Acquisition of Lost Property Without Identifying Marks

כִּי פְּלִיגִי בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן. אַבָּיֵי אָמַר: לָא הָוֵי יֵאוּשׁ, דְּהָא לָא יָדַע דִּנְפַל מִינֵּיהּ. רָבָא אָמַר: הָוֵי יֵאוּשׁ, דִּלְכִי יָדַע דִּנְפַל מִינֵּיהּ – מִיָּאַשׁ. מֵימָר אָמַר: סִימָנָא לֵית לִי בְּגַוֵּיהּ, מֵהַשְׁתָּא הוּא דְּמִיָּאַשׁ.

When they disagree, it is with regard to an item in which there is no distinguishing mark. Abaye said: Despair that is not conscious is not considered despair, as he did not know that the item fell from him; therefore, he cannot despair of recovering it. Rava said: Despair that is not conscious is considered despair, as when he discovers that it fell from him, he will despair of its recovery; as he says upon this discovery: I have no distinguishing mark on the item. Therefore, it is considered from now, when the item fell, that he despairs.

תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן יְהוֹצָדָק: מִנַּיִן לַאֲבֵידָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת? דִּכְתִיב: ״וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ״. מִי שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם, יָצָאתָה זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם. וְאִיסּוּרָא דּוּמְיָא דְּהֶיתֵּירָא, מָה הֶיתֵּירָא בֵּין דְּאִית בַּהּ סִימָן וּבֵין דְּלֵית בַּהּ סִימָן – שַׁרְיָא, אַף אִיסּוּרָא בֵּין דְּאִית בַּהּ סִימַן וּבֵין דְּלֵית בַּהּ סִימָן – אֲסִירָא. תְּיוּבְתָּא דְרָבָא, תְּיוּבְתָּא!

The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yishmael ben Yehotzadak: From where is it derived with regard to a lost item that the river swept away that it is permitted for its finder to keep it? It is derived from this verse, as it is written: “And so shall you do with his donkey; and so shall you do with his garment; and so shall you do with every lost item of your brother, which shall be lost from him, and you have found it” (Deuteronomy 22:3). The verse states that one must return that which is lost from him, the owner, but is available to be found by any person. Excluded from that obligation is that which is lost from him and is not available to be found by any person; it is ownerless property and anyone who finds it may keep it. And the prohibition written in the verse against keeping an item that is lost only to its owner is similar to the allowance to keep an item lost to all people that is inferred from the verse; just as in the case of the allowance, whether there is a distinguishing mark and whether there is no distinguishing mark, it is permitted for the finder to keep it, so too in the case of the prohibition, whether there is a distinguishing mark and whether there is no distinguishing mark, it is prohibited for the finder to keep it, until there is proof that the owner despaired of its recovery. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rava is indeed a conclusive refutation.

הָהוּא גַּבְרָא דְּאַשְׁכַּח כּוּפְרָא בֵּי מַעֲצַרְתָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְחַסֵּם, אֲמַר לֵיהּ: זִיל פְּלוֹג לֵיהּ לְחִיָּיא בְּרִי מִינֵּיהּ. לֵימָא קָא סָבַר רַב מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן? אָמַר רַבִּי אַבָּא: מִשּׁוּם יֵאוּשׁ בְּעָלִים נָגְעוּ בָּהּ, דַּחֲזָא דְּקָדְחִי בֵּיהּ חִלְפֵי.

The Gemara relates: There was a certain man who found pitch near the winepress. He came before Rav to ascertain what he should do with the pitch. Rav said to him: Go take the pitch for yourself. Rav saw that the man was hesitating, uncertain that he was entitled to the pitch. Rav, in an attempt to allay his qualms, said to him: Go divide it with Ḥiyya my son, as Rav would certainly not want his son to take a share of a stolen item. The Gemara suggests: Let us say that Rav holds that location is not a distinguishing mark. Rabbi Abba said: That is not Rav’s reasoning. Rather, it is due to the despair of its owner that the Sages touched upon this matter and permitted the finder to keep such a found item. As, Rav saw that grass was growing through the pitch, indicating that it had been there for an extended period.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אַסִּי: מָצָא חָבִית יַיִן בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן – מוּתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה, לְמוֹצְאָהּ. רָבָא הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּשׁוּקָא דְגִלְדָּאֵי, וְאָמְרִי לַהּ בְּשׁוּקָא דְרַבָּנַן, אֲמַר לֵיהּ: מָצָא כָּאן אַרְנָקִי, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וַהֲלֹא עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ! נַעֲשָׂה כְּצוֹוֵחַ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם.

