Sources trace the evening prayer to biblical precedent, Temple practice, and rabbinic institution. They examine whether Maariv is obligatory or optional and establish its role as the service carrying the nighttime acceptance of divine sovereignty through the recitation of Shema.
תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם
38 sources · 36 verified
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Gemara records a foundational dispute about the origin of the three daily prayers: Berakhot 26b reports that Rabbi Yosei son of Rabbi Ḥanina held that the Patriarchs instituted the prayers, with Avraham establishing Shaḥarit and Yitzḥak establishing Minḥah, while Rabbi Yehoshua ben Levi held that the prayers were instituted to correspond to the daily Temple offerings — and both positions are supported by baraitot.
On the specific origin of Maariv, Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Women's Prayer 18:3) explains that Yaakov instituted the evening prayer, and on that basis the Men of the Great Assembly established reciting Shemoneh Esrei at night, fixing its time to correspond to the burning of the limbs and fat of the sacrifices that were not completed during the day — a connection made explicit in Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 1:5-6, which cites Vayikra 6:2 and Tehillim 55:18 as the scriptural underpinnings for a nighttime prayer.
The kabbalistic tradition offers a deeper dimension: Sulam on Zohar, Chayei Sara 241 understands Yaakov's institution of Maariv as the rectification of the feminine Divine presence (the Nukva), with the evening prayer representing the drawing of blessing and sustenance into the night, while זהר, זהר חדש רות קצג explains that the recitation of "Vehu Raḥum" at the opening of Maariv was established precisely because nightfall marks the hour when judgment begins for the wicked, and this verse of mercy serves as protection.
A major halakhic question runs through the sources: whether Maariv is obligatory (ḥovah) or voluntary (reshut); Berakhot 27b records that Rabban Gamliel considered it obligatory while Rabbi Yehoshua considered it optional, with Abaye ruling in favor of obligation and Rava ruling in favor of the optional position, and Berakhot 4b notes that strong language was deliberately used regarding Maariv specifically to counter the view that it is merely optional.
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 1:5-6 and Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 9:9 both rule that Maariv is not obligatory in the same sense as Shaḥarit and Minḥah, since it corresponds only to the burning of limbs that continued through the night rather than to the blood-sprinkling that was indispensable to the offering — yet both note that the entire Jewish people accepted it upon themselves as an obligatory prayer everywhere they settled.
Netivot Olam, Netiv Ha'Avodah 7:1 adds a philosophical dimension, explaining that the obligation to recite Shema evening and morning reflects two complementary forms of Divine unity: at night, when darkness signals the absence of created light, one declares that God alone endures, while in the morning, when all existence appears, one declares that all of it flows from Him alone — so that Maariv's Shema is not merely a legal requirement but a theological affirmation about God's sovereignty precisely when His presence seems most hidden.
The practical consequence of Maariv's status as accepted-obligation is that, while ideally prayed after nightfall, communities historically prayed it early back-to-back with Minḥah out of practical necessity; Shoel uMeshiv Mahadura III 2:3 analyzes why it remains improper to omit Maariv even given its reshut origin, and Magen Avraham 233:7 records that the custom to pray Minḥah and Maariv close together arose because it was burdensome to reassemble the congregation a second time, while individual worshippers who did not pray in synagogue were expected to wait until nightfall.
Rav Gavriel Zinner (Nitei Gavriel, Yom Tov vol 2, perek 24) addresses laws and customs specific to Maariv on festivals, including the obligation to recite it in order to accept the sanctity of the holiday, the permissibility of praying from half-day onward under certain circumstances, special piyutim added during the prayer, variations in the concluding blessings when Maariv falls on Shabbat or Yom Tov, and the general view that women are not obligated in Maariv given its voluntary character.
Responsa on this question
B'Mareh HaBazak Volume IV 8 (B'Mareh HaBazak Volume IV 8:8) — B'Mareh HaBazak Volume IV 8:8 addresses the timing of reciting a particular psalm in relation to the afternoon prayer, and does not state a position on why we recite the evening prayer.
·
Source 1 · Tanach
Verified
Daniel 6:11
דניאל ו׳:י״א
Daniel 6:11
Daniel prays three times daily, facing Jerusalem. The passage presents regular, fixed prayer as an expression of covenantal fidelity even under threat.
When Daniel learned that it had been put in writing, he went to his house, in whose upper chamber he had had windows made facing Jerusalem, and three times a day he knelt down, prayed, and made confession to his God, as he had always done.
The Talmud records the debate whether the prayers were instituted by the patriarchs or correspond to the daily Temple offerings, and identifies the evening prayer with Jacob or the limbs and fats remaining on the altar.
The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the times beyond which the different prayers may not be recited is rooted in a profound disagreement, also manifest in a later amoraic dispute. It was stated: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The practice of praying three times daily is ancient, albeit not in its present form; prayers were instituted by the Patriarchs. However, Rabbi Yehoshua ben Levi said that the prayers were instituted based on the daily offerings sacrificed in the Holy Temple, and the prayers parallel the offerings, in terms of both time and characteristics. The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, and it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Abraham instituted the morning prayer, as it is stated when Abraham came to look out over Sodom the day after he had prayed on its behalf: “And Abraham rose early in the morning to the place where he had stood before the Lord” (Genesis 19:27), and from the context as well as the language utilized in the verse, the verb standing means nothing other than prayer, as this language is used to describe Pinehas’ prayer after the plague, as it is stated: “And Pinehas stood up and prayed and the plague ended” (Psalms 106:30). Clearly, Abraham was accustomed to stand in prayer in the morning. Isaac instituted the afternoon prayer, as it is stated: “And Isaac went out to converse [lasuaḥ] in the field toward evening” (Genesis 24:63), and conversation means nothing other than prayer, as it is stated: “A prayer of the afflicted when he is faint and pours out his complaint [siḥo] before the Lord” (Psalms 102:1). Obviously, Isaac was the first to pray as evening approached, at the time of the afternoon prayer. Jacob instituted the evening prayer, as it is stated: “And he encountered [vayifga] the place and he slept there for the sun had set” (Genesis 28:11). The word encounter means nothing other than prayer, as it is stated when God spoke to Jeremiah: “And you, do not pray on behalf of this nation and do not raise on their behalf song and prayer, and do not encounter [tifga] Me for I do not hear you” (Jeremiah 7:16). Jacob prayed during the evening, after the sun had set.
ברכות כ״ז ב — ד"ה תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע
Berakhot 27b:13
The sugya discusses whether Maariv is obligatory or optional, while also recording the accepted practice and the authority of the sages concerning its communal status.
We learned in the mishna: The evening prayer may be recited throughout the night and is not fixed to a specific hour. The Gemara asks: What is the meaning of is not fixed? If you say that if one wishes, he may pray throughout the night, then let the mishna teach: The evening prayer may be recited throughout the night. Rather, what is the meaning of not fixed? It is in accordance with the opinion of the one who said: The evening prayer is optional. As Rav Yehuda said that Shmuel said with regard to the evening prayer. Rabban Gamliel says: It is obligatory. Rabbi Yehoshua says: It is optional. Abaye said: The halakha is in accordance with the statement of the one who said: The evening prayer is obligatory. Rava said: The halakha is in accordance with the statement of the one who said: The evening prayer is optional. The Sages taught: There was an incident involving a student, who came before Rabbi Yehoshua. The student said to him: Is the evening prayer optional or obligatory? Rabbi Yehoshua said to him: Optional.
The opening mishnah and ensuing discussion define the time for reciting the Shema at night, making Maariv the service that carries the central nighttime acceptance of the yoke of Heaven.
The Gemara offers two answers, explaining that the conclusion of the baraita essentially stems not from the magnitude of the transgression, but rather from concern that the “fence” created around this particular mitzva may be neglected. If you wish, say that one returning from work is quite anxious to go to sleep, and due to the risk that he will be overcome by sleep, he must be particularly vigilant in the recitation of Shema. And if you wish, say instead that strong language is employed here in order to exclude the opinion of he who says that although the morning prayer and the afternoon prayer are mandatory, the evening prayer is optional. Therefore, it teaches us that the evening prayer is mandatory, and anyone who transgresses the pronouncement of the Sages in this regard is liable to receive the death penalty.
The passage teaches that the evening prayer (maariv) was instituted for all days of the week to invoke divine mercy for those whose deeds were done in darkness and who harbored evil thoughts in bed, because judgment of the wicked in Gehinnom intensifies at nightfall, and thus nights are associated with divine judgment and fear.
כנגד ג' משחיתים הללו, ששולטים כל ימי השבוע, מזמן תפילת ערבית כל הלילה, דנין לאותן אשר היה במחשך מעשיהם וגו', והמהרהרים הרהורים על משכבותם, ועליהם אמר הכתוב והיה במחשך מעשיהם וגו' הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם וגו', וכיון שהתחילו גומרים ביום על כולם, אבל התחלת הדין ברשעים בגיהנם משתחשך הלילה, ועל זה נקראים לילות, כמה דאת אמר מפחד בלילות. ואמר רב אלכסנדריא מפחדה של גיהנם. ולפיכך תקנו בתפלת ערבית כל ימי השבוע והוא רחום יכפר עוון, על כי מאותה שעה שתחשך דנין את הרשעים בגיהנם...
Chachmei Bavel states that the evening prayer has no fixed time, while the additional offering prayer can be recited throughout the day, though Rabbi Yehudah holds it must be by the seventh hour.
Chachmei Bavel teach that Rabbi Yochanan rules it is a mitzva to pray with the reddening of the sun (at sunrise and adjacent to nightfall), which Rabbi Zeira supports by citing Psalms 72:5 as an allusion to the requirement that fear of God and prayer occur with the sun and before the moon.
And furthermore, Rabbi Yosei said: May my portion be among those who pray the morning and afternoon prayers with the reddening of the sun, i.e., the morning prayer at sunrise and the afternoon prayer adjacent to nightfall. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is a mitzva to pray with the reddening of the sun. Rabbi Zeira said: What verse alludes to this? “They will fear You with the sun and before the moon, generation upon generation” (Psalms 72:5). Fear of God, prayer, should be with the sun and before the moon.
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 1:5-6
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים א׳:ה׳-ו׳
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 1:5-6
Maimonides explains the origin of the daily prayers in the patriarchs and the Temple offerings, and sets out the times and status of the evening prayer within that system.
They also instituted a prayer to be recited at night, since the limbs of the daily afternoon offering could be burnt the whole night, as [Leviticus 6:2] states: "The burnt offering [shall remain on the altar hearth all night until morning]." In this vein, [Psalms 55:18] states: "In the evening, morning and afternoon I will speak and cry aloud, and He will hear my voice." The Evening Prayer is not obligatory, as are the Morning and Minchah Prayers. Nevertheless, the Jewish people, in all the places that they have settled, are accustomed to recite the Evening Prayer and have accepted it upon themselves as an obligatory prayer.
Maimonides codifies the nighttime Shema from the time when priests enter to eat terumah until dawn, establishing the principal Torah reading embedded in Maariv.
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 9:9
משנה תורה, תפלה ט ט, וראה שם עוד
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 9:9
Rambam states that evening prayer (arvit) is not obligatory, and therefore the prayer leader does not repeat the prayer aloud after the congregation prays silently, so as not to recite blessings in vain when no one is obligated to fulfill them through the leader's recitation.
The obligation to recite Shema at night begins when the stars appear and extends until midnight; if one recites it after midnight but before dawn, one fulfills the obligation, as the midnight limit was stated only to distance people from transgression.
Tur Haaroch states that evening prayer is not strictly obligatory but was established as a commemoration of the limbs and organs of the daily sacrifice offered at twilight that were not consumed during the day and burned throughout the night, though it carries the status of a mitzvah that should not be abandoned; however, Rav Alfas ruled that it is now considered obligatory and its time begins after the recitation of Shema in the evening, with the proper time for evening Shema itself being from the appearance of three stars, and one who recites it before seeing three stars must repeat it if he intended to fulfill his obligation, though if he erred unintentionally he need not repeat it.
