Tzedakahצדקה

Employment as Tzedakah and Maaser Kesafim

Sources address the hierarchy of charitable giving, with employment ranked as the highest form of tzedakah, and discuss the rules governing maaser kesafim (the charitable tithe). However, the sources do not directly address whether wages paid for employment given as an act of tzedakah may be deducted from one's maaser kesafim obligation.

מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל

27 sources · 23 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

This question actually raises two separate halachic questions: whether providing someone a job qualifies as the highest form of tzedaka, and, separately, whether wages paid for that job may be counted toward or deducted from one's maaser kesafim obligation.

Employment as tzedaka

The Rambam (Mishneh Torah, Gifts to the Poor 10:7) identifies the greatest of the eight levels of tzedaka as strengthening a Jew who has become poor by giving him a gift, a loan, forming a partnership with him, or finding him employment, so that he will not need to ask others for help — deriving this from the pasuk "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (Vayikra 25:35), which he reads as an instruction to support the person before he falls. Sefer Chasidim (Sefer Chasidim 1029) similarly favors giving tzedaka in a form that produces ongoing livelihood for the poor person — such as lending for profit-sharing — over a simple handout, when the recipient is trustworthy enough to be given principal to work with.

Menorat HaMaor (Menorat HaMaor) draws a terminological distinction between tzedaka proper — giving money to a poor person who is in need, which one is in some sense obligated to do — and chesed, which includes assisting another person with one's own body or effort (such as labor) even for someone not technically poor, done without any formal obligation; this distinction bears on whether furnishing paid employment is tzedaka in the strict sense or falls instead under chesed.

Ketubot 67b (Ketubot 67b:8) describes how the Sages structured charitable assistance as a loan followed by a gift (or vice versa) specifically to preserve the dignity of a recipient who does not wish to accept outright charity, illustrating that the form in which support is extended affects its character as tzedaka.

Maamar Mordechai (Maamar Mordechai Limot HaChol 25:2) rules that a worker's wages must be paid promptly, before one recites minchah, treating timely payment of a hired worker as a distinct halachic obligation that is discussed alongside, but is not identical to, the separate practice of giving tzedaka before minchah.

Explore this topic

Maaser kesafim obligations

The baseline obligation is set out in the Shulchan Arukh (Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 247:1-2), which establishes tzedaka as a Torah-level obligation calibrated to one's means, and in Ketubot 50a (Ketubot 50a:2), which records the Ushan enactment that one who distributes charity should not give away more than one-fifth of his assets, lest he himself become destitute. Taanit 9 (Taanit 9:1) adds the drashah that one should tithe "so that you will become wealthy," framing maaser as a tested source of blessing rather than a mere deduction from income.

Arukh HaShulchan (Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 249:7-10) rules that maaser is calculated annually on net profit after deducting the genuine costs of earning that profit — including travel and business expenses — but ordinary household expenses may never be subtracted before calculating the tithe, meaning personal living costs are not a legitimate deduction from maaser.

Several sources establish that maaser funds may not be used to discharge an obligation one already owes: the Taz (Turei Zahav on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:1) rules that paying taxes or one's own debts from maaser is forbidden because this merely satisfies a personal obligation through charity money, and the Shach (Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:3) and Chatam Sofer (Responsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah 232:4-5) likewise distinguish a mitzvah one is independently obligated to perform, which cannot be funded from maaser, from an optional act of support, which can.

By contrast, supporting grown children or other relatives whom one is not legally obligated to maintain is treated as genuine tzedaka that may be funded from maaser: the Beit Yosef (Beit Yosef, Yoreh De'ah 251:3) and the Shulchan Arukh (Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 251:3) rule that aiding grown sons, daughters, or a needy father falls under tzedaka and even takes priority over strangers, a priority order likewise detailed by the Tur (Tur, Yoreh De'ah 251), the Chatam Sofer (Responsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah 229:2-3), Ahavat Chesed (Ahavat Chesed, Part II 19:1-2), and Rabbeinu Bahya (Rabbeinu Bahya, Bereshit 47:28), who ranks giving to one's own poor above giving to the poor of another city.

Ahavat Chesed (Ahavat Chesed, Part II 18:3-4) rules that maaser must first be separated from the principal itself and only afterward from ongoing profit, and suggests that one may structure the separated maaser as a gemach fund from which he may also borrow, provided he actually lends an equivalent sum to another borrower first, so that the arrangement still fulfills the mitzvah of maaser.

Directly addressing payment for labor, Avnei Yashfeh (Avnei Yashfeh 7:103) holds that where the recipient would have been willing to pay the going rate for the work performed, and the craftsman himself values the work as a monetary contribution toward maaser, the value of that labor may properly be counted as maaser funds.

Minchas Yitzchak (Minchas Yitzchak 8:5) rules that an expense falling outside the standard categories of what maaser may fund can nonetheless be paid from maaser if the possibility of using it for that purpose was stipulated at the time the maaser was separated, though he notes it may be preferable to be stringent and avoid relying on this.

Minchas Yitzchak elsewhere (Minchas Yitzchak 6:101) permits using maaser funds first to cover one's own and one's household's basic necessary livelihood when ordinary income falls short, provided the maaser is properly separated beforehand, with any surplus beyond those needs directed to other poor people.

Maamar Mordechai (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 2 28:25) states the general rule that anything one is already obligated to pay cannot be covered from maaser kesafim — for example, a customary annual synagogue honor payment — though any amount given beyond what one ordinarily gives, purely to fulfill an additional mitzvah, may be paid as a voluntary contribution from maaser.

B'Mareh HaBazak (B'Mareh HaBazak Volume III 130:6-7) addresses a case closely analogous to deducting wages: where one wishes to forgive part of a debt (such as rent) as tzedaka, he rules that to satisfy all opinions one should first fix the full amount owed and then formally forgive a portion as tzedaka, so that the forgiven difference can be counted as maaser kesafim for all views.

The Gemara in Kiddushin (Kiddushin 32a:2-4) discusses a related boundary question — whether supporting a parent or discharging an existing partnership obligation "converts" money already owed into tzedaka — concluding that where one would otherwise be repaying his own debt from the funds of the poor, this is not treated as a tzedaka outlay, only genuine additional expenditure ("ha'adafah") qualifies. Malbim (Malbim on Bamidbar 18:23) separately notes that the Levite's tithe was tied to an ongoing service obligation and remained due even when exemptions might otherwise apply, underscoring that a tithe obligation is not automatically satisfied by other arrangements.

Explore this topic
Source 1 · Chazal
Verified

Kiddushin 32a

קידושין ל״ב א — ד"ה מֵיתִיבִי

Kiddushin 32a:2-4

Chachmei Bavel discuss whether honoring a father requires the son’s financial loss, explaining that even if the father’s money is used, the son loses through neglecting his work, and that feeding a father maaser ani can be permitted when it represents an excess beyond the son’s obligation.

מֵיתִיבִי: נֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״. מָה לְהַלָּן בְּחֶסְרוֹן כִּיס, אַף כָּאן בְּחֶסְרוֹן כִּיס. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל אָב, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? לְבִיטּוּל מְלָאכָה. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִים, שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ – פּוֹדִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּמַאֲכִילִין זֶה לָזֶה מַעְשַׂר עָנִי. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל בֵּן, נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ חוֹבוֹ מִשֶּׁל עֲנִיִּים! – לָא צְרִיכָא, לְהַעְדָּפָה.

The Gemara raises an objection from the following baraita: It is stated: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:11), and it is stated: “Honor the Lord with your wealth” (Proverbs 3:9), which teaches the following verbal analogy: Just as there one honors God “with your wealth,” i.e., through monetary loss, so too here one must honor his father through monetary loss. And if you say that one honors him from the money of the father, what difference does it make to the son, i.e., what monetary loss does he suffer? The Gemara answers: It makes a difference to him with regard to the neglect of his work. Although he is not required to spend his own money, the son must leave aside his work to honor his father, which will cause him some financial loss. The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: Two brothers, or two partners in the ownership of produce, or a father and son, or a rabbi and his student, may redeem the second tithe for each other without adding one-fifth, as one who redeems the tithe of another, including these individuals, is not required to add one-fifth. And they may feed each other the poor man’s tithe. If one of them is poor, the other may give him the poor man’s tithe that he separated from his produce, and it is not considered as though the pauper ate the poor man’s tithe from his own produce. The Gemara explains the proof from this baraita. And if you say that the obligation to honor one’s father is from the money of the son, one finds that this son repays his obligation from the produce of the poor, as he is taking care of his father with produce that should go to the poor. The Gemara rejects this proof: No, it is necessary to state this halakha in a case where he has covered all of his father’s basic needs with his own money. At this stage, if his father needs surplus money, he may give it to him from the poor man’s tithe.

Source 2 · Chazal
Verified

Ketubot 67b

כתובות ס״ז ב — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן

Ketubot 67b:8

Chachmei Bavel report that a person lacking sufficient support who declines charity should be offered assistance as a loan and ultimately treated as a gift, while someone with means who refuses to support himself may receive a gift that is collected from his estate after death, according to Rabbi Yehuda.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס — נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה, וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה, וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה. לְשׁוּם מַתָּנָה? הָא לָא שָׁקֵיל! אָמַר רָבָא: לִפְתּוֹחַ לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַעֲבֵט״, זֶה שֶׁאֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה, וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה. ״תַּעֲבִיטֶנּוּ״, זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה, וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין הֵימֶנּוּ לְאַחַר מִיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

§ The Sages taught: If an individual does not have sufficient means of support and does not want to be supported from charity funds, the charities provide him funds as a loan in a dignified manner, and then they go back and give the funds to him as a gift; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They give him funds as a gift, and then they go back and give the funds to him as a loan. The Gemara wonders about the Rabbis’ ruling: How can we give it as a gift? After all, he does not want to take it as a gift. The Gemara answers that Rava said: The Rabbis’ instruction is to begin discussions with him by offering the assistance as a gift. If he refuses, the charities give it to him as a loan, but they treat it as a gift and refrain from attempting to collect a debt. The Gemara cites a dispute related to the previous discussions. The Sages taught in a baraita with regard to the double expression in the Torah: “You shall open your hand to him [ha’avet ta’avitenu]” (Deuteronomy 15:8). “Ha’avet”; this is referring to one who does not have funds and does not want to be supported by charity. The policy is that the charities provide him funds as a loan and go back and give the funds to him as a gift. “Ta’avitenu”; this is referring to one who has means and does not want to support himself. The policy is that the charities provide money as a gift, and then they go back and collect from his estate after his death. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Source 3 · Chazal
Verified

Ketubot 50a

כתובות נ׳ א — ד"ה אָמַר רַבִּי אִילְעָא

Ketubot 50a:2

Chachmei Bavel report that the Sages of Usha limited charitable giving to one-fifth of a person’s wealth, lest the donor become dependent on others, and recount differing attributions involving Rabbi Yeshevav and Rabbi Akiva.

אָמַר רַבִּי אִילְעָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז [יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ], וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵירוֹ. וּמַנּוּ — רַבִּי יְשֵׁבָב. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ, וּמַנּוּ — רַבִּי עֲקִיבָא.

§ Apropos the ordinances instituted by the Sages in Usha, the Gemara cites another one. Rabbi Ile’a said: In Usha the Sages instituted that one who dispenses his money to charity should not dispense more than one-fifth. That opinion is also taught in a baraita: One who scatters should not scatter more than one-fifth, lest he render himself destitute and need the help of other people. And an incident occurred involving a certain individual who sought to dispense more than one-fifth of his property as charity, and his friend did not let him act upon his wishes. And who was this friend? Rabbi Yeshevav. And some say that Rabbi Yeshevav was the one who wanted to give too much charity, and his friend did not let him do so, and who was the friend? Rabbi Akiva.

Source 4 · Chazal
Verified

Taanit 9

תענית ט׳:א׳ — ד"ה ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ — עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר

Taanit 9:1

Chachmei Bavel interpret “A tithe shall you tithe” as teaching that tithing brings wealth and state that, uniquely among commandments, one may test God regarding tithes based on Malachi’s promise of blessing.

״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ — עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְיָנוֹקָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אֲמַר לֵיהּ: אִימָּא לִי פְּסוּקָיךְ! אֲמַר לֵיהּ: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״? אֲמַר לֵיהּ: עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי שְׁרֵי לְנַסּוֹיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהָכְתִיב: ״לֹא תְנַסּוּ אֶת ה׳״! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי״.

“A tithe shall you tithe [te’aser]” (Deuteronomy 14:22)? This phrase can be interpreted homiletically: Take a tithe [asser] so that you will become wealthy [titasher], in the merit of the mitzva. Rabbi Yoḥanan found the young son of Reish Lakish. He said to the boy: Recite to me your verse, i.e., the verse you studied today in school. The boy said to him: “A tithe shall you tithe.” The boy further said to Rabbi Yoḥanan: But what is the meaning of this phrase: “A tithe shall you tithe”? Rabbi Yoḥanan said to him: The verse means: Take a tithe so that you will become wealthy. The boy said to Rabbi Yoḥanan: From where do you derive that this is so? Rabbi Yoḥanan said to him: Go and test it. The boy said to him: And is it permitted to test the Holy One, Blessed be He? But isn’t it written: “You shall not test the Lord your God” (Deuteronomy 6:16)? Rabbi Yoḥanan said to the boy that Rabbi Hoshaya said as follows: It is prohibited to test God in any way, except in this case of tithes, as it is stated: “Bring the whole tithe into the storeroom, that there may be food in My house, and test Me now by this, said the Lord of hosts, if I will not open for you the windows of heaven, and pour out for you a blessing that there shall be more than sufficiency” (Malachi 3:10).

Source 5 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Gifts to the Poor 10:7

משנה תורה, מתנות עניים פרק י

Mishneh Torah, Gifts to the Poor 10:7

Maimonides presents the famous hierarchy of charity, placing the highest level at strengthening a person before he becomes impoverished: a gift, loan, partnership, or finding employment, thereby preventing dependence on charity.

שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:

Source 6 · Rishonim
Verified

Tur, Yoreh De'ah 251

טור, יורה דעה רנ״א

Tur, Yoreh De'ah 251

Summarizes the hierarchy of charitable giving, including the superior practice of supporting a person through a loan, partnership, or employment rather than merely giving after poverty has occurred.

ואחר שיפרנס נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו לפרנסת בניו ואח"כ פרנסת בניו ואם אביו ובנו שבוים ואין לו במה לפדות שניהם יפדה האב ויעזוב הבן ואחר הבנים אחיו ואחר אחיו הקרובים ואחר הקרובים אליו שכניו ואחר שכניו אנשי העיר ואחר אנשי עירו שבויי שאר ארצות ומצוה שיהיו בני ביתו עניים יתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות בעבדים ותחשב לו לצדקה וחייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום שלא ימות הרעב ברעב ומקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה מפני שמתביישת לשאול וכן באו שניהם להשיא מקדימין אותה להשיאה כתב הרמב"ם היו לפנינו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות כולן מקדימין הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר בד"א בזמן שהם שוין לחכמה אבל אם היה כ"ג עם הארץ וממזר ת"ח ת"ח קודם וכל הקודם בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא ת"ח קודם לזה שהוא גדול ממנו מי שבא ואומר האכילוני אין בודקין אחריו אם הוא רמאי אלא מאכילים אותו מיד היה ערום ובא ואמר כסוני בודקין אחריו אם הוא רמאי ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד לפי כבודו תשובה שאלה לא"א זכרונו לברכה שאלת לציבור שיש להם ליתן לרב או להשליח ציבור ואין סיפק בידם ליתן לשניהם איזה מהם קודם אם הוא רב מובהק ובקי בתורה בהוראות ובדינין ת"ת קודם ואם לאו שליח ציבור עדיף להוציא הרבים ידי חובתן ושכתבת שיש אומרים שיכולין לשנות אפי מת"ת לצורך ל' פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים הדין עמהן כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם:

Source 7 · Rishonim
Verified

Sefer Chasidim 1029

ספר חסידים, תתרכט

Sefer Chasidim 1029

Sefer Hasidim states that the choicest form of tzedakah is to provide a poor person with income so that he can support himself; one should lend money for this purpose when possible, but give from the principal if the recipient cannot be trusted with funds.