Come and hear a proof from that which Rav Asi says: If one found a barrel of wine in a city whose population has a majority of gentiles, keeping the barrel is permitted in terms of the halakhot of finding lost items because it presumably belonged to a gentile, and deriving benefit from the wine is prohibited, as it is presumed to be wine of a gentile. If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, drinking the wine is permitted for its finder, as it proved to be the wine of a Jew. Nevertheless, it belongs to the finder, because the owner despaired of recovering a barrel misplaced in a public area. The Gemara relates: Rava was moving along behind Rav Naḥman in the tanner’s market, and some say in the marketplace frequented by the Sages. Rava said to Rav Naḥman: If one found a purse here, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that in this case as well, the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked: But isn’t the owner justifiably standing and screaming that the purse belongs to him? Rav Naḥman said to him: He becomes as one who screams to no avail about his house that collapsed or about his ship that sank in the sea.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא סֶלַע בְּשׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הִיא, חֲדָשָׁה הִיא, נִירוֹנִית הִיא, שֶׁל מֶלֶךְ פְּלוֹנִי הִיא – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ שְׁמוֹ כָּתוּב עָלֶיהָ – לֹא אָמַר כְּלוּם. לְפִי שֶׁאֵין סִימָן לְמַטְבֵּעַ. דְּאָמַר: דִּלְמָא אַפּוֹקֵי אַפְּקַהּ וּמֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא נְפַל.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of one who finds a sela coin in the marketplace and another person finds him and says: It is mine, and the distinguishing mark is that it is new, or that it is a coin minted by the emperor Nero, or that it is minted by king so-and-so, he has not said anything and the finder need not give him the sela. Moreover, even if his name is written on the sela he has not said anything, due to the fact that there is no distinguishing mark for a coin that is effective in its recovery, as the finder says: Perhaps he spent the coin and it fell from another person.

מַתְנִי׳ מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה, וְשׁוֹבָרִין – הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: כְּתוּבִין הָיוּ, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא לִתְּנָן. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִמְלַךְ שֶׁלֹּא לִתְּנָן, הָא אָמַר: ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה.

MISHNA: If one found bills of divorce, or bills of manumission of slaves, or wills, or deeds of a gift, or receipts, he may not return these items to the one who is presumed to have lost them, as I say it is possible that they were written and then the writer reconsidered about them and decided not to deliver them. GEMARA: It can be inferred from the mishna that the only reason that these documents are not returned is that there is a concern that the person obligated by the document reconsidered with regard to them and decided not to deliver them. But if the writer says: Give this found document to the intended recipient, the finder must give it to him. And since the mishna places no limitation on this, presumably this is the halakha even if a long time passed since it was lost, and there is no concern that perhaps the document belongs to someone else with the same name.

יֵאוּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן אֵינוֹ יֵאוּשׁ. נָפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר וְלֹא יָדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁיָּדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל יִתְיָאֵשׁ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יֵאוּשׁ עַתָּה עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל.

זֶה הַכְּלָל בַּאֲבֵדָה כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן כֵּיוָן שֶׁאָבַד וְיָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים שֶׁאָבַד הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן מַסְמֵר אֶחָד אוֹ מַחַט אַחַת אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁהֲרֵי אֵינָן יְכוֹלִים לִתֵּן סִימָן לְהַחְזִירוֹ לָהֶן וּלְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא לָזֶה שֶׁמְּצָאוֹ:

(דף כא:) איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש אמר סימנא אית לי בגויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה.

הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן הֲרֵי זוֹ שֶׁל מוֹצְאָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) "אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ". מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם. יָצָאת זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם שֶׁזֶּה וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה:

A person who finds a lost article on the bed of the sea or in a flooding river that does not cease may keep it. This applies even if the article has a mark with which it can be identified. This concept is derived from Deuteronomy 22:3, which commands us to return "an article that one loses and is found," thus excluding an instance as the one above in which the article is lost not only to its owner, but to all men. In such an instance, the owner has surely despaired of its return.

וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן כְּגוֹן שִׂמְלָה וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ בְּעָלָיו שֶׁהֲרֵי דַּעְתָּן תְּלוּיָה לִתֵּן סִימָנִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וְיַחְזֹר לָהֶן לְפִיכָךְ הַמּוֹצְאוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע אוֹתָם אוֹמְרִים וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּרְאִין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי אוֹתָהּ הָאֲבֵדָה שֶׁל מוֹצְאָהּ:

ת"ש המוצא מעות כו' - תימה כיון דכבר הקשה ממתני' דמעות מפוזרות אמאי פריך תו מהך ברייתא ורבי יצחק נמי אמאי לא אמר למלתיה אמתני' וי"ל דברייתא אלימא ליה לאקשויי דמשמע דבכל ענין הרי אלו שלו אע"ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים מצויין שם ומשמע נמי אע"ג דכשזה הגביה עדיין היה בעל אבידה בבית המדרש ולא ידע שנפל מיניה: תאנה נמי מידע ידיע דנתרא - פירוש בשלמא לאביי תאנה מותרת כיון דרגילות היא דנתרא מעיקרא מתיאש לפי שסבור שהמוצא יקחנה כי הוא לא ידע שנפלה מן האילן אלא סבור הוא מעוברי דרכים נפלה ובזיתים ובחרובין אסור דלא עבידי דנתרי אע"ג דאם היה יודע דנפלו היה מתיאש לפי שעוברי דרכים יקחו כי יתלו דנפל מעוברי דרכים השתא דלא ידע סבור שלא נפלו אסורה דהוה ליה יאוש שלא מדעת אבל לרבא דהוי יאוש אמאי אסור וא"ת אם דין הוא לתלות בעוברי דרכים ולא באילן שאצלו אמאי אסור בזיתים ובחרובין וי"ל דבדין ודאי אין לתלות בעוברי דרכים אלא באילן אלא שהבעלים מתיאשים לפי שסבורין שעוברי דרכים דלא מעלי יורו היתירא בפירות שמוצאים ויתלום בעוברי דרכים וא"ת אם כן מאי פריך לרבא נימא דזיתים וחרובין אסירי משום דאף לאחר שידעו הבעלים שנפלו לא נתיאשו לפי שיודעין שהמוצא לא יקחם שיתלה שנפלו מן האילן כאשר הוא האמת שאין לתלות בעוברי דרכים וי"ל דאם אינן מתיאשים בתאנה אמאי מותרים מיהו אית ספרים דגרסינן שאני זית הואיל וזיתו מוכיח עליו דבזה מתורץ מה שהקשינו כלומר לפי שהם תחת הזית יחשבו הבעלים שהמוצא לא יקחם לתלות בעוברי דרכים אבל תאנה עם נפילתה נמאסת פירוש מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה אבל ברוב ספרים גרסינן הואיל וחזותו מוכיח עליו ואע"ג דמנתרא מידע ידעי דוכתא דאיניש איניש פירוש זיתים שנפלו דומין לזיתים שעומדין באילן ולפיכך אף כשידעו הבעלים שנפלו לא יתיאשו דיודעין שהמוצאם לא יקחם אבל תאנה עם נפילתה נמסת כן גרסינן בערוך נמסת בלא אל"ף ואין דומין לאותן שבאילן אי נמי גרסינן נמאסת ומחמת שמתלכלכת אינה דומה לתאנה שבאילן:

Come and hear, one who finds coins, etc. - It is a wonder: Since it already brought a difficulty from our mishnah about scattered coins, why does it also challenge from this baraita? And also why did Rabbi Yitzhak not say his piece about our mishnah? And it can be said that it was stronger for it to raise a difficulty on the baraita, since it implies that it is the [finder's] in all cases - even in the case where there is an identifying mark, since it establishes the reason to be because the multitudes are found there. And it is also implied [that this is the case] even though the owner of the lost object was still in the study hall when [the finder] picked it up, and he didn't know that it had fallen from him. The fig tree, too, one knows that [the figs] fell - The explantion: Granted, [in the case of] the fig trees, [taking the figs is] permissible - since it is common that they fall, [the owner] abandons them from the beginning. For he thinks that the finder will take them, for [the latter] did not know that it fell from a tree, but rather thinks that it fell from passers-by. But with olives and carobs, it is forbidden, for they are not prone to falling. Even though if [the owner knew that it fell], he would abandon [it] - as passers-by would take [it], since they would assume that it fell from [other] passers-by. [But] now that they did not know, they would think [the olives or carobs] did not fall - [so] it would be forbidden, as it would be abandonment without awareness. But according to Rava, why would it be forbidden? And if you will say, "If it is the law to assume [the fruit came from] passers-by, and not from the tree adjacent to it, why is it forbidden with olives and carobs" - one can say that according to the law, we certainly do not assume [it was] from passers-by, but from the tree; however, the owners will abandon [the fruit nevertheless], as they think that passers-by who are not upstanding will decide upon a dispensation for the fruit that they find, and assume they were from passers-by. And if you will say, "If so, what is the challenge it presents to Rava; let us say that olives and carobs are forbidden because even after the owners know that they fell, they do not abandon [them], since they know that the finder will not take them; as he will assume that they fell from the tree, as is the truth, since one should not assume [they were] from passers-by - one can say, if they do not abandon [them in the case of] the fig tree, why would [the figs] be permitted? However there are books [of the Talmud] that have the variant, "an olive is different, since its olive tree (zaito) proves about it." For with this, that which we raised as a difficulty is answered. That is to say that since they are below the olive tree, the owners will think that the finder will not take them, to assume [them] from passers-by. But "a fig becomes disgusting with its fall" - the explanation is, it gets dirty and is disgusting to him, so he renders it ownerless. But in most books, we have the variant, "since its appearance (chazuto) proves about it; and even though the olives fall, [the finder] knows that the place of a person is that person's" - the explanation is, olives that fell are similar to olives [still] standing on the tree; and therefore even when the owners know they fell, they will not abandon [them], as they know that the ones that find them will not take them. But "a fig dissolves (nimiset) with its fall" - this is the variant in Arukh - nimiset without an aleph - so they are not similar to those on the tree. And also we can follow the variant [that has] nimaeset (becomes disgusting) - and because it becomes dirty, it is not similar to a fig on the tree.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם כא א), שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוֹת שֶׁהָאָדָם מוֹצֵא בְּעִנְיָן וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לַהֲשִׁיבָן לְבַעְלֵיהֶן אֶלָּא זוֹכֶה בָּהֶן לְעַצְמוֹ, שֶׁלֹּא חִיְּבָנוּ הַתּוֹרָה בָּאֵלּוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה (שם) אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, פֵּרוּשׁ עֳמָרִים, עִגּוּלֵי דְּבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָם, וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן. וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (שם כג, א) אָמַר רַב זְבִיד הִלְכְתָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִי דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וְאִי דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז, וְשָׁם בֵּאֲרוּ כֵּיצַד הוּא דֶּרֶךְ הַנָּחָה אוֹ דֶּרֶךְ נְפִילָה, וְזֶה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בֵּין דֶּרֶךְ נְפִילָה בֵּין דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז, חוּץ מִן הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר, שֶׁבְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּהּ סִימָן רַחֲמָנָא שַׁרְיֵהּ, וְדִקְדְּקוּ זֶה (שם כב א) מִמָּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ, מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם, כְּלוֹמַר בַּשְּׁוָקִים וּבַדְּרָכִים אוֹתָהּ אַתָּה חַיָּב לְהָשִׁיב, יָצְאתָהּ זֹאת שֶׁל נָהָר, שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם, שֶׁאֵין אַתָּה חַיָּב לַהֲשִׁיבָהּ, אֶלָּא הַמּוֹצֵא זוֹכֶה בָּהּ. וְטַעַם הֱיוֹת הָאָדָם זוֹכֶה בִּמְצִיאָה שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם כג, א) לְפִי שֶׁבַּעְלָהּ מִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּלוֹמַר שֶׁמְּסַלֵּק דַּעְתּוֹ וּזְכוּתוֹ מֵעָלֶיהָ, אַחַר שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ סִימָן, אוֹ (שם כד א) אֲפִלּוּ בְּשֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן כְּשֶׁנָּפַל בְּמָקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁים מִמֶּנּוּ עַל כָּל פָּנִים, כְּגוֹן שְׁוָקִים שֶׁרֻבָּן גּוֹיִם, וַהֲרֵי הַמּוֹצְאָהּ, כְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר. וְדִינֵי הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם חַיָּב לְהַכְרִיז, וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה הַהַכְרָזָה, וְאֵיזֶה דָּבָר יִהְיֶה סִימָן שֶׁנָּשִׁיב הָאֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ בּוֹ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ בָּזֶה (שם כח, א) דְּמִדָּה וּמִנַּיִן וּמִשְׁקָל וּמָקוֹם הָוֵי סִימָן. וְדִין זֶה אוֹמֵר מִדַּת אָרְכּוֹ וְזֶה אוֹמֵר מִדַּת רָחְבּוֹ, אוֹ זֶה אוֹמֵר אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ וְזֶה מִשְׁקְלוֹתָיו, וְדִין רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה מֵחֲבֵרוֹ וּנְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ אוֹ לְאַחַר יֵאוּשׁ, כְּלוֹמַר אַחַר שֶׁשָּׁמַע מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאָמַר וַי לִי עַל מָה שֶׁאָבַד, אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְדִין מָה שֶׁאָמְרוּ (שם כז, א) שֶׁאֲבֵדָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה שֶׁאֵין חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וְלֹא לַהֲשִׁיבָהּ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ (שם כח, ב) דְּמִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי וְטֹל, וְדִין כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל אוֹ הָאוֹכֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מָה דִּינָם, וְכַמָּה זְמַן יִטַּפֵּל בְּפָרָה וַחֲמוֹר וּבַעֲגָלִים וּסְיָחִים וְאַוָּזִים וְתַרְנְגוֹלִים, וְדִין סְפָרִים אוֹ תְּפִלִּין אוֹ כֵּלִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתָּן אוֹ כֵּלִים אֲחֵרִים אֵיךְ יִתְנַהֵג בָּהֶם, וּמָה שֶׁאָמְרוּ (שם ל, א) שֶׁיֵּשׁ צְדָדִים שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב הַמּוֹצֵא לְהָשִׁיב הָאֲבֵדָה, כְּגוֹן זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ אוֹ כֹּהֵן וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה בְּבָבָא מְצִיעָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי.

From the laws of this commandment are what they, may their memory be blessed, said (Bava Metzia 21a) [that] there are found items that a person finds in [such] a way or place that he is not obligated to return to their owners, but rather becomes entitled to them himself, as the Torah did not obligate him in these. And [it is] like they said in the Mishnah (Bava Metzia 21a), “These are the found items which belong to him [the finder]: If one found scattered fruit, scattered money, sheaves in the public domain, fig-cakes, baker’s bread, strings of fish, cuts of meat, wool as it is from the country, bundles of flax and purple wool.” And they said in the Gemara (Bava Metzia 23a), “Rav Zvid said, ‘The law is that sheaves in the public domain, behold they are his; in a private domain, if they are in the way of falling, they are his, but if they are in the way of [deliberate] placing, he is obligated to announce [them.’” And there, they explained how is the way of placing and [how is] the way of falling. And this is with something that has no [identifying] mark, but with something that has a mark — whether it is in the public domain or in the private domain, whether it is in the way of falling or in the way of placing — he is obligated to announce [it. This is the case] except for things that are found in the tide-places of the sea or in the flooding areas of the river. As in those places, even though it has a mark, the Merciful One (in the Torah) permitted it. And they extrapolated this (Bava Metzia 22a) from that which Scripture said, “that is lost from your fellow and you find” — that which is lost from him but found by everyone, which is to say [that] you are obligated to return [it, if it is found] in marketplaces and paths; [and this] excludes that of the river, where it is lost from him and from everyone, [such] that you are not obligated to return it, but rather the finder is entitled to it. And they, may their memory be blessed, said (Bava Metzia 23a) [that] the reason a person is entitled to a found item that has no mark is because its owner has given up hope on it, which is to say that he has removed his mind and his entitlement from it, since it has no mark or — (Bava Metzia 24a) even when it has a mark — if it fell in the places where owners give up hope from it regardless, for example marketplaces where its majority “is not from the Children of Israel.” And [so] behold, the one that finds it is like one who becomes entitled to [something] ownerless. And the laws of the things that a person is obligated to announce and what thing is a mark [on account of which] we return the lost item to its owner; and that which they said about this (Bava Metzia 28a), that size, number, weight and place are marks; and the law of one who says the measure of its length and one who says the measure of its width, or one who says its length and width and one who says its weights; and the law of one who saw a sela (a coin) fall from his fellow and he picked it up before [the owner’s] giving up hope or after [his] giving up hope, which is to say after he heard his fellow say, “Woe is to me, for that which I have lost,” or similar to it; and the law that they said (Bava Metzia 27a) that a lost item that does not have a worth of the value of a perutah (a very small coin), that he is not obligated to take care of it and not to return it; and that which they said (Bava Metzia 28b) that from when the cheaters proliferated, we say to [the owner], “Bring witnesses that you are not a cheater and take [it]”; and the law of all things that produce [value] and consume or consume and do not produce, [as to] what are their laws, and how much time one has to take care of a cow and a donkey and calves and foals and geese and chickens; and the law of how he should deal with books or tefillin or vessels of wool or flax or other vessels; and that which they said (Bava Metzia 30a) that there are factors [through which] the finder does not become obligated to return the lost item — for example, an elder and it is not according to his honor or a priest in a graveyard; and the rest of the details of the commandment are [all found] in the second chapter of Bava Metzia .