הלכות תפלת ערבית וכשיגיע הלילה יתפלל תפלת ערבית ואינה חובה שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה ומ"מ מצוה איכא ואין לבטלה ורב אלפס כתב דהאידנא קבעוה חובה ואין לבטלה כלל וזמנה אחר ק"ש של ערבית דלא כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום פי' בבקר ק"ש ואח"כ תפלה ובערב תפלה ואח"כ ק"ש אלא כרבי יוחנן דאמר ר"י איזה בן העוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה ואפילו של ערבית הלכך זמנה אחר ק"ש וברכותיה ומאימתי זמן ק"ש של ערבית כדתנן בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והיינו צאת הכוכבים כ"כ רב אלפס וכ"כ רב פלטוי הקורא ק"ש קודם שראה שלשה כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא י"ח ויחזור ויקרא ויתפלל ואם לא נתכוון לכך וטעה והתפלל אל יחזור ויתפלל וכ"כ רב עמרם ואפילו קראה תוך בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה איתא בירושלמי שחוזר וקורא אותה וכן פירש"י שזמנה מיציאת הכוכבים וכתב מה שאנו קורין אותה בבהכ"נ אין אנו יוצאין בה אלא במה שאנו קורין אותה לפני מטתינו ואותה של בהכ"נ אינה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת וכ"כ ר"ע שעיקר הקריאה שאדם יוצא בה במה שקורא לפני מטתו ומחמת זה כתב שצריך לברך עליה בא"י אמ"ה אקב"ו על ק"ש ור"ת כתב ודאי אותה של בהכ"נ היא עיקר שקורין אותה בברכותיה ומה שאנו קורין אותה קודם צאת הכוכבים משום דקיימא לן כרבי יהודה דאמר זמן תפלת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך חשיב לילה לענין תפלת המנחה ה"ה נמי לענין ק"ש משם ואילך הוא זמנה וכ"כ אבי העזרי מדלא יהבי רבנן זמן להתחלת תפלת הערב ש"מ שבגמר זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת הערב והקשה א"א ז"ל על דברי ר"ת נהי נמי שאין זמן תפלת המנחה כי אם עד פלג המנחה היינו משום שהיא כנגד התמיד וזמנה לא היה כי אם עד פלג המנחה אבל לק"ש שתלוי בזמן שכיבה אין ראוי לקרות אז שעדיין אינו זמן שכיבה ור"י פי' כדי לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים של הברייתא שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים אע"פ שאין הלכה כר"א שאומר משעה שקידש היום בערבי שבתות כנגד ר' יהושע שאומר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא הלכה כר"מ כנגד ר' יהודה מ"מ לענין תפלה הקלו וגם מתוך הדוחק נהגו כן לפי שהציבור מתקבצין לתפלת המנחה ואילו לא היו קורין שמע ומתפללין תפלת ערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד הולך לביתו והיה טורח עליהם להתקבץ אח"כ ולא היו מתפללין בציבור לפיכך נהגו כן וסמכו על הני תנאי דברייתא אע"ג דלכתחלה אין לקרותה קודם צאת הכוכבים כסתמא דמתני' ומ"מ גם לפר"י אין למהר לקרותה כ"כ מבעוד יום קודם צאת הכוכבים כי דבר מועט הוא בין תנאי דמתני' ובין תנאי דברייתא. שאלו לרבינו האי ציבור שמקדימין לקרות ולהתפלל קודם צאת הכוכבים איזה עדיף לצלויי בהדייהו ולהניח ק"ש עד צאת הכוכבים או להמתין עד צאת הכוכבים ולהתפלל ביחיד כדי שיסמוך גאולה לתפלה והשיב מוטב שיתפלל עמהם כדי שיתפלל בציבור אם הוא מפלג המנחה ולמעלה וימתין לקרות שמע עד זמנה (עם ברכותיה ואי צלי ראשונה בהדי ציבור רשות ושנייה חובה שפיר דמי) ולענין סוף זמנה תנן עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר והלכה כר"ג דאיפסיקא הלכתא כוותיה ואפילו לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה ע"ה ומ"מ אין לו לאכול ולישן עד שיקרא דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אח"כ ק"ש ואתפלל ונמצא חוטפתו שינה וישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה ונכנס לב"ה או לבה"מ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואח"כ אוכל פתו וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה אלמא כשהגיע זמן ק"ש אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל ואם נאנס ולא קראה עד שיעלה ע"ה יכול לקרותה עד הנץ החמה ומיהו אם קורא אותה אחר שיעלה ע"ה לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן שכיבה ופי' רי"ץ גיאות ודאי צ"ל שתים לפניה ושתים לאחריה אלא לא יאמר נוסח הברכה כמו שהיא אלא יתחיל ותקננו בעצה טובה מלפניך וא"א ז"ל כתב שלא יאמר ברכת השכיבנו כל עיקר:
The governing practical section for the nighttime Shema and its blessings, including the time for beginning Maariv’s central recitation and the relevant communal practice.
זמן ק"ש של ערבית. ובו ד סעיפים: זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה ככבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו ואם קראה קודם לכן חוזר וקורא אותה בלא ברכות ואם הצבור מקדימים לקרות ק"ש מבעוד יום יקרא עמהם ק"ש וברכותיה ויתפלל עמהם וכשמגיע זמן קורא ק"ש בלא ברכות: הגה ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע"פ שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ומתפלל (מרדכי ריש ברכות והגהות מיימוני פ"ב מהלכות תפלה ותרומת הדשן ס"א):
Metzudat David on Proverbs 21:24unverifiedFiled under: Yuhara - The appearance of arrogant self-righteousness in Mitzvah performance
Bava Batra 10bunverifiedFiled under: Yuhara - The appearance of arrogant self-righteousness in Mitzvah performance
Bava Kamma 59bunverifiedFiled under: Yuhara - The appearance of arrogant self-righteousness in Mitzvah performance
Source 16 · Acharonim
Verified
Mishnah Berurah 235
משנה ברורה רל״ה — ד"ה (ח) ואם הצבור וכו' - והיו
Mishnah Berurah 235:8
Israel Meir Kagan notes that the community would pray maariv starting from half of the mincha time period due to the hardship that people would otherwise go home and not pray together as a congregation, especially since many simple folk would not pray at all if not for the communal prayer, and they relied on the view of Rabbi Yehudah that from half of mincha onward counts as night for the purpose of reciting maariv, which is permitted in times of difficulty, and since this counted as nighttime prayer they would also recite Kiddush Hashem at that time despite it being contrary to the majority of poskim.
(ח) ואם הצבור וכו' - והיו עושין כן מפני הדחק שכמה פעמים אלו היו ממתינין בתפלת ערבית עד צה"כ היה כ"א הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שטורח להם להתאסף עוד וגם איכא עמי הארץ טובא דאי לא יתפללו בצבור לא היו מתפללין כלל וע"כ סומכין עצמן על דעת ר' יהודה שס"ל דמפלג המנחה ולמעלה נחשב ערבית להתפלל תפלת ערבית וכדאיתא לעיל סימן רל"ג דשרי לעשות כן בשעת הדחק וכיון שנחשב לענין תפלה ללילה היה מנהגם שהיו קורין אז ג"כ ק"ש אף שהוא דלא כהלכתא לרוב הפוסקים:
Ashkenazi communities customarily advance the recitation of Shema in the evening prayer, and the poskim have sought to justify this practice; the Tur concludes that they adopted it out of practical necessity—since the congregation assembles for the afternoon prayer, if they did not recite Shema and pray the evening prayer until nightfall, each person would go home and it would be burdensome to gather them again, and they would not pray at all.
