Sources explore the customary practice of sounding the shofar throughout the month of Elul as preparation for the High Holidays, examining both its halakhic status and its spiritual significance as a call to repentance and self-examination.
עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Talmudic roots of the shofar's spiritual power are already established in the Gemara (Rosh Hashanah 16a), which teaches that the shofar on Rosh Hashanah crowns God as King, causes Israel's remembrance to rise before Him for good, and evokes the merit of the Akeidah — and in the Gemara (Rosh Hashanah 16b), which adds that sounding the shofar confuses the Satan, so that a year in which it is not sounded is liable to suffer misfortune because the Satan was not confused.
The institution of blowing the shofar throughout Elul is traced directly to the events of Rosh Chodesh Elul at Sinai: Pirkei DeRabbi Eliezer (46:2) records that when God told Moshe to ascend the mountain on Rosh Chodesh Elul to receive the second Tablets, a shofar was sounded through the camp so that Israel would not again err after idolatry, and God was exalted through that very shofar — and therefore, that passage states, the Sages enacted that the shofar be sounded on Rosh Chodesh Elul every year; Yalkut Shimoni on Nach (754:2) cites the same event and the same enactment, grounding it in the pasuk "Elohim has ascended with a blast" (Amos 3:6).
The Tur (Orach Chayim 581) synthesizes the two purposes Chazal assigned to the Elul shofar: to warn Israel to do teshuvah — citing Amos 3:6, "When a ram's horn is sounded in a city, do the people not take alarm?" — and to confuse the Satan, and on that basis records the Ashkenazic custom to sound the shofar every morning and evening after prayer throughout the month.
The Shulchan Arukh (Orach Chayim 581:1) codifies the Sephardic practice of rising before dawn for Selichot from Rosh Chodesh Elul through Yom Kippur, while the Rema records the Ashkenazic practice of blowing the shofar after Shacharit — and in some places after Arvit as well — beginning from Rosh Chodesh, with Selichot beginning from the Sunday before Rosh Hashanah.
The Rambam (Mishneh Torah, Repentance 3:4) opens the shofar's meaning to a deeper dimension of machshava: even though the Rosh Hashanah shofar is a Scriptural decree, it carries an inner message — "Awaken, O sleepers, from your sleep; arise, O slumberers, from your slumber; examine your deeds and return in teshuvah, and remember your Creator" — a call to moral awakening that animates the entire season beginning in Elul.
The Arukh HaShulchan (Orach Chaim 581:1–5) draws these threads together, explaining that because the shofar saved Israel from sin and because Elul is the month designated for teshuvah as the final month of the year preceding the days of judgment — invoking "If a shofar is sounded in a city, will the people not tremble?" — all of Israel adopted the custom of sounding the shofar after prayer throughout the month; the Kitzur Shulchan Arukh (128:1) similarly frames the forty days from Rosh Chodesh Elul through Yom Kippur as days of Divine favor and mercy, specially suited for teshuvah, because it was on Rosh Chodesh Elul that Moshe ascended to receive the second Tablets.
The Mishnah Berurah (581:1–3) adds an additional layer of asmakhta, noting that the initials of the pasuk אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי spell אלול, and that its final letters total forty, corresponding to the forty days from Rosh Chodesh Elul through Yom Kippur during which teshuvah is most readily accepted — a period in which one's heart draws near to God and God draws near to accept that teshuvah with love; the Mishnah Berurah (581:2) further records the custom of reciting Mizmor LeDavid (Tehillim 27) morning and evening throughout this period.
On the level of machshava, the Shem MiShmuel (Mishpatim 10:14) explains that during Elul the thirteen Attributes of Mercy are opened to Israel, and — drawing on the Arizal — teaches that every arousal from below is preceded by a Divine arousal from above; the shofar and prayers of Rosh Hashanah are the arousal from below that responds to a prior heavenly arousal, and the roshei teivot of אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי capture this mutual drawing-near that Elul is designed to initiate.
The Shenei Luchot HaBerit (Rosh HaShanah, Ner Mitzva 2) reasons that since Elul is the final month of the year, it is the fitting time to do teshuvah for whatever one has damaged throughout the year, so as not to enter Rosh Hashanah — the Day of Judgment — while still stained by sin, and he finds an allusion to this in the roshei teivot of וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, which likewise spell אלול.
Mareh Yechezkel (Shabbat Shuvah 2:2) raises a striking machshava question: the standard explanations of the Elul shofar — awakening to teshuvah and confusing the Satan — apply to the masses, but for Torah scholars who are already engaged in Torah study and thereby breaking the forces of impurity, those reasons do not apply; he concludes that the sounding of the shofar in Elul must therefore carry a deeper, hidden reason, as do all the mitzvot.
The Maamar HaChochmah situates the shofar within a cosmic arc: Maamar HaChochmah (Chelek 1, 6:6) teaches that the first reinforcement of good over evil was achieved through the shofar of Matan Torah, the ultimate repair will be achieved through the great shofar of the future, and the Rosh Hashanah shofar was therefore ordained to strengthen the repair already wrought at Sinai and to prepare for the repair yet to come — a framework that gives the Elul shofar its place within that larger chain; Maamar HaChochmah (Chelek 1, 6:4) adds that the shofar's very power, through its sounding below and its root above, is to sustain the good and subdue the evil.
עמוס ג׳:ו׳
Amos 3:6
The prophet uses the sounding of the shofar in a city as an image of alarm and response, a central scriptural model for shofar as an instrument that awakens attention.
אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּֽהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהֹוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃
When a ram’s horn is sounded in a town, Do the people not take alarm? Can misfortune come to a town If GOD has not caused it?
תהילים פ״א:ד׳
Psalms 81:4
The psalm calls for the shofar to be sounded at the new moon and appointed festival, providing a biblical framework for associating shofar with sacred times and communal awakening.
תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ׃
Blow the horn on the new moon, on the full moon for our feast day.
פרקי דרבי אליעזר, פרק מו
Pirkei DeRabbi Eliezer 46:2
At the beginning of Elul, God told Moses "Come up to Me on the mountain" (Shemot 24:12), and the shofar was sounded in the camp because Moses ascended to receive the Torah so the people would not err after idolatry; therefore the Sages instituted that the shofar be sounded at the beginning of Elul each year.
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות כד, יב): ״עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה״, וְהֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בַּמַּחֲנֶה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לָהָר שֶׁלֹּא יִטְעוּ עוֹד אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְעַלָּה אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּאוֹתוֹ שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מז, ו): וְעַל כֵּן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ תּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
ראש השנה ט״ז ב — ד"ה וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי
Rosh Hashanah 16b:1
The passage identifies the shofar as a means of arousing people to repentance and presents the liturgical structure of multiple shofar soundings.
וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ — מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא — דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן.
and then sound again a tekia and a terua while they are standing in the Amida prayer? He answers: In order to confuse the Satan, for this double blowing of the shofar demonstrates Israel’s love for the mitzva, and this will confuse Satan when he brings his accusations against Israel before the heavenly court, and the Jewish people will receive a favorable judgment. And Rabbi Yitzḥak said, playing on the double meaning of the word meri’in, which can mean either sound a terua or cause misfortune: Any year during which, due to some mishap, the shofar was not sounded at its beginning will suffer evil and misfortune at its end. What is the reason? Because Satan was not confused, and he was able to put forward his accusations, so that the Jewish people would be punished.
ראש השנה ט״ז א — ד"ה וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם
Rosh Hashanah 16a:15
The Talmud discusses why shofar is sounded before and during the Rosh Hashanah prayers, linking the practice to invoking divine remembrance and confusion of the prosecuting force.
וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי.
And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar. Similarly, Rabbi Abbahu said: Why does one sound a blast with a shofar made from a ram’s horn on Rosh HaShana? The Holy One, Blessed be He, said: Sound a blast before Me with a shofar made from a ram’s horn, so that I will remember for you the binding of Isaac, son of Abraham, in whose stead a ram was sacrificed, and I will ascribe it to you as if you had bound yourselves before Me.
ראש השנה ל״ג — ד"ה בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ
Rosh Hashanah 33:2
The Sages derive from Leviticus 25:9 that the soundings of Rosh HaShana must be performed with a shofar, and that the phrase "of the seventh month" indicates all obligatory soundings in that month must be alike; the terua sound itself is derived from the verse's mention of "blast of the shofar," while a straight tekia must precede and follow it, each derived from separate mentions of shofar in the same verse.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁבְּשׁוֹפָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״. אֵין לִי אֶלָּא בַּיּוֹבֵל, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ — שֶׁיִּהְיוּ כׇּל תְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ שְׁבִיעִי זֶה כָּזֶה. וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״. וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר״.
§ The Sages taught in a baraita: From where is it derived that the soundings of Rosh HaShana must be performed with a shofar? The verse states: “Then you shall make proclamation with the blast of the shofar on the tenth day of the seventh month; on the Day of Atonement you shall make proclamation with the shofar throughout all your land” (Leviticus 25:9). From this I have derived the halakha only with regard to Yom Kippur of the Jubilee Year. From where do I derive that the soundings of Rosh HaShana must also be with a shofar? The verse states: “Of the seventh month.” Since there is no need for the verse to state: “Of the seventh month,” as it already states: “On the Day of Atonement,” what is the meaning when the verse states: “Of the seventh month”? This comes to teach that all the obligatory soundings of the seventh month must be similar to one another. This verse states: “The blast [terua] of the shofar,” indicating that one must sound a terua. The Gemara asks: And from where is it derived that the terua sound is preceded by a straight blast, i.e., a tekia? The verse states: “Then you shall make proclamation with the blast of the shofar [shofar terua]” (Leviticus 25:9), indicating that the terua must be preceded by the basic sound of a shofar, i.e., by the straight blast of a tekia. And from where is it derived that the terua sound is followed by a straight blast? The same verse states again: “You shall make proclamation with the shofar,” which indicates that there must be another tekia after the terua.
טור, אורח חיים תקפ״א
Tur, Orach Chayim 581
The Tur records the custom of sounding the shofar throughout Elul and gives the practice a place in the preparation for Rosh Hashanah.
הלכות ראש השנה תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב"ה בכל יום ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות בי"הכ וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואינו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול ומנהג אשכנז כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית וכשחל ר"ה בב"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה להיות בתוכה. נוהגין באשכנז להתענות כולם בער"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת:
See also
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳
Mishneh Torah, Repentance 3:4
Rambam famously explains that although the shofar’s call is a decree, it symbolically cries: awaken from sleep, examine deeds, repent, and remember the Creator.
אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם.
ילקוט שמעוני, תהלים מז, תשנד
Yalkut Shimoni on Nach 754:2
The passage interprets the verse "God ascended with a shout" as referring to when Moses ascended the mountain on the first of Elul and a shofar was sounded in the camp to prevent the people from continuing to worship idols; the Sages therefore instituted blowing the shofar on the first of Elul each year.
ד"א עלה אלהים בתרועה בראש חדש אלול עלה משה בהר והעבירו קול שופר במחנה משה עולה בהר שלא יתעו עוד בעבורת אלילים ונתעלה הקב"ה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה, לכך תקנו חכמים לתקוע בראש חדש אלול בכל שנה ושנה.
משנה תורה, הלכות שופר א א, וראה שם עוד וערך שופר
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 1:1
The Torah mandates hearing shofar blasts on Rosh Hashanah (as stated in Bamidbar), and the shofar used for both Rosh Hashanah and Yovel must be a ram's horn; all other shofars are invalid; although the Torah does not explicitly describe the type of blast for Rosh Hashanah, the sages derived from the Yovel passages that the blast for Rosh Hashanah parallels that of Yovel through oral tradition.
מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט א) "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וְשׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹבֵל הוּא קֶרֶן הַכְּבָשִׂים הַכָּפוּף. וְכָל הַשּׁוֹפָרוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִקֶּרֶן הַכֶּבֶשׂ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה תְּרוּעָה בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיוֹבֵל (ויקרא כה ט) "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר" וְכוּ' (ויקרא כה ט) "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בְּשׁוֹפָר אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר:
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״א — ד"ה דיני ימי תחנונים וערב ראש השנה
Shulchan Arukh, Orach Chayim 581:1
The Shulchan Arukh codifies the custom to sound the shofar during Elul after morning prayer, while distinguishing this custom from the Torah obligation of Rosh Hashanah.
דיני ימי תחנונים וערב ראש השנה. ובו ד סעיפים: נוהגים לקום באשמור' לומר סליחו' ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים: הגה ומנהג בני אשכנז אינו כן אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית ויש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום א' שלפני ר"ה ואם חל ר"ה ב' וג' אז מתחילין מיום א שבוע שלפניו (מנהגים) ואבל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבהכ"נ לשמוע הסליחות מלבד בערב ר"ה שמרבים סליחות יכול האבל ליכנס לבהכ"נ (פסקי מהרי"א סי' קל"ג) וידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים ושיהא בן שלשים שנים גם שיהא נשוי (כל בו) מיהו כל ישראל כשרים הם רק שיהיה מרוצה לקהל אבל אם מתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן וכן צריך שיוציא כל אדם בתפלתו ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו (הגהות מנהגים ישנים) ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות יתפלל כל היום: (כל בו):
We have the custom to get up at the break of dawn to recite Selichot and tachanunim from Rosh Chodesh Elul until Yom Kippur. Rema: The minhag of Ashkenazi Jews is not like that. Instead from Rosh Chodesh on we blow the Shofar after Shacharith, and there are some places where they also blow the Shofar after Arvit. We get up at dawn to recite Selichot from the Sunday before Rosh HaShanah on; and if Rosh HaShanah falls on a Monday or Tuesday, we begin reciting Selichot from Sunday the week before Rosh HaShanah. It is forbidden for a mourner to leave his house in order to hear the Selichot at the synagogue, except on the eve of Rosh HaShanah when we extend the Selichot. On that day, the mourner can go to synagogue (Piskei Mahar"i chapter 133). It is important to search for a prayer leader for Selichot and the Days of Awe who is most fit, one who is learned and does good deeds. He should be at least thirty and married. However, any Jew is kosher for this role, as long as he is liked by the community. If he took the role by force, we do not respond "Amen" to him. He has to be able to fulfill everybody's obligation. If he has an enemy (note: one who hates him) and intends not to fulfill his obligation, even those who like him do not fulfill their obligations (Hagahot and Minhagim Yeshanim). There are places where the person who leads Selichot leads all of that day's prayers (Kol Bo).
See also
ערוך השולחן, אורח חיים תקפ״א:א׳-ה׳
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 581:1-5
Arukh HaShulchan presents the halakhic status and rationale of sounding shofar in Elul, including its role in preparing for the Days of Awe.
תניא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו): בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה: והעבירו שופר במחנה; ועל כי השופר הציל את ישראל מהחטא, וחודש אלול הוא חודש המעותד לתשובה, שהוא החודש האחרון מהשנה, וקודם ימי הדין. "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו."ולפיכך נהגו כל ישראל לתקוע בשופר אחר התפלה כל החודש הזה.
קיצור שלחן ערוך קכ״ח
Kitzur Shulchan Arukh 128:1
The period from Rosh Chodesh Elul through Yom Kippur constitutes days of Divine favor especially suited for repentance, commemorating Moshe's ascent to Mount Sinai on Rosh Chodesh Elul and his descent on the tenth of Tishrei with atonement completed; in most communities the custom is to fast and recite Yom Kippur Katan prayers on the day before Rosh Chodesh Elul (or on Thursday if Rosh Chodesh falls on Shabbos) to prepare spiritually for repentance. The Ari taught that the word Elul itself—formed from the acronym of "if he did not lie in ambush but Hashem made it happen, then I will provide"—indicates this month as a favorable time for accepting repentance for the year's sins, including inadvertent ones, with additional mystical allusions found in various Torah verses.
מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֵמָּה יְמֵי רָצוֹן. וְאַף כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה מִן הַשָּׁבִים אֵלָיו בְּלֵב שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם יָמִים אֵלּוּ מֻבְחָרִים יוֹתֵר וּמְזֻמָּנִים לִתְשׁוּבָה, לִהְיֹתָם יְמֵי רַחֲמִים וִימֵי רָצוֹן, כִּי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, עָלָה משֶׁה אֶל הַר סִינַי לְקַבֵּל לוּחוֹת שְׁנִיּיּם, וְנִשְׁתֵּהָה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, וְיָרַד בַּעֲשָֹרָה בְּתִשְׁרִי
משנה ברורה תקפ״א:א׳-ג׳
Mishnah Berurah 581:1-3
The Mishnah Berurah explains the Elul shofar custom as a reminder of repentance and as a means of confusing the Satan, and discusses the customary practice and its limits.
נוהגים לקום באשמורת - דסוף הלילה הקב"ה שט בעוה"ז והוא עת רצון ומה שנהגו מר"ח שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון. ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול: ויש לתקוע בכל בוקר אחר התפלה.
של"ה, מסכת ראש השנה עמוד הדין, וראה שם עוד
Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Rosh HaShanah, Ner Mitzva:2
Israel customarily fast from the beginning of Elul until Yom Kippur, days designated for reciting selichot and supplications, and the month's name is an acronym from Devarim 30:6 alluding to circumcision of the heart, since Elul is prepared for repentance; it is reasonable that as the last month of the year, one should repent there for transgressions committed throughout the year so as not to enter Rosh Hashanah—the day of judgment—despised by his evil deeds, but rather repair what has passed in this month.
נהגו ישראל להתענות מראש חודש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים. וכן (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך *את *לבבך *ואת *לבב זרעך ראשי תיבות אלול, שחודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא מאחר שהוא החדש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחודש זה מה שעבר.
משנה ברורה תקפ״א:ב׳
Mishnah Berurah 581:2
The custom in our region is to recite Psalm 27 (Mizmor LeDavid) after the completion of prayer each day from the first of Elul until Yom Kippur (inclusive), morning and evening, followed by Kaddish; on days with Musaf, it is recited after the morning prayer before Ain Kemocha and in the evening after Mincha; in places where it is said after the completion of prayer on Rosh Chodesh, Psalm 103 (Barchi Nafshi) should be recited first, and similarly where it follows the morning prayer, and the custom is also to recite the daily psalm after the morning prayer with the daily psalm preceding it.
(ב) עד יוה"כ - ונוהגין במדינתינו מר"ח אלול עד יוה"כ לומר בכל יום אחר גמר התפלה מזמור לדוד ד' אורי וכו' בוקר וערב ואומרים אחריו קדיש ואנו נוהגין לומר עד שמע"צ ועד בכלל. וביום שיש בו מוסף אחר גמר תפלת שחרית קודם אין כמוך ובערב אחר תפלת המנחה ובמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפלה בר"ח יש להקדים מזמור ברכי נפשי וכן במקומות שאומרים אותו אחר תפלת שחרית ונוהגין ג"כ לומר שיר של יום אחר תפלת שחרית יש להקדים השיר של יום [אחרונים]:
See also
ר' צדוק, חלק ה רסיסי לילה לו עמוד נט נא, עמוד קיד
Resisei Layla 51:1
On Rosh Hashanah, the shofar's primary function is to crown God as king through the recitation of malkhiyot, thereby completing the divine work of creation, and serves to confuse the Satan and awaken awareness of God's providence; moreover, on Rosh Hashanah—when the world exists in thought but not yet in speech—the shofar is not sounded to recall sins but rather to arouse the future shofar, in which accusation has no place.
וזהו כל ענין ראש השנה אצלם דהשם יתברך מחלק אז כל מיני שפע וטובה להם כי הם יודעים להפך כורסייא דדינא לרחמי כנודע בזוהר ונרמז בגמ' ט"ז א' שיעלה זכרוניכם לפני לטובה במה בשופר כי על ידי שהם אומרים מלכיות להמליכו הרי נעשה השלמת הבריאה. וזה תכלית כל כונת ההשגחה להכיר שיש משגיח רק לפי שיש טענות גם עליהם דכל השנה מלוכלכים כו' על כן אמר במה רצה לומר באיזה כח וזכות כיון דנקרא אז מלך המשפט על זה אמר בשופר דהוא מערבב השטן כדאיתא בגמ' ט"ז ריש ע"ב ובתוס' בשם הירושלמי דירא שהוא שופר דלעתיד. ובראש השנה שהוא הרת עולם שהעולם בהריון ובמחשבה ועדיין לא הגיע לדבור ובדבר ה' שמים נעשו הוא הגמר מעשה ועל כן תוקעין בשופר. וכן בראש השנה אין להזכיר חטא ועון כי כל ענין שופר דראש השנה הוא להתעוררות שופר זה דלעתיד דלא שייך קטרוג ועון כלל.
recovered from “Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 581:1-4”
מראה יחזקאל על התורה, שבת שובה ב׳:ב׳
Mareh Yechezkel on Torah, Shabbat Shuvah 2:2
The passage states that for scholars of Torah who engage in study and break through spiritual barriers, the shofar blowing in Elul is not necessary for the stated reasons (repentance and preparation), but rather has a hidden mystical reason like all the commandments, since Torah study itself is sufficient for them.
אבל הענין דהתורה לא צותה רק יום אחד וחז"ל הוסיפו מר"ח אלול וע"ז כתב הטעם, אך כל זה להמון עם אבל לבני תורה ע"כ אין טעם זה דהרי עוסקין בתורה ומשברין הקליפות וכמ"ש בזוה"ק דקשה זו קושיא וחומר זה ק"ו ולבנים ליבון הלכה, ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, וע"כ בימים ראשונים לא היו אומרים סליחות ופיוטים כל כך שלא הוצרכו לזה כי תלמוד תורה כנגד כולם, וא"כ על כרחך תקיעת שופר בחודש אלול לאו מטעמים הנ"ל כי אין צריך לזה, רק בוודאי הוא טעם כמוס כמו כל המצות.
מאמר החכמה, חלק א׳ · עניני ימים נוראים י׳:ד׳ — ד"ה אחר כך מתפללים על השופר הגדול
Maamar HaChochmah, Chelek 1 10:4
After the prayer service, one prays regarding the great shofar that will sound in the future to come, which is the meaning of "sound the great shofar for our freedom.
אחר כך מתפללים על השופר הגדול שיהיה לעתיד לבא וזהו "תקע בשופר גדול לחירותינו" וכו'.
מאמר החכמה, חלק א׳ · עניני ימים נוראים ו׳:ד׳ — ד"ה ועוד ענין גדול יש ביום זה
Maamar HaChochmah, Chelek 1 6:4
The shofar possesses a special quality: when sounded below, its root-force above serves to strengthen good and suppress evil.
ועוד ענין גדול יש ביום זה והוא ענין השופר שנצטוינו בו, וזה כי סגולת השופר בתקיעתו למטה, וכח שרשו למעלה, הוא להחזיק הטוב ולכפות הרע.
מאמר החכמה, חלק א׳ · עניני ימים נוראים ו׳:ו׳ — ד"ה ואמנם
Maamar HaChochmah, Chelek 1 6:6
The initial cosmic rectification through good was accomplished via the shofar at the giving of Torah ("and the sound of the shofar"), while the final rectification of the future—when good triumphs completely—will also occur through the shofar ("a great shofar will sound"), called "great" because it will be complete in a way the giving of Torah was not; we are commanded to sound the shofar on Rosh Hashanah to strengthen the rectification already made at Sinai and to prepare for the future rectification, with the prayer order arranged accordingly to arouse this properly.
ואמנם, החזוק הראשון שנעשה לטוב – נעשה על ידי השופר דמתן תורה והוא ענין "ויהי קול השפר" וכו', והשלמת התיקון לעתיד לבא – שהטוב ינצח נצחון גמור, גם הוא יהיה על ידי השופר והוא ענין "יתקע בשופר גדול". ולפי שתקון זה יהיה גמור – מה שלא היה במתן תורה – נקרא 'שופר גדול'. ואולם נצטוינו לתקוע בשופר בראש השנה לחזק התיקון העשוי כבר במתן תורה, ולהזמין העתיד ליעשות לעתיד לבא. וכן כנגד זה נסדר הסדר בתפלה לעורר אותו כראוי.
שולחן ערוך, אורח חיים תק״צ
Shulchan Arukh, Orach Chayim 590:1
The governing siman on the order and shiurim of tekiah, shevarim and teruah, and the thirty blasts required.
סדר הראוי לתקיעת שופר. ובו ט סעיפים: כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע לפי שנאמר תרועה ביובל ובר"ה ג"פ וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן בין בר"ה בין ביוה"כ של יובל תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם תר"ת תר"ת תר"ת:
שם משמואל, שמות משפטים תרע"ח
Shem MiShmuel, Mishpatim 10:14
Adar before Nisan functions like Elul before Rosh Hashanah; on Rosh Hashanah Israel awakens the lower arousal through the shofar, prayer, and supplication to evoke upper arousal, yet according to Arizal every lower arousal is preceded by upper arousal from Above, and in Elul thirteen channels of mercy are opened to Israel, bringing forth awakening of love in their hearts to prepare themselves for the service of the seventh month—and thus the enactment to sound the shofar in Elul serves as a vessel to hold and preserve the divine illumination that descends, without which the light would depart as it came.
והגדנו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאדר קודם ניסן הוא כענין אלול קודם ר"ה, עכ"ד, והיינו דהנה בר"ה ישראל מעוררין באתערותא דלתתא בשופר וצלותין ובעותין, אתערותא דלעילא, אך ידוע בדברי האריז"ל דלכל אתערותא דלתתא בא מקודם אתערותא דלעילא וזה נותן כח לעשות אתערותא דלתתא, לעורר לעילא ביתר שאת, וכן הוא בא"ע בפסוק ולו נתכנו עלילות ובאלול נפתחו לישראל י"ג מכילין דרחמי וכמים פנים אל פנים מביא התעוררת אהבה בלב ישראל להכין לבבם לעבודת ירחא שביעאה, וכר"ת אלול אני לדודי ודודי לי, אך ידוע דלכל הארות הבאות מלמעלה צריכין לעשות לו חפץ של מצוה שזה יהי' כלי להחזיק הארה ההיא, ואם לאו לעומת שבא כן ילך, וזהו שהתקינו באלול לתקוע בשופר כדי שיהי' כלי לההארה, ובדוגמא זו היא אדר קודם ניסן
תשובות והנהגות, ח״ד סי׳ קל״ג
Teshuvos V'hanhagos 4:133
The custom of blowing the shofar throughout Elul after prayer each day involves sounding Tashrat, though this practice is not mentioned in the Talmud or most early authorities; rather, the source derives from Pirkei de-Rabbi Eliezer, which teaches that on Rosh Chodesh Elul God commanded Moses to ascend the mountain to receive the second tablets.
נהגו כל ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול מדי יום ביומו אחר התפלה, תשר"ת. ולא נזכר בש"ס ורוב קדמונים, אלא דאיתא בפרקי דר' אליעזר (מ"ו) שבר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה לקבל לוחות אחרונות.
On this pageThe author discusses the custom of blowing the shofar during the month of Elul, explaining that while the primary historical enactment likely applied only to Rosh Chodesh Elul itself, Ashkenazic custom has expanded this to the entire month. He explains that on Rosh Chodesh they blow a full sequence (Tashrat, Tashat, Tarat) due to halachic doubts regarding the definition of Teruah, while on other days of the month a minimal blowing is sufficient. Additionally, he notes that this custom is specifically communal (performed with a tzibbur) and is done without a blessing.
Rav Moshe Sternbuch Teshuvos V'hanhagos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
נטעי גבריאל, ראש השנה סי׳ ד׳
Nitei Gavriel, Rosh Hashana, perek 4
Starting from the second day of Rosh Chodesh Elul, the shofar is sounded daily after the conclusion of the Shacharit service.
מיום שני דד"ח אלול א) ואילך תוקעים ב) בכל יום אחר גמר תפלת שחרית ג)
On this pageThe passage rules that starting from the second day of Rosh Chodesh Elul, the shofar is blown daily after the completion of the morning (Shacharit) service. The accompanying commentary details the reasons for this custom, such as inspiring repentance and confusing the Satan, and discusses variations in practice between Ashkenazic and Sephardic communities. The passage outlines different customs regarding when to begin blowing the shofar in Elul, stating that some start on the first day of Rosh Chodesh, while in places without a set custom, one should begin on the second day. It also notes varying practices of blowing after either Mincha or Maariv, including on Motzei Shabbat. The text outlines the laws and customs of Shofar blowing during the month of Elul. It details the specific order of the blasts (some blowing only 'Tashrat' and others blowing 'Tashrat Tashat Tarat'), notes that the Shofar should inspire repentance and is custom to be heard while standing, and rules that one who is in the middle of Shemoneh Esrei should not interrupt their prayer to listen. The author rules that an individual praying privately during the month of Elul should still blow the shofar. Although he previously wrote that this was unnecessary, he cites newly published responsa concluding that since Elul shofar blowing is intended to inspire repentance, it applies to individuals just as Selichot are recited without a quorum.
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
רבבות אפרים, ח״ג סי׳ שפ״ו
Revavos Ephraim 3:386
The author explains that no blessing is recited over shofar blowing during Elul because blessings formulated for customs use the language 'על' rather than 'לשמוע'.
אודות מ"ש ברבבות אפרים ח"א סימן שצ"ג הטעם דאין מברכין על תקיעת שופר בחודש אלול. ואולי כי מצינו ברכה על מנהג רק בלשון על ולא בלשון לשמוע.
On this pageThe author discusses the reasons why no blessing is recited over the shofar blowing during the month of Elul, suggesting that blessings on customs are typically formulated with the prefix 'על' rather than 'לשמוע'. He also brings rabbinic correspondence discussing this ruling and the related halakhot of practicing shofar blowing at night during this period.
Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
נטעי גבריאל, ראש השנה סי׳ ו׳
Nitei Gavriel, Rosh Hashana, perek 6
During Elul until Yom Kippur, when writing a letter to another person, it is proper to hint at the beginning or end that the recipient merit good writing and sealing in the coming days.
כשכותב אדם אגרת לחבירו בחודש אלול עד יו"כ נכון שירמז בו בתחילתו או בסופו שיזכה בימים הבאים לכתיבה וחתימה טובה
On this pageThis chapter outlines several customs observed during the month of Elul leading up to Yom Kippur. These include writing a blessing for a good year in one's letters, having one's tefillin and mezuzot checked, and focusing on prayers for the repentance and return of those who have strayed from the Torah. Additionally, it states that conducting rabbinical court cases (din Torah) is permitted during this month. The text outlines several practices for the month of Elul and the High Holiday period (Chapter 6, sections 5–8): undertaking a 'fast of speech' (avoiding idle chatter) from Rosh Chodesh Elul until Yom Kippur; fasting on the 17th of Elul (the day the spies died); and refraining from eating nuts from the start of Selichot until Hoshana Rabbah. The text outlines customs for the month of Elul, detailing that walnuts are permitted in cooked or baked dishes if their taste is nullified, though some remain strict until Hoshana Rabbah. It also notes the practices of increasing charity, studying Tikunei Zohar and Tomer Devorah, and avoiding moving into a new home within thirty days of Sukkot (starting from the 15th of Elul).
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
בחדש השביעי באחד, מצוה זו היא לתקוע בשופר בראש השנה, שהוא יום הדין לעולם, והרי העמידוהו, שכתוב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, וכבר למדנו שיום ההוא הוא יום שהלבנה (שהיא המלכות) מתכסה בו, והעולם נמצא בדין, משום שמקטרג ההוא מחפה ומכסה ונועל הפתח על המלך (שהוא ז"א והלבנה היא) מקום שהדין שורה לתבוע דין על העולם.
from our library copy — not yet checked against the original
דבר אחר ה' נתן קולו זה ראש השנה שבו תקיעת שופר, לפני חילו אלו ישראל, שהן מזדעזעין וחרדין מקול השופר וחוזרין בתשובה כדי לזכות בדין ביום הכפורים...
from our library copy — not yet checked against the original
אך ענין השופר בראש השנה הוא, כי הנה ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כלו, ומחדש כל המציאות בבחינת הסבוב החדש, דהיינו השנה החדשה, והנה נסדרים הסנהדראות ונערך הדין על כל היצור כפי סדרי הדין העליון, והקטגור מזדמן לקטרג כפי עוונותיהם של בני האדם. והנה צונו הקב"ה לתקוע בשופר, והכונה בו להמשיך ההנהגה ברחמים ולא בתוקף הדין, ולערבב הקטגור שלא יקטרג. והנה כבר ביארנו בחלק שני, שכמו שאין מדת הדין נותנת שיגיע טוב לבני האדם אם לא יזכו לו, כן מחק המשפט עצמו הוא, במעשים מן המעשים שיעשו בני האדם, בהגמלם הגמול הראוי להם לפי ענינם, שינוהג עמהם בכלל דינם ברחמים ובחמלה ולא ידוקדק עליהם בדקדוק גמור... ומכלל זה מצוה זו של תקיעת שופר, שנצטוו בה ישראל להיות ממשיכים עליהם ההנהגה ברחמים, וכשישמרו אותה כראוי זה יהיה הפרי שילקטו ממנה.
from our library copy — not yet checked against the original
משרשי המצוה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו ז"ל בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי, ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות, או לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר, ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו, בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע, יכין לבבו ויבין בדברים...
from our library copy — not yet checked against the original
והנה עיקר התשובה בכח התורה, כמו שאמרנו לעיל קחו עמכם דברים. ולכן בראש השנה תקיעת שופר מעוררת אותו הקול ששמענו בסיני אנכי, וזה קול דודי דופק לעורר הלב לתשובה אף על פי שאני ישינה במצות, מכל מקום עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה... אכן צריך האדם להתעורר על ידי זה הקול, כמו שכתוב "אשרי העם יודעי תרועה"... והרמז שמשברין לבם על ידי התרועה נקרא יודעי תרועה, ועל ידי זה נשבר כל הדינים גם כן...
from our library copy — not yet checked against the original
...מצות שופר מביאה יראה בלב, וכמ"ש "אם יתקע וגו' ועם לא יחרדו", וזהו עיקר המבוקש מאיש הישראלי, וכמ"ש "מה ה' וגו' כי אם ליראה", ונאמר "סוף דבר הכל וגו' את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם". ועל כן מצוה זו בראש השנה להכניס היראה בלב על כל ימות השנה, וזהו הרגשת אור המצוה כאשר טועם בלבו מהקדושה שמכנסת בלב זהו שהטעם והטעימה גלוי בלב, וזהו משפט... ומצות שופר בראש השנה עצמו אין הקדושה מתגלית בלב עדיין הוא בכסא, רק אחר כך היא פועלת בהתגלות לבו, וכל מחשבות של יראת שמים הבאים ללב האדם בכל ימות השנה הכל מקיום מצות שופר בראש השנה...
from our library copy — not yet checked against the original
...אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שיזכור לך, ובמה בשופר של חירות, ואין שופר אלא של חירות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, אבל איני יודע מי תוקע, תלמוד לומר וה' אלקים בשופר יתקע, ועדיין איני יודע מאין התקיעה יוצאה, תלמוד לומר קול שאון מעיר וגו'.
from our library copy — not yet checked against the original
במנחה בשבת עת רצון וכן בחודש אלול ימי רצון. והלא השי"ת אין בו שינוי והוא למעלה מן הזמן. רק הפי' שהשינוי הוא בהזמן. שיש עת רצון שהזמן יכול לקבל הרצון והשפע מהנקודה שלמעלה מהזמן. ובש"ק שיש השפעה מהשי"ת לכל ימי השבוע מתקשר הזמן במה שלמעלה וכן בחודש אלול קודם התחדשות שנה החדשה ולכן אז עת רצון שיכולין להתדבק גם בעוה"ז במה שלמעלה ובמד' ואני תפלתי אוה"ע אוכלין ושותין כו'. פי' שכשיש השפעה להם כל מגמתם לקבל לגרמייהו. ובנ"י חפצים בהרצון יותר ממה שנותן להם צורכיהם ע"י הרצון. ומשתוקקין להתדבק בזה הרצון כנ"ל. וכל הרצונות בימות החול תלוים ברצון שיש לאדם בשבת. לכן נק' רעוא דרעוין שהוא הרצון שכל הרצונות באין ממנו כנ"ל:
from our library copy — not yet checked against the original
Sources explore the biblical commandment to honor and revere one's father and mother, examining what honor entails, how it applies in practice, and where parental authority ends when it conflicts with Torah obligations or divine law.
Sources examine the spiritual dangers of excessive material accumulation and luxury, presenting material abundance as a test of faith and warning that worldly attachment can obstruct spiritual development and divine service. The teachings emphasize that wealth brings worry rather than fulfillment, and that ultimate focus should remain on Torah and the World to Come.
Sources address the limits of the commandment to honor parents, establishing that children are not bound to obey parental directives that contradict Torah law. The classical rabbinic and later authorities develop the principle that obligations to Heaven supersede filial duty in cases of transgression.
These sources explore the relationship between trust in God and practical human effort in Jewish thought. They address how faith is expressed through decisive action rather than passive waiting, while maintaining that ultimate success depends on divine blessing rather than human striving alone.
These sources establish the biblical commandment to honor and revere parents and explore its practical scope, including the distinction between honor (active service and material provision) and reverence (respectful conduct and speech), the limits of filial obedience when parental commands conflict with Torah, and illustrative examples of exceptional parental honor.
Jewish sources explore teshuvah as a multifaceted return—to exclusive covenantal dependence on God, from destructive conduct to righteous behavior, and from spiritual distance to closeness with the Divine Presence. The sources emphasize both inward transformation (abandoning sin from thought and intent) and outward reorientation (renewed obedience, confession, and righteous action).