צדקה מן המובחר שאדם יתן מן היד המתכוין כשיש עני טוב שיתן לו הריוח ויתפרנס הרי טוב להלוות עבור ריוח ואם אין נאמן להפקיד בידם יתן מן הקרן לעני:

Source 8 · Rishonim
attested

Menorat HaMaor

מנורת המאור, נר ג כלל ח חלק ה פרק ב

Menorat HaMaor

The passage distinguishes obligatory charity for a poor person from voluntary acts of kindness, including financial assistance beyond what is required and bodily assistance to the wealthy, sick, bridegroom, deceased, or anyone whom one is not obligated to help.

...ועל זה הדרך, מה שאדם נותן ממונו לעני הדחוק בפרנסתו שהוא מחויב עליו נקרא צדקה, אבל מה שאדם נותן ממונו יותר מהראוי לו וגם למי שאינו עני כל כך אלא שאינו יכול עתה להתפרנס משלו וגם מה שאדם מסייע מגופו לחברו וגם לעשיר ולחולה ולחתן ולמת, או לכל מי שאינו מחוייב בעשייתו נקרא חסד, לפי שהיא צדקה הנעשית במדת חסד בלי שום חיוב, ועל צדקה כזאת, שהיא גמילות חסדים, אמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י' י"ב)...

Source 9 · Rishonim
Verified

Rabbeinu Bahya, Bereshit 47:28

רבינו בחיי, בראשית ויחי הקדמה

Rabbeinu Bahya, Bereshit 47:28

Rabbenu Bachya describes charity as giving one’s own resources to someone in need and lists ascending levels of tzedaka, culminating in giving to the poor of one’s own city.

ענין הצדקה הוא שיתן אדם משלו למי שצריך. והנה היא מדרגות רבות, יש צדקה שיתן אדם פרוטה לעני מן האומות. גדולה ממנה שיתן לעני ישראל והוא מעניי עיר אחרת. למעלה ממנה שיתננה לעניי עירו שנאמר (שמות כב) את העני עמך, עני שעמך.

Source 10 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:1

שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ט

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:1

Joseph Karo’s passage discusses tzedakah amounts, stating that one should give according to the poor’s needs when able, preferably up to one-fifth of one’s assets and ordinarily one-tenth, while cautioning against giving more than one-fifth during one’s lifetime; it also states that maaser funds should be given to the poor rather than used for other mitzvah purposes.

כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו ט"ז סעיפים: שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה: הגה ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות (ב"י בשם הגמ' פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי) ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים (מהרי"ל הל' ראש השנה):

See also

Source 11 · Acharonim
Verified

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 249:7-10

ערוך השולחן, יורה דעה רמ״ט:ז׳-י׳

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 249:7-10

Develops the laws and custom of maaser kesafim, including the nature of the obligation and the treatment of income and charitable allocations. It is a central later source for practical accounting questions.

וכן הוא דבר פשוט שהריוח מחשבין בכל שנה ושנה מראש השנה עד ראש השנה. ואם בשנה זו היו לו עסקים שיש שהרויח בהם ויש שהפסיד בהם – עושה חשבון כללי, ומה שנשאר ריוח – נותן מעשר לצדקה. ובכלל ריוח נחשב רק הריוח הנקי, וכל ההוצאות שהיה לו על העסק, אף מה שנסע הוא בדרך ואכל ושתה – הכל נחשב על הוצאות העסק, ומנכה הכל. ומה שנשאר ריוח אחר ניכוי כל ההוצאות – מקרי "ריוח". אבל הוצאות ביתו לא ינכה. ולכן מי שמרויח אלף זהובים לשנה – נותן מאה או מאתים לצדקה, אף על גב שהוא בעל הוצאה בביתו עוד יותר מאלף זהובים, מכל מקום חייב ליתן מעשר מהריוח. ורק מה שהיה צדקה בההוצאה, כגון שחלק לחם בשני וחמישי, או נתן פרוטות לעניים, או נתן לאכול איזה יום לבני תלמוד תורה, או לקח אורח עני על שבת או על סעודה ביום כדרך בני ישראל – יכול לנכות מחלק המעשר. אבל הוצאות בניו ובנותיו הקטנים, אף על גב דדרשינן "ועושי צדקה בכל עת" – זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים (כתובות נ א), מכל מקום אין זה בכלל צדקה. ועל צד הדרש אמרו חכמינו ז"ל כן, כלומר: דגם זה מצוה. אבל חלילה לחשוב זה בכלל צדקה, דאם לא כן לעולם לא יגיע לעניים אף פרוטה אחת. ואף המגדל בני בניו ובני בנותיו או בנותיהם, נראה לי שאינו יכול לחשוב זה בכלל צדקה ממעשר. ובני בנים הרי הם כבנים. אבל המגדל יתום ויתומה, ממשפחתו או שלא ממשפחתו – וודאי שהוא צדקה גדולה, ויחשוב זה ממעות מעשר. ואם הוכרח לתת איזה צדקה מרובה, שעדיין אין בריוח שלו כל כך מעשר – יכול ליתן וללות על סמך הריוח שירויח אחר כך. ואז ינכה מהריוח מהמעשר ויתן לכיסו. וראיה לזה ממה ששנינו בגיטין סוף פרק שלישי: המלוה את הכהן וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים. עיין שם.

Source 12 · Acharonim
Verified

Beit Yosef, Yoreh De'ah 251

בית יוסף, יורה דעה רנ״א:ג׳ — ד"ה הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב

Beit Yosef, Yoreh De'ah 251:3

Discusses the sources and formulation of the hierarchy of tzedakah later codified in Yoreh De'ah 251, including assistance that enables a poor person to support himself.

הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כלומר שהם יותר על ו' שנים דאילו פחותים מבן שש חייב הוא במזונותיהם כדאיתא בס"פ אע"פ (כתובות סה:) ואמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ:) עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו הקטנים כלומר שהם יתירים על שש שאינו חייב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו וכן פירש"י:

Source 13 · Acharonim
Verified

recovered from “Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 251:12”

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

שולחן ערוך, יורה דעה רנ״א:ג׳ — ד"ה הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 251:3

Addresses prioritization among charitable recipients and forms of support, useful for distinguishing assistance that genuinely benefits the needy from payments that primarily purchase a service for the donor.

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור) : הגה והקבועים בעיר קרויים עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך) ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ: הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים והם קודמים לפרנסת בניו ואח"כ בניו והם קודמים לאחיו והם קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמים לשכיניו ושכיניו לאנשי עירו ואנשי עירו לעיר אחרת והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן (הכל בטור): צבור שצריכין לשכור רב ושליח צבור ואין ספוק בידם ליתן לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם ואם לאו שליח צבור קודם: הגה ואין לפרנס הרב שבעיר מכיס של צדקה דגנאי הוא לו וגם לבני העיר אלא יעשו לו ספוק ממקום אחר (גם זה שם) אבל כל יחיד יוכל לשלוח לו מצדקה שלו וזהו דרך כבוד:

Helping one's grown up sons or daughters in need when he is not obliged to—in order to give his sons an opportunity of studying the Law, or to keep his daughters in the right path—and presenting gifts to one's father in need,—all this comes under the general head of Charity. In fact, such charity is to be preferred to other forms. Not only a father or child, but any relative should be given preference to a stranger; a brother of one's father, to a brother of one's mother; the poor of his own house to the poor of the city at large; the poor of his own city to the poor of other cities; and the poor that dwell in the Holy Land to those that dwell in other lands. A congregation in need of a Rabbi and a Public Reader, but unable to engage both, should give the preference to the former, provided he is a distinguished rabbi well versed in the Teachings and Laws; otherwise, a Reader should be engaged. RMI.—The Rabbi should not be maintained out of the charity fund, as it is a disgrace both for him and for the city; but the community should provide him another source of income. However, gifts of individuals are perfectly honorable.

See also

Source 14 · Acharonim
Verified

Taz, Yoreh De'ah 249:1

טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה רמ״ט:א׳

Turei Zahav on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:1

Comments on the framework of maaser kesafim and the accepted practice of setting aside a tenth, helping establish how the obligation relates to ordinary financial outlays.

רק יתננו לעניים. וכ"ש לפרוע בהם מסים דאסור אע"ג דאיתא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שא"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן הצדקה תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים. ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר ה"ל כפורע חובו ממעשר כנ"ל בזה. וכתב בדרישה בשם תשו' מהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה עכ"ל ונראה לי דכשקונה בעדו ספר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם:

Source 15 · Acharonim
Verified

Shach, Yoreh De'ah 249:3

שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה רמ״ט:ג׳

Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:3

Discusses the legal status and accounting of maaser kesafim in the context of Yoreh De'ah 249, relevant to determining which payments may be credited against one's charitable allocation.

ואין לעשות ממעשר שלו כו'. מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג:

Source 16 · Acharonim
Verified

Ahavat Chesed, Part II, chapter 19

אהבת חסד, חלק שני י״ט:א׳-ב׳ — ד"ה בו יבאר מדין חלוקת מעשר ודין

Ahavat Chesed, Part II 19:1-2

Continues the discussion of effective charity and the proper manner of supporting the needy, emphasizing assistance that preserves dignity and creates lasting support.

בו יבאר מדין חלוקת מעשר ודין חומש א. ועתה נבוא לבאר את אפן החלוקה של מעות מעשר. הנה ידוע דמעות מעשר - עקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים [ודין הקדימה בהן גופא, עין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג'], ואפילו לבניו הגדולים, שאינו חיב לטפל בהם, יכול לתן להם מעשרותיו, דכיון שאין להם משל עצמם, הוי צדקה גמורה, ואפילו יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר; ואפילו לאביו ואמו מתר לתת אם הוא עני. אך אם יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר - אמרו חכמים (קדושין ל"ב.): תבא מארה, למי שמפרנס אביו ואמו ממעות צדקה. (עין בסימן ר"מ סעיף ה' ורמ"ט סעיף א' בש"ך שם). ואם קרוביו אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה. דזה לשון המדרש תנחומא פרשת ראה סימן י"ח (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר בשביל שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [הינו, שאותן אנשים עוסקין במסחר], שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. וגם על ידי זה הבטיח הכתוב, שבאה ברכה לתוך ביתו של אדם, כדכתיב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'", הינו, על ידי שיהיה טרף בביתי, יוכלו הכהנים והלוים לעסק בתורת ה'. ועבור זה: "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", כי תכף לתלמיד חכם ברכה, כמו שאמרו -חז"ל (ברכות מ', ב.) [וכענין שאמרו בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'"]. ואם אינו יכול לחלק כלם לבעלי תורה, יראה לחלק להם על כל פנים רבם או חצים. וכן מצאתי ב'כנסת גדולה על יורה דעה בסימן רמ"ט סעיף א', עין שם. וכן מוכח מ'שיטה מקבצת' על כתבות דף נ'. בשם הרב המעילי, דמעשר הוא דגמא דמעשר הנתן לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'. ב. ודע דכתבו האחרונים, דיכול להכניס חתן וכלה לחפה ממעות מעשר, אם לא היה יכלת בידו לעשות המצוה בלתי זה. וכן כהאי גונא לענין להיות בעל ברית ממעות מעשר, או לכתב בהן ספרים ולהשאילם לאחרים; ומתר ללמד בהן גם כן בעצמו, רק שיזהר לכתב עליהן שהם ממעות מעשר, כדי שלא יחזיקו בהן בניו אחר פטירתו כשלהן. ויש שמפקפקין בכל זה, עין ב'פתחי תשובה' [בשם ה'חתם סופר' בסימן רמ"ט (ס"ק ב')], שכתב דלמהרי"ל והרמ"א המעשר הוא רק לעניים לבד, ולא שאר דבר מצוה כלל. ונראה, דאם על ידי שהוא בעל ברית, יש טובה לאבי הבן, שמטה ידו, ואין לאל ידו להוציא הוצאות; וכן להכנסת חתן וכלה לחפה, אם מטה ידם; וכהאי גונא לענין לקנות ספרים להשאילם לאחרים, שאין ביכלתם לקנות לעצמם - אין להחמיר בזה כלל, דזה גופא הוא כמו צדקה. ולקנות עליות ממעות מעשר - אם המעות מתחלק לעניים, גם כן אין להחמיר לכלי עלמא. ולשלם ממעות מעשר שכר למוד לבניו - אסור לכלי עלמא, דזה הוי מצוה, שמחיב בעצמו ללמד לבניו, או לשכר להם מלמד, ואין לפרע חובו ממעות מעשר; אבל לבני עניים אחרים מתר, ומצוה רבה איכא בזה.

Source 17 · Acharonim
Verified

Responsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah 232

שו"ת חתם סופר, יורה דעה רל״ב:ד׳-ה׳ — ד"ה ולא נצרכה אלא לאלפוי דינא בעלמא

Responsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah 232:4-5

Moses Sofer (Chatam Sofer) presents a dispute over whether maaser kesafim must be given specifically to the poor or may be used for another mitzvah, noting that some sources treat it as a Torah obligation designated for the poor while others derive broader uses from the patriarchs’ practice.

ולא נצרכה אלא לאלפוי דינא בעלמא אבל בנידון שלפנינו נ"ל אפי' אי אמרי בכי האי צדק' אימ' לפנחי' שבקי' היינו אי כ' עליו סתם שהוא הקדש שיפרשו ממנו בני ביתו ולא יהיו משמשי' בו אבל מאי הוה לי' למימר להשאילם ולחייב עצמו אע"כ האמת כן הוא ומ"מ נ"ל הדין עם האפוטרופסי' ואומר מעיקר הדין שבש"ע י"ד סי' רמ"ט בהג"ה ראשונה ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה לתנו לעניים עכ"ל והוא ממהרי"ל ובעל באר הגולה במ"כ שגה ברואה כי סבור הי' להשוו' דעת רמ"א שהוא מתשו' מהרי"ל עם דעת הגאונים דמייתי ט"ז וש"כ שם ע"כ כתב דמהרי"ל רוצה לומר מצוה שמחוייב בלא"ה לעשות וליתא שבתשו' מהרי"ל סיים רק לתנו לעניים מהמעשר שלהם עכ"ל נמצא גוזל העניי' בכל שום מצוה שיעשה כ"א לפרנס עניי' דס"ל למהרי"ל דחיוב הפרשת מעשר כספי' הוא ממש דאורי' ולעניי' ואין לבעלי' בו אלא טובת הנאה לאיזה עני שירצה ואמנם החולקי' דמייתי השפתי כהן סבירי להו דמעשר כספים אינו דומה למעשר גורן שהוא דאורייתא ממש וטובל התבואה מה שאין כן מעשר כספי' דרשת ספרי מעש' תעשר מכאן שמפרישי' לעומלי תורה מעשר ולא דוקא לעומלי תורה אלא לדבר מצוה שירצה לפי נדרו של המפריש וזה הי' המעשר שהפריש אאע"ה ויתן לו מעשר מכל ועל זה אמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ובמדרש שהוצרך להפריש גם מבניו והפריש לוי קודש לה' ולא הפרישו לעניים אלא למצוה וקדושה אמנם יצחק הוא קיים מ"ע של מעשר דאוריי' וימצא מאה שערי' אומד זה למעשר הי' ובזה יובנו דברי רמב"ם רפ"ט ממלכי' שכ' אברהם נצטווה על המילה ויצחק הפריש מעשר ויעקב אבינו ג"ה ויהוד' יבום ואיך שכח שאברהם התחיל ממעשר ולהנ"ל ניחא ובחי' תורה שלי אמרתי ליישב מה שקשה איך הי' אומד למעשר הא אל תרבה לעשר אומדות ועוד אומד זה למה הא בשעת הפרשת מעשר כבר נתמרח הכרי של מאה שערי' ולענין מה אמדוהו מה שהי' ראוי' לעשות זולת הברכה והי' נ"ל שהי' מלוה את העניים בתחלת השנה על סמך מעשר שיגדל שדהו כמבואר בגיטין למ"ד ע"א ואז אמדוהו כמה ראוי' להיו' מעשר של שדה זו כדי להלות להם ולבסוף עשה מאה שערי' ויברכהו ה' ואמרתי שהי' צריך לברכה כי אחז"ל פע"פ כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך ומסתמא גם אותן העניים כשהלוה להם יצחק נתברכו ונתעשרו מפרוטה שלו טרם הגיע זמן הקציר וכיון שנתעשרו אינו יכול להפריש עליהם מעשרותיו כמבואר שם בגיטין והפסיד יצחק אותן מעות שהלוה להם ע"כ לעומת זה הוציא שדהו מאה שערים: נחזור להנ"ל לא מיבעיא למהרי"ל ופשטיות משמעות הש"ע לאו כל כמיניהו דהקרובים לומר שיקח ספרים מהמעשר ואפי' צדקה נדבת לב אם נותן לעני ע"מ ליקח בו טלית יכול ליקח בו חלוק דלא קיי"ל כר"מ דב"מ ע"ח ע"ב מכ"ש מעות מעשר אלא לאינך פוסקי' היו הקרובי' יכולים מהמעשר ליקח בהם ספרי' אבל אם הפרישו לעני שוב הוה לעני ואינם יכולי' להתנות עליו בשום דבר ומעתה מה שכתב כן הוא מרצונו להשאילם לאחרי' והוא אמר שלא התנדב אלא כל ימי חייו ועוד נ"ל אפילו הי' כתוב סתם שנדר להשאילם לאחרים היינו אם הוא לא יצטרך כי הי' ת"ח עוסק בתורה תמיד כמ"ש בשאלה ורק אם יצטרכו אחרים בשעה שהוא אינו צריך אז נדר להשאילם נמצא גופי הספרים שלו ממש ויורשי' יורשי' אחריו רק שמחוייב הוא לקיים נדרו בחייו אבל היורשי' אחר שירשו עצמיות הספרי' אינם מחוייבים לקיים נדר אביהם עיין רמ"א בח"מ ס"סי ר"נ ויעיין סמ"ע סימן רי"ב סקכ"א ובמקום אחר הארכתי:

Source 18 · Acharonim
Verified

Responsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah 229

שו"ת חתם סופר, יורה דעה רכ״ט

Responsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah 229:2-3

Discusses tzedakah funds and their designated use, providing a framework for whether an expenditure can be treated as a charitable disbursement rather than an ordinary personal expense.

לע"ד לא מבעי' דאיסורא ליכא אלא חיובא נמי איכא ואינו רשאי לתת מעשרו לשום עני טרם שיהיה לאבותיו מסת די פרנסתם וראי' ממ"ש תוס' פ"ק דקידושין ל"ב ע"א ד"ה אורו לי' וכו' בשם שאלתות פ' יתרו וכ"כ הרא"ש דהא דקיי"ל כיבוד משל אב היינו דאית לי' לאב אבל כי לית לי' ורווח לבן צריך הבן לתת ומייתי מהירושלמי דמפיק לי' נמי מקרא ועל זה העלו והסכימו פוסקים דהיינו מתורת צדקה וכופים על זה כדרך שכופין על הצדקה כבפ' נערה שנתפתתה שכופין לזון בניו וקשה כל האריכות הזה למה ומה צורך לראי' פשיטא שכופין על הצדקה כפי השג יד וליתן צדקה ומעשר וממילא כל הקרוב קודם כדכתיב את העני עמך ומי קרוב יותר מאביו אע"כ לומר אע"ג דבשארי עניים קרובים מצוה לחלק אבל באביו צריך ליתן לו את הכל והטעם נראה פשוט דהאיכא למ"ד נמי משל בן ונהי דלא קיי"ל כוותי' אלא משל אב מ"מ פשוט דלאו דוקא משל אב אלא שלא יהיה בו חסרון כיס לבן וכיון דהאי מעות צדקה אין בו חסרון כיס לבן כלל והוא ממון שאין לו תובעים ורק טובת הנאה להבן וממילא מחויב לתתו לאב משום מצות כיבוד וכן משמע מלשון רמ"א בש"ע סי' ר"מ סעי' ה' ע"ש ומלשונו משמע שכל מה שחייב ליתן לצדקה צריך לתתו לאביו וא"ש השתא דמייתי ליה ירושלמי מקרא דכיבוד וקשה כיון דאינו אלא מטעם צדקה מאי שייטי' דקר' דכיבוד הכא ולהנ"ל ניחא שיהי' צרי' ליתן לו כל מתנותיו: ומה שהקשה בד"מ דמלשון שאין הבן צריך להחזיר על הפתחי' לא משמע כן דהרי אפי' אי אינו צריך להחזיר על הפתחי' נמי אינו מחוייב לתת צדקה כל כך לא ידעתי מנ"ל הא דודאי משמע מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק חייו קודמים אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתן שאר ממונו לעני הצריך רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב לא תקנו והניחו על דין תורה שאם אינו צריך להחזיר על הפתחים כל שיש לו די חייו יתן הנשאר לאבותיו:

Source 19 · Acharonim
Verified

recovered from “Ahavat Chesed, Part II, chapter 18”

Ahavat Chesed, Part II, chapter 18

אהבת חסד, חלק שני י״ח:ג׳-ד׳ — ד"ה וגדר המעשר הוא

Ahavat Chesed, Part II 18:3-4

Chafetz Chaim develops the laws and ideals of charity, including the importance of sustaining a poor person and helping him achieve livelihood rather than relying on recurring gifts. The work is relevant to the ethical distinction between employment and almsgiving.

וגדר המעשר הוא, דצריך להפריש מתחלה מעשר מן הקרן, ואחר כך כשיזמין לו השם יתברך רוח, יתן מעשר מן הרוח. והנה יש הרבה אנשים, שנזהרים במדת מעשר, אבל אין נזהרים, רק לתן מן הרוח, אבל לא מן הקרן. ולא כן דרך האמת לצאת ידי חובת מעשר, כמבאר בפוסקים, אלא מתחלה יפריש מן הקרן. אמנם, בעונותינו הרבים, שהיצר מתגבר על האדם, ואינו מניחו לחסר מעותיו. העצה היעוצה בזה, נראה לי, שיפריש המעשר מן הקרן לעשות בזה גמ"ח לעניים. וגם הוא יהיה מתר להלות לעצמו, כשיצטרך להם; אך בתנאי, שכשיבוא מי שהשעה דחוקה לו ללות, יראה ללות מאחר ולתן לו בכדי שעור מה שלוה בעצמו מאלו המעות, ויוצא בזה ידי חובת מעשר, שגם זה נקרא בשם צדקה וכנ"ל . אך כל זה הוא לשיטת הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז) והשלחן ערוך (סימן רמ"ט סעיף ו'), שמכנה את החזקת ידי עני שמך, בהלואה, בשם מצות צדקה. אבל להרמב"ן בספר המצות (מצוה ט"ז), שאין מכנה זה בשם צדקה, רק הוא מצוה בפני עצמה, אין לנו ראיה לומר, שיקים בזה מצות מעשר, היכא שלבסוף יחזר המעות לו וליורשיו. אך היכא שמפריש המעות לחלוטין לשם גמ"ח, לדעת הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז) והשלחן ערוך (סימן רמ"ט סעיף ו'), בודאי מתר, אם מתנהג כן בתחלת קבלתו את המצוה, כמבאר פה בהגהה. ואפילו לדעת הרמב"ן נראה דיש להקל בזה [הינו, לפי מה שכתב הש"ך שם (ס"ק ג') בשם הפוסקים, דאפילו שאר דבר מצוה מתר לעשות ממעות מעשר, כגון: לקח בו ספרים להשאילן לאחרים וכהאי גונא. ומכל מקום לפי שיש מחמירים ואוסרים בשאר דבר מצוה (עין ביורה דעה סימן רמ"ט ב'פתחי תשובה' (ס"ק ב') בשם ה'חתם סופר'), מהנכון להחמיר, אם לא התנה לזה בתחלת קבלתו את המצוה - להרמב"ן, ואפילו להרמב"ם יש לעין בזה, כאשר בארתי בהגהה]. והנה כל מה שכתבנו בזה הענין, הוא בשרוצה לקבע מעות המעשר רק להלואה, ולא למתנה לעניים; אבל אם רוצה להלות לפי שעה ממעות מעשר שהפריש כבר, ליד איש אמיד, וכל שכן להמתמוטטים או לעניים גמורים, ולפרע אחר תחתיו, כשיזדמן לו עני הגון לתת לו - אין להחמיר, אפילו להרמב"ן; וכמו שכתוב בסימן רנ"ט סעיף א'. שוב מצאתי בעזרת ה' ב'אליה רבא' סימן קנ"ו (ס"ק ב'), שכתב בהדיא כמו שכתבנו, דאפילו לאיש אמיד מתר להלות גמ"ח ממעות מעשר. ונראה דכונתו לפי שעה, עד שיזדמן לו העני שצריך לתן לו.

Source 20 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 247:1-2

שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ז

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 247:1-2

The governing siman on the mitzvah of tzedakah — its obligation, its reward, and that it hastens redemption; the halachic home for any practice of increasing charity.

גודל שכר צדקה ואם כופין עליה. ובו ד' סעיפים: מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד אלילים ומאד יש ליזהר בה כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כעובדא דנחום איש גם זו: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום:

Source 21 · Acharonim
Verified

Malbim on Numbers 18:23

מלבי"ם על במדבר י״ח:כ״ג

Malbim on Numbers 18:23

Malbim explains that despite receiving tithes in exchange for their service, Levites remain obligated to perform their work, and the wording excludes priests from carrying out the Levite service and from receiving the Levite tithe.

ועבד הלוי הוא הלא פה אינו מדבר מחיוב הלוים רק ממתנותיהם, וחיוב עבודת הלוים כבר נאמר בראש הפרשה? ופי' חז"ל שלא נטעה אחר שאמר שהמעשר חלף עבודתם יש רשות בידו שלא יעבוד ולא יקח מעשר או שפטור מן העבודה בעת שמטה ויובל, לכן אמר שבכ"ז מחויב לעבוד, וכבר התבאר באיה"ש (כלל רט) שכ"מ שבא מצת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל כמו הוא מקריב, הם מקריבים, בא תמיד למעט ולהוציא זולתו, וע"כ ממ"ש ועבד הלוי הוא, מלת הוא המיותר מוציא שלא יעבוד כהן, וממ"ש והם ישאו מלת הם ממעט כהנים, ומ"ש ובתוך ב"י לא ינחלו נחלה, התבאר למעלה (סי' מד):

Source 22 · Modern
External

Avnei Yashfeh 7:103

אבני ישפה, ח״ז סי׳ ק״ג

Avnei Yashfeh 7:103

The passage states that when the recipient would have been willing to pay the equivalent amount for the work, and the craftsman values the work as money toward maaser, the work may properly be counted as maaser funds.

Avnei Yashfeh 7:103 — page scan on HebrewBooks
Page 252

Rav Yisrael Pesach Feinhandler (Jerusalem, 1945-2011) Avnei Yashfeh is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 23 · Modern
External

Minchas Yitzchak 8:5

מנחת יצחק, ח״ח סי׳ ה׳

Minchas Yitzchak 8:5

The passage states that an expense not included in the cited categories may be paid from maaser funds if this possibility was stipulated when setting aside the maaser, though it may be preferable to be stringent.

Minchas Yitzchak 8:5 — page scan on HebrewBooks
Page 314

Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 24 · Modern
External

Minchas Yitzchak 6:101

מנחת יצחק, ח״ו סי׳ ק״א

Minchas Yitzchak 6:101

The passage states that one may first use maaser funds to complete his own and his household’s necessary livelihood when ordinary income is insufficient, though one should separate the maaser before using it; any amount beyond those needs should be given to other poor people.

Minchas Yitzchak 6:101 — page scan on HebrewBooks
Page 433

Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 25 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 2 28:25)

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 2 כ״ח:כ״ה — ד"ה קנייה מכספי מעשר הכלל הוא

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 2 28:25

Rabbi Mordechai Eliyahu states that an obligation cannot be paid from maaser kesafim, though an additional voluntary amount beyond one’s customary payment may be given from maaser kesafim.

קנייה מכספי מעשר הכלל הוא: כל דבר שאדם חייב לעשותו – אינו יכול לשלם אותו ממעשר כספים, ולכן אם נוהג לקנות "מפטיר" כל שנה – אינו יכול לשלם לבית הכנסת ממעשר כספים, אבל אם רוצה להוסיף על הסכום מעבר למה שרגיל לתת כדי לזכות במצוה – יכול לתת את התוספת כנדבה ממעשר כספים. [הערה 24] עיין רמ"א (יו"ד סי' רמ"ט סעי' א') ובט"ז (שם ס"ק א'), הגהות הרעק"א שם בשם השל"ה ובאר הגולה (שם) וראה בשו"ת בית דינו של שלמה (יו"ד סי' א').

Source 26 · Modern
Verified

B'Mareh HaBazak Volume III 130

שו"ת במראה הבזק חלק שלישי ק״ל:ו׳-ז׳ — ד"ה יש שסוברים

B'Mareh HaBazak Volume III 130:6-7

The passage presents differing views on whether forgiving a poor person’s debt qualifies as maaser kesafim and advises stipulating that part of an avrech’s rent is forgiven as tzedakah, so the difference can count as maaser kesafim according to all opinions.

יש שסוברים, שמחילת חוב לעני יכולה להיחשב למעשר כספים, ויש שסוברים שמעשר כספים צריך להינתן דוקא מרווח שכבר הגיע לידיו. על כן, לצאת ידי חובת כל הדעות, יַתנה עם האברך ששכר-הדירה הוא מסוים, אלא שהוא מוחל על חלק מן הסכום בתורת צדקה, ואז מדין "הפוכי מטרתא למה לי" יחשב ההפרש למעשר כספים לכל הדעות.

Source 27 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Limot HaChol 25:2)

מאמר מרדכי לימות החול כ״ה:ב׳ — ד"ה צדקה ותשלום שכר לפני מנחה שכר

Maamar Mordechai Limot HaChol 25:2

Rabbi Mordechai Eliyahu states that one should pay a worker’s wages on time before praying Mincha, recounting that the Ari would sometimes delay Mincha to borrow money for this purpose, and recommends giving tzedaka before Mincha even though this obligation is less stringent than before Shacharit.

צדקה ותשלום שכר לפני מנחה שכר ביומו – צריך להיזהר לפרוע שכר שכיר ביומו קודם שמתפלל תפילת מנחה (דהיינו לשלם לעובד שהגיע זמן התשלום על עבודתו). וסיפר מהרח"ו על האר"י שהיה מתעכב לפעמים עד השקיעה כדי ללוות כסף כדי שיוכל לפרוע שכר שכיר ביומו לפני התפילה, ורק אח"כ היה מתפלל תפילת מנחה. צדקה – טוב לתת קודם תפילת מנחה צדקה, אעפ"י שחיוב נתינת צדקה לפני מנחה אינו כמו בשחרית. [הערה 5] בא"ח פרשת ויקהל סעי' ה'. כה"ח סי' רל"ב ס"ק י"ב. [הערה 6] בא"ח פרשת ויקהל סעי' ו'.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וצדקה תהיה לנו - קראו את גמול המצות צדקה, כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • לא יקשה בעיניך - במה שאתה נותן לו משנה וכפולות שכר שכיר שאתה מעניק לו מלבד שכירות של קנין ו' שנים, שהרי יברכך ה' בכל אשר תעשה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אמר רבי שמואל בר נחמני לעתיד לבא הקב"ה מביא כל אומה עכו"ם והיא קוראת לאלוהיה ואינה עונה אותם, וכיון שרואים שאין עונים אותם, שנאמר (ישעיה מ"ו) אף יצעק אליו ולא יענה, למה שאין בה ממש, ואחר כך הולכין לפני הקב"ה וחוזרין עליו ואומרין לו אלהינו לא ענו אותנו, עכשיו באנו אצלך, מיד הוא דן אותן וטורדן מן העולם... דבר אחר זה שאמר הכתוב, (תהלים צ"ז) יבושו כל עובדי פסל, אמר רבי יודן בשם רב נחמן, עתיד הקב"ה ליתן ממש בעבודה זרה לעתיד לבא, והיא באה ומשתחוה להקב"ה, ואחר כך היא בושה לעובדיה. אמר רבי פנחס עתיד הקב"ה ליתן פה לעכו"ם ומדברת לפני עובדיה לעתיד לבא, ואומרת להם הנחתם לחיי עולם קונה שמים וארץ והשתחויתם למי שנאמר עליו (שם קל"ו) פה להם ולא ידברו, ועשיתם את הטפל עיקר. אמר רבי יוחנן אל תתמה, שכשירד הקב"ה בסיני נתן כח בעכו"ם והשתחוו לו, אמר רבי תחליפא וקרא מסייעו, (שם צ"ו) השתחוו לו כל אלהים, ישתחוו לו אינו אומר אלא השתחוו לו, שכבר השתחוו לו בסיני. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר מה עכו"ם נעשית פרקים פרקים, כך עובדיה נעשו פרקים פרקים, שנאמר (זכריה י"ד) וזאת תהיה המגפה, ורבנן אמרי מה עכו"ם ניתכים באור כן עובדיה ניתכין באור.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ישמור אדם דברים בלבו שלא יאכל עם עכו"ם על השלחן שכן מצינו בחזקיהו מלך יהודה שאכל עם עכו"ם על השלחן ולסוף נענש עליו עונש גדול מנין תדע לך כשבא סנחרב והקיף את ירושלים עמד חזקיהו בתפלה לפני הקב"ה שנאמר (מלכים ב י״ט:ט״ו) ויתפלל חזקיהו לפני ה' ויאמר ה' אלקי ישראל יושב הכרובים וגו' הטה ה' אזנך ושמע פקח ה' עיניך וראה ושמע את דברי סנחריב וגו' וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' אלקים לבדך נראה שהיה חזקיה מדבר עם הקב"ה כאדם שהוא מדבר עם חבירו מיד נחה רוח אלקים על ישעיהו הנביא ואמר ליה ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך והלא אדם שהוא מדבר עם מי שהוא גדול ממנו הלא מרתיע כל גופו ונזדעזעין כל אבריו המדבר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו שיהא מדבר באימה וביראה וברתת ובזיע. לפיכך חלה חזקיה חולי גדול שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו וגו' ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה מאי כי מת אתה ולא תחיה אמר ליה הנביא מת אתה בעולם הוה ולא תחיה בעולם הבא א"ל וכ"כ למה א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה א"ל משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקו מינאי בנין דלא מעלי א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה דקב"ה ליעבד א"ל הב לי ברתך השתא אפשר דגרמא זכותא דידך ודידי ונפקו מינאי בנין דמעלי א"ל כבר נגזרה עליך גזירה א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צואריו של אדם אל ימנע א"ע מן הרחמים שנאמר (איוב י״ג:ט״ו) הן יקטלני לו איחל לכן ישא אדם אשה כדי שיהיו לו בנים וילמוד מחזקיה אע"פ שידע בדעתו ברוה"ק שלא יהיו לו בנים הגונים ולפיכך נתן דחוים לפני המקום אפ"ה היה נענש בעוה"ב אם לא היה נושא אשה ולמדו חכמים ארבעה דברים בתפלה אחד שלא יעמוד אדם בבקעה להתפלל כדרך עכו"ם שנית שלא יעמוד ברשות הרבים ויתפלל מפני דעת הבריות ומפני דעת הנשים שלישית שיקדש את מחנהו ד' אמות לצפון ד"א לדרום וד"א למזרח וד' אמות למערב ואם היתה התפלה בביתו צריך לקדש את כל הבית אפילו מאה אמה למה כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא (דברים ד׳:כ״ד) רביעית למדו חכמים שלא יעמוד אדם בצד עץ או בצד אבן ויתפלל אלא בצד הנר (הקיר) ולא יפסיק שום דבר בינו ובין הקיר שנאמר (מלכים כ) ויסב את פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' וגו'. ויבך חזקיהו בכי גדול ה' הוא רחום וחנון ומלא רחמים היה רואה שפתיו דובבות מישרים בחכמה בבינה בדעת ובהשכל שמע מיד את תפלתו שנאמר ויהי ישעיהו לא יצא חצר התיכונה ודבר ה' היה אליו לאמר וגו' שמעתי את תפלתך וגו' הנני רופא לך ביום השלישי תעלה בית ה' וגו' ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות וגו' ויאמר ישעיהו הנביא זה לך האות וגו' הלך הצל י' מעלות וגו' ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' וישב את הצל וגו' אחורנית עשר מעלות באותה שעה נתעוותו כל עכו"ם הן וחכמיהם ומכשפיהם ואמרו אין אדם מכיר בדבר זה אלא ב"ד הגדול שבירושלים בלבד מיד כתב מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו מלך יהודה כי שמע כי חלה חזקיהו וישמע אליהם חזקיהו ויראם את כל בית נכתה וגו' לא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו וגו' (מלכים כ) מיד נחה רוח אלקים על ישעיהו וא"ל לחזקיהו מה אמרו האנשים האלה ומאין יבאו אליך וגו' ויאמר מה ראו בביתך ויאמר חזקיהו וגו' לא היה דבר אשר לא הראיתם באוצרותי וכי דברים הללו בקש ממנו אלא א"ל מפני מה גלית סוד ה' לעכו"ם. ועכו"ם אומרים וכי מה שינוי יש בחזקיהו מאביו שבשמים לפיכך נאמר ויאמר ישעיהו אל חזקיהו שמע דבר ה' הנה ימים באים ונשא את כל אשר בביתך וגו' בבלה לא יותר דבר וגו'. מכאן אמרו לא יתגאה אדם מד"ת ולא יתגרה עליהם שמא עוקרין אותו מן העולם שכן מצינו ביחזקיהו המלך שהתגאה בד"ת והתגרה עליהן ובקשו לעוקרו מן העולם בשעה שאלקים בשמים הודיעו לחזקיהו שירפא אותו בשכר תפלתו ודמעתו ויעלה ביום השלישי בית ה' שאל חזקיהו אות שנאמר מה אות כי ירפא ה' לי ושינה לו הקב"ה מעשה שמים וכששינה לו מעשה שמים גבה דעתו עליו ואכל עם העכו"ם ובשביל שאכל עם עכו"ם והראה להם את הארון וגילה להם סוד העליונים נתן לו מנשה כיוצא בדבר אתה אומר ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה וגו' (שמואל א א׳:א׳) אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה' צבאות בשילה וגו' עלה אלקנה ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולין עמו ואמר להם למדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו"ם שעשו דרך עבודה לע"ז שלהם אע"פ שהם הבל וריק ק"ו שאתם צריכים לעשות דרך עבודה ולעלות לפני ארון ברית ה' שהוא אל חי וקיים בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא אמר להם שיעלו כולם עמו וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר והיו מתקבצין האנשים לבד והנשים לבד שכן האיש היה מדבר עם האיש והאשה עם האשה וגדול עם הקטן והיתה המדינה מרגשת והיו שואלים להן להיכן תלכו ואומרים להם לבית האלקים שבשילה שמשם תצא תורה ומעשים טובים ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם נעלה עמכם וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות והיו עולין עמו כמו ששים בתים ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת עד שהיו כל ישראל עולין והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות וזכו רבים על ידו. הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות א"ל לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכת אותם במצות וזכו רבים על ידך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות ויזכו רבים על ידו הא למדת בשכר מעשה אלקנה שמואל ובשכר מעשה חזקיה מנשה מכאן אמרו כל האוכל עם (נוסחה ישנה מכחישי התורה) עכו"ם על השלחן כאלו עובד ע"ז ואוכל מזבחי מתים ואם ת"ח הוא מזלזל את תורתו ומחלל שם אביו שבשמים ומבזבז את ממונו ומאבד את בניו ומפיל אותם בחרב ומגלה אותם מארצם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kuzari 1:103unverified

    (צז) אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא. (צז) אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא. (צז) אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • כעס ה' – בעבודה זרה בלבד 2 דע שאם תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בעבודה זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא "אויב ה'" או "צר" או "שונא" אלא עובד עבודה זרה דווקא. נאמר: לשונות של כעס) "[הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם] וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים [וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.] וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם" (דברים יא,טז-יז); "[לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... כִּי אֵל קַנָּא ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ] פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' [אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (שם, ו,יד-טו); "[כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'] לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם" (שם, לא,כט); "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (שם, לב,כא); "[לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים...] כִּי אֵל קַנָּא [ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (שם, ו,יד-טו). "מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם" (ירמיהו ח,יט); "[יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ... וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ] מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (דברים לב,יז-יט); "[הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל...] כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי"(שם, שם,כא-כב); לשונות אויב, צר, שונא) "נֹקֵם הוּא לְצָרָיו, וּמְשַׁלֵּם הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א,ב; ושם: נֹקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו); "[כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים...] וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו [אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ]"(דברים ז,ד,י); "[וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'] עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו [מִפָּנָיו]" (במדבר לב,כא); "[וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה] אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,כב); "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא [עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם]" (שם, יב,לא). ואלה רבים מספור, אך אם תתחקה אחריהם בכל ספרי הקודש, תמצאם. דע לך אם כן, שכשאתה מאמין בגשמות או ב(כך שיש לאל) מצב ממצבי הגוף, אתה מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר הרבה יותר מעובד עבודה זרה. אין תירוץ למאמין בגשמות 7 ואם יעלה בדעתך שאפשר להתייחס בסלחנות למאמין בגשמות משום שהוא התחנך על כך, או בשל בורותו וקוצר השגתו, הרי כך ראוי לך להאמין לגבי עובד עבודה זרה, כי הוא לא עובד אלא או מבורות או מחינוך, "מנהג אבותיהם בידיהם" (בבלי חולין יג,ב). ואם תאמר שפשטי המקראות גורמים להם לבלבול הזה, באותה מידה עליך לדעת שרק דמיונות ותפיסות פגומות הביאו את עובד עבודה זרה לפולחנה. אם כן אין מקום להצטדקות למי שאינו מקבל כנתון (את שלילת הגשמות) מאנשי האמת בעלי העיון, אם קצרה דעתו מלעיין. כי איני מחשיב ככופר את מי ששלילת הגשמות לא הוכחה לו, אלא את מי שאינו מאמין בשלילתה, בפרט כאשר קיימים תרגום אנקלוס ותרגום יונתן בן עזיאל עליהם השלום, המרחיקים את הגשמות תכלית הריחוק. זו היתה מטרת הפרק. עובדי עבודה זרה אינם כופרים באל 4 אתה יודע שכל מי שעובד עבודה זרה אינו עובד אותה כאילו אין אלוה זולתה. אף אדם, לא מאלה שהיו ולא מאלה שיהיו, לא דימה ולא ידמה שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים – שצורה זו בראה את השמים ואת הארץ והיא מנהיגה אותם. אלא היא נעבדת רק כייצוג לדבר שהוא מתווך בינינו לבין האל, כמו שביאר ואמר: "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם [כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ]" (ירמיהו י,ז), ואמר: "וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי [וּמִנְחָה טְהוֹרָה, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת]" (מלאכי א,יא), ברמז אל הסיבה הראשונה לדעתם. וכבר ביארנו זאת בחיבורנו הגדול (משנה תורה, עבודה זרה א,ב), וזהו דבר שאיש מאנשי דתנו אינו חולק לגביו.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: דרגות

Related sheets

Machshavaמחשבה

Chesed as Origin and Expression of Love

These sources explore the relationship between acts of kindness and love, examining whether chesed originates from love or serves as evidence of it. The sources present perspectives on how loving intention generates acts of kindness and how repeated acts of kindness cultivate and reveal inner love.

View Sources12 sources
Talmudתלמוד

Abraham, Joshua, and Samuel: Models of Answered Prayer

Sources examine why Abraham's binding at Mount Moriah, Joshua's victory at Gilgal, and Samuel's prayer at Mizpah are invoked during communal fasts as precedents for divine responsiveness. The sources explore Abraham's exceptional merit, his role as a pillar of mercy for Israel, and how these historical moments of answered prayer establish enduring spiritual models for later generations seeking God's intervention.

View Sources8 sources
Tanakhתנ״ך

The Role of Salt in Torah Offerings

These sources explore salt's function in sacrificial worship, examining it as a constitutive element of grain offerings and as a symbol of covenant permanence throughout biblical and rabbinic tradition. The sources address both the practical requirements of salt in sacrifices and its deeper symbolic significance as a sign of God's enduring covenant.

View Sources26 sources
Halachaהלכה

Bal Tosif and Lo Sasur: Adding and Subtracting from Torah

These twin prohibitions forbid adding new commandments to the Torah or subtracting from existing ones. The sources explore the Biblical foundation of these laws, their application through rabbinic authority, and the crucial distinction between legitimate rabbinic enactments and unauthorized innovations that violate these prohibitions.

View Sources12 sources
Mitzvotמצוות

Salt as a Covenant in Jewish Sacrifice

Sources explore salt's ritual significance in Temple offerings and its symbolic meaning as a sign of an eternal, unbreakable covenant. Biblical and rabbinic texts establish salt as an essential element in sacrificial practice, connecting it to God's enduring promises to Israel.

View Sources21 sources
Machshavaמחשבה

Counting the Omer as Spiritual Preparation

PesachSefirat HaOmerShavuot

These sources explore the theological meaning of Sefirat HaOmer as a bridge between Pesach and Shavuot, understanding the 49-day count as both a structural link between festivals and a period of inner spiritual refinement and yearning for the giving of Torah. Rabbinic, Hasidic, and medieval sources collectively present the count as an expression of Israel's anticipation and purification.

View Sources16 sources