Rav Chaim Brisker on Two Dimensions of Prayer Intention

וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃

When Abram was ninety-nine years old, GOD appeared to Abram and said to him, “I am El Shaddai. Walk in My ways and be blameless.

אָ֭נָֽה אֵלֵ֣ךְ מֵרוּחֶ֑ךָ וְ֝אָ֗נָה מִפָּנֶ֥יךָ אֶבְרָֽח׃ אִם־אֶסַּ֣ק שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑תָּה וְאַצִּ֖יעָה שְּׁא֣וֹל הִנֶּֽךָּ׃ גַּם־שָׁ֭ם יָדְךָ֣ תַנְחֵ֑נִי וְֽתֹאחֲזֵ֥נִי יְמִינֶֽךָ׃

Where can I escape from Your spirit? Where can I flee from Your presence? If I ascend to heaven, You are there; if I descend to Sheol, You are there too. even there Your hand will be guiding me, Your right hand will be holding me fast.

שִׁוִּ֬יתִי יְהֹוָ֣ה לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט׃

I am ever mindful of GOD’s presence— who is at my right hand; I shall never be shaken.

בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַהֵיכָֽל׃ שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃ וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כׇל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃

In the year that King Uzziah died, I beheld my Sovereign seated on a high and lofty throne; and the skirts of God’s robe filled the temple. Seraphs stood in attendance, each with six wings—two covering the face, two covering the body, and two to fly with. And one would call to the other, “Holy, holy, holy! GOD of Hosts— Whose presence fills all the earth!”

וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃

גַּל־עֵינַ֥י וְאַבִּ֑יטָה נִ֝פְלָא֗וֹת מִתּוֹרָתֶֽךָ׃

Open my eyes, that I may perceive the wonders of Your teaching.

רָבָא בַּר רַב הוּנָא רָמֵי פּוּזְמָקֵי וּמְצַלֵּי, אָמַר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת״ וְגוֹ׳. רָבָא שָׁדֵי גְּלִימֵיהּ וּפָכַר יְדֵיהּ וּמְצַלֵּי. אָמַר: ״כְּעַבְדָּא קַמֵּיהּ מָרֵיהּ״. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא כִּי אִיכָּא צַעֲרָא בְּעָלְמָא, שָׁדֵי גְּלִימֵיהּ וּפָכַר יְדֵיהּ וּמְצַלֵּי. אָמַר: ״כְּעַבְדָּא קַמֵּי מָרֵיהּ״. כִּי אִיכָּא שְׁלָמָא לָבֵישׁ וּמִתְכַּסֵּי וּמִתְעַטֵּף וּמְצַלֵּי. אָמַר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״.

Since the verse: “Prepare to greet your God, Israel,” was cited with regard to the obligation to prepare and adorn oneself before prayer, the Gemara cites that indeed Rava bar Rav Huna would don expensive socks and pray and he said he would do this as it is written: “Prepare to greet your God, Israel.” On the other hand, Rava would not do so; rather, in his prayer he would remove his cloak and clasp his hands and pray. He said that he would do so as a slave before his master, who appears before him with extreme submission. Rav Ashi said: I saw that Rav Kahana, when there is suffering in the world, would remove his cloak and clasp his hands and pray. And he said that he did so as a slave before his master. When there is peace in the world, he would dress, and cover himself, and wrap himself in a significant garment, and pray, and he said that he did so in fulfillment of the verse: “Prepare to greet your God, Israel.”

כֵּיוָן דְּאָמַר ״יֵאָסְרוּ״ — אִיתְּסַרוּ עֲלֵיהּ כׇּל פֵּירֵי עָלְמָא! בְּאוֹמֵר ״הַיּוֹם״. אִי דְּאָמַר ״הַיּוֹם״ לָא מְקַבֵּל מִינֵּיהּ מוֹכֵס!

גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֹאת אוֹמֶרֶת מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוּוֹנָה. כֵּיוָן דְּלָא בְּעִידָּן חִיּוּבָא דְּמָרוֹר הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ, בְּ״בוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ. וְדִילְמָא לָא אִיכַּוַּון לְמָרוֹר, הִלְכָּךְ בָּעֵי לְמֶהְדַּר לְאַטְבּוֹלֵי לְשֵׁם מָרוֹר. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִצְוָה לָא בָּעֲיָא כַּוּוֹנָה, לְמָה לָךְ תְּרֵי טִיבּוּלֵי? וְהָא טַבֵּיל לֵיהּ חֲדָא זִימְנָא! מִמַּאי? דִּילְמָא: לְעוֹלָם מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוּוֹנָה, וּדְקָאָמְרַתְּ תְּרֵי טִיבּוּלֵי לְמָה לִי? כִּי הֵיכִי דְּלֶיהְוֵי הֶיכֵּירָא לְתִינוֹקוֹת. וְעוֹד תַּנְיָא: אֲכָלָן דְּמַאי — יָצָא. אֲכָלָן בְּלֹא מִתְכַּוֵּין — יָצָא. אֲכָלָן לַחֲצָאִין — יָצָא.

GEMARA: Reish Lakish said: That is to say that mitzvot require intent. One who performs a mitzva must do so with the intent to fulfill his obligation. The proof of this from the mishna is that since one does not eat the lettuce at the time of his obligation to eat bitter herbs, he eats it after reciting only one blessing: Who creates fruit of the ground. And clearly the reason is that perhaps he did not intend to fulfill his obligation to eat bitter herbs, and therefore he needs to dip it again for the purpose of bitter herbs. For if it could enter your mind that mitzvot do not require intent, why do you need two dippings? But he has already dipped the lettuce once. The Gemara rejects this contention: From where do you know that this is the case? Perhaps I can say that actually mitzvot do not require intent. And that which you said, why do I need two dippings, perhaps the reason is so that there should be a conspicuous distinction for the children, which will cause them to inquire into the difference between this night and all others. And furthermore, it was taught in a baraita: On Passover, if one ate vegetables of doubtfully tithed produce, i.e., he bought the vegetables from an am ha’aretz, he has fulfilled his obligation. If he ate them without the intent of the mitzva, he has fulfilled his obligation. If he ate them in halves, by eating half an olive-bulk of bitter herbs, pausing, and then eating an additional half an olive-bulk, he has fulfilled his obligation.

