Deliberately Causing Another to Sin or Harm

לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהׇרְג֣וֹ בְעׇרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ {ס}

When one person schemes against another and kills through treachery, you shall take that person from My very altar to be put to death.

מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס שֶׁל יַיִן לְנָזִיר, וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״; וְהָא הָכָא, דְּכִי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ, שָׁקְלִי אִיהוּ, וְקָעָבַר מִשּׁוּם ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״לֹא יוֹשִׁיט״ וְלָא קָתָנֵי ״לֹא יִתֵּן״, שְׁמַע מִינַּהּ.

From where is it derived that a person may not extend a cup of wine to a nazirite, who is prohibited from drinking wine, and that he may not extend a limb severed from a living animal to descendants of Noah? The verse states: “And you shall not put a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14). But here, in both cases, if one does not give it to him, he can take it himself, and yet the one who provides it to him transgresses due to the prohibition: “You shall not put a stumbling block before the blind.” The Gemara answers: Here we are dealing with a case where they are standing on the two sides of a river, and therefore the recipient could not have taken it himself. Since his help was instrumental, the one who conveyed the item has violated the prohibition of putting a stumbling block before the blind. The Gemara adds: The language of the baraita is also precise, as it teaches: A person may not extend, and it does not teach: One may not give. Learn from the usage of the term extend that the baraita is referring to one located on one side of a river, who extends the item to the one on the other side.

הֵיכִי דָּמֵי רָשָׁע עָרוּם? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. רַבִּי אֲבָהוּ אוֹמֵר: זֶה הַנּוֹתֵן דִּינָר לְעָנִי לְהַשְׁלִים לוֹ מָאתַיִם זוּז. דִּתְנַן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז — לֹא יִטּוֹל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיָה לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִילּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת — הֲרֵי זֶה יִטּוֹל. רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים מוּעָטִין. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִים שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין — מַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ. אַבָּיֵי אָמַר: זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דְּתַנְיָא: ״נְכָסַי לְךָ, וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְיָרַד הָרִאשׁוֹן וּמָכַר וְאָכַל — הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר רִאשׁוֹן.

The Gemara asks: Who is considered a conniving wicked person? Rabbi Yoḥanan says: This is one who presents his statement to the judge before the other litigant comes and thereby prejudices the judge in his favor. Rabbi Abbahu says: This is referring to one who gives a dinar to a poor man in order to complete the sum of two hundred dinars for him, so that he will no longer be entitled to receive charity, as we learned in a mishna (Pe’a 8:8): One who has two hundred dinars may not collect gleanings, forgotten sheaves, pe’a, and the poor man’s tithe, since he is not defined as poor. However, if he has two hundred less one dinar, even if he is given one thousand dinars at once, he may collect. Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: A conniving wicked person is one who provides advice to male orphans to sell from the small quantity of property left to them by their father, before it is appropriated by the court for the purpose of providing for the daughters, who do not inherit property. This causes the daughters to lose their right to sustenance, because although it is improper to do so, the sale is valid, as Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to male orphans who preemptively sold the property from a small estate, that which they sold, they sold, and the sons retain the money. Abaye says: A conniving wicked person is one who provides advice to sell property in accordance with the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita: With regard to one who said: My property is given to you, and after you die, to so-and-so, and the first beneficiary entered the property and sold it and consumed the profits, the second beneficiary repossesses the property from the purchasers, as the property belongs to him after the death of the first beneficiary; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The second beneficiary receives only that which the first beneficiary left, since his sale is valid. However, it is not permitted to sell the property ab initio, since the giver intended for the second beneficiary to receive the property.

מַתְנִי׳ כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ: בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה? וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַּח. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ״. הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, אַל יֹאמַר לוֹ: ״זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים״. אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ: ״זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ״. אִם הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמוֹד תּוֹרָה, אַל יֹאמַר לוֹ: ״פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, בָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה״? אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה מִמֶּנּוּ, לֹא יֹאמַר לָהֶם: ״לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה״, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמִּקָּח, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, וְכׇל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״.

MISHNA: Just as there is a prohibition against exploitation [ona’a] in buying and selling, so is there ona’a in statements, i.e., verbal mistreatment. The mishna proceeds to cite examples of verbal mistreatment. One may not say to a seller: For how much are you selling this item, if he does not wish to purchase it. He thereby upsets the seller when the deal fails to materialize. The mishna lists other examples: If one is a penitent, another may not say to him: Remember your earlier deeds. If one is the child of converts, another may not say to him: Remember the deeds of your ancestors, as it is stated: “And a convert shall you neither mistreat, nor shall you oppress him” (Exodus 22:20). How so? If one is a penitent, another may not say to him: Remember your earlier deeds. If one is the child of converts, another may not say to him: Remember the deed of your ancestors. If one is a convert and he came to study Torah, one may not say to him: Does the mouth that ate unslaughtered carcasses and animals that had wounds that would have caused them to die within twelve months [tereifot], and repugnant creatures, and creeping animals, comes to study Torah that was stated from the mouth of the Almighty? Likewise, if donkey drivers are asking to purchase grain from someone, and he has none, he may not say to them: Go to so-and-so, as he sells grain, if he knows about him that he never sold grain at all. He thereby causes the donkey drivers and the would-be seller anguish. Rabbi Yehuda says: One may not even cast his eyes on the merchandise for sale, creating the impression that he is interested, at a time when he does not have money to purchase it. Verbal mistreatment is not typically obvious, and it is difficult to ascertain the intent of the offender, as the matter is given to the heart of each individual, as only he knows what his intention was when he spoke. And with regard to any matter given to the heart, it is stated: “And you shall fear your God” (Leviticus 25:17), as God is privy to the intent of the heart.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּקָא גָנֵיב לֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר לִגְנוֹב דַּעַת הַבְרִיּוֹת, וַאֲפִילּוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַל יְסַרְהֵב אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִסְעוֹד אֶצְלוֹ, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד, וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרוֹבֶת, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל. וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ. וְלֹא יֹאמַר לוֹ סוֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן. וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ – מוּתָּר.

And if you wish, say that there is an entirely different reason why one may not send a gentile a cut-up thigh without removing the sciatic nerve: Because he thereby deceives the gentile. The gentile will think that the Jew has exerted himself to cut up the leg and remove the sciatic nerve and that although the Jew could have eaten the meat himself he decided to send it to the gentile. The gentile will therefore be more appreciative of the gift than he would be if he realized that the sciatic nerve had not been removed. This is as Shmuel said: It is prohibited to deceive people, and even to deceive a gentile. § Apropos the prohibition against acting deceitfully, the Gemara cites other statements on this topic. It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person may not importune [yesarhev] another to eat with him, making it seem as though he genuinely wants his company, but in reality he entreats him only because he knows that the other will not eat with him, i.e., will not accept the invitation. And similarly, one may not send another person many gifts merely because he knows that the other will not accept them. And one may not open barrels of wine for a guest if they have already been sold to a storekeeper, unless he notifies the guest beforehand that the barrel had been sold. And he may not say to another: Anoint yourself with oil, and place an empty jug before him with the knowledge that he will not attempt to anoint himself. But if he does so for the guest’s honor, to show that he holds his guest in high esteem, rather than to deceive the guest so that he will feel indebted to him, it is permitted.

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵבִיאוּ כׇּל טְהָרוֹת שֶׁטִּיהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם בָּאֵשׁ. וְנִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ, וְאָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ? אֲמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹדִיעוֹ, וְנִמְצָא מַחְרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. מָה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? לָבַשׁ שְׁחוֹרִים וְנִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרִיחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, מָה יוֹם מִיָּמִים? אָמַר לוֹ: רַבִּי, כִּמְדוּמֶּה לִי שֶׁחֲבֵירִים בְּדֵילִים מִמֶּךָ. אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו וְחָלַץ מִנְעָלָיו, וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

The Sages said: On that day, the Sages brought all the ritually pure items deemed pure by the ruling of Rabbi Eliezer with regard to the oven and burned them in fire, and the Sages reached a consensus in his regard and ostracized him. And the Sages said: Who will go and inform him of his ostracism? Rabbi Akiva, his beloved disciple, said to them: I will go, lest an unseemly person go and inform him in a callous and offensive manner, and he would thereby destroy the entire world. What did Rabbi Akiva do? He wore black and wrapped himself in black, as an expression of mourning and pain, and sat before Rabbi Eliezer at a distance of four cubits, which is the distance that one must maintain from an ostracized individual. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, what is different about today from other days, that you comport yourself in this manner? Rabbi Akiva said to him: My teacher, it appears to me that your colleagues are distancing themselves from you. He employed euphemism, as actually they distanced Rabbi Eliezer from them. Rabbi Eliezer too, rent his garments and removed his shoes, as is the custom of an ostracized person, and he dropped from his seat and sat upon the ground.

שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי מַאי הִיא? דְּאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מָחֵי לִבְנוֹ גָּדוֹל, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא, דְּקָעָבֵר מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. דְּתַנְיָא: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״ — בְּמַכֶּה לִבְנוֹ גָּדוֹל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

The Gemara asks: What is the story mentioned by Rabbi Shmuel bar Naḥmani involving the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi? It was related that the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house saw a certain man who was striking his adult son. She said: Let that man be excommunicated, due to the fact that he has transgressed the injunction: “You shall not place a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14), as it is taught in a baraita that the verse states: “You shall not place a stumbling block before the blind,” and the verse speaks here of one who strikes his adult son, as the son is likely to become angry and strike his father back, thereby transgressing the severe prohibition against hitting one’s parent.

מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַּחֲנוּת, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ. וְלֹא לַתַּגָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָטִיל מַיִם בַּיַּיִן – יָטִילוּ. לֹא יָבוֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבוֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעַיִן. אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם, וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה, וְלֹא אֶת הַכֵּלִים.

One who had water mix with his wine may not sell it in the store, unless he informs the buyer that it contains water. And he may not sell it to a merchant, even if he informs him of the mixture, as, although he is aware that there is water mixed with the wine, it will be used for nothing other than deceit because the merchant will likely not inform the buyer that it is diluted. In a place where they are accustomed to place water into the wine to dilute it and everyone is aware of that fact, one may place water in the wine. One may not sift ground beans to remove the waste, lest he charge an inappropriately high price for the sifted meal, beyond its actual value; this is the statement of Abba Shaul. And the Rabbis permit doing so. And the Rabbis concede that one may not sift the meal only from the beans that are close to the opening of the bin to create the impression that the contents of the entire bin were sifted, as this is nothing other than deception. One may neither adorn a person before selling him on the slave market, nor an animal nor vessels that he seeks to sell. Rather, they must be sold unembellished, to avoid deceiving the buyer.

אָמַר רַב חִנָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי דִּכְתִיב ״וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, אַל תּוֹנֵיהוּ. אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה.

§ Rav Ḥinnana, son of Rav Idi, says: What is the meaning of that which is written: “And you shall not mistreat each man his colleague [amito]” (Leviticus 25:17)? The word amito is interpreted as a contraction of im ito, meaning: One who is with him. With one who is with you in observance of Torah and mitzvot, you shall not mistreat him. Rav says: A person must always be careful about mistreatment of his wife. Since her tear is easily elicited, punishment for her mistreatment is immediate.

וְהָא דִּתְנַן: הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵירָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שִׁילַּח בְּיַד פִּיקֵּחַ – פִּיקֵּחַ חַיָּיב. וְאַמַּאי? נֵימָא: שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ! שָׁאנֵי הָתָם דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה. דְּאָמְרִינַן: דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי תַּלְמִיד – דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִים?

§ The Gemara returns to discuss various aspects of agency. And there is a difficulty from that which we learned in a mishna (Bava Kamma 59b): In the case of one who sends an item that causes a fire in the hands of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, the one who sent it is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven. If he sent it in the hands of a halakhically competent person, only the halakhically competent person is liable. But why is the halakhically competent person liable? Let us say that the legal status of a person’s agent is like that of himself. The Gemara answers: There it is different, as there is no agency for transgression, as we say: When there is a conflict between the words of the Master, i.e., God, and the words of the student, i.e., a human being, whose words should be listened to? Consequently, the agent is considered to have acted of his own accord, and the one who sent him bears no responsibility.

אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: הַנּוֹתֵן דִּינָר לְעָנִי לִיקַּח לוֹ חָלוּק – לֹא יִקַּח בּוֹ טַלִּית, טַלִּית – לֹא יִקַּח בּוֹ חָלוּק, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲבִיר עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּאָתוּ לְמִחְשְׁדֵיהּ, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי, אֲמַר פְּלָנְיָא: זָבֵנְינָא לֵיהּ לְבוּשָׁא לִפְלוֹנִי עַנְיָא, וְלָא זְבַן לֵיהּ. אִי נָמֵי, זָבֵנְינָא לֵיהּ גְּלִימָא וְלָא זְבַן לֵיהּ. אִם כֵּן, לִיתְנֵי: ״מִפְּנֵי הַחֲשָׁד״, מַאי: ״מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲבִיר עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת״ – שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם דשַׁנִּי הוּא, וְכׇל הַמַּעֲבִיר עַל דַּעַת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת נִקְרָא גַּזְלָן.

Rather, the proof that Rabbi Meir maintains that one who diverges from an agreement is considered a robber is from this statement of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: In the case of one who gives a dinar to a poor person to purchase a robe for himself, he may not purchase a cloak with it; if he gives him money to purchase a cloak, he may not purchase a robe with it, because in so doing he diverges from the intent of the homeowner, i.e., the giver. The Gemara rejects this proof as well: Perhaps it is different there, as they will come to suspect the giver of going back on his word, for people will say that so-and-so said: I am purchasing clothing for such and such a poor person, but he did not actually purchase it. Alternatively, people will claim that he said: I am purchasing him a cloak, but he did not actually purchase it for him, as they do not see the poor person wearing the item they heard the giver promise to purchase for him. In other words, in this case the poor person might not diverge from the intent of the giver in order not to discredit the giver in the eyes of the public. The Gemara responds: If so, if this is the reason, let the mishna teach: Because of suspicion. What is the meaning of the phrase: Because he diverges from the intent of the homeowner? Conclude from it that he is called a robber because he changed and departed from the terms of the agreement, and this shows that anyone who diverges from the intention of the employer is called a robber. Evidently, this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

איבעיא להו, משום הרווחה או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול...

וְלֹא יִרְאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ אֶלָּא יַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.

אָסוּר לְרַמּוֹת אֶת בְּנֵי אָדָם בְּמִקָּח וּמִמְכָּר אוֹ לִגְנֹב אֶת דַּעְתָּם. וְאֶחָד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל שָׁוִים בְּדָבָר זֶה. הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בְּמִמְכָּרוֹ מוּם יוֹדִיעוֹ לַלּוֹקֵחַ. וַאֲפִלּוּ לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת בִּדְבָרִים אָסוּר:

וְעָוֹן גָּדוֹל הוּא שֶׁהֲרֵי מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְגוֹרֵם לוֹ לִגְנֹב גְּנֵבוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁאִם לֹא יִמְצָא לוֹקֵחַ אֵינוֹ גּוֹנֵב וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כט כד) "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ":

שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁיל תָּם בַּדֶּרֶךְ – שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁיל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָתֵת לָהֶם עֵצָה רָעָה, אֲבָל נַיְשִׁיר אוֹתָם כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּ עֵצָה, בַּמֶּה שֶׁנַּאֲמִין שֶׁהוּא יָשָׁר וְעֵצָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יד) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. וּלְשׁוֹן סִפְרָא (ב יד) לִפְנֵי סוּמָא בְּדָבָר וְהָיָה נוֹטֵל מִמְּךָ עֵצָה, אַל תִּתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) אַל יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ מְכֹר שָׂדְךָ וְקַח חֲמוֹר, וְהוּא עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ. וְזֶה הַלָּאו כּוֹלֵל כְּמוֹ כֵן מִי שֶׁיַּעֲזֹר עוֹבֵר עֲבֵרָה, שֶׁהוּא מֵבִיא אוֹתוֹ שֶׁיִּתְפַּתֶּה בְּזוּלַת זֶה לַעֲבֹר פְּעָמִים אֲחֵרִים עוֹד, וּמִזֶּה הַצַּד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ עה ב), בְּמַלְוֶה וְלֹוֶה בְּרִבִּית שֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹבְרִים בְּלִפְנֵי עִוֵּר וְגוֹ'. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְהִשִּׁיא אֶת חֲבֵרוֹ לְדַעַת עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ אוֹ סִיַּע אוֹתוֹ בִּדְבַר עֲבֵרָה, כְּגוֹן הַמּוֹשִׁיט כּוֹס יַיִן לְנָזִיר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עָבַר עַל לָאו זֶה, וְהוּא כְּעוֹבֵר עַל מִצְוַת מֶלֶךְ, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה.

To not make an innocent one stumble on the way: To not make the Children of Israel stumble, to give them bad advice; but rather we right them when they ask advice, with that which we believe to be right and good advice, as it is stated (Leviticus 19:14), “and you shall not put a stumbling block in front of the blind.” And the language of Sifra, Kedoshim, Section 2:14 [is] “In front of one who is blind about a thing and he takes advice from you, do not give him advice that is not appropriate for him.” And they, may their memory be blessed, said [there also], “A man should not say to his fellow, ‘Sell your field, and buy a donkey,’ and he stalks him and takes it from him.” And this negative commandment also includes one who helps one who commits a sin, since he brings him to being seduced to also transgress other times besides this. And from this angle, they, may their memory be blessed, said that both the lender and the borrower with interest transgress with regards to “in front of the blind, etc.” And it is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and consciously raises advice to his fellow that is not appropriate for him; or helped him in the matter of a sin — such as handing a cup of wine to a nazirite and all that is similar to this — has violated this negative commandment, and it is like violating the commandment of the King. But we do not administer lashes for it, since there is no act [involved] with it.

אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּעַכּוּ"ם אוֹ בְּאוֹנֵס שֶׁהוּא בָּא עַל חֲבֵרוֹ וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ לְהָסִיר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ:

אָסוּר לִקְנוֹת דָּבָר הַגָּזוּל מִן הַגַּזְלָן וְאָסוּר לְסַעֲדוֹ עַל שִׁנּוּיוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְנֵהוּ. שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְחַזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְעוֹבֵר עַל (ויקרא יט יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל":

אָסוּר לָאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי. וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַנָּכְרִי. וַאֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת שֶׁל פִּתּוּי וְשֶׁל גְּנֵבַת דַּעַת אָסוּר, אֶלָּא שְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת:

שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים – שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא נֹאמַר לְיִשְׂרָאֵל דְּבָרִים שֶׁיַּכְאִיבוּהוּ וִיצַעֲרוּהוּ וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהֵעָזֵר מֵהֶם. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ נח, ב) כֵּיצַד, אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים, הָיוּ חֳלָאִים בָּאִין עָלָיו לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב (ד ו) הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ וְגוֹ'. רָאָה חַמָּרִים מְבַקְּשִׁים תְּבוּאָה לֹא יֹאמַר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, וְלֹא יֹאמַר לְתַגָּר בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. כַּמָּה אַזְהָרוֹת וְכַמָּה זֵרוּזִין שֶׁהִזְהִירוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה שֶׁלֹּא לְהַכְאִיב הַבְּרִיּוֹת בְּשׁוּם דָּבָר וְלֹא לְבַיְּשָׁם, וְהִפְלִיגוּ בַּדָּבָר עַד שֶׁאָמְרוּ (שם), שֶׁלֹּא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמִּקָּח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים, וְרָאוּי לְהִזָּהֵר שֶׁאֲפִלּוּ בְּרֶמֶז דְּבָרָיו לֹא יִהְיֶה נִשְׁמָע חֵרוּף לִבְנֵי אָדָם, כִּי הַתּוֹרָה הִקְפִּידָה הַרְבֵּה בְּאוֹנָאַת הַדְּבָרִים, לְפִי שֶׁהוּא דָּבָר קָשֶׁה מְאֹד לְלֵב הַבְּרִיּוֹת, וְהַרְבֵּה מִבְּנֵי אָדָם יַקְפִּידוּ עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מֵעַל הַמָּמוֹן. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) גְּדוֹלָה אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁבְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הוּא אוֹמֵר וְיָרֵאת מֵאֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. וְלֹא יִהְיֶה בְּאֶפְשָׁר לִכְתֹּב פְּרָט כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן צַעַר לַבְּרִיּוֹת, אֲבָל כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִזָּהֵר כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה, כִּי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל פְּסִיעוֹתָיו וְכָל רְמִיזוֹתָיו, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וְהוּא יִרְאֶה לְלֵבָב, וְכַמָּה מַעֲשִׂים כָּתְבוּ לָנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשִׁים לְלַמֵּד עַל זֶה מוּסָר, וְעִקַּר הָעִנְיָן בְּפֶרֶק רְבִיעִי מִמְּצִיעָא [שם].

To not mistreat any Israelite with words: To not mistreat any Israelite with words, meaning to say that one not say to an Israelite words that hurt him or cause him pain and he doesn’t have the strength to be helped by them. And in explanation, they, may their memory be blessed, said (Bava Metzia 58b), “How is it? If he was a penitent, he should not say to him, ‘Remember your previous deeds.’ If ailments are coming upon him, he should not say to him in the way that Job’s friends spoke (Job 4:6), ‘Is not your reverence, your confidence, etc.’ If one saw donkey drivers seeking [feed], he should not say, ‘Go to x,’ when he knows that he does not have any. And do not say to a trader, ‘How much is this item?,’ when he does not wish to buy it.” And about this it is stated (Leviticus 25:17), “A man should not mistreat his countryman.” From the laws of the commandment are many warnings and many prods with which they, may their memory be blessed, warned us about this matter that we not hurt the creatures in anything nor embarrass them. And they expanded on the thing until they said (Bava Metzia 58b) that one should not place his eyes on a [possible] purchase at a time when he has no money. And it is fitting to be careful that no insult of people be heard even from a hint of his words. As the Torah was very concerned about mistreatment in words, since it is something very difficult for the heart of the creatures. And many people are more concerned about it than about money — and as they, may their memory be blessed said (Bava Metzia 58b), “Mistreatment of words is greater than mistreatment of money; as with mistreatment of words, it states (Leviticus 25:17), ‘and you shall fear your God, etc.’” And it would not be possible to write all of the things that [bring] pain to people individually. But everyone needs to be careful according to what he sees — as God, blessed be He, knows all of his steps and all of his hints; ‘since man looks to the eyes, but He looks to the heart.’ And how many stories did they, may their memory be blessed, write in midrashim to teach us ethics about this! And the essence of the matter is in the fourth chapter of [Bava] Metzia.

הֻזְהַרְנוּ בָּזֶה שֶׁלֹּא לְהִתְעוֹלֵל עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע לָקַחַת שָׂדֶה וְכֶרֶם וְכָל אֲשֶׁר לְרֵעֵנוּ. גַּם כִּי נִתֵּן מִכְרָם. וְהֻזְהַרְנוּ עַל מַחְשֶׁבֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה שֶׁלֹּא נַסְכִּים בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַחְמֹד. וְאִם יִכְסֹף אָדָם שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ חֲבֵרוֹ שָׂדֶה אוֹ כֶּרֶם אוֹ אֶחָד מֵחֲפָצָיו לֹא יִשָּׂא אֶת נַפְשׁוֹ לְמָכְרוֹ.

מן הדין לא היה ללוה לעבור בלאו כי אנוס הוא מפני דחקו. אלא למה אמרה תורה לא תשיך לאחיך שהלוה עובר בלאו מפני שמכשילו שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול:

הַחֵלֶק הַשְּׁבִיעִי – מִי שֶׁמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֵאמֹר כִּי עָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה אוֹ דִּבֵּר טוֹב עָלָיו וְלֹא עָשָׂה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת. וְהִנֵּה הַחֵטְא הַזֶּה חָמוּר אֵצֶל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגָּזֵל יַעַן וּבְיַעַן כִּי שְׂפַת שֶׁקֶר אַשְׁמָה רַבָּה.

הַשּׁוֹקֵל לַחֲבֵרוֹ מִמִּשְׁקָלוֹת חֲסֵרוֹת מִן הַמִּשְׁקָל שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי אוֹתָהּ הַמְּדִינָה. אוֹ הַמּוֹדֵד בְּמִדָּה חֲסֵרָה מִן הַמִּדָּה שֶׁהִסְכִּימוּ עָלֶיהָ. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט לה) "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה":

אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר. ובו כ סעיפים: כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד: הגה וי"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (נ"י פרק הזהב) ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו (שם בשם המדרש): כיצד הוא אונאת דברים לא יאמר בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו היו חמרים מבקשים לקנות תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו למכור אם היה חבירו בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך אם היו יסורין באים עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד אם נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה וכן כל כיוצא בדברים אלו: אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח אף אם הוא עכו"ם לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה ואין לגנוב דעת הבריות בדברים שמרא' שעושה בשבילו ואינו עוש' אסור כיצד לא יסרהב (בחבירו) שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני וזה סובר שפתחם בשבילו אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו אין צריך להודיעו:

המוכר דבר במדה ובמשקל וטעה או שטעה במנין המעות ומוכר דבר ונמצא בו מום. ובו כג סעיפים: המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר כיצד מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים וכן אם נמצא המעות חסר או יתר מהמנין שפסקו חוזר ואפי' לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חבירו כלום חוזר שקנין בטעות הוא: המקבל מעות מחבירו בין שהם במכר בין בהלואה בין בפרעון ומצא יתרון במעות אפילו אם לא תבעו חייב להחזיר אם הוא בכדי שהדעת טועה דהיינו שאם יש לחלק המעות העודפות להוציאם עשרה עשרה או חמשה חמשה ואין אחת או שתים עודפות שאינן באות לכלל חמש י"ל שטעה בחשבונו אם הם עשיריות טעה בין חמשים לארבעים או בין ארבעים לשלשים ואם הם חמישיות יש שרגילים למנות ה' ה' ואם היו נ"ה טעה בעשיריות כמו שנתבאר ובחמש העודפות טעה בין שלשה חמישיות לארבע ואם עודפות ט"ו או כ"ה טעה ג"פ או חמש פעמים בחמישיות אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או שלשה או ארבעה שאין מגיעות לחמש כולם מתנה ובלבד שהמעות יתרים שמצא לא יהיו במנין החמישיות או העשיריות שאם היה במנינם חייב להחזיר לו שמא האחרים שהיה מונה בהם החמישיות או עשיריות נתערבו עמהם: הגה ובמקום שרגילים למנות אחת אחת או שנים שנים וכיוצא בזה מקרי שהדעת טועה לפי המנהג שרגילי' למנות (המ"מ):

חייב אדם להציל את חבירו בין בגופו בין בממונו. הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל או ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו או שידע בעכו"ם או באנס שהו' בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך:

אִם אֶחָד רוֹאֶה, שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּאֵיזֶה דָּבָר עִם אֶחָד, וְהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁבְּוַדַּאי יְסִבַּב לוֹ עַל יְדֵי זֶה עִנְיָן רַע, (א) צָרִיךְ לְהַגִּיד לוֹ כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִן הָעִנְיָן הָרַע הַהוּא, אַךְ צָרִיךְ לָזֶה חֲמִשָּׁה פְּרָטִים שֶׁאֲבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ. (וּבְזֶה הַפְּרָט הַג' נִכְלָל גַּם כֵּן עוֹד עִנְיָן אַחֵר, שֶׁמִּלְבַד הַכַּוָּנָה, שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, יִתְבּוֹנִן מִתְּחִלָּה, אִם תָּבוֹא מִזֶּה תּוֹעֶלֶת, לַאֲפוּקֵי {להוציא} (ד) מִמַּה שֶּׁמָּצּוּי כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ, לֹא יִשְׁמַע לוֹ, וְיִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ, (ה) וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיַּרְגִּיזוֹ חֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר, אוֹמֵר לוֹ: יָפֶה אָמַר עָלֶיךָ פְּלוֹנִי, שֶׁאֵין רָאוּי לְהִשְׁתַּתֵּף עִמְּךָ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, לַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ שֶׁהוּא מַכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִדָּה רָעָה זוֹ דִּרְכִילוּת, לֹא יְצֻּיַּר שׁוּם הֶתֵּר, כִּי הוּא מַכְשִׁיל אֶת הָעִוְּרִים הַלָּלוּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה גְּמוּרָה דִּרְכִילוּת). ה כָּל זֶה אֵינוֹ מֻתָּר, רַק אִם לֹא יְסֻבַּב עַל יְדֵי הַסִפּוּר רָעָה מַמָּשׁ לַנִּדּוֹן, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יָרֵעוּ עִמּוֹ מַמָּשׁ, רַק שֶׁתּוּסַר מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי זֶה הַטּוֹבָה, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, אַף דְּמִמֵּילָא דָּבָר זֶה הוּא רָעָה לוֹ, מִכָּל מָקוֹם מִתָּר. אֲבָל אִם יַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ רָעָה מַמָּשׁ, (ז) אָסוּר לְסַפֵּר עָלָיו, כִּי יִצְטָרֵךְ לָזֶה (ח) עוֹד פְּרָטִים, וִיבֹאֲרוּ לְקַמָּן אִם יִרְצֶה ה' בְּסָעִיף ה' ו'. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁיְּסֻבַּב עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ לַנִּדּוֹן רָעָה רַבָּה (ט) יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, דְּאָסוּר לְסַפֵּר עָלָיו. וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסָעִיף ה', מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ שָׁם.

If one sees that his friend wishes to enter into partnership with someone, and he feels that he will certainly be harmed by this, he must tell him to rescue him from that harm, but the following five conditions must be met: (And in this third condition, we shall include yet another matter — that aside from his intending benefit and not being motivated by hatred, he must first reflect as to whether benefit will actually sprout from this — as opposed to what happens very often, that even if tells him, he will not listen to him, but will enter into partnership with him, and afterwards, when his partner angers him with something, he will tell him: "He was right when he told me not to become your partner," and the like. For such people, whom he recognizes to possess this evil trait of rechiluth, no heter is conceivable, for it makes these blind men stumble in the absolute negative commandment of rechiluth.) e) All this is permitted only if absolute harm will not come to the one spoken of because of what is said about him. That is, they are not permitted to do him any positive harm, but only to deprive him of the good that might have come to him from the partnership. Even though [even] this is bad for him, in any event it is permitted. But if absolute harm comes to him because of what is said about him, it is forbidden to speak about him; for this would require other conditions, as will be explained below, the L–rd willing, in sections 5 and 6. And how much more so [is it forbidden] if he sees that his story would cause the subject great harm, more than the din prescribes (viz. below, section 5).

הא' - מי אל כמוך - מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:

‎The First: "Who is a power like You" instructs about the Holy One, blessed be He, being an insulted King [that] tolerates insult that is inconceivable. Behold, nothing is hidden from His oversight, without a doubt, and [yet] there is no moment ‎when a person is not nourished and preserved by the Highest force that flows upon him; and behold, you find that ‎there was never a person who sinned against God, without Him - at that very instant - [willing] the flow of his existence and the movement of his limbs. While this person sins with that force, He does not withhold it from him at all. Rather, the Holy One, blessed be He, tolerates such an insult - to flow the power for the movement of his ‎limbs into the person, and the person [uses] that power at that moment for sin and iniquity, and [to] anger ‎[Him]; and the Holy One, blessed be He, tolerates [it]. And you [should] not say that He is not able to withhold this goodness from him - God forbid. As behold, it is in His power to make his arms and legs rigid instantly, like His word - similar to what He did to Yerovam (I Kings 13:4). And even with all this, that He has the power in His hand to withdraw that flowing force, ‎and He could have said, "Since you sin against Me, sin with your own [strength], not with Mine" - He ‎does not withhold good from a person for this. Instead, He tolerates the insult, flows the force [to do this] ‎and gives the person of His goodness. Behold, this is insult and [its] toleration that cannot be told. And for this, the ministering angels call the Holy One, blessed be He, the insulted King. And this is [the meaning of] its stating, "Who is a power like You" - You ‎are a Power that is a Master of Kindness that benefits, a Power that is a Master of strength to take revenge and ‎take back what is Yours; and with all that, You tolerate [it] and are insulted until [the person] repents. Behold, this is a ‎trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to ‎withhold one’s goodness from the recipient.‎

שאלה – מי שחושב דבר להיתר ויודע שחבירו חולק עליו וחושבו לאיסור אם מותר לו להאכיל הדבר לחבירו כאשר לא ידע חבירו ולא ירגיש בו. תשובה – בדין זה מצאתי דעות חלוקות בין הראשונים ולא ראיתי לפוסקים שהביאו דין זה דהאור זרוע כתב (סי' תר"ג) וז"ל פשיטא לי אדם שאסר עצמו בדבר המותר לו ואחרים יודעים שהחמיר על עצמו אע"פ שידע שהוא היתר אלא שהדיר עצמו פשיטא לי שסומך על אחרים ואין לחוש שמא יאכילהו כמו שנזיר אוכל בבית ישראל ולא חיישי' שמא שם בו ישראל יין באותו מאכל דלא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכן ישראל בבית כהן ל"ח שמא יאכילנו תרומה אלא בהא נסתפקתי ראובן שפירש עצמו ממאכלים מחמת שנראה לו שאלו המאכלים אסורים לו ושמעון נוהג בהם היתר גמור ונראה לו שראובן טועה בדבר לגמרי אם יכול ראובן לאכול בבית שמעון מי אמרינן הואיל ששמעון תופס את ראובן טועה גם ראובן עצמו אם הי' יודע שהוא מותר היה אוכל אלא שמחמת טעותו מניח הרי יש לחוש לראובן שמא שמעון יאכילנו וה"ל לגבי' דידי' כמו חשוד דתנן פ' עד כמה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו או דלמא לא ספי אינש לחברי' מידי דלא כשירה לי' ויש לדקדק מההיא דאיפליגו רב ושמואל דרב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו כדבריהם ואסקינן דעשו ב"ש כדבריהם והאי דלא נמנעו ב"ה מב"ש משום דמודעו להו ופרשי אלמא שסומך עליו ולא חיישינן דילמא ספי לי' עכ"ל הא"ז ומזה נראה שדעתו דאסור ליתן להאוסר מה שהוא מותר לדעת הנותן אמנם על הראי' שהביא הא"ז לענ"ד יש להשיב דדילמא ב"ה בקשו מב"ש שיודיעו להם ואז ודאי היו יכולים לסמוך עליהם בלא חשש דילמא ספי להו איסורא דשארית ישראל לא ידבר כזב וכש"כ הגדולים אבל אכתי לא מוכח שגם אם לא ביקש ממנו כן שאסור ליתן לו: ולכן נלענ"ד להלכה כיון שמהנך מעשיות דרב ור"נ אין ראי' גמורה שיש שמתיר להאכיל לחבירו מה שלדעתו אסור ואפי' יפלגו שמואל ור"נ ארב מ"מ כיון שמדברי רב דאמר לי' חס לי' לאבא נראה בפירוש שאוסר והלכתא כרב באיסורי לכן אין להתיר להאכיל לחבירו מה שאסור לדעתו אפי' נראה בעיני הנותן להיתר גמור וכמו שנראה ג"כ מדברי האור זרוע ומדברי הריטב"א שהסכים מורו (שהוא הרא"ה או הרשב"א) עמו ורק באפשר להכיר בהדיא מותר להאכילו ואולי גם בזה צריך להודיעו. ולכן בנתארח האוסר אצל המתיר שהוא בעל הוראה אם יכול לסמוך עליו שלא יאכילנו מה דלא ס"ל אף דהא"ז מתיר מכ"מ לפי מה שכתבתי שאין ראי' מהא דלא נמנעו ב"ה מב"ש דדלמא בקשו מהם שיודעיו להם ולכן לענ"ד לא יסמוך עליו בסתם אלא ישאלנו בכל מקום שיש אצלו ספק ורק באי אפשר לשאלו יש לסמוך על פסק הא"ז כנלענ"ד הקטן יעקב.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים. וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

As for the Talmudic statement to the effect that one who sees his friend sinning should hate him and should tell his teacher to hate him also, this applies to a companion in Torah and precepts, having already applied to him the injunction, “You shall repeatedly rebuke your friend (amitecha),” meaning “He who is with you in Torah and precepts,” and who, nevertheless, has not repented of his sin, as stated in Sefer Charedim. But as for the person who is not one’s colleague and is not on intimate terms with him, Hillel the Elder said, “Be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and drawing them near to the Torah.” This means that even in the case of those who are removed from G–d’s Torah and His service and are therefore classified simply as “creatures,” one must attract them with strong cords of love, perchance one might succeed in drawing them near to the Torah and Divine service. Even if one fails, one has not forfeited the merit of the precept of neighborly love. Even with regard to those who are close to him, and whom he has rebuked, yet they had not repented of their sins, when he is enjoined to hate them, there still remains the duty to love them also, and both are right: hatred because of the wickedness in them, and love on account of the aspect of the hidden good in them, which is the Divine spark in them, which animates their divine soul. He should also awaken pity in his heart for [the divine soul], for she is held captive, as it were, in the evil of the sitra achara that triumphs over her in wicked people. Compassion destroys hatred and awakens love, as is known from the [interpretation of the] text, “To [the house of] Jacob who redeemed Abraham.”

עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כּל הָאָדָם״. וֶהֱוֵי – בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״בִּפְנֵי כָל הָאָדָם״ – מַמָּשׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְהַיְינוּ, עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״. כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״. וַאֲפִילוּ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרָע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כְּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וַאֲפִילוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּגוֹן לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: ״לָאו אֲנָא כַּתְבֵיהּ, אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ״, וְאָמַר לוֹ: ״כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע״ [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא בַּתְרָא].

This also a person must resolve in his heart to fulfill the instruction of our Rabbis, of blessed memory, “And be humble of spirit before every person.” This you must be in true sincerity, in the presence of any individual, even in the presence of the most worthless of worthless men. This accords with the instruction of our Sages, “Do not judge your fellow man until you have stood in his place.” For it is his “place” that causes him to sin, because his livelihood requires him to go to the market for the whole day and to be one of those who “sit at the [street] corners,” where his eyes behold all the temptations; the eye sees and the heart desires, and his evil nature is kindled like a baker’s red-hot oven, as is written in Hosea, “He burns like a flaming fire….” Even in the category of “turn away from evil,” every intelligent person can discover within himself that he does not turn aside from evil completely and in every respect where a hard battle at a level such as described above is called for, or even on a lesser level than the aforementioned: for example, to stop in the middle of a pleasant gossip, or in the middle of a tale discrediting his fellow, even though it be a very small slur, and even though it be true, and even when the purpose is to exonerate oneself—as is known from what Rabbi Simeon said to his father, our saintly teacher, “I did not write it, but Judah the tailor wrote it,” when his father replied, “Keep away from slander.” [Note there, in the Gemara, beginning of ch.10 of Bava Batra.]

יש להבין: מנין לומד רש"י, בפשוטו של מקרא, שיש להוציא את המילים ממשמעותן הפשוטה, ובמקום לבאר אותן כפשוטן, שאסור להניח מכשול לפני אדם שאינו רואה ר"ל, הוא מפרש (א) שבמילה "עור" הכוונה היא ל"סומא בדבר", (ב) המשמעות של "מכשול" היא "עצה שאינה הוגנת לו".

הכלל הבסיסי הוא, שכדי להציל חבר מליפול בפח, מותר להזהירו על כך. למשל, כאשר ראובן רוצה לעשות שותפות עם שמעון, ולוי, חבירו של ראובן יודע כי יש חשש ששמעון ירמה אותו, מפני ששמעון נוטה לעיתים לרמות. אם ישאל אותו ראובן על שמעון, עליו לומר לו את האמת, ובלבד שייזהר מאוד שלא להגזים בדבריו. ואם מסתבר לו ששמעון עומד לרמות את ראובן, גם אם ראובן לא בא לשאול בעצתו, צריך לוי לבוא אצל ראובן ולהזהירו. וזאת בתנאי שכוונתו תהיה טהורה, כדי להציל את ראובן מליפול בפח, וייזהר מאוד שלא להגזים בדבריו (עיין על כל זה בחפץ חיים הל' איסורי לשון הרע כלל י). וכך כתב בספר חפץ חיים כלל י' סעיף ד': "אם האנשים שהוא מספר לפניהם (דברים רעים על חבירו שגזל או עשק) יכולים לעזור לנגזל והנעשק וכו', בוודאי נכון לעשות הדבר כן (שעל ידי כך יציל את חבירו הנגזל או הנעשק). ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון. ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע הבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה אינו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב" (ויעויין להלן הלכה כג, אימתי מותר לפרסם בעיתון גנותם של אישי ציבור).

ולפני עור לא תתן מכשול: הוא כמשמעו. והעמידוהו, במי שגורם לאחר שיחטא. וכן מי שמכה לבנו הגדול. וכן, ולפני עור לא תתן מכשול, היינו, במי שלא הגיע להוראה ומורה. שכתוב, כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. וזה עבר על ולפני עור לא תתן מכשול, משום שמכשיל את חברו, בהוראתו, לעולם הבא.

וראה בפירוש המשנה לרמב"ם (שביעית פרק ה' משנה ו'), וז"ל: "אמר ה': 'ולפני עור לא תתן מכשול', הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך". שערי תשובה (שער ג' אות נ'), משנ"ב (סי' שמ"ז ס"ק ז') וכה"ח שם (ס"ק ח'-ט'). וראה בשו"ת קול אליהו שבת (פרק ג' שאלה ח', י"ד). וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קכ"ב סעי' ל"ה-ל"ח).