Teshuvah as Transformation and Renewal

דִּרְשׁ֥וּ יְהֹוָ֖ה בְּהִמָּֽצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב׃ יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל־יְהֹוָה֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל־אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי־יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ׃ כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה׃

Seek GOD while you can, Call out while [God] is near. Let the wicked give up their ways, The sinful, their plans; Let each one turn back to GOD So as to be pardoned; To our God, Who freely forgives. For My plans are not your plans, Nor are My ways your ways —declares GOD.

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כׇּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃

Return, O Israel, to the ETERNAL your God, For you have fallen because of your sin. Take words with you And return to GOD. Say: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips. Assyria shall not save us, No more will we ride on steeds; Nor ever again will we call Our handiwork our god, Since in You alone orphans find pity!”

וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם׃ שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי׃

And there is hope for your future —declares GOD: Your children shall return to their country. I can hear Ephraim lamenting: “You have chastised me, and I am chastised Like a calf that has not been broken. Receive me back, let me return, For You, O ETERNAL One, are my God. Now that I have turned back, I am filled with remorse; Now that I am made aware, I strike my thigh. I am ashamed and humiliated, For I bear the disgrace of my youth.”

לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קׇ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי׃ הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי׃

Fashion a pure heart for me, O God; create in me a steadfast spirit. Do not cast me out of Your presence, or take Your holy spirit away from me. Let me again rejoice in Your help; let a vigorous spirit sustain me.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה (שֶׁמְּקָרֶבֶת) אֶת הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״, מָה טַעַם ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל״ — מִשּׁוּם דְּ״שָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם (חָיֹה) יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּשְׁבִיל יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה — מוֹחֲלִין לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ״. ״מֵהֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״.

Rabbi Yonatan said: Great is repentance, which hastens the redemption, as it is stated: “And a redeemer will come to Zion, and to those who repent from transgression in Jacob” (Isaiah 59:20). What is the reason that a redeemer will come to Zion? It is because there are those who repent from transgression in Jacob. Reish Lakish said: Great is repentance, as the penitent’s intentional sins are counted for him as unwitting transgressions, as it is stated: “Return, Israel, to the Lord your God, for you have stumbled in your iniquity” (Hosea 14:2). The Gemara analyzes this: Doesn’t “iniquity” mean an intentional sin? Yet the prophet calls it stumbling, implying that one who repents is considered as though he only stumbled accidentally in his transgression. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Reish Lakish himself say: Great is repentance, as one’s intentional sins are counted for him as merits, as it is stated: “And when the wicked turns from his wickedness, and does that which is lawful and right, he shall live thereby” (Ezekiel 33:19), and all his deeds, even his transgressions, will become praiseworthy? The Gemara reconciles: This is not difficult: Here, when one repents out of love, his sins become like merits; there, when one repents out of fear, his sins are counted as unwitting transgressions. It was taught in a baraita that Rabbi Meir would say: Great is repentance because the entire world is forgiven on account of one individual who repents, as it is stated: “I will heal their backsliding, I will love them freely; for My anger has turned away from him” (Hosea 14:5). It does not say: From them, i.e., from the sinners, but “from him,” i.e., from that individual. Because he repented, everyone will be healed.

הוא היה אומר קשין דברי תורה לקנותם ככלי זהבים. ונוחין לאבדם ככלי זכוכית שנא׳ (איוב כ״ח:י״ז) לא יערכנה זהב וזכוכית מקיש זהב לזכוכית מה כלי זהב לאחר שנשבר יש לו תקנה (וכל כלי זכוכית אין להם תקנה כשנשברו אלא א״כ חזרו לברייתן. ומה אני מקיים) ותמורתה כלי פז לומר לך כל העמל בהן ומקיימן פניו מצהיבות כפז. וכל העמל בהם ואין מקיימן פניו משחירות כזכוכית:

He used to say: The words of the Torah are hard to acquire as vessels of gold, and are easily destroyed as glassware; as it is stated, Gold and glass cannot equal it. A comparison is drawn between gold and glass: a golden vessel can be repaired when it is broken, but vessels of glass cannot be repaired when broken unless they are reduced to their original element. And how am I to interpret, Neither shall the exchange thereof be vessels of fine gold? It teaches that he who toils in [the words of the Torah] and fulfils them, his face shines like fine gold; but he who toils in them and does not fulfil them, his face is dark like glass.

שוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע באיזה יום ימות שיעשה תשובה אמר להם כל שכן שיעשה תשובה היום שמא ימות למחר ישוב למחר שמא ימות למחרתו ונמצא כל ימיו בתשובה. ר' יוסי בר יהודה אמר משום ר' יהודה בר' אלעאי שאמר משום רבי אלעאי אביו שאמר משום ר״א הגדול (שוב יום אחד לפני מיתתך ו) הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב אף כל דבריהם כגחלי אש:

ד"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום שביעי לעולם לפי שהעוה"ז ששת אלפים שנה שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות בן דוד ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו ונכנס שיעבוד בתוך שני אלפים של ימות בן דוד (יותר מז' מאות שנה) שנאמר עשה ה' אשר זמם (איכה ב׳:י״ז) וכשם שאנו עושים אחת לשבע שנים שמיטה כך עתיד הקב"ה לעשות שמיטה לעולם יום אחד שהוא אלף שנים שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול (תהילים צ׳:ד׳). ואומר והיה יום אחד (זכריה י״ד:ז׳) זה יום השביעי לעולם והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י״ד:ז׳) זה עולם הבא שנאמר והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו (ישעיהו ס״ו:כ״ג) ונאמר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת. ולמוצ"ש זו עוה"ב שאין בו מיתה לעלם ולעלמי עלמיא ואין בו לא חטא ולא עון ולא מכות ולא מרדות אלא כל אחד ואחד משמח בחכמתו ובתבונתו. ד"א ואלה דברי דוד האחרונים אלו הן אמר רבש"ע קבלני בתשובה שלימה לפניך כדי שתזכה את הרשעים לעולם הבא ותאמר להם מה דוד מלך ישראל שעשה לפני דבר חמור כיון שעשה תשובה קבלתי אותו בתשובה אף אתם אם עשיתם תשובה.

מַתְנִי׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה — מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

MISHNA: A sin-offering, which atones for unwitting performance of transgressions punishable by karet, and a definite guilt-offering, which is brought for robbery and misuse of consecrated items, atone for those sins. Death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. Repentance itself atones for minor transgressions, for both positive mitzvot and negative mitzvot. And repentance places punishment for severe transgressions in abeyance until Yom Kippur comes and completely atones for the transgression. With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel.

״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם. ״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״.

§ The verse states: “And the Lord passed by before him, and proclaimed” (Exodus 34:6). Rabbi Yoḥanan said: Were it not explicitly written in the verse, it would be impossible to say this, as it would be insulting to God’s honor. The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, wrapped Himself in a prayer shawl like a prayer leader and showed Moses the structure of the order of the prayer. He said to him: Whenever the Jewish people sin, let them act before Me in accordance with this order. Let the prayer leader wrap himself in a prayer shawl and publicly recite the thirteen attributes of mercy, and I will forgive them. The verse continues: “The Lord, the Lord,” and it should be understood as follows: I am He before a person sins, and I am He after a person sins and performs repentance, as God does not recall for him his first sins, since He is always “God, merciful and gracious” (Exodus 34:6). Rav Yehuda said: A covenant was made with the thirteen attributes that they will not return empty-handed, meaning that if one mentions them, he will certainly be answered, as it is stated in this regard: “Behold, I make a covenant” (Exodus 34:10).

רַע כׇּל הַיּוֹם״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכׇל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעוֹזֵר לוֹ — אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוּוֹל זֶה — מׇשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִם אֶבֶן הוּא — נִימּוֹחַ, אִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ. אִם אֶבֶן הוּא נִימּוֹחַ, דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְתִיב: ״אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם״. אִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ, דִּכְתִיב: ״הֲלׂא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳ וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע״.

evil all day” (Genesis 6:5). All day long his thoughts and desires are for evil. Rabbi Shimon ben Lakish said: A person’s evil inclination overcomes him each day and seeks to kill him, as it stated: “The wicked watches the righteous and seeks to kill him” (Psalms 37:32); the wicked here is referring to the wickedness inside one’s heart. And if not for the Holy One, Blessed be He, Who assists him with the good inclination, he would not overcome it, as it is stated: “The Lord will not leave him in his hand, nor suffer him to be condemned when he is judged” (Psalms 37:33). The school of Rabbi Yishmael taught: If this scoundrel, the evil inclination, accosted you, seeking to tempt you to sin, drag it to the study hall and study Torah. If it is like a stone, it will be dissolved by the Torah. If it is like iron, it will be shattered. The Gemara elaborates: If it is like stone, it will be dissolved, as it is written: “Ho, everyone who is thirsty, come you for the water” (Isaiah 55:1), water in this context meaning Torah; and it is written: “Stones were worn by water” (Job 14:19). If it is like iron, it will be shattered, as it is written: “Is not My word like fire, says the Lord; and like a hammer that shatters rock” (Jeremiah 23:29).

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״.

Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law. And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12). So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness.

אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו בני יכולים אתם לעמוד בתוכחות אמרו לו יהי רצון שתודיענו מיד פתח ר"א ואמר כתיב (ישעיהו נ״ח:א׳) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם זהו שנאמר ברוה"ק ע"י ישעיה הנביא לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (שם א) כנגד מי אמר ישעיה מקרא זה לא אמרו אלא כנגד בעלי תשובה שהקב"ה ידיו פרושות לקבל שבים ואומר מתי יעשו תשובה ואקבל אותם בתשובה שלמה לפני שנאמר (יחזקאל א׳:ח׳) וידי אדם מתחת כנפיהם מלמד שהקב"ה יושב על כסא כבודו וידיו פרושות מתחת כנפי החיות ואומר מתי יעשו ישראל תשובה. ולא עוד אלא שבראתי להם את התשובה שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות שבתורה והאיך אתה אומר שיש לפני משוא פנים. ד"א גדולה תשובה יותר מן התפלה שכל התפלות שהיה מתפלל משה רבינו לא נתקבל ממנו להכניסו לארץ ישראל אבל רחב הזונה נתקבלה בתשובה ראב"י אומר למה נקרא שמה רחב משום שהיא נעשית רחבה בזכיות וזכתה שיצאו ממנה (שבעה מלכים) ושמונה נביאים. רבי נהוראי אומר מפני מה נתנה קורת רוח בעשרת הימים מראש השנה ועד יום הכפורים כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולן לפיכך נתן הקב"ה לישראל עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וכנגד עשרת הדברות שקבלו ישראל בסיני שאם יעשו תשובה שלימה בעשרת הימים מראש השנה עד יוה"כ שיקבלם בתשובה שלימה לפניו לכך נאמר לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו:

וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:

הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה: יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמָר עָזְבוֹ אֶת ה', וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי יֵשׁ עֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לה): וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ: מֶה עָשִׂיתִי? אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע? לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזֹל וְיַחְמֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע

וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'.

וְהַשֵּׁנִי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים נַפְשׁוֹ בִּמְנוּחָה וְלִבּוֹ שָׁלֵו מִצַּד הַגְּזֵרוֹת לְדַעְתּוֹ כִּי הַבּוֹרֵא יַנְהִיגֵן לְטוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים סב ו) אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי. וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים הוּא בְּצַעַר תָּדִיר וּדְאָגָה אֲרֻכָּה וְאֵבֶל וְעֶצֶב לֹא יָמוּשׁוּ מִמֶּנּוּ בַּטּוֹבָה וּבָרָעָה. בַּטּוֹבָה מִפְּנֵי מִעוּט רְצוֹתוֹ בְּמַצָּבוֹ וּשְׁאִיפָתוֹ לְהוֹסִיף וּלְהַרְבּוֹת וְלִכְנֹס. וּבָרָעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָץ בָּהּ וְהִיא כְּנֶגֶד תַּאֲוָתוֹ וְטִבְעוֹ וּמִדּוֹתָיו. וְכֵן אָמַר הֶחָכָם (משלי טו טו) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְגוֹ׳. וְהַשְּׁלִישִׁי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים וְאִם יִתְעַסֵּק בְּסִבּוֹת לֹא יִסָּמֵךְ בְּלִבּוֹ עֲלֵיהֶן וְלֹא יְקַוֶּה מֵהֶן תּוֹעֶלֶת וְלֹא נֶזֶק מִבִּלְתִּי רְצוֹן הָאֵל אַךְ מִתְעַסֵּק בָּהֶן לִבְחֹר בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר צִוָּה לְהִתְעַסֵּק בָּעוֹלָם לְיַשְּׁבוֹ וּלְזַיְּנוֹ. וְאִם תַּגִּיעֵהוּ תּוֹעֶלֶת אוֹ יִדְחֶה בָּהֶן הַנֶּזֶק יוֹדֶה הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ עַל זֶה וְלֹא יוֹסִיף בָּהֶן אַהֲבָה וְחִבָּה יְתֵרָה וְלֹא תָּנוּחַ נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶן יוֹתֵר אַךְ יֶחֱזַק בִּטְחוֹנוֹ בֵּאלֹהִים וְיִסָּמֵךְ לִבּוֹ עָלָיו מִבַּלְעֲדֵי הַסִּבּוֹת. וְאִם לֹא יוֹעִילוּהוּ הַסִּבּוֹת יֵדַע כִּי יְבוֹאֵהוּ טַרְפּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה יְיָ מֵאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה וְלֹא יִמְאַס בָּהֶן בַּעֲבוּר זֶה וְלֹא יַנִּיחַ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.

(2) One who trusts in the Al-mighty has tranquility of spirit and a heart at ease regarding bad decrees, knowing that the Creator will arrange them for what is his good in this world and the next, as King David said "my soul, wait you only on G-d; for my expectation is from Him" (Tehilim 62:6). But one who does not trust in G-d, even when he is prosperous, is always pained and in a state of continual anxiety. He is saddened and grieving, because he is little satisfied with his situation, and yearns to augment, increase, and hoard in. And likewise in bad times because he is disgusted by it, and it is contrary to his desires, nature and traits. So too, the wise man said "all the days of the poor are evil" (Mishlei 15:15) (3) One who trusts in G-d, even while he is engaging in the means for earning a livelihood, his heart will not rely on them, and he will not hope to receive profit or loss from them unless it is the will of G-d. Rather, he engages in them as part of his service of G-d who commanded us to occupy ourselves with the world, to maintain it and make it more habitable. If these means will yield him profit or help him avoid a loss, he will thank G-d alone for this, and he will not love and cherish the means more for this, nor will he rely more on them on account of this. Rather, his trust in G-d will be strengthened, and he will come to rely on Him and not the means. And if the means do not yield any benefit, he knows that his livelihood will come to him when G-d wants, and through whatever way He wants. Therefore, he will not reject the means because of this, nor abandon employing them, and thus he will serve his Creator (as above - TL).

...והיא כוונתם על מאמר "דרשו ה' בהמצאו" (ר"ה י"ח א'), רוצה לומר בעת שהוא מיוחד להיותו נמצא מצד התעוררותם כמו שבארנו, לא שיחד זמן למי שיבקש את ה', ובדרש אמרו ז"ל על ענין היותו קרוב, שראוי לכל להשתדל קודם ראש השנה בהפצר תפלות ובהערת תשובות כדי שיכנס בראש השנה בטהרת הלב, ומזה נהגו במקומות לקום בלילות ולקבוע תפלה בבית הכנסת בכל שני וחמישי של אלול, כדרך שעושין הכל בעשרת ימי תשובה בתחנונין ובדברי כבושין.

וְרָאוּי לְכָל יְרֵא אֱלֹהִים לְמַעֵט בַּעֲסָקָיו לִהְיוֹת רַעְיוֹנָיו נְחִתִּים. וְלִקְבֹּעַ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה עִתִּים לְהִתְבּוֹדֵד בַּחֲדָרָיו וּלְחַפֵּשׂ דְּרָכָיו וְלַחְקֹר. וּלְקַדֵּם אַשְׁמוּרוֹת וּלְהִתְעַסֵּק בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה. וְלִשְׁפֹּךְ שִׁיחַ וְלָשֵׂאת תְּפִלָּה וְרִנָּה.

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב.

אַךְ הַהֶעָרָה לְכָל הֶהָמוֹן, הִנֵּה הוּא בְּעִנְיַן הַשָּׂכָר וְעֹנֶשׁ עַצְמָם בִּרְאוֹת עֹמֶק הַדִּין עַד הֵיכָן מַגִּיעַ, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת רָאוּי לְהִזְדַּעְזֵעַ וּלְהִתְחָרֵד תָּמִיד, כִּי מִי יַעֲמֹד בְּיוֹם הַדִּין וּמִי יִצְדַּק לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ בַּאֲשֶׁר הַשְׁקָפָתוֹ מְדֻקְדֶּקֶת עַל כָּל דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה ה): וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, מַגִּידִים לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת הַדִּין. עוֹד אָמְרוּ (יבמות קכא): וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד, מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

But the general masses will be roused to "Watchfulness" through the matter of reward and punishment upon recognizing the extent of the depth of judgment on this. In truth, it is proper to continuously shudder and fear, for who will stand on the Day of Judgment? Who will be found righteous before his Creator, whose sight scrutinizes all things, great and small. Likewise our Sages of blessed memory said on the verse: "Who declares to man his speech" (Amos 4:13) - "even casual talk between a man and his wife is related to a man at the time of judgment" (Chagiga 5b). And expounding on "it is very stormy round about Him" (Ps. 50:3) - "this teaches that the Holy One blessed be He scrutinizes judgment on His pious ones to the degree of a hair's breadth" (Yevamos 121a).

אחרי יום התרועה בא שבוע ימים של תשובה, והסיסמא היא: תשובה ונסיגה.

בילקוט (ומקצת בירושלמי) שאלו לחכמה חוטא מה ענשו נפש החוטאת היא תמות, פירוש בלא תשובה, תורה אמרה יביא קרבן, וזה שמקבלין קרבן אפילו ממומר לד"א, יעוין ריש חולין ובדברי התוספות שם, הקב"ה אמר יעשה תשובה, פירוש שאף אם הוא מומר לשבת או לג' עבירות הנקרא לשיטת פוסקים מומר לכל התורה כולה, בכ"ז אם יתעורר לעשות תשובה יתכפר כו' הה"ד מורה חטאים בדרך, בדרך של תשובה, שע"י קידוש השי"ת יבוא לדרך התשובה וזה והשבות אל לבבך כי אהבת ישראל חקוק בלבבו ושומע את אשר חרות על לבבו מהר סיני ויזכר מחשבתו ואז ושבת עד ד' אלודיך, כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלודיו וישוב מכסלו ורפא לו.

וזהו ההכנה בחודש אלול שהוא קודם תשרי שבתשרי עתידין להגאל לר"א דס"ל שבתשרי נברא העולם והיינו ע"י תשובה דר"א ס"ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין (סנהד' צ"ז:) ואף ר' יהושע מודה בזה רק דס"ל דאף אם ח"ו אין עושין תשובה ג"כ נגאלין כמו שנא' ולא בכסף לא בתשובה וכו' ולכן ס"ל דבניסן עתידין להגאל שהוא חודש של רחמים כמו שהי' גאולת מצרים אף שהיו משוקעים שם. אבל לכל הדעות אם עושין תשובה בתשרי עתידין להגאל וע"ז נברא חודש אלול באות י' במעשה היינו לתקן המעשה שיהי' בחכמה שהוא מאמר יהי אור והיינו ד"ת וכמו שא' (בר"ר פ"ג) ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה. ובתשרי שהוא כפי המחשבה אז בתשרי עתידין להגאל אחר שיתוקן הכל ביוהכ"פ ויתברר שבכל המעשים נמצא האור הראשון ואז אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו שיהי' נהורא דנפיק מגו חשוכא ואז יהי' נגאלין:

אם תשוב, רוח הקדש משיב לעומת שתי הטענות הנ"ל, לעומת הטענה כי רוצים לשוב רק שהמון הרים והד גבעות מתעה אותם אל שקר עד שאין יודעים לאן ישובו משיב אם רק תשוב אתה ישראל אז ממילא אלי תשוב, איישר דרכך עד שיתכוון אלי ואם רק תסיר שקוציך מפני, ולא תנוד הנה והנה, כאילו אתה שב וחוזר אל דרכך הקודם, כי אז אם תשליך דרכך הרעים תגיע אל ה' ואל טובו:

וְלָכֵן, עַכְשָׁיו בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא, מִכְּלָל, שֶׁהַיּוֹם לֹא נִתְקַבְּלָה תְּשׁוּבָתוֹ, וַעֲוֹנוֹתָיו מַבְדִּילִים, אוֹ, שֶׁרוֹצִים לְהַעֲלוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה עִילָּאָה יוֹתֵר, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא יוֹתֵר. וְלָכֵן אָמַר דָּוִד: ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. וְגַם מִי שֶׁהוּא נָקִי מֵחַטֹּאות נְעוּרִים הַחֲמוּרִים, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּים מַאֲמַר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ, לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְחוּשְׁבָּנָא״, דְּהַיְינוּ, לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשׁוֹ, מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אִם הָיוּ כּוּלָּם מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, אוֹ, מִצַּד הַטּוּמְאָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן, דְּהַיְינוּ, כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ו׳]. וְהִנֵּה, כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים, לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ, וְ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ כַּכָּתוּב, בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס, וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ, הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, וּמוֹרִידָהּ מִגְּדוּלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחֲשִׁיךְ אוֹרָהּ.

Consequently now, at this time, when he regards himself and sees that “the light of the soul does not penetrate into him,” it is evident that today his repentance has not been accepted, and his sins [still] separate him, or that it is desired to raise him to a more sublime level of repentance, coming more deeply from the heart. Therefore King David said, “And my sin is always before me.” And even he who is innocent of the grievous sins of youth should set his heart to fulfill the counsel of the holy Zohar to be of the “masters of accounts,” that is to say, he should keep a reckoning with his soul regarding all the thoughts, utterances, and actions that have come and gone since he came into being and until the present day, as to whether they all came from the direction of holiness or from the direction of impurity—the L–rd deliver us!—these being all the thoughts, utterances, and actions that are not [dedicated] to G–d and His will and service, for this is the meaning of sitra achara, as has been explained above [ch. 6]. The longer he will reflect on these matters in his thoughts, delving deeply also into books, in order to break down his heart within him and render himself shamed and despised in his own eyes, as is written in the Scriptures, so utterly despised that he despises his very life—the more he despises and degrades thereby the sitra achara, casting it down to the ground and humbling it from its haughtiness and pride and self-exaltation, wherewith it exalts itself over the light of the holiness of the divine soul, obscuring its effulgence.

אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ – עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אָחֳרָא – נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״עַצְבוּת״ כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת – הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטוּמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ, אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפָּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר, רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב – כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן. אַךְ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְיוּחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרוֹב בְּנֵי אָדָם, הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכֵי מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה, אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב לִהְיוֹת מִ״מָּרֵי דְחוּשְׁבָּנָא״ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז וְכוּ׳״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּילֵּי דְעָלְמָא. וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית. דְּהַיְינוּ, שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: ״אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה׳ בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כוּ׳, אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בְּקִרְבִּי ״חֵלֶק ה׳״ מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילוּ בְּקַל שֶׁבְּקַלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת, וְאִם כֵּן, אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מֵה׳ וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד, וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי – לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה, לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית, וְגַם עַתָּה כֵּן – תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעוֹק אֶל ה׳ בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ״.

In truth, however, a contrite heart and the bitterness of the soul—because of its remoteness from the light of the Divine Countenance and its being clothed in the sitra achara—are not called atzvut (dejection) in the sacred tongue, for atzvut implies that the heart is dull like a stone and is devoid of vitality. But in the case of merirut (bitterness) and a broken heart, the contrary is surely true—there is vitality in the heart fermenting agitation and bitterness, except that this vitality stems from the attribute of the holy gevurot (severity), whereas joy comes from the attribute of chasadim (kindness), for the heart is comprised of them both. But the propitious time, which is the time specifically fitting for the majority of people, is when one is in any case troubled by mundane worries, or, simply, without apparent cause. Then is the appropriate time to transform the sadness by becoming one of those “masters of account” mentioned earlier and to act on the counsel of the Rabbis that “[a person should] always rouse…,” as has been mentioned above. Thereby will he rid himself of the dejection occasioned by mundane affairs. Following this he will attain true joy when he will reflect in his heart and gain a double measure of comfort, in view of what has been said above in truth, saying to himself: “Truly and without doubt I am far removed from G–d, and I am abominable and loathsome, and so on. Yet all this is myself alone, that is to say, the body with its vivifying soul. Yet, there is within me a veritable part of G–d, which is found even in the most worthless of the worthless, namely, the divine soul with a spark of veritable G–dliness which is clothed in it and animates it, except that it is, as it were, in [a state of] exile. Therefore, on the contrary, the further I am separated from G–d, and the more contemptible and loathsome, the deeper in exile is my divine soul, and the more greatly is she to be pitied; therefore I shall make it my whole aim and desire to extricate her and liberate her from this exile, in order to return her ‘to her Father’s house as in her youth,’ before she was clothed in my body, when she was absorbed in His light, blessed be He, and completely united with Him. Now she will again be thus absorbed and united with Him, blessed be He, if I will bend my whole aim toward the Torah and the commandments, to clothe therein all her ten faculties, as mentioned above, especially in the precept of prayer, to cry to the L–rd in her distress of exile in my despicable body, to liberate her from her prison, that she may attach herself to Him, blessed be He.”

עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם. ור"ה נגד בראשית כדאיתא בראשית נמי מאמר הוא. והוא כולל כולן. וע"ז אמרו והלא במאמר אחד. היה יכול להבראות שהוא מאמר האחדות שעלה במחשבה לפניו ית'. וכמו שיהי' לעתיד כשיתוקן הכל. וע"ז אמרו חז"ל ג"כ עלה במחשבה לבראות במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. והכלל כי קודם חטא אדה"ר הי' מוכן להיות בחי' מאמר אחד כנ"ל. אך ע"י התערובת נעשה בחי' השיתוף מדת הרחמים והי' הבריאה בעשרה מאמרות ליתן שכר ועונש כדאיתא במשנה. ואמת כי הרשעים שהיו עתידין לצאת מאדם הראשון הם גרמו החטא. והצדיקים ובנ"י שנאמר עליהם ועמך כולם צדיקים הם המעוררין כח האחדות. ועליהם אמרו חז"ל ג"כ כי בנ"י עלו לפריו ית' במחשבה מקודם שנברא העולם כנ"ל. ומ"מ אחר החטא נאמר אין צדיק בארץ כו' ע"י התערובת. ובפרט בגלות בין הרשעים. והעצה רק ע"י תשובה שעל זה רומז השופר להיות מבוקש כל אחד לחזור העולם לתיקונו להתקיים כמו שעלה לפניו ית' במחשבה הקדומה כנ"ל. וכמו שהיה מוכן בשעת קבלת התורה לולי החטא שהי' אחר כך. ואיתא בגמ' מעשי בראשית לדעתן נבראו. ולכן גם בכל ר"ה שמתחדש הבריאה כפי מה שמכינים בנ"י דעתם ורצונם לקבל עליהם מלכותו ית' ומשתוקקין לחזור העולם לכמו שהי' קודם החטא כנ"ל כן עולה בידם. וע"ז רמזו חז"ל שנמלך הקב"ה בנשמתן של צדיקים. והנה אדה"ר חזר בתשובה באותו היום וכתיב אח"כ וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד והי' זה בכח תשובת אדה"ר חזר וחל עליו אותו החן. ומזה נעשה שבת קודש שהוא התאחדות הבריאה ואין בה תערובת רע כמ"ש ויברך ויקדש. ולכן בשבת א"צ לתקוע כי האחדות נתעורר מעצמו. והתקיעה הוא לעורר בחי' האחדות הנ"ל כמ"ש עשה לך כו' חצוצרות כו' ובהקהיל כו' תתקעו כו'. וע"י תשובה מעוררין כח אחדות הנ"ל. וע"ז נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כי הקב"ה ברא הכל בכח התורה כמ"ש בראשית [בשביל] התורה שנק' ראשית שהיא שורש הכל. וע"י הרבה צמצומים נעשה מזה כל הבריאה יש מאין. ובנ"י צריכין להחזיר כל הבריאה לעשות אין מיש. ולכלול הכל בהתורה. והוא ע"י המצות שיש בכל המעשים. ובכוונת המעשה כנ"ל הצדיקים מקשרים הכל בכח התורה כנ"ל וזה עיקר התשובה. ויש תשובה במעשה ובמחשבה ועל זה נאמר יעזוב רשע דרכו. הוא בימי המעשה לעזוב מעשיו הרעים. ובש"ק יש תשובה למעלה מזה ואיש און מחשבותיו. היינו שאינו נקרא רשע במעשה. רק שבת תשובה הוא לשוב על המחשבות והרהורים. וכתיב כאשר ירד הגשם כו' כן יהי' דברי כו' לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי כו'. הם דברי תורה שנטע ה' בתוך כל איש ישראל כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. וע"ז רמז הפסוק האזינו השמים כו' ותשמע הארץ כו' יערף כמטר לקחי תזל כטל כו'. פי' כמו הגשם שמרוה הארץ ומעורר כח הזריעה שבארץ להוציא צמחה. כן יש נטיעה בלבות בני ישראל והוא בחי' תורה שבע"פ בחי' ארץ. עכ"ז צריך סיוע משמים בחי' תורה שבכתב שע"י היגיעה בדברי תורה שבכתב מתעורר כח הניתן באדם וכל האדם נברא לעמול בתורה. וכפי מה שיכול להעלות הדיבורים להשי"ת זה תשלום השליחות להשיב הדברים להמשלח. אך לא יתכן להעלותן רק ע"י תיקון כל המעשים שנמשכו אחר הדיבורים. וז"ש כי אם עשה את אשר חפצתי כו'. ואז הם חוזרין לשורשן וזהו עיקר התשובה כנ"ל: בפסוק זכור ימות עולם כו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם כו'. כתבנו כבר במ"א הענין שנשאר האחדות אצל בנ"י. ודבר זה מתקיים בכל שנה כמו שהי' בתחילת הבריאה בכלל כן יש בכל שנה שיורד החיים בראש השנה משמים והיא בחי' השורש והאחדות כנ"ל. ואח"כ נמנע מרשעים אורם וניתן לע' אומות לכל אחד חלק שלו כמ"ש שבעים פרים נגד ע' אומות. ולבנ"י נשאר האחדות כמ"ש עצרת תהי' לכם. כי להם יש אחיזה במעשה ולבנ"י בשורש הכל שהוא שמיני שלמעלה מז' ימי הבנין:

בראש השנה צריך כל אחד לקבל מלכות שמים על כל השנה כמ"ש אמרו לפני מלכיות כו' וע"ז היום נאמר אשר אנכי מצוך היום. ובכל יום צריך להיות כחדשים והיום הוא חדש באמת. וע"ז נאמר היום אם בקולי תשמעו שהוא מצות שמיעת קול שופר. וכדאיתא בזוהר כי אם יזכו בני ישראל יהי' הגאולה בתשרי לכן אמר משיח היום אם בקולו תשמעו.

בס"ד. ש"פ האזינו, שבת שובה ה'תשמ"ח – התוועדות ב' – המשך להתוועדות יום ב' דראש השנה – [cup]שיר[/cup] המעלות ממעמקים קראתיך הוי' , הנה מזמור זה נתקן לאומרו בכל יום מעשרת ימי תשובה, מתחיל מראש השנה (שהוא היום הראשון דעשי"ת), וכמה דרושי ראש השנה מתחילים בפסוק זה. ומובא ע"ז בהדרושים , דבפירוש ממעמקים יש שתי דיעות בזהר ר' יצחק ור' אבא, דר"י מפרש ממעמקים של האדם, שהתפלה הנ"ל היא ממעמקי נפשו של האדם , ממעמקי הנפש של דוד המלך וכן של כאו"א מישראל האומר מזמור זה, ור"א מפרש ממעמקים של למעלה אתר גנוז הוא לעי

חינוך. להבין הפרש שבין תפלה לתורה. סד"פ (א) [cup]להבין[/cup] ההפרש שבין תפלה לתור' שהתורה נקרא חיי עולם והתפלה נקרא חיי שעה י"ל תחלה מה היה עיקר כונת משה בבקשתו ליכנס לא"י כמ"ש אעברה נא ואראה אחר שכבר ידע רצון ה' שלא יוכל לבוא שם למה עמד להתחנן אל ה' כ"כ ומה גם שהי' תשוקתו וחפצו שיכנסו ישראל לא"י על ידו דוקא ולמה לא ע"י יהושע יבוא הטוב ע"י מי שיהיה כי וודאי היה נאמן לבבו בטובת ישראל גם שלא תהיה על ידו כו'. אך הענין הוא דעיקר כונתו היה לאמיתית ותכלית הטובה לישראל כרועה נאמן להיות שראה והשיג בנבוא

הם מקבלים זה מזה, ומשלימים זה את זה, כשם שבגוף האדם משלימים הראש והרגל זה את זה. כל אחד מהם – גם הראש וגם הרגל – אין לו שלמות בלעדי השני.

פתח ר' יצחק וכו': פר"י אחריו, ואמר, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו', בצר לך מכאן שתשובה טובה מכל, בטרם שישרה הדין בעולם. כי אחר שכבר שרה הדין, נתחזק כחו, מי יעבירו מן העולם ויסלקו. כי כיון שכבר שרה הדין אינו מסתלק עד שיושלם. אחר שנשלם הדין, ועשה תשובה, מתקן כל העולמות. זה משמע, משכתוב, ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, וכתוב, ושבת עד ה' אלקיך וגו', כי אל רחום ה' אלקיך.

Many families face the dilemma of whether to invite non-observant friends or relatives to a Shabbat or Yom Tov meal. On one hand, the potential for positive spiritual impact is enormous, as outreach (kiruv) professionals agree that seeing a joyous family experience a peak Torah event such as a Yom Tov meal has motivated many to increase their level of commitment to Torah observance. On the other hand, extending an invitation to a non-observant Jew to join a Yom Tov meal may involve the guest driving to the meal by car. This question is even more critical for one who recently has become religious but had previously hosted family gatherings for Yom Tov meals.

Extending Sabbath Invitations to the Non-Observant One of the happier developments of recent decades is the return to religious observance on the part of countless individuals. Young people, perceiving a spiritual vacuum in their lives, have come to appreciate the purpose and richness of meaning to be found in a life devoted to shmirat ha-mizvot Their quest has been guided by a cadre of teachers and outreach professionals and a network of committed laymen drawn from all sectors of the Orthodox community. In recent years, with the proliferation of organizations and programs devoted to introducing uncommitted and unobservant Jews to the richness of the Jewish heritage, the problem has become even more vexing. To a large extent, success of such programs, and with such success the hope of effecting a transformation in the lives of the persons reached in this manner, depends upon exposure to a Shabbat atmosphere. But again, for some individuals, encouragement to participate in such programs is tantamount to an invitation to engage in forbidden modes of travel.