בְּחִינָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ שֶׁפַע לָעוֹלָם בִּבְחִינַת בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. כִּי מֵחֻמָּשׁ אֵינוֹ נִקְרָא לַמְדָן, רַק מִי שֶׁלּוֹמֵד גְּמָרָא וּפוֹסְקִים, עַיֵּן שָׁם: כִּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הִוא בְּחִינַת יוֹם וָלַיְלָה, כַּמּוּבָא שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ כְּשֶׁהָיָה בָּרָקִיעַ הָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בַּיּוֹם וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בַּלַּיְלָה. וְעַל-יְדֵי-זֶה יָדַע בֵּין יוֹם לְלַיְלָה, כְּמוֹ שֶׁהֵבִיא רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר (בְּסִימָן ג). וְזֶה בְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל, שֶׁהֵם בְּחִינַת יוֹם וָלַיְלָה. נִמְצָא, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הִוא בְּחִינַת יוֹם בְּחִינַת יָמִין. וְיָמִין הִיא בְּחִינַת לִשְׁמָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ לַמַּיְמִינִים בָּהּ שֶׁעוֹסְקִים לִשְׁמָהּ וְכוּ'. אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הִוא בְּחִינַת לַיְלָה, בְּחִינַת שְׂמֹאל כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן שָׁם מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר הַשֶּׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת שְׂמֹאל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁנִּקְרָא בִּשְׂמֹאלָהּ. וְעַל-כֵּן אָסוּר לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּשָׂכָר, כִּי כְּשֶׁמְּלַמֵּד לִקְטַנִּים הוּא בִּבְחִינַת שֵׁנָה שֶׁהִוא מֹחִין דְּקַטְנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹרִיד שִׂכְלוֹ וּלְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ כְּפִי מֹחַ הַקָּטָן. וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְחַדֵּשׁ וְנִזְדַּכֵּךְ מֹחוֹ, כִּי עַל-יְדֵי בְּחִינַת שֵׁנָה נִתְחַדֵּשׁ הַמֹּחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ שָׁם בַּמַּאֲמָר "אַשְׁרֵי הָעָם" (בְּסִימָן לה). וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, כַּד תַּמְחִי לְיַנּוּקָא עַל חִדּוּשׁ הַמֹּחִין עַל-יְדֵי בְּחִינַת שֵׁנָה, עַיֵּן שָׁם. כִּי גַּם הַלִּמּוּד שֶׁל הַמְּלַמֵּד עִם הַקָּטָן הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת שֵׁנָה שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִתְחַדֵּשׁ הַמֹּחַ כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אָסוּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר בְּחִינַת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לִמּוּדוֹ בִּשְׁבִיל מָעוֹת וַאֲזַי יִהְיֶה נַעֲשֶׂה חַס וְשָׁלוֹם, הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינָה חִדּוּשׁ הַמֹּחִין, כִּי יִהְיֶה נַעֲשֶׂה חַס וְשָׁלוֹם, בְּחִינַת סוּסְפִיתָא דְּדַהֲבָא שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲכִירוּת הַמֹּחִין. וְעַל-כֵּן אָסוּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְחַדֵּשׁ מֹחוֹ עַל-יְדֵי הַלִּמּוּד עִם הַקָּטָן שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׁנָה. וְעִקַּר הַחִדּוּשׁ הַמֹּחַ הוּא לְבָרְרוֹ מִבְּחִינַת סוּסְפִיתָא דְּדַהֲבָא שֶׁהוּא הַפְּסֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְעִקַּר הָאִסּוּר הוּא בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהִוא בְּחִינַת שְׂמֹאל, בְּחִינַת לַיְלָה שֶׁשָּׁם מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר בְּחִינַת הַשֶּׁלֹּא לִשְׁמָהּ כַּנַּ"ל, אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁהִוא בְּחִינַת יוֹם, בְּחִינַת יָמִין, בְּחִינַת לִשְׁמָהּ, אֵין שָׁם פַּחַד כָּל כָּךְ מִבְּחִינַת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, כִּי בְּהַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אֵין מִתְגַּבֵּר כָּל כָּךְ הַשֶּׁלֹּא לִשְׁמָהּ כַּנַּ"ל, עַל-כֵּן מֻתָּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, כִּי בְּחִינַת הַשֶּׁלֹּא לִשְׁמָהּ אֵין מִתְגַּבֵּר כָּל כָּךְ שָׁם. וַאֲזַי, אַדְּרַבָּא, רָאוּי לְלַמֵּד בְּשָׂכָר, כִּי אַף אִם מֵחֲמַת זֶה יָבֹא אֵיזֶה פְּנִיָּה דַּקָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הִוא נֶחְשֶׁבֶת לְמַעְלָה, מֵאַחַר שֶׁכָּל עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הוּא בְּחִינַת לִשְׁמָהּ כַּנַּ"ל. אֲזַי צְרִיכִין שָׁם דַּיְקָא אֵיזֶה תְּנוּעָה קַלָּה וְדַקָּה שֶׁל שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ שֶׁפַע בְּחִינַת בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. וְעַל-כֵּן מֻתָּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר, כִּי בְּוַדַּאי לֹא יִתְגַּבֵּר שָׁם הַרְבֵּה הַשֶּׁלֹּא לִשְׁמָהּ כַּנַּ"ל, כִּי הוּא בְּחִינַת יוֹם, בְּחִינַת יָמִין שֶׁאֵין שָׁם פַּחַד כָּל כָּךְ מֵהַחִיצוֹנִים כַּנַּ"ל. וְאִם אַף-עַל-פִּי-כֵן יָבֹא אֵיזֶה פְּנִיָּה קַלָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בְּלִמּוּדוֹ, אַדְּרַבָּא, הִוא טוֹבָה וּמַעֲלָה. מֵאַחַר שֶׁהוּא רָחוֹק מִשֶּׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְכָל הַלִּמּוּד הוּא לִשְׁמָהּ צְרִיכִין בְּהֶכְרֵחַ אֵיזֶה בְּחִינָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ שֶׁפַע בְּחִינַת בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכוּ' כַּנַּ"ל: וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, לְעוֹלָם יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. כִּי בְּהֶכְרֵחַ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֵיזֶה פְּנִיָּה דַּקָּה בְּחִינַת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה לָעוֹלָם, אֲבָל אַחַר כָּךְ תֵּכֶף חוֹזֵר לְלִשְׁמָהּ, בְּחִינַת שַׁוֵּר מֵהַאי לְהַאי כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ, כִּי אַחַר כָּךְ בְּוַדַּאי חוֹזֵר מִיָּד לְלִשְׁמָהּ כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נוֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהְפְּכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו, כִּי בְּוַדַּאי זֶה שֶׁעוֹסֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ. בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקָרֵי רַבִּי לְהִתְיַהֵר וּלְקַנְטֵר בְּוַדַּאי נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא, כִּי אֵינוֹ רוֹאֶה רַק הַמַּשְׁמָעוּת לְהֵפֶךְ שֶׁל בְּחִינַת וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, רַק אִם עִקַּר כַּוָּנָתוֹ בְּעוֹסְקוֹ בַּתּוֹרָה הוּא בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ רַק שֶׁבָּאִים עָלָיו פְּנִיּוֹת שֶׁל שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. כִּי זֶה יַחֲזֹר בְּוַדַּאי מִבְּחִינַת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לִבְחִינַת לִשְׁמָהּ עַל-יְדֵי כֹּחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא דּוֹלֵג וְקוֹפֵץ תָּמִיד בְּעֵת תּוֹרָתוֹ מִבְּחִינַת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לִבְחִינַת לִשְׁמָהּ, בְּחִינַת שַׁוֵּר מֵהַאי לְהַאי כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ כַּנַּ"ל:

בספורנו פי' פשוט בפ' ראה כו'. כי אין לאיש ישראל דרך ממוצע רק לידע אם יקבל עול מ"ש בכל מעשיו למסור נפשו לה' אחד. הברכה. ואם לא כן. הקללה ע"ש. ויש לפרש ג"כ תיבת לפניכם כמ"ש הרב הק' ז"ל מפרשיסחא על פסוק ואלה המשפטים כו' תשים לפניהם. להיות משפטי ה' קודם להוית האדם וחביבים מהויתו ע"ש. כן ג"כ להיות הסתכלות זה בב' הדרכים קודם הוית האדם. וגם כפשוטו קודם כל מעשה להסתכל היטב שיהי' בדרך הטוב לש"ש. ואז יזכה לראות איזה דרך הטוב כמ"ש רמב"ן ז"ל ע"פ הדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי כו' ע"ש בפ' ואתחנן:

ובזה נבין מאמרם ז"ל (קידושין מ') נשאלה שאלה, תלמוד גדול או מעשה, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ולכאורה אחרי שהתכלית הוא המעשה, אם כן המעשה גדול? אבל כך הוא ביאור הדברים. אמנם ודאי כי גדול הוא תלמוד מאד מאד, אבל בא וראה כמה גדול הוא המעשה, שהתלמוד, שאין כמוהו גדול, מביא לידי המעשה, והפירוש אינו כמו שלומדים תמיד, שעל ידי הלימוד הנך יודע איך לעשות, אבל הפירוש הוא, "שהתלמוד מביא לידי מעשה", היינו, שאי אפשר בשום אופן לעשות שום מעשה, אף היותר קל, רק אחרי לימוד כל התורה כולה...

שתי סיבות עיקריות ישנן למעמדה העליון של מצוות תלמוד תורה. ראשית, בלא לימוד לא ניתן לקיים את המצוות. שנית, מעלתה הרוחנית למעלה מכל שאר המצוות. ונבאר יותר: דבר ברור הוא, שללא ידיעה ברורה בכללי המצוות ופרטיהן, לא ניתן לקיים את מצוות התורה. על כן ישנו הכרח, שכל יהודי ידע את כל יסודות המצוות. וזהו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

Judaism is unique in its teaching that study is not merely a means but an end, and not merely an end among ends, but the highest and noblest of human aspirations. Study of Torah for its own sake is a sacramental act, the greatest of all mizvot. Throughout the generations Torah scholars were willing to live in poverty and deprivation in order to devote themselves to study. Every Jew, regardless of the degree of erudition he had attained, devoted a portion of his time to Torah learning.

מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (שם א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ולכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים. מאימתי מחנכים את הקטן לקיום מצוות עשה? משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית, מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, משנה ברורה שמג, ג).

It is a Torah commandment to teach Torah to children. Thus we read: “Teach them to your children” (Devarim 11:19). The primary objective of this teaching is to ensure that the children observe all the Torah’s instructions: “Study them and be careful to do them” (Devarim 5:1). Therefore, the Sages stated that alongside the mitzva to teach children Torah is the obligation to educate them toward mitzva observance. For how can they be taught the mitzvot without getting used to keeping them in practice? Thus, there is a Torah commandment both to teach children Torah and to accustom them to keeping the mitzvot in general. Nevertheless, the actual observance of specific mitzvot by the child is a rabbinic obligation. A child should be educated to keep the positive commandments from the time that he can understand what the mitzva involves, and can properly observe it. Thus, the appropriate age for each mitzva varies in accordance with its complexity and the difficulty of its observance. For example, a boy should be educated about tzitzit once he knows how to put them on, can make sure that there are two sets of strings in back and two in front, and can recite the berakha. However, since one may only put on tefilin if he is able to maintain a clean body and utter concentration, a boy should only be educated about this mitzva shortly before his bar mitzva (Sukka 42a; MB 343:3).