Jewish sources examine whether the practice of taking willow branches on the seventh day of Sukkot originated as a prophetic enactment or an ancient custom. The discussions address the distinction between the Temple-era ritual and the post-Temple observance, and explore the spiritual significance of the aravah in the context of Hoshana Rabbah.
עֲרָבָה יְסוֹד נְבִיאִים
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The core source is the Gemara's dispute over whether the mitzva of the aravah was instituted as a binding ordinance or merely as a practice carried on by the prophets, where it is stated that the willow branch was either an ordinance of the prophets or an ancient custom of the prophets, and the Gemara identifies Chaggai, Zechariah, and Malachi as the prophets who instituted it in the Temple as obligatory according to the opinion that it is a binding ordinance (Sukkah 44a:9).
Rashi (Sukkah 44a:9) explains this directly, identifying the ordinance of the prophets as the enactment of the latter prophets Chaggai, Zechariah, and Malachi, who were among those who established ordinances for Israel together with the Men of the Great Assembly.
The Mishnah describes the practical mechanics of the mitzva in Temple times, where branches of the aravah were gathered at a place called Motza and stood upright beside the altar with their tops bent over it, and the altar was circled seven times on that day (Mishnah Sukkah 4:5).
Later authorities codify the halachic upshot of this dispute: the Rambam rules that since the aravah is not explicit in the Torah, it is taken only on the seventh day as a remembrance of the Temple, without a brachah, because the matter is a custom of the prophets (Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 7:22), and the Arukh HaShulchan likewise attributes the practice to the latter prophets Chaggai, Zechariah, and Malachi together with the Men of the Great Assembly, explaining that because it is not explicit in the Torah it was fixed only for the seventh day as a remembrance of the Temple (Arukh HaShulchan, Orach Chaim 664:2).
Rav Eliezer Melamed summarizes this same line, writing that the prophets instituted taking aravos not only in the Temple but everywhere, and that after the Temple's destruction the practice of taking aravos on the seventh day as a remembrance of the Temple continued, with the seventh day chosen because it was there that the primary mitzva of the aravah occurred in the Temple with the sevenfold circling of the altar (Peninei Halakhah, Sukkot 6:2), and he adds that the amoraim disputed whether the prophets established the beating of the aravah as a binding enactment requiring a brachah or merely as a custom without one, with the practical ruling following the view that it is a custom and no brachah is made (Peninei Halakhah, Sukkot 6:3).
ויקרא כ״ג
Leviticus 23:42
The passage states that all native Israelites shall dwell in sukkot for seven days.
בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃
See also
סוכה מ״ד א — ד"ה אִתְּמַר
Sukkah 44a:9
The Bavli discusses the source and status of the aravah ritual on Hoshana Rabbah, distinguishing the prophetic institution from the Temple custom and explaining why it is performed on the seventh day. It identifies the prophets as the source of the practice according to the relevant opinion.
אִתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: עֲרָבָה יְסוֹד נְבִיאִים, וְחַד אָמַר: עֲרָבָה מִנְהַג נְבִיאִים. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר יְסוֹד נְבִיאִים, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲרָבָה יְסוֹד נְבִיאִים הוּא. תִּסְתַּיַּים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי? אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא וַאֲמַר, שְׁכֵחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.
It was stated that there is a dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi. One said that the mitzva of the willow branch is an ordinance of the prophets, as Haggai, Zechariah, and Malachi instituted it in the Temple as obligatory. And one said that the mitzva of the willow branch is an ancient custom practiced by the prophets and adopted by others as well. It was not instituted as a binding ordinance. The Gemara suggests: Conclude that it was Rabbi Yoḥanan who said that it is an ordinance of the prophets, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: The mitzva of the willow branch is an ordinance of the prophets. The Gemara concurs: Indeed, conclude that it is so. Rabbi Zeira said to Rabbi Abbahu: Did Rabbi Yoḥanan actually say that? Didn’t Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Neḥunya of the valley of Beit Ḥortan: The halakha of the ten saplings, the mitzva of the willow branch in the Temple, and the mitzva of the water libation on the altar during the festival of Sukkot are each a halakha transmitted to Moses from Sinai? How then could he attribute the origin of the mitzva of the willow branch to the prophets? “He was astonished for a while” (Daniel 4:16), and after considering the apparent contradiction he said that indeed Rabbi Yoḥanan maintains that the mitzva of the willow branch is a halakha transmitted to Moses from Sinai. However, over the course of time during the Babylonian exile they forgot some halakhot, including the mitzva of the willow branch, and then the prophets reinstituted them.
