לעבור ניתוח ח״ו עכ״ד. וראה לעיל פ״ז אות ב׳. ח( ראה הליכות תימן עמוד 1 3 3 בזה״ל, אחר התספורת התזמורת פוצחת בשיר, והמשוררים שרים השיר דלהלן, אהוב יברך הילד הזה לברכה, ברוך יברך הילד הזה לברכה, גיבור יברך הילד הזה לברכה,
עמד יצחק לברך את יעקב, אמר, ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל. אבא הפסיק ביתן, אף אני מתחיל ביתן, מנין, שנאמר ויתן לך האלקים, ובמה חתם יצחק, בקריאה, שנאמר (בראשית כ"ח) ויקרא יצחק את יעקב, עמד יעקב לברך את השבטים, אמר איני פותח אלא בקריאה...
from our library copy — not yet checked against the original
...כשהייתם שם היתה מתברכת בשבילכם, ולא עכשיו שאין ברכה עליה כדרך שהייתם שם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהצדיקים הולכים ברכה באה לרגלם, ירד יצחק לגרר באת ברכה לרגליו, שנאמר ויזרע יצחק וגו', ירד יעקב אצל לבן באת ברכה לרגליו, שנאמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, ירד יוסף אצל פוטיפר באת ברכה לרגליו...
from our library copy — not yet checked against the original
יברכך... והנה יברכך בחינת יצחק, כמו שכתב רש"י, יברכך בממון, וכן בלך לך ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק, והתחיל בה כי שורש הברכות נמסרו ליצחק, ולכן כתיב וישמרך, שלא יהיה לעשו אחיזה בזה, ולכן היא "מכל", אינה דבוקה כל כך בשורש מצד חלק עשו...
from our library copy — not yet checked against the original
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. הַקְדָּמָה, הֲלֹא הִגַּדְתִּי לְךָ בְּנִי בְּמָה שֶׁקָּדַם, כִּי לַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא כָּל הַכָּבוֹד וְהַהוֹד וְכָל הַטּוֹב וְכָל הַחָכְמָה וְכָל הַיְּכֹלֶת וְכָל הַבְּרָכָה, וְדִבְרֵי בֶּן אָדָם וְכָל מַעֲשֵׂהוּ אִם טוֹב וְאִם רָע לֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע, עַל כֵּן צָרִיךְ אַתָּה לְהַבְחִין כִּי בְּאָמְרֵנוּ תָּמִיד בַּבְּרָכוֹת בָּרוּךְ אַתָּה הַשֵּׁם אוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵין הַמַּשְׁמָעוּת לְפִי הַדּוֹמֶה, לְהוֹסִיף בְּרָכָה בְּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לְשׁוּם תּוֹסֶפֶת חָלִילָה, כִּי הוּא הָאָדוֹן עַל הַכֹּל וְעַל הַבְּרָכוֹת, הוּא מְחַדֵּשׁ אוֹתָן, וּמַמְצִיאָן מֵאַיִן, וּמַשְׁפִּיעַ מֵהֶן שֶׁפַע רַב בַּאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם רְצוֹנוֹ הַטּוֹב. עַל כֵּן צְרִיכִין אָנוּ לְחַפֵּשׂ כַּוָּנַת הָעִנְיָן מַהוּ, וְלֹא נוֹצִיא זְמַנֵּנוּ בַּמֶּה שֶׁהָעֵסֶק בּוֹ תָּמִיד מִבְּלִי הֲבָנָה בּוֹ כְּלָל. וַאֲנִי הַמְּעוֹרֵר, אֵין מַחֲשַׁבְתִּי שֶׁיַּשִּׂיג שִׂכְלִי אֲפִלּוּ כְּטִפָּה מִן הַיָּם בַּאֲמִתַּת הָעִנְיָן, כִּי כְּבָר הֻגַּד לִי וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי חֲכָמִים, כִּי יֵשׁ בִּדְבָרִים אֵלֶּה, יְסוֹדוֹת חֲזָקִים וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים, יוֹדִיעוּם חַכְמֵי הַתּוֹרָה לְתַלְמִידֵיהֶם כְּשֶׁהֵם נְבוֹנִים וּכְשֵׁרִים וּבְכָל מַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, אֲבָל רַב חֶפְצִי לְהַשִּׂיג בָּזֶה קְצָת טַעַם יַשִּׁיאֵנִי לְדַבֵּר בּוֹ, וְאוּלַי הָיְתָה טוֹבָה הַשְּׁתִיקָה, אֲבָל הָאַהֲבָה תְּקַלְקֵל הַשּׁוּרָה. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. הַקְדָּמָה, הֲלֹא הִגַּדְתִּי לְךָ בְּנִי בְּמָה שֶׁקָּדַם, כִּי לַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא כָּל הַכָּבוֹד וְהַהוֹד וְכָל הַטּוֹב וְכָל הַחָכְמָה וְכָל הַיְּכֹלֶת וְכָל הַבְּרָכָה, וְדִבְרֵי בֶּן אָדָם וְכָל מַעֲשֵׂהוּ אִם טוֹב וְאִם רָע לֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע, עַל כֵּן צָרִיךְ אַתָּה לְהַבְחִין כִּי בְּאָמְרֵנוּ תָּמִיד בַּבְּרָכוֹת בָּרוּךְ אַתָּה הַשֵּׁם אוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵין הַמַּשְׁמָעוּת לְפִי הַדּוֹמֶה, לְהוֹסִיף בְּרָכָה בְּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לְשׁוּם תּוֹסֶפֶת חָלִילָה, כִּי הוּא הָאָדוֹן עַל הַכֹּל וְעַל הַבְּרָכוֹת, הוּא מְחַדֵּשׁ אוֹתָן, וּמַמְצִיאָן מֵאַיִן, וּמַשְׁפִּיעַ מֵהֶן שֶׁפַע רַב בַּאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם רְצוֹנוֹ הַטּוֹב. עַל כֵּן צְרִיכִין אָנוּ לְחַפֵּשׂ כַּוָּנַת הָעִנְיָן מַהוּ, וְלֹא נוֹצִיא זְמַנֵּנוּ בַּמֶּה שֶׁהָעֵסֶק בּוֹ תָּמִיד מִבְּלִי הֲבָנָה בּוֹ כְּלָל. וַאֲנִי הַמְּעוֹרֵר, אֵין מַחֲשַׁבְתִּי שֶׁיַּשִּׂיג שִׂכְלִי אֲפִלּוּ כְּטִפָּה מִן הַיָּם בַּאֲמִתַּת הָעִנְיָן, כִּי כְּבָר הֻגַּד לִי וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי חֲכָמִים, כִּי יֵשׁ בִּדְבָרִים אֵלֶּה, יְסוֹדוֹת חֲזָקִים וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים, יוֹדִיעוּם חַכְמֵי הַתּוֹרָה לְתַלְמִידֵיהֶם כְּשֶׁהֵם נְבוֹנִים וּכְשֵׁרִים וּבְכָל מַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, אֲבָל רַב חֶפְצִי לְהַשִּׂיג בָּזֶה קְצָת טַעַם יַשִּׁיאֵנִי לְדַבֵּר בּוֹ, וְאוּלַי הָיְתָה טוֹבָה הַשְּׁתִיקָה, אֲבָל הָאַהֲבָה תְּקַלְקֵל הַשּׁוּרָה. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. הַקְדָּמָה, הֲלֹא הִגַּדְתִּי לְךָ בְּנִי בְּמָה שֶׁקָּדַם, כִּי לַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא כָּל הַכָּבוֹד וְהַהוֹד וְכָל הַטּוֹב וְכָל הַחָכְמָה וְכָל הַיְּכֹלֶת וְכָל הַבְּרָכָה, וְדִבְרֵי בֶּן אָדָם וְכָל מַעֲשֵׂהוּ אִם טוֹב וְאִם רָע לֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע, עַל כֵּן צָרִיךְ אַתָּה לְהַבְחִין כִּי בְּאָמְרֵנוּ תָּמִיד בַּבְּרָכוֹת בָּרוּךְ אַתָּה הַשֵּׁם אוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵין הַמַּשְׁמָעוּת לְפִי הַדּוֹמֶה, לְהוֹסִיף בְּרָכָה בְּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לְשׁוּם תּוֹסֶפֶת חָלִילָה, כִּי הוּא הָאָדוֹן עַל הַכֹּל וְעַל הַבְּרָכוֹת, הוּא מְחַדֵּשׁ אוֹתָן, וּמַמְצִיאָן מֵאַיִן, וּמַשְׁפִּיעַ מֵהֶן שֶׁפַע רַב בַּאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם רְצוֹנוֹ הַטּוֹב. עַל כֵּן צְרִיכִין אָנוּ לְחַפֵּשׂ כַּוָּנַת הָעִנְיָן מַהוּ, וְלֹא נוֹצִיא זְמַנֵּנוּ בַּמֶּה שֶׁהָעֵסֶק בּוֹ תָּמִיד מִבְּלִי הֲבָנָה בּוֹ כְּלָל. וַאֲנִי הַמְּעוֹרֵר, אֵין מַחֲשַׁבְתִּי שֶׁיַּשִּׂיג שִׂכְלִי אֲפִלּוּ כְּטִפָּה מִן הַיָּם בַּאֲמִתַּת הָעִנְיָן, כִּי כְּבָר הֻגַּד לִי וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי חֲכָמִים, כִּי יֵשׁ בִּדְבָרִים אֵלֶּה, יְסוֹדוֹת חֲזָקִים וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים, יוֹדִיעוּם חַכְמֵי הַתּוֹרָה לְתַלְמִידֵיהֶם כְּשֶׁהֵם נְבוֹנִים וּכְשֵׁרִים וּבְכָל מַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, אֲבָל רַב חֶפְצִי לְהַשִּׂיג בָּזֶה קְצָת טַעַם יַשִּׁיאֵנִי לְדַבֵּר בּוֹ, וְאוּלַי הָיְתָה טוֹבָה הַשְּׁתִיקָה, אֲבָל הָאַהֲבָה תְּקַלְקֵל הַשּׁוּרָה.
from our library copy — not yet checked against the original
ספר הבהיר ומאי טעמא אמרינן אשר קדשנו במצותיו וצונו ולא אמרינן אשר קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולין בו כל המצות וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה. מזה המאמר אין הכרעה על מלת אתה כאחת מן הדיעות רק יש להוכיח מכאן כי דיבור אשר קדשנו במצותיו וציונו הוא לחי העולמים והוא העולם הנזכר בברכות הכלול מן המצות והוא אשר קדשנו ברחמיו עלינו. ותיקנו בעלינו לשבח דרך נסתר מפני שמזכיר בו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאין רשות לכוון אליו פנים בפנים רק דרך נסתר כענין ישקני מנשיקות פיהו שהם דברי הכבוד העליון המשתוקק התעלות באור העליון כי המחשבה אסורה לחשב שם כי הוא למעלה אשר ממנה יאמן כל אמון ולכן התקינו שיהא משבח ומהלל ומקלס למלך מלכי המלכים יתעלה. וזה התירו לנו כי אין צריך שם קביעות המחשבה ומוטל עלינו להללו ולקלסו יתעלה ויתברך. ויש מפרשים מלך התשובה מלכי זרועות עולם המלכים הקב"ה ושכינת עוזו. ויש לך לדעת כי אין רשות לאדם לעלות מחשבתו מן הבינה ולמעלה שנאמר אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא (משלי ז ד') ומשם ולמעלה צריך לדבר דרך נסתר ולפיכך אין מזכירין בברכות רק השם המיוחד ולא שם אהיה. ובעבור כי המתפלל צריך לכוין דעתו כאילו מדבר לפני המלך פנים בפנים בקביעות כמו שאמרו רבותינו ז"ל דעו לפני מי אתם עומדים והוא מבקש צרכיו ממנו או מודה לו בנפלאות אשר עשה וכאשר הוא מתנהג עם בריותיו ברחמים לא יתכן לעלות מחשבתו כי אם למקום אצילות הנשמה כמו המים שאין עולין רק עד מקום יציאתן. ומטעם זה אמרו רבותינו ז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך כי העונה מעלה מחשבתו למעלה מן המברך כי הוא פותח המקור מראשיתו להשפיע הברכה אל המדה הצריכה למתפלל וכוונת המברך נאצלת ממקום ברכת העונה אמן כי העונה אמן אינו קובע מחשבתו לפני המלך פנים בפנים ובמקדש לא היו עונין אמן לפי שהיו מזכירין את השם ככתבו ומפרשין האות שהוא מקור הברכה. אבל בגבולין שאין רשות להזכירו כי אם בכנוי הוצרכנו לענות אמן כדי לפתוח מקור הברכה למדה ההיא. ואמרו רבותינו ז"ל כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו קורעים לו גזר דינו שנאמר בפרוע פרעות בישראל וגו' (שופטים ה ב'). רבי יוחנן אומר אפילו יש בו שמץ עבודה זרה מוחלין לו כתיב הכא בפרוע פרעות וכתיב התם כי פרעה אהרן. והפירוש הנכון הוא שפירש בו החכם רבי יעקב בר רבי ששת ז"ל כי בכל כחו חוזר אל השם ר"ל שכיון את השם בכל מה שראוי לו באותיותיו ובפירושיו ובעיוניו ובניקוד המקובל והסימן שלו לעולם יי' דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט) זהו בכל כחו באותיותיו ובניקודו ובכל מה שניתן לנו רשות להתבונן בשעה שאומר יהא שמו הגדול מבורך עכ"פ יהא כח בידו לבטל גזר דינו ובלבד שלא תהא בו שבועה וצריך לכוין ואחר כך מברך. והפך זה ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל שפירש ואח"כ בירך ולפיכך נתחייב ואם בעבירה חייב במצוה שכנגדה זוכה. גם מה שאמרו אפילו יש בו שמץ עבודה זרה מוחלין לו תבין מעתה כי תקן מעוותו בייחוד השם שהוא הפך עבודה זרה. ועל כן כל העונה אמן צריך לעמוד באימה וביראה ולכוין בברכת המתפלל שלא תהיה אמן יתומה, יתומה ודאי כדי להמשיך שם הברכה. ופירוש אמן פירשו חכמי הקבלה כי הרמז בו לחכמת אלהים ולחכמת שלמה והוא בגימטריא צ"א כשם (י"ה) [יהו"ה] ושם אדנ"י. ויש עוד מפרשים כי האל"ף רמז למה שאין המחשבה משגת מ"ם פתוחה יפתח י"י לך את אוצרו הטוב נו"ן פשוטה כוללת זכר ונקבה. ויש עוד מפרשים שהוא נגזר מאמון והוא שם קדוש נמצא בספרי החכמים הבקיאים בשמות. ויש עוד מפרשים כי אמן בגימטריא צ"א כמנין יי' אחד כי השם שלשה פעמים עולה ע"ח ואחד שלשה עשרה הרי צ"א. ואם תרצה אמור כמנין היה והוה ויהיה אחד. והנה העונה אמן מודה כי הבורא יתעלה ויתבר?? היה קודם בריאת העולם וברצונו מקיימו וישיבהו לתהו ובהו ולאחדותו אין סוף. ולכן גדול כח העונה אמן מן המברך כי המברך ממשיך הברכה והעונה אמן מייחדו ומודה על חידוש העולם כרצונו והעולם מתקיים במאמרו וישיבהו לתהו ובהו שליט על הכל ראשון ואחרון יתעלה שמו לעדי עד ולנצח נצחים אמן:
from our library copy — not yet checked against the original
הנה עם היות כבר קדם לנו במאמר הזה בבאור ההקדמה הזאת על צד הקצור ולקחנו העיון באופן עמידתנו בה הנה אי אפשר מבלתי שנרחיב בו הדבור קצת כי בזה מהתועלת מה שלא יעלם למה שנפל בו מחלוקת בין המעיינים. ואומר לפי שהגזרה יתבאר עניינה בבאור הגבולים ובאור יחס הגבול האחד אל האחר והיה היחס בגזירה הזאת ידוע שהוא יחס החיוב כי אמרנו האלהי נמצא כבר נחייב המציאות לו נשאר אם כן בבאור הגזרה הזאת ביאור הגבולים לבד אבל גבול הנושא בה והוא האל ית׳ הוא דבר מוסכם עליו מבעלי העיון ומכתובי התורה שהוא נעלם תכלית ההעלם באופן שהשגת מהותו לזולתו נמנע. וכבר חתרו החוקרים להעמיד מופת בזה העיר בו הרב בחלק א' מהמורה בפ' אשר באר בו היות השכל והמשכיל והמושכל דבר אחד. ולזה אמר שמנע השם זאת ההשגה ממשה במה שבקש ממנו באמרו הראני נא את כבודך שהיתה הכוונה שיודיעהו מציאות עצמותו ואמתתו. אלא שצריך לבאר איך לא נתבאר לאדון הנביאים מה שהתבאר לאחד מהמתפלספים. בהמנעות הזה עם המדרגה העליונה שנתעלה בה על כל הנביאים כמו שהעידה עליו התורה שהיה צריך להצעה מהחכמה האל יתברך שעור גדול מה שלא יעלם וכמו שהאריך הרב בזה בספרו. והנה צריך שיאמר בהתר זה שהבקשות האלה ממשה היו במראות הנבואה. ואיננו רחוק שיודע לנביא במראה הנבואה בנושא ונותן שואל ומשיב מה שהתבאר לו קודם במופת ואין המלט לפי זה מהשתמש משה קצת בחדה והוא הפך מה שהסכימו עליו המפרשים ומה שיראה מפשטי הכתובים פה אל פה אדבר בו. ודבר י"י אל משה פנים אל פנים. כאשר ידבר איש אל רעהו. ורבים זולתם. אלא שיש לנו בו פי' תשמענו במה שיבא בג״ה. ולא בקש משה השגת המהות לעולם ולא ימשיל הכתוב ולא ייחס לאדון הנביאים חלילה סכלות הבקשה הזאת במשלים או בחדות להיות גלוי ומפורסם למתחילים בעיון המנעות השגת המהות. ולזה יראה שתקנו אנשי כנסת הגדולה מטבע הברכות בלשון נמצא ונסתר. וזה כי מציאותו נגלה ומפורסם ומהותו נעלם תכלית ההעלם ולהיות זה מבואר מאד הנה בגבול הנושא בהקדמה הזאת שהוא האלוה לא נכוין בו דבר עתה זולת המכוון באמרנו העלה לכלל הנמצאות. והנה זה מספיק בבאור הגבול הזה. ואולם בגבול הנשוא בהקדמה הזאת שהוא אמרנו האלוה נמצא למה שנפל מחלוקת בו בין מפרשי ספרי ארסטו צריך שנרחיב בו הדבור ליוקר השרש הזה והיותו עמוד והתחלה עצמית לכל. והוא כי ב״ס ואבוחמד והרב שנמשך אחריה׳ יראו שהמציאו׳ זולת המהות ושהוא מקרה קרה לו וב״ר וקצת האחרונים יראו שהמציאות איננו דבר זולת ולזה צריך שנבאר לדעת דעתם מאלו המפרשים מה שצריך שיובן מהגבול הזה בהקדמה הזאת. והנה לפי דעת ב״ר אין ספק שאחר שמציאותו ומהותו אחד ומהותו מתחלף תכלית החלוף למהות זולתו הנה מציאותו א״כ מתחלף תכלית החלוף למציאות זולתו. ולזה הוא מחוייב שהנמצא יאמר על האלוה ית׳ ועל זולתו בשיתוף השם הגמור ולא במין ממיני הספוק למה שבמיני הספוק התיחסות מה והחלוף הוא בקדימה ואיחור אבל מהותו יתברך אין לו התיחסות עם מהות זולתו מחוייב א"כ שיאמר שם הנמצא עליו ועל זולתי בשתוף השם הגמור וכ״ש לפי דעת הרב שיראה שמציאות מקרה לכל הנמצאות שהוא מחוייב ששם הנמצא יאמר על האלוה ית' בשתוף השם הגמור ולא במין ממיני הספוק. וזה שלמה שהוא מבואר שהאל ית' לא ייוחס לו מקרה הו מחויב שהמציאות לו אינו זולת המהות ולזה הוא מחוייב שיתחלף מציאותו תכלית החלוף בהתחלף מהותו ועצמותו ממהות זולתו. התבאר א״כ לפי דעת כולם שהנמצא יאמר בו ית׳ בשתוף השם הגמור עם שאר הנמצאות. וכן כתב הרב בפי' לפי דעתי לפי שעם היות יתחלפו המפרשים בשם הנמצא הנופל על שאר הנמצאות הנה הם מסכימים על הנמצא הנאמר על האלוהוית שאיננו דבר יוצא מעצמו. והנה מי יתן ואשער במה תפול הוראת זה השם כשיוחש אל האלהית ית׳. וזה כי באמרנו האלוה נמצא ויורה שם הנמצא על דבר שאינו יוצא מעצמו הנה הוא כאמרנו האלוה הוא האלוה. וכבר יפול זה הספק בשאר הנמצאות לדעת ב״ר והנמשכים אחריו שיראו שהמציאות איננו דבר זולת המהות וזה כי באמרנו האדם נמצא או הלובן נמצא הנה הוא לפי דבריו כאמרנו האדם אדם או הלובן לובן. ואם יאמר בזה שהוא חלק גדר הנה לא ימלטו מההכפל וזה כי באמרנו אדם כבר יובן בו חי מדבר נמצא. ולזה יהיה אמרנו אדם כאמרנו החי מדבר נמצא. וכן יפול ספק אינו מעטי לדעת האומר שהמציאות בשאר הנמצאות ושהוא מקרה קרה לו. וזה שאם המציאות מקרה יתחייב שיהיה נמצא בנושא ושיהי למציאות מציאות. ואם המציאות השני מקרה יתחייב נמצא בנושא ויצטרך ג"כ אל נושא ושיהיה לו מציאות אחר וכן לבלתי תכלית. ועוד שיהיה המציאות כדמות הצורה לחמר למה שהנושא לפי דבריהם יהיה נעדר בזולת מקרה ויתחייב אם כן שאם הי׳ המקרה הזה נותן המציאות והקיום לעצם שיהיה ראשון בשם העצם מהנושא כהיות הצורה ראשון בשם העצם מהחמר וכמו שנתבאר באחד מהשמע. וכבר הונח מקרה זה חלוף לא יתכן. ולפי שיתחייב מזה שאין המציאות מקרה לנמצא וכבר היה מחוייב מן הספק הקודם שאיננו המהות בעצמו הנה מה הוא המציאות א"כ מי יתן ואדע. והנה כבר יראה שהבטול בשלא יהיה מקרה למהות הוא אמתי והכרחי יתחייב א״כ שיהיה עצם המהות' או עצמי לו. וכאשר יתחייב שאיננו עצם המהות כמו שהתבאר מהספק הקודם הראשון ישאר א״כ שיהיה עצמי למהות. וזה שמתנאי המהות היותו נמצא חוץ לשכל כמו שאמרנו עד"מ שמהות האדם החיות והדבור הנה מתנאי המהות שיהיה נמצא חוץ לשכל. ולזה היה הוראת המציאות נאמרת בהסכמה בכל שאר הנמצאות ובלבד במקרים שאין להם קדימה קצתם על קצתם ויאמר בעצם ובמקרים בספוק למה שהמציאות חוץ לשכל יאמר בקדימה בעצם ובאיחור במקרים. אבל אמנם ההוראה הכוללת היא היות הדבר המיוחס לו המציאות בלתי נעדר ובדרך הזה בעצמו יאמר באל ית' ובשאר העצמים ר״ל שהוא בלתי נעדר אלא שהבלתי נעדר יאמר בקדימה בו ית׳ ובאיחור על שאר הנמצאות. ולזה הוא מבואר שלא יאמר הנמצא עליו ועל שאר הנמצאים בשיתוף השם גמור אלא במין הספוק. והתבאר א״כ הגבול הזה וההקדמה הזאת כפי קצורנו:
from our library copy — not yet checked against the original
ברוך שם משותף, יאמר על מקבל הטוב והשפע מזולתו, כמו לא תאור את העם כי ברוך הוא, ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, ורבים כן. ויאמר על נותן הטוב והשפע לזולתו, כמו ברוך ה׳ צורי המלמד ידי לקרב, ברוך ה׳ כי הפליא חסדו לי בעיר מצור, ברוך אתה ה׳ למדני חקיך, ברוך ה׳ אשר הציל אתכם. וזה כי ברכה שם נאמר על רבוי ותוספת טוב ושפע. וכשיאמר על המקבל יהיה ברוך פעול, כי אחר שמצאנו ויברך ברוך אתכם, שהוא מקור מן הקל, נבנה ממנו כל הבנין ויהיה ברוך פעול, כלומר מושפע מרבוי הטובה. וכשיאמר על הנותן יהיה ברוך שם התואר, כמו רחום וחנון שהם שמות תארים נקרא בהם השם יתברך להיות הפעל המגיע ממנו ברכה שהיא תוספת שפע ורבוי הטובה, כי כמו שלשון מארה הוא חסרון הטובה כפי הסכמת כל המפרשים, כן ברכה תוספת טובה, ולזה יהיה ברוך תואר למשפיע רבוי הטובה. וזה כי ברכה שם נאמר על רבוי ותוספת טוב ושפע. וכשיאמר על המקבל יהיה ברוך פעול, כי אחר שמצאנו ויברך ברוך אתכם, שהוא מקור מן הקל, נבנה ממנו כל הבנין ויהיה ברוך פעול, כלומר מושפע מרבוי הטובה. וכשיאמר על הנותן יהיה ברוך שם התואר, כמו רחום וחנון שהם שמות תארים נקרא בהם השם יתברך להיות הפעל המגיע ממנו ברכה שהיא תוספת שפע ורבוי הטובה, כי כמו שלשון מארה הוא חסרון הטובה כפי הסכמת כל המפרשים, כן ברכה תוספת טובה, ולזה יהיה ברוך תואר למשפיע רבוי הטובה. וזה כי ברכה שם נאמר על רבוי ותוספת טוב ושפע. וכשיאמר על המקבל יהיה ברוך פעול, כי אחר שמצאנו ויברך ברוך אתכם, שהוא מקור מן הקל, נבנה ממנו כל הבנין ויהיה ברוך פעול, כלומר מושפע מרבוי הטובה. וכשיאמר על הנותן יהיה ברוך שם התואר, כמו רחום וחנון שהם שמות תארים נקרא בהם השם יתברך להיות הפעל המגיע ממנו ברכה שהיא תוספת שפע ורבוי הטובה, כי כמו שלשון מארה הוא חסרון הטובה כפי הסכמת כל המפרשים, כן ברכה תוספת טובה, ולזה יהיה ברוך תואר למשפיע רבוי הטובה. וכל רבוי שפע ותוספת טובה במינים מתחלפים מן ההצלחות אי אפשר שיבא אלא מפועל וחי ורוצה וחכם ויכול, לפי שהפועל בטבע כאור הנמשך מן הנר וכחום מן האש לא יוסיף הפועל האחד אורו פעם ויחסרהו פעם, אבל הוא תמיד על ענין אחד מצד הפועל, מה שאין כן בפועל ברצון, כי יוסיף הפועל הפעל ויחסרהו כפי רצונו, וכל פועל ברצון הוא חי בהכרח, כי לא יצוייר רצון אלא מן החי, והוא יודע מה שמשפיע ויכול להשפיע, אם כן יהיה המשפיע ברכה ותוספת טובה בהכרח חי וחכם ורוצה ויכול, ולזה מה שנבחר לשון ברוך לשבח בו את השם יתברך, לפי שהוא שם נאמר על בל ההצלחות ויורה על היותם מגיעות מפועל חי וחכם ורוצה ויכול, כאלו תיבת ברוך שם כולל לכל מיני השלמיות, ולזה יורה על השורש הרביעי שהוא היותו יתברך מסולק מן החסרונות, אחר שהיה לשון ברכה הפך מארה שהוא חסרון הטובה כמו שאמרנו. ונמצא לשון ברכה על השבח וההלול בכלל, אמר הכתוב אברכה את ה׳ בכל עת, שהוא כמו אהללה, וזהו שסיים תמיד תהלתו בפי. ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה זה הלשון של ברוך לשבח בו השם על כל מיני הטובות שיקבל האדם מהשם יתברך, הן בגוף ומאיזה מין שיהיו הן בנפש, בגוף כמו ברכת הנהנין, ובנפש כמו ברכת התורה וברכת המצות ויתר הברכות כמו ברכת השבח, להורות שהשם יתברך מקור הברכות ושכל הטובות וההצלחות מאיזה מין שיהיו מושפעות ממנו.
from our library copy — not yet checked against the original