When Hoshana Rabbah occurs on Shabbat, the customary hakafot (circumambulations) around the synagogue with the lulav are not performed. Sources explain this practice through rabbinic concern that handling the lulav on Shabbat might lead to its being carried in the public domain, and note that the aravah was similarly not taken on Shabbat in Temple times.
בשבת אין מקיפים, לפי שגם במקדש לא היו נוטלין ערבה בשבת
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Shulchan Arukh records that although a Torah scroll is circled on the bimah each day of Sukkot and seven times on Hoshana Rabbah, on Shabbat neither the circling nor the removal of scrolls onto the bimah is done at all (Shulchan Arukh, Orach Chayim 660:1), a ruling echoed by the Tur (Orach Chayim 660) and the Arukh HaShulchan (Orach Chaim 660:3).
The Mishnah Berurah and Kaf HaChaim explain that the reason hakafot are omitted on Shabbat is that they correspond to the taking of the lulav, and just as the lulav is not taken on Shabbat, so too the hakafot commemorating the Temple service are not performed, and consequently the Torah scrolls are not even brought out to the bimah (Mishnah Berurah 660:4; Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 660:10).
This is rooted in the Gemara's discussion of why the lulav, unlike the willow branch, is not taken on Shabbat even when Sukkot falls on Shabbat, out of concern that a person might carry it through a public domain to learn how to wave it properly (Sukkah 43b:3), a distinction further analyzed by Sukkah 44a:1 and Tosafot on Sukkah 43b:3.
The Beit Yosef preserves the parallel line of reasoning that just as one lacking a lulav or etrog does not circle the bimah on weekdays, Shabbat itself proves the point, since the lulav is not taken and the hakafot are not performed (Beit Yosef, Orach Chayim 660:6).
A comparable pattern appears regarding the shofar: the Shulchan Arukh and its later commentators state that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown, for fear that someone might carry it to an expert to learn the blowing (Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5; Levush, Orach Chayim 588:5; Peninei Halakhah, Days of Awe 3:16), a rationale also detailed in Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 588:4.
The Divrei Yatziv considers a reported custom of circling the table seven times on Friday night and, finding no precedent for it, suggests it may stem from extending the hakafot of Kabbalat Shabbat, concluding that where Shabbat is accepted only later such hakafot should not be practiced since they are merely completing an earlier tikkun (Divrei Yatziv Likutim 28).
Igros Moshe addresses a related question of why public trumpet blasts to gather the people for hakhel were not permitted on Shabbat, weighing whether this stemmed from hakhel not being a Temple service, from the possibility of postponement, or from the gathering itself not warranting an override of Shabbat restrictions (Igros Moshe YD 4:65).
ויקרא כ״ג
Leviticus 23:42
The passage states that for seven days, every native Israelite shall dwell in sukkot.
בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃
See also
סוכה מ״ג ב — ד"ה לוּלָב — גְּזֵרָה מִשּׁוּם דְּרַבָּה
Sukkah 43b:3
Chachmei Bavel explain that lulav is prohibited on Shabbat by rabbinic decree because it is in everyone’s hands and might be carried to an expert, whereas agents of the court prepare the aravah for the Temple service; they discuss why the aravah does not override Shabbat on every day or on the first day, lest this create doubts about the lulav, concluding that its observance is established on the seventh day.
לוּלָב — גְּזֵרָה מִשּׁוּם דְּרַבָּה. אִי הָכִי, עֲרָבָה נָמֵי נִגְזוֹר! עֲרָבָה — שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין מַיְיתִי לַהּ. לוּלָב — לַכֹּל מָסוּר. אִי הָכִי, כׇּל יוֹמָא נָמֵי לִידְחֵי! אָתֵי לְפַקְפּוֹקֵי בְּלוּלָב. וְלִידְחֵי בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן! לָא מוֹכְחָא מִלְּתָא, אָמְרִי: לוּלָב הוּא דְּקָא דָחֵי. וְלִידְחֵי בְּחַד מֵהָנָךְ? כֵּיוָן דְּקָא מַפְּקַתְּ לַהּ מֵרִאשׁוֹן, אוֹקְמַהּ אַשְּׁבִיעִי.
The Gemara answers: One is prohibited from taking the lulav on Shabbat by rabbinic decree due to the concern expressed by Rabba (42b) lest he take the lulav in his hand and go to an expert to learn how to wave the lulav and thereby carry it in the public domain. The Gemara objects: If so, with regard to the willow branch as well let us issue a decree due to the same concern. The Gemara answers: The two cases are different. With regard to the willow branch, agents of the court bring it to the priests who perform the mitzva in the Temple, and they carefully prepare the willow branch prior to the onset of Shabbat and will not come to carry it in a prohibited manner on Shabbat. However, performance of the mitzva of lulav is incumbent upon every individual. Therefore, there is concern lest one unwittingly perform the prohibited labor of carrying on Shabbat. The Gemara objects: If so, i.e., because the willow branch is supplied by agents of the court there is no concern that Shabbat will be desecrated, let the mitzva of the willow branch override Shabbat on every day of the Festival as well. The Gemara answers: In that case people would come to raise doubts about the significance of the mitzva of lulav, as, unlike the mitzva of the willow branch, it would override Shabbat on only one day of the Festival and not on all seven. The Gemara asks: And let the mitzva of the willow branch override Shabbat on the first day of the Festival, just as the mitzva of lulav does, and not on the seventh day. The Gemara answers: The matter of publicizing that the mitzva of willow branch is a mitzva by Torah law would not be apparent, as people would say that it is really the mitzva of lulav that overrides Shabbat, and once lulav is permitted the willow branch is permitted as well. The Gemara asks: And let the mitzva of the willow branch override Shabbat on one of these other days of Sukkot; why specifically the seventh day? The Gemara answers: Once you moved it from the first day, establish it on the seventh day, which is also a unique day of Sukkot, and not on one of the other intermediate days of Sukkot.
סוכה מ״ד א — ד"ה אָמְרִי
Sukkah 44a:1
Chachmei Bavel resolve the differing instructions about bringing lulavim to the Temple Mount or synagogue by distinguishing between the Temple and the outlying areas, and state that today the mitzvah of lulav does not override Shabbat in either Eretz Yisrael or the Diaspora.
אָמְרִי: לְדִידְהוּ נָמֵי לָא דָּחֵי. וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָנֵי תַּרְתֵּי; דְּתָנָא חֲדָא: כׇּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמְתָרְצִינַן: כָּאן — בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן — בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. לָא, אִידִי וְאִידִי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בַּמִּקְדָּשׁ, כָּאן — בַּגְּבוּלִין.
The Sages say: For them in Eretz Yisrael it also does not override Shabbat. The Gemara asks: But if that is the case, the contradiction between these two sources is difficult, as it was taught in one mishna: All the people bring their lulavim to the Temple Mount on Friday, and it was taught in another mishna that they bring their lulavim to the synagogue. And we resolved this contradiction as follows: Here, where the mishna says that they bring their lulavim to the Temple Mount, it is referring to when the Temple is standing, and there, where the mishna says that they bring their lulavim to the synagogue, it is referring to when the Temple is not standing. Based on the above, when the Temple is not in existence the mitzva of lulav does not override Shabbat. The Gemara resolves the contradiction: No, both this mishna and that mishna are referring to Eretz Yisrael when the Temple is in existence; and nevertheless, it is not difficult. Here, where the mishna says that they bring their lulavim to the Temple Mount, it is referring to the procedure in the Temple. And there, where the mishna says that they bring their lulavim to the synagogue, it is referring to the procedure in the outlying areas in the rest of Eretz Yisrael, where they knew when the new month was established. However, today, neither in the Diaspora nor in Eretz Yisrael does the mitzva of lulav override Shabbat.
טור, אורח חיים תר״ס
Tur, Orach Chayim 660
Presents the laws of Hoshana Rabbah and the custom of encircling the synagogue with the lulav, including the distinction between the weekday practice and the situation when the day falls on Shabbat.
וגם אני והו בגי' אנא ה' ובירוש' איתא זכר ליריחו ורב סעדיה כתב שמקיפין מיד אחר קריאת ההפטרה בעוד הספר על התיבה ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא לצורך כיון שאין קורין בו אלא שאין נוהגין כן וסדר ההקפה כ' רב האי בכל יום ב"פ א' לימינו וא' לשמאלו וביום הז' ג"פ לימינו וג"פ לשמאלו ואחד לימינו ואין נוהגין כן עתה אלא בכל יום אחד לימינו ובשבת אין מקיפין כ' רש"י דאף בחול מי שאין לו לולב לא יקיף כמו בשבת שאין מקיפין כיון שאין לו לולב וכ' רב שרירא גאון שאין לומר הושענא בשבת מפני התינוקות שישמעו שאומרים בשבת כמו בחול וילכו גם ליטול הלולב אבל כשאין אומרים הושענא מתברר להם. ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם במה שאין מקיפין וא"צ למנוע מלומר הושענא וכ"כ ב"ה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהם:
תוספות על סוכה מ״ג ב — ד"ה שלוחי בית דין מייתי לה
Tosafot on Sukkah 43b:3
Analyzes the Shabbat restrictions on the aravah and related mitzvah practices, comparing Temple and non-Temple observance and addressing the scope of the rabbinic safeguard.
שלוחי בית דין מייתי לה. מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא הכהנים מקיפין בה את המזבח כדפי' בקונטרס דישראל אין יכולין להקיף כדתנן פ"ק דכלים (מ"ח) דאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולכך הוצרך בקונטרס לטעם זה שהכהנים מקיפין ואין ישראל שכן מוכח הלשון דקאמר לולב לכל מסור ועוד הבאת שלוחי ב"ד מה יש לו להועיל ועוד דא"כ ליתקן נמי בלולב שיביאום שלוחי ב"ד ולידחו אלא ודאי הדבר תלוי בזה שהכהנים זריזין הן ולא אתו לידי חילול שבת אבל לולב דלכל מסור כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי ומיהו קשה דפריך האידנא נמי לידחי והאידנא ערבה לכל מסורה ובקונטרס דחק לפרש לידחי ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב"ד: לא איקלע. שהיו מעברין אלול או אחד מן החדשים כשהיו רואים שאירע בשבת שביעי של ערבה והכי אמר בירושלמי ר' סימון מפקד לאלין דמחשבין הבון דעתכון דלא אתי תקעתא בשבתא ודלא אתא ערבתא בשבתא ואי דחיקתון עבדון תקעתא ולא תעבדון ערבתא משמע דחייש טפי יום ערבה מתקיעת שופר ולולב וגם עכשיו אנו מחשבין דלא מיקלע יום ערבה בשבת ואשופר ואלולב לא חיישינן אע"פ שיום ראשון דאורייתא ותימה דאיום ערבה שהוא זכר למקדש בעלמא חיישינן ואהני דאורייתא לא חיישינן וי"ל דאין הכי נמי דהני דכתיבי בהדיא לא אתי לפקפוקי בהו בשאר שנים אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה ועוד דמספק עבדינן תרי יומי וכי מיקלע יום ראשון בשבת אין שופר בטל לגמרי דתוקעין בשני אע"ג דכי באו עדים קודם המנחה לא עבדי בא"י אלא חד יומא מ"מ בחוצה לארץ עבדינן תרי יומי אבל שביעי של ערבה דליתא אלא חד יומא דלא אפשר למיעבד השמיני על הספק לפי שהוא י"ט אם היה בטל לגמרי משתכח תורת ערבה:
שולחן ערוך, אורח חיים תר״ס — ד"ה סדר הקיף הבימה
Shulchan Arukh, Orach Chayim 660:1
Codifies that the hakafot of Hoshana Rabbah are performed on the seventh day of Sukkot, while on Shabbat the customary hakafot are not performed; the day’s other laws are discussed in the same siman.
סדר הקיף הבימה. ובו ג סעיפים: נוהגים להעלות ספר תורה על [הבימה] ולהקיפה פעם א' בכל יום ובשביעי מקיפים אותה ז' פעמים זכר למקדש: הגה ומוציאין שבעה ס"ת על הבימה ביום שביעי [מהרי"ל] ויש מקומות שמוציאים כל ס"ת שבהיכל [מנהגים] (והכי נוהגין במדינות אלו) שהיו מקיפים את המזבח וההקפות לצד ימין [ובשבת אין מקיפים [טור] ואין מוציאין ס"ת על הבימה]:
The Order of Circling the Bimah, 3 Seifim: The practice is to bring a Torah scroll to (the bimah) and to circle it once each day and seven times on the seventh day, in memory of the Temple Rem"a: And we take seven Torah scrolls onto the bimah on the seventh day (Mahari"l). There are places that take out every Torah scroll in the Ark (Minhagim) (and that is the practice in these countries). [This is] because they would circle the altar. The circles go clockwise. And on Shabbat we do not circle (Tur) nor do we take Torah scrolls on to the bimah.
See also
ערוך השולחן, אורח חיים תר״ס — ד"ה מעמידין ספר תורה אחת על הבימה
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 660:3
Yechiel Michel Epstein describes the Torah scrolls, candle, and rightward circuit around the bimah used for hakafot, and states that on Shabbat there is no hakafah or Torah scroll on the bimah because there is no lulav, though Ashkenazim recite Hoshanot while Sephardim do not.