כבר נתבאר דאבידה שבא ליד המוצא קודם יאוש צריך להחזירה אף כשנתייאש אח"כ דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ויש בזה שאלה כיון דיאוש הוי כהפקר למה לא יקנה המוצא אף כשהוא בידו והרי זוכה מן ההפקר ומזה דקדקו רבותינו דיאוש אינו כהפקר גמור [תוס' ב"ק ס"ו]. בודאי כן הוא דהפקר מפקיר האדם את הדבר מדעתו ומרצונו ואינו יכול להפקיר רק דבר שברשות אבל דבר שאינו ברשותו לא יחול ההפקר ויאוש הוא להיפך שמפני האונס הוא מסתלק מדבר שאינו ברשותו ובירושלמי למדו דיאוש קונה מדכתיב אשר תאבד ממנו דדוקא שרק ממנו אבוד וביד אחר נמצאת חייב להחזיר אבל יאוש בעלים שאבוד ממנו מפני היאוש וגם אבוד מכל אדם שעדיין לא בא ליד המוצא ה"ז של המוצא וממילא מבואר מזה דכשבא ליד המוצא לפני יאוש לא קנה דהא בעת שהיא אבודה ממנו אינה אבודה מיד כל אדם ומ"ש אינו אבוד ומצוי כלומר אינו אבוד ואינו מצוי [זהו פי' הירושלמי פ"ש דב"מ וזהו כוונת רש"י בב"ק ס"ו.

כיון שבא לידו קודם יאוש ומשום דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. והנה לפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח לחלוק על דברי תוס' שכתבו בפ' א"מ דאסור ליטול משל חבירו בלי ידיעה אע"ג דידוע לו שמא יקפיד ומשום דה"ל יאוש שלא מדעת ובש"ך העלה דמותר ומשום דיאוש שלא מדעת שאני דגם בתר דידע דנפל לא הי' מתייאש אלו הי' ידע מקום האבידה.

המוצא קציעות וכו'. פירוש בקציעות שהדבר מראה שהן ממנו אינו ספק אלא מחזיקינן להו בודאי שממנו הן ואפ"ה ה"ה של מוצאן וקאמר בגמרא דטעמא לאביי דאגב דחשיבי ממשמש בהו א"כ מעיקרא ידע ואייאש תאנה נמי כיון דמיד בנפילתה נמאסת מעיקרא ידע ואייאש ומפקיר לה משא"כ זיתים וחרובים דליכא למימר ידע ואייאש והו"ל יאוש שלא מדעת ואסורים ואיכא למידק ניזיל בתר רוב עוברי דרכים דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו קורבא דמוכח כמו שפי' התוס' ע"ש בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג) וכמ"ש סעיף ט' וי"ל דהכא ודאי היא דממנו נפל כיון שהאילן נוטה על אם הדרך ואין כאן ספק וכדפרישית:

נראה דהכי משמע ליה לרבינו מדין קציעות ותאנה דאע"ג דבשעת מציאה לא נודע לו דבעל התאנה ידע דנפלה ומייאש מ"מ כיון דלסוף נודע לו ה"ה שלו: