The Obligation and Practice of Friday Night Kiddush

וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃

גָּמְרוּ, כּוֹס רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר עָלָיו קְדוּשַּׁת הַיּוֹם. אַמַּאי? וְנֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ אַחֲדָא כָּסָא! אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֵין אוֹמְרִים שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת עַל כּוֹס אֶחָד. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת.

Rabbi Yosei maintains that once they have finished their meal, they bring out two cups; over the first cup one recites the Grace after Meals, and over the second cup he recites the sanctification of the day. The Gemara asks: Why do they need two cups? And let them say both of them, Grace after Meals and kiddush, over one cup. Rav Huna said that Rav Sheshet said: One does not recite two sanctifications, i.e., for two mitzvot such as Grace after Meals and kiddush, over one cup. What is the reason for this halakha? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Because one does not perform mitzvot in bundles. If someone performs multiple mitzvot all in one go, he gives the impression that they are a burdensome obligation that he wants to complete as fast as possible.

בְּיוֹם מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְמָחוֹזָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: לִיקַדֵּישׁ לַן מָר קִידּוּשָׁא רַבָּה (הַבוּ לֵיהּ). סְבַר: מַאי נִיהוּ ״קִידּוּשָׁא רַבָּה״? אָמַר, מִכְּדֵי כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״ אָמְרִי בְּרֵישָׁא, אֲמַר ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״ וְאַגֵּיד בֵּיהּ. חַזְיֵיהּ לְהָהוּא סָבָא דְּגָחֵין וְשָׁתֵי, קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ ״הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ״.

The Gemara asks: During the day, when one does not recite the same kiddush as at night, what blessing does one recite? Rav Yehuda said: Before the meal, one brings a cup of wine and simply recites the usual blessing over wine: Who creates the fruit of the vine. The Gemara relates that Rav Ashi happened to come to the city of Meḥoza. The Sages of Meḥoza said to him on Shabbat day: Will the Master recite for us the great kiddush? And they immediately brought him a cup of wine. Rav Ashi was unsure what they meant by the term great kiddush and wondered if the residents of Meḥoza included other matters in their kiddush. He thought: What is this great kiddush to which they refer? He said to himself: Since with regard to all the blessings that require a cup of wine, one first recites the blessing: Who creates the fruit of the vine, I will start with that blessing. He recited: Who creates the fruit of the vine, and lengthened it to see if they were expecting an additional blessing. He saw a particular elder bending over his cup and drinking, and he realized that this was the end of the great kiddush. He read the following verse about himself: “The wise man, his eyes are in his head” (Ecclesiastes 2:14), as he was alert enough to discern the expectations of the local residents.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: רַב צַלִּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, רַבִּי יֹאשִׁיָּה מְצַלֵּי שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת. רַב צַלִּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת: אוֹמֵר קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס? תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס. וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.

The Gemara continues to discuss the possibility of reciting the evening prayer early, even on Shabbat. Rabbi Ḥiyya bar Avin said: Rav prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall. Rabbi Yoshiya would pray the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat. With regard to the fact that Rav prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall, the dilemma is raised: In those cases, did he recite kiddush over the cup of wine, or did he not recite kiddush over the cup of wine before the stars emerged? Come and hear a resolution to this, as Rav Naḥman said that Shmuel said: One prays the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall and recites kiddush over the cup of wine. And the halakha is in accordance with his ruling.

הַנּוֹטֵל יָדָיו לֹא יְקַדֵּשׁ. אֲמַר לְהוּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא: אַכַּתִּי לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב שְׁכַחְנִינְהוּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ. זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, זִימְנִין דַּחֲבִיבָא עֲלֵיהּ רִיפְתָּא — מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא. זִימְנִין דַּחֲבִיבָא לֵיהּ חַמְרָא — מְקַדֵּשׁ אַחַמְרָא.

One who washes his hands should not recite kiddush after washing, as this would constitute an interruption between washing and eating, and he will have to wash again. Instead, he should hear kiddush from someone else. Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta said to them: Not a lot of time has yet passed since Rav died, and we have already forgotten his halakhic rulings. Many times I stood before Rav and saw that sometimes he preferred bread, and he would recite kiddush over bread. On those occasions Rav would wash his hands, recite kiddush over the bread, and eat it. At other times he preferred wine and would recite kiddush over wine. This shows that kiddush is not considered an interruption between washing one’s hands and eating bread.

נֵימָא כְּתַנָּאֵי: רָאָה פַּת וְאָמַר: ״כַּמָּה נָאָה פַּת זוֹ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁבְּרָאָהּ״ — יָצָא. רָאָה תְּאֵנָה וְאָמַר ״כַּמָּה נָאָה תְּאֵנָה זוֹ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁבְּרָאָהּ״ — יָצָא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. נֵימָא רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר?! אָמַר לָךְ רַב הוּנָא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, אֶלָּא הֵיכָא דְּקָא מַדְכַּר שְׁמֵיהּ דְּפַת, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא קָא מַדְכַּר שְׁמֵיהּ דְּפַת אֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר מוֹדֶה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָאָמַר בְּרָכָה דְּלָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן, אֲבָל אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן, אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה.

The Gemara remarks: Let us say that this dispute is parallel to a tannaitic dispute found elsewhere, as it was taught in a Tosefta: One who saw bread and said: How pleasant is this bread, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation to recite a blessing. One who saw a fig and said: How pleasant is this fig, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One who deviates from the formula coined by the Sages in blessings, did not fulfill his obligation. If so, let us say that Rav Huna, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine, did not fulfill his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; and Rabbi Yoḥanan, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine fulfills his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The Gemara rejects this: Rav Huna could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing fulfills his obligation, there, where the individual explicitly mentions the term bread in his blessing, but where he does not mention the term bread, even Rabbi Meir agrees that he did not fulfill his obligation. And Rabbi Yoḥanan could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing does not fulfill his obligation, there, because he recited a blessing that was not instituted by the Sages; however, if he recited: By whose word all things came to be, which was instituted by the Sages, even Rabbi Yosei agrees that, after the fact, he fulfilled his obligation to recite a blessing.

אַף ״בָּרְכוּ״, וּמִכׇּל מָקוֹם ״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אָמְרִי בֵּי רַב, תְּנֵינָא: שִׁשָּׁה נֶחְלָקִין עַד עֲשָׂרָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף — מִשּׁוּם הָכִי נֶחְלָקִין, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״בָּרְכוּ״ עֲדִיף — אַמַּאי נֶחְלָקִין! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ ״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף. שְׁמַע מִינַּהּ.

He may even say: Bless; nevertheless: Let us bless, is preferable as Rav Adda bar Ahava said that they said in the school of Rav: We learned: A group of six to ten people may divide into two groups, each forming its own zimmun. However, a group of ten, which invokes God’s name in the zimmun, may not divide into two groups as that would negate the opportunity to invoke God’s name. The Gemara proceeds: Granted, if you say: Let us bless is preferable, that is why six people who ate together may divide into two groups. However, if you say: Bless is preferable, why are they permitted to divide into two groups? Neither group would be able to say: Bless. Rather, mustn’t one conclude from this: Let us bless is preferable as the one reciting the zimmun does not exclude himself from the group? The Gemara sums up the discussion: Indeed, conclude from this that that is the case.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בָּעֵינַן מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר.

Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina said: The Rabbis agree with Rabbi Eliezer with regard to a cup of blessing, e.g., the cup of wine over which Grace after Meals is recited, that one does not recite a blessing over it until he adds water to it. What is the reason? Rav Oshaya said: We require that a mitzva be performed in the best possible manner.

תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב יִצְחָק: הָתָם אָמַר רַב כָּהֲנָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּווֹתֵיהּ, הָכָא מַאי? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אָמַר רַב חִסְדָּא: נֶחְזֵי אֲנַן, מִדְּרַב מְצַלֵּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אַדְּרַבָּה מִדְּרַב הוּנָא וְרַבָּנַן לָא הֲווֹ מְצַלּוּ עַד אוּרְתָּא, שְׁמַע מִינַּהּ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. הַשְׁתָּא דְּלָא אִתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, דַּעֲבַד כְּמָר — עֲבַד, וְדַעֲבַד כְּמָר — עֲבַד.

We learned in the mishna: The Rabbis hold that the afternoon prayer may be recited until the evening. Rabbi Yehuda says: It may be recited only until the midpoint of the afternoon. Rav Ḥisda said to Rav Yitzḥak: There, with regard to the morning prayer, Rav Kahana said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, since we learned in a mishna in the preferred tractate, Eduyyot, in accordance with his opinion. Here, what is the ruling? He was silent and said nothing to him, as he was familiar with no established ruling in this matter. Rav Ḥisda said: Let us see and try to resolve this ourselves from the fact that Rav prayed the Shabbat prayers on the eve of Shabbat while it was still day. Learn from this that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and the time for the afternoon prayer ends at the midpoint of the afternoon, after which time one may recite the evening prayer. The Gemara immediately rejects the proof based on Rav’s practice: On the contrary, from the fact that Rav Huna and the Sages, students of Rav, would not pray until evening, learn from that that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara concludes: Now that the halakha was stated neither in accordance with the opinion of this Sage nor in accordance with the opinion of that Sage, one who acted in accordance with the opinion of this Sage has acted legitimately, and one who acted in accordance with the opinion of that Sage has acted legitimately, as this halakha is left to the decision of each individual.

וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה״. ״מַיִם עֲמוּקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ״ — זֶה עוּלָּא. ״וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה״ — זֶה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה. וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהָ? כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְבָרְכִין עַל הָאוּר בֵּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בֵּין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן עַמָּא דָּבַר. מֵיתִיבִי: אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִילַּת בְּרִיָּיתוֹ הוּא. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה — מְבָרֵךְ מִיָּד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סוֹדְרָן עַל הַכּוֹס. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאוּר שֶׁשָּׁבַת, כָּאן בְּאוּר הַיּוֹצֵא מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים.

but a man of understanding will draw it out” (Proverbs 20:5). Counsel in the heart of man is like deep water; that is a reference to Ulla, who had a thought but did not articulate it. But a man of understanding will draw it out; that is a reference to Rabba bar bar Ḥana, who understood the allusion even though it was not articulated. The Gemara asks: And in accordance with whose opinion do Ulla and Rabba bar bar Ḥana hold, leading them to reject Rabbi Abba’s statement of Rabbi Yoḥanan’s opinion? The Gemara answers: They hold in accordance with that which Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing over fire both at the conclusion of Shabbat and at the conclusion of Yom Kippur. And that is how the people act. The Gemara raises an objection from that which was previously taught: One recites a blessing over fire only at the conclusion of Shabbat and not at the conclusion of Festivals or Yom Kippur, since the conclusion of Shabbat is the time of its original creation. And once he sees it, he recites the blessing immediately. Rabbi Yehuda says: One does not recite the blessing immediately; rather, he waits and arranges and recites the blessings over fire and spices over the cup of wine that accompanies the recitation of havdala. And Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. How does Rabbi Yoḥanan explain the baraita? The Gemara answers: This is not difficult. Here, where Rabbi Yoḥanan said that one recites the blessing at the conclusion of Yom Kippur, it is referring to fire that rested on Yom Kippur, i.e., fire for which no prohibition was involved in its kindling, either because it was kindled before Yom Kippur or because it was kindled in a permitted manner, e.g., for a dangerously ill person. There, where Rabbi Yoḥanan said that the blessing is recited only at the conclusion of Shabbat, it is referring to fire generated from wood and from stones after Shabbat, similar to the primordial fire, which was created at the conclusion of Shabbat.

קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מְחַלֵּק קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לְתִינוֹקוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹטְפִין מַצּוֹת בְּלֵילֵי פְּסָחִים בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ.

roasted grains and nuts on Passover eve, so that they will not sleep and also so they will ask the four questions at night. They said about Rabbi Akiva that he would distribute roasted grains and nuts to children on Passover eve, so that they would not sleep and so they would ask. It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: One grabs the matzot on the nights of Passover. One should eat them very quickly on account of the children, so that, due to the hasty consumption of the meal, they will not sleep and they will inquire into the meaning of this unusual practice.

וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה. הֵיכִי מְתַקְּנִי רַבָּנַן מִידֵּי דְּאָתֵי בֵּהּ לִידֵי סַכָּנָה, וְהָתַנְיָא: לֹא יֹאכַל אָדָם תְּרֵי, וְלֹא יִשְׁתֶּה תְּרֵי, וְלֹא יְקַנַּח תְּרֵי, וְלֹא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו תְּרֵי? אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״לֵיל שִׁמּוּרִים״ — לַיִל הַמְשׁוּמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִין. רָבָא אָמַר: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מִצְטָרֵף לְטוֹבָה, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְרָעָה. רָבִינָא אָמַר: אַרְבָּעָה כָּסֵי תַּקִּינוּ רַבָּנַן דֶּרֶךְ חֵירוּת, כׇּל חַד וְחַד

We learned in the mishna that even with regard to the poorest of Jews, the charity distributors should not give him less than four cups of wine. The Gemara asks: How could the Sages establish a matter through which one will come to expose himself to danger? But wasn’t it taught in a baraita: A person should not eat pairs, i.e., an even number of food items; and he should not drink pairs of cups; and he should not wipe himself with pairs; and he should not attend to his sexual needs in pairs. The concern was that one who uses pairs exposes himself to sorcery or demons. Why would the Sages require one to drink an even number of cups and thereby place himself in a position of danger? Rav Naḥman said that the verse said: “It was a night of watching to the Lord” (Exodus 12:42), which indicates that Passover night is a night that remains guarded from demons and harmful spirits of all kinds. Therefore, there is no cause for concern about this form of danger on this particular night. Rava said a different answer: The cup of blessing for Grace after Meals on Passover night is used in the performance of an additional mitzva and is not simply an expression of freedom. Therefore, it combines with the other cups for the good, i.e., to fulfill the mitzva to drink four cups, and it does not combine for the bad. With regard to the danger of drinking pairs of cups, it is as though one drinks only three cups. Ravina said: The Sages instituted four separate cups, each of which is consumed in a manner that demonstrates freedom. Therefore, each and every one

אהוב את המלאכה כיצד מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה כשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית שנא׳ (שמות כ׳:ט׳-י׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך. אהוב את המלאכה כיצד מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה כשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית שנא׳ (שמות כ׳:ט׳-י׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך.

תְּנַן הָתָם: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עוֹשִׂין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. וּבְכׇל מָקוֹם, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַנֶּה. תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב — כְּאִילּוּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.

§ We learned in a mishna there: In a place where people were accustomed to perform labor on the Ninth of Av, one performs labor. In a place where people were accustomed not to perform labor, one does not perform labor. And in all places, Torah scholars are idle and do not perform labor on the Ninth of Av. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to the Ninth of Av, a person should always conduct himself as a Torah scholar and refrain from performing labor. This is also taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: A person should always conduct himself as a Torah scholar, so that he will feel the hardship of the fast. It is taught in another baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: Whoever eats and drinks on the Ninth of Av, although the prohibition was instituted by the Prophets, it is as though he eats and drinks on Yom Kippur. Rabbi Akiva says: Whoever performs labor on the Ninth of Av never sees a sign of a blessing from that work.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב, זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מַאי שְׁנָא שָׁבַר דַּהֲוָה לֵיהּ כְּעֵין זְבִיחָה, זָרַק נָמֵי הֲוָה לֵיהּ כְּעֵין זְרִיקָה! אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵינָא זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת, וְלֵיכָּא. אֵיתִיבֵיהּ: סָפַת לָהּ צוֹאָה, אוֹ שֶׁנִּסֵּךְ לְפָנֶיהָ עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם —

§ Rav Yehuda says that Rav says: In the case of an object of idol worship that is worshipped by means of a stick, e.g., by beating a stick on another object in order to produce noise, if one broke a stick before it, he is liable. If he threw a stick before it, he is exempt. Abaye said to Rava: What is different about the case where one broke a stick? In this case one is liable because it is similar to slaughtering an offering, which is a rite performed in the Temple; so too, in the case where one threw a stick, it is similar to the sprinkling of the blood on the altar. Rava said to Abaye: In order for a sacrificial rite to be similar to the sprinkling of blood, I require a form of throwing that scatters the offering, and that is not the case here. Abaye raised an objection to Rava’s explanation from a baraita: One who fed [safat] an idol excrement, or who poured a chamber pot of urine before it as a libation,

[ד] "שנת שבתון יהיה לארץ" – כיון שיצאת שביעית, אף על פי שפירותיו שמיטה, מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן. אבל פירותיו אסורים עד טו' בשבט.

אמר ר' יוסי מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר את שבתתי תשמרו, יכול אפילו במילה ובעבודה ובפיקוח נפש, תלמוד לומר אך, פעמים שאתה שובת פעמים שאין אתה שובת. ר' אליעזר אומר מילה דוחה את השבת מפני מה, מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן. והלא דברים קל וחומר, על אבר אחד ממנו דוחה את השבת, וכולו לא ידחה את השבת. אמרו לו ממקום שבאתה מה להלן ודאי ולא ספק אף כאן ודאי ולא ספק. וכי במה החמירה התורה בעבודה או בשבת, החמירה עבודה משבת, שעבודה דוחה את השבת ואין שבת דוחה את העבודה, והלא דברים קל וחומר ומה עבודה דוחה את השבת, ספק נפשות דוחה אותה, שבת שעבודה דוחה אותה דין הוא שיהא ספק נפשות דוחה אותה. הא למדת לספק נפשות שדוחה את השבת.

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:

It is a positive commandment from the Torah to sanctify the Sabbath day with a verbal statement, as [implied by Exodus 20:8]: "Remember the Sabbath day to sanctify it" - i.e., remember it with [words of] praise [that reflect its] holiness. This remembrance must be made at the Sabbath's entrance and at its departure: at the [day's] entrance with the kiddush that sanctifies the day, and at its departure with havdalah.

ומקדש בביתו כדי להוציא בניו ובני ביתו מתחיל ויכולו ומברך בורא פרי הגפן ואח"כ מברך על היום ושותה ממנו מלא לוגמיו ואם שתה פחות לא יצא. וכתבו התוספות לאו מלא לוגמיו ממש אלא כדמפרש במסכת יומא וכמה כמלא לוגמיו כל שאלו מסלקו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמו והוא רוב רביעית. ואם היו המסובין שנים או רבים ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלא לוגמיו כתבו הגאונים שלא יצא אלא א"כ טעם המקדש וכן כתב בעל הלכות גדולות. וכתב עוד אי אישתלי ולא טעים ושתו אחריני מייתי ליה כסא אחרינא ובריך בורא פרי הגפן ולא צריך לאהדורי ולקדושי. והא דמשמע בעירובין דסגי בטעימת אחר פירשו הגאונים היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס אבל קדוש לא יצא אלא אם כן טעם המקדש. והרא"ש כתב שגם בקדוש יוצאין בטעימת אחר ומיהו צריך אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו ואין שתיית שנים מצטרפות למלא לוגמיו דלא מקרי שתייה של הנאה בפחות ממלא לוגמיו ואנן בעינן שיהנה אחד מהם מכוס של ברכה, ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כלם. וכן היא דעת רש"י.

לא. דין הלכות שבת והדלקת הנר ודין שלש סעודות ודין הקדוש ומדליקין הנרות בערבי שבתות לפני שקיעת החמה. והדלקת נר בשבת חובה ואפי׳ אין לו מה יאכל שואל על הפתחי׳ ולוקח שמן ומדליק שזהו מכלל ענג שבת. וכתב ה״ר יצחק יש חכמים שמצוין לברך ויש חכמים שמצוין שלא לברך משום דחובה היא. אך נהגו לברך על פי׳ רבינו תם. וכן נמי כתב הרמב״ם ז״ל שמברך קודם שידליק ברכה זו בא״י אמ״ה אקב״ו להדליק נר שבת. ואחד האיש ואח׳ האשה מברכין בהדלקת׳ ואחר כך מדליקין וכן הדין בימים טובים.

שער החנוכה א) בכ"ה בכסליו יומי דחנוכ' כו' עד לשנ' האחרת קבעו' ועשאום ימים טובי' בהלל והודאה. להבין ענין ההלל וההודאה וגם להבין למה בנס זה דחנוכה תלו לעיקר הנס בהדלק' הנרות דמקד' מפני שלא מצאו רק פך א' כו' הלא עיקר הנס היה נצחון המלחמה וגם מהו ענין ההלל וההודאה להדלקת הנרות. והנה יש להקדים ענין נרות המנורה דמקדש דכתיב ובהעלות אהרן כו' שהיה מדליק בערב ובבקר בערב כל ז' הנרות ובבקר רק נר א' שנק' נר המערבי (נר הששי) שבו מתחיל ובו מסיים בערב כידוע והנה ידוע בשרש ז' הנרות דמנורה שהן כלולים מכללות נש"י

הפן האחד מצד מה שהוקבע יום אחד בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים אשר זה סבה חזקה שהמון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם לשמוע מפי מלמד ולקרא כלם בשם י"י מקרא משנה ותלמוד איש לפי ערכו והמשכילי' ימצאו נחת רוח כי יבקשו תורה מפיהם ויזהירו אותם על המצוות ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם. כי על זה אמרו בתלמוד ירושלמי (שבת פ' ט"ו הל' ג') לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה. וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז.) שיש לאדם בשבת כי ההכנה גדולה בו אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים. וזו היא אחת הכונות שאמרו במדרש (ש"ר פ' כ"ה) מצינו בתורה בנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצוות.

השביתה ביום השבת היא מופת חותך על אמונת החדוש מהאפס המוחלט ברצון גמור

קודם שיתבונן, בהיותו אז משולל מכל שלמות אשר הוכן לו, לא יקרא "אלהים", אבל יקרא "צלם אלהים" בלבד, עד שיקנה שלמות, בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת האל ויראתו, כי אז יהיה עצם שכלי בפועל, שלם, נבדל מחומר... ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות... כאשר ימנע עצמו מזה ישאר כוחו השכלי על כוחיותו, משולל מכל שלמות בפועל.

וע"ד המדרש כתנות עור בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור, והכוונה שהלבישם הקב"ה מיני מעלות ומאורות מן האור העליון שהיו בגן עדן כעין משה שזכה להן בהר. וממעלת המלביש תוכל ללמוד מעלת הלבוש כי הכוונה בהם לחיות לעולמים ולהיותם כמלאכי השרת.

נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן שְׁלֹשָׁה מִינִים. בִּרְכוֹת הֲנָיָה.

דיני קידוש על היין. ובו יז סעיפים: כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד: אסור לטעום כלום קודם שיקדש ואפילו מים ואפילו אם התחיל מבעוד יום צריך להפסיק שפורס מפה ומקדש ואם היו שותים יין תחלה אינו אומר אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין ואח"כ מברך ברכת המוציא ואם אין לו יין ומקדש על הפת אינו מברך המוציא וי"א שאף כשמקדש על היין אינו מברך המוציא: מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של בהמ"ז ואומר ויכלו מעומד ואח"כ אומר בפה"ג ואח"כ קידוש: הגה ויוכל לעמוד בשעת הקידוש ויותר טוב לישב (כל בו) ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בר"ת וכשמתחילין יתן עיניו בנרות (מהרי"ל ושכל טוב) בשעת קידוש בכוס של ברכה וכן נראה לי עיין לעיל סי' קפ"ג סעיף ד':

כתב רבינו הב"י בסעיף א': כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד עכ"ל, והיינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו, (מג"א סק"א) וממילא דיאכל מיד, משום קידוש במקום סעודה, ואפילו קודם שתחשך, (ט"ז סק"א) ויכול לאכול על ידי קידוש זה, (שם) וכבר בארנו בזה בסימן רס"ז ע"ש. ופשוט הוא דאם אינו יכול עדיין לאכול - שיוכל להמתין איזה שעות בלילה. (מ"ע בתשובות)וראיתי מי שכתב שיקדש דווקא קודם לילה, כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים, ובסוף יום ו' הוא מזל צדק - לכן יקדש בצדק. (מג"א שם) ולעניות דעתי הוא תמוה, דחס ושלום לומר שאנחנו תחת המזלות, ואדרבא ראיתי בקדמונים שהאומות הקדמונים היו יושבים בשבת בחשך ובוכים, מפני שהמזלות של שבת מורים לרעה. והקב"ה צוה אותנו להיפך, להדליק הרבה אור ולהתענג עצמינו, להראות שאנו למעלה מהמזלות. ואותנו לקח ד' להוציאנו ממערכת השמים, ואיך נאמר כזה וצע"ג, והבוטח בד' חסד יסובבנו. (המג"א שם הביא ירושלמי ריש ברכות שדרך לאכול שעה או שתים בלילה ע"ש, אמנם ע"ש בפירוש חרידים דשתים הוא שתי חלקי שעה, ומטעם דבתי כנסיות היו בשדות רחוק מהעיר, ועד שיבואו נמשך הזמן ממילא, ואדרבא מדתירץ שם באילין כופרנייא ע"ש - משמע דמצוה לאכול מקודם ודו"ק) כיון שהגיע זמן קידוש, דהיינו משחשיכה, אפילו לא קיבל שבת עדיין - אסור לאכול או לשתות אפילו מים ואפילו טעימא בעלמא, עד שיקדש, מפני כבוד השבת. דשבת קבעא נפשה בהגיע זמנה, אף שלא קיבל שבת עדיין, וחלה עליו חובת קידוש, ואסור לו לטעום כלום עד שיקדש. אך להדיח פיו - אין קפידא, כיון שאינו מכוין לטעימא. (מג"א סק"ה)ואם קיבל שבת מבעוד יום - אסור לו לאכול ולשתות ולטעום עד שיקדש, כיון דקיבל שבת. ויכול לקדש ולאכול ולהתפלל ערבית אחר כך, ובלבד שיהיה יותר מחצי שעה לזמן קריאת שמע של ערבית, דאם לא כן הרי אסור לאכול מצד קריאת שמע, כמ"ש בסימן רל"ב. ודע, דאפילו אם אין לו רק כוס אחד של יין ורוצה להניחו על ברכת המזון - הקידוש קודם, אפילו למאן דסבירא ליה ברכת המזון טעונה כוס, אף על גב דבהבדלה אינו כן, כמ"ש בסימן רצ"ו. (שם) ואפילו יכול לקדש על הפת - לא יעשה כן, אלא יקדש על היין, ויברך ברכת המזון בלא כוס.

There are those who say that one should not recite Kiddush except in a place where there is a [lit] candle, and there are those who say that Kiddush is not dependent on the presence of a candle. One should be careful to follow the first opinion and make Kiddush in the presence of a candle, for so it is fitting according to the sod (mystical tradition). Only in a case of great necessity may one rely on the second opinion. (assisted by Chat GPT)

ב) וכתב בתיקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים (ועיין מחה"ש שכתב דדברי תיקוני שבת אינם אמורים אלא בזמן שהיום והלילה שוים תו"ש) ובסוף יום ו' הוא מזל צדק ולכן יקדש בצדק. וכ"כ בתשו' ר"ל סי' קס"ג. ובתשו' מ"ע סי' ב' כתב שאם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבהכ"נ יעו"ש. מ"א סק"א. ומיהו בב"ח סי' ע"ר משמע שנהגו שלא לקדש בבית עד חשיכה וכ"כ בש"ג פ' ע"פ דלא שפיר עבדי לקדש מבע"י דאין כניסתו אלא בצ"ה. א"ר או' א' ועיין י"א בהגב"י מה שהשיג על דברי ש"ג הנז' דבש"ס מוכח דמותר לקדש מבע"י יעו"ש. ומ"מ כשרוצה להמתין צריך תיכף בואו מבהכ"נ לומר שבת שלום ולהסתכל בנרות ולומר שלום עליכם ואשת חיל וכו' כמ"ש לעיל סי' רס"ב או' וז"ח ואח"כ ישב ללמוד עד זמן שרוצה לאכול ואח"כ אומר אתקינו סעודתא וכו' ויהא רעוה וכו' על סדר שכתבנו לעיל סי' רס"ב או' ח' כדי שלא יפסיק בין התפלה לקידוש בדברים אחרים משום דהקידוש והסעודה הם גמר התיקון מה שנעשה בתפלה. ויש שנזהרים מלדבר שום דיבור חול מצאתו מבהכ"נ עד שישן וכל הנזהר בזה קדוש יאמר לו:

והנוגע לדרוש שלנו, הוא מה שאמר במאמר שבפרשת ויקהל (ח"ב רד, ב), וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושא כל יומא דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. הכוונה, שהם קושרין ששת ימי חול שבמטטרון שש היכלות, בשש ספירות הבנין שבאצילות כדי שיאיר אור האצילות בהם, וזה ודאי ע"י כוונת התפילה המבואר בפרשת פקודי, שע"י כוונת קריאת שמע ותפילת י"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור האצילות. ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע, והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות, ובזה הם נשמרים מהרע. והטעם, כי ששת ימים אפילו שהם באצילות, אין להם קדושת יום שבת ממש, אלא בששת ימי חול שההנהגה למטה, גם שש קצוות עליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה, ובכל יום ויום שולט בשליטתו, חסד ביום א', גבורה ביום ב' וכו', והנקודה מתעלמת בתוכו.

אף על פי שנפח ה' באדם נשמת חיים המשכלת, מכל מקום ויהי האדם בתחילת הויתו לסתם 'נפש חיה' כשאר בעלי חיים, כי אדם עיר פרא יולד, ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו... ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם 'וירא אלהים כי טוב' לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו.

לכן בכל הנבראים כתוב 'וירא אלקים', כי המה טבעיים, והראיה היא כפי מה שהוא, וכן יהיה לעולם. אבל האדם אינו בטבעו, רק בבחירתו, ובחירתו מתחלפת, והראיה לא תכריחנו.

וראיתי לתת טוב טעם כי אין כל כך אשמה על חוה, כי לא חשבה שיש בריה בעולם שבְּ ראהּ ה' להבחין בה אהבת ברואיו... והיא האשה העניה לא עלה בדעתה כי ישנה לבריה זו בעולם לנסותה... כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחון כן יטול שכרו... אין השגה זולת אמצעות נצחון המסית.

והשאלה השני' שאירע באתרך שאשה אחת נדה שהתחילה לספור שבעה נקיים ותכף ביום הראשון להשבעה מצאה כתם אדום והי' יותר מגריס ובאה לשאול אותו וטימא אותה והתחילה לספור מחדש מיום המחרת כדין וספרה יום יום ובדקה בכל יום ומצאה טהורה וטבלה ושמשה ויהי בוקר והנה האשה השכנה מגרת ביתה אמרה לה מה זאת עשית כי טעית בחשבונך יום אחד ולא ספרת רק ששה נקיים והאשה ההיא אומרת דקדקתי בחשבוני ושבעה ספרתי ואעפ"כ באה האשה לפניו לשאול אף כי לפי דעתה ברור לה שלא טעתה אעפ"כ היא חוששת לדברי חברתה ומסתפקת אולי טעתה אף שרחוק הוא אצלה שתטעה בזה אעפ"כ היא לוקחת הדבר כאלו הוא סי' אצלה ושאלה מה דינה ומעלתו התירה מטעם ס' דרבנן ופלפל אם אמרינן כן דרבנן לקולא באיתחזק איסור ידע כ"א היינו דנין בזה שהוא ס' אז ליכא שום חשש אפי' להאסורים באיתחזק אסורא שהרי בס"ס מתירים בדרבנן אפילו איתחזק איסור כמו שמתירין בשל תורה באתחזק בשלש ספיקות כי ע"י ס' הראשון עכ"פ איתרע חזקת איסור ושוב ניתר בשני ספיקות האחרים וכמבואר בש"ך בכללי ס"ס אות כ"ח ואות ל"ח ומינה דבדרבנן בחזקת איסור מהני שני ספיקות ואף שהט"ז בסימן ק"י ס"ק ט"ו חולק בזה וסובר דאפילו כמה ספיקות לא מהני לסתור החזקה כבר כתבתי בחיבורי נ"ב חלק אה"ע סימן מ"ג דף מ"ד ע"א שדברי הש"ך נראין בטעמן ואף גם הט"ז אולי לא החמיר כ"א בדאורייתא שמחמת חומר איסור לא רצו לחלק בין ב' ספיקות לג' אבל בדרבנן מודה לחלק בין ס' לשני ספיקות ובאשה זו ליכא חשש איסור תורה שהכתם אפילו תחליט שהי' ממנה אכתי לא הרגישה ואם כן מן התורה מצטרף גם יום זה להנקיים וכיון שכבר יצאה מחשש איסור תורה שוב יש ס"ס שמא הכתם מעלמא אתי דעכ"פ מידי ספיקא לא נפיק ואת"ל ממנה שמא ספרא אח"כ שבעה נקיים ולא תאמר שאלו שני ספיקות שם אחד הם שמא ספרה ז' נקיים שמא לא ואין ס' אחד מתיר יותר כ"א אנו אומרים שהכתם אינו ממנה אם כן גם החלוק טהור ואף שהחלוק בלא"ה טמא מחמת האשה שהיא נדה מ"מ דבר זה עצמו אם הוא ממנה הוא אב הטומאה כדין דם נדה ואם הוא מעלמא אינו טמא והספק השני אינו לטהר הדם רק לטהר האשה ואף שאין לנו עתה נפקות' בטומאה וטהרה מ"מ כיון שעכ"פ יש בו נפקותא לדינא שוב לא מקרי שם א' ועיין בחבורי בחלק י"ד סימן מ"א דף מ"ח ע"ד. וגם יש לגבב לזה דעת רש"י אף שהיא סברה דחוי' לגמרי ולא נזכרה בשאר הפוסקים מ"מ במקום שאנו מקילי' בלא"ה לחיזוק בעלמא נדבר גם מסברת רש"י דסובר (במס' פסחים פ"א א') בד"ה א"נ ברואה כו' דספירת לילה עולה ולמ"ד מקצת היום ככולו לא בענין עלות השחר עיי"ש ברש"י ואם כן הרי בשביעי אנו אומרים מקצת היום ככולו ומה שאינה טובלת בשביעי הוא רק משום ראתה אח"כ וכי היכי דלדידין אם עברה וטבלה ביום ז' עלתא לה טבילה כמבואר בסימן קצ"ז סעיף ה' ה"נ לרש"י אם עברה וטבלה בליל שביעי עלתה לה טבילה כיון דלדעתו ספירת לילה שמה ספירה א"כ הלילה לרש"י הוא כיום לשאר פוסקי' ואף ששמשה בו בלילה וא"א בלא ש"ז הסותר גם זה לא מפסיד מידי לרש"י דכי היכי דלדידן אם שמשה ביום ז' אינה סותרת וכמו שפסק רא"ש והובא בש"ך סי' קצ"ו ס"ק כ"ד ה"נ לרש"י הלילה וא"כ לרש"י יש כאן היתר ואף שדעת רש"י נדחית בשתי ידים וגם משנה מפורשת (נדה ע"א ב') שלא כדברי רש"י וכמ"ש התוס' שם בד"ה הרואה מ"מ שמותר בלא"ה אני עושה דעת רש"י לסניף לחזק ההיתר וכ"ז להתלמד אבל לדינא ממ"נ אם האשה מכחשת פשיטא שהיא נאמנת וספרה לה כתיב ואין ע"א נאמן באיסורי היכי שהבע"ד מכחישו ואם היא בעצמה מסתפקת יש לה לחוש לדברי חברתה דהיכי דהבע"ד שותק שתיקה כהודאה אם לא שתשיב איני מאמינך אז שייך לדון מטעם ס"ס כנ"ל ולרוב טרדה קצרתי דברי הד"ש וחפץ בטובתו. הק' יחזקאל סג"ל לנדא.

תעשה מלאכה - מעצמה, במשכן אסר גם מלאכה שהתחיל בה מערב שבת ונגמרת מעצמה בשבת קודש.

מלאכה - מה שפועל לתכלית מיוחדת, וכשיש בה טרחה מיוחדת נקראת מלאכת עבודה.

יֵשׁ נִזְהָרִים שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַלַּיְלָה (דְּהַיְנוּ שָׁעָה שְׁבִיעִית אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, עַיֵּן סִמָּן תכ"ח), אֶלָּא אוֹ קֹדֶם הַלַּיְלָה, אוֹ לְאַחַר שָׁעָה תּוֹךְ הַלַּיְלָה, לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה הָרִאשׁוֹנָה הוּא מַזָּל מַאְדִּים, וְסמא"ל מוֹשֵׁל עָלָיו. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁלְּכַתְחִלָּה יֵשׁ לוֹ לְקַדֵּשׁ מִיָּד בְּבוֹאוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת מִבְּעוֹד יוֹם:

וזה תכלית הבריאה ושבת הוא מעין עוה"ב שיורד בו הארה מן הראשית הנ"ל. ובנ"י זכו שהקב"ה נתן להם השבת לרמוז כי יש להם חלק לעוה"ב ואותו הארה היורדת בשבת מקבלין בנ"י. והוא בחי' נשמה יתירה.

מכל האמור ומדובר העליתי להלכה לע״ד שאין לאסור בשר ששהה ג׳ ימים בלי מליחה בתוך המקרר, לא משום שמתיבש הדם, כמ״ש הגאונים, ולא משום כבוש הרי הוא כמבושל, אלא מותר הוא אפילו לקדירה אחר שתפוג צינתו, וע״י מליחה והדחה כדין וכהלכה.