שותפות עם גוי בתרומות ומעשרות

הלכה: מַתְנִיתִין דְּרִבִּי מֵאִיר דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר אֵין קִנְיָין לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעוֹ מִיַּד מַעֲשֵׂר. רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֵשׁ קִנְיָין לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפוֹטְרוֹ מִן הַמַּעֲשֵׂר. רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ טַעֲמָא דְּרִבִּי מֵאִיר וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחוּזָּה. הֵקִישׁ אֲחוּזָה לַעֲבָדִים. מַה עֲבָדִים אַתֶּם קוֹנִין מֵהֶן וְהֵן אֵינָן קוֹנִין מִכֶּם אַף אֲחוּזָה אַתֶּם קוֹנִין מֵהֶן וְהֵן אֵינָן קוֹנִין מִכֶּם. אָמַר רִבִּי לָעְזָר בֵּי רִבִּי יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יָסָא וְדָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי מֵאִיר וְהָאָרֶץ לֹא תִימָּכֵר לִצְמִיתוּת כִּי לִי הָאָרֶץ. לְחוֹלְטָנִית. אָמַר לֵיהּ כָּל גַּרְמָא אָמְרָה דְּהִיא מְסַייעָה לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. לֹא תִמָּכֵר הָא אִם נִמְכְּרָה חֲלוּטָה הִיא. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַגּוֹי מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מֵהֲלָכָה וְנוֹתְנָן לַשֵּׁבֶט וְנוֹתֵן דָּמִים מִן הַשֵּׁבֶט. הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מְחוּבָּרִין מִן הַגּוֹי מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מֵהֲלָכָה וְנוֹתְנָן לַשֵּׁבֶט וְאֵינוֹ נוֹטֵל דָּמִים מִן הַשֵּׁבֶט. מַה טַעַם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתְּ מוֹצִיא וְאֵין אַתְּ מוֹצִיא מִיַּד מַכָּרֵי כְהוּנָּה וּלְוִיָיה. וַאֲתְיָא כַּיי דָּמַר רִבִּי לָעְזָר כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתְּ מוֹצִיא וְאֵין אַתְּ מוֹצִיא מִיַּד הַגּוֹי. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה הֲלָכָה כְּרִבִּי שִמְעוֹן דִּלֹא כֵן מַה נָן אָמְרֵי רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֵין הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. אֶלָּא בְגִין דְּתַנִּי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי מַעֲשֶׂה שֶׁנִּתְעָרְבוּ פֵּירוֹת טְבוּלִין בְּפֵירוֹתַי וְשָׁאַלְתִּי אֶת רִבִּי טַרְפוֹן. וְאָמַר לִי צֵא וְלוֹקְחָם מִן הַגּוֹי וְעַשֵּׂר עֲלֵיהּ. וְתַנִּי עֲלֵיהּ רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֵשׁ קִנְיָין לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפוֹטְרוֹ מִן הַמַּעֲשֵׂר. דְּלָא תִיסְבּוֹר מֵימַר תְּרֵיי כָּל קֳבֶל תְּרֵיי אִינּוּן. לְפוּם כֵּן צָרַךְ לוֹמַר הֲלָכָה כְּרִבִּי שִמְעוֹן.

HALAKHAH: The Mishnah is Rebbi Meïr’s, since Rebbi Meïr says that a Gentile may not acquire real estate in the Land of Israel to remove it from tithe; Rebbi Jehudah and Rebbi Simeon say, a Gentile may acquire real estate in the Land of Israel to free it from tithe. Rebbi Immi in the name of Rebbi Simeon ben Laqish: The reason of Rebbi Meïr (Lev.25:46): “You shall transmit them by inheritance to your sons after you, to inherit by the rules of real estate.” This brackets real estate with slaves. Just as you may buy slaves from them but they cannot buy from you, so real estate you may buy from them but they cannot buy from you. Rebbi Eleazar ben Rebbi Yose said before Rebbi Yasa, the following supports Rebbi Meïr (Lev. 25:23): “The land shall not be sold permanently, because the land belongs to Me,” absolutely Rebbi Jonah, Rebbi Simon in the name of Rebbi Joshua ben Levi: He who buys loose produce from a Gentile separates heave and heave of the tithe as a matter of practice, gives it to the tribe, and receives money from the tribe. But he who buys produce still in the ground from a Gentile separates heave and heave of the tithe as a matter of practice, gives it to the tribe, and does not take money from the tribe. What is the reason? (Num. 18:26) “If you remove the tithe from the Children of Israel.” From the Children of Israel you remove the tithe, but not from the acquaintances of Cohanim or Levites. From the Children of Israel you remove the tithe, but not from the hand of a Gentile. Rebbi Judah ben Pazi in the name of Rebbi Hoshaiah: Practice follows Rebbi Simeon. Otherwise, we would say, between Rebbi Meïr and Rebbi Simeon, practice does not follow Rebbi Simeon. But because it was stated: “Rebbi Simeon from Shezur said, once some produce that was ṭevel was mixed up with my produce. I asked Rebbi Ṭarphon, and he told me: Go and buy from a Gentile and tithe for it.” On that we have stated: “Rebbi Jehudah and Rebbi Simeon say, a Gentile may acquire real estate in the Land of Israel to free it from tithe.” Lest you think that this case has two opposed by two. Therefore, he had to say that practice follows Rebbi Simeon.

כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעַשְׂרוֹת, כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

They said a general principle concerning tithes: whatever is food, and is looked after, and grows from the land, is liable for tithes.

וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אֶחָד בְּסוּרְיָא, חַיָּב לְעַשֵּׂר:

תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים שָׁוְותָה סוּרְיָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִשְׁלֹשָׁה לְחוּצָה לָאָרֶץ. (סִימָן: עָב בַּר רַק). עֲפָרָהּ טָמֵא – כְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְהַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא – כְּמוֹכֵר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַמֵּבִיא גֵּט מִסּוּרְיָא – כְּמֵבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ. וּבִשְׁלֹשָׁה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לָהּ בְּטׇהֳרָה – נִכְנָס, וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא –

Having mentioned the status of Syria, the Gemara cites a related halakha. The Sages taught (Tosefta, Kelim 1:5): In three ways Syria is equal to Eretz Yisrael, and in three ways it is similar to outside of Eretz Yisrael. The Gemara inserts a mnemonic device for the ways in which Syria is different than Eretz Yisrael and is similar to Eretz Yisrael: Ayin beit, beit reish, reish kuf. Syria has the status of land that is outside of Eretz Yisrael in the following respects: First, its soil is ritually impure like that of land outside of Eretz Yisrael. And the second is that one who sells his slave to a master in Syria is like one who sells him to a master outside of Eretz Yisrael, and the second master is obligated to emancipate the slave. And third, one who brings a bill of divorce from Syria is like one who brings it from outside of Eretz Yisrael, in that he must say: It was written in my presence and it was signed in my presence. And in three ways Syria is similar to Eretz Yisrael: Its produce is obligated in tithe and in the mitzvot of the Sabbatical Year like Eretz Yisrael. And one who wishes to enter it while remaining in a state of ritual purity may so enter, as though it were part of Eretz Yisrael. And one who acquires a field in Syria

אתה מוצא שאין ישראל עומדים בעולם אלא בזכות המצות שהם עושים בארץ אמר בלעם מי מנה עפר יעקב (במדבר כ"ג י') מי יכול למנות מצות שישראל עושים [בעפר] זורע ומקיים לא תזרע כרמך כלאים (דברים כ"ב ט') וחורש בשור ומקיים לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (שם שם י') העמיד הכרי נותן תרומה כך מי יכול למנות מצות שישראל עושים בעפר לפיכך הם מתרבים בארץ כך הוא אומר למען תחזקו ובאתם ורביתם וירשתם את הארץ (שם י"א ח') שאפילו ישראל באים לידי (חסרון) [סרחון] והקב"ה כועס עליהם ומביא עליהם מרדות והם באים לידי חיסרון אלא חוזרים ומתרבים כן אתה מוצא בימי דוד שמנה יואב את ישראל והלך מהם שבעים [אלף] איש וחזרו ורבו בימי שלמה יותר ממה שהיו מניין ממה שהשלים הנביא יהודה וישראל [רבים] כחול [אשר] על שפת הים לרוב:

מְמוֹרָחִין מִן הַגּוֹי, מְעַשְּׂרָן וְהֵן שֶׁלּוֹ. דְּמָרְחִינְהוּ מַאן? אִילֵימָא דְּמָרְחִינְהוּ גּוֹי — ״דְּגָנְךָ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא דְּגַן גּוֹי! אֶלָּא דְּמָרְחִינְהוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּת גּוֹי. מְעַשְּׂרָן, דְּאֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וְהֵן שֶׁלּוֹ — דְּאָמַר לֵיהּ: קָאָתֵינָא מִכֹּחַ גַּבְרָא דְּלָא מָצֵית (אִישְׁתַּעֵית) [אִישְׁתַּעוֹיֵי] דִּינָא בַּהֲדֵיהּ.

that is gathered in smoothed piles, from a gentile, he tithes the piles but they are his, as he is not required to give the teruma to a priest or the tithes to a Levite. The Gemara asks: Who smoothed the piles? If we say that a gentile smoothed them, doesn’t the Merciful One state: “Your grain” (Deuteronomy 12:17, 18:4), with regard to teruma and tithes, indicating that only grain whose processing is completed by a Jew is subject to the rules of teruma and tithes, but not the grain of a gentile? Rather, clearly a Jew smoothed them while they were in the possession of the gentile before purchasing them. Therefore, he tithes them, as a gentile has no capability of acquisition of land in Eretz Yisrael that would cause the abrogation of the sanctity of the land, thereby removing it from the obligation to tithe its produce. But the tithes are still the Jew’s, as he says to the priest: I have come to own this produce on the basis of the rights of a man with whom you cannot engage in litigation, i.e., a gentile, from whom I bought the produce. Since he is not obligated to give teruma or tithes to the priest, I am not required to give them either.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שׁוּתָּפוּת גּוֹי בִּתְרוּמָה, רַבָּנַן חַיּוֹבֵי מְחַיְּיבִי, דְּתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשׁוּתָּפוּת – טֶבֶל וְחוּלִּין מְעוֹרָבִים זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיָּיב, וְשֶׁל גּוֹי פָּטוּר. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה, וּמַר סָבַר אֵין בְּרֵירָה, אֲבָל שׁוּתָּפוּת דְּגוֹי – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיֶּיבֶת.

The Gemara provides an alternative explanation as to why the Rabbis do not derive the exemption of sheep owned in partnership with a gentile from the case of teruma. If you wish, say instead that with regard to teruma, the Rabbis hold that one who owns produce in partnership with a gentile is in fact obligated, as it is taught in a baraita: If there were a Jew and a gentile who purchased a field in partnership, the produce grown in that field is considered to be untithed produce, which is subject to the halakhot of terumot and tithes, and non-sacred produce, which is exempt from the requirements of terumot and tithes, mixed together; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The portion of the Jew is obligated in teruma and tithes, but the portion of the gentile is exempt. The Gemara explains the inference. They disagree only with regard to the following issue: That one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that there is retroactive clarification, which means that when they divide the produce it will be clarified who owned which produce from the outset; and one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that there is no retroactive clarification, and because it grew in a mixed state, it retains that status even after they divide the produce. But with regard to produce that a Jew owns in partnership with a gentile, everyone agrees that it is obligated in teruma.

גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִידֵּי מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִי הָאָרֶץ״ – לִי קְדוּשַּׁת הָאָרֶץ; אֲבָל יֵשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִידֵי מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דְּגָנְךָ״ – וְלֹא דְּגַן גּוֹי; אֲבָל אֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״דְּגָנְךָ״ – וְלֹא דְּגַן גּוֹי, וּמָר סָבַר: דִּיגּוּנְךָ, וְלֹא דִּיגּוּן גּוֹי.

GEMARA: Rabba says: Even though a gentile has no capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to cause the abrogation of the sanctity of the land, thereby removing it from the obligation to tithe its produce, as it is stated: “For the land is Mine” (Leviticus 25:23), which teaches: The sanctity of the land is Mine, and it is not abrogated when the land is sold to a gentile; a gentile does have, however, the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to allow him to dig pits, ditches, and caves in the land he has purchased, as it is stated: “The heavens are the heavens of the Lord; but the earth has He given to the children of men” (Psalms 115:16). And Rabbi Elazar says: Even though a gentile has the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to cause the abrogation of the sanctity of the land, removing it from the obligation to tithe its produce, as it is stated with regard to tithes: “The tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17), which teaches that it is only the grain of a Jew that is obligated in tithes and not the grain of a gentile; a gentile does not have, however, the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to allow him to dig pits, ditches, and caves, in the land he has purchased, as it is stated: “The earth is the Lord’s” (Psalms 24:1). The Gemara asks: With regard to what principle do Rabba and Rabbi Elazar disagree? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Elazar, holds that “your grain” teaches that only grain grown in the field of a Jew is obligated in tithes, but not the grain grown in the field of a gentile. And one Sage, Rabba, holds that “your grain” is not referring to the produce itself, but rather to your accumulation of the produce into a pile, which obligates the produce in tithes, and not the accumulation of the produce into a pile by a gentile, as Rabba holds that if a gentile harvests and gathers grain, the grain is not obligated in tithes.

וְרַבִּי נְחֶמְיָה – (מִטָּמֵא אַטָּמֵא) מִי תָּרְמִינַן? וְהָתַנְיָא: תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּמֵא, וּמִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּהוֹר, וּמִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא; אֲבָל לֹא מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַף מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּמֵא לֹא הִתִּירוּ לִתְרוֹם, אֶלָּא בְּשֶׁל דְּמַאי! הָכָא נָמֵי בְּשֶׁל דְּמַאי.

It has now been established that the baraita, which states that if one’s barrel of untithed, impure wine is breaking, he may separate it as teruma of the tithe for other barrels of untithed, impure wine, may be explained in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. The Gemara asks: And according to Rabbi Neḥemya, may we separate teruma from impure produce for other impure produce? But isn’t it taught in another baraita: One may separate teruma from produce that is impure for other produce that is impure, and from produce that is pure for other produce that is pure, and from produce that is pure for produce that is impure, but not from produce that is impure for produce that is pure. Rabbi Neḥemya says: Even with regard to separating from produce that is impure for produce that is impure, the Sages permitted one to separate teruma in this manner only in the case of doubtfully tithed produce [demai]. Consequently, how can the aforementioned baraita unequivocally permit one to separate impure wine as teruma of the tithe for other impure wine? The Gemara answers: Here too, in the baraita, it is discussing a case of demai.

תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי: ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי״, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי״ – חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.

§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 3:2): With regard to an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession that I separated from my produce on your behalf, one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it, i.e., the one-tenth of the tithe that is given to the priest and forbidden to both the Levite and the Israelite; rather it is assumed to be only first tithe. However, if he said to him: There is a kor of tithe of yours in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it. The Gemara asks: What is the baraita saying? Abaye said: This is what it is saying: In the case of an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is not concerned that perhaps the Levite converted the tithe that is now in the possession of the Israelite into teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere. Since the Israelite did not specify how much tithe of the Levite’s he had, the Levite would not know how much of his other tithe could be exempted from teruma of the tithe by converting this tithe into teruma of the tithe. But if an Israelite said to a Levite: There is a kor of tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is concerned that since the Levite knows the amount of the tithe, perhaps he converted it into the teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere.

כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם. חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – קָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ. וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם – לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר שֶׁכּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

is like one who purchases a field in the outskirts [parvarei] of Jerusalem. The Gemara clarifies: The tanna who says Syria is obligated in tithe and the mitzvot of the Sabbatical Year like Eretz Yisrael holds that the conquest of an individual is called a conquest. Once Syria was conquered by King David, who is considered an individual in this regard, the sanctity of Eretz Yisrael applied to it and its residents became obligated in the mitzvot of Eretz Yisrael. The baraita further teaches: And one who purchases a field in Syria is like one who purchases a field in the outskirts of Jerusalem. The Gemara asks: With regard to which halakha was this stated? What practical ruling is taught by this statement? Rav Sheshet says: This serves to say that one writes a bill of sale [ono] for this purchase, and one may write a bill of sale even on Shabbat.

מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ עוּבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נׇכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה — פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּיִשְׂרָאֵל״, אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים.

עַכּוּ"ם שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִפְקִיעוּהָ מִן הַמִּצְווֹת אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ אֵינָהּ כְּכִבּוּשׁ יָחִיד אֶלָּא מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּמֵבִיא בִּכּוּרִים. וְהַכּל מִן הַתּוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא נִמְכְּרָה לְעַכּוּ"ם מֵעוֹלָם וְיֵשׁ קִנְיָן לְעַכּוּ"ם בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר: פֵּרוֹת הָעַכּוּ"ם שֶׁגָּדְלוּ בְּקַרְקַע שֶׁקָּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּם בְּיַד עַכּוּ"ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ"ם פְּטוּרִין מִכְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "דְּגָנְךָ" וְלֹא דְּגַן עַכּוּ"ם. וְאִם לְקָחָן יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן וּגְמָרָן יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל מִן הַתּוֹרָה. וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן הִיא שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לַלֵּוִי בְּמַעֲשֵׂר וְלַכֹּהֵן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר אֲנִי בָּאתִי מִכֹּחַ אִישׁ שֶׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לִטּל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ לֹא יִתֵּן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן כִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר (במדבר יח כו) "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר" טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל אַתָּה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. אֲבָל טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ"ם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לַכֹּהֵן הַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן וְלוֹקֵחַ דָּמֶיהָ: מָכַר הָעַכּוּ"ם הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע. אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמְרוּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל וְנוֹתֵן הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים. וְאִם מְכָרָן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת מַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר וְנוֹתֵן מֵהֶן לַבְּעָלִים לְפִי חֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. לָקַח תְּבוּאָה זְרוּעָה מִן הָעַכּוּ"ם אַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְנִגְמְרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל. מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנוֹתֵן שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמַּעֲשֵׂר לַלֵּוִי וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן וּמוֹכֵר לוֹ הַשְּׁלִישׁ:

When a gentile purchases land in Eretz Yisrael, he does not cause it to be absolved from [the observance of] the mitzvot. Instead, its holiness is still intact. Therefore, if a Jew purchases this land from [the gentile], it is not considered as a private conquest. Instead, he should separate the terumot and the tithes and bring the first fruits. All these [obligations] are Scriptural in origin, as if it was never sold to a gentile. When a gentile acquires land in Syria, his acquisition has the power to absolve [the land] from the obligations of tithes and the Sabbatical year, as will be explained. [The following laws apply with regard to] produce belonging to a gentile that grew on land that he purchased in Eretz Yisrael. If all the work involving the produce was completed in the possession of a gentile and the gentile straightened the edges of the grain heap, they are exempt, because [the verse mentioning the obligation to separate terumah, Deuteronomy 18:4] mentions "your grain," [thus excluding] the grain of a gentile. If a Jew purchases [the produce] after it was harvested, but before the tasks involved with it were completed and they were completed by a Jew, all [of the agricultural obligations apply with regard to the produce] according to Scriptural Law. He must separate the great terumah and give it to a priest and [separate] the terumat ma'aser and sell it to a priest. The first tithe belongs to him, because he can tell a Levite with regard to the tithes and a priest with regard to the terumat ma'aser: "I am coming in the stead of a person from which you could not have collected anything." Why do we say that he should not give the terumat ma'aser to a priest as [he gives him] the great terumah? Because with regard to terumat ma'aser, it is written: "When you take the tithes from the children of Israel...." [Implied is that from] untithed produce that you purchase from a Jew, you should separate terumat ma'aser and give it to a priest, but from untithed produce that you purchase from a gentile, you need not give the priest the terumat ma'aser you separate from it. Instead, you sell it to the priest and take the money. [The following laws apply if] a gentile sold his produce to a Jew while it was connected to the earth. If [he sold it] before it developed to a stage when he is obligated to separate tithes and the work [associated with it] was completed while it was owned by the Jew, [the Jew] is responsible for all of the agricultural obligations and should give the terumot and the tithes to their [appropriate] owners. If [the gentile] sold [the produce] after it developed to a stage when he is obligated to separate tithes, he should separate terumat ma'aser and the tithes and give them to their [appropriate] owners according to the [acceptable] reckoning. What is implied? If he purchased grain that had been sown from a gentile after it reached a third of its growth and the work associated with its completion was performed while it was in the possession of a Jew, he should separate the terumot and the tithes, as we explained. He should give two thirds of the tithes to a Levite. [With regard to the] terumat ma'aser, he should give two thirds to the priest and sell him one third.

סוּרְיָא יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַקּוֹנֶה בָּהּ קַרְקַע כְּקוֹנֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית. וְהַכּל בְּסוּרְיָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

לשון הרמב"ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא"י אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנו לכהן ותרומת מעשר ומכדה לכהן ומעשר ראשון והוא שלו מכר הנכרי לישראל הפירות כשהן מחוברין אם עד שלא באו לעונת מעשרות באו לידי ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים ואם מכרן לאחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר שני ונותן לבעלים לפי חשבון כיצד לקח התבואה זרועה מן הנכרי אחר שהביא שליש ונגמר ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי התרומה לכהן ומוכר לו השליש: ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן התרומות ומעשרות ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אע"פ שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם מכר הנכרי פירות לישראל מחוברין אחר שבאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי ברשות הישראל אינן חייבין כתרומות ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות כרשות הנכרי ומרחן הנכרי אף על גב שהן ברשות הישראל: פירות ארץ ישראל שיצאו לח"ל פטורין מן החלה ומן המעשרות ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם ופירות של ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע"כ אע"פ שהלוקח מן הישראל והלוקח מהנכרי שוין שחייבין להפריש מדרבנן בזה הן חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש הכל ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו והלוקח מישראל אם המוכר חבר ובקי במעשרות ואינו חשוד עליהן אינו צריך לעשר שאסור לו לאדם למכור פירותיו טבלים ואם הוא ע"ה מפריש אחד מעשרה למעשר ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ומעכב המעשר לעצמו ומעשר ב' יחללנו על שוה פרוטה ומעשר עני יפרישנו ויעכבנו לעצמו אבל תרומה גדולה א"צ להפריש כלל שאין ע"ה חשודין עליה כתוב בסה"ת אע"פ שלוקח מנכרי ומישראל שניהם אינן אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי ודמי לתורם מחיוב על הפטור או איפכא וכ"ש שלא יתרום אפי' בלוקח מישראל על פירותיו ואצ"ל בלוקח מנכרי דלא:

אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וְשָׂדוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּמַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ שְׁכוּנָה וְאֵין שְׁכוּנָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה. וְאֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם שָׂדוֹת. וּבְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם שָׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה הֶחְמִירוּ בְּשָׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁתַּיִם, מַפְקִיעָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וְנוֹתֵן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם בָּתִּים וְשָׂדוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ אַרְצֵנוּ:

נָכְרִי וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בִּנְטִיעָה אִם הִתְנוּ מִתְּחִלַּת הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁיִּהְיֶה הַנָּכְרִי אוֹכֵל שְׁנֵי עָרְלָה וְיִשְׂרָאֵל אוֹכֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִשְּׁנֵי הֶתֵּר כְּנֶגֶד שְׁנֵי הָעָרְלָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה אָסוּר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְחֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיַּחְשֹׁב כַּמָּה פֵּרוֹת אָכַל הַנָּכְרִי בִּשְׁנֵי עָרְלָה עַד שֶׁיֹּאכַל יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד אוֹתָן הַפֵּרוֹת.

חלת [חו"ל] - חלה טורטי"ל חלה שמרימין מן העיסה שבחוצה לארץ הואיל ואינה מן התורה כדקיימא לן בקדושין (דף לו:) כל מצוה התלויה בפירות הגדלים בארץ אינו נוהג אלא בארץ:

שותפות העובד כוכבים חייבת בתרומה ומעשרות כיצד ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של עובד כוכבים אע"פ שמרחן העובד כוכבים וחייבים מדבריהם בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם גם בא"י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום:

עובד כוכבים שקנה קרקע בארץ ישראל וחזר ישראל ולקחה ממנו מפריש תרומות ומעשרות מה שאין כן בסוריא: פירות העובד כוכבים שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד העובד כוכבים ומרחן העובד כוכבים פטורין מכולם ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים ומפריש תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומשייר לעצמו מעשר ראשון והוא שלו מפני שהוא אומר ללוי אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו (והתרומת מעשר מוכר לכהן ונוטל דמיה) (טור):

עובד כוכבים שקנה קרקע בארץ ישראל וחזר ישראל ולקחה ממנו מפריש תרומות ומעשרות מה שאין כן בסוריא: מכר עובד כוכבים לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן העובד כוכבים ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשרות הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עובד כוכבים ומרחן העובד כוכבים אע"פ שהם ברשות ישראל הקונה פירות מעובד כוכבים בסוריא בין תלושים בין מחוברים אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות אע"פ שמרחן ישראל פטורים ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות הואיל וקנה אותם עם הקרקע חייב לעשר: ישראל שהיה אריס לעובד כוכבים בסוריא פירותיו פטורים לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מהעובד כוכבים בסוריא פירותיו פטורין:

פירות השותפין חייבים בתרומות ומעשרות בפרק ראשית הגז (חולין קלו.) וטעמא משום דכתיב מעשרותיכם תרומותיכם: ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה וכו' זה נלמד מדין אריס דלקמן: תרם האחד מהם ובא השני ותרם וכו' בפ"ג דתרומות תנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ"א תרומת הראשון תרומה ר' יוסי אומר אם תרם אחד כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם האחד כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי מה אנן קיימין אם בממחין אף ר"ע מודה אי בשאינן ממחין אף רבנן מידים אלא אנן כינן קיימין בסתם ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דממחין היינו שמוחין זה על זה וקאמר דבהא אפי' ר"ע מודה דכיון דכשתרם הא' עדיין לא מיחה חבירו נמצא שתרם ברשות שאין השותפין צריכים ליטול רשות זה מזה וכשבא הב' ותרם אם הראשון מוחה בידו מחאתו מחאה ואין תרומת הב' תרומה ואם אין האחד מוחה בידו אפילו רבנן מודו משום דגליא דעתיה דמעיקרא לא תרם אלא על חלקו ולא על חלק חבירו אלא בסתם אנן קיימין ר"ע סבר סתם אינן ממחין ורבנן סברי סתמן ממחין ונסתפקו בירוש' אם ר' יוסי מפרש דברי חכמים או חולק עליהם וסבר הרמב"ם ז"ל שהוא מפרש דבריהם.

ולפ"ז משכח"ל שפיר הא דעפר חו"ל וכן אילן ועציץ גם לפמש"פ הרמב"ם דאין קנין לנכרי באופן שקנה אח"כ הישראל ונתמרח בארץ, דאם הזריעה הי' במקום ת"ל א"כ אף דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייב מ"מ בכה"ג כיון דיש קנין לנכרי בחו"ל פטור מטעם דגנך ולא דגן נכרי משא"כ אם מקום הזריעה א"י הלא אין קנין לנכרי ולכשנתמרח ביד ישראל חייב (ובפשוטו י"ל דנ"מ אם חלה התרומה לפני המירוח דאם א"י הוא חל משא"כ אם הוא חו"ל וכ"כ המנח"ח). ח) ובמש"כ דחילוק גדול יש בין פירות חו"ל של ישראל לשל נכרי דבשל ישראל מהני בנכנסו לארץ לחייבו מה"ת ובשל נכרי גם למ"ד אין קנין בא"י בכה"ג ל"מ מה שנכנסו לארץ יבואר יפה ד' הירוש' בפ"ב דחלה הובא לעיל אות ג' דמשני שהי' תגרי נכרים מוכרים להם וכרי"ש דס"ל דכל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה נאמרו דלשי' הירוש' דגם בחדש איכא דין פירות חו"ל שנכנסו לארץ בשל ישראל רק בשל נכרי א"א דבכה"ג נתמעט מקצורכם (עי' מקנה קדושין דל"ז ובתשו' כנסת יחזקאל) אילם בארץ דאין קנין לנכרי ל"מ לפטור וחשוב קצירכם וגם למ"ד דחדש נוהג בחו"ל ל"ש למיפטר בשל נכרי כיון דא"צ לקדושת הארץ וכמש"כ הרא"ש בתשובה וכמו שהסביר השאג"א דכיון דלא תלה איסור חדש בקדושת הארץ שהרי איסורו נוהג אפילו בחו"ל

ומ"ש ואצ"ל בלוקח מן הנכרי וכו' בפרק השולח (גיטין דף מ"ז) אפליגו רבה ור' אלעזר אם יש קנין לנכרי בארץ להפקיעה מתרומות ומעשרות ומכל מצות התלויות בארץ או אם אין קנין לנכרי וכו' ומפרש רבינו דלא נחלקו אלא אם יש קנין מדאורייתא אבל מדרבנן לכ"ע אין קנין חייב לעשר והוא מדברי התוס' בס"פ השואל [דף ק"א] ובפ' הפועלים לשם וכך הוא דעת הראב"ד בהשגות סוף פי"א דהלכות מעשר דעל מ"ש לשם הרמב"ם דתבואה של נכרי פטורה מן המעשר כתב אמר אברהם חייבין מדרבנן ובסמוך בלשון הרמב"ם כתוב ג"כ דאם נגמרה מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום משמע דאפילו מדרבנן פטור וחולק עליו רבינו מיהו בסמוך כתבתי דנקטינן להקל על כי דברי הרמב"ם: ומ"ש ודוקא בלוקח אחר שמירחום וכו' כ"כ התוס' בפרק הפועלים בשם ר"ת דכשלקחן קודם שנגמרה מלאכתן למעשר דהיינו מירוח וגמר הוא מלאכתן הוי כאילו הוא זרען ותבואת זרעך קרינן ביה ואפילו בלוקח מנכרי כדמוכח בפ"ק דבכורות (דף י"א) והיינו בלוקח קודם מירוח ומרחן ישראל:

וכיון דאין קניין הגוי בקרקע בארץ ישראל מפקיע מן המצות, לפיכך פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרו מלאכתן ביד הגוי ומרחן ביד הגוי – פטורים מכל המתנות דתרומה ומעשרות; דכיון שנעשה המירוח ומדגן ביד הגוי, שהוא הזמן שחלה עליו חיובה – נפטרו, שנאמר "דגנך" – ולא דיגון גוי. אבל אם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן, וגמרן הישראל דמדגן ביד ישראל – חייבים, ומפריש תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר.

לפיכך שותפות הגוי גם כן חייבת. ואף על גב דעודנו ביד גוי, ובעודה ביד גוי אמרינן דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשרות, וכתיב "דגנך" ולא דגן גוי, והוא הדין "דגנך" המיוחד ולא שיש לגוי שותפות. כי לא פטרינן משום זה של שותפות, דנימא דבכל קלח וקלח יש לו חלק לגוי בו ויפטר, דדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקין אותה במידה, וקרינן ביה "דגנך" בחלקו של ישראל. אלא משום דקיימא לן דבשל תורה אזלינן לחומרא ולא אמרינן ברירה, ואפילו חלקו לא אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו של גוי וזהו חלקו של ישראל.

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל – לא הפקיעה מפני כך מן המצות, שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. ואם חזר ישראל ולקחה ממנה – מפריש תרומה ומעשרות כאילו לא נמכרה מעולם. מה שאין כן בסוריא: הואיל וכיבוש יחיד הוא, ואינה ארץ ישראל אלא מדבריהם – בקל היא מופקעת מקדושתה.

הנוכרי שהפריש תרומה משלו, אף על גב שמן התורה אינה תרומה – גזרו חכמים שתהיה תרומתו תרומה, משום בעלי כיסין שיתלו ממונם בגוי כדי לפוטרו. ובודקין את הגוי שהפריש התרומה: אם אמר "בדעת ישראל הפרשתיה" – תנתן לכהן. ואם לאו – טעונה גניזה, שמא בלבו לשמים. במה דברים אמורים? בארץ ישראל. אבל בחוצה לארץ לא גזרו עליהן. ומודיעין אותו שאינו צריך לתרום ואינה תרומה כלל.

התרומות והמעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל. כמו שכבר כתבנו בסימן, שכל שהוא חובת קרקע – אינה נוהגת אלא בארץ ישראל. ובארץ ישראל נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, דהא סתם "בארץ ישראל" תלה רחמנא. ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער, גזירה משום ארץ ישראל, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל, ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים הוסיפו והתקינו שיהו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לארץ ישראל, וגזרו בהן משום ארץ וישראל. וסוריא שהוא כיבוש יחיד דדוד כבשיה, הקונה בה שדה חייב בתרומות ומעשרות מדברי סופרים. ושאר כל הארצות – אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן כלל.

ודווקא בארץ ישראל, אבל בסוריא כיון דאפילו הקונה שדה שם אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם כמו שנתבאר בסעיף א, הקונה פירות מהגוי בסוריא בין תלושים בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת מעשרות, אף על פי שמרחן ישראל – פטורים. ואם קנו קרקע מן הגוי בסוריא ופירות מחוברין בה, אם הגיעו לעונת מעשרות ביד הגוי – פטורין. ואם עדיין לא הגיעו לעונת מעשרות, הואיל וקנה אותם עם הקרקע – חייב לעשר מדברי סופרים.

הנותן שדהו זרועה לגוי, בקבלה שקבל עליו הגוי לעובדו ולתת לישראל שנתנו לו מן התבואה ממה שתעשה הן רב או מעט, חציו או שלישיתו או מה שיתנו ביניהם, וכן אם נתנו לישראל שאינו נאמן על המעשרות על דעת כן, אף על פי שלא באו לעונת המעשרות – צריך לעשר על ידם, דהא הם וודאי לא עשרו. אבל אם נתנה לסתם ישראל אפילו הוא עם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות – אינו צריך לעשר על ידו. שכיון שלא הגיע לעונת המעשרות בידו – סמך על רוב עמי הארץ מעשרין הן. ומשבא לעונת המעשרות בידו – אינו סומך עליו וצריך לעשר על ידו. כיצד הוא עושה? עומד על הגורן ונוטל; ואינו חושש למה שאכלו, שאין אנו אחראין להם.

ישראל שהיה אריס לגוי בסוריא – פירותיו פטורים מן המעשרות, לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום. וכבר אמרנו שיש קנין לגוי בסוריא להפקיע מיד מעשרות. וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן הגוי בסוריא – פטור מן התרומות ומן המעשרות.

ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות, וגמרן הגוי ומרחן – פטורין מן התרומה ומן המעשרות. ואפילו מדרבנן אינו חייב. ואף על גב דקיימא לן אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשרות, הני מילי כשחזר ולקחה הישראל כמו שיתבאר בסעיף ג. אבל כל זמן שהם ביד גוי בשעת מירוח, וקנאם קודם הגיעם לעונת מעשרות – פטורים לגמרי. ואם אחר שבאו לעונת מעשרות מכרם, אף על פי שגמרן הגוי ומרחן, דמן התורה פטור משום "דגנך ולא דיגון גוי" – חייב בכל מדברי סופרים. דכיון שהגיעו ביד ישראל לעונת המעשר ונתחייב מדבריהם – אין חוזרין ונפטרין.

