The Laws of Food Cooked by Non-Jews

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה: חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ הַשֶּׁמֶן. וְהַשְּׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחוֹמֶץ, וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה כִּלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, וְהַחִילֵּק, וְקוֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח שְׂלָקוֹנְדִית — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה.

MISHNA: This mishna lists items belonging to gentiles which it is prohibited to consume, but from which it is permitted to derive benefit. And these are items that belong to gentiles and are prohibited, but their prohibition is not that of an item from which deriving benefit is prohibited: Milk that was milked by a gentile and a Jew did not see him performing this action, and their bread and oil. The mishna notes that Rabbi Yehuda HaNasi and his court permitted the oil of gentiles entirely. The mishna resumes its list: And boiled and pickled vegetables, whose usual manner of preparation involves adding wine and vinegar to them, and minced tarit fish, and brine that does not have a kilbit fish floating in it, and ḥilak, and a sliver of ḥiltit, and salkondit salt (see 39b); all these are prohibited, but their prohibition is not that of an item from which deriving benefit is prohibited.

אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּמִי חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה? וְהָא תַּנְיָא: מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. אֲמַר לֵיהּ: פַּת — זָרֵיק לֵיהּ בֵּין הָעֵצִים. שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — רָמֵי לֵיהּ בִּכְלִי מָאוּס. גּוּפָא: מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. אַבָּיֵי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה, וְרָבָא אָמַר דְּבֵי רַבִּי יִצְחָק בַּר מָרְתָא אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת, אֲבָל חִיטֵּי — לֹא, שֶׁמָּא יָבֹא בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חִיטֵּי. וְאַמַּאי? נֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה! כִּדְאָמַר רַב אָשֵׁי:

Rava said: It is possible to reject this proof, as even if this action is permitted in principle, there is a rabbinic decree prohibiting it lest he encounter a stumbling block. If one keeps ritually impure fruit of teruma in order to press it for its juice, it is possible that he will forget its status and accidentally eat it. Abaye said to him: Are we concerned about this type of stumbling block? Wasn’t it taught in a baraita: One may light a fire with bread and oil of teruma that became ritually impure? It can be deduced from this baraita that there is no concern that a person will forget and eat these foods. Rava said to him: Bread is only permitted when one throws it among the wood used for fuel so that it is ruined and no longer considered edible. Teruma oil is permitted only when one puts it into a repulsive vessel so that no one will drink it. With regard to the matter itself, it was taught: One may light with bread and oil of teruma that became ritually impure. The Sages limited the application of this halakha, as Abaye said in the name of Ḥizkiya and Rava said in the name of the Sages from the school of Rabbi Yitzḥak bar Marta that Rav Huna said: They taught that one may use impure teruma as firewood only with regard to bread; however, with regard to wheat, no, one may not light a fire with it, lest one encounter a stumbling block and eat it, because wheat will not become inedible by being placed among the firewood. And Rabbi Yoḥanan said: Even wheat may be used as fuel. The Gemara asks: And why does he permit this? Let us be concerned lest he encounter a stumbling block. The Gemara answers based on what Rav Ashi said with regard to a different issue:

שלקות שבשלם עו"ג אסורין ל"ש אם בשלם עו"ג בביתו או בשלם בבית ישראל וה"ר אברהם היה מתירם אם בשלם עו"ג בביתו של ישראל דלא שייך בהו לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים ור"ת חולק עליו וכן נוהגין. ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שולחן של מלכים ללפת בו הפת או לפרפרת אבל דבר הנאכל כמו שהוא חי אפילו הוא חשוב להעלות על שלחן מלכים או דבר שאינו נאכל על שלחן מלכים אפילו אינו נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג ולא אסרו אלא כשמכוין העו"ג לשם בישול אבל אם אינו מכוין לשם בישול כגון שהסיק התנור ליבש בו כלים והיה בו בשר ולא ידע בו ונצלה או שחרך ראש גדי להסיר שער ונצלו ראשי האזנים שהם רכין עד שראוין לאכילה מותר כיון שלא כיון לשם בישול אבל אם כיון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחלה ונצלה אע"פ שלא כיון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אפי' הכי אסור לפיכך אם ידע שהיה בשר בתנור אפילו חממו ליבש כלי אסור חיישינן שמא כיון גם לבישול כיון שידע בו ולא אסרו אלא כשכל הבישול ע"י עו"ג אבל היה תחלתו או סופו על ידי ישראל מותר כיצד הניח עו"ג התבשיל על הגחלים ובא ישראל וחתה בגחלים מותר אע"פ שהיה מתבשל בלא חתוי וכן אם הניח ישראל ובא עו"ג וחתה מותר בד"א שמצאה עו"ג על גבי הגחלים כשחתה אבל אם נתנו הישראל על האש וסלקו מיד ובא עו"ג והחזירו אסור אא"כ הגיע למאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו כשסלקו שכל שנתבשל ע"י ישראל כמאכל בן דרוסאי אפילו אם סלקו הישראל מן האש אם בא עו"ג והחזירו וגמרו אין בו משום בישולי עו"ג וכתב הרשב"א דהוא הדין נמי אם בשלו עו"ג כמאכל בן דרוסאי אין לו היתר אח"כ ע"י גמר בישול ישראל ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דלהקל החשיבו כמאכל בן דרוסאי כמבושל ולא להחמיר הילכך אפילו אם בשלו כמאכל בן דרוסאי ובא ישראל וחתה בו וגמרו מותר. כתב הרשב"א הניח הישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם ובא עו"ג והפך בו ונתבשל הרי זה אסור הניח הישראל על גבי האש והניח העו"ג לשומרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו עו"ג עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אם לאו ה"ז מותר ואין חוששין שמא סלקו דספק דבריהם להקל ולא אסרו אלא בבישול שעל ידי האש אבל שלא ע"י האש אע"פ שמליח כרותח וכבוש כמבושל שרי הלכך בשר או דגים קטנים שכבשן עו"ג או מלחן עד שראוין לאכילה מותרין אפילו בשלם אח"כ שהמליחה אינו אוסרתן וכשמבשלם אח"כ דבר שנאכל כמו שהוא חי הוא מבשל וכן אם עושין דברים הראוין לאכילה על ידי עישון מותרין: כתב הרשב"א דגים מלוחין גדולים אע"פ שקצת אנשים אוכלין אותן חיין מחמת מלחן אכילה זו אכילה ע"י הדחק היא ואינה אכילה לפיכך אם בשלם עו"ג אסורין ויש מן החכמים שהתירו והראשון נראה עיקר.

עַכּוּ"ם שֶׁבִּשֵּׁל לָנוּ יַיִן אוֹ חָלָב אוֹ דְּבַשׁ אוֹ פְּרִישִׁין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ (מִכָּל) דָּבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי. כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָג תָּפֵל וּבֵיצָה וִירָקוֹת. אִם בִּשְּׁלָן הָעַכּוּ"ם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ בְּבִשּׁוּלָן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ"ם: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁהוּא עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכֹל בּוֹ אֶת הַפַּת. כְּגוֹן בָּשָׂר וּבֵיצִים וְדָגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכֹל בּוֹ אֶת הַפַּת כְּגוֹן תֻּרְמוֹסִין שֶׁשָּׁלְקוּ אוֹתָן עַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיִּין הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה מִשּׁוּם חַתְנוּת שֶׁלֹּא יְזַמְּנוֹ הָעַכּוּ"ם אֶצְלוֹ בַּסְּעֻדָּה. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכֹל בּוֹ אֶת הַפַּת אֵין אָדָם מְזַמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ עָלָיו: וְדָגִים קְטַנִּים שֶׁמְּלָחָן יִשְׂרָאֵל אוֹ עַכּוּ"ם הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ מִקְצָת בִּשּׁוּל. וְאִם צְלָאָן עַכּוּ"ם אַחַר כֵּן מֻתָּרִין. וְכָל שֶׁבִּשְּׁלוֹ יִשְׂרָאֵל מְעַט בִּשּׁוּלוֹ בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף מֻתָּר. לְפִיכָךְ אִם הִנִּיחַ הָעַכּוּ"ם בָּשָׂר אוֹ קְדֵרָה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל בַּבָּשָׂר וְהֵגִיס בַּקְּדֵרָה אוֹ שֶׁהִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל וְגָמַר הָעַכּוּ"ם הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

When a gentile cooks wine, milk, honey, quince, or the like, i.e., any entity that is usually eaten raw, it is permitted. [Our Sages] issued their decree only with regard to entities that are not eaten at all raw, e.g., meat, unsalted fish, an egg, and vegetables. If a gentile were to cook them from the beginning to the end without the Jew participating in the cooking at all, they are forbidden because they were cooked by gentiles. When does the above apply? To [food] that would be served on the table of kings to be eaten together with bread, e.g., meat, eggs, fish, and the like. When, by contrast, [food] would not be served on the table of kings to be eaten together with bread, e.g., vetch cooked by gentiles, it is permitted despite the fact that it is not eaten uncooked. Similar laws apply in all analogous situations. For the fundamental purpose of the decree was to prevent intermarriage, by [hindering] a gentile from inviting [the Jew] to a feast. And when [food] would not be served on the table of kings to be eaten together with bread, a person would not invite a friend [to share a meal] of it. When small fish were salted by a Jew or a gentile, it is as if they have undergone part of their cooking process. [Therefore] if a gentile roasted them afterwards, they are permitted. [Similarly,] whenever a Jew performs a small part of the cooking process, whether at the beginning or at the end, [the food] is permitted. Accordingly, if a gentile placed meat or a pot on the fire and the Jew turned over the meat or stirred the pot or, conversely, the Jew placed [the food on the fire] and the gentile completed [the cooking process], [the food] is permitted.

וקי"ל דסתם כלים של עובד כוכבים אינם בני יומן (ממש) ממשחא שליקא ומשמן שהתירו ומקורט של חלתית דלקמן. ואע"ג דמשביח מעיקרו חשיב ליה נותן טעם לפגם משום דסתם כלים של עובד כוכבים אינן בני יומן. אפ"ה שרינן להו משום דהוה ספק ספיקא. ספק אם נשתמשו בו היום ואפילו נשתמש בו היום שמא נשתמש בו בדבר שהוא פוגם בעין.

תניא נמי הכי, מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא נכרי ומהפך בו עד שיבוא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש. והיכא דהניח ישראל על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו, ואינו יודע אם סלקו מעל גבי האור והחזירו אם לאו, מסתברא דאין חוששין לכך, חדא דספקא דרבנן הוא ולקולא, ועוד דמה הנאה יש לו לנכרי בסלוקו ובחזרתו. ועוד שמעינן לה מדתניא: (ישראל שהניח) [מניח ישראל] בשר על גבי גחלים ובא נכרי (והפך) [ומהפך] בו עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, וכן (אשה ששפתה) [שופתת אשה] קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סלקו מעל גבי האש היא מתניתא. וגם ר"ח ז"ל כן פירש, וזה לשונו: והני מילי היכא דליכא חשש דילמא חליף לה, כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה, או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף, וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור, אלמא כל היכא דליכא למיחש לחלופי, לא חיישינן דילמא שקיל לה נכרי מעל האור ומחזירה (תוה"ב שם).

אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא - פרש"י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות וכן פ"ה במתני' אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו ר"ת דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים: איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא - פי' שאינם נאכלים חיים ואין עולין על שולחן מלכים ואור"ת דמדנקט הני ולא נקט דבש וגבינה שעולין על שולחן מלכים ונאכלים חיים ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהם לשון אחרון מוסף על הראשון ולהקל עליו דאפילו אינו נאכל חי כיון שאינו עולה לית ביה משום בישולי עובדי כוכבים ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו או נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי עובדי כוכבים דבשל סופרים הלך אחר המיקל וראיה מדאמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה לח ע"ב) גבי משחא שליקא וכן גבי דבש בסתם התלמוד (לקמן עבודה זרה לט:) אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי הוא פירוש ולא שייך ביה בישולי עובדי כוכבים אע"ג דעולה על שולחן מלכים הוי וגם ר' יוחנן עבד לקמן (עבודה זרה דף נט. ע"ש) עובדא להיתר גבי תורמוסא דשלקי עובדי כוכבים ואכלו ישראל דאסר רשב"ל וא"ל רבי יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים ואע"ג דתורמוס אינו נאכל כמו שהוא חי: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עובדי כוכבים - פי' אם בישלן עובד כוכבים אחרי שמלחן ישראל שרו כיון שקודם בישולם היו נאכלים מחמת מלחם אמר רב יוסף ואם צלאן סומך עליהם משום עירובי תבשילין ולא גרס עובד כוכבים עד ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא כפר"ח והשתא ניחא דלא תקשי לקמן דר' יוחנן דאסר דג מליח וביצה צלויה דהתם מיירי במלחו עובד כוכבים והכא מיירי במלחו ישראל ודגים קטנים מלוחים נאכלין כמו שהם חיים אומר רבי יהודה דמדקאמר מלוחים דמשמע שאין מלוחים אסירי א"כ צ"ל דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שולחן מלכים דאי לא תימא הכי תקשי לן להא דאמר איכא בינייהו דגים קטנים פי' דלמ"ד נאכל כמו שהוא חי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים ולמ"ד אינו עולה דגים קטנים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים והלכתא כתרוייהו לקולא וא"כ אמאי נקט מלוחים אפילו אין מלוחים נמי:

דין כלי ראשון הוא מה שהוחם על האש עד שיד תינוק סולדת בו והיא היורה שהזכרנו וכלי ב' הוא ששופכים מכלי א' לתוכו ואע"פ שהמים חמין שיד תינוק סולדת בו נקרא כלי ב' דלא פלוג רבנן והיא הקערה שהזכרנו כדאמ' בפ' כירה (ד"מ ע"ב) פעם א' נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ ואמר תן מעט מים בכלי ב' ופי' התוס' כלי ראשון שהיד סולדת מתוך שעמד על האור דפנותיו חמין ומוחזק חומו זמן רב וכלי ב' מותר אע"פ שהיד סולדת בו מפני שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר. כלי ב' ששמו בו חמין תחילה ואח"ך הודחו בהם קערות של בשר ושל חלב יחד אפי' ב"י הכל מותר דקי"ל כלי א' מבשל וכלי ב' אינו מבשל דאין כח במים להבליע בקערות ואם שמו הקערות תחילה בכלי ועירה עליהם מכלי א' הכל אסור דעירוי מבשל כדי קליפה כדפי' לעיל וכך משמע בפרק כירה גבי האלפס והקדרה.

שאלה קדירה של דייסא שמשהין אותה על גבי כירה בשבת למחר כשמורידים את הקדירה מעל הכירה מכניסין בה עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור על צדדי הקדירה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולם גוף אחד ופעמים מסירין מים מעל פנים ואחר כך מערבין אותה ופעמים מוסיפין לה מים חמים לפי מה שהיא צריכה כל אלו המעשים אסור או מותר: תשובה ודאי שכל זה מותר הוא שהרי בפירו' תנינא השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך רבי עקיבא אומר לא יגמור ואוקימנא דבמחוסרים שחיקה פלגינן ואפסיקא הלכה למעשה כרבי ישמעאל וקל וחומר הדברים אם מלילות שהם מחוסרים שחיקה מותר לגמור שחיקתן בשבת הריפות שכבר נשחקו ונתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרין אלא עירוב בלבד לא כל שכן ואין לנו איסור בזה הענין אלא מחוסר דיכה בלבד כמו שנתברר שם בצריך דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסיר ואין הריפות מחוסרין דיכה שכבר דכו אותן במדוכה כל צרכן ונתבשלו כל צרכן ואינן מחוסריה אלא מעט שחיקה ועירוב ונתינת מים חמין לתוך הקדירה מותר ולפי' מותר לעשות כל אלו המעשים אחר שמורידין הקדירה מעל הכירה שאין כאן אלא שחיקה וכתישה בלבד: משה ב"ר מימון זצ"ל

אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכל, יצא ידי חובתו.

דיני בשולי עובדי כוכבים. ובו ט"ז סעיפים: דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת שבישלו עובד כוכבים אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל אסור משום בישולי עובד כוכבים: כל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסוף מותר לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים הרי זה מותר. (ואפי' לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים): אין שגירת (פי' הבערה ובערו והשיקו תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד אלא ההנחה דוקא לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת וכן נוהגין (הגהות ש"ד ובארוך כלל מ"ג ובמרדכי פא"מ) ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל (ממשמעות מהרא"י בהגהת ש"ד וכל בו) וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם רק שהעובד כוכבים הדליק האש מאש של ישראל שרי (או"ה שם בשם מהר"ם):

