Children of the Patriarchs Who Strayed

וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קׇם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃ {פ}

When the boys grew up, Esau became a skillful hunter, a man of the outdoors; but Jacob became a mild man who stayed in camp. And Esau said, “I am at the point of death, so of what use is my birthright to me?” Jacob then gave Esau bread and lentil stew; he ate and drank, and he rose and went away. Thus did Esau spurn the birthright.

וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃

And when his brothers saw that their father loved him more than any of his brothers, they hated him so that they could not speak a friendly word to him. They saw him from afar, and before he came close to them they conspired to kill him. Come now, let us kill him and throw him into one of the pits; and we can say, ‘A savage beast devoured him.’ We shall see what comes of his dreams!”

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי כְּבָר הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם אוֹהֲבִי וְאָמַרְתִּי לוֹ, וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגוֹ' (בראשית טו, טו). וְעַכְשָׁו יוֹצֵא לַחוּץ וְרוֹאֶה אֶת בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׁוֹמֵעַ בְּנֵי אָדָם מָה הֵן אוֹמְרִים עַל בֶּן בְּנוֹ, מְגַלֶּה עֲרָיוֹת וְשׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְהוּא מְהַרְהֵר וְאוֹמֵר: אֵלּוּ הֵן הַתְּנָאִים שֶׁהִתְנָה עִמִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְקוֹרֵא תִּגָּר, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה.

דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא מָרַד עֵשָׂו בְּיָמָיו. דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּיָמָיו. שֶׁלֹּא מָרַד עֵשָׂו בְּיָמָיו – מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף״, וְתָנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ תַּבְשִׁיל שֶׁל עֲדָשִׁים לְנַחֵם אֶת יִצְחָק אָבִיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָמֵשׁ עֲבֵירוֹת עָבַר אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְכָפַר בָּעִיקָּר, וְכָפַר בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וְשָׁט אֶת הַבְּכוֹרָה.

Alternatively, what is the blessing of bakkol? That Esau did not rebel in Abraham’s lifetime, that is to say, as long as Abraham lived Esau did not sin. Alternatively, the blessing of bakkol is that Ishmael repented in Abraham’s lifetime. The Gemara explains: From where do we derive that Esau did not rebel in Abraham’s lifetime? As it is written: “And Jacob was cooking a stew and Esau came in from the field and he was faint” (Genesis 25:29), and a baraita taught: On that day Abraham our forefather passed away, and Jacob our forefather prepared a lentil stew to comfort Isaac, his father, as it was customary to serve mourners lentil stew. Rabbi Yoḥanan says: That wicked Esau committed five transgressions on that day that Abraham died: He engaged in sexual intercourse with a betrothed maiden, he killed a person, he denied the principle of God’s existence, he denied resurrection of the dead, and he despised the birthright.

הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״, מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב. וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״. בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה.

With regard to the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, that David did not say Halleluya until he saw the downfall of the wicked, the Gemara relates: There were these hooligans in Rabbi Meir’s neighborhood who caused him a great deal of anguish. Rabbi Meir prayed for God to have mercy on them, that they should die. Rabbi Meir’s wife, Berurya, said to him: What is your thinking? On what basis do you pray for the death of these hooligans? Do you base yourself on the verse, as it is written: “Let sins cease from the land” (Psalms 104:35), which you interpret to mean that the world would be better if the wicked were destroyed? But is it written, let sinners cease?” Let sins cease, is written. One should pray for an end to their transgressions, not for the demise of the transgressors themselves. Moreover, go to the end of the verse, where it says: “And the wicked will be no more.” If, as you suggest, transgressions shall cease refers to the demise of the evildoers, how is it possible that the wicked will be no more, i.e., that they will no longer be evil? Rather, pray for God to have mercy on them, that they should repent, as if they repent, then the wicked will be no more, as they will have repented. Rabbi Meir saw that Berurya was correct and he prayed for God to have mercy on them, and they repented.

ויגדלו … ויהי עשו. כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לַעֲ"זָ: ידע ציד. לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הַאֵיךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת (תנחומא):

ויגדלו… ויהי עשו AND THEY GREW … AND ESAU WAS — So long as they were young they could not be distinguished by what they did and no one paid much attention to their characters, but when they reached the age of thirteen, one went his way to the houses of learning and the other went his way to the idolatrous temples (Genesis Rabbah 63:10). יודע ציד A CUNNING HUNTER literally, understanding hunting — understanding how to entrap and deceive his father with his mouth. He would ask him, “Father how should salt and straw be tithed”? (Genesis Rabbah 63:10) (although he knew full well that these are not subject to the law of tithe). Consequently his father believed him to be very punctilious in observing the divine ordinances.

בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו. וְהִנֵּה שָׂמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים בּוֹ הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְהֵם הֵם הַתַּאֲווֹת הַחָמְרִיּוֹת אֲשֶׁר אִם יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶן הִנֵּה הוּא מִתְרַחֵק וְהוֹלֵךְ מִן הַטּוֹב הָאֲמִתִּי וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, הָעֹנִי מִצַּד אֶחָד וְהָעֹשֶׁר מִצַּד אֶחָד כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ל): פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְכוּ'. הַשַּׁלְוָה מִצַּד אֶחָד וְהַיִּסּוּרִין מִצַּד אֶחָד, עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר. וְאִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל וִינַצַּח הַמִּלְחָמָה מִכָּל הַצְּדָדִין, הוּא יִהְיֶה הָאָדָם הַשָּׁלֵם אֲשֶׁר יִזְכֶּה לִדָּבֵק בְּבוֹרְאוֹ וְיֵצֵא מִן הַפְּרוֹזְדוֹר הַזֶּה וְיִכָּנֵס בַּטְּרַקְלִין לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים.

The foundation of piety and the root of perfect service [of G-d] is for a man to clarify and come to realize as truth what is his obligation in his world and to what he needs to direct his gaze and his aspiration in all that he toils all the days of his life. The Holy One, blessed be He, has put man in a place where the factors which distance him from the blessed G-d are numerous. These are the physical lusts which if he is drawn after them, behold, he draws away and goes ever further from the true good. Thus, we see that man is truly placed in the midst of a raging battlefield. For all matters of this world, whether for the good or for the bad, are trials for a man. Poverty from one side versus wealth from the other. This is as Shlomo said: "Lest I be satiated, and deny You, and say, Who is G-d? or lest I be poor, and steal..." (Prov.30:9). Tranquility on one hand versus suffering on the other, until the battle is waged against him from the front and from the rear. If he will be a man of valor, emerging from the battle victorious on all fronts - he will be the "Adam HaShalem" (whole/perfect man) who will merit to cling to his Creator and will emerge from this corridor to enter into the palace to enlighten in the Light of (eternal) Life.

חז"ל דרשו הפסוק הצילה נפשי משפת שקר על יעקב אע"ה בעת שהוצרך לומר אנכי עשו בכורך. כי שקר אין לו רגלים. רק ב"א המשקרים ע"י שדבוקים בשקר. נותנין כח וקיום להשקר בעולם. כמ"ש שמאבדין העולם כו'. אבל הצדיק שדבוק באמת. אף שנצרך להשתמש לפעמים גם בהשקר כמ"ש מותר לשנות מפני דרכי שלום. שמי שמכוין להאמת ואינו מדבק עצמו בהשקר יוכל עוד עי"ז לבטל השקר. כי עוה"ז נק' עלמא דשיקרא ולכן נצרך לפעמים לתקן העולם ע"י השקר עצמו. רק שצריך לזה סייעתא דשמיא שלא להתדבק הרצון בהשקר ח"ו. וז"ש הצילה נפשי דיקא שלא להתדבק בשפת שקר שמוציא מפיו כנ"ל. [וי"ל בזה סוף הפסוק שכנתי עם אהלי קדר כו' אדבר המה למלחמה כנ"ל]:

Our sages explain that the pasuk in Tehilim (120:2), "Hashem, protect my soul from false speech," refers to Yaakov. When Yaakov needed to lie to his father by saying, "I am Eisav, your firstborn," he required Hashem's special protection. Falsehood inherently has no stability (Yalkut Shimoni 1:516), but those who lie give it existence. The Mishna (Avot 5:1) refers to such individuals as "The wicked who destroy the world created with ten utterances." The tzadik, however, is constantly connected to truth. Sometimes, he may need to use falsehood, as halacha permits lying for the sake of peace. By remaining connected to truth, the tzadik can nullify falsehood's power. Since this world is called a world of falsehood, occasional lies may be necessary to correct it. However, this requires divine assistance to ensure one does not become attached to falsehood. Yaakov prayed, "Protect my soul," asking for protection from becoming attached to the falsehood he would utter. This understanding helps explain the continuation in Tehillim: "Woe to me... I have dwelt in the tents of Kedar... I am for peace, but when I speak, they are for war." Yaakov sought to remain truthful and peaceful, even when circumstances forced him to use falsehood.

