The Sfas Emes addresses a Mishnaic ruling regarding the sale of consecrated animals without blemish, examining how a dispute between individual and majority opinions in the Mishnah is resolved according to halakhic principle.
סתם פלוגתא דיחיד ורבים ממילא הלכה כרבים
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The core point is stated directly in Sfas Emes al HaShas (Temurah 20a), which reads the mishnah's dispute over whether an animal designated for sacrifice may be sold absent a blemish as an unattributed dispute between an individual opinion and the majority, and concludes that since it is presented as such a stam machlokes of yachid versus rabbim, the halacha follows the rabbim.
This reading treats the anonymous framing of the machlokes as itself the operative fact determining the outcome, rather than requiring an explicit statement of which view is accepted, as seen in Sfas Emes al HaShas (Temurah 20a).
Elsewhere in the same work, Sfas Emes al HaShas (Temurah 9a) engages with a dispute between Rabbi Shimon and the anonymous view regarding how many animals may be exchanged for one another, showing the same method of parsing mishnaic disputes according to their attributed and unattributed positions.
Similarly, Sfas Emes al HaShas (Temurah 10a) analyzes Rabbi Yehuda's challenge in the mishnah regarding consecrated animals and partnership shares, again working through the logic of how a stated position in the mishnah bears on the resulting halacha.
In the same vein, Sfas Emes al HaShas (Temurah 13a) examines the mishnah's inclusion of maaser behemah within the law of temurah, probing why an item consecrated by the Torah itself rather than by the owner's own designation would nonetheless be subject to the same rule, reflecting the same close attention to how the mishnah's formulation shapes the halachic conclusion.
שפת אמת על הש"ס, Temurah כ׳:א׳ (Temurah כ׳ ע״א) — ד"ה במשנה אי תמכר שלא במום
Sfas Emes al HaShas, Temurah 20a
The continuation of the Sfas Emes's discussion of the Mishnah's rule concerning an animal sold without a blemish, including the relationship between the Mishnah's alternatives and the underlying tannaitic dispute.
במשנה אי תמכר שלא במום. וכיון דבמתני' הוי סתם פלוגתא דיחידורבים ממילא הלכה כרבים.
שפת אמת על הש"ס, Temurah ב׳:א׳ (Temurah ב׳ ע״א) — ד"ה ומיבעי' לי' אי כיון דלאו בר
Sfas Emes al HaShas, Temurah 2a
Sfas Emes explains that the phrase “his offering” teaches that one partner may not perform semikhah only for his share of a joint offering, so all partners must perform semikhah.
בגמ' לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. וקשה איך נלמד מקרבנו זה הדין. ונראה לפרש דקרבנו היינו שאין שותף אחד יכול לסמוך רק על חלק קרבנו ולא על חלק חבירו. וממילא צריכין כל השותפין לסמוך.
שפת אמת על הש"ס, Temurah י׳:א׳ (Temurah י׳ ע״א) — ד"ה בגמ' כגון דשוו שליח לאקדושי
Sfas Emes al HaShas, Temurah 10a
Sfas Emes questions the proof from consecrated animals, noting that even when the entire animal is not consecrated—such as an animal owned by two partners—the designated leg is consecrated and must be sold for the needs of an olah, while in an animal wholly owned by him the sanctity extends from the leg to the entire animal.
שם במשנה אר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כו'. קשה לי מה ראי' ממוקדשין דשם אפי' אם לא יהי' פשטא בכולה כגון בהמה של ב' שותפין דאין כולה עולה. מ"מ הרגל עולה היא וצריך למכרו לצרכי עולה. ולהכי בכל הבהמה שלו איפשטא הקדושה מן הרגל על כל הבהמה.
שפת אמת על הש"ס, Temurah י״ג:א׳ (Temurah י״ג ע״א) — ד"ה בגמ' דאמר קרא הוא ולא ולד
Sfas Emes al HaShas, Temurah 13a
Sfas Emes questions why the Mishnah needs to include ma‘aser, since one might have thought that temurah applies only when the owner personally consecrates an animal, and suggests that ma‘aser is different because passing the animals under the staff itself makes the tenth animal sacred, effectively constituting personal consecration.
שם במשנה והרי מעשר בכלל הי' כו'. קשה לי אי לא הוי כתיב מעשר הו"א דוקא במה שהקדישו הוא בעצמו שייך תמורה אבל מה שקדשתו תורה כגון יצא עשירי ולא הקדישו וקדוש מעצמו יהי' מותר להמיר דהרי ולד ממעטין באמת מהוא ותמורתו אע"ג דנתקדש הוולד כיון שהוא לא הקדישו. ואפשר דשאני מעשר דבזה שמעבירו תחת השבט מטיל הוא עצמו על העשירי להיות קודש שהרי מעשר בהמה אינו טובל. א"כ הוי כמקדשו בעצמו.
שפת אמת על הש"ס, Temurah ד׳:א׳ (Temurah ד׳ ע״א) — ד"ה בגמ' מ"ט דריב"ח כו'
Sfas Emes al HaShas, Temurah 4a
Sfas Emes questions Tosafot’s claim that the case concerns Demai, since one cannot receive lashes for taking maaser sheni before maaser rishon in Demai, and notes that the passage elsewhere consistently refers to tevel.
בתוס' ד"ה הי' לפניו כו' ובדמאי מיירי. דבריהם תמוהים דבדמאי לא שייך מלקות במקדים מעשר שני לראשון ויש פוס' דלכתחילה נמי רשאי להקדים בדמאי וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה' מעשר) מלשון המשנה (סוף פ"א דמס' דמאי] אם הקדים כו' אין בכך כלום. [ובירושלמי שם פליגי בהא ר"י וריב"ל ע"ש] אבל עכ"פ לוקה לא שייך. ותו דהא בכל הפרק התם תני טבל.
שפת אמת על הש"ס, Temurah ח׳:א׳ (Temurah ח׳ ע״א) — ד"ה בגמ' מתיב רב משרשיא כו' אא"ב
Sfas Emes al HaShas, Temurah 8a
Sfas Emes infers that, according to Rav Nachman, even owners who can effect temurah—such as owners of ma’aser behemah or a kohen with a firstborn born in his herd—lack the relevant ownership, and he questions why the Gemara subsequently cites Rabbi Yosef ben Nuri’s view that a firstborn has ownership during its lifetime.
שם מיתיבי בהמתה כו' וא"א לית לי' זכי' שללה ולא שלל שמים כו'. משמע דאפי' מעשר בהמה דלכו"ע בעלים ממירין אותו וה"ה בכור של הכהן בעצמו שנולד בעדרו דג"כ עושה תמורה מ"מ אין לו זכי' לר"נ. וכן מוכח מהך דכהנת שנתערבה דהבכור נולד להכהן עצמו ומ"מ לר"נ אין לו זכי' בגוי' אע"ג דמצי מימר. וקשה לי דא"כ מאי מקשה הגמ' בתר הכי מהא דאריב"נ תאמר בבכור דיש לו זכי' בחייו.
שפת אמת על הש"ס, Temurah ט׳:א׳ (Temurah ט׳ ע״א) — ד"ה בגמ' מימר דתרוייהו מקדיש להו כו'
Sfas Emes al HaShas, Temurah 9a
Examines additional distinctions in the laws of substitution and the status of disputed views.
בגמ' מימר דתרוייהו מקדיש להו כו'. לכאורה אין מובן דאי לא אמר זו תחת זו אינו תמורה רק הקדש בעלמא ואמאי לקי. ונראה לפרש דאינו רוצה להוציאו מקדושתו רק שאינו רוצה להקריבו ויביא בהמה אחרת תחתי' להקריב וראשונה אינו רוצה להקריב: שם בגמ' רש"א אין ממירין אלא אחד באחד. צ"ע לר"ש אי ב' בב' נמי א"י להמיר. דאפשר כל לימוד דר"ש הוא דהמימר יהי' כמו ההקדש א' בא' וה"ה ב' בב'. וצ"ע: שם ת"ל והי' הוא ותמורתו אפי' מאה. אפשר הדרש דוהי' מיותר דהול"ל הוא ותמורתו קודש. לכן מרבה הוי' אחרת דיוכל להמיר כמה פעמים:
Filed under: רבים
Filed under: תמורה
Filed under: How Many Mitzvot Are There
Filed under: יחיד: פוסקים
These passages from the Sfas Emes's commentary on Temurah explore how the halakhah is determined when the Mishnah and Gemara present disputes between individual sages and the Sages (majority). The sources examine the relationship between tannaitic disagreements and the principles by which later authorities rule according to the majority position.
Sources explore the halakhic principle that a court or communal body decides according to the majority opinion, grounded in Torah law and codified by Maimonides. The Sefat Emet applies this principle to specific Talmudic disputes, distinguishing between the exceptional path of the righteous and the binding practical law that follows the majority.
Sources addressing the halakhic framework for business transactions, ownership transfer, and fair dealing in commercial exchanges. These texts establish principles of kinyan (acquisition), partnership arrangements, and prohibitions against fraud and overreaching that apply to financial dealings.
Jewish law permits moving utensils whose primary purpose is forbidden work on Shabbat under specific circumstances. Sources from Talmud through later codifiers establish the rules governing when and how such tools may be handled, distinguishing between moving them for their own use, to clear their location, or for protection.
These sources explore the halakhic concept of peshara (compromise settlement), examining how it functions as a legitimate and often preferred judicial approach in civil disputes. The sources address the relationship between peshara and strict Din Torah, the role of the dayan (judge) in facilitating compromise, and the formal requirements such as kinyan needed to establish its binding authority.
The Sfat Emet explores Shema Yisrael as a foundational spiritual practice, examining its role in accepting God's yoke, the multiple levels of hearing Torah, the unification of body and soul, and the development of love and fear of Heaven. These teachings connect the recitation of Shema to core themes of devotion, cleaving to God, and the hierarchy of spiritual service.