A food that is not eaten when it is raw and is served at a kings table, to spread on bread or as a dessert, which was cooked by a non-Jew, even in the pots of Jews and in the house of a Jew, it is forbidden because it was cooked by a non-Jew Anything which a Jew cooks to some small degree, whether at the beginning or the end of the cooking, is permitted. Therefore, if the non-Jew placed meat or a dish on the fire, and the Jew flipped the meat and stirred the dish, or he stirred it, and the non-Jew finished cooking, this is permitted. (And even if the dish couldn't be cooked without the non-Jew). The use of a Jewish-lit oven is sufficient to qualify bread as "bishul Israel". However, in other types of cooking, the lighting of the fire nor the lit of the oven hold any significance. It is only the actual act of placing the food in the oven that qualifies it as "bishul Israel". Therefore, if one wants to cook in a pan in an oven of non-Jews, it is necessary that the Jew puts the pan in himself, to a place in the oven that is appropriate to cook in. Rema: And there are those that disagree and believe that lighting a fire or stoking the coals in any way with regards to cooking, as with bread, is sufficient, and that is our custom. And even stoking the fire without any particular intentions works. And there are those that say that even if the Jew did not stoke the fire, and did not throw in any wood chips, only that the non-Jew lit the oven from a fire that was lit by a Jew, that is permitted.

דין בישולי עובדי כוכבים ובלשון הגמ' שלקות. ובו נ"ג סעיפים: שלקות שבישל עובד כוכבים והוא מאכל כשר מ"מ אסרום חז"ל והיא חמורה מפת שנתבאר בסי' הקודם שהקילו בו בכמה פרטים ושלא נתפשטה גזירת הפת בכל ישראל אבל איסור שלקות נתפשטה בכל ישראל ואין בזה חיי נפש כבפת והיא גזירה קדמונית שקודם שגזרו על הפת גזרו על השלקות ואסמכוה אקרא כמבואר בפ׳ אין מעמידין דדריש לה מן אוכל בכסף תשבירני וגו' ע"ש [ל"ז:] ומתחלה גזרו עליה מטעם חתנות ועל הפת לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות כל כך עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי"ח דבר גם על הפת [תוס׳ שם] וכשהתירו את הפת לא התירו את השלקות דתרי מילי נינהו [שם] ורק פת שאינו מה' מיני דגן דלא נחשב בכלל פת ישנן בכלל גזירת שלקות כמ"ש בסי׳ הקודם סעיף י"ד ע"ש [והר"ן כתב דמקודם גזרו על הפת משום דשכיחא מילתא ואח"כ גזרו על השלקות ע"ש]: במה נוהג בישולי עכו"ם נתנו חז"ל שני כללים דכל דבר הנאכל כמות שהוא חי כמו פירות וכיוצא בהם אין בהם משום בישוליהם [שם לח:] וכן כל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים אין בהם משום בישוליהם [שם] וקיי"ל כהני תרי לישני דכנאכל כמו שהוא חי אף שעולה על שלחן מלכים או שאינו עולה על שלחן מלכים אף שאינו נאכל כמו שהוא חי אין בהן איסור זה וכן הסכימו כל רבותינו הראשונים והאחרונים דאיסור זה אינו אלא בדבר שאינו נאכל חי ועולה על שלחן מלכים וכן פסקו בטור וש"ע סעי' א׳:

עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ובישלם העובד כוכבים אם העיקר מדבר שיש בו משום בישולי עובד כוכבים אסור ואם לאו מותר: הגה ומותר לאכול אפונים קלויים של עובד כוכבים וכן הקטניות שקורין ערבשי"ן קלויים דאינן עולים על שלחן של מלכים וכן נהגו בהם היתר אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב שאז נוהגים בהם איסור (רמב"ם פי"ז דמ"א ומהר"א מפראג והגהות בארוך) אבל בלאו הכי שרי ואין לחוש לכליהם של עובד כוכבים דסתמן אינן בני יומן וכל פרי שנאכל כמו שהוא חי אע"פ שבשלו אותו עובד כוכבים ונמחה ונעשה תבשיל בידיהם שרי ועל כן אוכלין הפובידל"א שעושין העובדי כוכבים (ד"ע ממשמעות הרמב"ם ור"ן ותוס' והוא פשוט):

חיטים ששולקין אותם הגויים צחי בישול עד שמגיעים למאכל בן דרוסאי, וחוזרין ומיבשים אותם, וזהו שקורין בערבי "בורג'ול", מותר לקנותו מן הגויים כדי לבשלו ולאוכלו, דבשול הגויים אינו חשוב כלום, כיוון דנתיבש ותו לא חזי, וכמו שכתב מרן ז"ל בשו"ת "אבקת- רוכל", סימן ל. ועיין "שיורי-ברכה" ו"ערך השולחן", וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדד,.וכתב "ערך-השולחן", דאם נעשה "בורגול" על-ידי ישראל, ובשלו הגוי שני אין לו התר מצד בישול ראשון שבשל ישראל. והנה פה עירנו יש פרי חמוץ ביותר שקורין אותו "דבדיב" (פרי הדר חמוץ מר, בעל קליפה עבה שימושית), והוא כמו אתרוגין, ומבשלין קלפתו העבה בסוכר, יש בזה איסור בישולי גויים, יען דאם מבשל אחר שנתייבש, אינה נאכלת אפילו על-ידי הדחק; ואם מבשל בעודה לחה, דנאכלת על-ידי הדחק, הנה אנן קימא לן כמרן ז"ל דסבירא ליה: נאכל חי על-ידי הדחק, יש בו בישולי גויים. וכן פרי שקורין "נארינג'ה" (פרי הדר חמוץ-מר, "חוש-חש"), בעודם קטנים הרבה, הם מרים כלענה, ומבשלים אותם בסוכר, יש בזה איסור בישולי גויים, דאין נאכלים חיים אפילו על-ידי הדחק. וכן מרקחת שקורין בערבי "סכנגבין" (ריבת הדרים), שהוא חמוץ של פרי לימון חמוץ שמבשלים אותו בסוכר, אף-על-פי שנאכל על-ידי הדחק קודם בישול, יש בו בישולי גויים כסברת מרן ז"ל הנזכרת. אין הבערת תנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר דברים המתבשלים, אינו מועיל אלא ההנחה על האש, או שיעשה הישראל שאר צורכי בישול, כגון שיהפך ויניח באופן שבלא זה לא היה מתבשל.ואף-על-גב דיש אומרים דגם בבישול מהני כדין פת אנן בתר מרן ז"ל גרירן, שפסק לאסור, וגם בדיעבד יש להחמיר: ועיין "פרי חדש" ושאר אחרונים, ואפילו לדעת המתירים בחתוי זה אינו אלא-אם-כן חותה בגחלים קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, וגם שהיתה באופן דהחתוי ההוא מועיל להוסיף הבישול, וכנזכר באחרונים ז"ל. והא דמהני ההנחה על האש לדידן, הינו דווקא אם הניחה במקום שראוי להתבשל שליש בישולו שהוא שעור מאכל בן-דרוסאי: ואם לאו, יש לאסור גם בדיעבד. ולכן אם הניח ישראל הבשר או הקדרה על גחלים עוממות שאין ראוי להתבשל שליש בישולו: וקודם שנתבשל שליש, בא הגוי וסלקה משם והניחה בפנים יותר, הרי זה אסור, דהא נתבטלה מעשה ישראל קודם שנתבשל שליש בישולו.

ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים וכו' שם (לח. ושם עד סוף הסימן) אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עו"ג מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וכו' וכתבו התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן שפסק ר"ת כתרי לישני להקל ואין אסור משום בישולי עו"ג אלא אם כן עולה על שלחן מלכים ואין נאכל כמות שהוא חי ודקדק כן מדברי התלמוד וכן דעת ר"ח וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהמ"א ודלא כהרמב"ן דפסק כלישנא דסוראי לחוד וכבר דחה הר"ן ראייתו. וכתב הרמב"ם דטעמא דבעינן שיהא עולה על שלחן מלכים הוא מפני שעיקר הגזירה משום חתנות שלא יזמנו העו"ג בסעודה ודבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו:

(ט) מגונה - דאין לשחות אלא מה שתקנו חכמים ומה"ט אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל [ד"מ] וכתב המ"א ואפשר שישחה מעט. וכ"ז בי"ח אבל שלא בי"ח יכול לכרוע ולהשתחות כרצונו ומשו"ה מצינו בר"ע שאדם מניחו בקרן זוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות וכתבו הפוסקים דהיה זה לאחר שסיים הי"ח ברכות ומה שאסר השו"ע בכל זה משום דכל הודאות האלו הוא דרך שבח והלול ואין שייך בהן כריעה והשתחויה וכל קומה לפניך תשתחוה כיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר שישתחוו לפניו ית' ג"כ דרך שבח והלול הוא אבל בואנחנו כורעים ומשתחוים שעל עצמו אומר יכול הוא לכרוע [ט"ז עי"ש עוד]:

א) שאלה אם מותר לאכול הקיימא"ק של עכו"ם: תשובה זה הקאיימא"ק הוא שעושין מן החלב שקורין בלשון איטליא קאוו"י די לאטי וכפי אשר הוגד שנותנין החלב בלילה תחת אויר הרקיע ועולה כמין זיעה למעלה ומלקטין אותה מע"ג החלב ואח"כ מקישין בחלב ונקפאת החמאה ואחר מקפיאה ועושה הגבינה עוד ע"י בישול מוציאים מן הנסיובי הכאריש"ה שקורין ריקוט"ה ושאר מי חלב יועיל לתרופה:

ומביאין לפני בעל הבית קערה שבה ג' מצות, ומרור, וחרוסת, ושאר ירקות מאיזה מין שירצה, וחומץ או מי מלח, ושני תבשילין מאיזה מין שירצה. טעם המצות ידוע, ולמה הם שלש יתבאר מתוך דברינו בעזה"י. מרור, זכר לוימררו את חייהם. חרוסת, זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו. ושאר ירקות, יתבאר לפנינו למה הן באין. שני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

קדירה שאינה בת יומא דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשלו בה האיסור הויא נותן טעם לפגם ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה גזירה אטו בת יומא בין שבלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר ובין שבלועה מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא:

לפי פירוש רש"י "אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול" הכרחי לומר, שגם בשני המקומות שבהם התורה אוסרת אכילה והנאה מופיע הביטוי "לא תבשל", מפני שהבישול הוא ההתחלה המביאה לידי אכילה והנאה

יֵשׁ לִטְעוֹם הַתַּבְשִׁילִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְטוֹב לִטְעוֹם מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל:

פת ובישולי גויים / אינם נאכלים חיים הכלל הראשון באיסור בישולי גויים, שמדובר במאכל שאין רגילים לאוכלו חי. כלומר, מאכל שהבישול מכשיר לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו. לפיכך, יש איסור בתבשילי בשר ודגים, הואיל ואינם נאכלים חיים. כמו כן יש איסור בתבשילי דגן וקמח, כדוגמת גריסים, פתיתים ואיטריות. וכן בתבשילי קטניות, כדוגמת עדשים, חומוס ואורז. ואף במאכל שאפשר לאוכלו חי בשעת הדחק, כמו ביצה שאפשר לגומעה חיה, יש איסור בישולי גויים (ע"ז לח, ב; שו"ע יו"ד קיג, יד-טו).

בערב שבת חזון מותר לטעום התבשיל אף על פי שיש בו בשר ושומן, הואיל ויש מצוה בטעימת התבשיל לכבוד שבת. והמחמיר תבוא עליו ברכה. [שם] .

המנהג הכשר שבליל עשירי באב אין אוכלים בשר ולא שותים יין, ונהגו כן גם כשחל ביום ששי. אבל מותר לטעום מהתבשילים שיש בהם בשר, בערב שבת, לכבוד שבת. [שם] .

כל מה שדרך לערב בתבשיל בשאר ימות השנה, כגון אפונים ובצלים וביצים טרופות וכדומה, נחשב הכל תבשיל אחד, ולכן יש סועדים לבם בסעודה המפסקת בתבשיל עדשים עם ביצים טרופות בקדרה, מפני שהוא מאכל אבלים. ואין לעשות כן אלא במקום שדרך לבשל כן גם בשאר השנה, אבל אם עושים כן רק על מנת לאכול משני מינים אלו, יש לאסור.

בשר שלא נמלח שנכבש במים מעת לעת, אף שנאסר לבישול והותר רק לצלי, מכל מקום מותר לבשלו אחר הצלייה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תכב]

דבר הנאכל כמות שהוא חי אם נתבשל חשוב תבשיל לענין זה. ובאפוי אפילו כמה מינים אין לו דין שני תבשילים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקעה] .

שני מיני מאפה אין בהם איסור ומותר לאוכלם בסעודה מפסקת. [הערה 20] – אשל אברהם (בוטשאטש סי' תקנ"ב): "ולזה נראה שאפוי איננו בכלל תבשיל לגבי זה. ומנהג העולם היודעים ונזהרים הוא כן, שאין מבשלים לביבות ממולאים ואופין ואוכלים גם כן לחם, ואין קפידא רק בצליה ובישול ששייך גם כן בבשר מה שאין כן אפיה".