Pidyon Haben: Redemption of the Firstborn

וְכׇל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כׇּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהֹוָ֗ה כׇּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכׇל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃

But every firstling donkey you shall redeem with a sheep; if you do not redeem it, you must break its neck. And you must redeem every male first-born among your children. And when, in time to come, a child of yours asks you, saying, ‘What does this mean?’ you shall reply, ‘It was with a mighty hand that GOD brought us out from Egypt, the house of bondage. When Pharaoh stubbornly refused to let us go, GOD slew every [male] first-born in the land of Egypt, the first-born of both human and animal. Therefore I sacrifice to GOD every first male issue of the womb, but redeem every male first-born among my children.’

קַדֶּשׁ־לִ֨י כׇל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כׇּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃

“Consecrate to Me every male first-born; human and animal, the first [male] issue of every womb among the Israelites is Mine.”

כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃ וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃

The first [male] issue of the womb of every being, human or animal, that is offered to GOD, shall be yours; but you shall have the first-born of human beings redeemed, and you shall also have the firstling of impure animals redeemed. Take as their redemption price, from the age of one month up, the money equivalent of five shekels by the sanctuary weight, which is twenty gerahs.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל.

And likewise, if an Israelite woman and the daughter or wife of a priest, neither of whom had given birth yet, or an Israelite woman and the daughter or wife of a Levite, or an Israelite woman and a woman who had already given birth, all women whose sons do not require redemption from the priest

מַתְנִי׳ מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן — יַחְזִיר. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן — יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים — כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם נָתַן — לֹא יִטּוֹל, וְאִם לֹא נָתַן — לֹא יִתֵּן. גְּמָ׳ מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? גָּמְרִי ״חֹדֶשׁ״ ״חֹדֶשׁ״ מִמִּדְבָּר, מָה הָתָם ״וָמַעְלָה״ אַף הָכָא נָמֵי וָמַעְלָה.

MISHNA: If the firstborn son dies within thirty days of birth, although the father gave five sela to the priest, the priest must return it. If the firstborn son dies after thirty days have passed, even if the father did not give five sela coins to the priest he must give it then. If the firstborn dies on the thirtieth day, that day’s halakhic status is like that of the day that preceded it, as the obligation takes effect only after thirty days have elapsed. Rabbi Akiva says: If the firstborn dies on the thirtieth day it is a case of uncertainty; therefore, if the father already gave the redemption payment to the priest he cannot take it back, but if he did not yet give payment he does not need to give it. GEMARA: The Gemara asks: What is the reason of the Rabbis, i.e., the first tanna, who hold that the mitzva of redemption applies only after thirty days have elapsed? The Gemara explains that they derive the meaning of the term “month” stated in this context by means of a verbal analogy from the meaning of the term “month” stated in the context of the redemption of the Israelite firstborn in the wilderness via the Levites. Just as there, with regard to the redemption through the Levites, it is stated: “Number all the firstborn males of the children of Israel from a month old and upward” (Numbers 3:40), i.e., after thirty days, so too here, with regard to the mitzva of redemption for future generations, where it states: “From a month old you shall redeem” (Numbers 18:16), the requirement: And upward, applies as well, i.e., only after thirty days.

מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד יט) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי". וְנֶאֱמַר (במדבר יח טו) "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם": וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ. שֶׁהַחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ הוּא שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ. עָבַר הָאָב וְלֹא פָּדָהוּ כְּשֶׁיִּגְדַּל יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ:

It is a positive commandment for every Jewish man to redeem his son who is the firstborn of his Jewish mother, as [Exodus 34:19] states: "All first issues of the womb are mine" and [Numbers 18:15] states: "And you shall surely redeem a firstborn man." A woman is not obligated to redeem her son, for one who is obligated to redeem himself is obligated to redeem his son. If the father transgressed and did not redeem his son, when he comes of age, he is obligated to redeem himself.

בתשובת הגאונים תיקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריה קמיה כהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולישיילי' כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או ה' סלעים דמחייבת למפרקיה בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב להו בידיה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בפ"ה ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים וח' איברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב [בראשית ב'] ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ועצמות וגידים סככו כדכתיב [איוב י'] עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני וצוה לו מאכל ומשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו דכתיב חיים וחסד עשית עמי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני חמש סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף ה' שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא וכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכורי ישראל לפדיונן ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק איהו לנפשיה מברך על פדיון בכור וכתב א"א הרא"ש ז"ל ולא נהגו באשכנז ובצרפת שיברך הכהן ברכה זו שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה שום ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ותחלת הברכה קשה לי אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת הבכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא ע"כ אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו ל' יום ואחר ל' יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה ואם נולד לו טרפות בתוך ל' יום אין האב חייב לפדותו אפילו חי זמן ארוך לפיכך אם מת אפילו ביום ל' אין צריך לפדותו ואם קבל הכהן המעות צריך להחזירם אם מת לאחר ל' יום כבר נתחייב בפדיונו וצריך ליתן לכהן המעות לפיכך מת האב תוך ל' יום ללידת הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא הבן ראיה שנפדה לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו שצוה בשעת המיתה שלא נפדה נתן המעות לכהן בתוך ל' יום ע"מ שיחול הפדיון מיד אינו פדוי ואם נתנם לו על מנת שיחול הפדיון לאחר ל' יום פדוי אפילו אין המעות בעין לאחר ל' יום מי שלא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו כשיגדל ואם הוא לפדות ויש לו בן לפדות פודה את עצמו תחלה ואחר כך בנו ואם אין לו אלא ה' סלעים פודה בהן את עצמו שעבד בל נכסיו עד שלא נשאר לו ה' סלעים בני חורין אין הכהן גובה הפדיון מן המשועבדים אע"פ שקדם חוב הפדיון לחוב של ב"ח פדיון הבכור תלוי במי שפוטר הרחם שאם הוא בכור לאב ולא לאם אינו חייב בפדיונו ואם יש לו כמה נשים ויש לו בכור מכל אחת ואחת חייב לפדות כולם אשה אינה חייבת כפדיון ולא לפדות לבנה כהנים ולוים פטורין מפדיון בכוריהם ואפילו כהנת ולויה נשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון ואם הם מעוברות מנכרי לויה פטורה וכהנת מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו לפי שנתחללה מכהונה מביאת הנכרי וכן בת ישראל מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו כהן שנולד לו בן חלל ומת האב תוך ל' יום ללידת הבן חייב הבן לפדות את עצמו לאחר ל' ככר זכה האב בפדיון וירשו בניו ממנו הילכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו שפחה שילדה ואחר כך נשתחררה ונכרית שילדה ואחר כך נתגיירה וילדה אחר כך פטורין מן הבכורה נתעברה השפחה והנכרית ובעודן מעוברות נשתחררה השפחה ונתגיירה הנכרית וילדו חייבין בבכורה ספק אם ילדו קודם שנשתחררה ונתגיירה אם לאו פטור הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי כגון שמעוברת תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא הנפל ראשו חי ואחר כך החזירו ואח"כ יצא אחיו השני שהוא בן קיימא אינו בכור לפדיון מפני הנפל שהוציא ראשו תחילה וכן בן ט' שיצא ראשו מת הבא אחריו אינו בכור וכן המפלת כמין בהמה היה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם או סנדל או שליא או שפיר מרוקם או שיצא הולד מחותך אברים אברים הנולד אחר כל אלו אינו בכור לפדיון אבל בן שמונה שהוציא ראשו מת והמפלת שפיר מלא גוונים או מלא מים או דם והמפלת כמין דגים שקצים ורמשים והמפלת ליום מ' הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון:

דוקא חמור ולא פטר סוסים וגמלים, והטעם בזה מה שדרשו רז"ל שהמצריים נמשלו לחמורים, שנאמר (יחזקאל כ״ג:כ׳) אשר בשר חמורים בשרם. ועוד שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא עלו תשעים חמורים עמהם טעונים כסף וזהב, ולכך באה המצוה שנפדה פטר חמור ולא של שאר בהמות לפי שמכת בכורות בכורי מצרים היתה.

To commemorate the immense wealth the Israelites took out of Egypt the Torah legislated that the beasts which carried that wealth be treated as in a class by themselves. The firstborn males of such donkeys needed to be redeemed before they could be used for profane purposes. Equating donkeys with Egyptians reminds one of the plague of the dying of the firstborn Egyptians.

אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום ואחר שלשים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה ואם חל יום ל"א להיות בשבת אין פודין אותו בשבת אלא ימתין עד יום א' (י"א דאין לעשות פדיון הבן בחול המועד (במהרי"ו בשם ספר המצות מצור"ך) ויש מתירין) (תוספות פ"ק דמ"ק) וכן עיקר:

מפני שבא הקב"ה לגאלם, ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי לגאול אותם. לכך נתן להם שתי מצות; מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהם שיגאלם, ואומר (זכריה ט, יא) "וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך וגו'", עד כאן. פירוש כי היו נגאלים באותות ובמופתים, ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשם יתברך, אשר הוא נבדל מן הטבע. לכך נתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם להיות נגאלים על ידי מצות אלקיות, ובשביל זה זכו ליציאה.