These sources address the halakhic status of a woman who discovers a blood stain on her clothing or body but felt no flow and finds nothing upon internal examination. The sources establish that even without sensation or positive findings, such a stain can render her impure according to rabbinic decree, and explore the reasoning and practical applications of this rule.
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְגִּישָׁה אַף עַל פִּי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא מָצְאָה דָּם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The fundamental rule, stated by the Gemara and codified by the Rambam, is that Biblical law requires a woman to actually sense the flow of blood from her body before she becomes impure — as the Beit Yosef (Yoreh De'ah 190:1) explains, citing the verse, 'blood shall be her flow in her flesh,' meaning she must feel it in her flesh; yet the Rambam (Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 9:1-2) rules that by Rabbinic decree, a woman who finds a bloodstain on her flesh or garments is impure even if she felt nothing and even if she examined herself internally and found no blood — the impurity resting on the doubt that the stain may have originated from uterine bleeding.
The Tur (Yoreh De'ah 190) and the Shulchan Arukh (Yoreh De'ah 190:1) codify this as the operative ruling: the Rabbinic decree on stains renders her impure and forbidden to her husband, requires a hefsek taharah, and demands seven clean days counted from the day after the discovery — all precisely as though she had definitely seen blood.
Because the impurity of stains is Rabbinic in origin, the authorities permit attributing the stain to an external source when one is available, as the Gemara (Niddah 58b) teaches that if a woman can plausibly attribute a stain to something external — such as having passed through a butchers' market — she may do so and remains pure, even if the stain is on the innermost garment.
The Arukh HaShulchan (Yoreh De'ah 190:2) confirms that this Rabbinic decree applies whether the stain is found on the body or on garments, and that even a negative internal examination does not remove the impurity — the stain itself is sufficient grounds for the full stringency of niddah.
משנה נדה ח׳:א׳
Mishnah Niddah 8:1
The Mishnah discusses a woman who finds a stain on her clothing and the basic rules of whether such a stain renders her impure. It is the foundational source for the laws of כתמים, including distinctions based on where the stain is found and how it is evaluated.
וְשֶׁלֹּא כְנֶגֶד בֵּית הַתֻּרְפָּה, טְהוֹרָה. עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ, מִבִּפְנִים, טְמֵאָה. מִבַּחוּץ, טְהוֹרָה.
Niddah 57b:1
A woman who sees a stain on her flesh opposite the place of uterine bleeding is impure; if not opposite that place, she is pure; if she sees blood while using the toilet, Rabbi Meir rules she is impure if standing but pure if sitting.
מַתְנִי' הָרוֹאָה כֶּתֶם עַל בְּשָׂרָה כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה — טְמֵאָה, וְשֶׁלֹּא כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה — טְהוֹרָה. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְרָאֲתָה דָּם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם עוֹמֶדֶת — טְמֵאָה, וְאִם יוֹשֶׁבֶת — טְהוֹרָה.
כתובות ע״ה ב — ד"ה אֲמַר לֵיהּ
Ketubot 75b:8
Rava explains that when blemishes are discovered after betrothal, the husband's claim of a mistaken betrothal is rejected because two presumptions support the wife's status: the presumption that a person examines what he commits to (implying he saw and accepted her condition), and the presumption that the woman's prior status is maintained, though Rava acknowledges the competing presumption that a person does not become appeased regarding blemishes.
אֲמַר לֵיהּ: מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה. מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: חֲזָקָה אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ. וְהַאי רָאָה וְנִיפַּיַּיס הוּא. אִי הָכִי, עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס נָמֵי! אֶלָּא אָמְרִינַן: חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין. הָכָא נָמֵי, חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין! אֶלָּא: מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי: חֲזָקָה הַעֲמֵד הַגּוּף עַל חֶזְקָתוֹ, וַחֲזָקָה אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ, וְהַאי רָאָה וְנִיפַּיַּיס הוּא. מַאי אָמְרַתְּ? חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין — הָוֵי
Rava said to him: With regard to a case where the blemishes were found to have been present from a point in time after she was betrothed, there is a reason why one does not assume that they were there beforehand: Because it can be said that there is a presumption that a person does not drink from a cup unless he first examines it. In other words, one does not betroth a woman unless he first investigates her to determine if she is acceptable to him. And consequently this man has undoubtedly seen her blemishes and been appeased about them. Therefore, in the event that the blemishes did exist at the time of betrothal, it can be assumed that the husband knew about them and accepted the situation. The Gemara raises a difficulty: If that is so, then even if he brought proof that the blemishes existed before she was betrothed, we should also rely on the above presumption and say that he must have been aware of them and betrothed her regardless. But this is not the halakha. Rather, it must be that we say there is an opposing presumption that a person does not become appeased with regard to blemishes. Therefore, it must be proven that he saw these blemishes and did not object. Here too, we should say there is a presumption that a person does not become appeased with regard to blemishes. Rather, the mishna must be explained differently: If he brought proof that she had these blemishes from a point in time after she was betrothed, his claim of a mistaken betrothal is not accepted because there are two presumptions opposing it. There is a presumption of: Establish the state of the woman’s body according to its presumptive, unblemished status and consequently assume that the blemishes were not present at the time of betrothal, and additionally there is the presumption that a person does not drink from a cup unless he first examines it, and this man has undoubtedly seen her blemishes and been appeased. What do you say in opposition to this argument, that there is a presumption that a man does not become appeased with regard to blemishes? Even so, it is
נדה נ״ח ב — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן
Niddah 58b:2
The Gemara analyzes the laws of כתם on clothing and the scope of rabbinic impurity when there was no felt blood-flow. It is a central sugya for determining when a woman is considered tamei because of a stain and when she remains tahor.
תָּנוּ רַבָּנַן: לָבְשָׁה שְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת הַבְּדוּקִין לָהּ, אִם יְכוֹלָה לִתְלוֹת — תּוֹלָה, וַאֲפִילּוּ בַּתַּחְתּוֹן. אֵין יְכוֹלָה לִתְלוֹת — אֵינָהּ תּוֹלָה, וַאֲפִילּוּ בָּעֶלְיוֹן. כֵּיצַד? עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים — תּוֹלָה אֲפִילּוּ בַּתַּחְתּוֹן; לֹא עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים — אַף בָּעֶלְיוֹן אֵינָהּ תּוֹלָה.
The Sages taught in a baraita: In the case of a woman who wore three robes, one on top of the other, that had been examined by her for blood stains, and she subsequently found a stain on one of the robes, if she can attribute the blood on the robe to an external source, she may attribute it to that source, and she is pure. And this is the halakha even if the stain was on the lower robe, closest to her skin. But if she cannot reasonably attribute the blood to an external factor she may not attribute it to an external factor, and she is impure, and this is the halakha even if the stain was on the upper robe. The baraita elaborates: How so? If she passed through a marketplace of butchers, where blood could have sprayed on her clothes, she may attribute a stain on her garment to the butchers and she is pure, even if the stain was on the lower robe. If she did not pass through a marketplace of butchers or anywhere else with a lot of blood, then even if the stain was on the upper robe she may not attribute the blood to an external source and she is impure.
Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 9:2
According to the words of the Soferim, a woman who sees a blood stain on her flesh or garment is rendered impure even if she felt nothing and even if she examined herself internally and found no blood—as though she had found blood inside her flesh—because there is doubt that the stain may have come from menstrual blood.
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל הָרוֹאָה כֶּתֶם דָּם עַל בְּשָׂרָהּ אוֹ עַל בְּגָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְגִּישָׁה אַף עַל פִּי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא מָצְאָה דָּם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה וּכְאִלּוּ מָצְאָה דָּם לְפָנִים בִּבְשָׂרָהּ. וְטֻמְאָה זוֹ בְּסָפֵק שֶׁמָּא כֶּתֶם זֶה מִדַּם הַחֶדֶר בָּא:
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ט׳:א׳-ב׳
Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 9:1-2
Rambam codifies the laws of כתמים: a woman who finds a stain on her garment can become prohibited rabbinically even without feeling any flow, and the ruling depends on the precise circumstances of the stain. These halakhot give the practical framework for the question.
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל הָרוֹאָה כֶּתֶם דָּם עַל בְּשָׂרָהּ אוֹ עַל בְּגָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְגִּישָׁה אַף עַל פִּי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא מָצְאָה דָּם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה וּכְאִלּוּ מָצְאָה דָּם לְפָנִים בִּבְשָׂרָהּ. וְטֻמְאָה זוֹ בְּסָפֵק שֶׁמָּא כֶּתֶם זֶה מִדַּם הַחֶדֶר בָּא:
According to Rabbinic Law, whenever a woman discovers a bloodstain on her flesh or on her clothes, she is impure, as if she discovered bleeding within [the vaginal channel] on her flesh. [This applies] even if she did not experience a physical sensation [and] even if she conducted an internal examination and did not discover bleeding. This impurity is [because of our] doubt; perhaps the stain came from uterine bleeding.
טור, יורה דעה ק״צ
Tur, Yoreh De'ah 190
The Tur presents the classical halakhic discussion of כתמים, including the general rule that a stain can create tum'at niddah without a corresponding sensation. It serves as an important bridge from the Gemara to later codification.
דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו שלא הרגישה ואפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה והאידנא מונין לה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה וצריכה שתפסוק בטהרה כאילו ראתה ודאי ולא גזרו בקטנה שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שאין לה י"ב שנים לא שנא אם היא בתולה או בעולה שאפילו סדינה מלוכלך בדם אינה חוששת ואפי' אם ראתה כבר שני פעמים אבל לאחר שתראה ג' פעמים יש לה כתם והרמב"ן כתב שאין לה כתם עד שתראה ד' פעמים וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן היתה שופעת אפי' כמה ימים או שהיתה מדלפת טיפי טיפי בלא הפסק אינו אלא כראיה אחת עד שתפסוק אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה ג"פ אפי' ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא ואם יש לה י"ב שנים ויום אחד אע"פ שלא ראתה מעולם יש לה כתם אפי' אין ידוע שהביאה שערות דמסתמא הביאה כיון שהגיעה לכלל שנותיה אבל אם בדקוה ולא מצאו לה שערות כתב הרשב"א דמחזקינן לה כקטנה ואין חוששין שמא נשרו תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור ג' עונות שהן צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג"פ לא גזרו על הכתם אא"כ יהא בו כגריס ועוד וגריס הוא ט' עדשות שכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כינה הוא אע"פ שלא הרגה כינה אבל משיש בו כזה השיעור אין תולין בכינה בין אם הוא מרובע שלשה עדשות על שלשה או אם הוא ארוך וכתב הרמב"ן אם נזדמנה לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו ותולין אותו בכינה עד שיהא בו כשיעור גריס הגדול ואם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולין בו עד כתורמוס אבל לא הרגתו ולא הריחה אין תולין בו וכן אם הרגתו ומצאה יותר מכתורמוס אין תולין בו אם אין בכתם במקום אחד כגריס אע"פ שיש טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהן יותר מכגריס טהורה שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכינה עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד במה ד"א כשהטיפין על חלוקה אבל אם הם על בשרה מצטרפין לכגריס אפי' אין הטיפין עומדים בסדר זה אצל זה אלא עומדין בשינוי או עשוין שורות או עומדין כחצובה או כעיגול או שארכן לרוחב הירך בכל ענין טמאה שכל שנמצא על בשרה אנו תולין להחמיר:
בית יוסף, יורה דעה ק״צ — ד"ה דבר תורה אין האשה מטמאה ולא
Beit Yosef, Yoreh De'ah 190:1
The Beit Yosef collects and analyzes the rishonim on כתמים, clarifying the basis for treating a stain as a rabbinic concern even where no sensation was felt. It is especially useful for the underlying reasoning of the law.
דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה וכו'. דין הכתמים מבואר בפרק הרואה כתם ובסוף הפרק (נדה דף נח:) תנן שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה דם ולא כתם ופריך בגמרא (נט:) והא תניא לא אמרו חכמים להקל אלא להחמיר ומפרש רבינא דה"ק לא להקל על ד"ת אלא להחמיר על ד"ת וכתמים עצמן דרבנן ופי' רש"י האי דגזור רבנן בכתמים להחמיר על ד"ת ולא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמם דרבנן ואזלינן בהו לקולא ותלינן בכל מידי ובר"פ (דף נז:) אמר שמואל בבשרה אמר רחמנא עד שתרגיש בבשרה. וכתוב בתה"ד סימן רמ"ו נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אחר כך ולא מצאה כלום יש לטמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק דהרגשה סברא דאורייתא הוא היכא דליכא למתלי ההרגשה במידי אחרינא כדמוכח בפרק הרואה כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטורים מקרבן אי דארגישה אמאי פטורים אלמא דסברא דאורייתא הוא מדחייב עליה קרבן וכיון דסברא דאורייתא הוא הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפ' כל היד (נדה טז:) עכ"ל:
Igros Moshe YD 2:78
Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ערוך השולחן, יורה דעה קפ״ח:ע״ב
Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 188:72
The passage presents the Rosh's challenge to the requirement of examination in a case where a woman finds a stain but has a presumption of purity: since the stain might be merely tissue (bria) from an internal wound rather than blood itself, why require examination at all—just as when a wound is present, we attribute the blood to it based on her presumption of purity even though it might originate from the uterus, so too we can attribute the stain to an internal wound without examination; the passage then clarifies that we need not investigate further when both possibilities are not before us, since the presumption of purity suffices, and derives from both the Rosh and Rashba that we may rely on physicians' assessment in such cases.
וקושית הרא"ש כי הוא דאחרי שיכול להיות שאין זה מין דם כלל אלא קליפות בעלמא בריה בפ"ע מטיבת המכה שבמעיה א"כ למה מצרכינן בדיקה כלל והרי ברואה ממש בד' ס"ו כשיש לה מכה תולין נמנתה אף שיכול להיות שדם זה הוא מהמקור מ"מ כיון שעומדת שלא בשעת וסתה ויש לה חזקת טהרה אנו תולין במכתה כמו כן נתלי במכתה שבתוך מעיה ונאמר שזהו בריה בפ"ע ולא מין דם כלל ושמא תאמר דכל מה דאיכא לברורי מבררינן א"א לומר כן שהרי במכה דשם כתב הרא"ש להדיא על מה שאמרו דאם דם מכתה משונה אין תולין במכה דכל זמן שלא יתברר לנו להיפך לאיסור אנו תולה וכ"כ הרשב"א בתה"ב ובארנו זה בסי' קפ"ז סעי' ס"ג דדווקא כששניהם לפנינו יש לברר אבל בלא זה א"צ לברר משום חזקת טהרה ע"ש ולמה הצריכו בכאן בירור להטיל למים מעל"ע נוקמה בחוקת טהרתה ולפ"ז גם הרא"ש לא יפרש כאן שהמכה היתה באותו מקום ועכ"פ מהרשב"א לשיטתו ומהרא"ש לשיטתו יש לנו ללמוד דברירא להו האי דינא שסומכין על הרופאים במה שיאמרו וכסברת רבינו הב"י בסי' קפ"ז דלא כדעת החולקים וכן עיקר לדינא:
ערוך השולחן, יורה דעה ק״צ:י״ג
Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 190:13
When a woman feels her menstrual source opening but finds nothing upon examination, she is deemed impure; however, regarding three specific categories of women who maintain a presumption of separation from blood, the feeling is suspended based on other circumstances, and if she is uncertain whether her source opened (such as dreaming it opened and finding nothing upon waking), she remains pure, though an examination is still required in any case.
י"א אע"ג דביתר הג' נשים לא הקילו בכתמים מ"מ בדין הרגשה שנתבאר שהרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה כלום דטמאה מ"מ בג' נשים אלו תלינן ההרגשה במילתא אחריתי כיון שהן בחזקות מסולקות דמים [מנ"י וס"ט] ודברי טעם הם ואפילו בכל הנשים דווקא אם בוודאי הרגישה שנפתח מקורה אבל כשיש לה ספק אם נפתח מקורה כגון שבחלום נדמה לה שנפתח מקורה והקיצה משנתה ובדקה ולא מצאה כלום טהורה [נודע ביהודה תנינא יו"ד סי' קי"ט] דדי להחמיר בוודאי ולא בספק מיהו בדיקה וודאי צריכה [ע"ש בתשו' בהרגשה גמורה שבדקה מיד והניחה העד עד הבוקר ובבוקר לא מצאה כלום וטיהרה ע"ש ואני חוכך בזה לאיסור וכן מ"ש שם בנו דבהרגשה בעינן תרתי פתיחת המקור וזיבת דבר לח ע"ש בוודאי אינו כן וכמ"ש ודו"ק]:
שולחן ערוך, יורה דעה ק״צ — ד"ה דיני כתמים ובדיקת האשה
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 190:1
The Shulchan Arukh gives the practical ruling in the laws of כתמים, including the case of a stain on clothing without any sensation. This is the governing code for the user’s question.
דיני כתמים ובדיקת האשה. ובו נ"ד סעיפים: דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה וצריכה הפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה (כאלו ראתה ודאי וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו) ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה:
ערוך השולחן, יורה דעה ק״צ — ד"ה חכמים גזרו על כתמים שכל אשה
Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 190:2
The Arukh HaShulchan explains and contextualizes the laws of כתמים, elaborating on when a stain is treated as niddah and when leniencies apply. It helps explain the rationale behind the codified rules.
חכמים גזרו על כתמים שכל אשה שמצאה כתם מדם טמאה בין שמצאה על בשרה ובין שמצאה על חלוקה או על הסדין ששוכבת עליה או מתכסה בה כפי פרטי דינים שיתבארו בסי' זה ואפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה הרי היא טמאה ואסורה לבעלה כבראיית דם ממש וצריכה שבעה נקיים וטבילה והפסקת טהרה ואע"ג דבזמן התלמוד כשהיו מונין ימי נדה וימי זיבה היה נ"מ במציאת הכתם כשמצאה בימי נדה היתה טמאה ז' ימים כנדה ואחר תטהר בלא ז' נקיים ואם היתה מוצאת בימי זיבה ג"כ לא היתה צריכה ז' נקיים אלא כשמצאה כדי ג' גריסין שנוכל לומר שראתה בג' ימים דנעשה זבה גדולה אבל אם אין בו כדי ג' כתמין ובדקה עצמה כל בין השמשות של יום א' וטהורה היתה ולא בדקה חלוקה וביום הג' מצאה זה הכתם אינה אלא שומרת יום כזבה קטנה כפי הדינים שבארנו בסי' קפ"ג אבל האידנא שוה כתם לראייה ובכל כתם צריכה הפסק טהרה ויום מציאתה אינו מן החשבון של ז' נקיים וסופרת ז' נקיים וטובלת בברכה דגם על מצות דרבנן מברכים כמו נר חנוכה ומגילה וכיוצא בהם: וז"ל הרמב"ם שם [פ"ט הל' ב'] ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם וכו' אע"פ שבדקה עצמה ולא מצאה דם ה"ז טמאה וכאלו מצאה דם לפנים בבשרה וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא עכ"ל ויש להבין כיון דמסיים שמא כתם זה בא מהחדר למה ליה לומר וכאלו מצאה דם לפנים בבשרה ונ"ל דדבר גדול השמיענו בזה דהנה יש ששאלו למה גזרו על הכתמים הא הוה ספק ספיקא שמא שלא מגופה ואת"ל מגופה שמא מן העלייה ותירצו דאעפ"כ החמירו חכמים משום דאיסור חמור הוא ועוד כיון שאין לה דבר לתלות בו כתם זה הוה כאלו וודאי יצא מגופה [כ"מ] ויש שתירץ כיון שרוב דמים באים מהמקור אין לעשות ספק שמא מן העלייה [ט"ז סק"ב והשיבו על זה שהרי כנגד זה יש שרוב דמים באים בהרגשה ובזו לא היתה הרגשה [כרו"פ ומנ"י] ויש שתרצו דהכל הוה ספק אחד דמה לי אם הדם הוא מעלייה או מעלמא [שם] ויש לפקפק בזה: ולענ"ד נראה דזהו כוונת הרמב"ם ז"ל שכתב כאלו מצאה לפנים בבשרה דהנה תמיהני על מה שהקשו רק על ספק ספיקא הא באמת איכא ג' ספיקות שמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא מעלייה ואת"ל מהחדר שמא לא הרגישה אמנם לפי מה שכתב הרמב"ם מקודם דכשמצאה דם בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה ובארנו בסעי' א' דכוונתו דווקא בפרוזדור כשכבר נעקר מהמקור תלינן שבעת עקירתו מהמקור הרגישה ולאו אדעתה משא"כ כשראתה עתה מן המקור בלא הרגשה והטעם בארנו בסי' קפ"ג דמשם דרוב דמים באים בהרגשה ולכן כל שעבר זמן שיצא מהמקור אמרינן שוודאי בא בהרגשה ולפ"ז בכתמים כל שכן שאמרינן שוודאי בא בהרגשה בעת שיצא הדם מהמקור שהרי עבר זמן רב מאז עד מציאת הכתם וזהו שאומר הרמב"ם כאלו מצאה לפנים בבשרה כלומר דלא עשאוה כאלו ראתה עתה מהמקור שהרי לא הרגישה אלא כאלו מצאה לפנים בבשרה והיינו בפרוזדור דאמרינן שוודאי היתה הרגשה ולאו אדעתה ונמצא שאין כאן ספק שמא לא הרגישה וגם סיים שמא מדם החדר בא כלומר דרוב דמים מהחדר וא"כ אין כאן אלו ב' ספיקות מן העלייה ובלא הרגשה ולא נשאר רק ספק אחד שמא מגופה שמא מעלמא וספיקא דאורייתא לחומרא וכל החומרות שבסי' קצ"ו נוהגות בכתמים:
חכמת אדם קי״ג — ד"ה דין כתמים ודם שנמצא על בדיקה
Chokhmat Adam 113:1
Chokhmat Adam treats the laws of niddah and כתמים in a concise halakhic format, including the effect of finding a stain without feeling blood flow. It summarizes major practical points for everyday observance.
דין כתמים ודם שנמצא על בדיקה מאשה (סי' ק"צ): מה"ת אין האשה טמאה נדה אא"כ הרגישה שיצא מגופה שנאמר זוב יהיה בבשרה וקבלו חז"ל דר"ל שתרגיש בבשרה והרגשה זו אינן שוות יש שמרגשת שנפתח המקור ויש שמרגשת שזב ממנה דבר לח ויש שמרגשת שנזדעזעו איבריה ובאיזה ענין שתרגיש טמאה מדאורייתא: ולא עוד אלא שאפילו אם לא הרגישה זיבת דם רק שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם אם לא בדקה א"ע אח"ז תיכף או אפילו בדקה ולא מצאה כלום טמאה שאני אומר טפת דם כחרדל יצא ממנה ונאבד שבודאי בחנם לא תפתח המקור ואע"ג שיש לה חזקת טהרה מ"מ רוב דמים שבמקור טמאין לפיכך אם בדקה עצמה תיכף ומצאה מראה כשרה כגון ליחה לבנה או ירוקה או כמראה געל טהורה שגם דברים אלו באים מן המקור ולא מחזקינן איסור שאינו לפנינו כיון שיש לפנינו דבר טהור לתלות בו (סי' ק"צ) אבל בהרגשה שנזדעזעו איבריה אם בדקה ולא מצאה כלום טהורה שתלינן ההרגשה בשאר מקרים כן נ"ל: וכל זה מה"ת אבל חכמים גזרו שאפי' לא הרגישה כלום אלא שמצאה בין על בשרה במקום שיכול דם המקור ליפול שם כדלקמן או אפילו על בגדיה אפי' לא הרגישה כלום טמאה (שם) ויתבאר לקמן ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה יש עלי' כל דיני נדה כדלקמן ודוקא בבגד האשה גזרו על הכתמים אבל אם נמצא כתם בבגד האיש ואפילו על חלוקו לאחר התשמיש אין לו דין כתם כלל אם לא שקינח עצמו בו דאז האשה טמאה כדלקמן כלל קי"א: