Understanding Textual Meanings and Distinctions

עִבָרוּ בְּגוֹ מַשְׁרִיתָא וּפַקִידוּ יַת עַמָא לְמֵימָר אַתְקִינוּ לְכוֹן זְוָדִין אֲרֵי בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין אַתּוּן עָבְרִין יַת יַרְדְנָא הָדֵין לְמֵיעַל לְמֵירַת יַת אַרְעָא דַייָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמִירְתָהּ:

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וְגוֹ' צַדִּיק, שֶׁעוֹשֶׂה צְדָקוֹת עִם בָּנָיו. כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁהוּא עָנִי וְיֵשׁ בְּיָדוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים, וְהוּא מִתְפַּלֵּל לְפָנָיו, וְאוֹמֵר כְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל תַּעֲשֶׂה לִי צְדָקָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אוֹצְרוֹתָיו וְנוֹתֵן לוֹ, הָדָא הוּא דִּין, כִּי צְדָקוֹת עוֹשֶׂה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד חוּץ לַמּוֹדִיעִים, וְיָכוֹל לִיכָּנֵס בְּסוּסִים וּבִפְרָדִים, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה״, וְהַלָּה הָיָה בַּדֶּרֶךְ. הָיָה עוֹמֵד לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים, וְאֵין יָכוֹל לִיכָּנֵס מִפְּנֵי גְּמַלִּים וּקְרוֹנוֹת הַמְעַכְּבוֹת אוֹתוֹ, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה״, וַהֲרֵי לֹא הָיָה בַּדֶּרֶךְ.

The Sages taught: If one was standing outside the city of Modi’im and was able to enter Jerusalem on horses or mules but not by walking, I might have thought he would be liable to receive karet for failing to come to Jerusalem and offer the Paschal lamb; therefore, the verse states: “And is not on a journey” (Numbers 9:13). This person was on a distant journey and is therefore exempt. On the other hand, if one was standing closer to Jerusalem than Modi’im but was not able to enter due to the camels and carriages that are carrying his family and delaying him, I might have thought he would not be liable for failing to offer the Paschal lamb because he is trying to enter; therefore, the verse states: “And was not on a journey,” and this person was not on a distant journey and is therefore liable. This person could have dismounted and come to Jerusalem on foot, but he wanted to bring his family with him in a carriage and was consequently delayed. One’s liability is determined based on his distance from Jerusalem.

תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת סָפֵק מִן הַיּוֹם וּמִן הַלַּיְלָה, סָפֵק כּוּלּוֹ מִן הַיּוֹם, סָפֵק כּוּלּוֹ מִן הַלַּיְלָה — מְטִילִין אוֹתוֹ לְחוֹמֶר שְׁנֵי יָמִים. וְאֵיזֶהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת? — מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה כָּל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִין. הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן — בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן וְהִשְׁוָה לַתַּחְתּוֹן — זֶהוּ לַיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ אָדָם מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה חֲצִי מִיל. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּהֶרֶף עַיִן, זֶה נִכְנָס וְזֶה יוֹצֵא, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו.

The Sages taught a baraita which discusses the range of problems that arise with regard to the twilight period. Twilight is a period of uncertainty. It is uncertain whether it consists of both day and night, it is uncertain whether it is completely day, and it is uncertain whether it is completely night. Therefore, the Sages impose the stringencies of both days upon it. If there is a stringency that applies on either of the days, one is obligated to adhere to it during the twilight period. Nevertheless, the definition of twilight is uncertain. And what is twilight? From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun. If the lower segment of the sky has lost its color, and the upper segment has not yet lost its color, that is the twilight period. If the upper segment has lost its color, and its color equals that of the lower one, it is night; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Neḥemya says: The duration of the twilight period is the time it takes for a person to walk half a mil after the sun sets. Rabbi Yosei says: Twilight does not last for a quantifiable period of time; rather, it is like the blink of an eye: This, night, enters and that, day, leaves, and it is impossible to calculate it due to its brevity.

מַתְנִי׳ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּבַמָּה אָמְרוּ ״שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף״ — מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כׇּל הַמַּרְתֵּף, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.

MISHNA: On the evening [or] of the fourteenth of the month of Nisan, one searches for leavened bread in his home by candlelight. Any place into which one does not typically take leavened bread does not require a search, as it is unlikely that there is any leavened bread there. And with regard to what the Sages of previous generations meant when they said that one must search two rows of wine barrels in a cellar, i.e., a place into which one typically takes some leavened bread, the early tanna’im are in dispute. Beit Shammai say that this is referring to searching the first two rows across the entire cellar, and Beit Hillel say: There is no need to search that extensively, as it is sufficient to search the two external rows, which are the upper ones. This dispute will be explained and illustrated in the Gemara.

ויהי מקץ. כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא:

ויהי מקץ AND IT CAME TO PASS AT THE END — As the Targum renders it by מסוף “at the end” All forms of the noun קץ signify one end or the other.

מדת הדין נקראת קץ כל בשר כענין נוטל רשות ונוטל נשמה והיא ממונת ליפרע מן הרשעים וכו' ובעבור כי אינה פועלת בלתי רשות כענין שנאמר אם ישוך הנחש בלא לחש (קהלת י יא) רוצה לומר עד שלוחשין לו מלמעלה על כן אמר בא לפני ליטול רשות להשמידם על מעשיהם הרעים זהו סוד וגנב יבא פשט גדוד בחוץ (הושע ז א') והבן כל הפסוק היטב. בראשית רבה אמר רבי חנינא בן פזי אין דבר רע יורד מלמעלה. אתיבון והכתיב אש וברד שלג וקיטור (תהלים קמח ח'). אמר להם רוח סערה היא שעושה דברו כי מלאה הארץ חמס כל זה הוא מן הקטרוג שהיתה מדת הדין מקטרגת כי בחטאם נתמלאה הארץ חמס וינקה מכחות הטומאה תחת כחות הקדושה והטהרה:

אמר הראב"ע מתחלת השנה וכן אמרו כל המדקדקים, וע"ד רז"ל מקץ בסוף השבע, ולא דיבר הכתוב אלא בשמטת כספים, יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמיטה, שישמוט כל מה שבידו, לכן אמרו שאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, וכן אונקלס ויב"ע תרגמו מקץ מסוף, ועי' רמב"ן מה שהשיב על הראב"ע בזה, וז"ל הרוו"ה (בביאורו ליונה) קץ וקצה שוים בעיקר הוראתם שהוא לשון סוף, אלא שנבדלים בצד מה בהוראתם הטפלית, והוא. שלשון קץ הוא סוף כל דבר ואין חלק ממנו כדמות הקו בחכמת השיעור שהוא נתפס במקום, אבל לשון קצה יפול על סוף הדבר והוא חלק ממנו ונתפס במקום ובזמן, לכן תוכל לומר בקצה הבית בקצה העיר, ולא תאמר בקץ הבית או בקץ העיר, וזהו ההבדל שבין מקץ ארבעים יום, מקץ שנתים ימים, מקץ עשר שנים ודומיהם, ובין מקצה חמשים ומאת יום, מקצה שבעת ימים ודומיהם ועתה תבין ההבדל בשנוי לשון בפ' ראה שבין יעידת זמן המעשר שהוציאו הכתוב בלשון מקצה באומרו מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ובין יעידת זמן השמטה שאחריו שהוציאו בלשון מקץ באמרו מקץ שבע שנים תעשה שמטה (ע' בפי' רמב"ן), והיינו לפי שזמן השמטה מדוקדק מקץ השנים, וזמן המעשר היא מקצה השנים לפי ההבדל הנ"ל, ובתוספ' (קדושין ל"ח ד"ה צ"מ) מדמה מקצה שלשת ימים, אל מקץ שבע שנים דירמי'

באחרית הימים - מה שבא אחר כך, וקץ הוא הסוף בו מפסיק דבר מה.

סדר כתיבת התפילין. ובו נב סעיפים: מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן קדש לי כל בכור עד למועדה והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ופ' שמע עד ובשעריך ופ' והיה אם שמוע עד על הארץ: הגה וצריך לכתבם בסדר הזה לכתוב תחלה הקודמת בתורה ואם שינה פסול ולכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש.

The commandment of "Tefillin" is to write four passages i.e. "Kadesh" until "l'moadah [m'yamim yamimah]"(Exodus 13:1-10); "v'haya ki yevi'acha" until "ki b'chozek yad hotziyanu Hashem mimitzrayim" (ibid 11-16); "Sh'ma" until "uvish'arekha" (Deuteronomy 6:4-9) and "v'haya im shamo'ah" until "al ha'aretz" (ibid 11:13-21) Rema: They must be written in this order, that is the order they appear in the Torah and if [the scribe] deviates from this order [the tefillin] are invalid. Ideally the arm-tefillin should be written before the head-tefillin.