אך בכל ארצות אשכנז נהגו להקדים בתפלת ערבית קריאת שמע. וצדדו הפוסקים להמציא איזה טעם למנהג, כמו שבא דבריהם בארוכה, וסיים הטור (או"ח רלה) זה לשונו, וגם מתוך הדוחק נהגו כן, לפי שהצבור מתקבצים לתפלת המנחה, ואלו לא היו קוראים שמע ומתפללים ערבית עד צאת הכוכבים, היה הולך כל אחד לביתו והי' טורח עליהם להתקבץ אחר כך, ולא היו מתפללין, לפיכך נהגו כן.
Joseph Karo states that the time for evening Shema is from when the priests enter to eat their terumah, which is at nightfall, defined as when the stars appear; he notes a dispute regarding whether three medium-sized stars or two stars mark the beginning of night, and advises waiting until the small stars are visible to avoid uncertainty, or if the day is cloudy, waiting until doubt clears from one's mind.
ומאימתי זמן ק"ש של ערבית כדתנן בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והיינו צאת הכוכבים בריש ברכות (ב.) וכתב שם הר"י הא דאמרינן דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה דוקא ג' כוכבים בינונים וכדאמרינן בס"פ במה מדליקין (שבת לה:) וכיון שאין הכל בקיאים בין בינונים לגדולים צריך ליזהר עד שיראו הקטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו ובא"מ כתוב לענין ק"ש משעה שנראים שני כוכבים נקרא לילה ואיני יודע מנין לו זה:
The mitzvah of Shema requires unifying God's name at evening and morning because at night, when darkness prevails, all creatures appear to lack independent existence, and one must declare His unity since He alone truly exists despite universal absence of light; and by day, when all things are found and manifest, one must equally declare His unity because all existence flows from Him, such that whether from the perspective of evening (when all gathers into His hand) or morning (when all existence emanates from Him), He is one and there is none besides Him, and thus the mitzvah of Shema applies at both times.
מצות ק"ש צווי הש"י ליחד שמו ערבית ושחרית, כי כך מחויב בערבית להודיע כי בלילה בהעדר האור כל הנבראים כאלו יש בהם העדר הוא החושך, ואז יש ליחד שמו כי הוא יתברך אחד מצד הזה שכלם יש בהם העדר כמו שמורה הלילה והוא קיים לכך הוא אחד. וביום הכל נמצא, ולכך יש ליחד שמו גם כן כי מאתו נמצא הכל כמו שבערב אליו נאסף הכל והכל נמסר בידו כדכתיב (תהלים ל"א) בידך אפקיד רוחי, וכך מאתו נמצא הכל ובבקר שהכל נמצא יש לייחד שמו כי הוא אחד כי ממנו נמצא הכל. והנה הוא אחד הן מצד הערב שאליו נאסף הכל בידו הוא ית' אחד, הן מצד הבוקר שהכל נמצא הוא אחד כי מאתו נמצא הכל ומאחר שמאתו נמצא הכל הוא ית' אחד ואין זולתו, ועל זה באה מצות ק"ש בערב ובבקר.
Comments on the latest time for Mincha and the concern that praying after sunset may enter the period associated with nighttime, while weighing the established lenient opinions.
דהיינו צ"ה. וז"ל ד"מ מהרי"ל היה מתפלל מנחה בשעת הדחק סמוך לצ"ה ואמר אף על פי שנראה בעיר לילה מ"מ עדיין יום הוא כמ"ש ר"י יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא עכ"ל וזהו דוקא בעיר שבתיה גבוהין או שיושבת בעמק ועכשיו נוהגין להתפלל מנחה ומעריב סמוכין זה לזה כי סוברין כרבנן ומה שמתפללין ערבית קודם הלילה היינו מפני הדוחק שטורח הוא לאסוף הצבור שנית וכ"ה בטור סי' רל"ה ויחיד שלא התפלל בב"הכ ימתין עד הלילה, ועמ"ש סימן צ' ס"ט וצריך ליזהר שלא יתפלל ערבית קודם פלג המנחה כמ"ש לעיל:
R. Yechiel Michel Epstein defends the widespread custom of tzibburim davening mincha after sunset into twilight, explaining its halachic basis.
ולבד זה יש לצעוק על מנהג מדינתינו שמאחרין תפלת מנחה עד השקיעה ממש, והרי בגמרא (כ"ט:) איתא להדיא במערבא לייטי אמאן דמתפלל מנחה עם דמדומי חמה, והא דאיתא בירושלמי ריש פרק ד' דריב"ח היה מתפלל עם דמדומי חמה, אשחרית קאי, כמו שמסיים שם: "כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום" (וצ"ע גדול בהגמ"י שם ע"ש ודו"ק). אך לימוד הזכות הוא דטרדתינו מפרנסתינו גדולה מאוד ד' ירחם, ולכן מאחרין. ומכל מקום הירא את דבר ד' יתאמץ להתפלל מקודם, ובפרט לשיטת הרמב"ם שבארנו עיקר זמנה לכתחילה קודם פלג המנחה כמ"ש.
Analyzes the end-time of Mincha and the relationship between sunset, bein ha-shemashot, and nightfall, presenting the practical framework for late Mincha.
אמנם יש להתבונן בזה בדברי הרמב"ם בפרק ג' דין ד' שכתב: "הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה" עכ"ל. ופירש רבינו הבית יוסף בספרו כסף משנה דהכי קאמר: אם ירצה יתפלל עד שעה ורביע כרבי יהודה, ואם ירצה יתפלל עד שקיעה כרבנן ע"ש. ואי אפשר לומר כן, דאם כן עיקר חסר מן הספר, ועוד דאחר כך כתב: "תפלת הערב זמנה מתחלת הלילה וכו'”, ואי כפירוש זה הלא כשנוהג כרבי יהודה זמנה שעה ורביע קודם הלילה.
Abraham Abele Gombiner discusses the order of nighttime prayers, explaining that the blessing of Hashkiveinu should be recited immediately after Shema to keep the blessing adjacent to sleep without interruption, whereas Yashiv Beseter and similar passages—being protective rather than preparatory—do not create a violation if they intervene; he notes a machlokes between authorities on whether Shema itself is recited for protection (Rambam, Hagahot Maimoniyot, Reuven) or merely for acceptance of the yoke of heaven (Rif, Rif Alfasi), and concludes that the halacha follows the view that only Shema and Hashkiveinu are obligatory while Psalms are customary, and possibly women are exempt from the evening Shema service because it is gender-specific to nighttime.
ומברך המפיל וכו'. משמע דברכת המפיל יאמר אחר שמע כדי שתהא הברכ' סמוכה לשינה וכן עיקר כנ"ל, ומסדור ל' הטור וש"ע משמע דאחר שמע יאמר המפיל ואח"כ יאמר יושב בסתר וכו' וצ"ל דטעמו משום דשמע א"א משום שמירה רק משום דילפינן מקרא אמרו בלבבכם כדאיתא בגמרא שצ"ל ד"ת או בקשה סמוך לשינה לכן צ"ל קודם ברכת המפיל שלא יהיה הפסק בין ברכה לשינה אבל יושב בסתר ואינך דהוי משום שמירה לא הוי הפסק אבל הרמב"ם פ"ז והג"מ ס"ל שגם שמע אומר באחרונה וכ"כ הרד"א בשם רבינו האי דס"ל דגם שמע הוי משום שמירה וכ"כ התו' ריש ברכות דמוכח כן בגמ' וכ"ה בירושלמי ובירושלמי פ"ק איתא פלוגתא דרב זעירא דקרי וחזר וקרי ס"ל דשמע או' באחרונה וריב"ל ס"ל דאומר מזמורים אח"כ נמצא דהרמב"ם והג"מ ס"ל כרב זעירא והטור וב"י פסקו כריב"ל וא"כ מהתימא על רמ"א שכ' קורא וחוזר וקורא וכו' והוא נגד דעת הרב"י ולענין הלכה נ"ל דהלכה כריב"ל כמ"ש ברי"ף פרק בני העיר, ובאמת המזמורים אינן חיוב כלל רק שמע והמפיל רק שנהגו לאומרם מדחזי' דריב"ל אמרם המנהג לאמרם ואף ריב"ל לא אמר אלא השני מזמורים ונ"מ לענין חולה או אנוס ומה שלא נהגו הנשים לאומרה אפשר דס"ל כיון דאינו נוהג אלא בלילה פטורין דהוי שה"ג כמו שפטורים מקריאת שמע:
Yosef Shaul Nathanson proposes that while maariv is ordinarily optional because it corresponds to tamidim that were not yet digested by day and continued burning through the night, on Yom Tov—where the day follows the night for purposes of labor and holiness—maariv should be considered the primary prayer of that day since the night is reckoned as the beginning, thereby resolving difficulties regarding the status of maariv prayers on Yom Tov.
ראיתי באור זרוע הנדפס מחדש בזיטאמיר בח"ב הלכות תפלה אות פ"ו שהקשה לר' יהושיע דס"ל תפלת ערבית רשות כמבואר בברכות דף כ"ז ע"ב איך אמר בריש תענית ר' יהושיע אומר מיו"ט האחרון של חג והא תפלת ערבית רשות ואיך מזכירין בה ומזה הביא ראיה דעכ"פ אין לבטלה בחנם כמ"ש התוס' בשם הר"י. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בטעם דתפלות ערבית רשות הוא מבואר בטור וב"י סי' רל"ז משום דהיא נתקן כנגד תמידין שלא נתעכלו מבעוד יום וקרבים והולכים עד הלילה כדאמרו בברכות דף כ"ו וכוונתם מבוארת דהרי אמרו שם תפלת ערבית אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו קרבים והולכים כל הלילה ומה שאמרו תפלת ערבית אין לה קבע מפרש בש"ס דף כ"ז דהיינו כמ"ד תפלת ערבית רשות וז"פ ולכאורה צריך ביאור הא היום הולך אחר הלילה ונמצא דתפלה ראשונה של היום היא בלילה ולדעת הרמב"ם עיקר תפלה מן התורה אינו רק פעם אחת ביום ואח"כ אינו רק מדרבנן וא"כ למה לא נתנו ללילה משפט הקדימה שזו יצאה ראשונה. אך הדבר נכון דהרי תפלות כנגד תמידין תקנו ובקדשים הלילה הולך אחר היום ולכך תפלת ערבית רשות וז"ב. ולפ"ז אני אומר דבר חדש דזה דוקא בשאר ימים אבל ביו"ט דהיום הולך אחר הלילה לענין מלאכה וכדומה א"כ בזה ודאי גם לענין תפלה עיקרה בלילה דזה ראשונה ומגו דנחשב לילה ראשונה והיום הולך אחר הלילה לענין מלאכה וקדושת יו"ט ממילא מקרי לילה גם לענין תפלה ומיושב היטב קושית או"ז. ובזה מיושב היטב קושית התוספות ריש פרק תפלת השחר דלמה ליה לומר הטעם דטעה ולא הזכיר יעלה ויבא ערבית אין מחזירין משום דאין מקדשין החדש בלילה ת"ל דהא ת"ע רשות ולפמ"ש אתי שפיר דאם היו מקדשין החדש בלילה א"כ היה היום הולך אחר הלילה בזה לענין קידוש החדש שוב היה תפלת ערבית חובה בלילה ולכך הוצרך לומר דאין מקדשין החדש בלילה. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי הב"י שהביא דברי הי"מ שהביאו התוספות דדוקא בלילה הראשונה אין מחזירין לפי שאין מקדשין אבל בלילה שניה שכבר הוא חדש ומקודש מיום שלפניו מחזירין וכתב הב"י שכן הוא באו"ח אבל הן דברי תימה שהן נגד הגמרא דאמרו ל"ש מלא ול"ש חסר ותמה המהרש"א דהש"ס קאי על לילה הראשונה אבל השניה שפיר יש לומר דמחזירין והוא תימה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כל שכבר מקודש מיום שלפניו שוב יקשה הא תפלת ערבית רשות וא"ל שכיון שאין מקדשין הלילה הולך אחר היום דזה אינו דכל שכבר מקודש מבעוד יום לא שייך הטעם שאין מקדשין החדש ודו"ק ויש לפקפק אבל מכל מקום נכון הדבר. והנה במ"ש שם טעה ולא הזכיר של ר"ח בלילה אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמר בשחרית כתבו התוספות דלא גרסינן ליה דהא בלא"ה אין מקדשין החדש בלילה ולפמ"ש הי"מ נ"מ ללילה שניה. והנה בשו"ת הגאון מוהר"ח כהן ז"ל בא"ח סי' ב' הקשה על קושית התוס' דמה מקשים ות"ל דתפלת ערבית רשות דלמא רב למ"ד חובה קאמר וכדאמרו סוף יומא ולפע"ד נראה דהנה במה דאמרו ערבית אין מחזירין לפי שיכול לאמרו בשחרית לפענ"ד דוקא דאם תפלת ערבית חובה שייך שיכול לאומרה ביום שהוא מעין תפלה אבל כשזה רשות וזה חובה מה מועיל מה שיאמרו ביום הא בלילה אין חיוב רק שא"י לבטל בחנם וכל שכבר בטל מה מועיל מה שיזכיר ביום וא"כ ע"כ למ"ד רשות אמר דלמ"ד חובה היה לו לומר שיכול לאמרו בשחרית כן נראה לפענ"ד לחומר הנושא:
Although the chapter is not specific to Maariv, it describes the practical work of bringing thought, speech, and action under conscious divine service—an important framework for understanding fixed prayer.
