Bar Mitzvah Derashah and Seudas Mitzvah

דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃ {ס} יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃ {ס} יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ {ס}

Speak to Aaron and his sons: Thus shall you bless the people of Israel. Say to them: GOD bless you and protect you! GOD deal kindly and graciously with you!

אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ לְעׇבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃

You stand this day, all of you, before the ETERNAL your God: your tribal heads, your elders, and your officials—the entire body of Israel— to enter into the covenant of the ETERNAL your God, which the ETERNAL your God is concluding with you this day, with its sanctions; but both with those who are standing here with us this day before the ETERNAL our God and with those who are not with us here this day.

וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃ וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃

הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — נְדָרָיו נִבְדָּקִין, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — נְדָרָיו קַיָּימִין, וּבוֹדְקִין כׇּל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. קוֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: ״יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ״, ״לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ״ — אֵין נִדְרֵיהֶם נֶדֶר וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. לְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ״, ״לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ״ — נִדְרָן נֶדֶר וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ.

With regard to a boy who is twelve years and one day old, his vows are examined to ascertain whether he is aware of the meaning of his vow and in Whose name he vowed. Once he is thirteen years and one day old and has grown two pubic hairs, even without examination his vows are in effect. And one examines his vows throughout the entire thirteenth year until his thirteenth birthday. Prior to that time, eleven years and one day for a girl and twelve years and one day for a boy, even if they said: We know in Whose name we vowed and in Whose name we consecrated, their vow is not a valid vow and their consecration is not a valid consecration. After that time, twelve years and one day for a girl and thirteen years and one day for a boy, even if they said: We do not know in Whose name we vowed and in Whose name we consecrated, their vow is a valid vow and their consecration is a valid consecration.

תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאָב חַיָּיב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ, וְלִפְדוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לַהֲשִׁיטוֹ בַּמַּיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת – מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לִיסְטוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא: כְּאִילּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״. וְהֵיכָא דְּלָא אַגְמְרֵיהּ אֲבוּהּ מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִיגְמַר נַפְשֵׁיהּ, דִּכְתִיב: ״וּלְמַדְתֶּם״. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִלְמוֹד וּבְנוֹ לִלְמוֹד – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם בְּנוֹ זָרִיז וּמְמוּלָּח וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ – בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שַׁדְּרֵיהּ אֲבוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מִיחַדְּדָן שְׁמַעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עֲדִיפָא מִינָּךְ, תּוּב אַתְּ, דְּאֵיזִיל אֲנָא.

The Gemara comments: According to this interpretation, we learn in this mishna that which the Sages taught in a baraita: A father is obligated with regard to his son to circumcise him, and to redeem him if he is a firstborn son who must be redeemed by payment to a priest, and to teach him Torah, and to marry him to a woman, and to teach him a trade. And some say: A father is also obligated to teach his son to swim. Rabbi Yehuda says: Any father who does not teach his son a trade teaches him banditry [listut]. The Gemara expresses surprise at this statement: Can it enter your mind that he actually teaches him banditry? Rather, the baraita means that it is as though he teaches him banditry. Since the son has no profession with which to support himself, he is likely to turn to theft for a livelihood. This baraita accords with Rav Yehuda’s interpretation of the mishna. § The baraita teaches that a father is obligated to teach his son Torah. The Gemara asks: From where do we derive this requirement? As it is written: “And you shall teach them [velimadtem] to your sons” (Deuteronomy 11:19). And in a case where his father did not teach him he is obligated to teach himself, as it is written, i.e., the verse can be read with a different vocalization: And you shall study [ulmadtem]. The Sages taught: If one wishes to study Torah himself and his son also wants to study, he takes precedence over his son. Rabbi Yehuda says: If his son is diligent and sharp, and his study will endure, his son takes precedence over him. This is like that anecdote which is told about Rav Ya’akov, son of Rav Aḥa bar Ya’akov, whose father sent him to Abaye to study Torah. When the son came home, his father saw that his studies were not sharp, as he was insufficiently bright. Rav Aḥa bar Ya’akov said to his son: I am preferable to you, and it is better that I go and study. Therefore, you sit and handle the affairs of the house so that I can go and study.

וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה, אֲבָל בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל מִצְוָה. אֲפִילּוּ תֵּימָא הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה, הָא — בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא סְעוּדַת אֵירוּסִין, אֲבָל לֹא סִבְלוֹנוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי שָׁמַעְתִּי סְעוּדַת אֵירוּסִין וְסִבְלוֹנוֹת.

אל תסג גב ול עולם. א"ר שמעון בן יוחאי אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו כגון אברהם תקן תפלת השחר, יצחק תפלת המנחה, יעקב תפלת ערבית, שלא תאמר אף אני אוסיף אחרת, תלמוד לומר אשר עשו אבותיך. א"ר יוחנן לא עשו אלא לכל הדורות:

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". כֵּיצַד. כְּשֶׁיַּעֲמֹד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהַרְגֶּנּוּ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּצְוֹת (ויקרא יח ה) "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". וָחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וּמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א ח) "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה":

Every Jewish man is obligated to study Torah, whether he is poor or rich, whether his body is healthy and whole or afflicted by difficulties, whether he is young or an old man whose strength has diminished. Even if he is a poor man who derives his livelihood from charity and begs from door to door, even if he is a husband and [a father of] children, he must establish a fixed time for Torah study during the day and at night, as [Joshua 1:8] commands: "You shall think about it day and night."

הַסּוֹעֵד בְּבֵית חֲתָנִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכוּ׳‎. וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה וְכוּ׳‎.

(ו) בר מצוה - היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו שלא לברך עד שעה שהנער מתפלל בצבור בתורת ש"ץ או שהוא קורא בתורה בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה. מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה והיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וטעם הסעודה משום דעכשיו נעשה איש ישראל שנצטוה במצות התורה. ואם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום:

וביום שנעשה הנער בר מצוה ועושה סעודה לכבודו הוי סעודת מצוה

מִי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, כְּשֶׁעוֹלֶה לַתּוֹרָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל סֵּפֶר הַתּוֹרָה, מְבָרֵךְ הָאָב וְאוֹמֵר, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר פְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה (עַיֵּן בספר חיי"א). וּמִצְוָה עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה בְּיוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם שֶׁנִּכְנַס לִשְׁנַת הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה. וְאִם הַנַּעַר דּוֹרֵשׁ, הֲוֵי סְעוּדַת מִצְוָה אֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּאוֹתוֹ יוֹם (רכה).

מי שלא ראה את חבירו מעולם ושלח לו כתבים אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו: הגה יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה (מהרי"ל בשם מרדכי ובר"ר פ' תולדות) וטוב לברך בלא שם ומלכות (דעת עצמו):

The one who has not seen his friend for a long time and sends him letters, even though he enjoys seeing him, does not bless upon seeing him. Some say that one who has a son become bar mitzvah should bless "Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, who has exempted me from his punishment" (Maharil in the name of Mordechai and Baruch Rosh Parshat Toldot), and it is good to bless without the name and kingdom (De'at Atzmo).

נוהגים לעשות סעודה ביום המילה: הגה ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצוה (פר"א דמילה ובא"ז) וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים (תוס' פ' ע"פ) ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם (ג"ז שם) עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה (בת"ה סי' רס"ט מתוס' פרק מרובה):

יש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר ואסורים בבשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס ומותר לשתות יין הבדלה וברכת המזון: הגה ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה (תשובת מהרי"ל סי' ק"ו) אלא נותנים לתינוק ובמקום דליכא תינוק מותר בעצמו לשתות הבדלה ובסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין אוכלין בשר ושותין יין כל השייכין לסעודה אבל יש לצמצם שלא להוסיף ובשבוע שחל ט' באב בתוכה אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם וזה אפי' בערב ת"ב שרי (מנהגים ומהרי"ל) ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה: (ד"ע)

There is one who says that those that are accustomed not eat meat, in the days mentioned, are permitted to eat a dish that had cooked in it meat. And it is forbidden with meat of fowl, salted meat, and sweet wine. Yet it is permitted to drink wine for Havdalah and Birkas HaMazon. Rema: And we are accustomed to be strict and not drink wine for Birchas HaMazon nor Havdala (Teshuvos Maharil Siman 106); rather, we give to a child. And in a place where there is not a child, one can drink themselves for Havdala. At a Mitzvah Meal like a Milah, Pidyon HaBen, a Siyum of a Tractate, or an Engagement Meal, we eat meat and drink wine, all those who are relevant to the meal, but there is to minimize that one should not to add on. And on the week that Tisha B'av is within it, there is not to eat meat or drink wine (in the above situations) except an exact quorum (minyan). And this is allowed even the eve of Tisha B'av provided it is isn't the concluding meal (Daas Atzmo).

על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש ואף אם השנה מעוברת מותר לאחר י"ב חדש ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד מותר לעשותה מיד אחר שבעה אבל אם אינו חייב לפרעה אסור ליכנס לה עד ל' ועל אביו ועל אמו אע"פ שחייב לפרעה אסור [עד] לאחר י"ב חדש: הגה ובחבורת מצוה כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה מותר לאחר ל' אבל תוך ל' אסור לכל סעודת מצוה שבעולם (טור בשם הראב"ד) אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס בה כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה מותר לאכול שם אפי' תוך שבעה ובלבד שלא יצא מפתח ביתו (ת"ה סי' רנ"א) ויש אוסרין בסעודת ברית מילה (מרדכי) והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם הוא חוץ לביתו ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה אבל בסעודת נישואין יש להחמיר כן נ"ל. אבל שהוא בעל ברית או מוהל ילבש בגדי שבת עד לאחר המילה ומותר ליכנס למילה לאכול שם אם הוא לאחר ל' אע"פ שאין המילה בביתו (ב"י בשם תשובת מהרי"ל): ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה לשמוע הברכות יש מתירים ויש אוסרין אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות: הגה אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים שם במזמוטי חתן וכלה וכן נוהגים באשכנז (טור) ובמדינות אלו וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושותין ושמחין שם אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שם שמחה כלל מותר מיד אחר שבעה (הגהות מיימוני) ויש אוסרין עד שלשים (שם בשם ראבי"ה) וכן נראה לי ויש מקומות שמחמירין להיות האבל עומד כל י"ב חדש חוץ לבית הכנסת לשמוע הברכות (הגהות במהרי"ל) ומ"מ נראה דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין תחת החופה שבבית הכנסת וכן יוכל להכניס חתן כדרך ארצנו ששני אנשים מכניסין החתן תחת החופה ויכול ללבוש קצת בגדי שבת בשעה שמכניסין ובלבד שיהא אחר ל' (ד"ע) וכן נוהגין. יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נשואין או ברית מילה עם המשמשין ובלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר (כל בו וב"י בשם סמ"ק) ויש אוסרין (הגהות אשיר"י) וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה יש מתירין לאבל לאכול באותה סעודה של דגים שעושים לאחר הנישואין כי מאחר שכבר פסקו לומר שהשמחה במעונו אית ליה היכר שאין שמחה באותה סעודה ושרי (בית יוסף בשם רוקח) יש אומרים דאסור לאכול בסעודה בלילה שביום המחרת מת אביו או אמו (בהגהות מנהגים בשם מהרי"ו):

[One in mourning] for all [other] dead may enter a house of feasting after thirty days; for his father and mother [not] until after twelve months [of mourning]. And even if the year is a leap year, he is permitted [to enter a house of feasting] after twelve months. However, [in the case of] a joyous entertainment of companions, which he [the mourner] is obliged to reciprocate forthwith, he is permitted to hold it immediately after the seven days; but if he is not obliged to reciprocate it, he is forbidden to enter [the place of such entertainment] until thirty days; and [one in mourning] for his father or mother, even if he is obliged to reciprocate it, he is forbidden until after twelve months. Gloss: And in [the case of] a group [gathered] for a religious purpose, e.g., one [a mourner] who gives away in marriage a male or female orphan [thus performing a religious act] for the sake of heaven, and should he not eat there, [his meritorious] act might become suspended, — [the law is that] he is permitted [to join in the festivities] after thirty [days]; but within the thirty [days of mourning], he is forbidden [to join] in any feast whatsoever that is connected with a religious deed. However, he may enter [to join in] a feast that is connected with a religious act that has no joyous entertainment, e.g., the redemption of the [firstborn] son, or a feast of circumcision, [in which case] he is permitted to eat there, even during the seven [days of mourning], provided he does not leave the door of his house; but there are some who prohibit [this] in [the case of] a feast of circumcision. The accepted practice, however, is, not to eat at any feast whatsoever, for the entire twelve months [of mourning], — if it is outside of his home; and in his home we adopt the lenient view, [viz.,] that he may eat in his home at a feast of circumcision, and much more so at other feasts that have no joyous entertainment; but in [the case of] a marriage-feast the stringent view should be adopted. Thus seems to me [to be the correct view]. A mourner who is a Sandek or a Mohel may wear Sabbath garments until after the circumcision, and he is permitted to enter a circumcision ceremony [and] to eat there, if it is after the thirty [days of mourning], although the circumcision does not [take place] in his home. [With respect] to [a mourner] entering [a place wherein] a marriage ceremony [is held], [i.e.,] not at the time that the wedding-meal is served, [but only] to hear the benedictions [recited under the canopy], — some permit, and others prohibit, [unless] he remains only outside the building [wherein the marriage ceremony is held] in order to hear the benedictions. Gloss: But he should not enter the building at all at the time that [people who conduct] the musical entertainment for the groom and bride, are present therein. And this is the common practice in Germany and in these countries. However, all this [refers to] the house wherein the wedding [-feast] is held, [viz., to the place] wherein they eat, drink and make merry, but as to [the wedding ceremony under] the canopy which is held in the Synagogue, where they recite the betrothal and marriage benedictions, and where there is no joyous entertainment at all, it is permissible [to enter therein] immediately after the seven [days of mourning], and some prohibit until thirty [days], and thus seems to me [to be the correct view]. There are some localities where a stringent view is adopted for the mourner to remain during the entire twelve months outside the Synagogue [with respect] to hearing the benedictions. Nevertheless, it seems [to me] that a mourner may recite the benedictions of betrothal and marriage under the canopy in the synaagogue, and he may likewise lead a groom [to the canopy] in accordance with the usage of our country that two persons lead the groom under the canopy, and he [the mourner] may wear some of [his] Sabbath garments at the time that they lead [the groom under the canopy], provided it is after thirty [days of mourning]. And thus is the common practice. Some permit a mourner to eat at a wedding banquet or a circumcision with those who wait upon [the guests], provided it is not in a place of joyous entertainment, e.g., [where] he is in another room; and some prohibit [this]; and thus is the accepted practice, only that the mourner waits upon [the guests] there, if he so desires, but eats in his house of whatever [food] they send to him from the [wedding-] meal. Some permit a mourner to eat of the fishmeal which is [usually] prepared after the marriage, for after they have already ceased to say, 'in whose dwelling there is joy,' there is a distinct indication that there is no joyous entertainment at that meal, and [consequently] he is permitted [to be present there]. Some say that one is forbidden to eat at a feast, on the night of which the following day is the death [anniversary] of one's father or mother.

ומה נקרא "בית השמחה"? סעודת חתן וכלה (נימוקי יוסף). על אביו ואמו – כל שנים עשר חודש, אלא אם כן היתה לשם שמים. אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש – מותר, עיין שם. וצריך לומר דכולן אסורות, וכל אחד נקיט לשונו לאו בדווקא.

(עג) וסיום מסכת - ומ"מ אם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי מותרין לאכול אף אותן שלא למדו עמהן אם היו הולכין ובאין גם בזמן אחר משום ריעות: (עד) וסעודת אירוסין - אף דמבואר לעיל בס"ב דאסור לעשות סעודת אירוסין אפשר דמיירי שלא בשעת אירוסין או שלא בבית ארוסתו דליכא שמחה כ"כ ויש שמוחקין אלו שני תיבות [מ"א]: (עה) כל השייכין לסעודה - היינו כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו הן מחמת קורבה או מחמת שהוא אוהבו ונשים השייכות לסעודה במקום שדרך לזמנן לסעודה ג"כ מותר. וכתב הח"א דאשת הבעל סעודה מותרת אף בסיום מסכת וכן בניו. ומי ששולחין לו לביתו אסור לו לאכול:

בימי מתתיהו וכו' כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק מלשון מחקי שביותר היו היוונים מתנגדים לחקים שהם בלי טעם אלא למעלה מהטעם והרשעים הללו שהי' בהם חכמת הפלסופים וכמ"ש הרמב"ן שחשב הוא ותלמידיו הרשעים שכל שאיננו משיג בשכלו איננו אמת ע"כ הי' מתנגדים ביותר לחקים עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים ולדקדק עוד מלשון חקי רצונך כאלו החקים תלוים ברצון ולשון להשכיחם תורתך, והיינו דהנה ענין רצון הוא למעלה מהטעם וכמאמר החכם אין טעם לרצון, וכמו שאנו רואין בחוש ברצונו של אדם אף שלפי השכל והטעם צריך להיות בהיפוך אלא שהלב רוצה למעלה מהטעם, ואף שהמוח והשכל הם למעלה מהלב, ולמה יהי' הרצון שהוא בלב למעלה מהשכל, אך הענין דהרצון אין מקורו מהלב לבד אלא שמאיר להלב ממקורו של השכל שאף השכל בעצמו אינו מרגיש, וכענין שתוק כך עלה במחשבה לפני, וזהו בחי' של דוד המע"ה שהוא בחי' לב של ישראל כאמור לך אמר לבי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, שהלב הוא שיש לו ההשתוקקות והוא בחי' של דוד המע"ה וכל ספר תהלים מלא מזה, ולעתיד יהי' דוד ראש לשלשת האבות, אף כי האבות הם בבחי' מוח, והבן נמשך ממוח האב, מ"מ יהי' דוד הראש, והטעם כנ"ל שמדתו בחי' הרצון שבלב שהוא גבוה מבחי' המוח והשכל, וע"כ החקים שהם למעלה מהטעם שורשם מבחי' הרצון שהוא למעלה מהטעם למעלה כביכול, ולעומתו מעוררים בישראל הרצון לאביהם שבשמים למעלה מהטעם והשכל עד מסירת הנפש והוא הדביקות בשורש ישראל כי ישראל עלו במחשבה וע"כ יוצדק לומר שהחקים תלוים במדת הרצון:

אמנם במגן אברהם בסימן רכ"ה הביא מן הים של שלמה במסכת בבא קמא הנ"ל שאם הנער דורש הוי סעודת מצוה גם שלא באותו יום עכ"ל. וז"ל הים של שלמה, היכא שמחנכינן את הנער לדרוש על הסעודה מאין המאורע לא גרע מסעודת חנוך הבית עכ"ל ושם לגבי חנוך הבית כתב מי שהוא ירא אלקים ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצוות וליתן שבח למקום אשר חננו ולא הניח מתחילה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג בו קלות ראש אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו ודורש בו מעין המאורע שפיר הוי סעודת מצוה עכ"ל. ובשו"ת דברי מלכיאל חלק א' סימן ג' הבין שמיירי כשהנער לא הניח תפילין עד אחרי שנעשה בר מצוה ועשו לו סעודה ביום הנחתו הראשונה והשיג על המגן אברהם שכתב בסתם שכל שהנער דורש הוי סעודת מצוה, אבל לע"ד אין זו משמעות הים של שלמה שכתב שמחנכינן את הנער לדרוש עכ"ל ואלמא החינוך הוא בהשמעת דברי תורה ברבים לראשונה. ורק אם הסעודה היא ביום שהניח תפילין לראשונה אין הכי נמי נקראת סעודת מצוה גם בלי דרשת הנער, וכן להפך אם כבר דרש ברבים וכגון בבית הכנסת בשבת ועשו את הסעודה אחרי השבת אין הדרשה עושה אותה לסעודת מצוה לדעת מהרש"ל. וכן לפי מה שדימה אותה לסעודת חנוך הבית ושם כתב שלא הניחו מתחילה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג בו קלות ראש עכ"ל, אם כבר הקילו ראש עם הנער בהגיעו למצוות שוב אינה סעודת מצוה אפילו אם הנער דורש. ברם בשו"ת חוות יאיר סימן ע' החזיק במנהג שאם ישנו דורש הוי סעודת מצוה וכתב הטעם שכל שהדרשה באה מחמת הסעודה ולשם כך מתאספים הוי סעודת מצוה, ולפי זה אינו תלוי בדרשת הנער דוקא וגם למה ידרוש הנער יותר מאביו וכמו שכתב במגן אברהם שמצוה על האב לעשות הסעודה וכמו שכתב מהרש"ל שגם האב זכה שגדלו עד עתה להכניסו בברית תורה עכ"ל. ומכל מקום המנהג הוא שהבר מצוה דורש מענין קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות כמו שכתב הגמו"ז זצלה"ה בעדות לישראל סימן מ"ט ולאו דוקא בענין תפילין.

סעודת 'בר מצוה' שהנער דורש בה בדברי תורה והיא מתקיימת בזמנה, דהיינו ביום שמלאו לו שלוש עשרה ויום אחד, הרי זו סעודת מצווה ומותר לאכול בה בשר ולשתות יין. ומנהגנו לאכול דגים בסעודה זו, [ועיין לעיל סעיף כ"ט]. [הערה 34] – כתב כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק קנ"ח): "ובסעודת מצוה וכו'. ועיין לעיל במגן אברהם סימן רכ"ה (ובדברינו לשם אות י"א) דסעודת בר מצוה – הוי סעודת מצוה ביום שנכנס שנת י"ד, ואם הנער דורש – הוי סעודת מצוה אף שלא באותו היום יעו"ש, ונראה שאם אין זמנה היום – אין לעשות הסעודה בימים אלו בכוונה בשביל בשר תאוה. יד אפרים".

ומ"מ נראה, מי שהוא ירא אלקים, ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצות, וליתן שבח למקום אשר חננו, ולא הניח מתחילה לשתות בביתו, ולשחוק בו, ולנהוג קלות ראש. אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו, ולומר בו דברי תורה, ולדרוש בו מעין המאורע. שפיר הוא סעודת מצוה. ועיי"ש שכן כתב גם לגבי סעודת בר מצוה, והביאו שיירי כנה"ג (הגהות הטור יו"ד סי' שצא סעי' ח'), והמג"א (סי' תקס"ח ס"ק ה'), ופת"ש ביו"ד (שם ס"ק ה').

פשט המנהג בארץ ישראל ובכמה מקומות, שכשיש בבית הכנסת נער "בר מצוה", שמניח תפילין ביום שמלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, דהיינו ביום לידתו, שלא לומר וידוי ונפילת אפים ותחנונים, כשם שאין אומרים וידוי ונפילת אפים כשיש שם חתן. ונתנו סמך לדבר, שהבר מצוה דומה לחתן, שנאמר, כחתן יכהן פאר, ותפילין נקראו פאר, שנאמר פארך חבוש עליך. ומנהג זה נכון וישר, ויש להם על מה שיסמוכו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כד, עמוד תכא] .

מיד לאחר הברית מקיימים סעודה, וההבדל בין סעודה זו לסעודה רגילה, שסעודה זו היא סעודת מצווה, ולכן מצווה להשתתף בה. וכתב הרמ"א (יו"ד רסה, יב) שכל מי שמוזמן לסעודת הברית ואינו בא, הרי הוא כמנודה לשמים. לכן רבים נוהגים שלא להזמין את האורחים בלשון מפורשת, כמו: "אתה מוזמן לסעודת הברית". אלא כשרוצים להזמין ידיד או קרוב לברית, מודיעים לו שהברית תתקיים ביום פלוני בשעה פלונית, ומתוך כך הוא מבין שרוצים שיבוא. וזאת כדי שאם לא יוכל לבוא לסעודת הברית, לא יחשב כמסרב להשתתף בסעודת מצווה, ולא יהיה חלילה כמנודה לשמים (פתחי תשובה יו"ד רסה, יח). אם מדובר באורח שלא יבין את נוסח ההודעה הזו, והיא עלולה להתפרש בעיניו כזלזול, יש להזמינו בלשון מפורשת. ראוי לבאר שבדרך כלל אנחנו אוכלים סעודות רשות, כלומר סעודה שאין מצווה לאכול בה, אלא שאם האוכל וטעמו מועילים לאדם ונותנים לו כוח ושמחה לעשות מצוות ומעשים טובים ולעסוק בתורה, נמצא שיש בסעודה תועלת והכנה למצוות, אך עצם התענוג מהאוכל אינו מצווה. אולם בסעודת מצווה גם התענוג מהאוכל הוא חלק מהמצווה. במיוחד בולט הדבר בסעודת הברית, שלאחר הסרת הערלה, המבטאת את התאוות החומריות המיותרות, נשאר החומר זך ונקי, שאפשר ומצווה ליהנות ממנו. שכן החשש מפני היגררות אחר התאוות החומריות, נובע מהערלה והזוהמה שמעורבים בתענוגים הגשמיים, שעלולים לגרור אותנו לחטא. אולם בסעודת הברית, המסמלת יותר מכל את זיכוך החומר, מצווה להשתתף, ולשמוח וליהנות גם מטעמם של הבשר והיין.

יש מצווה לקיים סעודה בעת פדיון-הבן. ונוהגים ליטול ידיים תחילה, לבצוע על הלחם ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן לקיים את הפדיון. כתב בספר 'תרומת-הדשן', שהטעם לקיום הסעודה כדי לפרסם ברבים את מעשה הפדיון. ואפשר להוסיף, שבסעודה זו מפרסמים ומזכירים את החסד שעשה ה' עמנו בעת שהוציאנו ממצרים, והרג את בכוריהם ואת בכורינו הציל. ויש במצווה זו גם ביטוי לקדושה המיוחדת שיש בישראל, שכל בכור באופן טבעי קדוש, וכדי שיוכל לעסוק גם בענייני החול, צריך לפדותו. סעודה זו נקראת סעודת מצווה. ולכן גם כאשר אירע זמנה ב'תשעת הימים' שבחודש אב, שנוהגים בהם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מפני האבלות על חורבן בית המקדש, מגישים בסעודה בשר ויין (רמ"א תקנא, י). מעלה גדולה להשתתף בסעודת פדיון הבן, ויש אומרים שכל האוכל ממנה, נחשב כאילו צם פ"ד תעניות (שדי חמד מערכת ס' אות נ"ד).

מנהג רוב הבכורים להשתתף בערב פסח לאחר תפילת שחרית בסיום מסכת, ולאחר הסיום מגישים כיבוד והכל טועמים ממנו, ואף לבכורים מותר לאכול מפני שזוהי סעודת מצווה, ששמחים בשמחת המצווה של לימוד התורה וסיום המסכת. וכיוון שהם כבר שוברים את הצום בסעודת מצווה – הם נפטרים מהצום.