(לענין רמונין שמקצתן לקטן ישראל ומקצתן לגוי אי צריך להפריש תרומ' ותרומ' מעשר מן הכל) שאלה ועל אותם הרימונ' שמקצת' לקטן הישראל ומקצתם לקטן הגוי דסביר' ליה למר שיפריש תרומה ותרומ' מעש' על הכל ומעשר שני לפי חשבו' וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב מן ההלכו' והיא משנה פ"ג דחלה זיתי מסק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר וכו' ואם לאו מוציא תרומ' ותרומת מעשר על הכל ומעשר שני לפי חשבון. תשובה מטיבותי' דמר אמינא דלא צריך למעבד כה"ג ומשנה זו כבר תרגמא ר"ש הזקן ז"ל ביין ושמן מתוך שהוקש' לו הא דמסי' שמואל בפ"ק דר"ה לכל אין בילה חוץ מיין וכמו דאין לאוקומי מתני' כר"ש שזורי דאמר יש בילה דסתמית היא ואתיא דלא כרבנן ואתי נמי דשמואל דלא כהילכת' לכך פירשה שמן של זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף יין של ענבי בציר וכו' וכן הוא מפורש בירושלמי לפי שהביאו שם דר"י וריש לקיש פליגי בטבל בטל ברוב או אינו בטל והא תנן הת' מפורש שהטבל במינו אוסר בכל שהו להכי צ"ל דל"פ ר"י לקיש אלא בדרבנן והא דאוריית' היא דהיינו תירוש ויצהר אבל זיתים וענבים לפי הירושלמי לא הוי מדאוריית' ויש מקום עיון בזה אין כאן מקומו ואי קשיא ממתני' דפ"ד דתרומ' המפריש מקצת תרומה ומעשרו' מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ופי' רבינו שמשון והראב"ד ז"ל הואיל והוציא מקצת תרומ' נשאר חציו מתוקן והו"ל טבל וחולי' מעורבין זה בזה הילכך אינו מפריש ממנו על מקום אחר שדומה כמי שתורם ומעשר מן הפטור על החיוב ואעפ"כ תורם ומעשר ממנו עליו משמע דאתיא כמ"ד יש בילה י"ל דהתם אע"ג דחלה שם תרומה על מה שהוצי' לדעת הר"אבד ז"ל מ"מ אינו מועיל להוציאו מידי טבל עד שיפריש כשיעור וכשחוזר ומוציא גמר הפרש' הויא והו"ל כאילו הפריש הכל בבת אחת ואתי שפיר כמאן דאמר בירושלמי בהפריש ובדעתו להפריש ואפי' מאן דאמר התם דבסתם מיירי על הסתם דעתו להפריש כשיעור אבל במפרש שלא להפריש עוד ודאי הו"ל טבל וחולין מעורבין ולמ"ד אין בילה אין לו תקנה אבל כשהוא מפריש על מקו' אחר הרי זה כמי שמפריש מן המחויב במקצת על המחויב לגמרי אלא שלשון הירושלמי אינו מכוון לזה יפה מה בין מוציא ממנו עליו למוציא ממנו על מקום אחר בשעה שמוציא ממנו עליו כל הטבל עלה בידו ובשעה שמוציא ממנו על מקום אחר מזה ומזה עלה בידו והרמב"ם ז"ל פירשה לענין התרומה עצמה שכיון שהוא מקצת לא חל עליה שם תרומה ואין זה אלא כמי שחלק את הערימה הילכך צריך שיוציא מזה החלק תרומ' ומעשר וזהו פי' ממנו עליו כלו' על התרומה וקשה לדבריו ז"ל דהא תנן באותו פרק עצמו עלה בידו מששים וכו' תרומה ויחזור ויתרום אלמא אע"ג שתרם מקצת תרומה חל עליה שם תרומה ולא הוי טבל וצריך לומר לפירושו דהכ' בתרומ' מעשר דוקא מיירי שיש לה שיעו' מן התור' מעשר מן המעש' ואם פיח' מן השיעו' אין עליה דין תרומה כלל אבל בתרומ' גדול' כיון דמדאוריי' חטה אחת פוטרת את הכרי תרומה ויחזור ויתרום נמצא לפי זה דההיא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף וכו' ביין ושמן היא דיש בהם בילה אלא שהרמב"ם ז"ל סתם דבריו ולא פיר' שנראית דעתו לפרש המשנ' כפשט' בזיתים וענבים ונר' לי דהא דלא חש להא דשמואל בפ"ק דר"ה משום דאמר בהקומץ רבה אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן הלכה כר"ש שזורי ואתי שפיר דסתם מתני' דחלה כוותיה אזלא ור' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה וידוע הוא דהלכה כר' יוחנן לגבי שמואל כ"ש דר' חנינא רביה קאי כוותיה דאמרי' בפר' הקומץ רבה א' עולא אמר ר' חנינא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו ומיהו אע"פכ מתני' דחלה אינה ענין לנדון שלפנינו דהא תנן פר' ה' דדמאי הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל א' וא' ובתמרים ובגרוגרו' בולל ואוכל ונוטל וע"כ לומר לפי שיטת הרמב"ם שיש חילוק בין דבר הדק שדרכו לימדד וכיון שמוציא במדה הרי הוא בלול ומעשר מן החייב שבו על החייב שבו וכר"ש שזורי דאמר יש בילה אבל פרוסות פת או פלחי דבילה שמוציא פרוסה אחת או פלח דבילה אחת למעשר ודאי אסור דשמא זה פטור היה והו"ל מעשר מן הפטור על החיוב וכן הדין בנדון שלפנינו באותם הרימונים שצריך להוציא אחת או שתים לתרומ' שמא אותם הם הפטורים והכי מייתי בירושלמי דר' יוחנן סבר עד כזתים נבללין משמע שאנו מחלקין בין דבר דק לדבר הגשש אף אנו נאמר שיש חילוק בין תאני' לרמוני' ופרוסו' פת וכו' והכי מוכח בירושלמי פ"ה דדמאי אהא דתנן אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך א"ר ינאי ובלבד לחבר מעתה ע"ה שנתערב לו טבל בחולין אין לו תקנה כיצד עושה הולך אצל חבר וכו' ואי ס"ד בההיא דזיתי מסיק דיש בילה הרי יש לו תקנה כיון שאין לו פרנס' ממקום אחר שיעשה ממנו עליו אלמא אין בילה ורבינו שמשון ז"ל פירש בתמרים ובגרוגרו' בולל ונוטל דורסן ובוללן יפה כדי שיהיו מעורבין ואזל לשיטתיה שאם התמרי' כמות שהן אין בהם בילה וכדשמואל דאמר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ונראין דבריו ז"ל מדתני' המרבה במעשרות פירותיו מתוקני' ומעשרותיו מקולקלי' והיינו טעמא לפי שאותו התוספ' לא חל עליו שם מעשר והרי הוא טבל וחולין מעורבין זה בזה ואי אמר' שיש תיקון ממנו עליו מן החיוב שבו על החיו' שבו הא לא הוי מקולק' שהרי יכול הוא לתקן וכן הממעיט דאמרי' פירותיו מקולקלין הרי יש להם תיקון שיחזור ויתרום והו"ל למימר כי ההיא דתנן תרומה ויחזור ויתרום אלא משמע שאין עוד תיקון דאין בילה ונמצא מעשר מן הפטור על החיוב ואין לדחוק ולומר דהא דאמרי' מעשרותיו מקולקלין היינו כל זמן שאינו חוזר ומעשר' וכן פירותיו מקולקלין מדפרכי' בפ' כל המנחות באות מצה על הא דתני' תורמין תאנים על הגרוגר' במנין אי ס"ד כמות שהן משתערין הו"ל מרבה במעשרות ותני' מרבה במעשרות וכו' ואי מ"מ יש להם תיקון מאי פריך הו"ל מרבה במעשרו' דילמא ברייתא לא אתא לאשמועי' אלא חידושא דתורמין מזה על זה דלא תימא שהם שני מינים ונקט במנין אורחא דמילתא שדרך לתקן פירותיו תחילה לאוכלם ואח"כ יתקן המעשרות מיני' ובי' ליתנם לכה' לפי שהוא דבר מועט אלא משמ' דמרב' במעשרו' אין לו תיקון ממנו עליו כלל וע"כ להפרי' ממקום אחר וכיון שכן למאי הלכתא תני במנין כיון דסוף המעש' מקולקל וצריך להפריש המקום אחר אפי' אי יכבוש במדה יעש' תיקון זה שיפרוש עליו ממקו' אחר ומיהו יש לדחות דדייק מדנקט תאנים על הגרוגרות במנין גרוגרות על התאנים במדה משמע דמנין ומדה אתא לאשמועי' דאי לאשמועי' דמין במינו הוא מסיפא שמעינן להו דתורמי' מזה על זה ובגיטין פ' השולח משמע להדיא מדברי רש"י והתוס' דס"ל הכי שאין תיקון לטבל מעורב אלא ממקום אחר גבי הא דמייתי התם בבריית' דישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי דס"ל אין ברירה ופי' רש"י אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין וצריך להפרי' ממנו עליו נמצא מעשר מן החייב שבו על החייב שבו נראה דמשמע ליה לרש"י שאם לא כן שבכל חטה יש בה חלק חיוב ופטור הו"ל מעשר מן הפטור על החיוב והתוס' ז"ל הוכיחו שאין הדבר כן שיש בכל חטה חלק מבורר מהא דהאחין שחלקו לקוחות הן וכו' לכך כתבו שאין תקנה לטבל זה שאין ידוע כמה הגיע לו מחלק הגוי ונמצא מעשר מן הפטור וכו' אלמא סבירא להו כמ"ד אין בילה ולענין נ"ד כבר כתבתי לעיל דלכ"ע אין זה מעשר כדפרישית הנרא' לע"ד כתבתי נאום הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

ואע"ג שבסוף הדבור כתבו ועוד אומר ר"י דאין נראה ששום חכם יאמר שקדושת הארץ בזמן בית שני במצות התליות בארץ הוו מדרבנן מ"מ הדבר תלוי וגם ר"ת נסתפק בזה וסוף דבר שהדברים ארוכים ועמוקים ומי יאמר שבא עד תכליתן אלא שודאי אנו יתמי דיתמי אית לן למהדר בתר הפוסקי' האחרונים שהם ידעו בדברי הראשונים וא"כ אחר שסמ"ג ע"ה הוי בתרא טובא ומי לנו גדול ממנו שידע בחדרי דברי התוס' כמוהו והוא כתב שכן הלכה כמו שנוהגים בני א"י וכתב שזה תקנה גדולה לדרים בה בזמן הזה שפתים ישק כל רואה דבריו ואין להרהר אחריו וכיוצא בזה כתב מהרי"ק ז"ל שרש קס"ו וז"ל ואת"ל דר"י חולק מכח תירוצו מ"מ פשי' שיש להלך אחר דברי ר"ת מאחר שהסמ"ג ור"מ שהיו אחרי ר"ת ור"י וידעו דבריהם טפי מינן הם הכריעו כדברי ר"ת ע"כ וכ"ש שנוכל לומר אנחנו שאחר שסמ"ג ידע טפי מינן דברי הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו דברי ר"י ור"ת והכריח כדברי הרמב"ם ז"ל כדפרשי' הכי אית לן למנקט גם כי אני אומר הרוצה להחמיר על עצמו אין לגעור בו ואחשוב כי רוב ערעורי השואל יתורצו במה שכתבתי כי על ערעור האתרוג יש לי לומר שאין בו גמגום כלל כיון שמצינו שהרמב"ם ז"ל מכשיר לצאת ידי חובה באתרוג אפי' הוי טבל גמור מן התורה כמ"ש הר"ן ז"ל משמו בחידושיו על ההלכות בפ' לולב והביא ראיה לדבריו ואעפ"י שהר"ן ז"ל דחה ראיתו מ"מ כדאי הוא הרמב"ן ז"ל לסמוך עליו בדבר גדול מזה וכ"ש ע"פ דרכנו שאמרנו שאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאים בו לדעת ב"ה דהלכה כוותייהו וכן פסקו כל הפוסקים. עוד אני אומר לרווחא דמלתא שאפי' היה בזמן הזה טבל מן התורה היו יוצאים בו ידי חובה כיון שהיהודי כשחותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאוכלו אלא לצאת בו י"ח מצוה ואני לומד זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות מעשר וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן והביא ראיה מן הפסוק יע"ש א"כ זכינו לדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו: אברא שאם אוכלין אותו בלי עישור טועים ולערבב מתבואת השותפים עם הגוי גם זה מבואר עם מה שאמרתי שהרי הרמב"ם ז"ל כתב פ"א מהלכות תרו' על ענין זה אע"פ שחלקו גדיש טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח של גוי אע"פ שמרחן וחיובן מדבריהם כמו שביארנו בד"א בא"י שהמעשרות בשל תורה ובשל תורה אין ברירה אבל בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם פירות הגוי שנגמרו על ידו פטור מכלום ע"כ: למדנו מכאן בפירוש כי כאשר חייוב התרומה והמעשר מדבריהם פירות הגוי שנגמרו על ידו פטור מכלום אפי' מדבריהם גם למדנו שיש ברירה וכבר בררנו שהתרומה בזמן הזה אפי' בא"י לא הוי מדאורייתא ויש ברירה ולא כמו שכתב השואל דאין ברירה גם מ"ש השואל וז"ל אע"פ שמרחו הגוי בשלחותו של ישראל כו' לא ידעתי מאי קאמר כי ודאי אין שליחות לגוי ולעולם אפי' פירו' ישראל שמרחן הגוי בשליחות ישר' פטור מן התורה וא"כ בחלק הגוי שפיר עבדי שאינן תורמים אבל בחלק הישראל מודה אני שחיי' מדבריהם אפי' מרחן הגוי:

מצוות תרומות ומעשרות היא מהמצוות התלויות בארץ, שכל הגדל בשטחי ארץ ישראל, כולל עבר הירדן המזרחי וסוריה, בכלל המצווה. אלא שכאשר רוב עם ישראל יושב בארץ – חיוב המצווה מהתורה, וכאשר רוב העם אינו בארץ, כמו במצבנו כיום – חובת המצווה מדברי חכמים. ויש סוברים שבמקומות שהתיישבו בהם עולי בבל בימי בית המקדש השני, גם כשרוב העם אינו בארץ החיוב מהתורה (להלן יב, יא-יב; בפנה"ל שביעית ויובל יא, ד, מבואר מי נכלל בחשבון העם היהודי לדין רוב). כל השטחים שתחת שלטון מדינת ישראל חייבים בתרומות ומעשרות בברכה, וניתן להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלים במקום אחד על פירות שגדלים במקום אחר. אולם נכון שלא להפריש מפירות שגדלים בשטחי ארץ ישראל שתחת שלטון זר כירדן, סוריה, לבנון ומצרים – על פירות הגדלים במדינת ישראל וכן להיפך, מפני שיש סוברים שבשטחים שתחת שלטון ישראל יסוד המצווה מהתורה, ובשטחים שמחוץ לגבול המדינה יסוד המצווה מדברי חכמים. כאשר רוב ישראל יישבו בארץ, חיוב המצווה יהיה מהתורה בכל השטחים שתחת שלטון ישראל (סוגיה זו מבוארת בהרחבה להלן יב, יז).