רִבִּי לִיָא רִבִּי יָסָה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא רוּבָּא נִתְפַּלֵּל וּמָצָא עַצְמוֹ בְשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה חֲזָקָה כִּוֵּין. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר נִתְפַּלֵּל וְלֹא כִוֵּין לִבּוֹ אִם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹזֵר וּמְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ יִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל.

הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:

The first question discussed in the mishna is the question of intent. One who was reading the sections of the Torah which comprise Shema, and the time for the recitation of the morning or evening Shema arrived, if he focused his heart, he fulfilled his obligation and need not repeat Shema in order to fulfill his obligation. This is true even if he failed to recite the requisite blessings (Rabbeinu Ḥananel). Ab initio, one may not interrupt the recitation of Shema. The tanna’im, however, disagree over how strict one must be in this regard. They distinguish between interruptions between paragraphs and interruptions within each paragraph. At the breaks between paragraphs, one may greet an individual due to the respect that he is obligated to show him, and one may respond to another’s greeting due to respect. And in the middle of each paragraph one may greet an individual due to the fear that the individual may harm him if he fails do so (Me’iri) and one may respond to another’s greeting due to fear. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: There is a distinction between greeting someone and responding to his greeting. In the middle of each paragraph, one may greet another due to fear and respond due to respect. In the breaks between paragraphs, one may greet another due to respect and respond with a greeting to any person who greets him, whether or not he is obligated to show him respect.

רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מָגוֹשׁ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: רָטֵין מָגוֹשָׁא וְלָא יָדַע מַאי אָמַר, תָּנֵי תַּנָּא וְלָא יָדַע מַאי אָמַר. ״יְרָא אֶת ה׳ בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹנִים הֲלָכוֹת. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא — שׁוֹנִין בְּחֵטְא, וְכִדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן.

Rav Aḥa bar Ya’akov says: This person is comparable to a sorcerer [magosh], who uses his knowledge to mislead people. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is reasonable to accept the opinion of Rav Aḥa bar Ya’akov, as people say proverbially: The sorcerer chants and does not know what he is saying; so too, the tanna teaches the Mishna and does not know what he is saying. The verse states: “My son, fear the Lord and the king; and meddle not with those who are repeating” (Proverbs 24:21). Rabbi Yitzḥak says: These are individuals who repeatedly learn the halakhot but do not know the reasons behind them. The Gemara asks: Isn’t that obvious? How else could the verse be understood? The Gemara answers: He states this lest you say that the verse is referring to individuals who repeatedly commit sins, and this is in accordance with the words of Rav Huna, as Rav Huna says: Once a person committed a transgression and repeated it, in his eyes it became permitted for him. Since the verse could be interpreted in this manner, Rabbi Yitzḥak teaches us that the verse is referring to those who learn without understanding.

מַתְנִי׳ הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָצָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יָצָא. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״ — הַשְׁמַע לְאׇזְנְךָ מָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, ״שְׁמַע״ — בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.

MISHNA: One who recites Shema and did not recite in a manner audible to his own ear, either because he read inaudibly or because he is deaf, fulfilled his obligation. Rabbi Yosei says: He did not fulfill his obligation. One who recited Shema and was not sufficiently precise in his enunciation of its letters, Rabbi Yosei says: He fulfilled his obligation. Rabbi Yehuda says: He did not fulfill his obligation. GEMARA: The discussion in our mishna dealt with the question of whether or not one who recites Shema without hearing it fulfilled his obligation. The Gemara clarifies the opinions cited in the mishna: What is the reason for Rabbi Yosei’s opinion that one must recite Shema in a manner audible to his own ear? Because it is written: Shema, hear, and Rabbi Yosei holds that this is to be understood literally, meaning: Make your ears hear what your mouth utters. The first tanna, who holds that one fulfills his obligation even if he does not hear his recitation of Shema, holds that Shema, hear, comes to teach something else; one may recite Shema in any language that one can hear and understand, and there is no requirement to recite Shema specifically in Hebrew.

אָמַר רַב הוּנָא: טָעָה בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. בְּאֶמְצָעִיּוֹת — חוֹזֵר לְ״אַתָּה חוֹנֵן״. בְּאַחֲרוֹנוֹת — חוֹזֵר לָ״עֲבוֹדָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת, וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא בְּאֶמְצָעִיּוֹת. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רִאשׁוֹנוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ. אֶמְצָעִיּוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ. אַחֲרוֹנוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִּבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ, וְנִפְטָר וְהוֹלֵךְ לוֹ.

The mishna states that when one replaces the communal prayer leader, he commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. However that is not universally true, as Rav Huna said: One who erred in any of the first three blessings he must return to the beginning of the Amida prayer because the first three blessing comprise a single entity. Likewise, if one erred in any of the thirteen middle blessings, he returns to the blessing of: You grace humanity, the first of the middle blessings. If one erred in any of the three final blessings, he must return to the blessing of Temple service, which is the first of the final blessings. Rav Yehuda said: There is an additional distinction between the various sections of the Amida prayer: One must never request his own needs in the first three or in the last three blessings; rather, he should do so in the middle blessings. As Rabbi Ḥanina said: During the first three blessings, he is like a servant who arranges praise before his master; during the middle blessings, he is like a servant who requests a reward from his master; during the final three blessings, one is like a servant who already received a reward from his master and is taking his leave and departing.

הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהָאַדִּיר וְהָעִזּוּז וְהַיָּראוּי, הֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהַוַּדַּאי וְהַנִּכְבָּד״. הִמְתִּין לוֹ עַד דְּסַיֵּים. כִּי סַיֵּים אֲמַר לֵיהּ: סַיֵּימְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ שִׁבְחֵי דְמָרָךְ?! לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי? אֲנַן, הָנֵי תְּלָת דְּאָמְרִינַן אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּאוֹרָיְיתָא, וַאֲתוֹ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ בִּתְפִלָּה — לָא הֲוֵינַן יְכוֹלִין לְמֵימַר לְהוּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי וְאָזְלַתְּ! מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף. וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ!

With regard to additions to prayers formulated by the Sages, The Gemara relates that a particular individual descended before the ark as prayer leader in the presence of Rabbi Ḥanina. He extended his prayer and said: God, the great, mighty, awesome, powerful, mighty, awe-inspiring, strong, fearless, steadfast and honored. Rabbi Ḥanina waited for him until he completed his prayer. When he finished, Rabbi Ḥanina asked him: Have you concluded all of the praises of your Master? Why do I need all of this superfluous praise? Even these three praises that we recite: The great, mighty and awesome, had Moses our teacher not said them in the Torah and had the members of the Great Assembly not come and incorporated them into the Amida prayer, we would not be permitted to recite them. And you went on and recited all of these. It is comparable to a king who possessed many thousands of golden dinars, yet they were praising him for silver ones. Isn’t that deprecatory? All of the praises we could possibly lavish upon the Lord are nothing but a few silver dinars relative to many thousands of gold dinars. Reciting a litany of praise does not enhance God’s honor.

מַתְנִי׳ סֵדֶר בְּרָכוֹת: אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכִיּוֹת עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ תּוֹקֵעַ.

MISHNA: The order of the blessings of the additional prayer on Rosh HaShana is as follows: One recites the blessing of the Patriarchs, the blessing of God’s Mighty Deeds, and the blessing of the Sanctification of God’s Name, all of which are recited all year long. And one includes the blessing of Kingship, containing many biblical verses on that theme, with them, i.e., in the blessing of the Sanctification of God’s Name, and he does not sound the shofar after it.

‎יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ כַּמָּה בְּרָכוֹת מִתְפַּלֵּל אָדָם בְּכָל יוֹם? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְלָמָּה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹמֵא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת — יְכַוֵּין לִבּוֹ כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳״. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם״. הָיָה עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ״. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַכַּפּוֹרֶת. הָיָה עוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת — יִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִילּוּ לִפְנֵי הַכַּפּוֹרֶת. נִמְצָא עוֹמֵד בַּמִּזְרָח מַחֲזִיר פָּנָיו לַמַּעֲרָב. בַּמַּעֲרָב מַחֲזִיר פָּנָיו לַמִּזְרָח. בַּדָּרוֹם — מַחֲזִיר פָּנָיו לַצָּפוֹן. בַּצָּפוֹן — מַחֲזִיר פָּנָיו לַדָּרוֹם. נִמְצְאוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּונִין אֶת לִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד.

The Sages taught in a Tosefta: A blind person and one who is unable to approximate the directions and, therefore, is unable to face Jerusalem in order to pray, may focus his heart towards his Father in Heaven, as it is stated: “And they shall pray to the Lord” (I Kings 8:44). One who was standing in prayer in the Diaspora should focus his heart toward Eretz Yisrael, as it is stated: “And they shall pray to You by way of their land which You have given to their fathers” (I Kings 8:48). One who was standing in Eretz Yisrael should focus his heart toward Jerusalem, as it is stated: “And they shall pray to the Lord by way of the city that You have chosen” (I Kings 8:44). One who was standing in Jerusalem should focus his heart toward the Temple, as it is stated: “And they shall pray toward this house” (II Chronicles 6:32). One who was standing in the Temple should focus his heart toward the Holy of Holies, as it is stated: “And they shall pray toward this place” (I Kings 8:35). One who was standing in the Holy of Holies should focus his heart toward the seat of the ark-cover [kapporet], atop the ark, the dwelling place of God’s glory. One who was standing behind the seat of the ark-cover should visualize himself as if standing before the ark-cover and turn toward it. Consequently, one standing in prayer in the East turns to face west, and one standing in the West turns to face east. One standing in the South turns to face north, and one standing in the North turns to face south; Consequently, all of the people of Israel focus themselves focusing their hearts toward one place, the Holy of Holies in the Temple.

אִיתְּמַר, רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא צַלִּי וַהֲדַר צַלִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא כַּוֵּון מָר דַּעְתֵּיהּ, וְהָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ, אִם יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. אֶלָּא דְּלָא אַדְכַּר מָר דְּרֵישׁ יַרְחָא.

כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:

נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן אִם יָשֵׁן לְדַעַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיָנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' וְהוּא חוֹלֶה, נִמְצֵאת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ עֲבוֹדָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא.

ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה. (בפרשת ואלה המשפטים, אהבה הלכות תפלה וברכת כהנים פ"א):

The language of the Sifrei is, "'And to serve Him' (Deuteronomy 11:13) - that is prayer." And they also said, "'And to serve Him' - that is [Torah] study." And in the Mishnah of Rabbi Eliezer, the son of Rabbi Yose HaGelili, they said, "From where [do we know that] the essence of prayer is a commandment? From here - 'You shall fear the Lord, your God, and you shall serve Him' (Deuteronomy 6:13)." And they said, "Serve Him through His Torah; serve Him in His Temple." This means, direct [yourself] towards it, to pray [towards] there, as Shlomo, peace be upon him, explained. (See Parashat Mishpatim: Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 1.)

וְיֵשׁ בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה מִן הַחֲמוּרוֹת שֶׁאֵין הֲמוֹן הָעָם נִזְהָרִים בָּהֶם כְּגוֹן הַזְכָּרַת שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הֻזְהַרְנוּ בָּזֶה שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. וְכֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י"ח:כ') וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְאָמְרוּ גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה שֶׁהַצְּדָקָה לָעֲנִיִּים וּגְמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לָעֲנִיִּים בֵּין לָעֲשִׁירִים. עַל כֵּן אָמְרוּ עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.