במדרש אשא עיני כו' כי יעקב אע"ה עזב כל הסיועות אשר הי' לו אצל אביו. זכות אב ואם. וגם קדושת המקום ארץ ישראל. והכניס עצמו במדריגה זו שלא יהי' לו עזר רק מהשי"ת. וזה שכתבו חז"ל שתיקן תפילת ערבית. כי בודאי אין בכח היושב בחושך לבוא לתפלה כמאמר אין חבוש מתיר עצמו. אך בזאת נאות ליעקב אע"ה. באשר הכניס עצמו למקום החושך הזה. בזה תיקן תפילת ערבית. והאמת כי גם לנו נשאר מקבלה זו אשר קיבל על עצמו למס"נ עבור קדושת שמו ית' ולהלחם מלחמות ה' במקומות המסוכנים. לכן יש לנו ג"כ עבודות הקשות מעול גלות ועול היצה"ר הגובר עלינו תמיד וכן איתא במדרש כי אם הי' עולה על הסולם לא הי' הגלות ע"ש. ואנחנו מקבלים קבלת אבינו ובוחרים בדרכיהם לכן יש לנו לבטוח בהקב"ה שלא יבוא לנו היזק מזה ח"ו. ונזכה לצאת מהחשיכה לאורה ב"ב אמן: ויצא יעקב מבאר שבע. במדרש אז תלך לבטח כו' כי יעקב הכניס עצמו בעובי הקורה לכנוס בכל אלה המקומות הצריכין תיקון כדאיתא בזוה"ק. והנה א"י אדם להכניס עצמו במקום הזה עד שיהי' למעלה מן הטבע וזה נקרא אז כמ"ש בזוה"ק בשלח א' על ז' כי הטבע הוא כלל ז' ימי בראשית. ולכן שבת קודש הוא אור שבעת הימים והוא מעין עוה"ב. ונק' באר שבע. וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע שהתקשר עצמו בבחי' שבת כנ"ל. וכן הוא בכל שבת קודש שע"י שמקשר האדם עצמו בשבת יכול לירד לימי המעשה שהוא תיקון דברי עוה"ז ומעשים גשמיים. עוד פי' באר שבע ע"י שבשבת מתכללין כל הנבראים ומתיחדין להיות אחד. כמ"ש אתיחדת ברזא דאחד. ולכן נפתח פי הבאר בע"ש כמ"ש ונאספו שמה כו' וגללו את האבן כו'. ולכן בשבת קודש שמתיחדין כל העולמות וכל הנבראים לכן מתגלה פי הבאר. והשיבו את האבן כו' כי בודאי מי שזוכה לתקן עצמו ולגבור נגד היצה"ר רואה אח"כ כי בא ע"י היצה"ר ליתרון. כי זה הי' כוונת הבורא כמ"ש טוב מאוד הוא היצה"ר. וזה שהכתוב מעיד כי הזוכין לגלול האבן מבינים זאת. ומצדיקים את הבורא ומשיבין האבן למקומו כנ"ל: במדרש אז תלך לבטח. דאיתא במדרש המשל דרך אחד תחלתו מישור וסופו קוצים והב' תחלתו קוצים וסופו מישור. וב' אלו הדרכים נמצאו בכל איש. אך מי שדרך הנראה לפניו מישור רואה ומבין שהוא קוצים. אז אח"כ בבוא הסוף רואה שדרך הב' הוא המישור. ומי שנדבק בדרך שנראה מישור נשאר בסוף בקוצים. ואינו רואה ישרת הדרך. כי בכל דבר נמצא טוב ורע והטוב מתברר בסוף אחר היגיעה. ויעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו באלה המקומות בעבור להכין דרך עבורינו. לכן יחסו זכות יעקב שהי' לו צער גידול בנים. לכן נקרא מובחר שבאבות כי שם אבות הוא על הכנתם לבנים. ובעל הקורה נכנס בעובי הקורה. ויפגע במקום שאין לך דבר שאין לו מקום והוא הנקודה של אמת הגנוזה בתוכו כי שקר אין לו רגלים א"כ בע"כ יש בכל דבר נקודה של אמת ומי שהוא איש אמת בכל מקום שבא מצא מין את מינו והשקר בורח משם. ויקח מאבני המקום כו' במדרש י"ב אבנים מתאימות כו' נעשו אבן אחת פי' שחיבר דברים הנפרדים אל השורש האחדות כי כל דבר כשבא אל הראשית ונדבק בשרשו נתוסף בו חיות והתחדשות תמיד. וזהו וישם מראשותיו שהוא התדבקות להראשית: