One Occupied With a Mitzvah

מַתְנִי׳ שְׁלוּחֵי מִצְוָה — פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה. חוֹלִין וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן — פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ — פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״ — פְּרָט לְחָתָן. מִכָּאן אָמְרוּ: הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה — פָּטוּר, וְאֶת הָאַלְמָנָה — חַיָּיב. וְהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְגוֹ׳״ — אוֹתָם אֲנָשִׁים מִי הָיוּ? נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

MISHNA: Those on the path to perform a mitzva are exempt from the mitzva of sukka. The ill and their caretakers are exempt from the mitzva of sukka. One may eat and drink in the framework of a casual meal outside the sukka. GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived that one who is performing a mitzva is exempt from the mitzva of sukka? The Sages taught in a baraita that it is written in the Torah that one recites Shema at the following times: “When you sit in your house, and when you walk by the way, and when you lie down, and when you rise up” (Deuteronomy 6:7). The Sages interpret: “When you sit in your house,” to the exclusion of one who is engaged in the performance of a mitzva, who is not sitting at home; “and when you walk by the way,” to the exclusion of a groom, who is preoccupied with his mitzva of consummating the marriage and is not walking along the way. The baraita adds that from here the Sages stated: One who marries a virgin is exempt from reciting Shema on his wedding night, and one who marries a widow is obligated. § The Gemara asks: And is the halakhic principle that one who is engaged in a mitzva is exempt from performing another mitzva derived from here? It is derived from there, as it is taught in a baraita that it is written: “There were certain men who were impure by the corpse of a person and they could not observe the Pesaḥ on that day” (Numbers 9:6). Before proceeding with the discussion, the baraita seeks to clarify with regard to those men who became impure: Who were they? The baraita answers: They were the bearers of Joseph’s coffin, which the Jewish people brought with them in the desert. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.

נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן, וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה. אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶם — פְּטוּרִין, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶם — חַיָּיבִין. וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַתְּפִלָּה.

אָבֵל אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵילוּתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״. אִי אֲבֵילוּת דְּמֵעִיקָּרָא הוּא — אָתֵי עֲשֵׂה דְרַבִּים וְדָחֵי עֲשֵׂה דְיָחִיד. וְאִי אֲבֵילוּת דְּהַשְׁתָּא הוּא — לָא אָתֵי עֲשֵׂה דְיָחִיד וְדָחֵי עֲשֵׂה דְרַבִּים.

§ A mourner does not practice the halakhot of his mourning on a Festival, as it is stated: “And you shall rejoice in your Festival” (Deuteronomy 16:14). The Gemara explains: If it is a mourning period that had already begun at the outset of the Festival, the positive mitzva of rejoicing on the Festival, which is incumbent upon the community, comes and overrides the positive mitzva of the individual, i.e., the mourning. And if the mourning period began only now, i.e., the deceased died during the Festival, the positive mitzva of the individual does not come and override the positive mitzva of the community.

אֶלָּא, עוֹסְקִין בְּמֵת מִצְוָה הָיוּ שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן לִהְיוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא״, בְּיוֹם הַהוּא אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת, הָא לְמָחָר — יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת! צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָתָם — מִשּׁוּם דְּלָא מְטָא זְמַן חִיּוּבָא דְּפֶסַח, אֲבָל הָכָא, דִּמְטָא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא — מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא כָּרֵת, אֲבָל הָתָם, דְּאִיכָּא כָּרֵת — אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

Rather, they were unnamed people who were engaged in tending to a corpse whose burial is a mitzva, i.e., which has no one else available to bury it, and their seventh day of impurity occurred precisely on the eve of Passover, as it is stated: “And they could not observe the Pesaḥ on that day” (Numbers 9:6). The Gemara infers: On that day they could not observe it; on the next day they could observe it. Although they would be purified at nightfall and would then be eligible to partake of the Paschal lamb, at the time of the slaughter and the sprinkling of the blood they were not yet pure. They asked whether the Paschal lamb could be slaughtered on their behalf. Apparently, they were obligated to perform the mitzva of burial of the corpse although it prevented them from fulfilling the mitzva of sacrificing the Paschal lamb, which is a stringent mitzva. This is the source for the principle that one engaged in the performance of a mitzva is exempt from performing another mitzva. The Gemara answers: Both sources are necessary. As, if it had taught us there, in the case of impurity imparted by a corpse, the conclusion would have been that the exemption from sacrificing the Paschal lamb is due to the fact that the time of the obligation of the Pesaḥ had not yet arrived when they were obligated to bury the corpse, and therefore they proceeded to fulfill the mitzva that they encountered first. However, here, where the time to recite Shema had already arrived during the wedding, say no, that the groom is not exempt; therefore, it is necessary to teach that the groom is exempt. And if it had taught us here, with regard to Shema, the conclusion would have been that the exemption from Shema is due to the fact that it is not a stringent mitzva, as there is no karet administered to one who fails to fulfill it. However, there, with regard to the Paschal lamb, where there is karet administered to one who fails to observe the Pesaḥ, say that one is not exempt from performing it. Therefore, it is necessary to teach both cases.

הָהוּא מִבְּעֵי לְהוּ, לְכִדְתַנְיָא: ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ — פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״ — פְּרָט לְחָתָן. מִכָּאן, אָמְרוּ: הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה — פָּטוּר, וְאֶת הָאַלְמָנָה — חַיָּיב. מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא אָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא: לִקְרֵי. אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בְּשֶׁבֶת וּבְלֶכֶת״ מַאי ״בְּשִׁבְתְּךָ וּבְלֶכְתְּךָ״? — בְּשֶׁבֶת דִּידָךְ וּבְלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דְּמִחַיְּיבַתְּ, הָא דְּמִצְוָה פְּטִירַתְּ. הָתָם טְרִיד טִרְדָּא דְמִצְוָה, הָכָא טְרִיד טִרְדָּא דִרְשׁוּת.

The Gemara answers: Beit Shammai need this verse in order to derive other halakhot, as it was taught in a baraita which interpreted this verse that the obligation to recite Shema applies when you sit in your home, to the exclusion of one who is engaged in performance of a mitzva, who is exempt from the recitation of Shema; and when you walk along the way, to the exclusion of a groom, who is also exempt from the recitation of Shema. The baraita adds that from here, from this interpretation of the verses, they said: One who marries a virgin is exempt from the recitation of Shema on his wedding night, but one who marries a widow is obligated. The Gemara asks: Are we not dealing with a case where one walks along the way to perform a mitzva? The Torah did not designate the objective of his walk and, nevertheless, the Torah said to recite Shema, indicating that one is obligated even if he set out to perform a mitzva. Rather, the proof is from the formulation of the verse. If so, that the intention was to obligate in all cases, let the Torah write: When sitting and when walking. What is the meaning of: When you sit and when you walk? Certainly these additions come to emphasize in your sitting down and in your walking, meaning that when one does this for his own purposes and of his own volition, he is obligated to recite Shema, but when he does with the objective of performing a mitzva, he is exempt from reciting Shema, as in that case he is sitting or walking at God’s behest. The Gemara answers: Nevertheless, there is a distinction between the cases. For there, in the case of a groom, he is preoccupied with the preoccupation of a mitzva that he must perform; here, in the case of a ship lost at sea, he is preoccupied with the preoccupation of a voluntary act that he chooses to perform.

וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּתְפִילָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. גְּמָ׳ קְרִיאַת שְׁמַע: פְּשִׁיטָא! מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת? מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, קָמַשְׁמַע לַן.

and from phylacteries, but they are obligated in the mitzvot of prayer, mezuza, and Grace after Meals. The Gemara explains the rationale for these exemptions and obligations. GEMARA With regard to the mishna’s statement that women are exempt from the recitation of Shema, the Gemara asks: That is obvious, as Shema is a time-bound, positive mitzva, and the halakhic principle is: Women are exempt from any time-bound, positive mitzva, i.e., any mitzva whose performance is only in effect at a particular time. Shema falls into that category as its recitation is restricted to the morning and the evening. Why then did the mishna need to mention it specifically? The Gemara replies: Lest you say: Since Shema includes the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, perhaps women are obligated in its recitation despite the fact that it is a time-bound, positive mitzva. Therefore, the mishna teaches us that, nevertheless, women are exempt.

הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְאֵימָתַי הָאִישׁ נִתְחַיֵּב בְּמִצְוָה זוֹ מִבֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר וּמְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרוּד בָּהּ וְהָיָה מִתְיָרֵא מִלִּשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹת בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וְיִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְאַחֵר. שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:

שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. הוֹלְכֵי דְּרָכִים בַּיּוֹם פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בַּיּוֹם וְחַיָּבִין בַּלַּיְלָה. הוֹלְכֵי דְּרָכִים בַּלַּיְלָה פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בַּלַּיְלָה וְחַיָּבִים בַּיּוֹם. שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּיּוֹם פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בַּיּוֹם וְחַיָּבִים בַּלַּיְלָה.

כֹּהֲנִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה וְהַלְוִיִּם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים הַשִּׁיר עַל הַדּוּכָן וְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים בַּמִּקְדָּשׁ פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין:

מתני' שלוחי מצוה - הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים: פטורין מן הסוכה - ואפי' בשעת חנייתן: גמ' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה - שאינו חייב בקריאת שמע ולקמן מפרש מאי משמע:

שלוחי מצוה. הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי' בקונטרס וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אע"פ שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי' לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אע"פ דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות:

משום ר' שילא אמרו חתן פטור - מקריאת שמע דטריד ושאר בני חופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה:

היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן ק"ש לא יפסיק אלא יגמור עסקיה' ויקרא אם נשאר עת לקרות: היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהי' עוסק בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיו עוסקים בדין להרמב"ם גומר ואח"כ קורא ק"ש ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח ולהראב"ד מפסיק וקורא אע"פ שיש שהות לקרות [וע"ל סי' רל"ה]:

If one was occupied with communal needs and the time for the Recitation of the Sh'ma arrived, they should not interrupt [what they were doing], but rather finish their affairs and recite if there is time left to recite. If one was occupied with eating, or was in the bathhouse, or occupied with a haircut, or processing hides, or was occupied with a civil matter - according to the Rambam: he finishes and afterwards recites the Recitation of the Sh'ma. And if he was worried that the time to say [Sh'ma] would pass, and he stopped and read, behold, this is praiseworthy. And according to the Raavad, one stops and recites even though there would be enough time to recite (afterwards). [See below: Siman 235]

כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה: הגה ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה אז פטורין מק"ש ומתפלה ומתפילין דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן (הגהות אשירי בשם א"ז ור"ן פ' הישן):

העוסק בצ"צ כעוסק בתורה דמי פירוש לענין לעמוד מתוכו להתפלל שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי צבור וי"מ דהיינו לענין דאינו צריך לפסוק להתפלל:

One who is engaged in communal needs is like someone who is engaged in Torah, meaning, in regards to standing in midst of it to pray, that it too is a joy for the one who is engaged in communal needs. And there are those who explain that this [comparison] means that one does not need to interrupt [serving communal needs in order] to pray.

והעוסק בצרכי ציבור הרי הוא כלומד תורה לרבים, ואין צריך להפסיק ולקרות, אלא יגמור עסקיהם ויקרא אחר כך, אם נשאר עת לקרות. ואם לא נשאר, מה יעשה? הרי עסק במצוה ופטור ממצוה זו. אבל על כל פנים יעשה מה שיכול, ויקרא לפחות פסוק ראשון עד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בזמנה, כי זה דבר קצר הוא ואפשר לו לקרות אפילו בשעה שעוסק בצרכי ציבור.

(טז) בצרכי רבים - מיירי שאין שם מי שישתדל אלא הוא ולכך אינו פוסק דעוסק במצוה הוא ואפי' אם הוא עוסק רק בהצלת ממונם: (יז) והגיע וכו' - משמע מזה דאם התחיל באיסור אחר שהגיע הזמן צריך להפסיק ועיין בפמ"ג שמצדד דבכל גווני אינו צריך להפסיק: (יח) לא יפסיק - ואם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק. כתב הפמ"ג דאע"ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מק"ש מ"מ אם פסק וקרא שפיר יצא ידי חובה דלא פטור ממש מק"ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת:

(ז) ומשמשיהן פטורין וכו' - לפי שהן עוסקין במצוה וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה: (לה) שלוחי מצוה - כגון שהולך להקביל פני רבו או ללמוד תורה או לפדיון שבויים וכיו"ב: (לז) בין ביום בין בלילה - היינו אפילו הולכין רק ביום פטורים גם בלילה מפי שטרודים במחשבת המצוה ותיקונה והוי הכל בכלל עוסק במצוה ופטור ממצוה אחרת:

(כד) ותגריהם - אף שמרויחין מזה ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה [מ"א]: (כו) צריכים וכו' - כגון שנזדמן לו קונה שרוצה לקנות סת"ם והקונה רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים מצוה אחת שבאה לידו כגון הנחת תפילין או ק"ש וה"ה שאר כל המצות ע"כ מותר לכתוב ולמכור לזה אע"פ שעי"ז יעבור זמן המצוה [לבוש] ועי' בבה"ל: (כז) אז פטורין וכו' - ומיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע הזמן אסור להתחיל לכתוב כמש"כ סי' ע"ב ס"ב כ"כ המ"א אכן לפי מה שציירנו מתחלה בשם הלבוש שהקונה צריך לעבור בים או בשיירא וא"א לו להמתין עד שהסופר יקיים ק"ש ותפלה פשוט דלכו"ע מותר הסופר לעשות לו מלאכתו אם הוא משער שישאר לו זמן לקרות ואם יוכל לקרוא פרשה אחת מקודם יקרא:

חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה ולא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בראשו [או] חש בעיניו ויש מי שאומר שאין המשמשים פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם (ומי שמקיז דם חייב בסוכה) (א"ז והגהות אשירי פרק הישן): מצטער פטור מן הסוכה הוא ולא משמשיו [אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית] [כל בו] איזהו מצטער זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם או מפני הריח ודוקא שבא לו הצער במקרה אחר שעש' שם הסוכה אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר מצטער אני:

ועוד יש לתרץ, דאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול בדבר מצוה היו עוסקים; אליעזר עבד אברהם להשתדל זיווג נאה ליצחק, ויונתן בן שאול להציל את ישראל, ומאחר שהיו עוסקים במצוה, אם כן היה דעתם להקב"ה, וכאילו אמרו בפירוש שהקב"ה יראה להם הדרך לבא לקיים המצוה, ובזה הניחוש יהיה מראה להם. ולפיכך לא שייך בזה ניחוש, כי הניחוש אינו שייך רק אם מנחש אם יארע לי כך וכך – כך וכך אעשה, וזהו במילי דעלמא. אבל במידי דשמיא, הוא תולה בהקב"ה, אם יארע לי כך וכך אז אדע לקיים המצוה, וכיון דמילי דשמיא, הנה זה הוא מאת ה', ובזה לא שייך ניחוש, שהרי הקב"ה הוא נותן לו סימן.

ר"פ רפ"א) שאלה כל דבר שהוא למצוה ולא לעכב ולא עשהו אם עובר משום לא תגרע. תשובה מההיא דפ"ח דזבחים (פ'.) כשלא נתת עברת על בל תגרע משמע דעבר דהא מתן ארבע למצוה היא ולא לעכב כדתנן (שם ל"ו:) הניתנין על מזבח החיצון שאם נתנו מתנה א' כיפר וה"ה לא יצק לא בלל (מנחות י"ח:) והכי איתא בכמה דוכתי מה שעשה עשוי אלא שחיסר מצוה וצריך להגיה שם כן בעה"ח" וצ"ע כפי זה אם לוקה הכהן שהקריב מנחה שלא בללה משום לא תגרע (עי' מנ"ח סי' תנ"ה) ואי חשבינן לא תוסיף ולא תגרע לאו שבכללות ובהא דאמרינן ניחא טפי דבעינן ראוי לבילה דאם מביא דבר שאינו נבלל נראה כמתנה לעקור דבר מן התורה אבל מאחר דראוי לבילה אלא שעבר ולא בלל אעפ"י שעבר אלא תגרע מה שעשה עשוי:

תשובה כבר האריכו הראשונים ז"ל בזה ובעל מגיד משנה שבש הלשון ובמקום פטור שם חייב ודחק אותו סוף הלשון. והראב"ד ז"ל כתב שהוא שבוש ובעל מגדל עוז האריך הרבה לתרץ דברי הרב והעתיק הסוגיא שבסוף עירובין ולדעתי לא הועיל כלום שהקושיא לרבינו ז"ל מדידיה לדידיה שהוא ז"ל פסק בפי"ב הך דרבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר אע"פ שהעבירו למעלה מראשו שהוא מקום פטור חייב ומסייעינן ליה ממתני' דעומד אדם וכו' וכיון שהוא ז"ל פסק כרבא משמע דסייעתא היא ממתני' וא"כ בע"כ חייב הוה ליה למימר. ומ"מ בדקתיבספרים הנמצאים אצלנו ובכולם כתוב פטור כאשר נראה מהמשך לשונו ז"ל ולכן צריך לומר אחר בקשת המחילה מהראשונים נוחי נפש דאנן כל מלאכות שבת ממשכן גמרינן להו והך דרבא הוה במשכן שהם היו מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה למעלה מי' טפחים שהרי העגלה רשות היחיד היא שרחבה ד' וגבהה עשרה ונמצא עומד ברה"ר ומושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר תדע שלא חייבו אלא כעין מעשה המשכן שהרי לא חייבו אלא בזמן ששתי הרשויות באורך רשות הרבים כמו שהיו העגלות מהלכות אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רה"ר המושיט מזו לזו פטור הילכך העומד ברה"י ומעביר ד' אמות בר"ה פטור שלא היתה מלאכה כזו במשכן שכל המעבירים ד' אמות ברשות הרבים היו עומדים ומעבירים וזהו שכתב הרב מפני שהוא ברשות אחר והכי משמע לישנא דמתניתין דקתני ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ולא קתני ואם הוציאו חייב הילכך הך דרבא חייב שכן היתה במשכן והך דמתני' פטור לפי שלא היתה במשכן ואתי' לסיועי לרב ממתניתין דקס"ד דהא דקתני ובלבד שלא יוציא הא אם הוציא חייב ודחי' לא תסייעיה דמי קתני הא הוציא חייב דילמא הא הוציא פטור ואע"ג דקושטא הכי הוא דאם הוציא פטור אורחיה דתלמודא לדחות בלשון דלמא. איכא דאמרי הא הוציא פטור אבל אסור לימא תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ וכו' ודחי מי קתני פטור אבל אסור דילמא הא הוציא חייב חטאת והוה מצי לתרוצי דלא הוי תיובתא דרבא דלא דמי לדרבא משום דלא הוה במשכן וכדכתיבנא אלא לפי סברת המקשה דסבר דדמיין אהדדי משני ליה דאין ממתני' לא סייעתא ולא תיובתא דאיכא לפרושי למתניתין בתרי גווני אבל הפי' הראשון דפטור אבל אסור מחוור טפי חדא דלישנא הכי משמע כדכתיבנא. ותו דלא הוי מן הקצה אל הקצה דקתני עומד אדם ומטלטל וכו' לכתחלה הילכך ובלבד שלא יוציא ואם הוציא פטור אבל אסור הוא. ותו דאם איתא דאיכא חיוב חטאת אם הוציא לא היו מתירין לטלטל לכתחלה ולפיכך יש לפסוק כלישנא קמא כנ"ל לתרץ דברי הרב ז"ל ושמא מקום הניחו לי:

כּוֹתְבֵי סְתָ"ם בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן וְכֵן תַּגָּרֵיהֶם וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶם — שֶׁהֵם לוֹקְחִין כְּדֵי לְהוֹצִיאָן לְמָכְרָן לְמִי שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם, וְאֵין כַּוָּנָתָם כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר, וְכֵן כָּל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם — פְּטוּרִין מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כְּדֵי לְקַבֵּל [עָלָיו] עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, וְגַם שֶׁלֹּא יָעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵינָם עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּם בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל אִם הֵם עוֹסְקִים — אֵינָם צְרִיכִים לְהַפְסִיק מִשּׁוּם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר זְמַנָּם, אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה אֲסוּרִים לְהַתְחִיל מִשֶּׁהִגִּיעַ סָמוּךְ לִזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע (עַיֵּן סִימָן עב). אֲבָל אִם הִתְחִילוּ קֹדֶם לָכֵן, אוֹ אֲפִלּוּ הִתְחִילוּ בְּאִסּוּר — אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק לִקְרִיאַת שְׁמַע, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שְׁהוּת לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתָּם אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע, וּקְרִיאַת שְׁמַע הִיא מִצְוָה עוֹבֶרֶת, אַף־עַל־פִּי־כֵן כָּל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵּם שְׁתֵּיהֶן, לְפִי שֶׁכָּל שֶׁעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם — לֹא חִיַּבְתּוֹ תּוֹרָה לִטְרֹחַ וּלְקַיֵּם מִצְוֹת אֲחֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ. וְלָכֵן הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת — פָּטוּר מִתְּפִלִּין וּמִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִכָּל הַמִּצְו‍ֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְו‍ֹת. וְכֵן הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת — פָּטוּר מִכֻּלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּח מְעַט, שֶׁגַּם בִּשְׁעַת נוּחוֹ נִקְרָא עֲדַיִן עוֹסֵק בְּמִצְוָה, שֶׁעַל יְדֵי כֵּן יִתְחַזֵּק כֹּחוֹ לַחֲזֹר וְלַחְפֹּר, וְלָכֵן הוּא פָּטוּר אָז אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל. אֲבָל מִי שֶׁלָּבוּשׁ בִּתְפִלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה — אֵינוֹ נִקְרָא עוֹסֵק בְּמִצְוָה לְהִפָּטֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹבְשָׁן, אֲבָל לֹא אַחַר־כָּךְ כְּשֶׁהוֹלֵךְ בָּהֶן כָּל הַיּוֹם. וְכֵן מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵדָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמְשַׁמְּרָהּ בְּתֵבָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה — אֵינוֹ נִקְרָא עוֹסֵק בְּמִצְוָה לְהִפָּטֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת כָּל זְמַן הֱיוֹתָהּ בְּתוֹךְ תֵּבָתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹסֵק בְּמִצְוָה אַחַת וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ מִצְוָה אַחֶרֶת, וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בְּלֹא שׁוּם טֹרַח — "מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע", וְיֵצֵא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה, אֶלָּא כְּשֶׁצָּרִיךְ לִטְרֹחַ טִרְחָא בָּעֲשִׂיָּה הָאַחֶרֶת טֹרַח אַחֵר, אֲבָל לֹא כְּשֶׁטֹּרַח אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן וּכְדַרְכּוֹ בַּמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה יָכוֹל לָצֵאת יְדֵי שְׁתֵּיהֶן: הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה — פָּטוּר מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק מִלִּמּוּדוֹ לַהֲנִיחָם, (זוּלַת) בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כְּדֵי לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים חַיָּב לְהַפְסִיק כְּדֵי לַעֲשׂוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רמ, מִכָּל מָקוֹם בִּתְפִלִּין נֶאֱמַר בָּהֶן: "לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ", וְזֶה שֶׁכְּבָר יֵשׁ תּוֹרַת ה' בְּפִיהוּ — אֵין צָרִיךְ לְאוֹת וּלְזִכָּרוֹן. וְאִם רָצָה לְהַפְסִיק וְלַהֲנִיחָן — יָכוֹל גַּם כֵּן לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִלְּהַפְסִיק בִּשְׁבִילָן, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁרוֹצֶה לְהַפְסִיק מִלִּמּוּדוֹ — הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּתְפִלִּין מִיָּד שֶׁמַּפְסִיק:

מִי שֶׁעָשָׂה סֻכָּה קְטַנָּה בְּעִנְיָן שֶׁמִּצְטַעֵר בָּהּ בַּשֵּׁנָה שֶׁלֹּא יוּכַל לִפְשֹׁט בָּהּ יָדָיו וְרַגְלָיו — הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה, וְחַיָּב לִישֹׁן בָּהּ וְלִכְפֹּף יָדָיו וְרַגְלָיו, לְפִי שֶׁאֵין חָשׁוּב צַעַר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הָאָדָם שֶׁלִּפְעָמִים יָשֵׁן בִּכְפִיפַת גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו. הַמִּצְטַעֵר אֵין פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ, אֲבָל מְשַׁמְּשָׁיו חַיָּבִים בְּסֻכָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם הֵם רוֹצִים לֶאֱכֹל אוֹ לִישֹׁן — חַיָּבִים לִכְנֹס לְתוֹךְ הַסֻּכָּה. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חוֹלֶה אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנָה, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא מֵחוֹשׁ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּעֵינָיו וִישִׁיבַת הַסֻּכָּה קָשָׁה לוֹ — גַּם מְשַׁמְּשָׁיו פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה, לְפִי שֶׁהֵן עוֹסְקִין בְּמִצְוָה, וְכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה — פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת, לְפִיכָךְ אֵינָן פְּטוּרִין אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מְשַׁמְּשִׁים אוֹתָן, שֶׁאָז הֵן עוֹסְקִין בְּמִצְוָה: וְכָל זֶה בְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל מִי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְהִגִּיעַ לַיִּשּׁוּב בְּעוֹד שֶׁלֹּא עָשָׂה מִצְוָתוֹ — אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְרֹחַ וְלַעֲשׂוֹת סֻכָּה. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ שָׁם סֻכָּה בְּנוּיָה, אִם אֵינָהּ מְזֻמֶּנֶת לְפָנָיו — אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְרֹחַ וְלַחֲזֹר אַחֲרֶיהָ, וּמֻתָּר לוֹ לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן בַּבַּיִת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ בְּבֵיתוֹ וְהוּא טָרוּד בְּמַחֲשֶׁבֶת הַמִּצְוָה וּבְתִקּוּנֶיהָ — הֲרֵי זֶה נִקְרָא עוֹסֵק בְּמִצְוָה, וְכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה אַחַת, אֵין צָרִיךְ לִטְרֹחַ וּלְחַזֵּר אַחַר מִצְוָה אַחֶרֶת בְּעוֹד שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה זוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵּם שְׁתֵּי הַמִּצְוֹת בְּלִי שׁוּם שִׁהוּי וְעִכּוּב לְהַמִּצְוָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ, מִכָּל מָקוֹם הַתּוֹרָה פְּטָרַתּוּ מִלִּטְרֹחַ וּלְחַזֵּר אַחַר מִצְוָה אַחֶרֶת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל"ח. אֲבָל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְרֹחַ וּלְחַזֵּר אַחַר סֻכָּה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ סֻכָּה מְזֻמֶּנֶת לְפָנָיו — חַיָּב לִכְנֹס לְתוֹכָהּ לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן כָּל כָּךְ בְּטוֹב בַּסֻּכָּה כְּמוֹ בַּבַּיִת וְיִהְיֶה יָגֵעַ לְמָחָר מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה וְלֹא יוּכַל לַעֲסֹק בַּמִּצְוָה כָּרָאוּי — פָּטוּר מִלִּישֹׁן בַּסֻּכָּה:

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֹא הַמִּדְרָשׁ עִיקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה״, וְ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, וּמְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְקִיּוּם מִצְוָה מַעֲשִׂיית כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, מִשּׁוּם, ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״ וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וִירִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, ״וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה׳ אֶת כָּל הָאָרֶץ״ הַגַּשְׁמִית דַּיְיקָא, ״וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אֵין מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה, אַף שֶׁכָּל הַתּוֹרָה אֵינָהּ אֶלָּא פֵּירוּשׁ הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּבְעָסְקוֹ בָּהּ – מַמְשִׁיךְ עָלָיו אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהֶאָרָה גְדוֹלָה לְאֵין קֵץ מֵהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה עַל יְדֵי פִּקּוּדִין, שֶׁהֵן אֵבָרִין דְּמַלְכָּא. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, לָךְ קָרָאִי לָךְ תָּנָאִי״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

Nevertheless, the Rabbis declared, “Not study, but doing, is the essential thing.” It is also written, “This day to do them.” And [it has been ruled that] one should interrupt the study of the Torah in order to fulfill an active precept that cannot be performed by others. For, “This is the whole man,” and the purpose of his creation and his descent to this world, in order that He have an abode here below especially to turn darkness into light, so that the glory of the L–rd shall fill all of this material world, with the emphasis on material, “and together all flesh will see,” as has been discussed above. On the other hand, when the precept is one that can be performed by others, one does not interrupt the study of the Torah, though the whole Torah is, after all, only an explanation of the active ordinances. The reason is that [the Torah] is, as it were, the chabad of the En Sof, blessed is He, and when a person is engaged in it he draws over himself the light of the En Sof, blessed is He, of an infinitely higher order and splendor than the illumination and influence obtained through the commandments, which are “the organs of the King.” This is what Rav Sheshet [meant when he] said, “Rejoice, O my soul! For you did I learn Scripture; for you did I learn Mishnah,” as is explained elsewhere at length.

ברש"י ממכילתא הי' ר"מ בן חרש דורש ואעבור עליך כו' שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי' ולא הי' להם מצות להתעסק בהם ונתן להם מצות פסח כו'. ממשמע שנאמר שדים נכונו שערך צמח. משמע שהי' להם תכלית השלימות והיינו בבחי' הפנימיות ורק ערום וערי' בבחי' המלבוש. וכמו המשל שתכלית האשה להיות כלי להוליד ולעשות פירות. רק שהמלבושים הם היופי מבחוץ. והאמת כי כל הגלות והגאולה הוא בירור המלבוש והגוף. אבל הנפשות שבבנ"י לעולם הם בתכלית הדביקות בשורש העליון. וע"ז נאמר שחורה אני ונאוה. שכל השחרות מבחוץ ששזפתני השמש כו'. וכמ"ש ז"ל נאוה אני במעשה אבות. פי' בשורש הנטוע בנפשות בנ"י. והעיד הכ' ואעבור עליך כו' וראה הש"י פנימיות לבות בנ"י שהשתוקקו אליו ית'. ולא הי' להם כח להוציא רצונם מכח אל הפועל. והוצרכו לסיוע המצות שכולם הם עצות איך להמשיך הארה הפנימיות גם בחיצוניות והגשמיות. ועל ענין זה אמרו חז"ל למה נמשלו בנ"י לתפוח. פריו קודם לעליו. שהקדימו נעשה לנשמע. כי תכלית המצות הם לזכות ע"י לטהר הלב ולהתדבק בו ית'. ובנ"י קודם המצות הי' בהם התשוקה שהוא עיקר המכוון של המצות. ולא לחנם בחר הש"י בבנ"י כאשר ראה שהם משתוקקים איך לצאת מהבלי עולם להתדבק בו ית' ונתן להם המצות. משכו וקחו. שע"י המצוה המשיכו עצמם אחריו ית' כמ"ש משכני אחריך נרוצה. ומצינו שקיבלו מצוה ראשונה זו בשמחה כמ"ש ויקד כו' וישתחוו. וכ"כ וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה כו'. פי' הגם כי ידעו שהגאולה יהי' ע"י עבודה זו. מ"מ עיקר שמחתם הי' רק לעשות כאשר צוה ה' כן עשו: בפרשת קדש לי כו' והי' כו' לאות על ידך ולזכרון ב"ע למען תהיה תורת ה' בפיך. כי הגלות הי' בבחי' דיבור מעשה מחשבה כמ"ש בפ' שמות כן אחר הגאולה ניתן להם כוחות הקדושה בג' אלה. על ידך המעשה. בין עיניך המחשבה. תורת ה' בפיך דיבור. ומצות אלו מסייעים בכל יום לשעבד המעשה והמחשבה אליו ית' ועי"ז זוכין לתורה. וזה עצמו בכלל קדש לי כל בכור כו' באדם ובבהמה. כענין שנא' אדם ובהמה תושיע ה'. ובנ"י מקשרין ראשית כח הגוף שהוא נפש הבהמיות ע"י תש"י. וראשית כח הנשמה בחי' אדם ע"י תש"ר. כמו שמבקשין ע"י מצות תפילין יתמשך כו' ושפע קודש כו':