משנה סוכה ד׳
Mishnah Sukkah 4:5
The Mishnah describes the aravah practice of the seventh day: they would bring aravot, place them alongside the altar, and circle the altar while reciting pleas for salvation. It also records the controversy over whether this practice is a prophetic institution or an ancient custom.
מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.
תלמוד ירושלמי, סוכה יט א
Jerusalem Talmud Sukkah 4:3
The Yerushalmi presents the debate concerning the aravah of the seventh day and attributes the practice to the prophets, while also preserving the view that it is an ancient custom associated with the Temple service.
רִבִּי בֶּרֶכְיָה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא.
סוכה מ״ה ב — ד"ה כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל
Sukkah 45b:8
Chachmei Bavel record that Rabbi Yoḥanan ben Beroka requires two palm branches—one for the lulav and one for the altar—based on the plural “kappot,” while the Rabbis read the word as singular; Rabbi Levi instead explains the practice as praising Israel’s single-hearted devotion to their Father in Heaven, like a date palm with one heart.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, דִּכְתִיב: ״כַּפּוֹת״, שְׁנַיִם: אַחַת לַלּוּלָב וְאַחַת לְמִזְבֵּחַ. וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״כַּפַּת״ כְּתִיב. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּתָמָר: מָה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
§ The mishna continues: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat. And according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, on the seventh day of the Festival they would bring palm branches to the Temple. Rav Huna said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? It is as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm” (Leviticus 23:40). Branches in the plural indicates that two branches must be taken, one for the lulav and one for placement around the altar. And the Rabbis say: Although the word is vocalized in the plural, based on tradition it is written kappot, without the letter vav. Therefore, it is interpreted as if it were written kappat, indicating that only one palm branch need be taken. Rabbi Levi says: The rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is not based on a verse. Rather, it is a custom that developed to express praise for the Jewish people, likening them to a date palm. Just as the date palm has only one heart, as branches do not grow from its trunk but rather the trunk rises and branches emerge only at the top, so too, the Jewish people have only one heart directed toward their Father in Heaven.
רש"י על סוכה מ״ד א — ד"ה יסוד נביאים הוא - תקנת נביאים
Rashi on Sukkah 44a:9
Rashi explains the Bavli's discussion of aravah, including the distinction between the Temple ritual and the independent Hoshana Rabbah practice, and comments on the prophetic origin of the latter.
יסוד נביאים הוא - תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה: מנהג - הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא: ומי א"ר יוחנן - יסוד נביאים היא והא הלכה למשה מסיני היא:
משנה תורה, לולב ז כ
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 7:22
Rambam codifies the Temple practice of bringing aravot and circling the altar on each of the seven days, while noting that on the seventh day the aravah is taken independently as a prophetic enactment and is practiced as a remembrance of the Temple.
וַעֲרָבָה זוֹ הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה אֵין נוֹטְלִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ בַּד אֶחָד אוֹ בַּדִּין הַרְבֵּה חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּלֹא בְּרָכָה שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא:
מנורת המאור, נר ג כלל ד חלק ו פרק ח
Menorat HaMaor
The passage describes Hoshanah Rabbah as the final day of Sukkot, when a new aravah is taken as a remembrance of the Mikdash; it cites the machlokes whether aravah is a custom of the Neviim and concludes that it is taken without a blessing, separately from the aravah in the lulav.
וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות נקרא יום הושענא רבה, וליל שביעי נקרא ליל החותם, לפי שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החיתום. ויש אומרים שהוא גם כן חותם חיי בני אדם ורמזו הרמב"ן בפסוק "סר צלם מעליהם". ומרבין בסעודתו כמו ביום טוב, ומוסיפין בו מזמורים ונרות, ונוטלים בו ערבה חדשה זכר למקדש. ופליגי בה בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ד א') רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר ערבה מנהג נביאים... ואסיקנא אמר איבו... חביט וחביט ולא בירך, קסבר מנהג נביאים הוא ועל כן אין מברכין עליה. ואסיקנא דרב ששת דאמר שיעורא אפילו עלה אחד בבד אחד, ושאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אלא בערבה חדשה בפני עצמה. ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים, והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו...
רבינו בחיי, כד הקמח ערבה
Kad HaKemach, Willow 1:1
Rabbenu Bachya explains that Chazal instituted the mitzvah of taking an additional aravah on the seventh day, corresponding to the seventh firmament, Aravot, and that this day is called Hoshana Rabbah because it represents the great seal associated with the Divine Name through which the world was created.
ועליו הזכיר משה רבינו עליו השלום (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך, וכדי להורות שלטנותו יתברך על הגלגל השביעי הוא ערבות לכך קבעו לנו רבותינו חכמי האמת ז"ל מצות ערבה ביום שביעי, ונתחייב כל אחד ואחד מישראל ליטול בידו ערבה ביום זה מלבד הערבה שבלולב שהיא רומזת אל הענין הזה בעצמו, לולב במיניו ארבעה הם ופרטם שבעה, לולב אחד אתרוג אחד, שלשה הדסים ושתי ערבות ויום שביעי של ערבה זה הוא יום כ"א לתשרי כמספר שם יה"ו שבו נחתם העולם לשש קצוות והוא יום כ"ו לבריאת עולם שנברא בכ"ה באלול ונקרא היום הזה יום החותם הגדול כנגד השם הגדול שבו נברא העולם ולכך נקרא הושענא רבה
ערוך השולחן, אורח חיים תרס״ד — ד"ה ובזמן הזה הנהיגו הנביאים האחרונים
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 664:2
Arukh HaShulchan surveys the Hoshana Rabbah aravah practice, its Talmudic foundation, the prophetic enactment, and the customary forms of carrying out the ritual in later communities.
ובזמן הזה הנהיגו הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, ואנשי כנסת הגדולה, שהם היו מתקני תקנות בישראל (רש"י מד א), דכיון שאינה מפורש בתורה – לכן לא קבעוה בכל יום כלולב, אלא ביום השביעי בלבד נוטלין אותה, זכר למקדש. כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש. ובלא ברכה, כיון שאין בזה מעשה גמורה. ונכון לחבטה חמש חביטות, ויש בזה טעם.
פרי צדיק, הושענא רבה כח, ועיין שם עוד
Peri Tzadik, Sukkot 28:1
Reb Tzadok explains that Hoshanah Rabbah is called the day of striking the aravah because the aravah corresponds to the two “thighs,” associated with the flaw affecting Yaakov’s descendants, especially false prophets who deviated from the point of truth; striking the aravah effects the rectification by sweetening the five gevurot and restoring the proper flow of divine influence.
