Human Initiative and Divine Blessing

[ו] אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי וג' (שה"ש ה:ב). אמרה כנסת ישר' לפני הקב"ה, רבון העולמים, אני ישינה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אני ישינה מן הקרבנות ולבי ער במצות וצדקות, אני ישינה מן המצות ולבי ער לעשותן, אני ישינה מן הקץ ולבי ער לגאולה, אני ישינה מן הגאולה ולבו של הקב"ה ער לגאלינו. פתחי לי (שה"ש שם), א"ר יסא א' הקב"ה פתחי לי פתח כחרירה של מחט ואני פותח לכם פתח שיהו אהליות וכצוצטריות ניכנסין בו.

שער החנוכה א) [cup]בכ"ה[/cup] בכסליו יומי דחנוכ' כו' עד לשנ' האחרת קבעו' ועשאום ימים טובי' בהלל והודאה. להבין ענין ההלל וההודאה וגם להבין למה בנס זה דחנוכה תלו לעיקר הנס בהדלק' הנרות דמקד' מפני שלא מצאו רק פך א' כו' הלא עיקר הנס היה נצחון המלחמה וגם מהו ענין ההלל וההודאה להדלקת הנרות. והנה יש להקדים ענין נרות המנורה דמקדש דכתיב ובהעלות אהרן כו' שהיה מדליק בערב ובבקר בערב כל ז' הנרות ובבקר רק נר א' שנק' נר המערבי (נר הששי) שבו מתחיל ובו מסיים בערב כידוע והנה ידוע בשרש ז' הנרות דמנורה שהן כלולים מ

אַדְהָכִי פָּתַח הַהוּא יוּדָאי וְאָמַר, (במדבר כ״ח:ב׳) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגו'. קָרְבָּנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל יוֹמָא, בְּגִין לְמֵיזַן עַלְמָא וּלְמֵיהַב סִפּוּקָא לְעֵילָא וְתַתָּא. דְּהָא בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא, אִתְעַר לְעֵילָא. וּבְדָא מִסְתַּפְּקִין כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא יְאוּת. אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אָכַלְתִּי יַעֲרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יִיִנִי עִם חֲלָבִי. לְאִשַּׁי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אִכְלוּ רֵעִים וְגו', וּמַה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פַּקִּיד לְאִתְעָרָא מְזוֹנָא לְעֵילָא (לתתא) בְּגִין לְאִתְעָרָא מְזוֹנָא (לעילא) לְתַתָּא מֵהַהוּא מְזוֹנָא. מַאן דְיָהִיב מְזוֹנָא לְקַיְימָא נַפְשָׁא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לֵיהּ, וְיִתְעַר לֵיהּ מְזוֹנָא דִלְעֵילָא, וְיִתְבָּרַךְ עַלְמָא בְּגִינֵיהּ. פָּתַח וְאָמַר, הַאי קְרָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר (במדבר כ״ח:ב׳) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, אֶת קָרְבָּנִי, רָזָא דִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב אֶת, אֶת דַּיְיקָא. קָרְבָּנִי, דָּא אִיהוּ קָרְבָּנָא, וְקִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא. לַחְמִי, דָּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִלְעֵילָא, בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא. לְאִשַּׁי, לְאִתְכְּלָלָא שְׁאָר חֵילִין אָחֳרָנִין דְּאִצְטְרִיכוּ לְאִתְּזָנָא, כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. רֵיחַ נִיחֹחִי, דָּא רְעוּתָא וְקִשּׁוּרָא, דְּאִתְאַחֲדָא כֹּלָּא בְּרָזָא דְעַלְמָא עִלָּאָה.

The Judean then began a discourse on the verse: My food which is presented unto me for an offering made by fire, of a sweet savour unto me, shall ye observe to offer unto me in due season (Num. 28, 2). ‘The offering brought unto the Holy One, blessed be He, every day,’ he said, ‘was for the purpose of feeding the world and providing sustenance both for the upper world and the lower world, inasmuch as the upper world moves in response to the lower world, with the result that every one is supplied according to his due. The words, “My food which is presented to me as an offering”, are paralleled by the verse, “I have eaten my honeycomb with my honey; I have drunk my wine with my milk” (S. S. 5, 1); and “made by fire” by the words: “Eat, O friends, drink, yea, drink abundantly, O beloved” (Ibid.). Now, if God assigns food above in order that therefrom food may be dispensed below, with how much more reason must he who offers food for the preservation of a soul be rewarded, in that God will bless him and direct to him sustenance from on high, so that the world will receive blessings for his sake!’ The stranger then continued his discourse on the above verse, but in the name of R. Eleazar. ‘The accusative particle “eth” here,’ he said, ‘alludes to the Community of Israel; the “offering” is a connecting link (between high and low); “my food” is an allusion to the food that descends from on high in response to the stirring here below; “as a fire offering” includes all the other hosts which receive their necessary sustenance each one in proper measure; “of a sweet savour unto me” signifies the uniting of the whole in one bond of unity and good will so as to form an emblem of the upper world;

וְתָנֵינָן, בְּעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא אִתְּעַר עוֹבָדָא דִּלְעֵילָּא. אִי בַּר נָשׁ עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא כִּדְקָא יֵאוֹת, הָכִי אִתְּעַר חֵילָא כִּדְקָא יֵאוֹת לְעֵילָּא, עָבִיד בַּר נָשׁ חֶסֶד בְּעָלְמָא, אִתְּעַר חֶסֶד לְעֵילָּא, וְשָׁארִי בְּהַהוּא יוֹמָא, וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ בְּגִינֵיהּ. וְאִי אִתְדַּבֵּר בַּר נָשׁ לְרַחֲמֵי לְתַתָּא, אִתְּעַר רַחֲמֵי עַל הַהוּא יוֹמָא, וְאִתְעַטָּר בְּרַחֲמֵי בְּגִינֵיהּ. וּכְדֵין הַהוּא יוֹמָא קָאִים עָלֵיהּ לְמֶהֱוִי אֲפּוֹטְרוֹפָּא בְּגִינֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרַכֵם. וְתָנֵינָן יָדוֹ כְּתִיב, דְּבָעֵי לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא. וַאֲמַאי. לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְּעַר עוֹבָדָא לְעֵילָּא. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּאִינּוּן יַדְעִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּלְאַתְעֲרָא חֵילָא דִּלְעֵילָּא, וּלְאַמְשָׁכָא קְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהוֹן עָלַיְיהוּ, בְּגִין כָּךְ כְּתִיב (דברים ל״ג:כ״ט) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ וְגוֹ'. (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

והענין כי כל אותה בחי' של מעלה ממנה הובררו מאליהם ע"י המחשבה שבכל בחי' מהם ולא היו צריכין אל מעשה התחתונים שעל ידיהן יתבררו לפי שהקליפות אשר כנגדן אין בהם כח כ"כ אבל בחינת המ"ן של המלכות (דנוקבא דז"א) אשר הם בחי' עשייה ששם כל עיקר שורש ותוקף הקליפות לכן לא היה בה כח לתקן ולברר הבחי' של מ"נ שלה שהיה באלו המלכים לסבת היותן נתונים בעמקי הקליפות החזקים ולא היה יכולת בה לבררם עד שבא אדה"ר וע"י מעשיו ותפילותיו היה מכניע את הקליפות והיה מחזיר זו"ן פב"פ ואז מתבררים חלק המ"נ דנוקבא דז"א בירור גמור ואז לא היה עוד שם חורבן בעולם והיה אז כמו שיהיה בימי המשיח ב"ב כי אז כתיב בלע המות לנצח שהם הקליפות אשר חיותם הוא בחי' המ"נ אלו שלא הובררו והם עדיין בתוכם ואם היו נבררין לגמרי היה מסתלק מהם כל החיות והיו מתים לגמרי וזהו ענין אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כי כאשר יכלה כל הנשמות הקדושות לצאת משם ועולין בבחי' מ"נ שמהם נוצרים הנשמות כנ"ל בתחלת הדרוש לא יהיה עוד חיות אל הקליפות וימותו ויתבטלו וזהו בלע המות לנצח כי הקליפות נקרא מות תתבלע ותתבטל לגמרי. וז"ש פ' פקודי דרנ"ח ע"ב כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין ברגלין כדין יבא משיח כיע הרי אלו בחי' המלכים הם אדם א' מראשו ועד רגליו אשר נטבע באלו הקלי' ובכל פעם ופאם שיש זווג עליון אנו מעלין ע"י תפלתינו ניצוצות הקדושה שבו בבחי' מ"נ וכאשר יתבררו ויעלו גם הניצוצין אשר ברגליו אז יושלם להתתקן כל אדם הזה אז יבא משיח וענין רגליו אלו הוא בעשייה שהוא בחי' רגלים ושם הוא סיום הקדושה שהוא המלכות הנקרא קץ הימין וכנגדו בקליפה אשר שם נקרא קץ הימים וכאשר יתוקנו הנשמות אשר נפלו עד שם אז יהיה זמן הגאולה. העולה לנו מכל זה כי ענין בחי' מ"נ הם הנשמות הקדושות ממש הם עצמם אשר תוך מלכים אלו שצריך לבררם מששם ולהעלותן בבחי' מ"נ למעלה ואז יתחברו עמהם מ"ד ע"י הזווג זכר ונקבה ומב' בחי' אלו נוצרים ונבראים הנשמות. ונחזור לעניננו כי כיון שא"א להתברר מ"נ דנוקבא דז"א אלא ע"י התחתונים וכמש"ה ואדם אין לעבוד את האדמה לכן יצאו זו"נ אב"א כי אם היו חוזרין פב"פ היו הקליפות נאחזין באחוריים של הנקבה לרוב תקפם כנ"ל כי עדיין לא היו מבוררים לכן הוכרחו לישאר אב"א:

וְהִנֵּה, תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת הַזֶּה שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהוּא גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת. כִּי הַגּוֹרֵם שְׂכַר הַמִּצְוָה – הִיא הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, כִּי בַּעֲשִׂיָּיתָהּ, מַמְשִׁיךְ הָאָדָם גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בְּדָבָר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וּמְקַבֵּל חַיּוּתָהּ מִמֶּנָּה, שֶׁהֵם כָּל דְּבָרִים הַטְּהוֹרִים וּמוּתָּרִים שֶׁנַּעֲשֵׂית בָּהֶם הַמִּצְוָה מַעֲשִׂיית, כְּגוֹן: קְלַף הַתְּפִילִּין וּמְזוּזָה וְסֵפֶר תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֹא הוּכְשַׁר לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בְּפִיךָ״. וְכֵן אֶתְרוֹג שֶׁאֵינוֹ עָרְלָה,

This culminating fulfillment of the Messianic Era and of the Resurrection of the Dead, which is the revelation of the light of the En Sof, blessed is He, in this material world, depends on our actions and service throughout the duration of the galut. For what causes the reward of a commandment is the commandment itself, because by virtue of performing it the person suffuses a flood of light of the En Sof, blessed is He, from above downward, to be clothed in the corporeality of the world in something that was previously under the dominion of the kelipat nogah, from which it had received its vitality. These are all those things that are [ritually] clean and permissible, wherewith the precept of action is performed, viz., parchment used in the tefillin, mezuzah, and Torah scroll, as taught by the Rabbis that nothing is fitting for a sacred purpose which is not clean and permissible for consumption; similarly an etrog which is not orlah;

והנה עי״ז נעשה עלייה גם לנפש האלקית ע״ד והחיות נושאות את הכסא. וכמ״ש מזה בד״ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. והנה ע״י העלאת מ״ן ואתעדל״ת נמשך אתעדל״ע וזהו ענין שנאמר בקרבנות ריח ניחוח להוי׳ וכמ״ש בד״ה והקרבתם עולה אשה. והנה בחינה זו זהו ענין מה שבאתעדל״ת אתעדל״ע אך יש ג״כ אתעדל״ע מלמעלה הנמשך לעורר אתעדל״ת דהיינו לעורר את האדם להקיצו משנתו בהבלי העולם דכמו שבתחלת בריאת העולם היה ההמשכה בחסד חנם כי חפץ חסד הוא. ואח״כ תולה במעשה התחתונים כמ״ש ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה. אבל מ״מ עם היות שצ״ל אתעדל״ת דוקא אבל עכ״ז נמשך אתעדל״ע לעורר אתעדל״ת וכמ״ש מזה בד״ה ועשית בגדי קדש ועמ״ש סד״ה ואתחנן אל הוי׳ וסד״ה וישכם לבן וסד״ה אני ישנה בענין שראשי נמלא טל.

בס"ד. ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו ה'תשמ"ה [cup]ויאמר[/cup] לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך , ומבאר הצ"צ במאמרו ד"ה זה , שדוד הוא בחינת מלכות, הכוללת את כל נשמות ישראל, דכל ישראל בני מלכים הם . וענין ונפקדת כי יפקד מושבך הוא, דע"י שיפקד (יחסר ) מקום מושבך, ביטול, עי"ז יהי' ונפקדת, המשכת הזכרון דלמעלה. דזכרון הוא בחינה נעלית ביותר (כדלקמן). וזהו הקשר דונפקדת כי יפקד מושבך עם מחר חודש, כי בערב ר"ח הוא העלם והסתר הלבנה, ועד שברגע שלפני המולד לא נשאר ממנה גם נקודה, ועי"ז נעשה אח"כ (מחר) חודש

ומעתה יובנו דברי הירושלמי כל דעבר בימא יתן, והוא דוגמת שני מיני תועליות שזכו על הים דוגמתם הוא ענין מצוות השקלים, כמו שם השירה אתערותא דלתתא אחר אתערותא דלעילא שהשיגו הדרגין גבוהים כנ"ל, כן נמי הקרבנות ציבור הם אתערותא דלתתא אחר אתערותא דלעילא שזוכין במצות השקלים כנ"ל:

וְעַל כֵּן רָצָה שֶׁיִּתְנַהֵג כָּל הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ עַל יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵֹה בְּנֵי אָדָם הַתַּחְתּוֹנִים דַּיְקָא שֶׁהֵם דַּיְקָא יַנְהִיגוּ וִיחַיּוּ וִיקַיְּמוּ אֶת כָּל הָעוֹלָם. אַךְ בִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה שֶׁלֹּא הָיָה עֲדַיִן שׁוּם אָדָם הָיָה בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּבְרָא אֶת הָעוֹלָם בְּנִפְלְאוֹתָיו לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, אֲבָל בָּרָא כָּל הַדְּבָרִים חֲסֵרִים. עַד שֶׁהָאָדָם יְתַקֵּן אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיֻּשְׁלְמוּ כָּל הַדְּבָרִים עַל יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא עַל יְדֵי מַעֲשֵֹה בְּנֵי אָדָם דַּיְקָא וְאָז עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם מַשְׁלִים וּמְתַקֵּן הַדָּבָר נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ עָשָֹה אֶת הַדָּבָר וּבְרָאוֹ. כִּי כֵן הַדָּבָר שֶׁעִקַּר הַבְּרִיאָה צְרִיכָה לִהְיוֹת עַל יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי מַעֲשִֹים טוֹבִים שֶׁל הַצַּדִּיקִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עוֹלָמִי עוֹלָמִי מִי בְּרָאֲךָ יַעֲקֹב בְּרָאֲךָ וְכוּ'.

וְעִקַּר הַכָּבוֹד הוּא בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִין אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ וּמְקַיְּמִין מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, עַל-יְדֵי-זֶה נִתְגַּדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא כַּיָּדוּעַ. וְזֶהוּ עִקַּר שְׁלֵמוּת הַבְּרִיאָה אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה בָּרָא ה' יִתְבָּרַךְ אֶת כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ וְכָל זְמַן שֶׁאֵין חַס וְשָׁלוֹם בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא אֲזַי אֵין כְּבוֹדוֹ בִּשְׁלֵמוּת חַס וְשָׁלוֹם, כִּבְיָכוֹל, וַאֲזַי הָעוֹלָם מִתְמוֹטֵט כִּי כְּשֶׁאֵין אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הוּא בְּחִינַת דִּין חַס וְשָׁלוֹם, כַּיָּדוּעַ וְכַמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.

כִּי זֶה עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת שֶׁתִּתְמַלֵּא הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ עַל יָדֵינוּ דַּיְקָא עַל-יְדֵי בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא וְזֶה עִקַּר מַעֲלַת הַצְּדָקָה וַחֲשִׁיבוּתָהּ, כִּי זֶה שֶׁנּוֹפֵל לַעֲנִיּוּת נִמְצָא שֶׁהוּא מִבְּחִינַת מִעוּט הַלְּבָנָה. וְעִקַּר הַמִּעוּט נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי שֶׁאֵין אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְמַלְּאוֹת הַחִסָּרוֹן כִּי אִם עַל יָדֵינוּ דַּיְקָא, כִּי אִם יִתְמַלֵּא חֶסְרוֹנוֹ עַל-יְדֵי ה' יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא לְבַד הֲרֵי חָזַר הַקִּטְרוּג לִמְקוֹמוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְיַחֲזֹר הַמִּעוּט כְּבַתְּחִלָּה, כִּי עִקַּר הַמִּעוּט נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי שֶׁאֵין אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, חַס וְשָׁלוֹם, נִמְצָא כְּשֶׁיֵּשׁ עֲנִיּוּת חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מִעוּט הַלְּבָנָה, כִּבְיָכוֹל, אֵין בְּיָדוֹ יִתְבָּרַךְ לְמַלְּאוֹת הַחִסָּרוֹן כִּי יַחֲזֹר הַדָּבָר לִמְקוֹמוֹ, מֵאַחַר שֶׁיִּתְמַלֵּא עַל-יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא לְבַד בְּלֹא אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא וְכַנַּ"ל.

אתערותא דלתתא יש לה קיום, וכאמרם ז"ל (אבות ג'), כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שזוכה בדין על ידה בכל המובטח לו, פתחו של אולם בעד פתחו של מחט. ולכן נחשב לאדם כשלו גם כל העושר הרוחני הבא לו מלעילא, בגלל הנקודה הקטנה של יראת שמים שלו, שהיוותה פתח המחט שלו. וכיון שכל זה שלו הוא, אם לא יפקירנו בעצמו אין נוטלין אותו ממנו. אבל מה שבא מלעילא בלי הקדמת דלתתא, אינו ניתן אלא בבחינת רצוא ושוב, נותנים לו לאדם הארה למען יבחין את האמת, ואחר כך נוטלים אותה ממנו, כדי לנסותו אם השיב אל לבו מה שהבחין כבר. ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, הרי זו בחינה מלעילא, ותיכף אחר כך, "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, וילונו"... לאחר שאותה הכרה מלעילא נסתלקה, העמידם השי"ת בנסיון לראות אם יעמדו בו על ידי מה שהשיבו אל לבם מהגילויים הקודמים, וכן כתוב "למען ענותך לנסותך להיטיבך באחריתך" (דברים ה' ט"ו), פירוש, כדי שתקנה מדרגותיך בעבודה עצמית...

נמצא בספרים הקדושים בפירוש הפסוק "תנו עוז לאלקים" (תהלים ס"ח), דהיינו שהאלקות כביכול מקבלת כח ממעשי בני אדם. ורגילים אנו להבין זאת בתור מליצה... אבל באמת אין זו מליצה, אלא שבאמת ניתן לאדם הכח לתת על ידי מעשיו עוז לאלקים, כי בהנתן לו כח הבחירה ובהיותו הוא המפתח של הבריאה, הרי בכל מעשה שהוא עושה בין לטוב בין למוטב, מתעורר זה הענין ומתגבר על פי חוקי סדר הבריאה בכל העולמות, ומגיע עד שרשי הבריאה והשפע האלקי, ולפי מה שפעל בעליונים ונתן עוז לאלקים על ידי אתערותא דלתתא נשפעת אחר כך ההשפעה מלמעלה למטה, ונותנת עוז ותעצומות לעם...

בברכת כהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה היסודית, שהקב"ה הוא המעניק לנו את הברכה, וההתייצבות שלנו לברכת כהנים, משרישה בקרבנו את האמונה הזו (מו"נ ח"ג פרק מ"ד; חינוך שעח; העקדה שער עד). הברכה שהקב"ה מברך אותנו קשורה להשתדלות מצידנו. או כפי שהדבר מבואר בלשון הקבלה: "באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא", ותרגומו: בהתעוררות מלמטה תלויה ההתעוררות מלמעלה. כלומר על-ידי התעוררות הרצון שלנו במצוות ברכת כהנים לקבל את ברכתו, מתעורר רצון עליון להשפיע ברכה לישראל.

In this blessing, called Birkat Kohanim, we learn to notice the basic fact that God is the bestower of blessing upon us, and our daily receptivity to Birkat Kohanim implants this faith in our hearts (Moreh Nevukhim 3:44; Ha-akeida §74). The blessing bestowed on us by God is linked to our own efforts, or, in kabbalistic terminology, to the “awakening” of the nether worlds (“itaruta de-letata”), which in turn causes the awakening of the upper realms (“itaruta de-le’eila”). By fulfilling the mitzva of Birkat Kohanim, God’s desire to bestow blessing upon Israel is awakened.