The Three Oaths and Jewish Sovereignty

בְּנ֥וּ בָתִּ֖ים וְשֵׁ֑בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פִּרְיָֽן׃ וְדִרְשׁ֞וּ אֶת־שְׁל֣וֹם הָעִ֗יר אֲשֶׁ֨ר הִגְלֵ֤יתִי אֶתְכֶם֙ שָׁ֔מָּה וְהִתְפַּֽלְל֥וּ בַעֲדָ֖הּ אֶל־יְהֹוָ֑ה כִּ֣י בִשְׁלוֹמָ֔הּ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם שָׁלֽוֹם׃

Build houses and live in them, plant gardens and eat their fruit. And seek the welfare of the city to which I have exiled you and pray to GOD in its behalf; for in its prosperity you shall prosper.

הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם מַה־תָּעִ֧ירוּ ׀ וּֽמַה־תְּעֹ֥רְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ {ס}

I adjure you, O maidens of Jerusalem: Do not wake or rouse Love until it please!

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״.

וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי.

רַבִּי חֶלְבּוֹ אוֹמֵר אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת יֵשׁ כָּאן, הִשְׁבִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יִמְרְדוּ עֹל הַמַּלְכֻיּוֹת, וְשֶׁלֹא יִדְחֲקוּ עַל הַקֵּץ, וְשֶׁלֹא יְגַלּוּ מַסְטִירִין שֶׁלָּהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְשֶׁלֹא יַעֲלוּ חוֹמָה מִן הַגּוֹלָה. אִם כֵּן לָמָּה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא, לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

רֵישׁ לָקִישׁ הֲוֵי סָחֵי בְּיַרְדְּנָא אֲתָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַב לֵיהּ יְדָא. אֲמַר לֵיהּ: אֱלָהָא! סָנֵינָא לְכוּ — דִּכְתִיב: ״אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז״. אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כְּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כּוּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא — נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף שֶׁאֵין רָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ, עַכְשָׁיו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת — נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ. מַאי אֶרֶז? אָמַר עוּלָּא: סַסְמָגוֹר. מַאי סַסְמָגוֹר? אָמַר רַבִּי אַבָּא: בַּת קוֹל. כִּדְתַנְיָא: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִין הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל. אָמַר רַב פָּפָּא, שְׁדִי גַּבְרָא בֵּינַיְיהוּ: אוֹ רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה וּזְעֵירִי, אוֹ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: לָאו הַיְינוּ טַעְמָא, אִי נָמֵי סְלִיקוּ כּוּלְּהוּ בִּימֵי עֶזְרָא לָא הֲוָה שָׁרְיָא שְׁכִינָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דִּכְתִיב: ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם״,

Reish Lakish was swimming in the Jordan River when Rabba bar bar Ḥana came and gave him a hand to help him out. Reish Lakish said to him: My God! I hate you Babylonians, as it is written: “If she be a wall we will build a silver turret upon her, if she be a door we will cover her with boards of cedar” (Song of Songs 8:9). This is the meaning of the verse as it applies to the Jewish people: Had you rendered yourselves a solid bloc like a wall and all ascended to Eretz Yisrael in the days of Ezra, you would have been likened to silver, which rot does not infest, in the sense that you would have merited experiencing the Divine Presence in all its glory. Now that you ascended like doors, and only some of you came to Eretz Yisrael, you are likened to cedar, which rot infests, and you merit experiencing only partial revelation of the Divine Presence. The Gemara asks: What rot infests cedar? Ulla said: It is sasmagor, a type of worm. The Gemara asks: What does sasmagor have to do with the Divine Presence during the Second Temple era? Rabbi Abba said: Just as little remains from a cedar tree infested by this worm, similarly, all that remained from the Divine Presence during the Second Temple period was a Divine Voice, as it was taught in a baraita: After the last prophets Haggai, Zechariah, and Malachi died, the Divine Spirit of prophetic revelation departed from the Jewish people, and they were still utilizing a Divine Voice, which they heard as an echo of prophecy. Rav Pappa said: Cast a man between them, and say that the incident did not involve Reish Lakish and Rabba bar bar Ḥana. It was either Reish Lakish bathing in the river and Ze’iri, the prominent Babylonian Sage, who extended him a hand, or it was Rabba bar bar Ḥana who was in the river and Rabbi Elazar extended a hand to him. In any event, when the Sage who heard what Reish Lakish said came before Rabbi Yoḥanan and related it, Rabbi Yoḥanan said to him: That is not the reason; even had they all ascended in the days of Ezra, the Divine Presence would not have rested in the Second Temple, as it is written: “God will enlarge Japheth, and dwell in the tents of Shem” (Genesis 9:27).

וְכֵן לֹא יְחַשֵּׁב הַקִּצִּין. אָמְרוּ חֲכָמִים תִּפַּח רוּחָם שֶׁל מְחַשְּׁבֵי הַקִּצִּים. אֶלָּא יְחַכֶּה וְיַאֲמִין בִּכְלַל הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

אמנם מה שזכרת מן העומד בארץ תימן שגזר שמד על ישראל והכריח כל המקומות שיש לו ממשלה עליהם לצאת מן הדת כמו שעשה הכנעני בארצות המערב שמועה זו הסירה הדר פנינו ורגזו וחלו עליה כל קהלותנו ובאמת יש לנו לומר עליה שהיא שמועה רעה אשר כל שומעה תצלנה אזניו שרפו לה לבותנו ונתבלבלו מועצותנו לצרות הגדולות האלה נמשכו לנו שמד בקצוי העולם ממזרח ומערב ויהיו בני ישראל בתוך אלה מזה ואלה מזה ועל העת הקשה הזאת שראה הנביא במחזה התחיל להעתיר בעדנו ולהתפלל עלינו ככתוב (עמוס ז' ה') ואמר אדני אלהים חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא ודבר זה לא יהרהר בו בעל אמונה ולא ישליכהו מי שיש לו במשה אמנה ואין ספק להיות אלו חבלי משיח שהיו החכמים מבקשים מהבורא שלא יהיו מצואים בהם וגם הנביאים היו מרעידים בהעלותם אותם על רעיוניהם כמו שאמר (ישעיהו כ"א ד') תעה לבבי פלצות בעתתני וגומר וגם בספר הישר אמר הבורא אוי למי שיהיה מצוי באותו הזמן משומו אל אבל מה שאמרת שדעת קצת בני עמנו נעדרה ונתבלבלה ונעה לבבם והתחדש להם ספק ונתעלפה סברתם וקצת לא סרו מאמונתם ולא נתעלפו ולא חרדו זה לזה דבר זה כבר קדם על ידי דניאל ע"ה כמו שהודיענו הבורא כי בהאריך לנו הימים בגלותנו ובבא הצרות עלינו יצאו רבים מן הדת ויתחדש להם ספק ויטעו וסבה זו תהיה בראותם דלדולנו ותוקף יד מוננו והתגברותם עלינו וקצתם לא יתחדש להם ספק ולא תתבלבל סברתם שנאמר (דניאל י"ב יו"ד) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו והוסיף לבאר לנו שאפילו המשכילים ההמה והמבינים שעברו עליהם צרות ועמדו כנגדם ונשארו באמונתם בה' ובמשה עבדו עדיין יעברו עליהם צרות קשות ורעות יותר מן הראשונות שעמדו כנגדם עד שיתחדש להם ספק ויטעו ויתעו עד שלא יתבאר להם כי אם מעט מזער כמו שאמר (דניאל י"א ל"ה) ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ וגומר:

וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְוֹת כְּדָוִד אָבִיו. כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ. וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. (אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי. וִיתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיַחַד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד):

(כג) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לְכָל מָקוֹם כַּוָּנָה וָחָג. אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִשְׁתַּחֲוָיָתְךָ וּכְרִיָעְתָך נֶגְדָּה חֹנֶף, אוֹ מִנְהָג מִבִּלְתִּי כַוָּנָה, וּכְבָר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים בּוֹחֲרִים לָדוּר בָּהּ יוֹתֵר מִכָּל מְקוֹמוֹת מוֹלַדְתָּם, וּבוֹחֲרִים הַגֵּרוּת בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁיִּהְיוּ אֶזְרָחִים בִּמְקוֹמוֹתָם. כָּל זֶה עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה בָעֵת הַהִיא נִרְאֵית הַשְּׁכִינָה בָהּ, אֲבָל הָיְתָה מְלֵאָה זִמָּה וַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעִם כָּל זֶה לֹא הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה אֶלָּא לַעֲמֹד בָּהּ, וְשֶׁלֹּא לָצֵאת מִמֶּנָּה ְּבִעּתֹות הָרָעָב אֶלָּא בְמִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְהָיוּ מְבַקְשִׁים לִנְשֹׂא עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ. (כד) אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא־טָל" עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר.

23. Al Khazari: If this be so, thou fallest short of the duty laid down in thy law, by not endeavouring to reach that place, and making it thy abode in life and death, although thou sayest: 'Have mercy on Zion, for it is the house of our life,' and believest that the Shekhinah will return thither. And had it no other preference than that the Shekhinah dwelt there five hundred years, this is sufficient reason for men's souls to retire thither and find purification there, as happens near the abodes of the pious and the prophets. Is it not 'the gate of heaven'? All nations agree on this point. Christians believe that the souls are gathered there and then lifted up to heaven. Islām teaches that it is the place of the ascent, and that prophets are caused to ascend from there to heaven, and, further, that it is the place of gathering on the day of Resurrection. Everybody turns to it in prayer and visits it in pilgrimage. Thy bowing and kneeling in the direction of it is either mere appearance or thoughtless worship. Yet your first forefathers chose it as an abode in preference to their birth-places, and lived there as strangers, rather than as citizens in their own country. This they did even at a time when the Shekhinah was yet visible, but the country was full of unchastity, impurity, and idolatry. Your fathers, however, had no other desire than to remain in it. Neither did they leave it in times of dearth and famine except by God's permission. Finally, they directed their bones to be buried there. 24. The Rabbi: This is a severe reproach, O king of the Khazars. It is the sin which kept the divine promise with regard to the second Temple, viz.: Sing and rejoice, O daughter of Zion' (Zachariah 2:14), from being fulfilled. Divine Providence was ready to restore everything as it had been at first, if they had all willingly consented to return. But only a part was ready to do so, whilst the majority and the aristocracy remained in Babylon, preferring dependence and slavery, and unwilling to leave their houses and their affairs. An allusion to them might be found in the enigmatic words of Solomon: I sleep, but my heart waketh (Song of Songs 5:2-4). He designates the exile by sleep, and the continuance of prophecy among them by the wakefulness of the heart. 'It is the voice of my beloved that knocketh' means God's call to return; 'My head is filled with dew' alludes to the Shekhinah which emerged from the shadow of the Temple. The words: 'I have put off my coat,' refer to the people's slothfulness in consenting to return. The sentence: 'My beloved stretcheth forth his hand through the opening' may be interpreted as the urgent call of Ezra, Nehemiah, and the Prophets, until a portion of the people grudgingly responded to their invitation. In accordance with their mean mind they did not receive full measure. Divine Providence only gives man as much as he is prepared to receive; if his receptive capacity be small, he obtains little, and much if it be great. Were we prepared to meet the God of our forefathers with a pure mind, we should find the same salvation as our fathers did in Egypt. If we say: 'Worship his holy hill--worship at His footstool--He who restoreth His glory to Zion' (Psalms 99:9, Psalsm 99:5), and other words, this is but as the chattering of the starling and the nightingale. We do not realise what we say by this sentence, nor others, as thou rightly observest, O Prince of the Khazars.

ולמה לא נאמר שעיר חטאת בחג השבועות לפי שהוא יום מתן תורה והתורה היא מכפרת כקרבן, לכך לא נאמר בו חטאת הכפורים:

ודבר זה ראיה ברורה מחייבת שיהיה קץ לגליותינו. כי אם היו ישראל נשארים בגלותם, היה אפשר לומר כי נסתלק השם יתברך מאתם, והם כמו שאר גויי הארץ. אבל עתה שאינם בארצם, והם תחת רשות אחרים, ועל דבר זה לא נבראת שום אומה ולשון, והוא שלא כסדר העולם, דבר זה אי אפשר שיהיה כך תמיד, ולא יהיה קץ לדבר זה. ועם שאין הדבר הזה רק לזמן, מכל מקום אם לא שהשם יתברך גזר דבר זה על ישראל שיהיו בגלות תחת רשות האומות, לא היה לדבר זה קיום אף זמן מה, לגודל ענין זה שתהיה האומה הזאת בארץ אחרת תחת ממשלת זרים.

ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן:

There is another reason to explain the concept of exile first. The exile itself is proof and clear imperative for redemption. This is because there is no doubt that exile is an alteration and departure from the normal order. The Blessed Holy One arranged each nation in the place which is appropriate for it, so he arranged the People of Israel into the place which is appropriate for it, namely the Land of Israel. Exile from their place is a complete alteration and departure [from that order]. Anything which departs from its natural place, which is outside its place, is unable to stay in the place which is not natural for it. Rather they need to return to their natural place. Because if they remain in a place which is unnatural for them, then the unnatural would become natural. And it is impossible for the unnatural to become natural. A metaphor: it is like trying to force fire to stay down, when it's natural state is to rise - or like trying to hold up solid matter, when its natural state is to fall to the earth. If you could achieve that, then you would be making the unnatural natural. Similarly with the People of Israel themselves. If they were to stay in exile for ever, which is not the right place for them to be (since the right place for them, according to the order of existence, is the Land of Israel under their own sovereignty and not under the sovereignty of any other). Just like everything in natural existence, each one has its own place as our sages decreed (Pirkei Avot 4:3) "There is nothing which does not have its place". Each thing under its own sovereignty. If they would remain in exile forever, then this thing (unnaturally standing outside their place) would become natural. Only natural things can stand permanently, because the nature which the Blessed Holy One gave to each thing is what sustains it such that it is established to stand forever. If an unnatural state of affairs were to exist forever, even though it was not according to the order and nature of existence, then the nature of that thing would be loosened and nullified completely for no purpose, and such a thing could not happen.

עיניו הבדולחים יביטו בהעתק תשובתי לגאון ישראל מהר"ז מרגליות בהא דהכל מעלין לירושלים ומשם יבין דכל מ"ש דקדושת מקום המקדש לא בטיל והחונים סביב מקרוב מקודשי' טפי וקרובים אל אלקינו לא כוונתי לענין קיום המצו' התלוי' בארץ או במקדש דאדרבא כל מגמות כוונתי להראב"ד פ"ו מהל' בית הבחירה דהכל בטל בז"הז בעו"ה דלאות' דיעה יותר יש חיוב לעלו' בז"הז דליכא תירוצא דרבינו חיים שבתוס' כתובות ק"י ע"ב ד"ה הוא אמר וכו' דמ"מ עכ"פ קדוש' בית אלקי' וזה שער השמי' לא בטל ולא יתבטל כי אין אנו עוסקים אם חייב כרת הנכנס להר הבית בז"הז או לא כי מאי איכפת לן בזה אך עיקר הוא במה שבמקום הר המוריה הוא שער השמים אשר לזה נתכוון מהרי"ק בתשובה שאביא למטה וטרם נתקדש הארץ ע"י יהושע ועזרא כבר הקריב שם אד"הר ונח ונעקד יצחק וחלם יעקב סולם ושוב נעלם עד שהאיר ה' עיניהם בימי דהע"ה הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער [ואגב אשמיעהו מה ששמעתי מפה קדוש מ"ו החסיד שבכהונ' מו"ה נתן אדלר זצ"ל במ"ש תוספו' בע"ז פרק כ"ה במתני' כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ז וכ' תוס' בשם ירושלמי דמקדש היכן נבנה למ"ד שנעב' במחוב' לגבו' ותי' בירושלמי עפ"י נביא נבנה שם ופי' מורי זצ"ל הנ"ל עפ"י מדרש וירא את המקום מרחוק שראה אותו מקום עמק ולא הר והתפלל ואמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק ונעשה באותו היום הר אשר יאמר היום בהר ה' יראה והשתא י"ל דכל ההרים שהעמידו עליהם ע"ז ושעבד' קודם שהחזיק אא"עה בארץ אותם נאסרו לגבוה אך הר המורי' שהי' עמק ולא העמידו עליהם ע"ז שם לעבדו עד אחר שנעשה הר ע"י תפלתו של אאע"ה ואז כבר ניתן לו הארץ ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו והנה ידע דהע"ה שאין לך הר גבוה וכו' וא"א לבנות ב"המק בהר ואין כבודו של מלך לשכון בעמק היינו מקום וע"כ אמר אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לד' ויהיה משכנות לאביר יעקב שלזה צריך הר ולא מקום ולזה צריך נביא שגילה להם שזה ההר היה מקום בתחלה ונעשה הר אח"כ אלו דבריו ז"ל ודפח"ח]:

ונוהגת בזכרים. עי' ר"מ וש"ע יו"ד דהקרובים למלכות מותרים ללבוש כמלבושיהם ובכ"מ וב"י תי' אף דאין כח ביד חכמים לעקור ל"ת בקום ועשה א' משום הצלת ישראל שרי ועוד דהכתוב מסרו לחכמים והם התירו בקרובים למלכות וע' משנ"ח העמיס כן בכוונת תוס' ב"ק דע"ג ד"ה התירו לספר כו' שסוברים כתי' הב' וע' כ"מ אהא דמבואר בסנהדרין ובקדושין דארבע מאות ילדים הי' לדוד וכולן מבני יפ"ת ומגדלי בלורות כי הי' להצלת ישראל ואפ"ל לפי שיטת הר"מ ותוס' קדושין כ"ב וסנהדרין כ"א וברש"י שם דביאה ראשונה שרי' בגיותה אם כן היו עכו"ם כי הולד הולך אחר דידה וברש"י קדושין דע"ו פי' דהד' מאות ילדים היו מכל ישראל שהיו נושאים יפ"ת ע"ש ואפשר לא גיירו כי לאיזה תכלית היו מגיירים אותם ובפרט בימי דוד לא קבלו גרים אף דל"ש הטעם משום שלחן מלכים אך אין מצוה לגייר אותם וכ"ה בש"ס קדושין דף ע"ו אהא דכתיב באסאטטרטי של בית דוד הי' מיוחס ומקשה הש"ס הא ד' מאות ילדים כו' ומתרץ דהיו הולכין בראש גייסות ואי דנתעבר' אמם בגירותן אם כן הם מיוחסי' לכהונה ואף למלכות עי' כ"מ פ"א מה' מלכים מרחבעם שהי' בן נעמה העמונית וע' תוספות פ' מצות חליצה דאם אביו מישראל כשר אף לחליצה ומובא באה"ע סי' קס"ט. ולומר כגון שהי' דהיינו אמם גיורת בע"כ מכל מקום נראה פשוט דהם מיוחסים וגם זכות אבותם מצד האבות מסייעתם.

וזה הי' נמי טעמו דר"י בן חנניא כמובא במד"ר תולדות שהבאתי לעיל בפ"ב דבימיו נתן המלך רשות לעלות לא"י ולבנות ביהמ"ק וקיבלה ריבנ"ח אף דידע דיותר מגאולה שלישית לא יהי' וע"כ דמזה ישתלשל הגאולה השלמה ועיין כתובות דף קי"א שאחד מן השבועות שהשביע הקב"ה את כנס"י שלא ירחקו את הקץ ופרש"י שלא ירחקו את הקץ בעונם לישנא אחרינא שלא ידחקו גרסינן לשון דוחק שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי (עיין בח"ס ח"ו סי' פ"ו שפירש כונת רש"י במ"ש יותר מדאי היינו כמו יוסף דילי ריינא וכדומה אבל להתפלל בכל יום חובה עלינו וכן מצאתי בישמח משה החדשים על שה"ש שפ' ג"כ כן, שניהם לדבר אחד נתכוונו) ועיין פייט לשחרית דיום א' דפסח דאמר "רחוק דחוק השבעתי אתכם" נראה דהפייטן נקט שני הגירסות לאמת דעל שניהם נשבעו והפייטן בעצמו שם באות ל' מפורש שלא לדחוק את הקץ ר"ל שלא לצאת קודם זמנם כבני אפרים ולא בפרש"י הנ"ל עכ"פ מבואר מהפייט דגם הגירסא שלא ירחקו את הקץ ג"כ אמת ומה שפירש רש"י שלא ירחקו בעונם קשה לכאורה דאם כונתו על סתם עונות למה על זה שבועה חדשה הלא כבר נשבעו ועומדים על זה מהר סיני שלא לחטא וגם כתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם ופרש"י וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותם למקדש אבותיכם שתחרב עכ"ל וידוע מהירושלמי פ"ק דיומא כל יום שלא נבנה כאלו נחרב בימיו א"כ כבר נשבענו על זה שלא להרחיק את הקץ בעונינו מקרא זה דלא תעשון א"כ דברי רש"י הנ"ל צריכין ביאור ונראה בכונת רש"י דלא על סתם עון קאי אלא על עון דנוגע בקץ עצמו וכמו שכתב המהרש"א ביומא ד' ט' בפירוש חז"ל ראוי הי' לעשות נס בימי עזרא אלא דגרם החטא היינו ראוי הי' להיות גאולה דעזרא גאולה נצחית אלא דגרם החטא היינו החטא שלא עלו כולם וכן הבאתי לעיל בפ"ב בשם הכוזרי שאמר כן ועי"ז נתרחק הקץ האמיתי ועל זה בא השבועה הנ"ל שלא ירחקו את הקץ בעונם שאם ימצא להם שעת הכושר לעלות ע"י רשיון המלכים יקבלו רשיון זה ויעלו כולם כדי שישתלשל מזה גאולה נצחית ולא יעשו כמו שעשו בימי עזרא שרחקו את הקץ בעונם שלא עלו כולם ומכש"כ אם לא ירצו כלל לקבל את הפקודה ח"ו שירחקו בזה את הקץ וזה אמת בביאור דברי רש"י הנ"ל ודוק.

ידוע דאמונת ביאת משיח צדקנו אצלינו זרע אברהם יצחק ויעקב תלמידי משה רבינו עבדי אדונינו מלך דוד הוא כלל מונח ויסוד מוסד והיא תקוע בלבנו מגדלינו עד קטנינו עמוק עמוק עד שאפילו כל הרוחות שבעולם וכל המהפכות וכל אנדרלמוסיות שבאים לעולם אינם יכולים לזוז אותה מלבינו אפילו זוז כל שהוא ואף אם יתמהמה אנו מחכים לו בכל יום שיבא בב"א ואין אנו עושים לו זמן ולא סברות מן המקראות להוציא זמן ביאתו כי הוא מן הדברים הנעלמים והחתומים סתום וטמון מכל בן חי וכמאמר רשב"י במדרש שה"ר אם יאמר לך אדם מתי בן דוד בא אל תאמין לו כי ליבא לפימא לא גליא וכאשר האריך בזה גם רבינו הרמב"ם בפירושו למשנה פ"י דסנהדרין ובאגרתו הנפלא והקדוש הנקראת אגרת תימן עיי"ש אך נבאו לנו נביאנו וגם חכמינו ז"ל בש"ס ובמדרש ובספרי הקבלות מגודל הצרות והריגות ורדיפות שיהי' נעשה לעם בני ישראל באחרית הימים קודם ביאת המשיח מזה לבד יש להכיר זמן התנוצצת אור של משיח כאשר מבואר בספרותינו הקדושים דקישוי הגלות אין מתחיל רק אחר זמן צמיחת הגאולה (עיין עבודת עבודה על ע"ז לרבינו הגאון מהרש"ק מבראד ד' ט' ע"א בבאור מאמר שני אלפים ימות המשיח) וכן כתב רש"י (בישעי' כ"ו י"ז) בפסוק כמו הרה תקריב ללדת תחיל ותזעק בחבליה כן היינו מפניך ה' וז"ל רואין אנו צרות מתחדשות וסבורים אנו שהם מיני סימני ישועה וגאולה לפי שאנו מובטחים ליגאל מתוך צרה וצוקה כיולדה זו מפניך מפני גזרותיך עכ"ל וכל אלו הצרות והגזרות קשות ושמדות הבאים עלינו בעת הזאת עלינו לישא באהבה ובחיבה ולסבול בכל מאמצי כחנו כי הם חשובים לנו כקרבן כליל ועולה כאשר הבאתי לעיל בפתיחה בשם רבינו הרמב"ם באגרת תימן ולא ח"ו ליפול בספק הספקות ולומר כאשר ניבא הנביא האחרון על זמן דחבלי משיח כאשר יהיו הצרות משונות ורבות אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו הוגעתם ה' בדבריכם באמרכם כל עושי רעה טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ או איה אלקי משפט אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו ועיין רש"י שם שפירש אז נדברו וגו' אני משיב על דבריכם אז בעשיית הרשעים רשעם והטובים הלכו קדורנית מפני נדברו יראי ה' שלא לידבק במעשיהם הרעים ואני לא נשכחו דבריכם מלפני ואעפ"י שאיני ממהר להשיב גמול כי הקשבתי ושמעתי וציויתי לכתוב להם בזכרון והיו לי דבריהם מקויימים ליום אשר אני עושה סגולה אשר אצרתי והנחתי לשלם בו גמולו ושם אראה אתכם מה בין צדיק לרשע עכ"ל הקדוש הרי דמלאכי הנביא האחרון ניבא מה שיקרה אותנו באחרית הימים מהצרות שישתרגו עלי צווארנו בזמן החבלי משיח עד שימצאו אנשים שיאמרו שוא עבוד אלקים ומה בצע בי נשמור תורתו וכל עושה רעה טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ ואיה אלקי משפט והם הם הדברים ששמענו בזמנינו בימים המרים שהגיענו כעת אך יראי ה' והדבקים בה' דברו איש אל רעהו שלא לידבק במעשיהם הרעים וחזקו ואמצו איש את רעהו כדברו של ישעי' סי' ח' חיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו היינו אף שמסתיר פניו מבית יעקב אעפי"כ אחכה וקוה לה' והקבה"ו שומע ומקשיב דברים הללו שדברו יראי ה' איש אל רעהו ביום צרה וכותב דבריהם בספר זכרון ואח"כ בבא יום הגמול והישועה יראה הקבה"ו את החילוק בין אלו שדבקו בו ובין אלו שסרו ממנו ונר"ל דעל צדיקים הללו שנכתבו בספר לזכרון לפניו כיון דניאל באמרו ביום ההוא ימלט כל הנמצא כתוב בספר היינו אלו שדבקו בהקב"ה אף בעת ההסתר פנים ונכתבו בספר לזכרון אלו ימלטו בעת הצרות של חבלי משיח. שוב מצאתי שאחד ממפרשי התנ"ך פירש כן דדניאל כיון בדבריו על הספר שניבא מלאכי הנ"ל וכעת בעת סדרי הדברים לבית הדפוס אין בידי שום ספר ע"כ איני יכול לציין המקום בתנ"ך ע"כ בודאי יחזק עצמו כל איש הישראלי בעתות הקשות האלה ובל ימעד קרסולו כי בא יבא העת אשר יתגלה לעיני כל החילוק בין עבוד אלקים ללא עבדו כנביאת הנביא ויקיים בעצמו מה שאנו אומרים בתפלה ובכל זאת שמך לא שכחנו כדאי לנו לישא כל עול הגליות בכל חומרותיה עלינו מפני גודל הגמול שיעשה לנו הקבה"ו ליום אשר יעשה הסגולה לשלם גמול לכל אחד כפי פעלו אשר פעל עם הקבה"ו.

נאמר (שיר השירים ב, ז): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ודרשו על כך חכמים (כתובות קיא, א), ששלוש שבועות השביע הקב"ה, שתיים את ישראל – שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות, ואחת את הגויים – שלא ישעבדו את ישראל יותר מדאי. אח"כ הוסיפה הגמרא עוד שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: "שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לנוכרים". עוד "אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר בשרכם כצבאות וכאילות השדה".

ויש סוברים שלרמב"ם ישיבת ארץ ישראל היתה מצוה עד שנשבעו ישראל ב' שבועות (כתובות קי"א ע"א): שבועה אחת שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא יעלו בחומה (שלא יעלו לארץ ישראל ביד חזקה) והשבועה השניה שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא ימרדו באומות (מגילת אסתר על סה"מ שם), ושבועה השלישית היא השביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בעם ישראל יותר מידי, וא"כ לפי מה שכתב הרב מאיר שמחה מדוינסק (בעל האור שמח) במכתב גלוי לעודד עליה לא"י, שמאז "הצהרת בלפור" "סר פחד השבועות וברשיון מלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל" (נדפס ב"התור" שנת תרפ"ב), חזרה וניעורה מצות ישיבת ארץ ישראל גם לפי הרמב"ם. ועוד נראה ששלושת השבועות הן קשורות אחת עם חברתה, ומעת שהאומות הפרו את השבועה ורדפו והרגו וטבחו והשמידו חלק ניכר מעם ישראל, וחלק מהם ישב שקט ושאנן ולא מיחה, הרי שהפרת השבועה על ידם ביטלה את השבועות הראשונות, וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג עמ' של"ג).

ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית.

Over the past number of years one of the most heatedly debated issues in Israel and in centers of Jewish population throughout the world has been the question of return of the liberated territories. Quite apart from strategic and political considerations as well as historical and emotional attachments, this issue involves a fundamental question of Jewish law. Analysis of the halakhic permissibility of return of portions of sanctified territory involves an examination of the ramifications of the mizvah concerning settlement in the Land of Israel and of the obligations which flow therefrom.