והנה יום הזה נקרא יום חיבוט ערבה כי הערבה הוא נגד תרין ירכין נו"ה כידוע מזוה"ק ושם אירע הקלקול מהמקטרג כש"נ וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו כי ביעקב אע"ה בעצמו שהוא עצם הגוף של ת"ת בחי' אמת לא הי' לו שום שליטה רק בהירכין היינו בנביאים ונביאות שיצאו ממנו לדורות הבאים הי' לו איזה שליטה כדאיתא במדרש (ב"ר פע"ז) כי הקלקול והפגם הי' בשני ירכין והיינו כש"נ ותקע כף ירך יעקב היינו שהזיזם מהגוף שהוא בחי' אמת שיהי' להם איזה נטי' לצד מבחי' נקודת האמת. וכמו שמצינו בנביאי השקר שבודאי לא בדו מלבם דבר כזב רק שהיו מדמים בנפשם שהוא רוח ה' הנוססה בם וכמו שאמר צדקי' בן כנענא למיכיהו בן ימלא איזה דרך עבר רוח ה' לדבר אתך כי הי' להם דמיון הארת רוח ה' רק שהי' לו איזה נטי' מנקודת האמת וכמו כן הוא הפגם בכל הדורות בזה שיש בזה דמיונות לנטות מנקודת האמת ונרמז מיד התיקון בתורה"ק בפ' ויזרח לו השמש וכאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ח) לרפאות את צלעתו כי יעקב אע"ה נקרא שמש (ב"ר שם) והיינו שהזריח עליו בחי' נקודת אמת לצורך התיקון. ועיקר נתקן הפגם הזה ביום הזה ע"י חיבוט הערבה שהוא המתקת חמש גבורות ע"י מילוי יו"ד ה"א וא"ו העולה ט"ל שהוא נגד תיקון הל"ט מלאכות שהי' במלאכת המשכן והשם יה"ו הוא בחי' זריחת השמש על בחי' ה' אחרונה שהוא המקבלת השפע וגם השם הק' מ"ה במילוי אלפי"ן כנ"ל הוא שורש התיקון כידוע:
פניני הלכה, סוכות ו׳:ב׳
Peninei Halakhah, Sukkot 6:2
The prophets instituted taking aravot and beating them outside the Temple as well, and after its destruction Israel continued this practice on the seventh day as a remembrance of the Temple.
כהמשך לכך הנהיגו הנביאים שלא רק במקדש ייטלו ערבות, אלא בכל מקום ייטלו ישראל ערבות, ועוד הנהיגו לחבוט בהן. לאחר שנחרב בית המקדש המשיכו ישראל במנהג הנביאים ליטול ערבות ביום השביעי זכר למקדש. ואף שבבית המקדש היו נוטלים ערבה בכל ימי הסוכות, לאחר החורבן נהגו ליטול ערבות רק יום אחד. ובחרו ביום השביעי, לפי שבו עיקר מצוות הערבה, ובמקדש הקיפו ביום זה את המזבח שבע פעמים.
פניני הלכה, סוכות ו׳:ג׳
Peninei Halakhah, Sukkot 6:3
The passage describes taking aravot on the seventh day as a Temple commemoration, a practice attributed to the prophets, and records the ruling that it is a custom without a berakha; it details beating them two or three times, or five times according to Arizal, with some preferring additional beating on furniture to detach leaves while preserving the aravot’s fitness for a lulav.
הושענא רבה / דיני חיבוט ערבה מנהג ישראל ליטול ערבה ביום השביעי זכר למקדש, וחובטים בה על הקרקע או על הכלי, כפי שהנהיגו הנביאים בזמן שבית המקדש היה קיים (רמב"ם הל' לולב ז, כב). ונחלקו האמוראים האם הנביאים קבעו את החבטה בתורת תקנה שמברכים עליה, או כמנהג שאין מברכים עליו (סוכה מד, א-ב, רש"י). למעשה נפסק שהוא מנהג ואין מברכים עליו (שו"ע או"ח תרסד, ב).
וזהו ענין הערבה שנוטלים בהושענא רבה, ככתוב בזוהר ומבואר בספר תולעת יעקב (סוף דף ע"ג) וזה לשונו, אמרו שם שהיא כנגד פחד יצחק, ונקראת ערבי נחל שהיא גדלה על הנחל העליון הוא הנהר היוצא מעדן. ולפי שביום זה הוא תשלום הדין, לפיכך מצות היום בערבה. וחובטין אותה בארץ, כלומר לבער הדין שלא ימצא, ולהורידו עד עפר. והערבה דומה לשפתים, לרמוז לנו כי היום ההוא סיום הדין ותשלום לשון הרע, כי ביום ההוא יוצאים פסקי דינים מאת המלך ונותנים לבעל הדין להשלים את הדין, והוא שפתים ישק ואין לו עוד פה להשיב. ויום זה תשלום ברכותיהם של אומות העולם, שמקריבים ישראל שבעים פרים כנגד שבעים אומות, כדי שיתברכו בברכותינו. וכבר ידעת כי שבעים אומות סובבים את הקו, ובהתברך השורש יתברך הענפים, וזה תשלום ברכתם והתחלת דינם ותחלת ברכותיהם של ישראל ותשלום דינם. וביום המחרת מזומנים להשתעשע עם אביהם שבשמים, ע"כ. והדברים רומזים על תשלום הדין שהותחל מראש השנה ויבא גם השטן לקטרג, ועתה נשלם הכל לטובה. גם רומז על יותר פנימיית על תשלום הדין הגדול לעתיד וכמו שרמזתי:
from our library copy — not yet checked against the original
תָּנוּ רַבָּנַן, סִדְרָן שֶׁל נְבִיאִים: יְהוֹשֻׁעַ וְשׁוֹפְטִים, שְׁמוּאֵל וּמְלָכִים, יִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל, יְשַׁעְיָה וּשְׁנֵים עָשָׂר. מִכְּדֵי הוֹשֵׁעַ קָדֵים; דִּכְתִיב: ״תְּחִלַּת דִּבֶּר ה׳ בְּהוֹשֵׁעַ״ – וְכִי עִם הוֹשֵׁעַ דִּבֵּר תְּחִלָּה? וַהֲלֹא מִמֹּשֶׁה וְעַד הוֹשֵׁעַ כַּמָּה נְבִיאִים הָיוּ! וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק – וְאֵלּוּ הֵן: הוֹשֵׁעַ וִישַׁעְיָה, עָמוֹס וּמִיכָה; וְלַיקְדְּמֵיהּ לְהוֹשֵׁעַ בְּרֵישָׁא!
from our library copy — not yet checked against the original
ראה אנכי וגו' (דברים יא כו). זש"ה (ולעם) [ואל העם] הזה תאמר כה אמר ה' הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות (ירמיה כא ח), וכתיב משכיל (לאיתן האזרחי) [לאסף] האזינה עמי תורתי (תהלים עח א), וכתיב רק השמר לך [וגו'] יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו' (דברים ד ט י), לומר לך שכל המבטל דברי תורה, כאילו כופר בהקב"ה, שלא נתן תורה אלא כדי שיהו ישראל עוסקין בה יומם ולילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח), וכתיב כי אם בתורת ה' חפצו וגו' (תהלים א ב), וכל העוסק בתורה ומקיימה, כאילו קיבלה מסיני, לפיכך כתיב והודעתם לבניך [וגו'] יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך (דברים ד ט י), כשבא אסף התחיל לומר האזינה עמי תורתי וגו' (תהלים עח א), וכן אמר שלמה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד ב), אמרו ישראל לאסף, וכי יש תורה אחרת שאתה אומר האזינה עמי תורתי, כבר קיבלנוה מסיני, אמר להם פושעי ישראל אומרים שהנביאים והכתובים אינן תורה, ואין אנו מאמינים בהם, שנאמר ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת (בתורתו) [בתורתיו] אשר נתן לפנינו ביד עבדיו הנביאים (דניאל ט י), הרי הנביאים וכתובים תורה הם, שנא' האזינה עמי תורתי. ראה אנכי וגו' (דברים יא כו). זש"ה (ולעם) [ואל העם] הזה תאמר כה אמר ה' הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות (ירמיה כא ח), וכתיב משכיל (לאיתן האזרחי) [לאסף] האזינה עמי תורתי (תהלים עח א), וכתיב רק השמר לך [וגו'] יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו' (דברים ד ט י), לומר לך שכל המבטל דברי תורה, כאילו כופר בהקב"ה, שלא נתן תורה אלא כדי שיהו ישראל עוסקין בה יומם ולילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח), וכתיב כי אם בתורת ה' חפצו וגו' (תהלים א ב), וכל העוסק בתורה ומקיימה, כאילו קיבלה מסיני, לפיכך כתיב והודעתם לבניך [וגו'] יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך (דברים ד ט י), כשבא אסף התחיל לומר האזינה עמי תורתי וגו' (תהלים עח א), וכן אמר שלמה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד ב), אמרו ישראל לאסף, וכי יש תורה אחרת שאתה אומר האזינה עמי תורתי, כבר קיבלנוה מסיני, אמר להם פושעי ישראל אומרים שהנביאים והכתובים אינן תורה, ואין אנו מאמינים בהם, שנאמר ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת (בתורתו) [בתורתיו] אשר נתן לפנינו ביד עבדיו הנביאים (דניאל ט י), הרי הנביאים וכתובים תורה הם, שנא' האזינה עמי תורתי.
from our library copy — not yet checked against the original
מֻתָּר לְדַבֵּק תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּכֶרֶךְ אֶחָד. וּמַנִּיחַ בְּכָל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ אַרְבַּע שִׁיטִין. וּבֵין כָּל נָבִיא וְנָבִיא שָׁלֹשׁ שִׁיטִין. וּבֵין כָּל נָבִיא וְנָבִיא מִשְּׁנֵים עָשָׂר שָׁלֹשׁ שִׁיטִין שֶׁאִם בָּא לַחְתֹּךְ חוֹתֵךְ. וְסִדּוּרָן שֶׁל נְבִיאִים כָּךְ הוּא. יְהוֹשֻׁעַ. שׁוֹפְטִים. שְׁמוּאֵל. מְלָכִים. יִרְמְיָה. יְחֶזְקֵאל. יְשַׁעְיָה. תְּרֵי עָשָׂר. וְסֵדֶר הַכְּתוּבִים. רוּת. וּתְהִלִּים. וְאִיּוֹב. וּמִשְׁלֵי. וְקֹהֶלֶת. וְשִׁיר הַשִּׁירִים. וְקִינוֹת. וְדָנִיֵּאל. וּמְגִלָּה. וְעֶזְרָא. וְדִבְרֵי הַיָּמִים:
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: Etrog
Filed under: Lulav
Filed under: Sukkot I: The Sukkot Festival, the Sukkah, and the Four Species
Filed under: The 7 Species of Israel
Jewish sources explore how the rhythms of the agricultural year—planting, growth, harvest, and rest—serve as mirrors for spiritual practice and devotion to God. From the Torah's festival cycles to rabbinic and mystical teachings, these sources illustrate how natural processes embody and reinforce principles of divine worship.
Sources exploring the liturgical phrase 'zeh hayom techilat maasecha' (this day is the beginning of Your work) recited on Rosh Hashanah, connecting the day of judgment to the commemoration of creation's first day and the renewal of all existence. Hasidic and Midrashic sources discuss how Rosh Hashanah represents both a memorial to creation and a moment of renewed divine vitality flowing into the world.
These sources explore the theological meaning of Sefirat HaOmer as a bridge between Pesach and Shavuot, understanding the 49-day count as both a structural link between festivals and a period of inner spiritual refinement and yearning for the giving of Torah. Rabbinic, Hasidic, and medieval sources collectively present the count as an expression of Israel's anticipation and purification.
Biblical and rabbinic sources explore how prayer and the recitation of Psalms (Tehillim) effect divine response and protection. The sources ground prayer's power in sincere devotion, God's responsiveness to human petition, and the transformative role of continual praise.
When Hoshana Rabbah occurs on Shabbat, the customary hakafot (circumambulations) around the synagogue with the lulav are not performed. Sources explain this practice through rabbinic concern that handling the lulav on Shabbat might lead to its being carried in the public domain, and note that the aravah was similarly not taken on Shabbat in Temple times.
Jewish sources establish the household table as a continuation of the Mishkan's table of showbread, linking domestic meals to Temple service through laws of respect, blessing, and the presence of bread. The table thus becomes a venue where divine blessing can rest and where ordinary eating is elevated to sacred practice.