מעמידין ספר תורה אחת על הבימה, ובהושענא רבה שבעה ספרי תורות. ויש שמוציאין כל הספרי תורות. ומעמידין נר בארון הקודש, על שם "נר מצוה ותורה אור". ואין לפקפק בזה מה שנותנים דבר של חול, דכיון שלכבוד התורה עושים כן – אין חשש בדבר. ומקיפין דרך ימין, דכל פנות שאתה פונה – אינו אלא דרך ימין. ולכן כשהעם פניהם אל הספר תורה העומדת על הבימה – הוי צפון דרך ימין. ולפי זה היה צריך גם שליח הציבור מקודם להפוך פניו לצד הבימה, דאם לא כן הוי דרום דרך ימינו. אבל אין המנהג כן, והוא בטל אל הציבור (עיין מגן אברהם, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר). ובשבת אין מקיפין, לפי שאין לולב בשבת. וגם במקדש לא היו מקיפין בשבת. ואין מעמידין ספר תורה על הבימה בשבת. אבל "הושענות" אומרים גם בשבת, כמו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג: יש מי שאומר שאין אומרים "הושענא" בשבת, ולא נהגו כן. עד כאן לשונו, וכן הוא מנהג אשכנז. והספרדים אין אומרים.
recovered from “Mishnah Berurah 660:6”
משנה ברורה תר״ס — ד"ה (ד) ובשבת אין מקיפים - לפי
Mishnah Berurah 660:4
Explains the practice that when Hoshana Rabbah falls on Shabbat, hoshanot and hakafot are not performed, reflecting the concern that the ritual might lead one to carry the lulav in the public domain.
(ד) ובשבת אין מקיפים - לפי שגם במקדש לא היו נוטלין ערבה בשבת וכ"ש לפי מנהגינו שאנו מקיפין בלולב אין הלולב ניטל בשבת: (ה) ואין מוציאין ס"ת - כיון דאין מקיפין [ד"מ]: (ו) על הבימה - רק פותחין ארון הקודש ואומרים הושענות וכדלקמי' [אחרונים]:
בית יוסף, אורח חיים תר״ס — ד"ה כתב רש"י דאף בחול מי שאין
Beit Yosef, Orach Chayim 660:6
Analyzes the Tur’s laws of Hoshana Rabbah, the sources for the hakafot, and why the practice is modified when Hoshana Rabbah occurs on Shabbat.
כתב רש"י דאף בחול מי שאין לו לולב לא יקיף כמו בשבת שאין מקיפין וכו' כ"כ בהגהת אשיר"י פ' לולב וערבה אהא דאמרינן לולב דאית ליה עיקר מן התורה יום אח' עבדי' כל ז' זכר למקדש וכו' פירש ריב"ן ומהאי טעמא היכא דליכא לא אתרוג ולא לולב לא מקיפין סביב הבימה פעם אחד בכל יום ושבת יוכיח שאין לולב ניטל בו ולא מקיפין וכ"כ רש"י בתשובתו ועוד האריך בא"ז ע"כ ובא"ח כתב י"א שאין מקיפין בלא לולב וי"א שמקיפין עכ"ל: כתב הכלבו בסי' קי"ד שמנהג נרבונא שאם בא לו אבל בחג הסוכות אינו מקיף בהושענא לא הוא ולא היושבים עמו ודברי תימא הם למה יפסידו ההקפה וכן נהגו להקיף אפי' האבל עצמו :
recovered from “Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 660:8”
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים תר״ס — ד"ה י
Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 660:10
Reviews the Sephardic practice concerning hoshanot and hakafot on Shabbat, citing the relevant authorities and the concern involving handling or carrying the arba minim.
י) שם הגה. ובשבת אין מקיפין. דכמו שאין עושין זכר למקדש בלולב שהרי אין נוטלין הלולב בשבת כך אין עושין זכר למזבח בהקפה בשבת. לבוש. והמ"א סק"א כתב הטעם משום שגם במקדש לא היו נוטלין ערבה בשבת עכ"ל והוא ממ"ש ר"פ לולב וערבה יעו"ש: יא) שם בהגה. ואין מוציאין ס"ת וכו' מאחר שאין מקיפין. ד"מ אות ב':
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״ח
Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5
Shulchan Arukh rules that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown except in the Temple. The cited סעיפים state the governing practical law and its Temple limitation.
י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר: הגה ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו: (אור זרוע והגהות אשירי ס"פ במה מדליקין):
לבוש מלכות, Orach Chayim תקפ״ח:ה׳ — ד"ה יום טוב של ראש השנה שחל
Levush, Orach Chayim 588:5
Mordechai Jaffe states that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown outside a place with a qualifying court, and the shofar may not be moved except for its permitted uses because it is מוקצה; this is a rabbinic safeguard against carrying it four cubits in the public domain to learn how to blow, not because blowing is itself a melachah.
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בו. ואפילו לטלטל השופר אסור, אם לא לצורך גופו ומקומו, ומפני שהוא מוקצה. ולא משום דתקיעה מלאכה היא, שאינה אלא חכמה ולא מלאכה, שהרי במקדש ובמקום שיש שם בית דין של כ"ג שהם סנהדרי קטנה מותר לתקוע. אלא שגזרו רבנן במקום שאין בית דין שלא לתקוע בשבת, משום שאין הכל בקיאין בתקיעה, וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, הלכך העמידו רבנן דבריהם לעבור על דברי תורה בשב ואל תעשה, כדלעיל, ובמקום בית דין לא גזרו.
הכתב והקבלה, דברים כה ה
HaKtav VeHaKabalah, Deuteronomy 25:5
Haktav Vehakabalah explains that אין can denote either complete absence or absence in a particular respect, so Chazal interpret it according to context: “אין כסף” means no money for the master but money for the father, whereas “ובן אין לו” requires that the deceased have no surviving offspring at all.
כי ימות ובן אין לו שאין לו בשעת מיתה אעפ"י שאפשר שהיה לו קודם לכן ומת, כי אין לה אב ואם (אסתר ב') ודומיהם, ומזה החלוף שיורה שם אין לפעמים על ההעדר הגמור, ולפעמים על ההעדר השלוח, יצא לרבותינו לדרוש בה דרשות מחולפות הכל כפי שמצאוהו נשוא על הענין, אמרו גבי אמה העברי', ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון אבל יש כסף לאב, שבזה האופן אין מלת אין שולל הכסף ממנה במוחלט, וגבי יבם שנאמר עליו ומת ובן אין לו דרשו אין לו עיין עליו, שצריך שיהיה העדר הזרע העדר מוחלט.
recovered from “Sefat Emet on the Torah, Sukkot 1900”
שפת אמת, דברים, לסוכות כ״ו — ד"ה הד' מינים מביאים השמחה כמ"ש ולקחתם
Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 26:5
Sfas Emes explains that the four species awaken joy by revealing the soul’s power and connecting a person to the levels of the soul, whereas on Shabbat the additional soul itself brings inherent joy, so the four species are unnecessary for arousing it.
הד' מינים מביאים השמחה כמ"ש ולקחתם כו' ושמחתם. ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה. וע"י המינים מתקשרים בנר"נ כמ"ש ולידע איך שמך נקרא עלי. וכמ"ש בזוה"ק בפסוק כל הנקרא בשמי כו'. ולכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה השמחה בעצם היום וא"צ לעורר השמחה ע"י המינים. וכן שמעתי מאמו"ז ז"ל לענין מ"ש התוס' [להוכיח] משבת דאי אפשר לקיים שלמי שמחה דבעי זביחה בשעת שמחה. (ע"ש בר"ה ד' ה'). [ואמר] דבשבת יש שמחה בעצם היום אפילו בלי שלמים כמ"ש חז"ל בפסוק וביום שמחתכם אלו השבתות עכ"ד. והטעם נכון כמ"ש דהארת הנשמה יתירה מביא השמחה:
שולחן ערוך הרב, אורח חיים תקפ״ח
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 588:4
Tanya explains that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown despite the Torah commandment, because people might carry it four amot in the public domain to learn from an expert, and this rabbinic prohibition is therefore not overridden.
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — אֵין תּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר, אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּקִיעָה בַּשּׁוֹפָר אֵינָהּ מְלָאכָה וְאֵינָהּ אֲסוּרָה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִשּׁוּם עֻבְדִּין דְּחֹל. וְלָמָה אֵין דּוֹחִין אִסּוּר קַל כָּזֶה מִפְּנֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁדּוֹחִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ שְׁבוּת גָּמוּר, לְפִי שֶׁהַכֹּל חַיָּבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמֹד וְיַעֲבִירֶנּוּ ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:
דברי יציב, ליקוטים והשמטות סי׳ כ״ח
Divrei Yatziv Likutim 28
The passage questions a reported custom of circling the table seven times on Friday night, finds no precedent for it in the writer’s surroundings or books, and suggests that the practice may instead derive from extending the hakafot of Kabbalat Shabbat; it concludes that where Shabbat is accepted only later, these hakafot should not be practiced because they are merely the completion of a tikkun.
On this pageThe passage questions a reported custom of circling the table seven times on Friday night, finds no precedent for it in the writer’s surroundings or books, and suggests that the practice may instead derive from extending the hakafot of Kabbalat Shabbat; it concludes that where Shabbat is accepted only later, these hakafot should not be practiced because they are merely the completion of a tikkun.
Divrei Yatziv is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
אגרות משה, יו"ד ד׳:ס״ה
Igros Moshe YD 4:65
The passage explains that public trumpet blasts to gather the people for hakhel were not permitted on Shabbat, exploring whether this was because hakhel was not a Temple service, because the gathering could be postponed, or because gathering the people itself did not warrant overriding Shabbat restrictions.
On this pageThe passage explains that public trumpet blasts to gather the people for hakhel were not permitted on Shabbat, exploring whether this was because hakhel was not a Temple service, because the gathering could be postponed, or because gathering the people itself did not warrant overriding Shabbat restrictions.
Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
See also
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim של״ט:ח׳ — ד"ה אין להקל לרקוד בשבת גם בסעודה
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 339:8
Rav Yitzchak Yosef rules that dancing on Shabbat is not permitted even at a meal for a bride and groom, while an exception is made on Simchat Torah for dancing and clapping during the hakafot in honor of the Torah, but musical instruments and even ringing Torah-scroll bells remain forbidden.
אין להקל לרקוד בשבת גם בסעודה שחתן וכלה מסובים בה, אף שעושים כן כדי לקיים מצות שמחת חתן וכלה. שרק ביום שמחת תורה הקילו לטפח ולרקד בהקפות שעושים בשמחת תורה לכבודה של תורה. אבל לנגן בכלי שיר אסור גם לכבודה של תורה, ואפילו לקשקש בפעמוני ספר התורה אסור. ולא התירו בשמחת תורה אלא בלא כלי שיר. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד פז, ועמוד שעט] .
פניני הלכה, ימים נוראים ג׳:ט״ז
Peninei Halakhah, Days of Awe 3:16
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown, with the explanation provided in a later section.
בראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר, כמבואר להלן (ד, ט-י).
ובשבת אין מקפידין. שגם במקדש לא היו נוטלין ערבה בשבת:
Same passage as Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 660:10
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר ודבר דבר, קל וחומר שלא יהי הטלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבאו להגיה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח".
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: Etrog
Filed under: Lulav
Filed under: Sukkot I: The Sukkot Festival, the Sukkah, and the Four Species
Filed under: The 7 Species of Israel
Sources exploring the liturgical phrase 'zeh hayom techilat maasecha' (this day is the beginning of Your work) recited on Rosh Hashanah, connecting the day of judgment to the commemoration of creation's first day and the renewal of all existence. Hasidic and Midrashic sources discuss how Rosh Hashanah represents both a memorial to creation and a moment of renewed divine vitality flowing into the world.
Sources explore the halakhic requirements of the mitzvah to send away a mother bird before taking her eggs or nestlings, including when the obligation applies and its exceptions. They also present classical and mystical explanations for the commandment, debating whether seeking reasons for this mitzvah is appropriate and what purposes it serves.
Biblical and rabbinic sources explore how prayer and the recitation of Psalms (Tehillim) effect divine response and protection. The sources ground prayer's power in sincere devotion, God's responsiveness to human petition, and the transformative role of continual praise.
Medieval and Hasidic commentators analyze the identity, motivations, and spiritual character of the 250 prominent men who joined Korach's uprising against Moshe and Aharon. These sources examine how even great leaders can be driven by jealousy and self-interest, contrasting their rebellion with models of selfless devotion.
These sources explore the Torah's dual commandment to remember Amalek's attack on Israel and to erase his memory, examining both the historical context of the encounter at Rephidim and the deeper spiritual and moral dimensions of the obligation. Medieval and rabbinic commentaries interpret the commandment as a perpetual religious duty to combat evil and maintain awareness of threats to Jewish values.
Jewish sources across the biblical, rabbinic, and philosophical traditions address the fate of the soul after death, including concepts of resurrection, the world to come, and divine reward and punishment based on one's deeds and spiritual attainment in life.