מהותו של משה היא תורה. ולפיכך אסור היה לו לעסוק במלאכת המשכן, ובקל וחומר ממה שקובעת ההלכה, ש'אין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין בית המקדש'.

כיון שפסח ראשון ופסח שני מהווים ענין אחד, ונער זה חייב בפסח שני – לכן חלה עליו חובת עשיית הפסח כבר מתחלתו, בפסח ראשון.

היוצא מביתו לצורכי מצווה, כגון שהוא מלווה חולה שמאושפז בבית חולים, פטור מהסוכה ביום ובלילה. שכך הוא הכלל: "העוסק במצווה פטור מהמצווה". משום שהטרחה לחפש סוכה או ללכת אליה עלולה לפגוע בקיום המצווה שהוא עסוק בה (סוכה כה, א). וגם כשיש שם סוכה קרובה, אם יש חשש שלא יישן בה היטב, יישן במקום הטוב ביותר עבורו. אמנם כאשר קיום מצוות הסוכה אינו מטריח אותו, ואינו מפריע לקיום המצווה שהוא עסוק בה, כגון שיש שם סוכה קרובה ונוחה – באותן שעות שהוא אינו צריך להיות צמוד לחולה, יאכל וישן בסוכה (שו"ע או"ח תרמ, ז; משנה ברורה תרמ, לז-לח). חיילים שעוסקים בשמירה ואין להם זמן פנוי, נחשבים כעוסקים במצווה, ואינם צריכים לטרוח לבנות לעצמם סוכה. אמנם המפקדים שצריכים לדאוג לרווחתם, צריכים לדאוג להקמת סוכה נוחה, כדי שהחיילים יוכלו לאכול בה. וכאשר אין בזה חשש ביטחוני, אף לישון בה.

One who leaves his home to perform a mitzva, such as attending to a patient in the hospital, is exempt from sukka. There is a general principle that “one who is engaged in one mitzva is exempt from another mitzva” (“Osek be-mitzva patur min ha-mitzva”). The bother of seeking or walking to a sukka may impair his fulfillment of the mitzva he is already engaged in (Sukka 25a). Even if there is a sukka nearby, if there is concern that he will not sleep well there, he should sleep where he will sleep best. However, if he can fulfill the mitzva of sukka with no trouble, and it will not impair his fulfillment of the mitzva he is already engaged in – for example, there is a comfortable sukka nearby – then when the patient does not need him close by, he should eat and sleep in the sukka (SA 640:7; MB ad loc. 37-38). Soldiers who are on guard duty and have no free time are considered to be engaged in a mitzva and need not go to the trouble of building themselves a sukka. However, their commanders, who are tasked with seeing to their wellbeing, should make sure to put up a comfortable sukka in which the soldiers can eat and (security permitting) sleep.

שליחי מוסדות תורה העסוקים בגביית כסף למוסדותיהם, יש אומרים שפטורים מתפלה ומק"ש, ויש אומרים שאין לפוטרם מתפלה וק"ש, דדוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הצבור לשם שמים, היו פטורים מתפלה וק"ש, אבל לא בזמן הזה. ויש שכתבו דאף שפטור מן המצוה, ישתדל שלא לפטור עצמו מחיוב תפלה, שעל ידי כך יצליח יותר בשליחותו הקדושה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תריד] .

העושה סוכה לחג, פטור ממזוזה, מפני שהסוכה דירת עראי היא. [יומא י: וכן פסק מרן בשלחן ערוך יורה דעה סימן רפו סעיף יא. חזון עובדיה סוכות עמוד צד] .