However, the essence and being of the divine soul, which are its ten faculties, do not constantly hold undisputed sovereignty and sway over the “small city,” except at appropriate times, such as during the recital of the Shema or the Amidah, which is a time when the Supernal Intellect is in a sublime state; and likewise below, this is a propitious time for every man, when he binds his chabad (intellectual faculties) to G–d, to meditate deeply on the greatness of the En Sof, blessed is He, and to arouse the burning love in the right part of his heart, to cleave to Him by virtue of the fulfillment of the Torah and its commandments out of love. This is the essential aspect of the Shema, the recital of which is enjoined by the Torah and of the blessings which precede and follow it, which are a Rabbinical enactment, the latter being the preparation for the fulfillment of the recital of the Shema, as is explained elsewhere. At such time the evil that is in the left part is subjected to, and nullified in, the goodness that is diffused in the right part, from the wisdom, understanding, and knowledge (chabad) in the brain, which are bound to the greatness of the En Sof, blessed is He. However, after prayer, when the state of sublimity of the Intellect of the En Sof, blessed is He, departs, the evil in the left part reawakens, and he begins to feel a desire for the lusts of the world and its delights.
The Sfas Emes teaches that Yaakov instituted the Maariv prayer because it expresses the spiritual principle that a person can awaken Hashem's holiness even in distant or dark places through genuine desire and effort, just as Yaakov perceived Hashem's presence and drew spiritual closeness despite the physical remoteness of his location.
במדרש אז תלך לבטח כו'. אם תרוץ לא תכשל כו'. פי' אף כי יעקב ברח כדכתיב ברח לך וכתיב ויברח יעקב. אעפ"כ כתיב ויצא וילך כו'. כי הצדיק מיישר הדרך. אף שצריך לרוץ הוא בדרך ישר. וכ' מבאר שבע איתא שהתקשר עצמו היטב מקודם שיצא לחרן. שכל זה הי' להכין מקום לבנ"י. לכן הכניס עצמו בכל המקומות שנסתר שם מאוד כבודו ית'. כדכתיב ויפגע במקום. שנכתב עליו לשבח שהרגיש והתעורר גם שם חיות השי"ת. וכתיב יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי מכלל שהי' מקום מרוחק מאד שהי' קשה להאמין שיהי' שם חיות השי"ת והראהו השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו וזה תפילת ערבית: ברש"י ויפגע תיקן תפלת ערבית ולא כתיב ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ. ואינו מובן כי לפי' הזה שתיקן תפלת ערבית מה ענין קפיצת הארץ לכאן. אך בודאי כפי רצון האדם יכול לעורר קדושת השי"ת בכל מקום. וז"ש רש"י נעקר הר המוריה ובא לכאן פי' כיון שהי' ליעקב אע"ה רצון גדול לבוא להר המורי'. אף כי מקום הזה הי' מרוחק מאוד קפץ הר המורי' לכאן. וזהו עצמו פי' תפלת ערבית כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור רק ע"י רצון האדם שלא בהדרגה ע"ז מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע. כי הכל תלוי ברצון האדם. וכתיב שלום לקרוב ולרחוק פי' שאין דבר רע יוצא מהשי"ת. א"כ הריחוק הוא ג"כ לטובה. שע"י הריחוק נתעורר באדם רצון אמת יותר. ועי"ז הרצון יכול לעורר גם במקום הרחוק הארת השי"ת כנ"ל. וז"ש ללמדך שקפצה כו' שיש מזה לימוד לכל איש ישראל שידע שאין לך מקום שלא יוכל להרגיש הארה הפנימיות ע"י יגיעה של אמת כנ"ל:
Regarding Yaakov’s journey to Charan, the Medrash quotes the pasuk, "Then you will go your way safely and not injure your feet." Although Yaakov fled from Eisav, as the pasuk states, "He ran," it also says, "And Yaakov left and went on his way." This shows that a Tzadik maintains a righteous path, even when fleeing. By leaving Be’er Sheva, Yaakov ensured he was connected to Hashem before departing. His journey aimed to prepare a place for future generations to uncover light in darkness. Yaakov ventured into areas where Hashem's glory was hidden. For example, "And he came upon the place" signifies that he felt and awakened Hashem’s presence even in distant locations. When Yaakov said, "Indeed, Hashem is in this place, and I did not know," it indicated the place seemed far from holiness. It was hard for him to believe Hashem’s life force was there, but Hashem revealed that His glory fills the entire world, even if not immediately visible. This lesson is embodied in the Maariv (evening) prayer, which reveals Hashem in the darkness. Rashi comments on the verse, "And he came upon the place," stating that Yaakov instituted the Arvit prayer. He explains that it does not say "He prayed" to indicate a miraculous shortening of his journey. This connection between instituting Arvit and the miraculous quickening of the route seems unclear at first. However, one can awaken Hashem's holiness in any place, depending on one's desire. Rashi's comment that Har Hamoriah came toward Yaakov means that Yaakov's intense desire to reach Har Hamoriah, despite its distance, caused it to come to him. This reflects the essence of the Arvit prayer, which is recited during darkness. In times of darkness, light is revealed only through a person's strong, supernatural desire. Everything depends on one's will. The verse "Shalom to those that are close and far" (Yeshaya 57:19) implies that even spiritual distance is for the good, as it awakens a deeper longing for Hashem. Through this longing, one can bring Hashem's light even to the most distant places. Rashi's comment about the miraculous shortening of Yaakov's journey teaches that with true effort, there is no place where one cannot feel Hashem's inner light.
The passage discusses the laws and customs of maariv (evening prayer) on festivals, including: the obligation to recite maariv to accept the sanctity of the holiday; the permissibility to pray maariv from half-day onward in certain circumstances; special practices regarding the addition of piyutim (liturgical poems) during maariv on holidays; variations in the concluding blessings when maariv falls on Shabbat or Yom Tov; and whether women are obligated in maariv (which is generally a voluntary prayer).
On this pageThe passage discusses the laws and customs of maariv (evening prayer) on festivals, including: the obligation to recite maariv to accept the sanctity of the holiday; the permissibility to pray maariv from half-day onward in certain circumstances; special practices regarding the addition of piyutim (liturgical poems) during maariv on holidays; variations in the concluding blessings when maariv falls on Shabbat or Yom Tov; and whether women are obligated in maariv (which is generally a voluntary prayer).
Page 157
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Sulam states that the evening prayer is optional because at that hour blessing is distributed to all the heavenly hosts as sustenance rather than as a blessing, whereas during the day blessing flows from both mercy and strength; at night the blessings are apportioned to each according to what is proper.
וע"ד צלותא דערבית וכו': ועל כן תפלת ערבית היא רשות, כי בשעה ההיא מחלקת טרף לכל הצבאות, ואין השעה אז להתברך, אלא לתת מזונות, ביום היא מתברכת משני צדדים, אלו, מחסד וגבורה בבוקר ובערב מתוך שמחה ורננה, ובלילה היא מחלקת הברכות לכל כראוי. ז"ש, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו'.
Sulam explains that Jacob established the evening prayer because he rectifies the feminine divine principle (Nukva) and sustains it with all it needs, corresponding to how the letter Vav of the divine name sustains the letter Hei; Jacob, identified with the middle line (Kav Emtzai), balances and unifies the right and left lines (Abraham and Isaac), and after the severity that comes from Isaac's left side, Jacob arrives to rectify the Chorik membrane—this rectification is the evening prayer (Maariv).
יעקב תקן תפלת ערבית, כי הוא מתקן אותה, דהיינו הנוקבא, וזן אותה בכל מה שהיא צריכה, כי הו' דהויה שהוא ת"ת והוא יעקב, מתקן את הה' דהויה, שהיא הנוקבא, וה ה' נזונת מן ה ו' כי אין לה לנוקבא מעצמה כלום, אלא שמקבלת הכל מת"ת, שהיא ו' מהויה, ומכונה יעקב. כי יעקב ה"ס קו אמצעי הממשיך קומת החסדים על המסך דחירק ומכריע ומיחד ב' הקוין ימין ושמאל, שהם אברהם ויצחק, זה בזה, (כנ"ל ב"א דף קל"א ד"ה תליתאה ע"ש) ואחר דין הקשה שבא בהארת שמאל דיצחק, בא יעקב ומתקן את המסך דחירק, שתיקון זה ה"ס תפלת ערבית. וכבר נתבאר (לעיל דף ע"ב ד"ה וז"ש) שתיקון הראשון ה"ס המסך על המלכות מטרם שנמתקת ברחמים, בסוד התפלה הנקראת שועה, וה"ס התיקון דתפלת ערבית (ועי' לעיל ב"א דף קס"ח ד"ה מאן.
The later authorities record a custom to recite the psalm "Ledor'u Ori V'Yishi" in the morning and evening without specifying the definition of "evening," and some have written that it is preferable to recite this psalm after the Mincha prayer to avoid the issue of reciting Psalms at night, though in many places the custom has already been established to recite it after the evening prayer, and therefore the existing custom should not be changed.
ב. יש שכתבו, שעדיף לומר מזמור זה אחר תפילת מנחה, כדי לא להיכנס לבעיית אמירת תהלים בלילה.
Rav Yitzchak Yosef states that while in shacharit and mincha one recites a fixed text, in maariv one should continue, intend it as a voluntary offering, and introduce something new into it.
במה דברים אמורים בשחרית ומנחה, אבל בערבית ימשיך, ויכוין לנדבה, ויחדש בה דבר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סט] .
Rav Yitzchak Yosef states the custom to recite three verses (beginning with "Hashem Tzevaot imanu"), then half-Kaddish, then "Vehu Rachum," Barchu, and begin the Maariv prayer; some have the custom to say Mizmor LeDavid (Hashem Ori) before Maariv, especially when the time for Shema has not yet arrived, and if Kaddish on Israel was recited before Maariv, one need not repeat half-Kaddish but proceeds directly to the verses and Maariv.
מנהגינו לומר ג' פסוקים ה' צבאות עמנו וגו', ה' צבאות אשרי אדם וגו', ה' הושיעה וגו', ואומרים חצי קדיש, ואחר כך אומרים "והוא רחום", ברכו, ומתחילים התפלה. [ובשבת אין אומרים והוא רחום] . ואם היו לומדים ואמרו קדיש על ישראל, ומתפללים מיד תפלת ערבית, אין צריך לחזור ולומר חצי קדיש, אלא יאמרו ה' צבאות וגו', והוא רחום וגו', ברכו, וכו'. ויש נוהגים לומר מזמור לדוד ה' אורי וגו' קודם תפלת ערבית, ובפרט כשעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תרנה. הליכות עולם ח"א עמוד רנז] .
שו"ת הרב הראשי, י״ח:י״א — ד"ה הטעם שמקילים הוא – כדי שהציבור
Shut HaRav HaRashi 18:11
Rabbi Mordechai Eliyahu explains that the leniency permitting maariv before nightfall is granted so the congregation not disperse after mincha; in places where this concern does not exist, it is preferable to pray maariv after the stars have actually emerged.
הטעם שמקילים הוא – כדי שהציבור לא יתפזר אחר תפילת מנחה. במקום שלא קיים חשש זה – עדיף להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים ממש.
מאמר מרדכי הלכות חנוכה, ח׳:כ״ח — ד"ה וע"כ כתב המשנ"ב
Maamar Mordechai Hilchot Chanukah 8:28
Rabbi Mordechai Eliyahu cites the Mishnah Berurah, who rules that those accustomed to pray maariv at its proper time (after stars emerge) should ideally light candles before maariv, though if candles were not lit beforehand and the time of stars emerging has arrived, one should pray maariv first since it is frequent and contains the recitation of Shema, which is Torah obligation—thus maariv takes precedence over candle-lighting once that time arrives.
