The Shofar Blast Pattern on Rosh Hashanah

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃

Speak to the Israelite people thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts.

וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃

In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe a sacred occasion: you shall not work at your occupations. You shall observe it as a day when the horn is sounded.

עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃

God ascends midst acclamation; the ETERNAL, to the blasts of the horn.

וּמִנַּיִן לְשָׁלֹשׁ שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״, ״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה״, ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״. הָא כֵּיצַד? שָׁלֹשׁ שֶׁהֵן תֵּשַׁע. שִׁיעוּר תְּקִיעָה כִּתְרוּעָה, שִׁיעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים. וְשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת נֶאֶמְרוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: ״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה״, ״יוֹם תְּרוּעָה״, ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״, וּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת לְכׇל אַחַת וְאַחַת.

And from where is it derived that there must be three sets of three blasts each? The verse states: “Then you shall make proclamation with the blast of the shofar [shofar terua]”(Leviticus 25:9); and another verse states: “A solemn rest, a memorial of blasts [terua]” (Leviticus 23:24); and a third verse states: “It is a day of sounding [terua] the shofar to you” (Numbers 29:1). Terua is mentioned three times in these verses, and a terua is always preceded and followed by a tekia. How so? How does one actually perform the sounding of the shofar? One sounds three sets of three blasts each, which altogether are nine separate blasts. The length of a tekia is equal to the length of a terua, and the length of a terua is equal to the length of three shevarim. And three teruot are stated with regard to Rosh HaShana: “A solemn rest, a memorial of blasts [terua]” (Leviticus 23:24); “It is a day of sounding the shofar [terua] to you” (Numbers 29:1); “Then you shall make proclamation with the blast of the shofar [terua]” (Leviticus 25:9). And there are two tekiot for each and every one of the teruot, one before and one after.

מַתְנִי׳ סֵדֶר תְּקִיעוֹת: שָׁלֹשׁ שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. שִׁיעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת, שִׁיעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלֹשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם — אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אַחַת. וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״. וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר״.

MISHNA: The order of the blasts is three sets of three blasts each, which are: Tekia, terua, and tekia. The length of a tekia is equal to the length of three teruot, and the length of a terua is equal to the length of three whimpers. If one sounded the first tekia of the initial series of tekia, terua, tekia, and then extended the second tekia of that series to the length of two tekiot, so that it should count as both the second tekia of the first set and the first tekia of the second set, he has in his hand the fulfillment of only one tekia, and he must begin the second set with a new tekia. This verse states: “The blast [terua] of the shofar,” indicating that one must sound a terua. The Gemara asks: And from where is it derived that the terua sound is preceded by a straight blast, i.e., a tekia? The verse states: “Then you shall make proclamation with the blast of the shofar [shofar terua]” (Leviticus 25:9), indicating that the terua must be preceded by the basic sound of a shofar, i.e., by the straight blast of a tekia. And from where is it derived that the terua sound is followed by a straight blast? The same verse states again: “You shall make proclamation with the shofar,” which indicates that there must be another tekia after the terua.

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? לָמָּה תּוֹקְעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר תִּקְעוּ! אֶלָּא: לָמָּה מְרִיעִין? מְרִיעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״! אֶלָּא: לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין,

And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar. Similarly, Rabbi Abbahu said: Why does one sound a blast with a shofar made from a ram’s horn on Rosh HaShana? The Holy One, Blessed be He, said: Sound a blast before Me with a shofar made from a ram’s horn, so that I will remember for you the binding of Isaac, son of Abraham, in whose stead a ram was sacrificed, and I will ascribe it to you as if you had bound yourselves before Me. Rabbi Yitzḥak said: Why does one sound [tokin] a blast on Rosh HaShana? The Gemara is astonished by the question: Why do we sound a blast? The Merciful One states in the verse: “Sound [tiku] a shofar” (Psalms 81:4). Rather, the question is: Why does one sound a staccato series of shofar blasts [terua] in addition to a long continuous shofar blast [tekia]? The Gemara is still surprised by the question: Sound a terua? The Merciful One states: “In the seventh month, in the first day of the month, shall be a solemn rest unto you, a memorial proclaimed with the blast of horns [terua]” (Leviticus 23:24). Rather, Rabbi Yitzḥak asked about the common practice in Jewish communities, which is not explicitly stated in the Torah: Why does one sound a long, continuous shofar blast [tekia] and then a staccato series of shofar blasts [terua] while the congregation is still sitting before the silent prayer,

[י] כיצד סדר תקיעות? תוקע ומריע ותוקע, תוקע ומריע ותוקע, שלש תקיעות שהם תשע. שיעור תקיעה כדי תרועה ושיעור תרועה שלשה שברים, שיעור שופר כדי שיהא תוקע.

תְּרוּעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה נִסְתַּפֵּק לָנוּ בָּהּ סָפֵק לְפִי אֹרֶךְ הַשָּׁנִים וְרֹב הַגָּלוּת וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין הֵיאַךְ הִיא. אִם הִיא הַיְלָלָה שֶׁמְּיַלְּלִין הַנָּשִׁים בֵּינֵיהֶן בְּעֵת שֶׁמְּיַבְּבִין. אוֹ הָאֲנָחָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּאָנַח הָאָדָם פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּשֶׁיִּדְאַג לִבּוֹ מִדָּבָר גָּדוֹל. אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הָאֲנָחָה וְהַיְלָלָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָבוֹא אַחֲרֶיהָ הֵן הַנִּקְרָאִין תְּרוּעָה. שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַדּוֹאֵג מִתְאַנֵּחַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְיַלֵּל. לְכָךְ אָנוּ עוֹשִׂין הַכּל: הַיְלָלָה הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין תְּרוּעָה. וְהָאֲנָחָה זוֹ אַחַר זוֹ הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים. נִמְצָא סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת כָּךְ הוּא. מְבָרֵךְ וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה. וְחוֹזֵר כְּסֵדֶר זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה וְחוֹזֵר כְּסֵדֶר זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. נִמְצָא מִנְיַן הַתְּקִיעוֹת שְׁלֹשִׁים כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק:

Over the passage of the years and throughout the many exiles, doubt has been raised concerning the teru'ah which the Torah mentions, to the extent that we do not know what it is: Does it resemble the wailing with which the women cry when they moan, or the sighs which a person who is distressed about a major matter will release repeatedly? Perhaps a combination of the two - sighing and the crying which will follow it - is called teru'ah, because a distressed person will sigh and then cry? Therefore, we fulfill all [these possibilities]. The crying refers to what we call teru'ah. The repeated sighs refer to what we call three shevarim. Thus, the order of blowing the shofar is as follows: First, one recites the blessing and sounds a teki'ah; afterwards, three shevarim; and afterwards, a teru'ah; and afterwards, a teki'ah. He repeats this pattern [until he completes] three series. [Then,] he sounds a teki'ah; afterwards, three shevarim; and afterwards, a teki'ah. He repeats this pattern [until he completes] three series. [Then,] he sounds a teki'ah; afterwards, a teru'ah; and afterwards, a teki'ah. He repeats this pattern [until he completes] three series. Thus, there are a total of thirty shofar blasts, in order to remove any doubt.

סדר תקיעה והכשירה דתנן סדר תקיעה ג' של שלש שלש דג' פעמים כתיבי תרועה בתורה ב' בר"ה ואחד ביובל וילפי' ר"ה מיניה ובכל תרועה ילפי' מקראי שיש תקיעה לפניה ולאחריה הרי ג"פ תקיעה תרועה תקיעה ותקיעה ילפינן מקרא שהוא העברת קול פשוט אבל תרועה לא ידעינן מאי היא אלא מדמתרגמי' תרועה יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל דילפינן מאימיה דסיסרא דכתיב ותיבב ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גנח או כאדם המיילל ומקונן שמשמיע קולות קצרים תכופות זה לזה והוא הנקרא יליל או אם הוא שניהם כאחד הלכך מספיקא אנו עושין הכל תקיעה וג' שברים שהוא גנח וקול אחר שיש בו קולות קצרים תכופים שהוא יליל ואח"כ תקיעה ועושין כן ג"פ ואחר כך תש"ת ג"פ שאם תרועה היא שברים לא עשינו כלום שייליל הפסיק בין תרועה לתקיעה אחרונה ואנן בעינן שלא יהא ביניהם דבר המפסיק ואח"כ תר"ת ג"פ שאם תרועה יליל היא א"כ הפסיקו השברים בין תקיעה ראשונה לתרועה ע"כ צריך תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ:

הַצִּבּוּר חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד. אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וּמַלְכֻיּוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר זִכְרוֹנוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר שׁוֹפָרוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָיָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים: שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל שֶׁהֵן מַלְכֻיּוֹת וְזִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל בְּרָכָה מֵהֶן עֲשָׂרָה פְּסוּקִים מֵעֵין הַבְּרָכָה. שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מִן הַתּוֹרָה. וּשְׁלֹשָׁה מִסֵּפֶר תְּהִלִּים. וּשְׁלֹשָׁה מִן הַנְּבִיאִים. וְאֶחָד מִן הַתּוֹרָה מַשְׁלִים בּוֹ. וְאִם הִשְׁלִים בְּנָבִיא יָצָא. וְאִם אָמַר פָּסוּק אֶחָד מִן הַתּוֹרָה וְאֶחָד מִן הַכְּתוּבִים וְאֶחָד מִן הַנְּבִיאִים יָצָא. וַאֲפִלּוּ אָמַר וּבְתוֹרָתְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ כָּתוּב לֵאמֹר וְאָמַר פָּסוּק שֶׁל תּוֹרָה וְהִפְסִיק שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם:

The congregation is obligated to hear the shofar blasts together with the order of blessings. How is this expressed? The chazan recites Avot, Gevurot, the sanctification of God's name, Malchuyot [ - at this point,] the shofar is sounded three times; Zichronot - the shofar is sounded three times; Shofarot - the shofar is sounded three times - [and concludes the Amidah with] the Avodah, an acknowledgement [of God's wonders], and the priestly blessing. These three intermediate blessings recited on Rosh Hashanah and Yom Kippur of the Yovel - Malchuyot, Zichronot, and Shofarot - are each dependent on each other. In each of these blessings, one is required to recite ten verses reflecting the content of the blessing - three verses from the Torah, three from the Book of Psalms, and three from [the words of] the prophets. One concludes with a verse from the Torah. Should a person conclude with a verse from the prophets, he fulfills his obligation. Should a person recite only one verse from the Torah, one from the sacred writings, and one from the prophets, he fulfills his obligation. Even if he states: "In Your Torah, God, our Lord, it is written..." and recites one verse from the Torah and concludes, nothing further is necessary.

וְכֵן מֵעִנְיַן הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם לג, ב) שֶׁחַיָּב אָדָם לִתְקֹעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ, כְּלוֹמַר, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה, שֶׁנִּמְצָא שֶׁהֵן שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת וְשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת. וּפֵרוּשׁ תְּרוּעָה כְּתַרְגּוּמוֹ יַבָּבָא, וְעִנְיַן יְבָבָא, הוּא קוֹל שָׁבוּר, כְּלוֹמַר קוֹל יְלָלָה. נִמְצָא, שֶׁהַתּוֹרָה צִוְּתָה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת בַּשּׁוֹפָר, קוֹל הַדּוֹמֶה לִילָלָה, וּמִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹת הָעוֹלָם חֲלוּקִים בְּעִנְיַן הַיְלָלָה, שֶׁבְּמָקוֹם אֶחָד מְיַלְּלִין בִּגְנִיחוֹת גַּסּוֹת, וּבְמָקוֹם אַחֵר בְּדַקּוֹת, וּבְמָקוֹם אַחֵר עוֹשִׂין הַכֹּל גַּסּוֹת וְדַקּוֹת, נָהֲגוּ בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לִהְיוֹת מַתְרִיעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁהָיוּ מְיַלְּלִין אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ, וּבְכָךְ הָיוּ יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בַּמִּצְוָה שֶׁהַתּוֹרָה צִוְּתָה בְּקוֹל יְלָלָה, וּבְאֵי זֶה שֶׁיִּהְיֶה בְּשׁוּם מָקוֹם בְּכָךְ הָיָה יוֹצֵא יְדֵי תּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּמְקוֹמוֹ אֵין מְיַלְּלִין כֵּן שֶׁהֲרֵי קִיֵּם כַּוָּנַת הַכָּתוּב וְעָשָׂה בְּיוֹם זֶה יְלָלָה בְּשׁוֹפָר, עַד שֶׁקָּם רַבִּי אַבְהוּ (שם לד, א) וְלֹא יָשַׁר בְּעֵינָיו לִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל חֲלוּקִים בְּמִנְהַג הַתְּרוּעָה, זֶה בְּכֹה, וְזֶה בְּכֹה, שֶׁנַּעֲשֶׂה תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, וְקִבֵּץ כָּל הַמִּנְהָגִים, וְהִתְקִין שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת בְּשָׁוֶה, וְלָצֵאת יְדֵי חוֹבָה מִכְּלַל הַיְּלָלוֹת שֶׁנַּעֲשׂוֹת בָּעוֹלָם, תִּקֵּן לַעֲשׂוֹת הַתְּרוּעָה בִּשְׁלֹשָׁה צְדָדִין כְּעֵין גְּנִיחוֹת גַּסּוֹת, דְּהַיְנוּ שְׁבָרִים, וּכְעֵין גְּנִיחוֹת דַּקּוֹת דְּהַיְנוּ שֶׁאָנוּ קוֹרִין תְּרוּעָה. וְעוֹד בְּצַד אֶחָד גְּנִיחוֹת גַּסּוֹת, וְדַקּוֹת, כְּמִנְהַג אֶחָד מֵהַמְּקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין הַכֹּל כְּיִלְלוֹתֵיהֶם, וְנִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לִתְקֹעַ שָׁלֹשׁ שֶׁל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שָׁלֹשׁ. וְדִין (שם כז, ב) שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק לְאָרְכוֹ אוֹ לְרָחְבּוֹ, וְנִקַּב וּסְתָמוֹ בְּמִינוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, וְדִין נוֹתֵן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר, וְדִין תּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר וְהַדּוּת, וְדִין (שם, כח, א) שׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה וְעִיר הַנִּדַּחַת, וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, וְדִין נִתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ וְלֹא מַשְׁמִיעַ. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה [א"ח סי' תקפה].

And also from the content of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Rosh Hashanah 33b) that a man is obligated to blow three [sets] of three on Rosh Hashanah, meaning to say three times tekiah, teruah, tekiah — which comes out that they are six times tekiah (the long uninterrupted blow) and three times teruah. And the understanding of teruah is like its [official Aramaic] translation, yabava. And the [meaning] of yabava is a broken sound, meaning to say, the sound of wailing. It comes out that the Torah commanded us to make a sound similar to wailing from the shofar. But since [different] places in the world differ regarding the matter of wailing — as in one place they wail with heavy sobs, and in another place, with light [yelps] and in [yet] another place, they do [both], heavy and light — it became customary in each and every place to blow the teruah on Rosh Hashanah according to the way each person would wail in his place. And with this, they would [all] fulfill their obligation for the commandment, since the Torah commanded about a voice of wailing. And with whichever one it would be in any place, he would fulfill his obligation with this from the Torah regardless — and even though in his place, they did not wail like this — as he fulfilled the intention of Scripture and made a wail from the shofar on Rosh Hashanah. [This was the case] until Rabbi Abahu rose (Rosh Hashanah 34a) and it was not right in his eyes that Israel should differ regarding the practice of teruah — this one with this and that one with that — as the Torah would become like two Torahs in Israel. [So] he gathered all of the customs and established that they would blow the same [way] in all places and to fulfill the obligation with all of the wailings that are done in the world. He ordained to make the teruah in [all] three ways: like the heavy sobs, which is shevarim; and like the light [yelps], which is what we call teruah; and also the way of heavy sobs and light [yelps together], like the custom of one of the places where they do it all, according to their [particular] wails. And it comes out according to this that we need to blow three [sets] of three, three times. And the law of the shofar that cracked along its length or width, or was punctured and he plugged it with its type or not its type (Rosh Hashanah 27b); the law of one who puts a shofar inside a shofar; the law of one who blows in a pit or a cellar; the law of a shofar of idolatry or a condemned city or one who vows not to benefit from his fellow (Rosh Hashanah 28a); the law when the listener had intention [to fulfill the commandment] but the [blower] did not; and the rest of its details are [all] elucidated in Tractate Rosh Hashanah. (See Tur, Orach Chaim 585.)

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט א) "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וְשׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹבֵל הוּא קֶרֶן הַכְּבָשִׂים הַכָּפוּף. וְכָל הַשּׁוֹפָרוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִקֶּרֶן הַכֶּבֶשׂ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה תְּרוּעָה בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיוֹבֵל (ויקרא כה ט) "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר" וְכוּ' (ויקרא כה ט) "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בְּשׁוֹפָר אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר:

וידוע כי מאמרם זה שופר אילו של יצחק היה כונתו על מדתו של יצחק, לא על גופו ועצמותיו ממש, שהרי האיל הזה כולו היה עולה כליל עם קרניו וטלפיו, אבל החכמים ירמזו לנו על מדת הגבורה ששמענו מפיו אנכי ולא יהיה לך, והוא פחד יצחק אשר אנו מבקשים בעת צרה ואומרים עננו פחד יצחק, הוא הקול הנשמע במתן תורה, ואליו אנו רומזים בקול השופר שאנו תוקעין בראש השנה שהוא היום שנברא בו העולם. והתבונן כי יום מתן תורה תחלת קבלת מלכותו, וכן יום שנברא בו העולם תחלת מלכותו, לפי שאין מלך בלא צבא.

סדר הראוי לתקיעת שופר. ובו ט סעיפים: כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע לפי שנאמר תרועה ביובל ובר"ה ג"פ וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן בין בר"ה בין ביוה"כ של יובל תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם תר"ת תר"ת תר"ת: תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה או אם היא מה שאנו קורים שברים או אם הם שניהם יחד לפיכך כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ:

The Proper Order of the Shofar Blasts and in it 9 paragraphs How many Tekiahs is one obligated to hear on Rosh HaShana? Nine. (This is) because it says "Teruah" by Yovel and Rosh HaShana three times. And every Teruah has a straight (blast) before it and a straight (blast) after it. And from tradition (the Sages) learned that all Teruahs of the seventh month, whether on Rosh HaShana or Yom HaKippurim of Yovel, (are) nine Tekiahs. We blow on each of them TR"T, TR"T TR"T. This Teruah that is said in the Torah, it is doubtful to us if it is the wail that we call Teruah or if it is what we call Shevarim or if they are both of them together. Therefore, in order to remove any doubt, one needs to blow TSR"T three times, TS"T three times and TR"T three times.

וכל תרועה יש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דכתיב: "והעברת שופר תרועה" וגו', "תעבירו שופר" וגו'. ו"העברה" הוי קול פשוט: תקיעה. והתרועה – היא בין שני העברות. וכיון שיש שלוש תרועות, ממילא שיש שלוש פשוטות לפניהן ושלוש פשוטות לאחריהן, והרי הם ביחד תשעה קולות: תקיעה, תרועה תקיעה; תקיעה, תרועה, תקיעה; תקיעה, תרועה, תקיעה.

(ה) נסתפק לנו וכו' - מדמתרגמינן תרועה יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומייליל ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גונח והוא דרך הבוכה בתחלת בכייתו וזהו מה שאנו קורין שברים או כאדם המייליל ומקונן שמשמיע קולות קצרות תכופות זה לזה והוא מה שאנו קורין תרועה או אם הוא שניהם כאחד: (ו) ותש"ת ג"פ וכו' - ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדילמא כונת התורה על שברים לחוד וקמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה אחרונה לכך חוזר ותוקע שברים לחוד ומחמת זה הטעם צריך לתקוע ג"כ תר"ת ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדלמא כונת התורה על תרועה לחוד והפסיק מתחלה בשברים בין תקיעה לתרועה:

ומ"ש רבינו דמסתפקא לן נמי אם הוא שניהם כאחד הלכך מספיקא אנו עושים הכל תקיעה ושלשה שברים וכו' עד על כן צריך תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ. כל זה פשוט גבי הא דאיתא התם (לד י) אתקין רבי אבהו בקיסרי תשר"ת וכו' וא"ת כיון דמשום דמסתפקא לן דלמא תרועה דקרא הוי גנח ויליל עבדינן תשר"ת ליעביד נמי איפכא תקיעה תרועה שברים תקיעה דלמא יליל וגנח הוא הא פריך לה בגמרא ומשני סתמא דמלתא כי מיתרע באיניש מלתא ברישא גנח והדר ייליל וא"ת ל"ל כל הני והלא די בתשר"ת ג"פ ואחר כן ש"ת תש"ת ר"ת תר"ת דאי הוי גנח וייליל הרי יצא בסימן של תשר"ת ואי גנת לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת וכן אתה אומר בשל תר"ת כבר תירץ הר"ן בשם התוס' דהיינו טעמא משום דדילמא אתו למטעי שאם אתה אומר שבתש"ת הראשון לא יחזור ויתקע יטעה לומר שא"צ לעשות אלא ש"ת והרא"ש תירץ דאפשר דכיון שעשה התקיעה לשום פשוטה אחרי תרועה לא רצו שתעלה לפשוטה שלפני תרוע' והרא"ם ז"ל תירץ דס"ל כר"ז דאמר מצות צריכות כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונ' דתשר"ת לשם תקיעה ראשונה דתש"ת ולא תקיעה אחרונה דתש"ת לשם תקיעה ראשונה דתר"ת ותנאה לא שייכא הכא דאם כן ליכא כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא לזה ע"כ ואין דבריו נוחים לי דבתנאי שפיר מיקרי מכוין דאע"ג דמשום ספיקא מתנה מ"מ מכוין הוא לצאת י"ח תקיעה:

אם נעביר דברים אלה לתרועת האחד בחודש השביעי, נמצא, שזו משמעותה, התקיעה שלפניה קוראת לנו להאזין לדבר ה' ולשמוע מפיו את תפקידו של יום, תפקיד זה מובע אחר כך בתרועה, זו קוראת לנו לעקור מכל עמדה שהיא רעה בעיני ה', להינתק מכל יחס שהוא רע בעיני ה', להשתחרר מכל כבל המנכרנו לה' ולחרותנו המוסרית. קיצורו של דבר, לעזוב כל הווה שהוא רע בעיני ה'. והתקיעה שלאחריה קוראת לנו לעמדה חדשה, ליחסים חדשים, להליכה נאמנה אחרי ה', כי רק זו משחררת ומקיימת את החירות ומברכת בחסד ה'. נמצאת אומר התקיעה היא קול של אדנות, התרועה קוראת להתבוננות, והתקיעה המסיימת היא קול קורא ללכת אחרי ה'. אלה הם הרעיונות היוצאים מקול השופר, וחכמים נתנו להם ביטוי של מילים ב"מלכיות", "זכרונות" ו"שופרות"...

נוהגין להקרות לפני התוקע ולומר תקיעה שברים תרועה תקיעה, וכן בכל הקולות, והוא מנהג יפה כדי שלא יטעה התוקע. אמנם יש ג"כ סוד בדבר, כי התקיעות מעוררים העניינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר תקיעה יכוון לסוד התקיעה, וכן כשאומר שברים או תרועה יכוון לסודיהן, ובכל סדר וסדר לפי סודו, ועל ידיעה זו תוקע התוקע, על כן צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות וצדיק, והתוקע עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות.

וענין הקולות, תקיעה קול פשוט בחסד שהוא ימין פשוטה לקבל שבים. שברים בגבורה. תרועה בתפארת, ותרועת מלך בו (במדבר כג, כא).

ועוד ענין גדול יש ביום זה והוא ענין השופר שנצטוינו בו, וזה כי סגולת השופר בתקיעתו למטה, וכח שרשו למעלה, הוא להחזיק הטוב ולכפות הרע.

ויש לומר דהיינו טעמא דשופר שהוא קול פנימי יוצא מהבל הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה מעורר את נקודה הפנימית שהיא ראשית המציאות, אחרי שישראל עושין תשובה מעומקא דליבא צריכין לעשות דמיון לזה במעשה, וזה הוא תיקון על חטא אדה"ר כי תקיעת שופר היא מעשה מצוה, ובתנחומא שהמצות הם שלוחים" וביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאדם שעושה מצוה והוא עושה מחמת ציווי השי"ת הרי הוא שליח השי"ת ושליח של אדם כמותו, וא"כ הרי זה מעשה הש"י ולא מתיחס למעשה התחתונים, וזהו שבספרי פ' בהעלותך מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואח"כ זכרונות ושופרות אלא המליכהו עליך תחילה ואח"כ בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חירות שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקעו ת"ל וה' אלקים בשופר יתקע עכ"ל, ומשמע שגם שופר של ר"ה מתיחס נמי המעשה להש"י, ומאחר שאיננו מעשה תחתונים לבד אלא מעשה הש"י הרי בכחו לעורר למעלה למעלה ומתקן חטא אדה"ר:

איתא בזוה"ק יודעי תרועה דמתברין האי תרועה כי תרועה ושברים הם קולות נפסקים ונחלקים. שמדת הדין צריכין לשבר ולחלקה לחלקים. ואז נעשה מגבורה ג' פעמים חסד. וכ"כ בשמעון ולוי אחלקם ביעקב ואפיצם כו'. אבל תקיעה היא קול אחד שלם. והיא מדת אברהם דכתיב אחד הי' אברהם. וכ' ובהקהיל כו' הקהל תתקעו ולא תריעו כי התאספות והתחברות הוא במדת התקיעה:

וְזֶה בְּחִינוֹת תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים. תְּקִיעָה זֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד, בִּבְחִינַת (ישעיהו כ״ב:כ״ג): תְּרוּעָה זֶה בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה, בִּבְחִינַת (במדבר כ״ג:כ״א): שְׁבָרִים זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת, בִּבְחִינַת (שמות כ״ג:כ״ד):

ולפי האמור יש לומר הטעם הא דתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כי בזוה"ק שתקיעה שברים תרועה הם להסיר את ג' קליפות הלב, תקיעה מלשון והוקע אותם, שברים מלשון שבר תשבר מצבותיהם, תרועה מלשון תרועם בשבט ברזל, והנה ידוע שסוד השופר עולה למעלה ראש ולאו כל מוחא סביל דא, ויש לומר דהיינו ההפרש בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, תקיעות דמיושב הן להסיר קליפת הלב שאינה מניחה לשמוע בפנימית אלא נשאר בחיצונית הלב, וע"י תקיעות דמיושב מסירין את ג' קליפות הלב, ורק אז יכולין לשמוע תקיעות דמעומד, שהם עיקר התקיעות, בפנימית הלב, וזהו לערבב את השטן, שכל ענין היצה"ר הוא רק דמיון כוזב ושקר וכאשר תתגלה האמת אז יבולע המות לנצח, והוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המות וזה כד שמע זימנא תנין היינו שיחדור לפנימית אז מתירא שמא מטא זמני' למתבלע:

וכלהו עשר שופרות וכו': וכל עשרה השופרות, שהם קשר"ק קש"ק קד"ק, כלולים בשלשה, שהם סימן, קש"ר, שהם תקיעה שברים תרועה, כי אין בהם, אלא ג' שינוי קולות אלו בלבד, והתקיעה מראה אריכות הגלות. השברים מורים קרבת הגלות. התרועה, בה תבא הגאולה, כי קולות התרועה מורים דחק אחר דחק, שאין ריוח בין זה לזה, כי ודאי, כיון ששאר העמים מכבידים על ישראל הגלות, הדחק שלהם מקרב את הגאולה. אף כך מתוך המהירות של הדפיקה בזה אחר זה, יוצאת נפש האדם, משום שאין ריוח בין זה לזה.