השהיה במיטה בלי נטילת ידיים

כִּי מִתְּעַר אוֹמֵר: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה יְצַרְתָּהּ בִּי, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לְעָתִיד לָבֹא. כׇּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כׇּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כׇּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״. כִּי שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹלָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה״. כִּי פָּתַח עֵינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … פּוֹקֵחַ עִוְּרִים״. כִּי תָּרֵיץ וְיָתֵיב, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַתִּיר אֲסוּרִים״. כִּי לָבֵישׁ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים״. כִּי זָקֵיף, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … זוֹקֵף כְּפוּפִים״. כִּי נָחֵית לְאַרְעָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. כִּי מְסַגֵּי, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. כִּי סַיֵּים מְסָאנֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי כׇּל צׇרְכִּי״. כִּי אָסַר הֶמְיָינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״. כִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״. כִּי מִעֲטַף בְּצִיצִית, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית״. כִּי מַנַּח תְּפִילִּין אַדְּרָעֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, אַרֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״. כִּי מָשֵׁי יְדֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם״. כִּי מָשֵׁי אַפֵּיהּ, לֵימָא: בָּרוּךְ … הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁתַּרְגִּילֵנִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְדַבְּקֵנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְאַל תְּבִיאֵנִי לֹא לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עָוֹן, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֵּד לָךְ. וְרַחֲקֵנִי מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְּקֵנִי בְּיֵצֶר טוֹב וּבְחָבֵר טוֹב בְּעוֹלָמֶךָ. וּתְנֵנִי הַיּוֹם וּבְכׇל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כׇּל רוֹאַי, וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״.

When one awakens, he recites: My God, the soul You have placed within me is pure. You formed it within me, You breathed it into me, and You guard it while it is within me. One day You will take it from me and restore it within me in the time to come. As long as the soul is within me, I thank You, O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls. Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies. Upon hearing the sound of the rooster, one should recite: Blessed…Who gave the heart [sekhvi] understanding to distinguish between day and night. Upon opening his eyes, one should recite: Blessed…Who gives sight to the blind. Upon sitting up straight, one should recite: Blessed…Who sets captives free. Upon dressing, one should recite: Blessed…Who clothes the naked, as they would sleep unclothed. Upon standing up straight, one should recite: Blessed…Who raises those bowed down. Upon descending from one’s bed to the ground, one should recite: Blessed…Who spreads the earth above the waters, in thanksgiving for the creation of solid ground upon which to walk. Upon walking, one should recite: Blessed…Who makes firm the steps of man. Upon putting on his shoes, one should recite: Blessed…Who has provided me with all I need, as shoes are a basic necessity. Upon putting on his belt, one should recite: Blessed…Who girds Israel with strength. Upon spreading a shawl upon his head, one should recite: Blessed…Who crowns Israel with glory. Upon wrapping himself in ritual fringes, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to wrap ourselves in a garment with ritual fringes. Upon donning his phylacteries on his arm, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to don phylacteries. Upon donning phylacteries on his head one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the mitzva of phylacteries. Upon ritually washing his hands: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the washing of the hands. Upon washing his face, one recites: Blessed…Who removes the bands of sleep from my eyes and slumber from my eyelids. And may it be Your will, O Lord my God, to accustom me in Your Torah, attach me to Your mitzvot, and lead me not into transgression, nor into error, nor into iniquity, nor into temptation nor into disgrace. Bend my evil inclination to be subservient to You, and distance me from an evil person and an evil acquaintance. Help me attach myself to the good inclination and to a good friend in Your world. Grant me, today and every day, grace, loving-kindness, and compassion in Your eyes and the eyes of all who see me, and bestow loving-kindness upon me. Blessed are You, O Lord, Who bestows loving-kindness on His people, Israel.

בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בְּשָׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם; בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, בַּמִּנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים: בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״!

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:

וּבְכֹלָּא אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מִקַּמַּיְיהוּ, בְּגִין דִּיהַךְ בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא וְלָא יִסְתָּאַב בַּהֲדַיְיהוּ. דְּהָא לֵית לָךְ מַאן דְּנָאִים בְּלֵילְיָא בְּעַרְסֵיהּ, דְּלָא טָעִים טַעְמָא דְמוֹתָא וְנָפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתָּאַר גּוּפָא בְּלָא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, רוּחַ מְסָאֲבָא זַמִּין וְשַׁרְיָא עֲלֵיהּ וְאִסְתָּאַב. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה, דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַעֲבָרָא יְדוֹי עַל עֵינוֹי בְּצַפְרָא. בְּגִין דְּהָא רוּחָא מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ וְכוּ' וְהָא אִתְּמָר.

It is therefore incumbent on a man to be on his guard against them and not to let himself be contaminated by them, but to follow the paths of the Torah. For there is no man falls asleep on his bed in the night-time but he has a foretaste of death, in that his soul (neshamah) departs from him; and since his body is left without the holy soul, an unclean spirit comes and hovers upon it and it becomes defiled. It has already been said elsewhere that a man should not pass his hands over his eyes when he wakes in the morning on account of the unclean spirit hovering over his hands.

דין השכמת הבוקר. ובו ט סעיפים: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר: הגה ועכ"פ לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין (טור). הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור):

One should strengthen himself like a lion to get up in the morning to serve his creator. He should get up early enough to welcome in the dawn. [And at least not after the Z'man Tefilah (time for praying) in which the congregation prays. Scripture says, "I placed Hashem before me always". This is a great concept in the Torah and is a paramount attribute for the Tzadikim (righteous people) who walk in the way of G-d. For the way in which a person sits, moves around, and carries out his daily activities while he is alone in his house is not the same way he should engage in these activities while standing before a great King. In addition, the way one speaks while amongst those in his home and the conversations he partakes with his relatives is not the same manner in which he would speak while in the presence of a mortal King. Surely when one considers in his mind that the mighty King, The Holy One blessed be his name, where the whole world is filled with his glory, stands before him and sees his deeds, as it states: "If a man will conceal his secrets and I will not see it," states Hashem; immediately the fear and the proper awed train of thought of Hashem will descend upon him and he will always be embarrassed before G-d. And one should not be ashamed before people who mock his service to Hashem. Also, when one is in private and when one lies on his bed, he should know before whom he is lying and immediately his should arise with enthusiasm to serve his Creator and he will get up.]

(ב) השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה. ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים.

The Dawn - The Shl"a wrote a secret: to connect the day and night with Torah and prayer, whether its morning or whether its evening. Immediately upon waking up from sleep if one doesn't plan to sleep [more], he should wash his hands, even if he does so while still lying down. And certainly, one shouldn't walk four cubits without having washed his hands. And one must be very careful in this regard. And the holy Zohar emphasizes the great punishment for this, for leaving the spirit of impurity on oneself. In any case, one should not, God forbid, violate any other prohibition due to not having washed his hands; for example, to stop himself from urinating because of this, or to take water which his friend had prepared for himself, unless it is obvious to him that he will immediately be able to give him other [water] in exchange. And there are those who fail in this. And if it happens that the water is far and he doesn't have someone to bring it close to him, it is the custom of some of the observant ones (ba'alei ha'nefesh) to walk little by little [in increments] shorter than four cubits. The Sha'arei Teshuvah write about this - that it's not [a] good [practice], for it's better to walk quickly, [in order] to not leave the spirit of evil on one's hands. There are those who say that regarding this, the entire house is like one's four cubits, but we shouldn't rely on this unless in an extenuating circumstance. If, when one arises at night, he sees that he does not have enough water to wash his hands three times properly to rid the spirit of impurity - nevertheless, he should not God forbid forgo his Torah study because of this until daylight, but rather he should wash his hands a little or clean his hands on whatever he has to wash, make a blessing, and learn, as per the law of the Talmud and the Poskim [commonly referring to Rabbinic discussions post-Talmud, particularly contemporary halachic discussions].

לא יגע בידו קודם נטילה לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים:

לְפִי שֶׁהָאָדָם כַּאֲשֶׁר קָם מִמִּטָּתוֹ שַׁחֲרִית הוּא כְּמוֹ בְרִיָּה חֲדָשָׁה לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, לָכֵן צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ וְלִטֹּל יָדָיו מִן הַכְּלִי, כְּמוֹ כֹּהֵן שֶׁהָיָה מְקַדֵּשׁ יָדָיו בְּכָל יוֹם מִן הַכִּיּוֹר קֹדֶם עֲבוֹדָתוֹ. וְעוֹד יֵשׁ טַעַם לִנְטִילָה זֹאת, לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת שֵׁנָה שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בָּא רוּחַ הַטֻּמְאָה וְשׁוֹרֶה עַל גּוּפוֹ. וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, מִסְתַּלֵּק רוּחַ הַטֻּמְאָה מִכָּל גּוּפוֹ חוּץ מִן אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר מֵעֲלֵיהֶן עַד שֶׁשּׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מַיִם בְּסֵרוּגִים. וְאָסוּר לֵילֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלִי נְטִילַת יָדַיִם אִם לֹא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל מְאֹד (סִימָן ד').

אסור ליגע קודם נטילה לפה ולחוטם ולעינים ולאזנים ולפי הטבעת ולא בגיגית של שכר כ"א ע"י הפסק בגד משום שרוח הטומאה שורה עליהם (ב"ח ט"ז א"ר). לפי זה היה משמע דאם נגע באוכלין אסורין וכן הורה מורה א'. אך נ"ל מדלא אמר הש"ס סתם יד לאוכלין תקצץ משמע דדוקא בגיגית שכר אבל שאר אוכלין עכ"פ בדיעבד אין לחוש וכ"מ בסוף יומא גבי שמאי הזקן (ונכדי האברך המופלג מוהר"ר אלי' הביא ראיה שכל דבר שאמרו רוח רעה שורה עליו מותר בדיעבד דבב"י בי"ד סי' ו' כ' הא דאין שוחטין בקנה יש אומרים הטעם משום קיסמין נפרשים ממנו ולפי זה אפילו בדיעבד אסור וי"א הטעם משום רוח רעה ולפי זה בדיעבד מותר עכ"ל הב"י):

המשכים ללמוד קודם עלות השחר – יברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר"… עד כאן לשונו. והרי עדיין אינו זמן תפילה והוא יושב ללמוד, ועם כל זה מברך "על נטילת ידים"! אלא ודאי דתקנת הברכה היתה משום תפילה, אך תקנוה שיברכה מיד בקומו ממיטתו. וכן מוכח מהרמב"ם ומהגמרא, שתקנוה בין ברכות השחר. וכן עיקר לדינא.

(כז) כל הלילה - ואם ישן במקצתה לכו"ע צריך ליטול ידיו בבוקר כדין והוא שישן שינת קבע על מיטתו ומשום דסתם ידים עסקניות הן ובודאי נגע במקום מטונף אבל אם ישן שינת ארעי להרא"ש דינו בזה כאלו לא ישן כלל: (כח) להתפלל ולהעביר - דהיינו לתפלה יש ספק אם הטעם של נט"י שחרית כהרשב"א לעיל במ"ב סק"א וא"כ אע"ג דהשתא לא נעשה בריה חדשה לא פלוג רבנן וצריך נטילה או שמא עיקר הטעם כהרא"ש שם ובניעור ולא נגע במקום מטונף א"צ נטילה. ולהעביר הרוח רעה יש ג"כ ספק אם בעלמא השינה גורם הרוח רעה וא"כ אפילו ישן ביום שורה ר"ר וצריך ליטול ידיו וניעור בלילה א"צ ליטול ידיו או הלילה גורם הרוח רעה וא"כ יהיה הדין בהיפוך:

ב) אם קם ממטתו ולא מצא כלי הנטילה סמוך לו ואין יכול לומר לאדם אחר שיביאנו אליו כתב הברכ"י שם דשמיע ליה מרבנן קדישי דנהיגי לילך פחות פחות מארבע אמות כאותה שאמרו גבי שבת וכ"כ במורה באצבע בקו' קשר גודל סי' א' אות ד' ש"צ דף י"ח ע"ג. זכ"ל ח"ג בשם הנז', רו"ח אות א' פתח הדביר ח"א אות א' ובקו"א חיים שנים ישלם אות ב', וכ"כ בן א"ח שם אות ז' ודלא כמ"ש בי"ע אות ג' וש"ת סי' א' אות ב' דאדרבא מצוה לרוץ אל המים כדי למהר להסיר מעליו כח הטומאה וכו' ועיין שם ברו"ח שדחה דבריהם וכן הרב פתח הדביר שם דחה דבריהם עי"ש וסיים שם הרו"ח דהולך פחות פחות מד"א ויושב קצת ושיעור הישיבה שיושב יהיה כשיעור מה שהלך עי"ש מיהו מן הפו' הנ"ל שלא הזכירו רק לעמוד משמע דאין צריך לישב:

ונראה בעיני מיד כשנעור ואינו רוצה לישן, אף שעדיין אינו עומד ממטתו רק נשאר מושכב, יטול ידיו כדי שילך ממנו רוח הטומאה, מאחר שהוחזרה הנשמה הקדושה אליו לא יתן מקום לטומאה. וכן מצאתי שמשמע קצת כן בזוהר בראשית, שצריך ליטול מיד כשניער, אע"פ שאין רצונו לקום עדיין. (אבל אסור להיות ער על מטתו ושוכב, אלא אם כן יהרהר בדברי תורה. וכבר כתבתי שמהרהר בד"ת אין צריך לברך) :

(ב) בסוף פסד"ז - ר"ל אחר שיניח התפילין על ראשו יהיו עומדים הצבור בסוף פסוקי דזמרה ועיין בח"א שכתב דאם נתאחר לבוא יראה עכ"פ לומר קודם שיתחיל להתפלל ברכת ענט"י ואלהי נשמה וברכת התורה [דאל"ה דעת הפר"ח באלהי נשמה שלא יאמר אחר התפלה כי יצא בברכת מחיה המתים ועיין בסוף הסימן מה שכתבנו בזה ובבה"ת יש דיעות בזה בסימן מ"ז ס"ח אם לא למד מיד אחר התפלה עי"ש ונטילת ידים לא ניתקן רק קודם התפלה]:

{א} ביום נ' לספירת העומר וכו' - ומאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות. איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואיתא בשו"ע האר"י ז"ל דע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק. והטעם כתב מ"א ע"פ פשוטו שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם לקבל התורה [כדאיתא במדרש] לכך אנו צריכין לתקן זה. וצריכין ליזהר אותם הנעורים כל הלילה שלא לברך על נטילת ידים בבוקר רק אחר שעשה צרכיו קודם התפלה ואז מברך על נט"י ואשר יצר וכמבואר לעיל בסימן ד' סק"ל ע"ש ולענין ברכה על טלית קטן יש דעות בין הפוסקים וע"כ יראה לכוין לפטור אותה בברכה שמברך על טלית גדול כמבואר לעיל סימן ח' במ"ב ס"ק מ"ב ולענין ברכת התורה עיין לעיל בסימן מ"ז במ"ב סקכ"ח ולענין ברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שנה עיין בסימן מ"ו במ"ב סקכ"ד. נכון ליזהר ע"פ קבלה מלשמש בליל שבועות אם לא בליל טבילה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ במ"ב סק"ז ובה"ל שם:

טוֹב לוֹמַר מִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". וְאֵין צָרִיךְ לָזֶה נְטִילַת יָדַיִם, אַף אִם יָדָיו מְטֻנָּפוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה בְּתֵבוֹת נֻסָּח זֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם שֵׁם (עַיֵּן סִימָן פה) מֵהַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין. אֲבָל אָסוּר לְהוֹצִיא דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפִּיו אִם לֹא נָטַל יָדָיו עֲדַיִן, מִפְּנֵי שֶׁבַּתֵּבוֹת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן קְדֻשָּׁה. אֲבָל מֻתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּיָדַיִם מְטֻנָּפוֹת: הַנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ וְעָמַד תֵּכֶף וּמִיָּד עַל רַגְלָיו — הוּא קָרוֹב לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, אֶלָּא יִשְׁהֶה מְעַט קֹדֶם שֶׁיַּעֲמֹד: אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּדִּין הַתַּלְמוּד אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תֵּכֶף וּמִיָּד כְּשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, אֶלָּא רַשַּׁאי לְהַלֵּךְ בֵּינְתַיִם, וְכֵן מֻתָּר מִדִּין הַתַּלְמוּד לִגַּע בְּמַלְבּוּשָׁיו קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם — מִכָּל מָקוֹם חַכְמֵי הַזֹּהַר הִזְהִירוּ מְאֹד שֶׁלֹּא לֵילֵךְ אֲפִלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית, וְכֵן הִזְהִירוּ שֶׁלֹּא לִגַּע בְּמַלְבּוּשָׁיו קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם. וְכָל יְרֵא שָׁמַיִם יַחֲמִיר לְעַצְמוֹ כְּדִבְרֵי הַזֹּהַר. וְכָל מְדַקְדֵּק בְּמַעֲשָׂיו יִזָּהֵר שֶׁמִּיָּד שֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יִטֹּל יָדָיו אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מֻשְׁכָּב, וּבָזֶה יִנָּצֵל מֵהוֹצָאַת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה:

הניעור בלילה וטורח עליו לקום ליטול ידיו, ובעודו שוכב רוצה להרהר בדברי תורה, או ללמוד בלי הזכרת שם ה', יש לו על מה שיסמוך לעשות כן. אך ישפשף ידיו בשמיכה לנקותם במידי דמנקי. וכל זה כשדעתו לחזור ולישון, ומהרהר בדברי תורה עד שתאחזנו שינה, שאז אינו אלא דרך עראי, אבל אין להתיר לכתחלה להשאר שוכב על מטתו בעינים פקוחות, זמן ממושך, ללא נטילה, ולהרהר בדברי תורה. ואמנם אם ישן בפיג'מה ולא נגע במקומות המכוסים, אין צריך לנקותם קודם שמדבר בדברי תורה. [ילקו"י על השכמת הבוקר עמוד שנו. וילקו"י ח"א מהדורת תשמ"ה, עמוד ז'] .

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים. ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר הוא קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.

למעשה, כאשר שני הגורמים מצטרפים יחד, ואדם ישן בלילה שינת קבע (כחצי שעה), הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד לאחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים. (אמנם את הברכה על הנטילה מברכים על הקימה שלפני תפילת שחרית, כמבואר בהלכה הקודמת).

הרי למדנו, כשהאדם קם בבוקר, צריך ליטול ידיו מן נטלא דמים, שהוא כלי ליטול מים ממנו. ויטול ממי שכבר נטל ידיו.