שׁדי. אֲנִי הוּא שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹהוּתִי לְכָל בְּרִיָּה, לְפִיכָךְ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְאֶהְיֶה לְךָ לֶאֱלוֹהַּ ולְפַטְרוֹן; וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בַּמִּקְרָא פֵּרוּשׁוֹ כָּךְ: דַּי שֶׁלּוֹ, וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן: התהלך לפני. כְּתַרְגּוּמוֹ פְּלַח קֳדָמַי, הִדַּבֵּק בַּעֲבוֹדָתִי: והיה תמים. אַף זֶה צִוּוּי אַחַר צִוּוּי, הֱיֵה שָׁלֵם בְּכָל נִסְיוֹנוֹתַי; וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי בְּמִצְוַת מִילָה, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִהְיֶה תָּמִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָעָרְלָה בְךָ אַתָּה בַּעַל מוּם לְפָנַי. דָּבָר אַחֵר וֶהְיֵה תָמִים, (עַכְשָׁו אַתָּה חָסֵר ה' אֵבָרִים, ב' עֵינַיִם, ב' אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה) שֶׁאוֹסִיף לְךָ אוֹת עַל שִׁמְךָ, וְיִהְיוּ מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיךָ רמ"ח כְּמִנְיַן אֵבָרֶיךָ:

אני אל שדי I AM GOD ALMIGHTY — I am He whose (ש) Godship suffices (די) for every creature (Genesis Rabbah 46:3), therefore, ‘‘walk before Me”, and I will be your God and Protector. Similarly, wherever in the Scriptures this Divine Name שדי occurs, it signifies the idea of His sufficiency — but it all depends upon the context as to what the “sufficiency” refers to. התהלך לפני WALK BEFORE ME — as the Targum takes it: worship before Me — cleave to My service. והיה תמים AND BE PERFECT — This, too, is a command following upon the previous command: be whole-hearted in all the trials I impose upon you. According to the Midrash (Genesis Rabbah 46:4), however, it means: walk before Me by observing the precept of circumcision and through this you will become perfect, for so long as you are uncircumcised I regard you as having a blemish. Another explanation of היה תמים BE THOU PERFECT — at present you lack the power of controlling morally five organs, viz., two eyes, two ears and the membrum. Therefore will I add a letter (i. e. the letter 'ה the numerical value of which is five) to your name (אברם which equals 243) so that the total of the letters of your name (אברהם) will become 248, corresponding to the number of limbs of your body (cf. Nedarim 32b).

שורש התפלה שמחת לב בהקב"ה שנאמר (דברי הימים א טז י) התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה' ולפיכ' הי' דוד מלך ישראל מנגן בכנור על כל תפלותיו וזמירותיו למלאו' לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה וכשיתפלל אדם צריך שיכוין לבו לפני מי הוא עומד. כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה יחזור ויתפלל בכוונה מצא דעתו משובש' ולבו טרוד אסור להתפלל עד שיתיישב דעתו כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל מחשבו' כאלו הוא עומד לפני המקום לפיכך צריך לשבות מעט קודם התפלה כדי לכוין את התפלה על לבו ואח"כ יתפלל בתפלה ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהוא נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב אחר התפלה ואח"כ יפטר.

אמרי' בברכות מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא אי משום תנויי וכו' והשיבו רחמנא לבא בעי. הנה בארו כי אין עקר המדרגה החכמה, אבל הכונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשום הדברים אבל כוונת הלב בהם, וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בש"י גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים בעניני העסקים והקנינים עובד הש"י עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בש"י גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו. כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה כט) בפיו ובשפתיו כבדוני וגו' ונאמר (ירמיה יב) קרוב אתה בפיהם וגו', כי אין העקר מעשה המצות ובקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הדברים, ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעקר המצות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצות מורה שאינו עשה אותם כמצות אנשים מלומדה אבל בכונה גמורה וזה עקר המצות ותכליתם השלם, כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה מאמת ומודיע כל האמירות הטובות, וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת הש"י לא זולתה:

לא יהיה אדם הולך לאכול או לישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעסוק בדברי העולם הזה ולהיות רודף אחר הממון אלא יאמר אישן ואוכל כדי שאוכל לעמוד ביראת בוראי ולעסוק בתורתו ומצותיו וכשהוא נוטל ידיו או כשמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו את המצות. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו את עבדו ישעיהו ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה אמר הקדוש ברוך הוא לישעיהו ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בו כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותם לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהם ומברכים על נטילת ידים ובוצעים ומברכים ברכת המוציא שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם אך בעת שהן מברכין אינן מתכוונים לברכני.

הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁהוּא (דברים ו ד) ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְהַשְּׁאָר אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:

One who recites the first verse of Kri'at Shema - i.e., Shema Yisrael... - without intention, does not fulfill his obligation. [One who recites] the rest without intention fulfills his obligation. Even a person studying Torah in his usual way or proofreading these portions at the time of Kri'at Shema fulfills his obligation provided he concentrates his intention for the first verse.

אמצעיות אין להן סדר - פי' בקונטרס ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. ולא נהירא דהא תנן במגילה (פ"ב ד' יז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותניא (שם) וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה לכך נראה כפירוש רשב"ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג' ראשונות וג' אחרונות שחוזר לראש וראיה מדתניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע והשמיט בה פסוק אחד לא יקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה ותניא נמי בפ"ב דמגילה (ד' יח:) שאם השמיט פסוק א' במגילה שקורא על הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוי תפלה למגילה לענין הך מילתא כדפרישית ובה"ג פסק כרב אסי דאמר אמצעיות אין להן סדר חדא דרב הונא כתלמיד לגבי רב אסי כדאמרינן בכמה מקומות אמר רב הונא אמר רב אסי ועוד דלרב הונא צריך לדחוק ולשנויי מתני' דכולהו חדא ברכתא נינהו ואשנויי דחיקי לא ניקום ונסמוך ועוד דרב אסי ורב ששת קיימי בחד שיטתא ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא"כ אדם שטעה ודלג ברכה אחת באמצעיות או שלא אמר המלך המשפט בין ר"ה ליוה"כ דקי"ל בפ"ק (דף יב:) דמחזירין אותו לא יחזור לאתה חונן אלא לאותה ברכה שדלג ומשם ואילך יאמר על הסדר כדפי' רשב"ם והיכא שטעה בג' ראשונות כגון שטעה בחתימתן או לא הזכיר בין ר"ה ליוה"כ בברכת אבות זכרנו או בתחיית המתים מי כמוך או שלא אמר המלך הקדוש חוזר לראשונה והיכא שטעה בשלש אחרונות כגון שטעה כמו כן בחתימתן או שלא הזכיר בין ראש השנה ליוה"כ בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים טובים בהודאה חוזר לעבודה וטעמא דכיון שכולה שבח הוי כברכה א'. ותענית צבור שש"צ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפי' רשב"ם א"כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפי' הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה: אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות - פי' ר"ח ורבינו האי דוקא ליחיד אבל צרכי צבור שואלין ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם ותדע דדוקא יחיד קאמר שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי צבור הם:

THE MIDDLE [BLESSINGS] HAVE NO [SET] ORDER. Rav Huna says that there are three sections of sh’moneh esray, the first three b’rochos, the middle thirteen and the final three b’rochos. When one errs in any one of the three sections he returns to the beginning of that section. So, if one errs during the first three b’rochos, he starts at the beginning of sh’moneh esray. If he errs during the last three b’rochos he starts again at r’tzay. When he errs during the middle b’rochos Rav Huno holds that he starts again at atoh chonain. This ruling about the middle b’rochos is the subject of a dispute. Rav Asee disagrees with Rav Huno about the middle b’rochos. The term that he uses in voicing his disagreement is that the middle b’rochos have no order. The exact meaning of these words is a dispute between Rashi and Tosfos. Rashi explained that the meaning of “they have no order” is as follows: And if one omitted one b’rochoh and then remembered it in the wrong place, he can say it in the wrong place, wherever he is at that time and he need not repeat any of the b’rochos that he has already said. And this explanation is not clear. For we have learned in a Mishna in M’giloh (17a), one who reads the m’giloh out of sequence has not fulfilled his obligation. And we learned in a Braiso, and so too, for halel and so too, for reciting sh’ma and so too, for prayer. If one says the sh’moneh esray out of sequence, he has not fulfilled his obligation. This contradicts Rashi who says that we can insert a forgotten b’rochoh at any point during the middle b’rochos of sh’moneh esray and we need not repeat any of the b’rochos that we have said. Therefore, the explanation of Rashbam and Rav Alfas appears to be logical. That when Rav Asee says they have no order, that means that he should start from the point that he omitted the b’rochoh and from there and further he should say everything according to the order. For example, if one realized that he omitted רפאנו after he said את צמח he should say רפאנו at that point and continue reciting all the b’rochos from רפאנו on. Even though he already said the b’rochos between רפאנו and את צמח he must repeat them once again. But he certainly does not have to begin again at אתה חונן, as he must do when erring in the first three b’rochos and the last three b’rochos where he must return to the beginning of that section. Tosfos offers proof to the explanation of Rashbam and Rav Alfas. And there is proof from that which we learned in a Braiso in the Tosefto of our Gemara, he who reads sh’ma and left out one verse, should not read that verse by itself. Rather, he starts from that verse and continues further and completes it till the end. We see that when reciting sh’ma one must say the verse he omitted and continue from that point on so that his recital should not be out of sequence. And we also learned in a Braiso in the second perek of M’giloh (18b) that if one omitted one verse in the m’giloh that he reads according to the order of the m’giloh from that verse and further. And there the Gemara equates prayer to m’giloh as far as this issue of reading out of sequence is concerned, as we explained. The same formula for correcting an error that applies to the sh’ma and to the m’giloh applies to correcting an error in prayer. Namely, saying the b’rochoh that one omitted and continuing on from there. Tosfos will now deal with the halochoh in this dispute between Rav Huno and Rav Asee. And the author of Halochos G’dolos ruled like Rav Asee who says that the middle b’rochos do not have an order for a few reasons. One reason is that Rav Huno is like a student in regard to Rav Asee as we say in many places throughout the Gemara Rav Huno said in the name of Rav Asee. And furthermore, according to Rav Huno one must accept an awkward answer to our Mishna, that all the middle b’rochos are one b’rochoh. When the Gemara challenges Rav Huno with our Mishna that says he returns to the beginning of the b’rochoh in which he erred, Rav Huno must say that it means אתה חונן, which is definitely not the simple understanding of our Mishna. And upon awkward answers we do not want to stand up and rely. And furthermore, Rav Asee and Rav Shaishes who presented the challenge to Rav Huno from our Mishna are of one opinion. And furthermore, in matter of Rabbinic law, the obligation to pray, one should follow the lenient opinion. Rav Asee who says that one need not return to the beginning of אתה חונן is the lenient opinion. Tosfos conclusion is that we follow Rav Asee’s opinion. And if so, a person who erred or omitted a b’rochoh from the middle section of sh’moneh esray or if he did not say המלך המשפט between Rosh Hashonoh and Yom Kipur, where the halochoh is in the first perek that he must return to המלך המשפט, he should not return to אתה חונן, rather, to the b’rochoh that he omitted and proceed from there in the regular order. And where he erred in the first three b’rochos, for example he erred at their conclusion or he did not mention between Rosh Hashonoh and Yom Kipur in the b’rochoh of avos, זכרנו, or in the b’rochoh about resurrection of the dead he did not say מי כמוך, or he did not say המלך הקדוש, he must return to the beginning of sh’moneh esray. And where he erred in the last three b’rochos. For example, there as well he erred in the conclusion of one of the b’rochos, or he did not mention between Rosh Hashonoh and Yom Kipur in שים שלום, the special prayer בספר החיים, or he did not mention וכתוב לחיים טובים in the b’rochoh of modim, he must return to the b’rochoh of avodoh, r’tzay. And the reason that one must return to the beginning of the section is that since it is all praise of Hashem, it is all like one b’rochoh. Tosfos points out another major difference between the explanation of Rashi and the explanation of Rashbam and Rav Alfas. And on a public fast when the congregational leader has a special b’rochoh for himself, that he says the b’rochoh of עננו, between גואל ישראל and רפאנו, if he forgot it and then remembered that he omitted it, before the conclusion of the prayer, we do not require of him to repeat it, since he would have to return and repeat all of the other b’rochos according to the order of sh’moneh esray, according to Rashbam’s explanation. If so, that would be a b’rochoh in vain, if we required him to repeat it. But according to Rashi’s explanation, he could say it at the point that he remembered and he would not have to repeat any other b’rochos and there would be no b’rochoh in vain. ONE MUST NOT REQUEST HIS OWN NEEDS IN THE FIRST THREE OR IN THE LAST THREE [BLESSINGS]. Rabainu Chananel and Rav Hai explained that this ruling that one should not ask for his needs during the first and last three b’rochos, was said only for an individual, but for the needs of the public, we may ask even during the first and last three b’rochos. And that is why we say זכרנו, קרובץ and יעלה ויבא during these b’rochos. And I will prove that this was specifically said for an individual that the main point of the last b’rochos is the needs of the public. Therefore, one may certainly ask Hashem for the needs of the public while reciting these b’rochos. Just as the ruling against asking for one’s needs does not apply to the public in the last three b’rochos, so too, it does not apply to public needs in the first three b’rochos.

ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך, דמבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה, וצ"ע ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה, האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל ומה היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה.

יכוין בברכות פירוש המלות כשיזכיר השם יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם:

צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כַּוָּנָה בִּתְפִלָּתוֹ וּבוֹ ה' סְעִיפִים: מַחֲשַׁבְתּוֹ כֵּיצַד? הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". וְצָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כְּנֶגְדוֹ. וְיָעִיר הַכַּוָּנָה וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ. וְיַחֲשֹׁב כִּי אִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל — קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לְפָנָיו אַף מַחֲשַׁבְתּוֹ, כִּי לְפָנָיו הַמַּחֲשָׁבָה כְּדִבּוּר, כִּי כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הוּא חוֹקֵר. וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂים חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ מִתְבּוֹדְדִים וּמְכַוְּנִים בִּתְפִלָּתָם עַד שֶׁהָיוּ מַגִּיעִים לְהִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת וּלְהִתְגַּבְּרוּת רוּחַ הַשִּׂכְלִיּוּת עַד שֶׁהָיוּ מַגִּיעִים קָרוֹב לְמַעֲלַת הַנְּבוּאָה. וְאִם תָּבוֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה — יִשְׁתֹּק עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמַּחֲשָׁבָה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת — עַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ שֶׁיַּחֲשֹׁב בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בִּדְבָרִים הַמַּכְנִיעִים אֶת הַלֵּב וּמְכַוְּנִים לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְלֹא יַחְשֹׁב בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ. וְקֹדֶם הַתְּפִלָּה יַחֲשֹׁב מֵרוֹמְמוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְשִׁפְלוּת הָאָדָם, וְיָסִיר כָּל תַּעֲנוּגֵי אָדָם מִלִּבּוֹ. וְאֵין לְנַשֵּׁק בָּנָיו הַקְּטַנִּים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין אַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וִילָדִים הַמְבַלְבְּלִים אֲבוֹתֵיהֶם בַּתְּפִלָּה — אֵין לַהֲבִיאָם כְּלָל לְבֵית הַכְּנֶסֶת:

(א) פירוש המילות - ואל יכוין האדם בשמות ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכונת הלב אם לא מי שהוא בא בסוד ד' ויודע לכוין ביה בלבא ורעותא ודחילו דאל"ה ח"ו מקלקל בזה הרבה עיין מ"א בשם הזוהר ובתשובת רש"ל סימן צ"ח כתב באורך והעיד על הר"ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו. ועיין בפני יהושע ר"פ א"ע שכתב דאלו הכונות המבוארים כאן בשו"ע א"א לכוין בשעת התפלה רק קודם ובתפלה צריך לכוין פירוש המלות עי"ש:

שלא להפסיק לא בשלשה ראשונות ולא בשלשה אחרונות. ובו ב סעיפים: אל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות ולא בג' אחרונו' ודוק' צרכי יחיד אבל צרכי צבור שרי:

That One Should Not Interrupt [the Amidah], Neither In The First Three [Blessings] Nor in the Final Three. Containing 2 Se'ifim: One should not ask for one's needs in the first three [blessings of the Amidah] nor in the final three. And this is specifically [regarding] the needs of the individual, but [for the] needs of the community, it is permitted.

המתפלל צריך שיכוין בלבו פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל המחשב' וצריך שיחשוב בדברי' המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמי' ולא יחשוב בדברי' שיש בהם קלות ראש:

במדרש ואחר עורי נקפו זאת אחר שמלתי כו' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת ורק שצריכין להסיר הקליפה והחיצוניות שנקרא ערלה דחפיא ברית ובהוסר הערלה ממילא מתגלה הנקודה כנ"ל. וזה וירא אליו שנתגלה לו הפנימיות שהי' בעצמותו נסתר ונכסה קודם המילה כמ"ש ומבשרי אחזה כו'. גם פי' וירא דכ' וירא אלקים כו' טוב על כל הנבראים. וראי' זו קיימת לעד ונותנת קיום והעמדה למעשה בראשית והיא דבוקה ומיוחדת למי שיודע זאת שכל חיות העולמות מהשגחתו ית' כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו': והוא יושב פתח האהל שצריך האדם לידע אף כי יש להקב"ה נחת רוח ממעשה בו"ד וכל העולמות תלוין בהתעוררות מעש"ט מהתחתונים שעי"ז מתגלה השגחתו ית' עכ"ז הוא בפתח והיינו שהשי"ת עשה כן להיות נתלה דברים עליונים במעשה המצוה שע"י המעשה גשמיי נפתח המשכה במה שלמעלה ומשם יותר עד אליו ית' ממש. אבל להאדם רק פתח כחודה של מחט. אף שהוא כחום היום והוא בחי' אברהם אהבה שהוא ביטול באחדות גמור עכ"ז זכר כי הוא רק בו"ד בפתח האהל:

The Midrash (Bereishis Rabbah 48:b) on the pasuk (Iyov 19:26), “Even once my skin has been peeled off, I will behold G-d from my flesh,” explains that Avraham only saw Hashem after circumcising himself. Every creation contains Hashem's life force, but it is hidden by an external peel, called the "foreskin." Removing this orla reveals the divine life force. The phrase "And He appeared to him" (Vayera) means that Hashem’s presence, previously hidden by the orla, became visible after circumcision, as reflected in “from my flesh I will see Hashem.” Additionally, “Vayera” connects to “And Hashem saw that everything He created was good” (Bereishis 1:31), indicating that Hashem’s observation sustains all creation. This realization is unique to those who understand that the world’s life force is maintained by Hashem’s constant supervision, as stated, “the ‘eyes’ of Hashem are constantly on it” (Devarim 11:12). This divine oversight ensures the existence of everything. One must understand that although Hashem derives pleasure from human deeds and the entire universe relies on the awakening of righteous actions from below, which in turn reveal Hashem’s providence, this is merely "at the opening of the tent." Hashem designed the world such that through physical actions, one can connect to higher realms, ultimately reaching Hashem Himself. However, human actions are merely an opening, like the eye of a needle. Even if a person is "in the heat of the day," symbolizing burning love for Hashem, as exemplified by Avraham, who epitomized love and complete self-nullification before Hashem, he still recognized that he was only at the opening of the tent.

וְאֵיךְ יָבֹא הָאָדָם הַחוּמְרִי לְמִדָּה זוֹ? לְכָךְ, סִידְּרוּ תְּחִלָּה – בִּרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״, וְשָׁם נֶאֱמַר וְנִשְׁנָה בַּאֲרִיכוּת עִנְיַן וְסֵדֶר הַמַּלְאָכִים ״הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם״, לְהוֹדִיעַ גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ שֶׁכּוּלָּם בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, ״וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה כוּ׳, וּמַקְדִּישִׁים כוּ׳, וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ כוּ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא מוּבְדָּל מֵהֶן וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בִּבְחִינַת גִּילּוּי, אֶלָּא, ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ – הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

But how can physical man attain to this level? It is, therefore, to this end that the blessing of Yotzer Or was introduced first, for [in this blessing] there is said and repeated at length the account and order of the angels “standing in the heights of the universe” in order to proclaim the greatness of the Holy One, blessed is He—how all of them are nullified in His light, blessed be He, and “proclaim in awe…and hallow…declaring in reverence, ‘Holy…’” meaning that He is apart from them, and He does not clothe Himself in them in a “revealed” state, but “the whole earth is full of His glory,” namely, the community of Israel above and Israel below, as has been explained earlier.

יסודות הלכות תפילה / כוונה והמתקשים לכוון תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שיכוון המתפלל שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ויתמלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שיכוון ליבו למה שהוא אומר בפיו.

תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה.

שמירת מחשבה – צריך להיזהר מאוד מאוד שלא להרהר בשום מחשבה כשיורד לפני התיבה, שלא יהיה נאמר עליו: "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני". וצריך שיהיו עיניו נתונות בתוך הספר ולא יפנה אנה ואנה, וישא לבבו לשמים, ויכוון בפירוש המילים שמוציא בשפתיו, וישפוך נפשו מעומקא דליבא, ויכנע לבבו בהכנעה רבה. קול נעים – אם יש לו קול נעים – ישבח בו את הקב"ה בדברים שרגילים לשבחו, ולא יוסיף מדעתו עוד שבחים שאינם מנוסח התפילה. [הערה 36] ישעיה כ"ט, י"ג. [הערה 37] כה"ח סי' נ"ג ס"ק מ"ג. [הערה 38] חסד לאלפים סי' נ"ג ס"ק ד'. [הערה 39] כה"ח סי' נ"ג ס"ק נ"ה.

דין זה הוא גם בתפילה שנקראת עבודה שבלב שהעיקר בה הוא המעשה, דהיינו הדיבור בשפתיו, ואם יהרהר במחשבתו את כל נוסח התפילה – לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהתפלל (ועיין ברמב"ם שמשמע מדבריו שיצא ידי חובה), ולעומת זה אם יתפלל בלי כוונה – אמנם תפילתו לא תהיה במדרגה שלימה וגבוהה כי תפילה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה, אך עם כל זה יצא ידי חובת תפילה. ולכן אדם צריך להתפלל את כל התפילות גם אם אינו יכול לכוון, וטוב שיאמר לפני התפילה שכוונתו להתפלל על דעת רשב"י ע"ה ורבינו האר"י ז"ל.

ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. יש כונה פרטית, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים. ויש כונה כוללת, היינו כונת הלב בגדולת השם ית' ורוממות הנפש הראויה ע"י האירה באור ד' ששעת התפילה מסוגלת אליה. וזהו שלמדנו שלבד כונת הענינים והתיבות בפרטיות, צריך לכוין לבו לשמים ברוממות השם ית' לפי מה שתוכל נפשו שאת.

הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה, כתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אֱלוֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". ואח"כ ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" וגו'. על פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א). ואמנם עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה, ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, גם את כלל התפילה ראוי לפתוח בדברי שבח, ולכן תקנו לומר פסוקי דזמרה, שהם דברי שבח והלל לה'. ותקנו חכמים לפתוח את פסוקי דזמרה בברכת 'ברוך שאמר', ולחותמם בברכת 'ישתבח'.

The appropriate sequence of prayer is to begin by praising Hashem and only afterwards to approach Him with our requests. We learn this from Moshe Rabbeinu who commenced his prayer with words of praise, saying (Deuteronomy 3:24), “Hashem, God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your mighty hand. What force is there in heaven or earth that can perform deeds and mighty acts as You do?” Only afterwards did Moshe plead, “Please let me cross [the Jordan] so that I may see the good land…” Based on this, Rav Simlai interprets, “A person should always praise Hashem first and afterwards pray” (Berachot 32a). This is the order of the berachot in the Amidah. The first three berachot open with words of praise and only later continue to the berachot detailing our requests. Even in the rest of the prayer service it is proper to begin in this fashion; therefore the Chachamim established the recital of Pesukei d’Zimrah, words of praise and exaltation of Hashem. The Chachamim instituted opening Pesukei d’Zimrah with Birkat Baruch She’amar and ending it with Birkat Yishtabach.

תפילת שמונה עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שבחים, בקשות והודאה. בשלוש הברכות הראשונות אנו דומים לעבד שמסדר שבח לפני רבו, באמצעיות לעבד שמבקש בקשות מרבו, ובשלוש האחרונות, לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו (ברכות לד, א). ודבר זה למדנו מתפילתו של משה, שפתח בשבחים ומתוך כך המשיך להתחנן ולבקש (ברכות לב, א; ועי' לעיל יד, א, בהל' פסוד"ז). בלא הקדמת השבחים יש חשש שתפילתנו תדמה לפולחנם של עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם לתמרן באופן מאגי את הכוחות העליונים לתועלתם. אבל אנחנו רוצים לעבוד את ה' ולהידבק בו בתפילתנו, ומבקשים שישפיע לנו טובה וברכה כדי שנוכל לקיים את התורה והמצוות בשלימות ולגלות את שמו בעולם. ולכן תחילה עלינו לדעת לפני מי אנחנו עומדים בתפילה, לפני הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מכלכל חיים ומחייה מתים, הא-ל הקדוש, ומתוך כך נוכל לבוא ולבקש בלב טהור על כלל ישראל ועלינו.

Shemoneh Esrei is divided into three parts: praises, requests, and thanksgiving. In reciting the first three berachot, we resemble slaves who offer words of praise before their master. While reciting the middle blessings we are similar to slaves who make requests of their master. When we recite the last three blessings, we are like slaves who gracefully accept reward from their master, then are dismissed and go on their way (Berachot 34a). We learned this from the prayer of Moshe Rabbeinu, who opened with praise and from there continued to plead and request (Berachot 32a; also see the laws of Pesukei d’Zimrah in this book 14:1). Without the introduction of praise, there is concern that our prayer will resemble the rituals of idol worshipers, whose entire aim is to mystically manipulate the higher powers to work for their benefit. In contrast to them, we want to serve Hashem and devote ourselves to Him, and all we ask is that He bestows abundant goodness and blessing upon us so that we can reveal His Name in the world. Therefore, first, it is incumbent upon us to know before Whom we are standing in prayer. We stand before God, the great, the mighty, and the awesome, the One Who sustains life and resurrects the dead, HaKadosh Baruch Hu. With that understanding, we can approach Him and pray with a pure heart for all of Israel and for ourselves.

תפילת עמידה / סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה תפילת שמונה עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שבחים, בקשות והודאה. בשלוש הברכות הראשונות אנו דומים לעבד שמסדר שבח לפני מלכו, באמצעיות לעבד שמבקש ממנו בקשות, ובשלוש האחרונות, לעבד שקיבל פרס ממלכו ונפטר והולך לו (ברכות לד, א). ודבר זה למדנו מתפילתו של משה, שפתח בשבחים, ומתוך כך המשיך להתחנן ולבקש (ברכות לב, א, וע' בהמשך טו, ג). בלא הקדמת השבחים, יש חשש שתפילתנו תדמה לפולחנם של עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם לתמרן באופן מאגי את הכוחות העליונים לתועלתם. אבל אנחנו רוצים לעבוד את ה' ולהידבק בו בתפילתנו, וכל מה שאנו מבקשים שישפיע לנו טובה וברכה, כדי שנוכל לגלות את שמו בעולם. ולכן תחילה עלינו לדעת לפני מי אנחנו עומדים בתפילה, לפני הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, הא-ל הקדוש, ומתוך כך נוכל לבוא ולבקש בלב טהור על כלל ישראל ועלינו (ע' עולת ראיה ח"א ע' יד).

The Amida / The Order of the Berakhot of Shemoneh Esrei Shemoneh Esrei, the weekday Amida, is divided into three parts: praise, petition, and thanksgiving. While reciting the first three berakhot, we resemble slaves who offer words of praise before their master. While reciting the middle blessings we are like slaves who make requests of their master. When we recite the last three blessings, we are like slaves who gracefully accept reward from their master, then are dismissed and go on their way (Berakhot 34a). We learn this from the prayer of Moshe, which begins with praise before continuing to plead and petition (Berakhot 32a; also see below, 15:3). Without the introductory praise, there is concern that our prayer will resemble pagan worship, whose entire aim is to magically manipulate higher powers to work for one’s benefit. In contrast, we wish to serve God and devote ourselves to Him, and all we ask is that He bestows goodness and blessing upon us in abundance so that we can study Torah, perform mitzvot, and reveal His name in the world. Therefore, we must first recognize before Whom we stand in prayer. We stand before God, the great, the mighty, and the awesome, the One Who sustains life and resurrects the dead, the holy God. With that understanding, we can approach Him and pray with a pure heart for all of Israel and for ourselves (see Olat Re’iyah vol. 1, p. 14).