The Halacha of Canaanite Slaves

וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃ וְ֠גַ֠ם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃ וְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ {ס}

Such male and female slaves as you may have—it is from the nations round about you that you may acquire male and female slaves. You may also buy them from among the children of the resident aliens among you, or from their families that are among you, whom they begot in your land. These shall become your property: you may keep them as a possession for your children after you, for them to inherit as property for all time. Such you may treat as slaves. But as for your Israelite kin, no one shall rule ruthlessly over another.

וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃ וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאׇֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃

he said, “Cursed be Canaan; The lowest of slaves Shall he be to his brothers.” And he said, “Blessed be the ETERNAL, The God of Shem; Let Canaan be a slave to them. May God enlarge Japheth, And let him dwell in the tents of Shem; And let Canaan be a slave to them.”

וְעַתָּ֖ה אֲרוּרִ֣ים אַתֶּ֑ם וְלֹא־יִכָּרֵ֨ת מִכֶּ֜ם עֶ֗בֶד וְחֹטְבֵ֥י עֵצִ֛ים וְשֹׁ֥אֲבֵי מַ֖יִם לְבֵ֥ית אֱלֹהָֽי׃ וַיִּתְּנֵ֨ם יְהוֹשֻׁ֜עַ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא חֹטְבֵ֥י עֵצִ֛ים וְשֹׁ֥אֲבֵי מַ֖יִם לָֽעֵדָ֑ה וּלְמִזְבַּ֤ח יְהֹוָה֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחָֽר׃ {פ}

Therefore, be accursed! Never shall your descendants cease to be slaves: hewers of wood and drawers of water for the House of my God.” That day Joshua made them hewers of wood and drawers of water—as they still are—for the community and for GOD’s altar, in the place that [God] would choose.

מַתְנִי׳ עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים. גְּמָ׳ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה״ – הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה. מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה נִקְנֶה בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה – אַף עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. אִי מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל – אַף עֶבֶד כְּנַעֲנִי חוֹזֵר לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל? – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״.

MISHNA: A Canaanite slave is acquired by means of money, by means of a document, or by means of the master taking possession of him. And he can acquire himself, i.e., his freedom, by means of money given by others, i.e., other people can give money to his master, and by means of a bill of manumission if he accepts it by himself. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The slave can be freed by means of money given by himself, and by means of a bill of manumission if it is accepted by others, provided that the money he gives belongs to others, not to him. This is because the slave cannot possess property, as anything owned by a slave is considered his master’s. GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive that these are the modes by which a slave can be acquired? The Gemara answers: As it is written with regard to Canaanite slaves: “And you shall bequeath them to your children as an ancestral inheritance” (Leviticus 25:46). The verse juxtaposes Canaanite slaves to an ancestral field: Just as an ancestral field can be acquired by means of money, by means of a document, or by means of the owner taking possession of it, so too, a Canaanite slave can be acquired by means of money, by means of a document, or by means of the master taking possession of him. The Gemara asks: If so, perhaps one can interpret this juxtaposition differently: Just as an ancestral field returns to its owners in the Jubilee Year, so too a Canaanite slave returns to his prior owners in the Jubilee Year. Therefore, the verse states: “Of them you may take your slaves forever” (Leviticus 25:46), which indicates that the sale is permanent.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּגְזֵילוֹ, וְכָאן בְּהַפְקָעַת הַלְווֹאָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֶבֶד עִבְרִי – הַפְקָעַת הַלְווֹאָתוֹ הוּא! רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: עֶבֶד עִבְרִי גּוּפוֹ קָנוּי.

Rather, Rava said: It is not difficult because here, in the case of the slave, the halakha is stated with regard to an actual act of robbery committed against a gentile, but there, in the case of the baraita, where it would be permitted to employ deception if not for the desecration of God’s name, the halakha is stated with regard to abrogating his loan. Abrogating a loan owed to a gentile is permitted because it does not entail actually taking money. Abaye said to Rava: The release of a Hebrew slave from his gentile master is akin to the abrogation of his loan. The purchase price paid by the master is considered as a loan that the slave pays back over the years of his servitude until he goes free at the Jubilee. Consequently, deceptively bringing about his early release is akin to abrogating a loan, yet Rabbi Akiva derives from the verse that it is prohibited to do so. The Gemara answers that Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava says: The body of a Hebrew slave is owned by his master, and retaking him from the gentile by deceptive means would therefore constitute actual robbery.

מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶן – יַחְזוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּגִיטֵּי נָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים; לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו; שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ – רַשַּׁאי, וְשֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ – אֵינוֹ רַשַּׁאי.

MISHNA: With regard to one who says to another: Give this bill of divorce to my wife, or: Give this bill of manumission to my slave, if before the document reaches the woman or the slave the giver wishes to retract his decision, then with regard to both of them, he can retract. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: One can retract his decision in the case of bills of divorce but not in the case of bills of manumission. The Rabbis explain the reason for their ruling: This is because one can act in a person’s interest in his absence, and therefore the agent acquires the document on behalf of the slave from the moment the owner hands the bill of manumission to the agent. But one can act to a person’s detriment only in his presence. The receipt of a bill of divorce is considered to be to a woman’s detriment, and therefore an agent cannot receive it for her without her consent. They explain further: The emancipation of a slave is in his interests, despite the fact that he receives sustenance from his master while a slave, as, if the master wishes not to sustain his slave he is allowed not to provide him with sustenance. This demonstrates that slavery is not in the interest of the slave, as he does not receive any guaranteed benefit. But if a husband wishes not to sustain his wife, he is not allowed to proceed in this manner. Consequently, marriage is in the interests of the woman.

שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן כּוּ׳: שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד: ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ״? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דַּאֲמַר לֵיהּ: ״צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ לִמְזוֹנוֹתֶיךָ״. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי אִשָּׁה – דַּאֲמַר לַהּ: ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״?! אִשָּׁה אַמַּאי לָא? אִשָּׁה – בִּדְלָא סָפְקָא.

§ The mishna taught: As, if the master wishes not to sustain his slave he is allowed to act accordingly. The Gemara comments: Conclude from the mishna that the master is legally able to say to his slave: Work for me but I will not sustain you. The Gemara rejects this claim: This is not a conclusive proof, as with what are we dealing here, in the mishna? We are dealing with a case where he said to the slave: Spend your earnings to sustain yourself. In other words, I will not provide for you; rather, you must work and earn money for your sustenance on your own. However, this does not mean that a master can force his slave to work for him without providing him with sustenance. The Gemara asks: If so, in the corresponding situation in the mishna with regard to a wife, will one explain that he could have said to her: Spend your earnings to sustain yourself? The mishna rules that one cannot exempt himself from his obligation to provide sustenance for his wife. In the case of a wife, why may he not do so? It is certainly permitted for a husband to stipulate with his wife that she will keep her earnings and not receive sustenance from him, yet it is clear in the mishna that there is a difference between a slave and a wife with regard to his ability to refuse to provide sustenance. The Gemara answers: The wife mentioned in the mishna is one whose earnings are not sufficient for her sustenance, and in that case the husband may not stipulate in this manner.

רַב סְעוּרָם אֲחוּהּ דְּרָבָא הֲוָה תָּקֵיף אִינָשֵׁי דְּלָא מְעַלּוּ וּמְעַיֵּיל לְהוּ בְּגוּהַרְקָא דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: שַׁפִּיר קָא עָבְדַתְּ, דִּתְנֵינָא: רְאִית[וֹ] שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, מִנַּיִן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם״. יָכוֹל אֲפִילּוּ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו וְגוֹ׳״.

The Gemara relates: Rav Se’oram, the brother of Rava, would forcefully seize people who were not acting properly and have them carry Rava’s sedan chair. Rava said to him: You acted correctly, as we learn: If you see a Jew who does not behave properly, from where is it derived that you are permitted to have him work as a slave? The verse states: “Of them you may take your slaves forever; and over your brothers” (Leviticus 25:46). It is derived from the conjunctive “and” linking the two clauses of the verse that there are circumstances where it is permitted to treat a fellow Jew as if he were a slave. One might have thought that this is the halakha even if a Jew acts properly. To counter this, the verse states in the continuation: “And over your brothers the children of Israel you shall not rule, one over another, with rigor.”

מַתְנִי׳ מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּירְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּתוּבָּה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן.

MISHNA: With regard to the found item of one’s minor son or daughter, i.e., an ownerless item that they found; the found item of his Canaanite slave or maidservant; and the found item of his wife, they are his. By contrast, with regard to the found item of one’s adult son or daughter; the found item of his Hebrew slave or maidservant; and the found item of his ex-wife, whom he divorced, even if he has not yet given her payment of the marriage contract that he owes her, they are theirs.

וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף (בראשית יז, כז), תַּנְיָא הוֹלְכִים לְיָרִיד שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד לִקַּח מֵהֶם בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. רַבִּי אַמֵּי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לֹא סוֹף דָּבָר עֲבָדִים מְהוּלִים הֵן לוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ עֲרֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בָּעֵי קוֹמֵי דְּרֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר לֵיהּ מַהוּ לִקַּח עֲבָדִים מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲמַר לֵיהּ אֵימָתַי אַתְּ שׁוֹאֲלֵנִי, בְּיוֹם טוֹב, תְּנֵא אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וְכֵן הַקּוֹנֶה חָצֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הֲרֵי לְמָחָר בְּכָךְ וְכָךְ, מִשּׁוּם דַּחֲבִיבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לוֹמַר כָּךְ.

הַמָּל אֶת הָעֲבָדִים אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״, וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית, שֶׁאִילְמָלֵא דַּם בְּרִית חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִתְקַיְּימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי׳. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ כּוֹרֵת הַבְּרִית״.

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה מְזַמְּנִין עָלָיו. וְהָא תְּנַן: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתוֹ סְנִיף לַעֲשָׂרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: תִּשְׁעָה וְעֶבֶד — מִצְטָרְפִין. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. שִׁחְרֵר — אִין, לֹא שִׁחְרֵר — לָא. תְּרֵי אִיצְטְרִיכוּ, שַׁחְרֵר חַד וְנָפֵיק בְּחַד. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״? לִדְבַר מִצְוָה שָׁאנֵי: מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה הִיא! — מִצְוָה דְרַבִּים שָׁאנֵי.

We also learned in the mishna that women, slaves, and minors are not included in a zimmun. Rabbi Yosei said: A minor lying in a cradle is included in a zimmun. The Gemara objects: Didn’t we learn in the mishna that women, slaves, and minors are not included in a zimmun? The Gemara responds: Rabbi Yosei stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Although a minor lying in a cradle is not included in a zimmun, one may make him an adjunct to complete an assembly of ten people, enabling them to invoke God’s name in a zimmun. On the subject of completing a zimmun, Rabbi Yehoshua ben Levi said: Nine Jews and a slave join together to form a zimmun of ten. The Gemara raises an objection: There was an incident involving Rabbi Eliezer, who entered a synagogue and did not find a quorum of ten, and he liberated his slave and he completed the quorum of ten. From this we may infer that if he freed his slave, yes, he may join the quorum of ten, but if he did not free him, no, he may not join the quorum of ten. The Gemara responds: In that case, two were required to complete the quorum; Rabbi Eliezer freed one and fulfilled his obligation with another one, who completed the quorum of ten without being freed. With regard to this incident, the Gemara asks: How did he do that? Didn’t Rav Yehuda say: Anyone who frees his Canaanite slave violates a positive mitzva, as it is stated with regard to Canaanite slaves: “You will keep them as an inheritance for your children after you, to hold as a possession; they will serve as bondsmen for you forever” (Leviticus 25:46)? How, then, could Rabbi Eliezer have freed his slave? The Gemara answers: The case of a mitzva is different. The Gemara asks: It is a mitzva that comes through a transgression, and a mitzva fulfilled in that manner is inherently flawed. The Gemara responds: A mitzva that benefits the many is different, and one may free his slave for that purpose.

מַהוּ דְּתֵימָא: גּוֹי בְּהֶפְקֵירָא נִיחָא לֵיהּ, דְּהָא קַיְימָא לַן דְּעֶבֶד וַדַּאי בְּהֶפְקֵירָא נִיחָא לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: דְּהָנֵי מִילֵּי גָּדוֹל, דִּטְעַם טַעַם דְּאִיסּוּרָא, אֲבָל קָטָן — זְכוּת הוּא לוֹ.

Rav Huna’s statement was necessary lest you say: With regard to a gentile, licentiousness is preferable for him, so conversion is contrary to his interests, just as we maintain that with regard to a slave, licentiousness is certainly preferable. Just as a slave has no interest in assuming the restrictions that come with freedom, in that a freed Canaanite slave is a convert to Judaism, a gentile would have the same attitude toward conversion. Therefore, Rav Huna teaches us: That applies only with regard to an adult, who has experienced a taste of prohibition. Therefore, presumably he prefers to remain a slave and indulge in licentiousness. However, with regard to a minor, who did not yet engage in those activities, it is a privilege for him to convert.

וְהִלְכְתָא: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד כָּשֵׁר, בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. רָבָא אַכְשְׁרֵיהּ לְרַב מָרִי בַּר רָחֵל וּמַנְּיֵיהּ בְּפוּרְסֵי דְּבָבֶל, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר מָר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ — כׇּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים אַל יְהוּ אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, הַאי, כֵּיוָן דְּאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל — ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ״ קָרֵינַן בֵּיהּ.

The Gemara concludes: And the halakha is that with regard to a gentile or slave who engaged in intercourse with a Jewish woman, the lineage of the offspring is unflawed, whether she was an unmarried or a married woman. The Gemara cites a related halakha: Rava ruled that Rav Mari bar Raḥel, who was the son of a gentile father and a Jewish mother, was fit to marry into the congregation of Israel, and furthermore he appointed him as one of the officials [pursei] of Babylonia. And although the Master said that from the verse, “You shall place a king over you whom the Lord your God shall chose; from among your brethren shall you place a king over you” (Deuteronomy 17:15) it is derived that not only with regard to the kingship but also with regard to all positions of authority that you appoint, the incumbents may be selected only from among your brethren who share your Jewish lineage. Nevertheless, with regard to this one, i.e., Rav Mari bar Raḥel, since his mother is of Jewish lineage, we call him “from among your brethren,” and so he is eligible.

״הֵילָךְ מָנֶה וְהִתְקַדְּשִׁי לִפְלוֹנִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת, מִדִּין עֶבֶד כְּנַעֲנִי. עֶבֶד כְּנַעֲנִי, לָאו אַף עַל גַּב דְּלָא קָא חָסֵר וְלָא מִידֵּי – קָא קָנֵי נַפְשֵׁיהּ, הַאי גַּבְרָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא קָא חָסֵר וְלָא מִידֵּי – קָא קָנֵי לַהּ לְהַאי אִיתְּתָא. מִי דָּמֵי? עָרֵב, הַאי דְּקָא קָנֵי לֵיהּ קָא חָסַר מָמוֹנָא, הַאי גַּבְרָא קָא קָנֵי לַהּ לְהַאי אִיתְּתָא וְלָא קָא חָסַר וְלָא מִידֵּי! עֶבֶד כְּנַעֲנִי יוֹכִיחַ, דְּלָא קָא חָסַר מָמוֹנָא וְקָא קָנֵי נַפְשֵׁיהּ. מִי דָּמֵי? הָתָם הָךְ דְּקָא מַקְנֵי קָא קָנֵי, הָכָא הַאי אִיתְּתָא קָא מַקְנְיָא נַפְשַׁהּ וְלָא קָא קָנְיָא וְלָא מִידֵּי! עָרֵב יוֹכִיחַ, אַף עַל גַּב דְּלָא קָא מָטֵי הֲנָאָה לִידֵיהּ מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ.

The Gemara discusses a similar case: If a man gives one hundred dinars to a woman and says to her: Here are one hundred dinars for you, and with this money you become betrothed to so-and-so, she is betrothed, as derived from the halakha of emancipating a Canaanite slave. With regard to a Canaanite slave, is it not the case that he acquires himself and is freed when someone gives his master money to emancipate the slave, even though he loses nothing of his own? With regard to this man too, i.e., the third party, even though he loses nothing of his own, he acquires this woman by means of the other man’s payment. This consideration alone is insufficient, as one could still ask: Are these cases comparable? In the case of a guarantor, the one who acquires the item in question, which in this case is the commitment of the guarantor, is the one who loses money when he gives the loan. By contrast, in the situation at hand, this man, the third party, acquires the woman and loses nothing of his own. Therefore, the Gemara comments: The emancipating of a Canaanite slave can prove it, as he does not lose his own money and nevertheless he acquires himself. This consideration alone is insufficient, as one could still ask: Are these cases comparable? There, with regard to a slave, the one who transfers ownership is the one who acquires it, as the master transfers ownership of the slave to the slave, and he himself acquires the money from the donor. Here, this woman transfers herself and she does not acquire anything. Rather, in this regard the case of a guarantor can prove it, as even though he receives no benefit from the creditor, nevertheless, he commits himself, just like the woman in this case. In this manner one can derive that the woman is betrothed in this case from a combination of those two halakhot.

עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה. נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה אוֹ בַּחֲלִיפִין אוֹ בִּמְשִׁיכָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. וְעֶבֶד קָטָן הֲרֵי הוּא כִּבְהֵמָה וְנִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה כִּמְשִׁיכַת הַבְּהֵמָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה כָּל הַדְּרָכִים שֶׁהָעֲבָדִים נִקְנִין בָּהֶן: כֵּיצַד קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶחָד לְרַבּוֹ מָעוֹת וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּצֵא עַבְדְּךָ בָּהֶם לְחֵרוּת כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל הָרַב אֶת הַכֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת. וְאֵין צָרִיךְ דַּעַת הָעֶבֶד שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן אִם נָתַן אֶחָד לְעֶבֶד מָעוֹת וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת אִם רָצָה הָאָדוֹן לְקַבֵּל הַמָּעוֹת יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת וְאִם לֹא רָצָה לֹא קָנָה הָעֶבֶד הַמָּעוֹת שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיֵּצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת. וְאֶחָד הַכֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף בֵּין לִקְנוֹתוֹ בֵּין לְהַקְנוֹת עַצְמוֹ לוֹ: כֵּיצַד בִּשְׁטָר. כּוֹתֵב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס הֲרֵי אַתְּ בֶּן חוֹרִין אוֹ הֲרֵי אַתְּ שֶׁל עַצְמְךָ אוֹ אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּעִנְיָן זֶה שֶׁזֶּה הוּא גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר. וּמוֹסֵר לוֹ אֶת הַשְּׁטָר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ וּמְסָרוֹ לוֹ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. הֲרֵי זֶה יָצָא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי גִּטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד. אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא בִּכְתָב הֲרֵי אַתְּ בֶּן חוֹרִין הֲרֵי אַתְּ שֶׁל עַצְמְךָ אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים בְּבֵית דִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּחְרֵר שֶׁאֵין הָעֶבֶד יוֹצֵא לְחֵרוּת אֶלָּא בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. והַכּוֹתֵב לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם לֹא אָמַר כְּלוּם:

A Canaanite slave is acquired through five means and acquires his freedom through three. He may be acquired through the transfer of money, the transfer of a deed of purchase, the manifestation of one's ownership, a kinyan chalifin or by drawing him after oneself. He acquires his freedom through the transfer of money, the transfer of a legal document and because of the loss of the tips of his limbs or organs. A Canaanite slave who is a minor is like an animal and is acquired by drawing him after oneself as one draws an animal. We have already explained in the beginning of this book all the means by which a slave is acquired. How can a Canaanite slave acquire himself through the transfer of money? When another person gave the slave's master money, telling him: "This is yours with the intent that your slave be granted his freedom because of it." Once the master receives the money or merchandise worth money, the slave is granted his freedom. There is no need for the slave to know of this matter, for it is to his advantage to be released. And something that is to a person's advantage can be acquired on his behalf outside his presence. Similarly, the slave can be freed if a person gives the slave money, specifying that it is given to him "with the intent that he use it to obtain his freedom." Should the master desire to accept the money, the slave is granted his freedom. If the master does not desire to accept the money, it is not acquired by the slave, because it was given to him only with the intent that he purchase his freedom with it. Both money or merchandise worth money are effective in acquiring the slave or in his acquiring his freedom. How does a slave achieve his freedom through the transfer of a legal document? The master must write to him on a paper or on a shard: "Behold, you are a free man," "Behold, you are your own property," "I no longer have anything to do with you," or other statements that share this theme. For this is the primary content of a bill of release. Afterwards, he gives him the document in the presence of two witnesses. Similarly, if witnesses have signed on the bill of release and he gives the slave the bill of release in private, he attains his freedom. For the bill of release and his capacity to receive it come at the same time. Different rules apply if the master tells the slave "Behold, you are a free man," "Behold, you are your own property," but does not write it in a document: Even though witnesses testify in court that the master made such statements, and even if the master affirmed the statements with a kinyan, the slave has not yet been freed. For a slave is not granted freedom except through the transfer of money, the transfer of a legal document or because of the loss of the tips of his limbs or organs. When a person writes in a legal document to his maid-servant: "Behold you are permitted to any man," his statement is of no consequence.

אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ שָׁלוֹם. אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, יא) "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן הַמַּס וְלֹא קִבְּלוּ הָעַבְדוּת אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הָעַבְדוּת וְלֹא קִבְּלוּ הַמַּס. אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ שְׁנֵיהֶם. וְהָעַבְדוּת שֶׁיְּקַבְּלוּ הוּא שֶׁיִּהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְמַטָּה וְלֹא יָרִימוּ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא יִהְיוּ כְּבוּשִׁים תַּחַת יָדָם. וְלֹא יִתְמַנּוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. וְהַמַּס שֶׁיְּקַבְּלוּ שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ בְּגוּפָם וּמָמוֹנָם. כְּגוֹן בִּנְיַן הַחוֹמוֹת. וְחֹזֶק הַמְּצוּדוֹת. וּבִנְיַן אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ט, טו) "וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָםִ" (מלכים א ט, יט) "וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה" (מלכים א ט, כ) "כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי" (מלכים א ט, כא) "וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א ט, כב) "וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו": וְיֵשׁ לַמֶּלֶךְ לְהַתְנוֹת עִמָּהֶם שֶׁיִּקַּח חֲצִי מָמוֹנָם אוֹ הַקַּרְקָעוֹת וְיַנִּיחַ כָּל הַמִּטַּלְטְלִין אוֹ הַמִּטַּלְטְלִים וְיַנִּיחַ הַקַּרְקָעוֹת כְּפִי מַה שֶּׁיַּתְנֶה:

War, neither a milchemet hareshut or a milchemet mitzvah, should not be waged against anyone until they are offered the opportunity of peace as Deuteronomy 20:10 states: 'When you approach a city to wage war against it, you should propose a peaceful settlement.' If the enemy accepts the offer of peace and commits itself to the fulfillment of the seven mitzvot that were commanded to Noah's descendents, none of them should be killed. Rather, they should be subjugated as ibid.:11 states: 'They shall be your subjects and serve you.' If they agree to tribute, but do not accept subjugation or if they accept subjugation, but do not agree to tribute, their offer should not be heeded. They must accept both. The subjugation they must accept consists of being on a lower level, scorned and humble. They must never raise their heads against Israel, but must remain subjugated under their rule. They may never be appointed over a Jew in any matter whatsoever. The tribute they must accept consists of being prepared to support the king's service with their money and with their persons; for example, the building of walls, strengthening the fortresses, building the king's palace, and the like as I Kings 9:15-22) relates: "This is the tribute which Solomon raised to build the House of God, his own palace, the Milo, the wall of Jerusalem,... and all the store-cities which Solomon had... All the people that remained from the Amorites... upon them did Solomon lay a tribute of bondservice until this day." In contrast, Solomon did not make bondsmen out of the children of Israel. They were men of war, his personal servants, his princes, his captains, the officers of his chariots, and his horsemen. In the settlement he offers, the king may propose that he is entitled to take half their financial resources. Or he may propose to take all their landed property and leave them their movable property; or to take all their movable property and leave their land.

וּמַה הִיא הַחֲזָקָה בְּקִנְיַן עֲבָדִים. שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בַּעֲבָדִים בִּפְנֵי רַבּוֹ. כֵּיצַד. הִתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ אוֹ שֶׁהִנְעִיל לוֹ מִנְעָלוֹ. אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ כֵּלָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ. אוֹ שֶׁהִפְשִׁיטוֹ אוֹ סָכוֹ אוֹ גֵּרְדוֹ אוֹ הִלְבִּישׁוֹ אוֹ הִגְבִּיהַּ אֶת רַבּוֹ קָנָה. וְכֵן אִם הִגְבִּיהַּ הָרַב אֶת הָעֶבֶד קָנָה:

עֶבֶד כְּנַעֲנִי הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע לִקְנִיָּה וְנִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה:

יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לְעַבְדּוֹ כְּנַעֲנִי עָשָׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ אֶלָּא יֵלֵךְ וְיִשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹת הָעֲבָדִים שֶׁבֵּינֵיהֶם.

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אִם תֹּאמַר אִם כֵּן בְּמָה אֶשְׁתַּמֵּשׁ? בַּעֲבָדַי אֵינִי מוֹשֵׁל, בָּאֻמּוֹת אֵינִי נוֹחֵל, שֶׁהֲרֵי הִזְהַרְתַּנִי לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, אֶלָּא מִי יְשַׁמְּשֵׁנִי? מאת הגוים. הֵם יִהְיוּ לְךָ לַעֲבָדִים (שם): אשר סביבתיכם. וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ גְּבוּל אַרְצְכֶם, שֶׁהֲרֵי בָהֶם אָמַרְתִּי לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך BUT THY MAN-SERVANT AND THY MAID-SERVANT WHO MAY BE THINE [SHALL BE OF THE NATIONS THAT ARE ROUND ABOUT YOU] — If you should say, “But if this be so (that I must treat my Jewish servant with so much regard), by whom shall I be served? Over my Jewish servants I have no power; of the Canaanite people I cannot possess any for You have warned me, (Deuteronomy XX 16) “Thou shalt keep alive any soul"! Who then shall serve me?” Then I reply — מאת הגוים OF THE OTHER NATIONS — they may be servants to you. אשר סביבתיכם [THE NATIONS] WHO ARE ROUND ABOUT YOU — not, however, those who live within the boundaries of your land; for with regard to them I have indeed told you, “Thou shalt keep alive no soul” (Sifra, Behar, Section 6 3).

מִצְוַת עֲבוֹדָה בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי לְעוֹלָם – שֶׁנַּעֲבֹד בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי לְעוֹלָם, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא נְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ לְעוֹלָם וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לְחֵרוּת כִּי אִם בְּשֵׁן וְעַיִן כְּמוֹ שֶׁבָּא בַּכָּתוּב (שמות כא כו כז), אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים הַדּוֹמִין לָהֶם, כְּלוֹמַר, אֵבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין, כְּמוֹ שֶׁבָּא עַל זֶה הַפֵּרוּשׁ הַמְּקֻבָּל (קידושין כד, א), שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מו) לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין בְּפֶרֶק הַשּׁוֹלֵחַ (גיטין לח, ב) אָמַר רַב יְהוּדָה כָּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ". וְעֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְרָא, אֶחָד מִכָּל הָאֻמּוֹת שֶׁקָּנָהוּ יִשְׂרָאֵל לְעַבְדוּת, אֲבָל נִתְיַחֲסוּ כָּל הָעֲבָדִים בְּשֵׁם כְּנַעַן, מִפְּנֵי שֶׁכְּנַעַן נִתְקַלֵּל לִהְיוֹת עֶבֶד הוּא וְזַרְעוֹ לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשָׁה זוֹ שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בָּהּ לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶם תְּדַבֵּר בִּכְנַעֲנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה, וּכְתִיב לְמַעְלָה מִזֶּה לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, יָדוּעַ לַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּלָאו דַּוְקָא מִשְׁפַּחַת כְּנַעַן וַאֲשֶׁר בְּאַרְצָם נִקְרָאִים עֲבָדִים כְּנַעֲנִים, דְּהוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין עֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר.

The commandment of work with a Canaanite slave forever: That we have a Canaanite slave work forever, meaning that we should never manumit him; and he should only go free for [suffering the loss of] a tooth or limb, as it appears in Scripture (Exodus 21:26-27) — or from the main limbs that are similar to them, meaning limbs that do not grow back, as the accepted traditional explanation comes about this (Kiddushin 24a) — as it is stated (Leviticus 25:46) “you shall work them forever.” And they, may their memory be blessed, said (Gittin 38a), “Rav Yehudah said, ‘Anyone who manumits his slave is in violation of a positive commandment, as it says, “you shall work them forever.”’” And [any] one from all of the [other] nations who was acquired by a Jew as a slave is called a Canaanite slave. But all slaves are attached with the name, Canaan, because Canaan was cursed to be a slave — he and his progeny — forever. And even though this section in which we were commanded to subjugate them is speaking about Canaanites — as it is written (Leviticus 25:44), “from the peoples that surround you may you purchase a slave or maid-servant,” and it is written earlier (Leviticus 25:38), “to give to you the Land of Canaan” — it was known to the Sages, may their memory be blessed, that it was not only Canaan and those in their land that were called Canaanite slaves. As the law is the same for all the rest of the nations — that they have the status of a Canaanite slave in every matter.

גופיה לא קדיש - פי' בקונט' שאינו ראוי למזבח ולא לבד"ה לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר ע"כ לדמי קאמר אע"ג דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא וי"ל כדפירש בקונטרס בסמוך דאפי' אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרי' בהמנחות והנסכים (מנחות קא.) כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית כדאמר בפרק קמא דתמורה (דף ו.) דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש ועוד מאי קפריך מאך כל חרם דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי ונראה לפרש גופיה לא קדיש פי' ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים ופריך אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו: אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות - וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן גיטין נב.) גבי יתומין דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כו' ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין:

גופיה לא קדיש‎—His body is not sanctified OVERVIEW רב taught if one is מקדיש his slave (he said, ‘my slave should be הקדש’), the slave is freed. The גמרא explains the reason is because גופו לא קדיש (the body is not sanctified) and לדמי לא קאמר (the master did not say that I am מקדיש him for his value). There is a dispute between רש"י and תוספות how two explain these two reasons. There are three types of קדושת דמים (which are not brought as a קרבן) which are discussed in this תוספות‎. 1. קדושת בדק הבית where the item itself is used to repair or improve the ביהמ"ק (such as being מקדיש stones, wood, etc.). 2. קדוש לימכר, where the item itself cannot be used directly to repair the ביהמ"ק, but the גזבר sells the item (a בהמה בעלת מום) and the money is used for בד"ה. 3. דמיו עלי, where the person says, ‘I am donating to the ביהמ"ק the value of this item’; the item (which does not necessarily need to belong to the נודר), remains in the possession of the owner, but whoever made this נדר must pay הקדש its value. -------------------------- פירש בקונטרס שאינו ראוי למזבח ולא לבדק הבית – רש"י explained that גופיה לא קדיש, for the עבד is not fit either for the מזבח (to be brought as a קרבן) nor is he fit for the בדק הבית; רש"י continues explaining the גמרא, we cannot say he meant to give הקדש the value of the slave, for – לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי‎ – He did not say I am obligating myself to pay הקדש the value of this slave, for if that was his intention, the master should have said, I am giving to הקדש the value of my slave. רש"י continues responding to an anticipated question – ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר‎ – And the case of עבד is not similar to one who is מקדיש a בהמה טמאה (where the rule is that he has to pay הקדש the value of the בהמה טמאה; however we do not say this regarding המקדיש עבדו), for there (by המקדיש בהמה טמאה) since we cannot say that the master meant that the בהמה should be part of the עם קדוש, therefore – על כרחך לדמי קאמר אף על גב דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר‎ – Perforce we must say that he meant to be מקדיש its value, even though he did not say, ‘I am giving its value’, nevertheless it is understood that he meant, ‘the animal is קדושה in order to sell it (and give its value to הקדש) – אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר – However here where the קדושה is applicable to the body of the עבד (he can become a part of the עם קדוש), we do not assume that he meant to be מקדיש merely the value of the slave, rather he meant the slave should be holy as part of the עם קדוש‎. This concludes תוספות citation of רש"י. תוספות asks on פירש"י: ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא – And if you will say; but why did not the גמרא also explain that the master did not mean that the עבד is קדוש to be sold; the גמרא should have explained this since this is a different issue – תוספות answers: ויש לומר כדפירש בקונטרס בסמוך דאפילו אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות‎ – And one can say; as רש"י explains shortly that even if he said so explicitly that the עבד should be קדוש so that he should be sold; the עבד goes free – מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם‎ – For it is similar to one who designates whole [unblemished] animals for בד"ה, where the rule is they never leave the sanctity of the מזבח (they are to be brought as קרבנות), similarly here since according to רב when he is מקדיש his עבד, the עבד is fit to become part of עם קדוש (similar to a בהמה תמימה which is ראויה למזבח), so even if he says קדוש לימכר (which is similar to מתפיס תמימים לבד"ה) the עבד becomes free, part of עם קדוש (just like the תמימים are not יוצא מידי מזבח לעולם) – ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן‎ – And therefore the גמרא does not establish that ברייתא of אין הגזברין in a case where for instance the master said regarding his slaves that they should be קדושין for their value (meaning קדוש לימכר), for even if he said so, they still go free. In Summation: רש"י interprets גופו לא קדיש to mean that the עבד is not fit for the מזבח or בד"ה. לדמי לא קאמר means the master did not say that he wants to give הקדש the value of the עבד‎. Therefore the עבד is freed even if the master said he is קדוש לימכר, for it is similar to מתפיס תמימים לבד"ה. תוספות has a difficulty with פירש"י: ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים‎ – However there is a difficulty; if we are comparing מקדיש עבדו to מתפיס תמימים‎ – נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית – Let us say that even though the slave is freed, he still requires redemption and the redemption money should be allocated for the בד"ה – כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קא,א) – Just as it is by מתפיס תמימים for the בד"ה where the rule is that the animal is sold for usage on the מזבח, as the גמרא states in פרק המנחות והנסכים‎ – כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית‎ – That when they (the תמימים that were נתפס לבד"ה) are redeemed they can only be redeemed for use of the מזבח and the money paid for the redemption goes to the בד"ה – כדאמר בפרק קמא דתמורה (דף ו,א) דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי‎ – As the גמרא states in the first פרק of מסכת תמורה, that even though the one who was מתפיס תמימים לבד"ה transgressed a לא תעשה, nevertheless what is done is done and בד"ה receives the פדיון money. Similarly the same should be true here as well that the פדיון money for the עבד should go to בד"ה – ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש – But seemingly it appears from our גמרא that the master meant that the עבד should be עם קדוש, but no money needs to be given to הקדש‎. The question is why is there a difference between מתפיס תמימים לבד"ה and מקדיש עבדו, since רש"י maintains they are similar?! תוספות has an additional question: ועוד מאי קפריך מאך כל חרם‎ – And furthermore why does the גמרא ask on רב (who said המקדיש עבדו יצא לחירות) from the ברייתא of אך כל חרם (where it states that it belongs to הקדש) – דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר‎ – For there (in the case of the ברייתא) where he used the term of חרם, it is not applicable to say that למיהוי עם קדוש קאמר (for חרם has no connection to עם קדוש) therefore we can say he meant קדוש לימכר (like by a בהמה טמאה) but when he is מקדיש an עבד where we can say למיהוי עם קדוש קאמר, we say that יצא לחירות‎ – תוספות continues to ask on פירש"י: ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי – And in addition when the גמרא answered that the ברייתא of אך כל חרם is discussing a case where the master said לדמי explicitly, which according to פירש"י [must] mean that the master said, I am obligated to give the value of my עבד ושפחה (only in that case do they not go free); the reason רש"י must interpret לדמי in this manner is – דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות – For if he was מקדיש them for their value (הקדישם לימכר) they would go out free – ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי‎ – So if this is indeed so (that לדמי means merely דמיו עלי) then why does the ברייתא teach the case by his servants and שפחות, even if they are the עבדים ושפחות of his friend and he said דמיהם עלי, he is also obligated to pay בד"ה their value – תוספות continues to press his point – ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי‎ – And also why are כנענים different, even by עבדיו ושפחותיו העברים the law is also that he must pay בד"ה‎! This concludes תוספות questions on פירש"י. In summation: תוספות asks on פירש"י; 1. Why is there no חיוב פדיון on the עבד if he meant/said קדוש לימכר as there is by מתפיס תמימים‎. 2. How can the גמרא ask from חרם, there it cannot mean עם קדוש‎. 3. If the ברייתא of אך חרם is in a case of דמיהם עלי then why does it need to be his slave, and 4.why an עבד כנעני it could even be an עבד עברי‎. תוספות offers his interpretation of גופיה לא קדיש and לדמי לא קאמר: ונראה לפרש גופיה לא קדיש פירוש ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה‎ – And the preferred explanation is that גופיה לא קדיש means that his body will not become אסור בהנאה like a בהמה טמאה which was הוקדש where one transgresses מעילה if he derives any benefit from her – וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא‎ – And similarly by one who was מקדיש the ground, if he uprooted a spade full and even if he derived benefit from the קרקע while it is still attached, there still is a prohibition (מדרבנן); however if he was מקדיש an עבד there can be no איסור הנאה‎. תוספות continues when the גמרא says – לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר – He did not say לדמי; it means the master did not say that the body of the עבד should be קדוש that we sell it. תוספות concluded explaining these two expressions (גופו לא קדיש and לדמי לא קאמר), and now continues with explaining the גמרא – והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים- And now it is well understood that the גמרא ask from כל חרם for we see there that קדושה takes hold of the עבדים ושפחות that they become אסור בהנאה like one who is מחרים the rest of his assets – ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם‎ – And the גמרא answered that he said לדמי meaning that they should be sold for הקדש and we are not discussing that he was מקדיש them using the term חרם, but rather he was מקדיש them לימכר (which means לדמי) – והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים – And now it is understood that this applies exclusively to עבדיו ושפחותיו הכנענים‎ – ופריך אידך נמי דאמר לדמי – So the גמרא asked let us say that the other ברייתא of אין הגזברין is also discussing a case where he said לדמי (meaning קדוש לימכר) – ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו: And the גמרא answered if so (that he was מקדיש them לימכר) why are the גזברין involved here; whoever was מקדיש the עבדים for דמיו he will redeem them and it will belong to him (and [only] he will be able to free the עבד). SUMMARY רש"י maintains הקדיש עבדו לימכר he is freed, while תוספות maintains he is not freed. THINKING IT OVER According to תוספות that if one merely owns קנין ממון he cannot be משחרר the עבד, so regardless of רב, the ברייתא of אין הגזברין is difficult, for מאי עבידתייהו since they only have a קנין ממון‎. Why is the גמרא asking on רב‎?! אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות‎—The treasurers are not permitted to set them free OVERVIEW The ברייתא stated that if someone was מקדיש his עבדים, the גזברין are not permitted to set the עבדים free, rather they may sell the עבדים to others (with the money going to הקדש), and the buyers may free them. תוספות explains the reason for this rule. --------------------------- וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן נב,א) גבי יתומין‎ – And the גמרא states a similar ruling in פרק הנזקין regarding orphans – דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כולי‎ – that the trustees of the estate are not permitted to set the slaves free, but rather they can sell the slaves to others, etc. and the others may free them – ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש – And it seems that this is the reason, that it is forbidden to dispose of the slaves by means of emancipating them since the trustees (and the גזברים) are demeaning the property of יתומים and הקדש‎ – אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין: However, when the dispose of the עבדים by selling them, everyone knows that the אפוטרופסין וגזברין are selling them for their full value. SUMMARY גזברין and אפוטרופסין cannot free the עבדים (even if they pay the full value of their redemption) because people are suspicious that they took less than the true value. THINKING IT OVER Why does not תוספות learn like פירש"י here (and in הנזקין) that the גזברין (or אפוטרופסין) cannot be משחרר the עבדים since אין גופן קנוי להם‎?

שאלה שפחות אלו הקנויות לנו אם דינן כעבד אחר שהן קנויות למעשה ידיהן ואם הם בכלל גזירותיהם: תשובה לא נתברר מלשון השאלה לאיזה ענין אתה שואל, אם לענין שביתה אתה אומר כלומר שנהיה מצווין על שביתתן במלאכתן הרי אלו ודאי בכלל ואסורות במלאכת ישראל כעבד, אע״פ שיש מרז״ל שסבורים לומר בכל עבד שאין אנו מצווין על שביתתו אא״כ הוא עבד תושב כלומר שקבל עליו שבע מצות בני נח ויש להם על מה שיסמוכו במסכת כריתות, אלא שאין דעתי נוטה כן אלא כל העבדים שלנו בכלל שביתת מלאכה, ואין זה מקום אריכות לפי שלא באה שאלתך על זה. ואם עיקר שאלתך לומר אם אנו מוזהרים על בשוליהן ואם הם בכלל גזירות שגזרו חכמים על הכותים, בודאי הרי הן בכלל ביין של ישראל ובגבינותיהן ובכלל כל הגזירות אלא שיש מרבותינו נ״נ שעממו על בשולי העבדים והשפחות שלנו להתיר ונותנים טעם לדבריהם שאין איסור הבישול אלא מגזירת חתנות ואין גזירת תחנות וקירוב הדעת בהן אלא במי שעושה מרצונו מאהבת ישראל ואלו עושין בין ירצו בין לא ירצו ואין קירוב הדעת בזה ולא גזירת חתנות, ומ״מ אין דבריהם מחוורין בעינינו ואין אנו סומכין על זה אלא נוהגין אנו איסור בבשוליהם ואפילו בדיעבד:

עבדים - כולל להעניק עבד אברי ואמה העבריה, לדון עבד עברי כהלכותיו, לעבוד בעבד כנעני לעולם...

הקונה עבד עובד כוכבים מישראל או מעובד כוכבים וכן עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל או שמכר בניו ובנותיו הרי הוא כעבד כנעני אלא שאותו שלוקח מעובד כוכבים אין גופו קנוי אלא למעשה ידיו אלא אם כן קנאו בדינא דמלכותא (ממשמעות התוספות וד"ע לדעת הרמב"ם ועב"י) ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כעובד כוכבים לכל דבר ולאחר שיטבילנו לשם עבדות הוא עבד וחייב במצות שהאשה חייבת בהן ובעבד זה מותר לעבוד בפרך ואף על פי שהדין כך ממדת חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשקה ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים ולא ירבה עליו צעקות וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו: מלך עובד כוכבים שעשה מלחמה והביא שבויים ומכרם וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיה עושה עמו מלחמה יביא וימכור לעצמו וכן אם היו דיניו דכל מי שלא יתן המס ימכר או מי שיעשה כך וכך או לא יעשה ימכר הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר: עבד כנעני בין קנאו בעודו עובד כוכבים בין קנאו אחר שהטבילו רבו נקנה בכסף או בשטר או בחזקה בין קנאו מעובד כוכבים בין קנאו מישראל וחזקה הוא שישתמש בו כגון שיתיר לו מנעלו או ינעילנו או שהוליך כליו לבית המרחץ או הלבישו או הפשיטו הרחיצו סכו או גרדו: הגה ודוקא אלו שהם שמוש לגופו אבל עשה לו שאר מלאכה כגון שתפר בגדיו לא (טור וע"פ עב"י):

שנינו בתורת כהנים פרשת בהר: "לעולם בהם תעבודו" – אין לך בהם אלא עבודה בלבד. כלומר: שאתה רשאי לעבוד בו כל עבודה שתרצה. ומכל מקום אינו רשאי להכותו ולצערו ולביישו. כדאמרינן בנידה (נידה מז א): לעבודה נתתיו ולא לבושה. והרי אם הרגו – נהרג עליו, חוץ מיום או יומים ואילך. מיהו אם הכהו וחבל בו וביישו – פטור מן התשלומין, דתנן: החובל בעבד כנעני שלו – פטור מכולם, בבבא קמא פרק "החובל" (פירוש הראב"ד). עוד שנינו שם: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" – בו אין אתה רודה בפרך, רודה את בבן חורין בפרך. כלומר: אם הוא שכיר שלך (שם), שהרי על מנת [כן] השכיר את עצמו. וכתב הרמב"ם סוף פרק תשיעי (רמב"ם הלכות עבדים ט): מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מכל מקום מידת חסידות ודרכי חכמה שיהא אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו. ויאכילהו וישקיהו מכל מאכל ומשקה. חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל מאכל שהיה אוכל (כתובות סא א). (ובירושלמי פרק "החובל" איתא: רבי יוחנן הוה אכל קופר בשר ויהיב לעבדיה. שתי חמרא ויהיב לעבדיה. וקרי אנפשיה: "הלא בבטן עשני עשהו".) ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר: "כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו'". וכן לא יבזיהו, לא ביד ולא בדברים וכו' ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש באיוב: "אם אמאס משפט עבדי וגו'". ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעובדי כוכבים, אבל זרעו של אברהם אבינו רחמנים הם על הכל וכו' "ורחמיו על כל מעשיו". וכל המרחם – מרחמים עליו, שנאמר: "ונתן לך רחמים, ורחמך והרבך". עד כאן לשונו. (עד כאן הלכות עבד כנעני. ועתה נבאר בסייעתא דשמיא הלכות עבד עברי, עם שאינו נוהג אלא בזמן היובל.)

כיצד בשטר כותב על הנייר או על החרס הרי אתה בן חורין או הרי אתה לעצמך או אין לי עסק בך ומוסרו לידו או לאחר בשבילו אפילו בלא ידיעת העבד שזכות הוא לו שיצא מתחת יד רבו לחירות ואם מוחה בידו מלקבלו לא יצא בו לחירות:

How does a slave achieve his freedom through the transfer of a legal document? The master must write to him on a paper or on a shard: "Behold, you are a free man," "Behold, you are your own property," "I no longer have anything to do with you," And handed over to him or to another for him, Even without the knowledge of the slave because it is benefit to him to be freed from under the master's hand to freedom, however if he protests when he receives it he does not go free.

שיעבוד בע"כ לעולם כו'. הדינים מבוארים בר"מ פ"ה מהלכות עבדים עד סוף פ"ט וביו"ד סימן רס"ז ואכתוב בקיצור. כל א' מכל באי העולם חוץ מישראל מאיזה אומה והן זכרים הן נקבות יכולים למכור עצמם לעבד או לשפחה לישראל או לישראלית ומלין וטובלין אותם לשם עבדות או שפחה בטבילה לבד והם נקראים עבדים כנעניים וחייבים במצות כנשים וכל הדינים של עבדים שבא בש"ס ובר"מ ופוסקים. הן העבדים ושפחות הללו והן עכו"ם המוכר עצמו או שהיה עבד אצל עכו"ם וכן עכו"ם יכול למכור בניו ובנותיו לעבדים ולשפחות כ"ה בר"ם והכסף משנה לא הראה מקומו וכתב דמבואר בכתוב מהם תקנו וממשפחתם כו' והוא קצת חידוש דהר"מ יכתוב דין בעצמו מה שלא נתבאר בש"ס או באיזה ברייתא כו'. והנה לא חילק בין בניו ובנותיו קטנים או אפילו גדולים ונראה שכל שכבושים ת"י אביהם יכול למכרם וגם לא ביאר אם האם ג"כ יש לה רשות בזה וגוף הדבר צ"ע שהתורה תתן רשות לב"נ על בניו ובנותיו אך בודאי מצא כן הר"מ באיזה מקום הנעלם מאתנו. והנה עכו"ם שיש לו עבד אין לו קנין הגוף בעבד דגזירת הכתוב מהם תקנו כו' ולא הם קונים זה מזה ויש לו רק קנין למע"י לפיכך אם ישראל קונה ע"כ אצל עכו"ם אינו קונה אותו קה"ג לפיכך אם קדם העבד וטבל א"ע לשם ב"ח הרי הוא ב"ח וכן יכול לומר לו באפי בי תרי זיל כיון דאין לו קה"ג בו ולא נקנה לו קה"ג רק במיל' וטביל' לשם עבדות ועכו"ם שמכר עצמו דעת הכסף משנה בר"מ דיש לו תיכף קה"ג כר"א ביבמות וכן מביא המחבר בש"ע ודעת הלחם משנה דפוסק כר' אחאי דבכ"ע אינו נקנה קה"ג רק בטבילה ועיין בטויו"ד שיטות בזה. ודע הא דמבואר דקדם וטבל כו' וכן דנקנה בטבילה היינו בשפחות או בעבדים שנימולים ואין מחוסרין רק טבילה כי מילה קודם הטבילה כמבואר אבל אם לא היו נימולים אין הטבילה בעצמה מועלת כלום כי אין העבד נכנס לכלל ע"כ להתחייב במצות בלא מילה וטבילה כמו גר וז"פ בש"ס ור"מ ופוסקים והמעשים המבוארים בש"ס גבי בלוריא הגיורת ומנימין עבד דר"א בוודאי היה המעשה שהיו נימולים וז"פ ועיין ביו"ד סי' רס"ח דעת הרמב"ן דגבי גר טבל ואח"כ מל ג"כ הוא גר. אם כן בעבד שטבל קודם ומל עצמו אח"כ לשם ב"ח הוא ב"ח כי עתה נכנס לחיוב המצות וצריך רבו להטיל עליו עבדות בשעת המילה כמבואר בש"ע הכלל באותו עשייה שנכנס לקדושה בעשייה זו יכול שיעשה ב"ח באותו עבד שאין לרבו קה"ג ואחר שנכנס לעבדות במילה וטבילה יש לרבו בו קה"ג וזה פשוט ועיין ביו"ד בב"י. והנה לשיטה זו דבמוכר עצמו יש לאדון ג"כ קה"ג אפילו בלא טבילה נראה ג"כ דמוכר בניו ובנותיו יש להאדון קה"ג כמו מ"ע כיון דהתורה נתנה רשות למכור ה"ל כאילו מ"ע דוקא לקנות זא"ז גזרה התורה דא"י ואין לו קנין הגוף בחבירו אבל בניו ובנותיו דבלא קנין נתנה התורה רשות אם כן הדין כמו מ"ע כנ"ב. והנה בע"כ שאינו נקנה לו קה"ג פשוט דהו"ל כפועל ואין לו דין עבד לענין מה שקנה עבד כו' והרבה דברים המבואר בש"ס דיד עבד כיד רבו דאין הגוף קנוי לו כלל ובעבד שאינו מהול וטבל לשם עבדות ומכר עצמו דיש לו קה"ג לשיטות שכתבנו הוא כעבד לכ"ד וידו כיד רבו אך הוא עכו"ם גמור ואם רבו שחררו הוא עכו"ם. ופשוט דאם מגייר עצמו בלא דעת רבו אין גירותו כלום כי הגוף קנוי לרבו ואפילו אם רוצה לגייר עצמו לשם עבדות מכל מקום א"י בלא דעת רבו כי אפשר רבו רוצה שיהיה עכו"ם עיין ש"ע סי' רס"ז סי"א ושם מבואר מי שיש לו שפחה שלא טבלה אסור להטבילה בלא דעת האדון כו' וצריך לשלם היזיקו של האדון נראה דזה דוקא בשפחה שקנאה מן העכו"ם דאז טבילה אפילו לגירות מהני והיא ב"ח מכ"ש טבילה לשפחות ומקבלת עליה מצות מכל מקום צריך לשלם ההיזק מה שהיה יכול להשתמש בה בגיותה אבל אם יש לה קה"ג בוודאי אין טבילתה מועלת כלל כמו של"מ אם מגיירת עצמה לגמרי ה"נ אין מועיל טבילתה לקצת מצות בלא דעת האדון כי הגוף שלו וכמו דאין העבד מועיל טבילתו בשעת עבדות להיות ישראל גמור בלא שחרור ה"ה אם הוא עבד עכו"ם והגוף קנוי לרבו ל"מ גירותו לא להיות כישראל גמור ולא להיות כעבד בקצת מצות רק דוקא ברצון האדון. וזה נ"ל פשוט מה שמבואר בר"מ וש"ע דאם יש לו קה"ג אין מועיל טבילתו לשם ב"ח לאו דוקא דאינו נעשה בן חורין לענין שצריך לעבוד לרבו אלא ה"ה דאינו נעשה ישראל כיון דהגוף קנוי לרבו והרי הוא כשורו וחמורו וא"י לקבל עליו עול מצות כלל וער"מ פ"ב מהלכות נזירות לענין נזירות העבד ונדריו ובוודאי קיבול מצות הן לעבדות ומכ"ש לישראל מבטלות מהרבה עבדות שויו"ט ועוד הרבה דברים ואין גירות לחצאין ע"כ פשוט אצלי דאין גירותו כלום אפילו לקדושת עבד בלי דעת האדון כיון דגופו קנוי לו בגיותו כנ"ב ופשוט. שוב ראיתי שדברי מפורשין בנמ"י ומובא כאן בב"י וע"ש בתשובת הרשב"א שהביא הב"י. והנה הרי"ף והרא"ש פסקו כר' אב"י דמ"ע יש לו קה"ג בלא טבילה וכ"נ דעת התוס' ב"ק דף יו"ד ד"ה שהשור שכתבו דשור ולא אדם היינו עבד או נכרי הקנוי לישראל דההוא שרי בהנאה ועקצה"ח סי' ת"י ומובא בח"ז שהקשה כיון דאינו קה"ג ה"ל רק דיני דגרמי דמזיק שעבודו של חבירו וא"ח בד' אבות נזיקין רק במזיק בידים כמ"ש סי' שפ"ו. ובאמת נראה מדהתו"ס דפוסקים כר"א דיש שעבוד הגוף אף בעכו"ם וג"כ פשוט אם יש לו קה"ג זה גזירת הכתוב דאם מל וטבל נכנס לקדושת עבד להתחייב במצות כמו נשים אבל אם רבו מל וטבל אותו לשם ב"ח אינו גר גמור בלתי שחרור כמו בעבד שחייב במצות אפילו הרב מסכים שיהא גר גמור מכל מקום בלא שחרור אינו גר רק אי אפשר להשתעבד בו כמו למד תורה או הניח לו תפילין דהוי הודאה וצריך ג"ש להתירו בב"ח עיין בש"ע אם כן ה"נ אף דהאדון מגייר אותו מכל מקום אסור בב"ח עד שישחרר וא"ח במצות קודם שחרור יותר מנשים כי כ"ז שהגוף נקנה לו לא נתנה התורה לו רק דין עבד ולא דין ב"ח לענין מצות כנ"פ. והנה כתבנו דיש ג' מיני עבדים א' בעכו"ם שנלקח מעכו"ם ולא נימול ולא נטבל אין בו קנין אלא למע"י והוי עכו"ם. הב' מ"ע שיש להאדון בו קה"ג ולא נימול ונטבל והרי הוא ג"כ כעכו"ם גמור לענין מצות. והג' עבד נימול ונטבל שנלקח מישראל או אפילו מ"ע שנימול ונטבל אצל ישראל לשם עבדות ויש לאדון בו ג"כ קה"ג ועבד זה חייב במצות כנשים וזה סתם ע"כ המבואר כ"פ בש"ס ובעזהשי"ת אכתוב כ"א בפרט. דין הקנין שנקנה להאדון והקנין שקונה עצמו מן האדון ועוד קצת חילוקי דינים בין העבדים הנ"ל. העבד הג' היינו שקנה עכו"ם ומל וטבל אותו לשם עבדות נקנה להאדון ג"כ קה"ג והעבד זה חייב במצות כנשים ובעזה"י בח"ז ביארתי בכל מצוה דין העבד הזה ובעבד הזה דברה תורה בהרבה מקומות בש"ס ופוסקים והעבד הזה ההורגו נהרג עליו והרב ישנו בדין יואו"י וקנס והרבה דינים. והעבד הזה אסור ליקח ישראלית או מדאורייתא או מדרבנן. ודעת התוס' שמותר בנכרית כמ"ש לעיל ואין כאן מקומו. והעבד הזה או שפחה שטבלה ג"כ הדין כן נקנים להאדון ויש לו ג"כ בהם קה"ג וידו כיד רבו לכל הדברים ומה שקנה עבד כו' ונקנה לישראל אם ישראל קונה אותו בכסף ושטר וחזקה דאתקש לקרקעות וג"כ במשיכה וחליפין עיין בש"ע ואם משחררו האדון הוא כישראל גמור לכל דבריו ויש לאדון בו קנין ממון כמ"ש וג"כ קנין אישות דאוסר אותו בב"ח ואינו חייב במצות ולאחר שישתחרר הוא ישראל גמור. ובאיזה דרך הוא השחרור בכסף ע"י אחרים שנתן הא' כסף לאדון שיוצא בו לחירות או שנתנו לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו כדרך המבואר בש"ע ע"ש וכסף הוא גומר השחרור ויוצא לחירות והוא ישראל גמור ונפקע ע"י כסף הן הקנין ממון והן קנין אישות. וחליפין יש דיעות אם גומר השחרור או אינו גומר רק מפקיע השעבוד ממון וצריך ג"ש להתירו בב"ח עיין בש"ע. וקונה א"ע בשטר שחרור היינו האדון נותן לו ש"ש. והשחרור הרבה דינים יש בו כגט היינו שצ"ל לשמה ופסול שלא לשמה ושאר דברים עיין בש"ע וזה נלמד בג"ש דלה לה מאשה והאדון יכול לגרש את העבד בע"כ כמו ג"א ואע"פ שיד העבד כיד רבו מכל מקום גיטו וידו באין כא' ובגט זה נעשה ב"ח גמור מקנין ממון ומקנין אישות וכן מזכין לו הגט ע"י אחר כי זכות הוא לעבד שיוצא מת"י רבו לחירות ומבואר בש"ע דאם מזכה לו ע"י אחר אם העבד מוחה בידו מלקבלו לא יצא לחירות אף על פי דזכות הוא מכל מקום אם מוחה בפירוש לא יצא לחירות אך הרשב"א בקדושין כ' דדעתו כיון דהוא זכות גמור דנתחייב במצות כישראל וגם יכול לשחררו בע"כ מהני ע"י אחר אפילו עומד וצווח ע"ש והובאו דבריו באבני מלואים סי' א'. וג"ש שנכתב שלא לשמה דעת הפ"י כיון דלשון הג"ש הרי את לעצמך כו' לא גרע משטר קנין מ"ל מכרו לאחר או מכרו לעצמו והקצה"ח כתב דע"י עצמו ל"מ דכה"ג ל"א גיטו וידו באין כא' ע"ש בסי' ר'. אך ע"י אחרים מהני דזכות הוא לו אך צריך ג"ש דאינו מפקיע רק מידי ממון דקנה עצמו ואינו גומר רק כסף או ש"ש שהוא כמו גט ע"ש. ופשוט דשטר קנין ל"מ בע"כ ובפרט כאן דהוא ע"י אחרים ל"מ אף לדעת הרשב"א שהבאנו חדא דאפילו הי' מהני ע"י עצמו מכל מקום לאו זכות גמור הוא כיון דאסור עדיין בב"ח עד שיגיע לידו ש"ש וז"פ. ויוצא ג"כ בר"א ודין ר"א עיין ר"מ וש"ע ובר"א אינו נפקע מהאדון רק שעבוד ממון אבל צריך ג"ש להתירו בב"י. והמפקיר עבדו ג"כ יוצא לחירות וצריך ג"ש ויש עוד הרבה ענינים שחז"ל קנסו שיצא לחירות וצריך ג"ש עיין ר"מ וש"ע. וכל הנהו דצריכין ג"ש אף אם מת האדון כותבים היורשים הש"ש. וגר שמת עבדים גדולים שהניח זכו בעצמן והרי הם ב"ח אף דאין כאן מי שיכתוב להם ג"ש מכל מקום אמרינן בגיטין דעבדו כאשתו וא"צ ג"ש. ואם הניח עבדים קטנים כל הקודם זכה בהם כי אין להם יד בעצמן לזכות מן ההפקר ואם לא זכה בהם שום אדם עד שהגדיל זוכה בעצמו אך דעת הרמ"ה בטור נהי שזוכה בעצמו לענין ממון מכל מקום איסורא לא פקע דהאיסור אינו נפקע רק בשעת מיתת הגר וכיון דלא נפקע שוב לא נפקע אח"ז. ועבשו"ע ובט"ז וש"ך. ופשיטא מי שיש לו עבד חרש שוטה וקטן יוצאים בכסף בוודאי כי אחרים נותנים וקבלת רבו גרמה אך בשטר ג"כ בחרש וקטן שיש להם יד יכול לשחררם בשטר שחרור כיון דא"צ דעתו דעבד יוצא בע"כ והדין כמו גט עבאה"ע סי' קמ"א ובחה"מ סי' רמ"ג ושוטה אין לו יד כלל ע' דינים אלו שם ותלמד לכאן. וזכין לקטן ג"כ ע"י אחר עיין במקומות הנ"ל ותבין ובתוס' גיטין פלפלו הא קטן קונה ואמאי לא זכו הקטנים בעצמם ותי' דקטן קונה דוקא בד"א מקנה. והנה בש"ס מבואר גר שמת וגם הר"מ מביא כן אך בפ"ב מה' נדרים כתב הר"מ המפקיר עבדיו גדולים זכו בעצמם וקטנים כל המחזיק זכה בהם עיין פכ"ט מה' מכירה במ"מ דגם דעת הר"מ דבד"א מקנה קנה ועמ"ל שם בפכ"ט מביא דיעות דהפקר מדעת חשיב ג"כ דעת א"מ אם כן למה לא קנו עצמם גם הקטנים כיון דמיירי במפקיר מדעת והו"ל ד"א מקנה ע"כ מוכח דהר"מ סובר דהפקר מדעת לא חשוב ד"א מקנה. ועבד זה בכסף יכול להשתחרר חציו אך בשטר א"י לשחרר חציו רק אם הם שני שותפים יכול לשחרר החצי שלו ואם שחרר חציו ומכר חציו עיין ר"מ וש"ע. וכל הנהו דמעוכבים ג"ש חוץ ח"ע וחב"ח דעת רש"י בגיטין דאסור בשפחה ואסור בב"ח דהוי משוחרר ואינו משוחרר ודעת התוס' דמותר בשפחה ונראה לדעת רש"י דאסור בשפחה ה"ה דחייב בכל המצות כאיש ולדעת התוס' דמותר בשפחה נראה דהוא עבד לכל המצות ואינו חייב כאיש וד"ז צ"ע אם מעוכב ג"ש חייב במצות כישראל או לא.

תחלה צריך לראות שרש דין בגמ' אח"כ לבאר שאלתנו וזה החלי גיטין פ' השולח תנן עבד שנשבה לשם עבד ישתעבד לשם בן חורין לא ישתעבד ומוקי רבא בגמ' דמיירי מתניתין לאחר יאוש מרבו ראשון ומה שאמר לשם עבד ישתעבד הוי פי' לרבו שני ופריך בגמרא רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ר"ל מנין לגוי שקונ' גוי למעשה ידיו שנאמר כו' עד ולא הם קונים זה מזה לגופו יכול לא יהיו קונים זה מזה למעשה ידיו אמרת ק"ו גוי ישראל קונה גוי גוי לא כ"ש הדר פריך ואימא הא בכספא אבל בחזקה לא ופירשו התוס' דחזקה דהכא היינו חזקה של כבוש מלחמה ושכן פי' ר"ת ושלא כפירש"י שפירש חזקת עבדות הלבישו הנעילו ותירוצא דגמ' כפירו' התוס' דמשני אמר רב פפא טהרו בסיחון ופרש"י אלמא גוי קני מחבירו קרקע בחזקה ואותה חזקה ע"י כיבוש מלחמה הוי מכאן נרא' פשוט דגוי לא קני גוי בשום ענין לגופיה גם מדברי המקשה שהקשה שבאי ממאן קני משמע דהוה ס"ל דאין קנין לגוי בעבד גם המתרץ לא תרץ אלא שיש לו קנין למעשה ידיו וכשהביא ראיה מר"ל הדר פריך ואימא ה"מ בכספא כו' משמע בבירור דאע"ג דפשיטא ליה דגוי קני ליה גוי בכספא א"ה בחזקה אפשר דלא קני עד דפשיט ליה דבחזקה נמי קני ובודאי משמע דכי היכא דבכספ' לא קני ליה אלא למעשה ידיו גם בחזקה ה"נ דלא קני ליה לגופי' אלא למעשה ידיו דאל"כ הוי יציבא בארעא וגיור' בשמי שמיא ומסוגי' דיבמות לא משמע הכי אלא דגוי קני לגוי לגופיה בחזקה דכבוש מלחמה דאמרי' התם אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אאנשי לכרגיהו ומשעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא ופרש"י דגוים היו אותם הנקנים וקא מבעיא ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מיניה בעו גיטא דחירותא או לא ומסיק אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנת ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ופירש"י ז"ל הילכך מכר הוא ובעי גיטא דחירותא ע"כ וכן שיטת רבותינו בעלי התוס' וכן שיטת הרא"ש ז"ל בפסקיו שכתב נ"מ שאם יתגיירו אם יהיו מותרים בבת ישראל כו' עד ויד מלך תקפה עליהם להיות גופו מכור מכל זה נר' שיש קנין לגוי בגוי חברו בגופו ואפי' לאותם שפירשו דישראלים היו א"כ אפי' בישראל יש להם קנין בגוף וכ"ש בגוי דהא מהאי טעמא אמרינן בגיטין דגוי קני לגוי חבריה למעשה ידיו דאמר השתא גוי ישראל קני גוי גוי לא כל שכן א"כ נר' דקשיין אהדדי סוגיית גיטין עם סוגית יבמות ואעפ"י דאיכא מאן דמתרץ דסוגיית גיטין לא מיירי במלך אלא שבאי שכובש מעצמו שלא ברשות מלך וסוגיית דיבמות מיירי במלך דדינא דמלכא אלים לשווי' עבד ולקנות גופו נר' דוחק גם דברי הרמב"ם סתומים וחתומים וקשה להולמי לע"ד שהרי כתב בפ' ח' מהלכות עבדים וז"ל הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין יצא כו' עד לפיכך צריך לתקפו במים ע"כ ובפ' ט' כתב וז"ל אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מן גר תושב או מן הגוי שהוא כבו' תחת ידינו או מא' משאר אומות כו' תימא איך בחדא מחת' מחתינהו הלא הקונה עבד מישראל גופו קנוי והקונ' מאלו אין גופו קנוי כדמוכח מסוגיית גיטין הנ"ל כי אין שם עבד כנעני חל עליו עד שיטבלנו ואפי' את"ל שגם שקנאו מישרא' איפש' שישראל א' קנאו מגוי ועדיין לא הטבילו לשם עבד וא"כ כלם דין א' להם אכתי קשה דהדר קאמר וכן גר תושב או גוי שהוא כבוש תחת ידינו או א' משאר האומות יש לו לימכר לישראל לעבד והרי הוא עבד כנעני לכל דבר הא ודאי קשה איך ערב ותני אלו עם הנהו דלעיל דהנהו דלעי' לא הוו עבד כנעני עד שיטבלנו רבו לשם עבד והמוכר עצמו לישראל תכף קני ליה ישראל לגופיה אפי' קודם טבילה ואם העבד קדם וטבל לשם בן חורין לא עשה ולא כלום והנמכר לישראל ע"י הנהו דלעיל אם קדם וטבל לשם בן חורין יצא כדמוכ' בהשולח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בעצמו בסוף פ' ח' כנ"ל תו קשה למה הפסיק הרמב"ם ז"ל בין דין ישראל שבא על שפחה כו' לדין א' מן האומות כו' שאלו היה ראוי לתנויי אההדי ואח"כ יאמר הקונה כו' ודין מלך גוי דהני כונהו דמו לאהדדי תו קשה לי מאי דקאמר אח"כ וז"ל גוי שקנה גוי לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל גופו קנוי לישראל ע"כ הנה נמצא בב"י ב' פי' על לשון זה ושניהם דוחק ראשון שפירש דהכי קאמר שאעפ"י שגוי אינו קונה גוי לגופיה אם נמכר הוא בעצמו לישראל הקנה לו הגוף ג"כ ופירוש זה אין לו שחר כלל אם מצד הלשון שהיה לו לומר נמכר לישראל או מכר מכרו בכינוי אינו סובל הכירוש הזה כלל עוד שכבר כתב דינים אלו למעלה בפ"ח כתב הלוקח עבד מן הגוי ושם ביאר שצריך שיתקפנו במים והנמכר מעצמו כתב בפ"ט כנ"ל א"כ כל בבא זו מיותר' כפי האי פירוש עוד פירש פי' שני והוא יותר אמיתי דהכי קאמר אעפ"י כו' מכרו לישראל גופו קנוי לו בטבילה והלשון מתיישב אע"פי שלשון קצרה דבר לפי פירוש זה אלא דאכתי קשה דהיינו דין הלוקח כו' דפרק ח' ויותר מבואר וליישב דברי הרמב"ם לע"ד נ"ל לומר שכוונתו ז"ל להודיענו שבשום אופן אין דין עבד כנעני לגמרי בעבד העומד ברשות גוי בין שקנאו מגוי א' ובין שנמכר הגוי הוא בעצמו לגוי חברו ובין שלקח בדינא דמלכותא לעולם אין לו דין עבד כנעני עד שאם יתגייר שיהיה אסור בבת חורין הא ודאי א"כ כי אין דין זה לעבד אלא הנכנ' ברשות ישראל אלא שיש חלו' ביניהם שיש מן הנכנסים ברשות ישראל שתכף ומיד בהכנסת ברשות ישראל חל עליהם שם עבד כנעני לכל דבר ניאסר בבת חורין אפי' שיתגייר ויש חלק אחר שאפי' שנכנס ברשות ישראל אין עליו שם עבד כנעני ליאסר בבת ישראל אלא אם כן הטבילו רבו לשם עבד וזה שכתוב הלוקח עבד מן הגוי וקדם כו' ואח"כ בפ' ט' כתב א' הקונה כו' וכן כו' כל אלו אעפ"י שיש חילוק ביניהם כנז' מ"מ כלם נכנסים בגדר שיכולים להיות עבד כנעני כיון שנכנסי' תחת רשות ישראל אלא שיש חלק מהם שתכף ומיד כשנכנסים ביד ישראל אפי' קודם טבילה חל עליהם דין עבד כנעני ויש מהם שצריכין טבילה אמנ' יש חלק ד' שמלך גוי שעש' מלחמה כו' וההפרש שיש בזה הוא שמלך כו' קונה הגוי לגופיה עד שאם מכרו לישראל אינו יכול העבד לטבול לשם בן חורין כמו כל עב' שלקחו ישראל מגוי ומתושב כי אלים דינ' דמלכות' לאקנויי גופיה לישראל ולהורות לנו דין זה חזר ואמר גוי שקונה כו' כלומ' לא תקש' עליך מדין זה למ"ש למעלה הלוק' עבדמן הגוי וקד' וטבל העב' לשם בן חורין דיצא העבד לחירות וכאן אני אומר שהנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר דמשמע שאינו יכול לטבול לשם חירות ואם טבל לא מהני ליה לכן אמר דין זה שאמרתי לך דוקא הוא במלך דאלים חילי' אבל מה שאמרתי לך למעלה הוי בלוקח מן הגוי שאינו מלך לפיכך אם קדם וטבל זכה ועם כל זה לא תאמר שאין לו לישראל עליו אלא מעשה ידיו דמאי דאית ליה לגוי קנה ישראל ותו לא אינו דא"ה הרי גופו קנוי לישראל על דרך שאמרתי כנ"ל באופן שיש ד' חלוקות ב' בישראל וב' בגוי א' גוי שקונה עבד בין שקנאו מחבירו ובין שהוא העבד נמכר לו ובין ששבאו במלחמה אין בו אלא מעשה ידיו ב' שמלך שעשה מלחמה כו' שקונה גוף לא שיכול עליו שם עבד כנעני לשיצטרך גט שיחרו' כשיתגייר להתירו בבת ישראל שזה אינו כל עוד שלא נכנס העבד ביד ישראל ומה שאנו אומרים דהוי גופו קנוי למלחמה היינו כמו עבד עברי ג"כ שגופו קנוי ומה שצריך גט אינו להתירו בבת ישראל כי מותר הוא לעולם כמ"ש התוס' ז"ל קדושין פ"ק אלא שאינו יוצא במחילה אלא כל עוד שלא יכתוב עליו גט יכול לחזור ולהשתעבד בו ובישראל יש ג"כ ב' חלוקות אחד שאינו עבד כנעני גמור עד שיטבלנו לשם עבד וב' שתכף ומיד שנכנס ברשותו אפי' קודם שיטבלנו חל עליו שם עבד כנעני ובשניהם כיון שחל עליו שם עבד כנעני אין לו תקנה בבת ישר' אם לא יכתוב עליו גט או בכסף ולהיות כי דין מלך גוי שעשה מלחמה משונה מכל אותם שלמעלה שזה קנה גופו מש"כ אותם של מעלה הפסיק ביניהם ולא תני ישראל שאני כו' בסמוך לא מן האומות שבא כו' אע"פי ששניהם שוים בדין א' כפי דעת הרמב"ם לפי שדין ישראל שבא זיל קרי כי רב הוא האשה וילדיה כו' אע"פי שאגב ארחי' חדש לנו אף ע"פי שהיא שפחתו מ"מ עיקר הדין הוא פשוט ומוסכם אמנם א' מן האומות כו' הוא דין מחודש והרי הראב"ד השיג עליו בזה מה שנר' זהו לע"ד בלשון הרמב"ם אבל לפי הנר' מהריב"ה בי"ד בהלכות עבדים נר' שגוי לא קני גוי בשום צד לגופיה עד שלא יוכל לטבול לשם ן' חורין כשיקחנו ישראל ממנו אלא לעולם הלוקח עבד מן הגוי ואפי' ממלך שלקחו במלחמ' אין לו דין עבד כנעני עד שיטבלנו לשם עבד ואם קדם העבד וטבל לשם ב"ח יצא לחירות אבל אם הישרא' בעצמו לקחו במלחמה או שנמכר העבד בעצמו לישרא' אז תכף ומיד יש לו דין עבד כנעני ואין יכול העבד לטבול לשם ב"ח אלא מדעת רבו באופן שבגוי אין בו רק חלוקה אחת ובישראל שנים וז"ל הטור בי"ד סי' רס"ח הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי לו עד שיטבלנו כו' והוא מ"ש הרמב"ם פ"ח אח"כ כתב ומהו עבד כנעני מי שלוקח א' מכל האומות לא שנא לקחו מישראל או מגר או שמכר את עצמו או שלקחו בשבי' או גנבו וכבשו להיו' לו לעבד כל חלוקות הרמב"ם הזכיר רק שהשמיט מלר משמע דאין חלוק לדעתו כלל עוד הורה כן במ"ש וז"ל אלא שאותו שלוקח מגוי אין גופו קנוי כו' עד ובאינך כלהו הגוף קנוי לו מיד משמע בפי' דס"ל דקנוי מן הגוי אינו קנוי לישראל מיד עד שיטבלנו וזהו דעת הרשב"א כמו שהביא ב"י תשו' הרשב"א ולדעת הרשב"א צריך לפרש הא דאמרי' בגמ' אמר היה רב פפא כו' דודאי ס"ל להרשב"א דמיירי ההוא דר' פפא עבדים ישראלים ומה תאמר כ"ש גוים וי"ל דאה"נ שגופן קנוי כמו ישראלים אבל שנאמ' שאם נמכרו לישראל דיש להם דין עבד כנעני לא וכ"כ הנמקי ז"ל דמיירי ההוא דרב פפא בעבדים ישראלים ומאי דמסיק דדינא דמלכא דינא משתעבדי היינו לענין דלא סגי להו במחילה אלא בשטר או בכסף או שיגיע זמן השעבוד דלהתיר בבת ישראל פשיטא שאינו צריך כנ"ל וא"כ לדעת הרשב"א והטור כמ"ש נהי דגופם של גוים כשלקחם המלך במלחמה יהיו משועבדים במכ"ש לישראל אבל דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם לענין דלא סגי במחילה הכא נמי אבל לענין אם קדם וטבל לשם ב"ח יצא לחירות אלא שהריטב"א אע"פי שפי' דבעבדי' ישראלים מיירי מ"מ ס"ל דבעבד שלקחו רבו במלחמ' דמכרו לישראל הרי הוא עבד כנעני מיד ואין בידו לטבול לשם חרות בלא דעת רבו וז"ל כמ"ש הנמקי וכיון דקניא ליה קנין צריך גיטא או כסף ולא סגי במחילה גם אינו רשאי לטבול אלא כדין עבד ישראל מדעתו והוא הדין אם לקחו מן הגוי שלקחו במלחמה דבכי האי גוונא גוי קונה אפילו ישראל וכל שכן גוי כדאיתא במסכת גיטין ומ"ש כדאית כו' שנר' שהוא להפך דמשם מוכח דלאו גוי קניא גוי חבריה אלא למעש' ידיו כנ"ל וכבר הרגיש ביה הב"י ולי נר' דלא קשה מידי דמ"ש דהכי איתא כו' היינו הכי איתא במסכת גיטין דגוי קני גוי מכ"ש מישראל וכדאמרינן התם השתא גוי לישראל קני גוי גוי לא כ"ש וא"כ כי היכי דהתם מוכח דכיון דגוי קני ישראל למעש' ידיו כל שכן גוי חברו הכא נמי דחזינן דבמלחמ' קני ישראל לגופיה כ"ש גוי וזה לפי' פי' דההיא דיבמות דאמר שהנקנים הוו ישראל: אי נמי אפשר דהוא ז"ל סבר דאע"פ דמפשטא דהלכתא משמע דגוי לא קני גוי אלא למעשה ידיו מ"מ כיון דמתני' קתני לשם עבד ישתעבד לרבו שני משמע דתכף ומיד קני ליה גופיה ולא כפר"שי דאחר שיטבול וראשון עקר מ"מ למדנו דלכ"ע גוי שקנה גוי אפי' במלחמה ובהרמנא דמלכא לא הוי עבד כנעני גמור אלא כשנכנס ברשות ישראל אבל כל עוד שהוא ברשות הגוי אפי' דקני ליה לגופיה דלא סגי במחילה מ"מ לא צריך גט להתירו בבת ישראל וא"כ נמצינו למדין דלא מבעיא לרעת הרש"בא והר"יבה ז"ל ולפי דעתי כן דעת הרי"ף שהשמיט ההיא דרבא ראמר ליה רב פפא חזי מר דלהכי לא קני גוי בשום צד גוי חבריה אלא למעשה ידיו אלא אפי' לדעת הרמ"בם והנמש' לדעתו דקני גוי גוי חברו לגופיה כשלקחו במלחמה היינו שאם מכרו לישראל חל עליו דין עבד כנעני מיד אמנם כל עוד שלא נכנס ברשות ישראל לא חל עליו שם עבד כנעני נ"מ דהשתא בזמן הזה שמדינא דמלכותא אין שום אדם חוץ מדתם יכול ליקח עבד או שפחה אם לא דרך שכירות: נמצא א"כ שעבד או שפחה הלוקח ישראל מגוי לא חל עליו שם עבד כנעני ולא שייך ביה איסור עבד וא"כ תכף ומיד כשמתגייר מותר בבת ישראל ומ"מ צ"ע בדברי הרשב"א שכתב בתשובה סי' צ' ששאלו ממנו ראובן היה לו עבד כנעני או ישמעאלי כו' והשיב ראיתי שערבת ב' ענינין זה בזה שאין להם דמיון כו' עד עבד כנעני הוא שמל וטבל והוא גר וחייב במצות וכן אח"כ כתב ובעבד כנעני לא עשה ולא כלום שכבר גר הוא ותימא דנראה מדבריו אלה דא"א להקרא עבד כנעני אלא אחר שנתגייר והלא מוכח דגוי הנמכר לישראל תכף ומיד קנה גופיה ויש לו דין עבד כנעני וצ"ע ומ"מ לע"ד אין תקנה בזמן הזה לממזר לטהר זרעו אלא בגויה וזה אסור שלא התירו אלא שפחה שקבלה עול מצות אבל גויה לא הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה.

והנה על הענוי א"צ שידון אותם, כי משפטם מבואר שחייבים ע"ז עונש, כי זאת עשו בחמס וברשע ולא שייך ע"ז לשון דין, אבל העבדות שזה קבלו ישראל מרצונם וזה מחוקי הארצות לתת מס למלך הארץ, זה ידון וידרוש ויחקור ע"ז, אם היה העבדות כפי חוקי הארצות וכפי מה שקבלו ישראל ברצונם אין מגיע להם עונש, אבל אם היה העבדות יתר על המדה, שעז"א אשר יעבודו שמיחס העבדות אל מצרים (כמ"ש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך אשר מצרים מעבידים אותם) שהוא מה שהעבידום יותר על המדה זה ידון ויחקור, שעל מה שעבדו בם יותר על הראוי יעניש אותם, ועז"א מלת וגם ר"ל שלא לבד שיעניש את הגוי אשר יענו אותם, שזה היה חמס ושוד, כי גם את אשר יעבודו בעבדות לבד ושלא בענוי דן אנכי, לשער אם היה כפי הראוי או לא, וע"ז הביא עליהם עשר מכות שהיו עונש בין על הענוי בין על מה שהעבידום בפרך שזה לא נגזר עליהם כלל כי לא נגזר רק שישראל יעבדו אותם כמ"ש ועבדום שהיא עבודה ברצון כפי חוקי המדינה, לא שהמצריים יעבדו בם, שזה מציין עבודה בע"כ נגד החוק.

דיני פריה ורביה ושלא לעמוד בלא אשה. ובו יד סעיפים: חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל: הגה וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה בלא תורה כו' ולא נקרא אדם וכיון שנשא אשה עונותיו מפקפקים שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה': (טור)

מן הפסוק „כי תקנה...“ מצטט רש״י את המילים „כי תקנה עבד עברי“ ומפרש: „עבד שהוא עברי. או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל

מר ברישא פתח פתחא להאי דינא ממ"ש מרן הב"י פלוגתא דרבוותא בדין קונה עבדים מן הגויים, והביא דברי רבינו יונה באגרת התשובה: ישמעאלית שטבלה לשם עבדות, אם לא האמינה בתורת משה ואינה מקבלת עליה המצות שהנשים חייבות בהן, הרי היא עושה יין נסך במגעה והרי היא כנכרית לכל דבריה. ומעכ"ת אייתי לן דברי הכנה"ג שכתב: והדברים מבוארים שדינו של רבינו יונה הוא אליבא דכו"ע, ואפילו למאן דפסיק כרב (הלוקח עבדים מן העכו"ם שמלו וטבלו וכו' אין עושין יינם יין נסך) דס"ל דלא פסקינן כרב אלא זאת שטובלת ושרץ בידה וכו', מה תועיל לה הטבילה כיון דמוחזקת באמונתה הראשונה, והוסיף וכתב יש לחלק, דרבינו יונה איירי בעבדים ושפחות שיש לנו האפשרות לדעת אם מאמינים בתורת משה, שהם עצמם בבית מכירים בהם שהם מאמינים בתורת משה, אעפ"י שאינם מקיימים המצות, אבל בנדון דידן, מאן לימא לן שאחרי גרותן תהיינה מאמינות בתורת משה. ולדידי חלוקו דמעכ"ת אינו מבורר, שהרי דינו של רבינו יונה הוא בישמעאלית שטבלה לשם עבדות ולא בעבדים ושפחות שיש לנו האפשרות וכו' וכמ"ש מעכ"ת, אבל האמת היא שנדון דידן אינה דומה לדין דרבינו יונה, משום שדינו של רבינו יונה הוא בישמעאלית שטבלה לשם עבדות, ובזה כתב אם לא האמינה בתורת משה ולא קיימה המצות שהאשה חייבת בהן, הרי היא כנכרית לכל דבריה (ב"י יו"ד סי' קכ"ד). מדבריו למדנו דתרתי לגריעותא הוא שעושה אותה נכרית לכל דבריה. א. שאינה מאמינה בתורת משה, והיינו שלא טבלה לשם גירות. ב. שאינה מקיימת המצות, שאם ראינו שהיא מקיימת המצות שהאשה חייבת בהן, הרי זה מוכיח שמאמינה היא בתורת משה. בזה מתורצת חקירת מרן הכנה"ג למה רבינו יונה תפס דינו בישמעאלית ולא בלוקח עבדים מן השוק בנדון שנחלקו רב ושמואל (כנה"ג יו"ד סי' קכ"ד, הגב"י אות ח'). ולדידי נקט רבינו בישמעאלית לרבותא, דמלישנא דגמרא משמע בעובדי ע"ז הוא דאמר שמואל אעפ"י שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע עבודת כוכבים מפיהם (ע"ז נז,א). אבל אשה ישמעאלית שאינה עובדת ע"ז ובטבילה גרידא סגיא, לזה אשמועינן רבינו יונה דלא סגי במניעה מע"ז אלא צריך גם שתהיה מאמינה בתורת משה, ולא סגי באמונת יחוד ה'. ומדבריו למדנו דבמאמינה בתורת משה, כגון שטבלה לשם גירות, אע"פ שאינה מקיימת כל המצוה, או מקיימת כל המצוה אעפ"י שלא ידענו שמאמינה בתורת משה, סגי להוציאה מכלל גויה ואין ליינה יין נסך. ועדיין יש מקום עיון במה שנקט רבינו יונה באשה ישמעאלית ולא בשפחה ישמעאלית, ונראה דגם בזה רבותא קאמר לחלוק על דברי הר"ן דסבר דפלוגתא דשמואל היא בעבדים, דיש לומר דמשום אימתא דרבי הוה דמלו וטבלו, אבל במלו וטבלו מדעתם ורצונם, הרי הם כישראלים גמורים מיד (ב"י שם). נגד זה נקט ר"י דינו באשה ישמעאלית, שאעפ"י שטבלה מרצונה ודעתה, אינה כישראלית עד שתהיה מאמינה בתורת משה, והיינו שטבלה לשם יהדות או שתקיים מצוות שהאשה חייבת בהן, ונקט אשה ישמעאלית ולא איש ישמעאלי לאשמועינן רבותא דבקיום מצות שהאשה חייבת בהן סגי לחושבה כישראלית, וכ"ש איש שמל וטבל לשם עבדות ומקיים מצות שאיש מישראל חייב, הרי הוא כישראל. את זאת כתבתי לפרש דברי רבינו יונה, אבל נדון דידן אינו דומה לנדונו של ר"י משתי בחינות: א. דינו של ר"י הוא בישמעאלי או ישמעאלית שמאמינים ביחוד ה' והשגחתו ובמצות אהבת ויראת ה', ונידון דידן הוא גויים שהם נוצרים, שאין אמונתם שלמה ביחוד ה', וזהו עיקר יסודי בתורת ישראל, כמו שנאמר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", וכופר בזה לא יהיה לו חלק ונחלה בישראל, הילכך אפילו אם יאמין בתורת משה, ואפילו אם יקיים כל מצות התורה, אינו יוצא מכלל גוי עד שיאמין ביחוד ה' והשגחתו בתורה מן השמים. ב. לאידך גיסא, דינו של ר"י הוא בטבלה לשם עבדות, ובזה איירי כל סוגין דגמרא בפלוגתא דרב ושמואל דייקא נמי דאמרו: הלוקח עבדים מן העכו"ם, אעפ"י שמלו, והיינו במלו וטבלו לשם עבדות, אבל גוי שמל וטבל לשם גרות, הרי הם כישראלים לכל דבריהם תיכף אחרי שעלו מטבילתם, וכן התוס': אבל עובדי כוכבים שמלים וטובלים מרצונם ולדעתם נשתקע שם עכו"ם מפיהם מיד ומותר מגען ביין מיד (ע"ז נז,ב תד"ה עד שתשקע), ואעפ"י שכתבתי שר"י חולק על זה וסובר דאפילו אם טבלה מדעתה אינה כישראלית, אין זה אלא בטבלה לשם עבדות, וכמו שכן דאיק בלישניה וכתב "שטבלה לשם עבדות", אבל גר שמל וטבל או גיורת שטבלה לשם גרות, הרי הם ישראלים גמורים מיד, בין אם מקיימים המצות או לא, שהרי כל עיקר הגרות הוא להכנס בברית ישראל באמונת יחוד ה' וקבלת מצות תורתו. וכן כתב הטור ז"ל: גר שמתגייר מדעתו מיד לאחר שימול ויטבול כראוי, אינו עושה יין נסך. וכן כתב הטו"ז, אבל נתגייר מדעתו מיד לאחר שנמול ויטבול וכו' ואינו רוצה לחלק בעבד עצמו אם מתגייר מדעתו או בעל כרחו וכו', וכן היא הגירסא במרדכי דעיקר החילוק בין עבד לגר אחר (שו"ע יו"ד סי' קכ"ד, טו"ז סק"ב). ועיין עוד בכנה"ג (הגב"י סי' קכ"ד סק"ב) וכבר כתבתי שגם דברי התוס' מוכיחין כן. תדע שהרי בטבילת עבדים אומרים לו: רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל הכשרים או לא, אם רצה, מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים (יו"ד סי' רס"ז סעיף ג'), כשישתחרר העבד צריך טבילה אחר כך בפני שלשה (שם סעיף ז). הא למדת שטבילת העבדים אינה מכניסה אותם לכלל ישראל, לפיכך אומרים להם רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל הכשרים, ולא כמו שאומרים לגר למי שבא להתגייר מה ראית שבאת להתגייר (סי' רס"ח סעיף ב'), לפי שהעבד אינו נכנס לכלל ישראל לענין שכר ועונש, ומה שאומרים לו רצונך שתכנס, אינו אלא כדי שלא תהיה טבילתו לשם עבדות בעל כרחו, שאם לא כן טבילתו לשם עבדות אינה כלום (שם סי' רס"ז סעי' ה'), לפיכך כשמשתחרר צריך טבילה בפני שלשה. אבל גוי שבא להתגייר אומרים לו מה ראית וכו', וכשמטבילין אותו לשם גרות (שם ס"ק ח' ש"ך). לפיכך בעבד צריך שיקיים מצות המוטלות עליו כדי שיהיה נודע שקבל עליו אמונת יחוד ה' וקבלת מצות תורתו, אבל גוי שבא להתגייר אפילו אם נדע שלא מקיים מצות התורה טבילתו לשם גרות, הרי היא כמפרש שקבל עליו אם לא שפירש חוץ מדבר זה.