Hoshana Rabbah and the Willow Ceremony

אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃

O ETERNAL One, deliver us! O ETERNAL One, let us prosper! The ETERNAL is God, who has given us light; bind the festal offering to the horns of the altar with cords.

עֲרָבָה שִׁבְעָה. כֵּיצַד? עֲרָבָה בִּשְׁבִיעִי מַאי טַעְמָא דָּחֲיָא שַׁבָּת? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. אִי הָכִי, לוּלָב נָמֵי לִידְחֵי, כְּדֵי לְפַרְסְמוֹ שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה! אֵיתִיבֵיהּ: לוּלָב דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בִּתְחִלָּתוֹ, וַעֲרָבָה בְּסוֹפוֹ. פַּעַם אַחַת חָל שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְהֵבִיאוּ מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְהִנִּיחוּם בָּעֲזָרָה. וְהִכִּירוּ בָּהֶן בַּיְיתּוֹסִין, וּנְטָלוּם וּכְבָשׁוּם תַּחַת אֲבָנִים. לְמָחָר הִכִּירוּ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ, וּשְׁמָטוּם מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וַהֲבִיאוּם הַכֹּהֲנִים וּזְקָפוּם בְּצִידֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִי שֶׁאֵין בַּיְיתּוֹסִין מוֹדִים שֶׁחִיבּוּט עֲרָבָה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

§ The mishna continues: The altar is encircled with the willow branch for seven days. How so? If the seventh day of performing the mitzva of the willow branch occurs on Shabbat, since on that day the mitzva of the willow branch is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and the mitzva of the willow branch is then performed seven days. The Gemara asks: With regard to the mitzva of the willow branch on the seventh day, what is the reason that it overrides Shabbat? Rabbi Yoḥanan said: It is in order to publicize that it is a mitzva that applies by Torah law, since it is not written explicitly in the Torah. The Gemara raises an objection: If so, lulav too should override Shabbat in the Temple on the other days of Sukkot as well and not only on the first day in order to publicize that it is a mitzva by Torah law all seven days, since that too is not written explicitly in the Torah. Abaye raised an objection to Rav Yosef from the Tosefta (Sukka 3:1): The mitzva of lulav overrides Shabbat at the start of the Festival, and the willow branch overrides it at the end of the Festival. One time, the seventh day of the willow branch occurred on Shabbat, and they brought branches of the willow tree on Shabbat eve, before Shabbat, and placed them in the Temple courtyard for use on Shabbat. The Boethusians in the Temple, who disagreed with the Sages and held that there is no mitzva of the willow branch on the seventh day of the Festival, noticed them and took them and concealed them under the stones. This was an attempt to prevent fulfillment of the mitzva, as they knew that the Sages would prohibit moving the stones, which are set-aside on Shabbat. The next day, some of the ignoramuses noticed the branches concealed under the stones. And since the ignoramuses identified with the opinion of the Sages, and at the same time were ignorant of the details of the mitzvot, they extracted them from under the stones. And the priests brought them and stood them upright at the sides of the altar. This happened because the Boethusians do not concede that waving the willow branch overrides Shabbat.

מַתְנִי׳ מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא ״מוֹצָא״, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָא״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים: ״יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ!״ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ״. כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא חִבּוּט חֲרִיּוֹת. מִיַּד תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.

MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar. The mishna notes: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat; except for the fact that they would gather the branches from Shabbat eve and place them in basins of gold so that they would not dry. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: There was a unique custom on the seventh day. They would bring palm branches to the Temple and place them on the ground at the sides of the altar, and that seventh day of Sukkot was called: The day of the placing of palm branches. Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of the festival of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim as an expression of extreme joy.

מַתְנִי׳ בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כׇּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״, וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר.

MISHNA: At four times of the year the world is judged: On Passover judgment is passed concerning grain; on Shavuot concerning fruits that grow on a tree; on Rosh HaShana all creatures pass before Him like sheep [benei maron], as it is stated: “He Who fashions their hearts alike, Who considers all their deeds” (Psalms 33:15); and on the festival of Sukkot they are judged concerning water, i.e., the rainfall of the coming year. And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar.

מַה יִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. נוֹטְלִין לוּלָבֵיהֶן בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג וּמְהַלְּלִים וּמְקַלְּסִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה לָהֶם וּמוֹחֵל לָהֶם, וְאוֹמֵר לָהֶם, הֲרֵי וִתַּרְתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנוֹת, אֲבָל מֵעַכְשָׁו הוּא רֹאשׁ חֶשְׁבּוֹן.

כָּאן בַּמִּקְדָּשׁ — כָּאן בַּגְּבוּלִין. אָמַר אַיְיבוּ: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק וְאַיְיתִי הָהוּא גַּבְרָא עֲרָבָה קַמֵּיהּ. שָׁקֵיל, חַבֵּיט חַבֵּיט, וְלָא בָּרֵיךְ. קָסָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא. אַיְיבוּ וְחִזְקִיָּה בְּנֵי בְרַתֵּיה דְּרַב אַיְיתוֹ עֲרָבָה לְקַמֵּיהּ דְּרַב, חַבֵּיט חַבֵּיט, וְלָא בָּרֵיךְ. קָא סָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא.

Here, where Rabbi Yoḥanan said that it is a halakha transmitted to Moses from Sinai, he is referring to the mitzva of the willow branch in the Temple; there, where he said that it was established by the prophets, he was referring to the taking of the willow branch in the outlying areas. § The Gemara relates that Aivu, father of the amora Rav, said: I was standing before Rabbi Elazar bar Tzadok, and a certain man brought a willow branch before him to fulfill the mitzva. He took it and waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he holds that the mitzva of the willow branch is a custom of the prophets and is therefore performed without a blessing. Similarly, the Gemara relates that Aivu and Ḥizkiya, sons of the daughter of Rav, brought a willow branch before Rav to fulfill the mitzva. He waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he, too, holds that it is a custom of the prophets.

וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס ט, ו): הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו, וְאֵימָתַי הוּא מִתְעֲלֶה כְּשֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו): וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל:

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מַאי שְׁנָא לוּלָב דְּעָבְדִינַן לֵיהּ שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וּמַאי שְׁנָא עֲרָבָה דְּלָא עָבְדִינַן לַהּ שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא מִשּׁוּם לוּלָב הוּא דְּקָא עָבֵיד לַיהּ. וְכִי תֵּימָא דְּקָא מַגְבַּהּ לַיהּ וַהֲדַר מַגְבַּהּ לַיהּ, וְהָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם דְּלָא קָא עָבְדִינַן הָכִי! אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לוּלָב דְּאוֹרָיְיתָא — עָבְדִינַן שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, עֲרָבָה דְּרַבָּנַן — לָא עָבְדִינַן לַהּ שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.

Abaye said to Rava: What is different about lulav such that we perform the mitzva seven days in commemoration of the Temple, and what is different about the willow branch that we do not perform the mitzva seven days in commemoration of the Temple? Rava said to him: Since a person fulfills his obligation with the willow branch in the lulav, no additional commemoration is necessary. Abaye said to him: That is not a satisfactory answer, as he is performing that action due to the mitzva of taking the lulav and the other species. And if you say that he lifts the willow branch bound with the lulav to fulfill the mitzva of the four species and then lifts it again in commemoration of the willow branch in the Temple, aren’t actions performed daily proof that we do not do so, as no one lifts the lulav twice? Rav Zevid said in the name of Rava: Since the mitzva of lulav is a mitzva by Torah law, we perform it seven days in commemoration of the Temple even today. Since the mitzva of the willow branch is a mitzva by rabbinic law, we do not perform it seven days in commemoration of the Temple.

תְּנַן הָתָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתֶךָ. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי אָדָם יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ יוֹם יָמוּת? אָמַר לָהֶן: וְכׇל שֶׁכֵּן, יָשׁוּב הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר, וְנִמְצָא כׇּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחׇכְמָתוֹ: ״בְּכׇל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר״.

וַעֲרָבָה זוֹ הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה אֵין נוֹטְלִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ בַּד אֶחָד אוֹ בַּדִּין הַרְבֵּה חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּלֹא בְּרָכָה שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא:

וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות נקרא יום הושענא רבה, וליל שביעי נקרא ליל החותם, לפי שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החיתום. ויש אומרים שהוא גם כן חותם חיי בני אדם ורמזו הרמב"ן בפסוק "סר צלם מעליהם". ומרבין בסעודתו כמו ביום טוב, ומוסיפין בו מזמורים ונרות, ונוטלים בו ערבה חדשה זכר למקדש. ופליגי בה בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ד א') רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר ערבה מנהג נביאים... ואסיקנא אמר איבו... חביט וחביט ולא בירך, קסבר מנהג נביאים הוא ועל כן אין מברכין עליה. ואסיקנא דרב ששת דאמר שיעורא אפילו עלה אחד בבד אחד, ושאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אלא בערבה חדשה בפני עצמה. ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים, והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו...

מתני' (דף מב:) ערבה שבעה כיצד יום ז' של ערבה שחל להיות בשבת ערבה ז' ושאר כל הימים ששה:

ונוטלים ערבה ביום זה מלבד ערבה שבלולב ואין מברכין עליה: הגה ונהגו ששמש בהכ"נ מביא ערבה למכור כמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש היה קיים [ר"ן פ' לולב וערבה]: יש מי שאומר שאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה ולא נהגו כן אלא להקיף בו גם בערבה: שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד: הגה מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד [טור בשם רב האי] על כן נהגו לעשות ההושענות יפים משום זה אלי ואנוהו ושיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב: הגה וכל הפוסל בערבה שבלולב פוסל בערבה זו (מדברי ר"ן פ' לולב וערבה) וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש: הגה וי"א שצריך לנענע בה [טור בשם רש"י] ונהגו לעשות שתיהן מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה:

We take a willow branch on this day, besides the willow in the lulav, and we do not bless on it. Rema: Some have the custom wherein the shamash of the synagogue brings willow to sell just like the custom in the Temple when it existed (Ra"n ch. "Lulav v'Arava"). There is one who says that even on this day, we circle with the lulav and not the willow. This is not our practice. Rather, we circle also with the willow. The minimum quantity for this willow is even one leaf on one branch. Rema: However, it is unseemly to have one leaf on one branch (Tur in the name of Rav Hai) and the custom is, therefore, to make the hoshanot pretty in the name of "This is my God and I will make Him beautiful." The minimum length is the same as for the willow in the lulav. Rema: Everything that invalidates the willow in the lulav invalidates this willow (from Ran ch. "Lulav v'Arava"). We beat it on the ground or on a vessel twice or thrice. Rema: There are those who say that it must be shaken (Tur quoting Rash"i). It is customary to do both; we shake it and then beat it.

יש מי שאומר שאינו יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא בה ידי חובתו עד אחר שיברך ויטול וינענע בתחלה ואם נטלה עובר משום בל תוסיף ואחר הנענוע הראשון יכול הוא ליטלה עם הלולב וכ"ש בשעת הקפה ואע"פ שמה שכתב שאם נטלה עובר משום בל תוסיף טעות הוא בעיני מכל מקום אין הפסד לחוש לדבריו וכתב עוד דגם אחר נטילה ונענוע צריך לתפוס הערבה לבדה להכיר שהיא חובה ובשעת החבטה יטלנה בפני עצמה ויוצא בה ידי חובתו: הגה והמנהג פשוט ליטול ערבה עם הלולב בשחרית בשעת הנענוע ובשעת הקפה עד שעת החבטה ונוטלים הערבה לבדה ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל ואף הנוטלה עם הלולב נ"ל דלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה שהם ההושענות שעושין לבד כל זמן שאומרים תחנונים על המים ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים ההושענות ואח"כ חובטים אותם:

היום הזה הוא גמר ההיקף של ימי החג שהיינו מבקשים ומתפללים בכל יום הושענא והיום הזה נקרא הושענא רבה מפני שבא צעקה גדולה בלב להוושע בישועה רבה מאחר שמרגישין החוסר שעדין לא נושענו. והוא אושפיזא דדוד המע"ה שהי' לו תמיד צעקה גדולה בלבו מפני שנדמה בעיניו תמיד שעדין הוא עומד בחוץ. וכדאיתא במדרש ע"פ בחרתי הסתופף אברהם בטרקלין יצחק בקיטון ואני בסף. והנה יום הזה נקרא יום חיבוט ערבה כי הערבה הוא נגד תרין ירכין נו"ה כידוע מזוה"ק ושם אירע הקלקול מהמקטרג כש"נ וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו כי ביעקב אע"ה בעצמו שהוא עצם הגוף של ת"ת בחי' אמת לא הי' לו שום שליטה רק בהירכין היינו בנביאים ונביאות שיצאו ממנו לדורות הבאים הי' לו איזה שליטה כדאיתא במדרש (ב"ר פע"ז) כי הקלקול והפגם הי' בשני ירכין והיינו כש"נ ותקע כף ירך יעקב היינו שהזיזם מהגוף שהוא בחי' אמת שיהי' להם איזה נטי' לצד מבחי' נקודת האמת.

אכן תשובה זו צריכה למ"ש לעיל, כי הלא כל הכוונה של עתה הוא לעשות חיבוק, ואם כן היום ראשון של חיבוק, הוא יום ראשון של חג הסוכות, כי אור מקיף הוא בחינת החבוק כנ"ל. נמצא, כי בימי בגד"ה, נכנסו שאר המקיפים, שהם ארבע מן גבורה עד הוד, כסדרן מלמעלה למטה כנ"ל. אחר כך ביום ו' של חג הסוכות נכנס הארת כללות ה"ח המקיפים, בבחי' יסוד שבה. אח"כ בה"ר, כבר ידעת כי מעלת יום זה גדולה מכל שאר הימי ח"ה, והענין כי ביום זה נעשין בחי' רבות, אם בחי' ז' הקפות שבלולב, כמ"ש ע"ה בלולב ע"ש, ואם בחי' אחרת שבהם, כי הלא ביום הזה יכנס כללות הארות ה"ח המקיפים, בבחי' המלכות שבה. וגם כשנכנסו בחי' הה"ג ביסוד שבה כמ"ש בע"ה: אמנם ענין ה"ג אלו, יש לי ספק, כי מצאתי להר"ר גדליה הלוי, כי הלא מר"ה עד יה"כ, הוא סוד שמאלו תחת לראשי, שהם ה"ג של ז"א עצמן שניתנין אליה, וז"ס שמאלו ממש, ואח"כ בה"ר אינם באים גבורות מחדש, רק שאנו מעוררים הגבורות, כדי לתת להם כח שיעלו מ"ן ביום עצרת לצורך הזיווג, וז"ס חבטת ערבה בקרקע, כדי לעורר הגבורות שביסוד שבה. אך מה שמ"כ אצלי, הוא ממה שזכרתי הוא זה, כי אחר שנכנסו בה כל החסדים, נכנסין בה כל הה"ג ביום ה"ר. ואמנם ה"ג אלו, אינן לצורך הזיווג, כי אלו ניתנין לו ביום ש"ע, אמנם ניתנין לה לצורך תיקון ובנין הנוקבא עצמה, כנודע שהוא ע"י הגבורות, והוא לצורך המלכות שבה: וביאור הענין הוא - כדי לעשות בה בחי' כלי, כדי שתוכל להעלות מ"ן ביום ש"ע, באופן כי ה"ג אלו, הם הכלי של המ"ן שבה, וכמ"ש בע"ה בסוד החותם: אמנם נבאר עתה, ענין ה"ג אלו, אימתי נכנסין. והענין, כי כבר נת"ל, כי החסדים שבמלכות שבה, הם נכנסין בבחי' י"ט עצמו, ובבחי' הסוכה כמ"ש בע"ה, אך בחי' ה"ג נכנסין ע"י הערבה של ה"ר, חוץ מאותו שבלולב. ובד' ימים שבין יה"כ לסוכות היא מקבלת ה"ח ממטה למעלה, כי עד עתה היתה התיקון דרחל כולו לבנותה, אם מן הנסירה שנטלה ממנו, ואם מן הגבורות ממנו ומאמא כאמור, ולכן היה בסוד שמאלו תחת לראשי, ומעתה מתחיל וימינו תחבקני, ליתן לה החסדים, מפני שהוא אומר לה הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, לרבוי הדינין שבה, ולכן להמתיק אותה כדי שתהא ראוייה אל הזיוג ביום ש"ע, לכן ניתנין אליה החסדים כאשר נפרש:

(ב) כמו ביו"ט - לפי שבחג נידונין על המים והוא גמר החתימה ואומרים למנצח מזמור השמים מספרים ושארי מזמורים וקדושת מוסף נעריצך כמו ביו"ט: (ז) כמו ביוה"כ - לפי שבחג נידונין על המים וכל חיי האדם תלויין במים והכל הולך אחר החיתום: (יא) ונוטלים ערבה ביום זה - זכר למקדש שנטילת ערבה היה שם הלכה למשה מסיני וכן היתה מצותה בכל יום משבעת הימים היו מביאין ערבות וזוקפין אותן הכהנים על צדדי המזבח ואח"כ באין העם ונוטלין אותן משם ומנענעין אותן. ולהכי לא תקנו לנוטלה כל ז' כמו בלולב דלולב אית ליה עיקר מן התורה דיום ראשון הוא מן התורה אף בגבולין עבדינן ליה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין די שנעבוד לה זכר למקדש יום אחד [גמרא] וקבעו יום ז' לערבה יותר מיום אחר כיון שבמקדש היה ג"כ יותר קדושה ביום זה שהרי היו מקיפין ז"פ ביום זה:

(כא) ויש אומרים שיוצא בה - היינו היכא דהגביה אותה פעם שני לשם ערבה דיש היכר בזה שהוא לשם מצוה. ודע דאפילו לדעה ראשונה דאינו יוצא בערבה שבלולב זהו דוקא כל זמן שהיא אגודה בלולב עם שאר מינים אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה פשיטא שיוצא בה:

שני עניני חותם יש, אחד כמו חותם בתוך חותם שלא ישלוט בו שום אדם, והשני שישאר רושם וקיום וכמ"ש (שה"ש ח' ו'), שימני כחותם, והחתימה הראשונה היא בנעילה ביוהכ"פ, דבאמת מי שהוא זוכה המשפט בדינא אין עליו שום קטרוג, אך מי הוא שיזכה בדינא כמ"ש מי יזכה לפניך בדין, ורק בחסד וברחמי יתב', וע"ז יש מקטריגים לומר שאין האדם זוכה לזה החסד, וע"ז היא החתימה שלא ישלטו המקטריגים, והחתימה השני' היא בהו"ר שישאר רושם וקיום, וכמ"ש בזוה"ק כד אנת תסתלק מינן ישאר רשימה דידך, וחותם אינו קולט באבן רק על דבר רך כשעוה, וזה הוא אם הלב הוא לב בשר, וע"י מצות הלולב שהוא לב נעשה הלב לב בשר, דביותר בא הלב האבן מגיאות, ולולב מכניע את האדם, שהרי עושין כולם אגודה אחת עד שאין לזה מעלה על זה, ואם חסרה ערבה אף שהיא נגד אנשים שאין בהם לא טעם ולא ריח אינו כלום, כמו שאם הי' חסר האתרוג, ואם כל זה לא הועיל, העצה היא תורה, דתורה הם לוחת האבן ואבן מחיק אבן, והנה הרבה פעמים באה לאדם התעוררות בתוך התפילה ואח"כ נופל ממדריגתו, הוא מחמת שלא הי' לו עוד הלב בשר, וכל זמן שלבו של אדם פתוח צריך ללמוד כדי לרכך את הלב, וזה כוונת עלינו אחר התפלה, דבעלינו כבשו את חומת יריחו, וחותם על לבך הוא הו"ר פנימיות הלב, ועל זרועך הוא שמ"ע דאז הרשימה חלה על הגופניות ג"כ: להבין מה הוא ענין החתימה בהו"ר, דהנה ענין חותם בגשמיות הוא כדי שיהי' משומר שלא ישלוט זר במעין חתום, ולעומת זה הוא ברוחניות, והוא עפ"י מאמרם ז"ל תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים, כי רוח חיים וצלם אלקים שעל האדם משמרו, כמ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, וכמו בגשמיות כן ברוחניות, הני עכברי רשיעי מהדרין ומחזירין לבלבל את מחשבת האדם, ולבטלו מן תורה ותפילה ולטורדו במחשבת הבלי עוה"ז, ולהביאו להרהורים רעים ולמשכו ברשתם שטמנו פחים לרגליו ועולה ומשטין יורד ונוטל נשמה, וקיימי עלן כי כיסלי לאוגיא, אך כח הנשמה שבאדם היא משמרתו, ומובן שאם נשמתו מטונפת אין בה עוד כח השמירה, אך אחר ר"ה ויוה"כ דכתיב לפני ה' תטהרו, והאדם נכתב ונחתם לחיים טובים, הוא חיים חדשים, חיים שהם חיים, אז שוב כח הנשמה משמרו כנ"ל, אך עדיין אין כח הנשמה ניכר כ"כ באדם, וע"כ ניתנה מצות סוכה להגן מפני החמה הוא כחו של עשו המונה לחמה, והוא ראש השטנים כידוע מחמת כי עדיין אין בכח הנשמה שעדיין היא בהעלם לשמרו כנ"ל, ואך ע"י מצות סוכה ולולב מתפשט כח הנשמה וחיים חדשים בכל חלקי האדם כבמד"ר שמונה שבע מצות בחג וזה שובע שמחות אל תיקרי שובע אלא שבע, וידוע שמספר שבעה הוא כולל הכל שש קצוות ונקודה הפנימית: יש להבין מה היא החתימה בהו"ר אחרי שכבר נחתם ביוה"כ בנעילה, דהנה כתיב גל נעול מעין חתום אלו הזכרים, גן נעול אלו הנקבות, והנה בזכרים עצמם הוא ברית המעור וברית הלשון פה מלכות קרינן לה כידוע, ולעומת זה הם שני זמני הנעילה והחתימה, דבנעילת יוה"כ הוא תיקון היסוד ברית המעור וחותמו, כי ביוה"כ ד' בגדי הלבן מכפרים על עריות כמ"ש בהקדמה לתקה"ז, ובש"ס יומא (ס"ז:) תנא דבי ר' ישמעאל עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, פירש"י כלומר על עריות מכפר, וזה שקורין במנחה בפרשת עריות ופירש"י מגילה (ל"א.) שכל מי שיש בידו עבירות יפרוש מהן עיי"ש, והכל מטעם כי אז זמן כפרה על פגם ברית המעור, ובהו"ר הוא תיקון וחותם ברית הלשון, ואלו הם שני חותמות וכמ"ש האר"י ז"ל שחותם הוא אותיות חומת, והם שתי חומות חומת בת ציון היא חותם הנעילה של יוה"כ חומת ירושלים היא חותם הו"ר, ובכן כמו ביוה"כ שקורין בפרשת עריות שנצרך אז לכל איש ואיש לקשור עצמו בקשר אמיץ ולגדור את עצמו מן דברים אלו, כן בהו"ר צריך כל איש לקבל על עצמו להיות זהיר ונזהר בשמירת ברית הלשון, וזהו יום ערבה שערבה דומה לשפתים, והנה חומת ציון וחומת ירושלים הן חומה לפנים מחומה, וכמו כן השני חותמות נעילה והו"ר הם חותם לפנים מחותם, כי שמירת ברית הלשון היא גורמת שמירת ברית המעור, וכידוע בספרים בפסוק שלח ידו בשלומיו חלל בריתו, שמי ששלח פיו לדבר בשלומיו בידוע שחלל בריתו, ומדה טובה מרובה שהנזהר בברית הלשון זה היא חומה חיצונה ושמירה לחומה הפנימית היא ברית המעור, וע"כ ערבה בגמטריא זרע כמ"ש האריז"ל שערבה היא רומזת לשני החותמות שהיא שמירה לשתיהן חותם בתוך חותם, דומה לשפתים ובגמטרי' זרע, הש"י ישמור את עמו ישראל לעד:

בהושענא רבה תקנו מצות ערבה. כי הוא רומז על אותן השפלים שאין בהם טעם וריח. וזהו באמת עדות על שבחן של בנ"י. כי בחירת הקב"ה בנו לא מצד מעשינו רק כמ"ש ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. לכן ערב"ה גי' זר"ע ואפילו השפלים כשהם אצל האמת ויודעין כי אין בהם כלום. יש להם ג"כ חלק בכלל זרע אמת. אנכי הוא התורה שנק' אמת ובכח התורה יש לכל בנ"י אחיזה במדת אמת. כולו זרע אמת רומז גם על השפלים כאשר הגידו בשם הר' מלובלין ז"ל כי מי שיודע שאינו כלום. יש לו אחיזה בהקב"ה מצד הכרת האמת. וכתיב ושם דרך פרשו רז"ל המשים אורחותיו להיות מכיר באמת מצבו זוכה לישע אלקים. וזהו שבחה של ערבה שהיא כמושה לפני כל המינים וזוכין ע"י לישועה:

ביום הושענא רבה שבחרו חז"ל במצות הערבה שנק' מנהג נביאים. כי הערבה היא עיקר החביבות שניכר שהקב"ה בוחר בבנ"י שיש בהם התקרבות בעצם הגם שאין בהם טעם וריח עכ"ז ערבים הם לפניו. ובאמת על בחי' זאת הוא עיקר הקטרוג וצריכין להיות נושע ישועה רבה בזה החלק של בחי' הערבה. ולא על חנם קבעו הרבה בקשות ביום הזה וקראוהו הושענא רבה.

כבר כתבנו שנקרא הושענא רבה שיכולין להוושע בו אפילו השפלים ודורות השפלים שהם בחי' ערבה לא טעם ולא ריח. אך כ' דלותי ולי יהושיע פי' ע"י שיודעים שהם דלים וצריכין להושע ולהם הישועה. וכן בד' מינים הערבה צריכה להבטל לשאר המינים. וכמו כן דורות שלנו צריכין להבטל לדורות הראשונם להיות נושעים בזכות אבותינו.

בלשון אחרת אמרו, שאף שגזר הדין נחתם ביום הכיפורים, ההוראה להוצאת הדין אל הפועל ניתנת בהושענא רבה. משל לבית דין שכבר קיבל החלטה, אבל כל זמן שגזר הדין עדיין לא נכתב על שטר וניתן ביד השליחים שיוצאים להביאו לידי הממונים האחראים על הוצאתו לפועל, עוד אפשר לפעול כדי לשנותו לטובה. וזה עניינו של הושענא רבה, שבו נכתבות הפתקאות של גזר הדין וניתנות ביד השלוחים היוצאים מבית הדין של מעלה להביאן לכל המלאכים הממונים על הוצאת הדין לפועל. וכיוון שהפתקאות עוד לא נכתבו והשליחים עוד לא יצאו, עדיין אפשר להיטיב את גזר הדין.

יום אחרון של חג הסוכות הוא הושענא רבה, "שבו נמסרים הפתקים ליד הרצים בשליחות", דהיינו סוף גמר הדין. והיינו לאחר שנשתמשו ישראל בסוכה ובלולב כדבעי, מכניסים את כל התשובה כולה, עם תוספת גדרי השמירה שקנו אל כל השנה, ונתברר המצב שהוא עצם סוף גמר הדין.

הושענא רבה / דיני חיבוט ערבה מנהג ישראל ליטול ערבה ביום השביעי זכר למקדש, וחובטים בה על הקרקע או על הכלי, כפי שהנהיגו הנביאים בזמן שבית המקדש היה קיים (רמב"ם הל' לולב ז, כב). ונחלקו האמוראים האם הנביאים קבעו את החבטה בתורת תקנה שמברכים עליה, או כמנהג שאין מברכים עליו (סוכה מד, א-ב, רש"י). למעשה נפסק שהוא מנהג ואין מברכים עליו (שו"ע או"ח תרסד, ב).