וע"כ כתב המשנ"ב (סי' תער"ב ס"ק א): "עיין בביאור הלכה שביארנו דלאותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב בזמנו דהיינו אחר צאת הכוכבים – נכון לנהוג כן לכתחלה להדליק קודם מעריב, וכ"כ במור וקציעה וכן נהג הגר"א [אכן יטיל בה כ"כ שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים]. ואם לא הדליק מקודם והגיע זמן צאת הכוכבים – יקדים להתפלל מעריב דהוא תדיר, וגם יש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא [שע"ת]". יוצא שאם הגיע זמן צאת הכוכבים, תפילת ערבית קודמת להדלקת נרות.
Rav Yitzchak Yosef states that the preferable practice is to pray maariv and recite Krias Shema after nightfall, though the custom has been to permit praying maariv before sunset (after half of the afternoon prayer period), and he emphasizes that it is proper to study Torah between mincha and maariv and to pray maariv after nightfall, since the fulfillment of one mitzvah leads to another.
לכתחלה מצוה מן המובחר להתפלל ערבית ולקרוא קריאת שמע אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום כבר נהגו אצלינו להקל להתפלל ערבית קודם השקיעה [אחר פלג המנחה, שהוא שעה ורבע בשעות זמניות מצאת הכוכבים] . ומיהו נכון מאד לקיים שיעורי תורה בין מנחה לערבית, ולהתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים, שמצוה גוררת מצוה.
Yaakov ordained Ma'ariv and the Men of the Great Assembly established Shemoneh Esrei for it, timing it to correspond to the burning of sacrificial limbs and suet; because this offering remained valid even if not brought, Ma'ariv is voluntary rather than obligatory, unlike Shaḥarit and Minḥa which correspond to the required sprinkling of the Tamid offering's blood.
כפי שלמדנו (לעיל א, ז), יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, ועל פי זה תקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל שמונה עשרה בלילה, וקבעו את זמן תפילת ערבית כנגד העלאת איברים ופדרים של הקרבנות, שכל מה שלא הספיקו להעלות ביום היו מעלים במשך הלילה (ברכות כו, ב). אלא שמעיקר תקנתם תפילת ערבית היא רשות. כלומר, מצווה להתפלל ערבית אבל לא חובה. והטעם להבדל בין שחרית ומנחה לערבית, ששחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, היינו כנגד הזאת דמם. וכשם שבלא הזאת הדם אין יוצאים ידי חובת הקרבת הקרבן, כך חייבים להתפלל שחרית ומנחה. אבל ערבית נתקנה כנגד העלאת איברים ופדרים על גבי המזבח, שאף שמצווה להעלותם, מכל מקום אם לא העלום – הקרבן לא נפסל. לפיכך תפילת ערבית רשות. כלומר, מי שהיה מעוניין לעסוק במצווה אחרת, או שכבר עלה על מיטתו לישון, או מכל סיבה אחרת היה קשה לו להתפלל ערבית – לא היה צריך להתפלל ערבית.
As we learned (above, 1:7), the Yaakov ordained Ma’ariv, and on this basis, the Men of the Great Assembly established praying Shemoneh Esrei at night. They fixed the time for Ma’ariv to correspond to the burning of the limbs and suet of the sacrifices, for whatever was not offered during the day was burned throughout the night (Berakhot 26b). In essence, however, Ma’ariv is voluntary (reshut), that is, a mitzva but not an obligation. Shaḥarit and Minḥa are different from Ma’ariv because they were instituted to correspond to the Tamid offerings, that is, corresponding to the sprinkling of their blood. Just as one who does not sprinkle the blood does not fulfill his obligation of bringing the offering, so too, one is obligated to pray Shaḥarit and Minḥa. However, Ma’ariv was instituted to correspond to the offering of the limbs and suet upon the altar. Although it is a mitzva to bring them, if they were not brought, the offering still remained valid. Therefore, Ma’ariv is voluntary. That is, one who was interested in engaging in a different mitzva, had already gone to sleep in bed, or found it difficult to pray Ma’ariv for any other reason, was not required to do so.
יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית (לעיל א, ז), ועל פי זה תקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל שמונה עשרה בלילה, וקבעו את זמן תפילת ערבית כנגד העלאת איברים ופדרים של הקרבנות, שכל מה שלא הספיקו להעלות ביום היו מעלים במשך הלילה (ברכות כו, ב). אלא שמעיקר תקנתם תפילת ערבית היא רשות. כלומר, מצווה להתפלל ערבית ולא חובה. ומי שהיה מעוניין לעסוק במצווה אחרת, או שכבר עלה על מיטתו לישון, או שמסיבה אחרת היה קשה לו להתפלל ערבית – לא היה צריך להתפלל ערבית. הטעם להבדל בין שחרית ומנחה לערבית, ששחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, היינו כנגד הזאת דמם. וכשם שבלא הזאת הדם אין יוצאים ידי חובת הקרבן, כך חייבים להתפלל שחרית ומנחה. אבל ערבית נתקנה כנגד העלאת איברים ופדרים על גבי המזבח, שאף שמצווה להעלותם, מכל מקום גם אם לא העלום – הקרבן כשר. ולכן תפילת ערבית רשות.
Same passage as Peninei Halakhah, Women's Prayer 18:3
מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו, שעבודה זו היא תפלה, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה...
from our library copy — not yet checked against the original
ומשום זה תפלת ערבית רשות, כי היא נכללת בתפלת היום, כדי שתהיה מאירה, (כלומר שאז נעשה זווג על מסך הזה המוציא קומת החסדים שה"ס יום). ועתה בלילה אין הזמן לזה, וביארנו זה, אשר אין אור היום, (שה"ס חסדים), נגלה עתה להאיר אל הנוקבא, והיא שולטת בחשכה עד הזמן דחצות הלילה, שאז הקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן, ואז הוא הזמן שאדם ישתעשע בתורה כמו שאמרו.
from our library copy — not yet checked against the original
וכן א"ר אלעזר, התפלה והשבח של הלילה (דהיינו תפלת מעריב), היא מששקעה החמה וכל עוד שהלבנה אינה נראית, (דהיינו עם דמדומי חמה), שכתוב ייראוך עם שמש, זה היא תפלת השחר, (שצריכה להיות עם דמדומי חמה), ולפני ירח וגו' זו היא תפלת הלילה...
from our library copy — not yet checked against the original
