Sources for the Yehi Ratzon on Rosh Hashanah Apple

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח — עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, [שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה׳ אֲשֶׁר פָּסַח וְגוֹ׳״]. מַצָּה — עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, [שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם וְגוֹ׳״]. מָרוֹר — עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: [״וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְגוֹ׳״]. בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״.

these three matters on Passover has not fulfilled his obligation: The Paschal lamb, matza, and bitter herbs. When one mentions these matters, he must elaborate and explain them: The Paschal lamb is brought because the Omnipresent passed over [pasaḥ] the houses of our forefathers in Egypt, as it is stated: “That you shall say: It is the sacrifice of the Lord’s Paschal offering for He passed over the houses of the children of Israel in Egypt, when he smote the Egyptians, and delivered our houses” (Exodus 12:27). Rabban Gamliel continues to explain: The reason for matza is because our forefathers were redeemed from Egypt, as it is stated: “And they baked the dough that they took out of Egypt as cakes of matzot, for it was not leavened, as they were thrust out of Egypt and could not tarry, neither had they prepared for themselves any victual” (Exodus 12:39). The reason for bitter herbs is because the Egyptians embittered our forefathers’ lives in Egypt, as it is stated: “And they embittered their lives with hard service, in mortar and in brick; in all manner of service in the field, all the service that they made them serve was with rigor” (Exodus 1:14). The tanna of the mishna further states: In each and every generation a person must view himself as though he personally left Egypt, as it is stated: “And you shall tell your son on that day, saying: It is because of this which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8). In every generation, each person must say: “This which the Lord did for me,” and not: This which the Lord did for my forefathers.

עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר: שְׁלשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. עִשַּׂרְתֶּם. עֵרַבְתֶּם. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין:

This mishna concludes the aggadic treatment of the topic of kindling the Shabbat lights. For three transgressions women are punished and die during childbirth: For the fact that they are not careful in observing the laws of a menstruating woman, and in separating ḥalla from the dough, and in lighting the Shabbat lamp. There are three things a person must say in his home on Shabbat eve at nightfall and not before. The mishna elaborates: He should ask the members of his household, have you tithed the crop that required tithing? Have you placed the eiruv for joining the courtyards and joining the Shabbat borders? If you have done so, light the lamp in honor of Shabbat. The Sages stated a principle: If the time arrives on Friday when there is uncertainty whether it is nightfall and uncertainty whether it is not yet nightfall, one may not tithe the crop that has definitely not been tithed, and one may not immerse ritually impure vessels in a ritual bath to render them ritually pure, and one may not light the Shabbat lights. However, one may tithe demai, doubtfully tithed produce, which must be tithed due to mere suspicion. And one may place an eiruv and insulate the hot water to be used on Shabbat.

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: הָאוֹכֵל וּמְהַלֵּךְ מְבָרֵךְ מְעוּמָּד, וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל מְעוּמָּד — מְבָרֵךְ מְיוּשָּׁב, וּכְשֶׁהוּא מֵיסֵב וְאוֹכֵל — יוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ. וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ יוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ. מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵין בֵּית הִלֵּל בַּסְּעוּדָה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם.

הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיפַּק [לְאוֹרְחָא] וּבָעֵי לְמִידַּע אִי (חָזַר) [הָדַר] וְאָתֵי לְבֵיתָא, אִי לָא – נֵיקוּם בְּבֵיתָא דְּחַבָּרָא, אִי חָזֵי בָּבוּאָה דְבָבוּאָה לִידַּע דְּהָדַר וְאָתֵי לְבֵיתֵאּ. וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דִּלְמָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ, וּמִיתְּרַע מַזָּלֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ סִימָנָא מִילְּתָא הִיא, [לְעוֹלָם] יְהֵא רָגִיל לְמִיחְזֵי בְּרֵישׁ שַׁתָּא קָרָא וְרוּבְּיָא, כַּרָּתֵי וְסִילְקָא וְתַמְרֵי.

One who seeks to embark on a journey and wishes to know if he will return and come to his home or if he will not, let him go to a dark [daḥavara] house. If he sees the shadow of a shadow he shall know that he will return and come home. The Sages reject this: This omen is not a significant matter. Perhaps he will be disheartened if the omen fails to appear, and his fortune will suffer and it is this that causes him to fail. Abaye said: Now that you said that an omen is a significant matter, a person should always be accustomed to seeing these on Rosh HaShana: Squash, and fenugreek, leeks, and chard, and dates, as each of these grows quickly and serves as a positive omen for one’s actions during the coming year.

אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ סִימָנָא מִילְּתָא הִיא, יְהֵא רְגִיל אִינִישׁ לְמֵיכַל רֵישׁ שַׁתָּא קָרָא וְרוּבְּיָא, כַּרָּתֵי, סִילְקָא וְתַמְרֵי.

Abaye said: Now that you have said that a sign is a substantial matter, a person should be accustomed to eat, at the start of the year, gourd, fenugreek, leeks, beets, and dates, as each of these grow and multiply quickly, which is a good omen for the deeds of the upcoming year.

כָּל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעָה מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. וּבְלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עַל הַסֻּכָּה וְאַחַר כָּךְ עַל הַזְּמַן. וּמְסַדֵּר כָּל הַבְּרָכוֹת עַל הַכּוֹס. נִמְצָא מְקַדֵּשׁ מְעֻמָּד וּמְבָרֵךְ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה וְיוֹשֵׁב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַזְּמַן. וְכָזֶה הָיָה מִנְהַג רַבּוֹתַי וְרַבָּנֵי סְפָרַד לְקַדֵּשׁ מְעֵמָּד בְּלַיִל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הַדְלָ [קַ] ת נֵר בְּשַׁבָּת אֵינָהּ רְשׁוּת אִם רָצָה מַדְלִיק וְאִם רָצָה אֵינוֹ מַדְלִיק. וְלֹא מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂנָה כְּגוֹן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אוֹ נְטִילַת יָדַיִם לַאֲכִילָה אֶלָּא זֶה חוֹבָה. וְאֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶן נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל שׁוֹאֵל עַל הַפְּתָחִים וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר שֶׁזֶּה בִּכְלַל עֹנֶג שַׁבָּת. וְחַיָּב לְבָרֵךְ קֹדֶם הַדְלָקָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת. כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: הַמַּדְלִיק צָרִיךְ לְהַדְלִיק מִבְּעוֹד יוֹם קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְנָשִׁים מְצֻוּוֹת עַל דָּבָר זֶה יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים לְפִי שֶׁהֵן מְצוּיוֹת בַּבָּתִּים וְהֵן הָעֲסוּקוֹת בִּמְלֶאכֶת הַבַּיִת. וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ הָאִישׁ לְהַזְהִירָן וְלִבְדֹּק אוֹתָן עַל כָּךְ וְלוֹמַר לָהֶן וּלְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁתֶּחְשַׁךְ הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סְפֵק חֲשֵׁכָה וְנִכְנַס הַשַּׁבָּת סָפֵק לֹא נִכְנַס אֵין מַדְלִיקִין:

The kindling of a Sabbath lamp is not a matter left to our volition - i.e., [it is not a matter about which,] if one desires, one may kindle it, but if one does not desire, one need not. Nor is it a mitzvah that we are not obligated to pursue - e.g., making an eruv for a courtyard or washing one's hands before eating. Instead, it is an obligation. Both men and women are obligated to have a lamp lit in their homes on the Sabbath. Even if a person does not have food to eat, he should beg from door to door and purchase oil to kindle a lamp, for this is included in [the mitzvah of] delighting in the Sabbath. One is obligated to recite a blessing before kindling [the Sabbath lamp], as one does before fulfilling any of the obligations incumbent upon us by virtue of Rabbinic decree. [The blessing is:] Blessed are You, God, our Lord who has sanctified us with His commandments and commanded us to light the Sabbath lamp. The person who lights the Sabbath lamp should light it while it is still day, before sunset. Women have a greater obligation in this regard than men, for they are normally at home and are involved in the household tasks. Nevertheless, a man should alert them concerning this matter and check that they have done so. He should tell the members of his household on the Sabbath eve before nightfall, "Kindle the lamp." If there is a question whether night has fallen and the Sabbath has commenced or whether the Sabbath has not commenced, the lamp should not be kindled.

ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה"ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה ואם חל בשבת אומר ויכלו ואם חל במ"ש אומר יקנה"ז יין קידוש נר הבדלה זמן נוסח ההבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש ושותה בהיסיבה לא היסב צריך לשתות פעם אחרת בהיסיבה ואינו מברך אחריו על הגפן ועפה"ג ואם ירצה לשתות אפילו כמה כוסות הרשות בידו וכתב אבי העזרי רק שיכוין לבו שלא יצטרך לברך פעם שנית שלא יהא כמוסיף על הכוסות וכ"כ ה"ר מאיר מרוטנבורק ששאלוהו אם יכולין לברך על שינוי יין הטוב והמטיב בליל פסח והשיב שיכולין לברך שאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בפה"ג כמו שבירך על הכוסות והן הולכין לשיטתן שמצריכין לברך בפה"ג על כל כוס וכוס הלכך מסתבר להו למימר שאם יברך יותר שנראה כמוסיף אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שא"צ לברך בפה"ג על כל כוס וכוס אין חילוק אם יברך אם לאו שאם אנו חושבין אותו כמוסיף אפילו בלא ברכה נמי: ומביאין לפניו קערה שבו ג' מצות ומרור וחרוסת ושאר ירקות מאיזה מין שירצה ושני תבשילין מרור זכר לוימררו את חייהם ואלו ירקות שיוצאין בהם ידי חובת מרור חזרת ועולשין תמכה וחרחבינה ומרור ויוצאין בעלין שלהם ובקלחין אלא שבעלין אין יוצאין אא"כ הן לחין ובקלחין יוצאין בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין וכולן מצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם ועיקר המצוה הזאת בחזרת ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט ומדברים חמוצים זכר למרור ואיתא בירושלמי אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם ופירש ה"ר יחיאל דהא והא איתא מתחלה עושין אותה עבה ואח"כ מרככין אותה בחומץ ונותנין בה תבלין כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן זכר לתבן שהיו מגבלין בו הטיט ונותנין בה תפוח זכר לתחת התפוח עוררתיך ואגוזים דכתיב אל גנת אגוז ירדתי ותאנה דכתיב התאנה חנטה פגיה וב' תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה מאיזה מין שירצה ונהגו בבשר וביצה ונהגו ליקח זרוע רמז לובזרוע נטויה וי"א כשפסח במ"ש שאין ליקח אלא תבשיל א' זכר לפסח אבל לא הב' שכנגד החגיגה לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח שאין דוחה שבת וה"ר פרץ כתב שאין לחוש כיון שאינו אלא לזכר בעלמא ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש וכ"כ בעל העיטור שאל ישנה אדם ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד אלא לפני בעל הבית והוא יחלק לכולם ונוטל ידיו לצורך טיבול הראשון דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה ומברך על נט"י ולא יטול קודם קידוש כי לקידוש א"צ נטילה ומיהו מי שרגיל ליטול כל ימות השנה קודם קידוש ולא חשיב לקידוש הפסק שהוא צורך סעודה שהרי אסור לאכול עד שיקדש גם עתה יכול ליטול קודם: וה"ר מאיר מרוטנבורק כתב שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה ועל כן לא היה מברך על נטילת על טיבול הראשון וכ"כ בעל העיטור ולא נהירא וכן כתבו הגאונים שצריך לברך וכ"כ ה"ר שמעיה בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו (ב"ה או יטיל מים) וישפשף ולוקח ירקות ויברך בפה"א ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו כי זה הוא שינוי שטובלין קודם סעודה מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים וא"צ כזית מהם וכתב רב עמרם שטיבול זה בחרוסת וכ"כ הרמב"ם ז"ל ורבינו תם פירש שמטבל בחומץ ולא בחרוסת לפי שהחרוסת מצותו עם המרור ואין לאכול ממנו קודם מצותו וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל (וכן המנהג) ואפילו אין לו שאר ירקות שגם טיבולו הראשון בחזרת אפ"ה אין לטבול בחרוסת כיון שאין בטיבול ראשון עיקר מצותו ולר"י מברך אחר הטיבול בנ"ר ולרשב"ם א"צ לברך אחריו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל: ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים ויתן חציה לאחד מן המסובין לשומרה לאפיקומן ונותנין אותה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם וחציה השני ישים בין ב' השלימות כדי שיפגע בשלימה תחלה כשיבא לברך ברכת המוציא שממנה יש לו לבצוע ויגביה הקערה שבה המצות ויאמר הא לחמא וכו' עד מה נשתנה ואז יצוה להסירה מעל השולחן כאילו כבר אכלו כדי שישאל התינוק למה מסירין הפת ועדיין לא אכלנו והוא לנו במקום עקירת השולחן ויש מדקדקין להוציא ממנו התבשיל כשמגביהין אותה משום דאמרינן בשר א"צ להגביה וא"צ דדוקא כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין בהא קאמר שלא להגביה שלא יהא נראה כאילו הקדיש בהמתו מחיים לכך אבל במה שמגביה הקערה אינו נראה בזה כאילו הקדיש בהמתו ומוזגין מיד כוס ב' כדי שישאל התינוק למה שותין כוס ב' קודם סעודה ואם אין חכמה בבן לשאול אביו מלמדו ואם אין לו בן אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפילו ב' ת"ח הבקיאין בהלכות פסח שואלים זה לזה מה נשתנה וכו' ומחזיר הקערה שבה המצות כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה כדאמרינן (לו.) לחם עוני שעונין עליו דברים וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו מרור זה וצריך שיאמר שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה ב"פ ואין לומר שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור ואין לומר האידנא שבכל הלילות אנו אוכלין צלי שלוק ומבושל והלילה זה כולו צלי לפי שאין לנו פסח וקורא כל ההגדה עד ונאמר לפניו הללויה:

הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם וְלֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּגְלָלָהּ. וּמַעֲלָה זוֹ הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לָהּ. וְהִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ לְפִי שֶׁלֹּא עָבַד אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְהִיא הַמַּעֲלָה שֶׁצִּוָּנוּ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". וּבִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה: וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה. הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה' וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל (שיר השירים ב ה) "כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה:

One who serves [God] out of love occupies himself in the Torah and the mitzvot and walks in the paths of wisdom for no ulterior motive: not because of fear that evil will occur, nor in order to acquire benefit. Rather, he does what is true because it is true, and ultimately, good will come because of it. This is a very high level which is not merited by every wise man. It is the level of our Patriarch, Abraham, whom God described as, "he who loved Me," for his service was only motivated by love. God commanded us [to seek] this rung [of service] as conveyed by Moses as [Deuteronomy 6:5] states: "Love God, your Lord.'' When a man will love God in the proper manner, he will immediately perform all of the mitzvot motivated by love. What is the proper [degree] of love? That a person should love God with a very great and exceeding love until his soul is bound up in the love of God. Thus, he will always be obsessed with this love as if he is lovesick. [A lovesick person's] thoughts are never diverted from the love of that woman. He is always obsessed with her; when he sits down, when he gets up, when he eats and drinks. With an even greater [love], the love for God should be [implanted] in the hearts of those who love Him and are obsessed with Him at all times as we are commanded [Deuteronomy 6:5: "Love God...] with all your heart and with all soul." This concept was implied by Solomon [Song of Songs 2:5] when he stated, as a metaphor: "I am lovesick." [Indeed,] the totality of the Song of Songs is a parable describing [this love].

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל):

אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְדַעְתּוֹ בְּמָה שֶׁמֵּפִיק טוֹבָתוֹ.

גרסינן בפ"ק דכריתות (ה:) אמר רבה מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא מייתי בהדין עשרה יומי שבין ר"ה ליה"כ שרגא בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהורא ידע דמשיך שתא ומאן דבעי למידע אי מצלח עסקיה אי לא מרבי תרנגולא אי שמין שפיר ידע דמצלח אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא כרתי סלקי ותמרי רוביא פירש רש"י תלתן רוביא ירבו זכיותינו כרתי יכרתו כו' סלקי יסתלקו כו' תמרי יתמו כו' קרי מפני שממהר להיות גדל ומזה רבו המנהגים כ"מ ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה והר"מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק:

בבואו לביתו יהיה השולחן ערוך ונרות דולקים כמו שאר יו"ט ויקדש כדין כמבואר בהל' יו"ט כלל ע"ט בדין חידוש (וכבר כתבתי בהלכות ברכות כלל נ"א סי' ז' דמה שנוהגין ליקח ענבים על שהחיינו כיון שאין אנו בקיאין בשיעור פול הלבן לכן לא יברכו עליו רק ב"פ האדמה) וכיון שהוא תחלת השנה נוהגין לעשות לסימן טוב לאכול דברים הרומזים לזה (והטעם לזה עיין ברמב"ן תחלת לך לך מש"כ דע כי כל גזרות עירין משיצא למטה סי' לזה לא ישתנה בשום אופן וזה נ"ל ברור שהוא הטעם שאמרו רז"ל השתא דאמרת סימנא מילתא) ונוהגין במדינתינו לאכול תפוח מתוק וראוי לנהוג שיברך על התפוח בפה"ע ויאכ' מעט ואח"כ יטבל אותו בדבש ויאמר יה"ר שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה ואוכלים ראש ואפי' של דג ואומרים יה"ר שנהיה לראש ולא לזנב ואם הוא ראש כבש יותר טוב ואוכלין מיני לפתן שקורין מעהרין או ריבין שהוא לשון ריבוי ואומרים יה"ר שירבו זכיותינו ואין אוכלין דברים המבושלין בחומץ ואוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה כדכתיב לכו אכלו משמנים כו' והכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהי' שמח לבו ונכון לבו ובטוח בה' עם התשובה ומע"ט ואין אוכלין אגוזים שמרבים כיחה וניעה ואנשי מעשה לומדין על השולחן ד' פרקים משניות שבמס' ר"ה:

ואח"כ יאכל תפוח מבושל בסוכר ויאמר 'יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה', ואין אומרים כדבש, וכתבו האחרונים ז"ל הטעם שמביאין תפוח רמז לחקל תפוחין קדישין בסוד "ראה ריח בני כריח שדה", ונראה לי בסיעתא דשמיא טעם לתפוח בליל ראש השנה כי התפוח יש בו שלשה הנאות טעם ומראה וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו שפע הכללי שהוא 'בני חיי מזוני' לכל השנה כולה

דברים שנוהגים לאכול בליל ר"ה. ובו ב סעיפים: יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן כרתי סילקא תמרי קרא וכשיאכל רוביא יאמר יהי רצון שירבו זכיותינו כרתי יכרתו שונאינו סלקא יסתלקו אויבינו תמרי יתמו שונאינו קרא יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו: הגה ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור) ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם) וכן נוהגין ויש אוכלים רימונים ואומרים נרבה זכיות כרמון ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה: (מרדכי דיומא):

וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב (ויקרא כג, טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר ספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות, וכשמקדש אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות. בלילה ההוא של חג שבועות ידוד השינה מכל מי שרוצה לדבק בקדושה, ויעסוק בתורה כל הלילה, וכדאיתא בזוהר (ח"ג צז, א), ר' אבא ור' חייא הוו אזלי באורחא, אמר ר' חייא כתיב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, מאי קא מיירי. וסדר הלימוד של זו הלילה כבר נתפרסם ונודע לרבים ע"י הקונטריסין שנתפשטו, והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל ובכל המלכות אין נקי כולם כאחד מגדולים ועד קטנים, וכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעיהם.

וכעין זה מצאתי במהרי"ל בהלכות סוכה, איך שראה שרבו מהר"ש היה מסמן הדפין למחיצת הסוכה א' ב' ג' כדי לראות סדר עמידתן שלא לשנותן משנה לשנה, עד כאן לשונו: (וזה לשונו של יש שכ"ר סי' ח'), כשהוא נכנס לסוכה, אזי יזמין בפיו לצדיקים עליונים הנזכרים בסמוך, כי זה תפארתם כאשר הם באים בציור רוחניית לסבב אותו מכל צד, שכן היה נוהג רב המנונא סבא כמו שאמרו (בזוהר) בפרשת אמור עמוד קצ"ח (ח"ג קד, א) וזה לשונו, כד הוה עייל לסוכה, הוי חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו, ואמר, נזמין לאושפיזין מסדר פתורא וקאי על רגלוהי ומברך ואמר, בסכות תשבו תיבו אושפיזין עילאין תיבו תיבו אושפיזין מהימנותא תיבו, ארים ידוי וחדי ואמר, זכאה חולקאי זכאה חולקיהון דישראל דכתיב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והוה יתיב. כללו של דבר, שיזמין האדם תחלה בפיו לצדיקים הנזכרים, ואח"כ יתן חלקם להעניים היושבים סביב שלחנו.

דיני פרורי הפת. ובו ה סעיפים: אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון: כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן ואם עשה כן מחזי דלשם ע"א עביד שנאמר העורכים לגד שלחן:

(א) אין להסיר - כדי שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע: (ב) כל מי שאינו וכו' - דצריך לשייר כדי שיהא מזומן לעני שיבוא וכעין שאמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו דלמא אתא עניא ויהיב לו וגם כדי שיודה להשי"ת על חסדו שהשפיע לנו מטובו ששבענו והותרנו כדכתיב אכול והותר: (ג) אינו רואה סימן ברכה - כדכתיב אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו וכתב של"ה דראוי ונכון שיתן להעני הטוב שבשלחן ובפרט אם הוא עני חשוב שמזה יראה לו שמקבלו בסבר פנים יפות. ומשבח אני את הקהלות שמחזיקין לומדים בחורים על שלחנם כל השנה כאחד מבניהם ובזה יוצא הבעה"ב בשני דברים מצות חלק עניים וגם מצות דברי תורה על השלחן דסתם בחור כזה עני הוא וגם ידבר בדברי תורה על השלחן ובודאי מה שנאכל על השלחן שחרית וערבית נחשב כשני תמידין וכו' עכ"ל והובא בא"ר:

בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו. וְהִנֵּה מָה שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא. וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה. אַךְ הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל מְחוֹז חֶפְצֵנוּ זֶה, הוּא זֶה הָעוֹלָם. וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד): הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.

The foundation of piety and the root of perfect service [of G-d] is for a man to clarify and come to realize as truth what is his obligation in his world and to what he needs to direct his gaze and his aspiration in all that he toils all the days of his life. Behold, what our sages, of blessed memory, have taught us is that man was created solely to delight in G-d and to derive pleasure in the radiance of the Shechina (divine presence). For this is the true delight and the greatest pleasure that can possibly exist. The place of this pleasure is, in truth, in Olam Haba (the World to Come). For it was created expressly for this purpose. But the path to arrive at the "desired haven" (Ps. 107:30) of ours is this world. This is what our sages of blessed memory said: "this world is like a corridor before the World to Come" (Avot 4:16).

בִּסְעוּדַת הַלַּיְלָה, נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת סִימָנִים לְשָׁנָה טוֹבָה. טוֹבְלִין פְּרוּסַת הַמּוֹצִיא בִּדְבָשׁ. וְאַחַר שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, אוֹמֵר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָּה. וְאַחַר כָּךְ טוֹבֵל קְצָת תַּפּוּחַ מָתוֹק בִּדְבַשׁ וּמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וְאוֹכְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר גַּם כֵּן יְהִי רָצוֹן וְכוּ', וְנוֹהֲגִין לֶאֱכֹל רֹאשׁ שֶׁל בַּעַל חַי וְאוֹמְרִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ. וְיֵשׁ לְהַדֵּר אַחַר רֹאשׁ כֶּבֶשׂ, שֶׁיִּהְיֶה גַּם כֵּן זֵכֶר לְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק. וְגַם יְרָקוֹת אוֹכְלִים אוֹתָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בַּמְּדִינָה הַהוּא שֵׁם הַמּוֹרֶה לְטוֹבָה, כְּמוֹ בִּמְדִינָתֵנוּ מֶעהרֶען (גֶּזֶר), וְאוֹמְרִים יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין גַּם כֵּן לְהַדֵּר לֶאֱכֹל דָּגִים, שֶׁיֵּשׁ רֶמֶז לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת כְּמוֹ הַדָגִים. וְאֵין לְבַשֵּׁל אוֹתָם בְּחֹמֶץ, כִּי אֵין אוֹכְלִים דְּבָרִים חֲמוּצִים אוֹ מְרִירִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאוֹכְלִין בָּשָׂר שָׁמֵן וְכָל מִינֵי מְתִיקָה. גַּם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֱגוֹזִים וְלוּזִים, כִּי אֱגוֹז בְּגִמַטְרִיָּא ח"ט, וְגַם מַרְבִּים כִּיחָה וְנִיעָה הַמְבַטְּלִים אֶת הַתְּפִלָּה (תקפג). וְיֵשׁ לִלְמֹד עַל הַשֻּׁלְחָן תּוֹרָה. וְנוֹהֲגִין קְצָת לִלְמֹד מִשְׁנָיוֹת מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה (חיי"א).

At the evening meal it is customary to prepare symbolic dishes [as auspicious omens] for a good year: you dip the piece of challah of Hamotzi in honey, and after eating a kazayis of challah you should say: Yehi ratzon shetechadeish aleinu shanah tovah umesukah [May it be Your will to renew for us a good and sweet year]. After this you should dip a piece of apple in honey, say the berachah, Borei peri ha'eitz, and eat it. Then you say again Yehi ratzon etc. It is customary to eat the head of an animal and say Yehi ratzon shenih'yeh lerosh [May it be Your will] that we will be heads (leaders). You should try to obtain the head of a sheep, which will also serve as a remembrance of the ram of Isaac. You should also eat vegetables the names of which, in the language of your country, allude to good things, such as in our country, carrots (mehren) [mehren means to increase] and you should say Yehi ratzon sheyirbu zechuyoseinu [May it be Your will that our merits increase.] Some people have the custom to eat an elaborate fish course, symbolizing the blessing of fertility like the fish. The fish should not be cooked in vinegar because we must not eat sour or bitter foods on Rosh Hashanah. You should eat choice meats and all kinds of sweets. It is also customary not to eat nuts and almonds, because the numerical value of אֶגוֹז egoz (nut) is 17, the same as חֵט cheit, which means sin. Also, nuts increase phlegm and mucus which interferes with praying. It is proper to study Torah during the meal. Some have the custom of studying the Mishnah, Maseches Rosh Hashanah.

דְּבָרִים שֶׁנּוֹהֲגִים לֶאֱכֹל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבוֹ ט' סְעִיפִים: יְהֵא אָדָם רָגִיל לֶאֱכֹל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כַּרְתִּי, סִילְקָא דְּהַיְנוּ תְּרָדִין, תַּמְרֵי, קָרָא, רוּבְּיָא דְּהַיְנוּ תִּלְתָּן, וְהוּא הַדִּין מַה שֶּׁנִּקְרָא בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרִים לְשׁוֹן רִבּוּי יֹאכְלוּ כָּל אַנְשֵׁי מְדִינָה וּמְדִינָה כִּלְשׁוֹנָם. וּכְשֶׁאוֹכֵל רוּבְּיָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ יֹאמַר "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ", וּכְשֶׁיֹּאכַל כַּרְתִּי יֹאמַר "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּכָּרְתוּ שׂוֹנְאֵינוּ", וּכְשֶׁיֹּאכַל סִילְקָא יֹאמַר "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ", וּכְשֶׁיֹּאכַל תַּמְרֵי יֹאמַר "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּתַּמּוּ שׂוֹנְאֵינוּ", וּכְשֶׁיֹּאכַל קָרָא יֹאמַר "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּקָּרַע גְּזַר דִּינֵנוּ וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵינוּ". וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לֶאֱכֹל תַּפּוּחַ מָתוֹק מְטֻבָּל בִּדְבַשׁ וְאוֹמְרִים "תִּתְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה מְתוּקָה", וִיבָרֵךְ עַל הַתַּפּוּחַ וְלֹא עַל הַדְּבַשׁ, לְפִי שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא טָפֵל לַתַּפּוּחַ: כָּל הַמִּינִים שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁאוֹכְלָם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה כְּגוֹן תַּפּוּחִים וּתְמָרִים יֹאמַר הַבַּקָּשָׁה אַחַר הַתְחָלַת הָאֲכִילָה, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה לָאֲכִילָה:

(ב) יהי רצון - מלפניך ד' או"א שירבו זכיותינו וכתב א"ר בשם של"ה יתעורר אדם בתשובה כשיאמר י"ר ויתפלל ע"ז בלב שלם:

(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:

שאין להקדים מפני טעם נוסף - שלא יקדים בקשת צרכיו לשבחו של מקום. ויש לחזק טעמים אלו ע"פ הידוע (שו"ע אדה"ז סתקפ"ב ס"ז) דבימים האלו שהם ימי דין צריך לדקדק כו' אף שבשאר ימות השנה אין אנו חוששין. * * * ומה שהקשה כת"ר דאף את"ל שמאיזה טעם צ"ל היה"ר קודם האכילה, הרי אפשר שיאכל תיכף לברכה ויאמר היה"ר ויאכל עוה"פ. - בשד"ח הביא פשרה זו משו"ת אורח חיים סו"ס ג' ומס' מאמר מרדכי. ואינם תח"י. - - ובשד"ח הביא מספרים עוד עצה, לברך ולטעום מפרי אחר ואח"כ לומר היה"ר ולאכול התפוח. ועפמ"ש לעיל לא יועילנו זה, כי הדיוק

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds. The explanation of the matter, however, is as follows: Before the world was created, He was One Alone, one and Unique, ruling all space in which He created the universe. It is still the same now insofar as He is concerned. For the change relates only to those who receive His life-force and light, blessed be He, which they receive through many “garments” which conceal and obscure His light, blessed be He, as is written, “For no man shall see Me and live,” and, as our Rabbis, of blessed memory, have explained it, that even angels, who are called Chayot, cannot see Him…. Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence.

וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:

“In every generation and every day a person is obliged to regard himself as if he had that day come out of Egypt.” This refers to the release of the divine soul from the confinement of the body, the “serpent’s skin,” in order to be absorbed into the Unity of the light of the En Sof, blessed is He, through occupation in the Torah and commandments in general, and in particular through accepting the Kingdom of Heaven during the recital of the Shema, wherein the person explicitly accepts and draws over himself His Unity, blessed be He, when he says, “the L–rd is our G–d, the L–rd is One.” This is the interpretation of “And You, L–rd our G–d, have given us, in love…,” [and] “For by the light of Your Countenance You gave us, L–rd our G–d….” Therefore the only thing that precludes us from the attachment of the soul to His Unity and light, blessed be He, is the will, that is, if the human being does not will it at all, G–d forbid, to cleave to Him…. But immediately he does so desire, and he accepts and draws upon himself His G–dliness, blessed be He, and declares, “the L–rd is our G–d, the L–rd is One,” then his soul is spontaneously absorbed into His Unity, blessed be He, for “Spirit evokes spirit and draws forth spirit.” This is a form of “Exodus from Egypt.” Therefore it was ordained that the paragraph concerning the Exodus from Egypt be read specifically during the recital of the Shema, although it is a commandment by itself and not appertaining to the commandment of the recital of the Shema, as is stated in the Talmud and Codes, for they are actually the same thing. Likewise, the paragraph referring to the Exodus from Egypt also concludes, “I am the L–rd your G–d.” This also accords with what has been explained earlier.

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ״יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית״, דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, הַנִּקְרֵאת ״רֵאשִׁית חָכְמָה״ – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״ מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ. וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּ״לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵיהּ״, וּ״בְאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, וְעַל כֵּן ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״ – הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם. וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל, שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה׳, הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת.

This means: There is to be only an absolute belief in the Yotzer Bereishit; that is, that the creation of being ex nihilo (yesh meayin) [which is called reishit chochmah, i.e., His wisdom which is not apprehensible to any creature]—this creation occurs constantly and every moment, by all creatures coming into being [as a substance ex nihilo (yesh meayin)] from His wisdom, blessed be He, which animates everything. And when man will contemplate in the profundity of his understanding, and will imagine in his mind his coming to be ex nihilo—truly every moment, how can he possibly think he has ever suffered, or had any afflictions related to “children, life, and sustenance,” or whatever other worldly sufferings. For the naught (ayin) which is His wisdom, blessed be He, is the source of life, welfare, and delight. It is the Eden which transcends the World to Come, except that, because it is not apprehensible, one imagines to have sufferings, or afflictions. In fact, however, no evil descends from above and everything is good, though it is not apprehended because of its immense and abundant goodness. And this is the essence of the faith for which man was created: to believe that “there is no place void of Him” and “in the light of the King’s Countenance there is life,” and, conclusively, “strength and gladness are in His place,” because He is but good all the time. Therefore, first of all, man ought to be happy and joyous at all times and truly live by his faith in the L–rd who animates him and is benignant with him every moment. But he who is grieved and laments makes himself appear as if he has it somewhat bad and (is) suffering and lacking some goodness; he is like a heretic, Heaven forfend. That is why the Kabbalists strongly rejected the trait of sadness.

סֵדֶר מַשָּׂא וּמַתָּן וּבוֹ כ"א סְעִיפִים: לֹא אָמְרוּ (וְכֵן הוּא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י בִּתְהִלִּים סִימָן קיט עַל פָּסוּק "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" וּבְיַּלְקוּט שָׁם) קְבִיעַת עִתִּים לַתּוֹרָה, אֶלָּא בְּמִי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ וְנַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְכָךְ, אוֹ שֶׁמִּתְפַּרְנֵס מִשֶּׁל אֲחֵרִים — חַיָּב לְקַיֵּם "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" כְּמַשְׁמָעוֹ (וְעַיֵּן בְּסַנְהֶדְרִין פֶּרֶק חֵלֶק דַּף צ"ט ע"ב וּבִמְנָחוֹת פֶּרֶק י"א דַּף צ"ט ע"ב צֵא וּבְדֹק כו', וּשְׁאָר תַּנָּאֵי שָׁם לֹא פְלִיגֵי אֶלָּא בְּמִי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּבְאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פֶּרֶק כ"א וּבְמִדְרָשׁ רַבָּה רֵישׁ פְּתִיחְתָא דְּאֵיכָה וּבְקֹהֶלֶת רַבָּה פי"ב, ד דַּף קט"ו א עַל פָּסוּק "בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה" — מַה טַּחֲנָה זוֹ כו').

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. הנה בפרשת ויגש נאמר גם כן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. וצ"ל למה הוכפל בתורה ענין בואם מצרימה. גם להבין השינויים מהתם להכא. דכאן נאמר הבאי' מצרימה את יעקב. ובויגש נאמר הבאי' מצרימה יעקב. ועוד צ"ל מ"ש בפרשת ויגש בני ישראל כו' יעקב ובניו שכולל יעקב ג"כ בכלל בני ישראל והרי יעקב הוא ישראל עצמו כמ"ש לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל. וא"כ איך נק' בני ישראל. והענין דהנה כתיב ירד ירדנו כו' ירידה אחר ירידה וכן ביצ"מ וגאולה כתיב ואנכי אעלך גם עלה כו' עלה נעלה כו'. היינו ב' עליות שהוא עילוי אחר עילוי ובאמת ביצ"מ לא נתעלו רק פעם א' כמ"ש אעלה אתכם מעני מצרים כו' אל ארץ זבת חלב ודבש. אך כי עלייה זו השנית היא רומזת על גאולה העתידה להיות בב"א (וכן בשמות ג' פסוק י"ד אמר לו ענין הגאולה האחרונה כדפירש רש"י שם):

להבין שורש הדברים הנ״ל. הנה תחלה יש להבין כללות ענין ראש השנה ויוהכ״פ ועשי״ת שהוא זמן התיקון לתקן פגם העוונות והחטאים וכמארז״ל ע״פ דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליוהכ״פ. ומפורש בתורה כי ביום הזה יכפר כו׳. ולהבין ענין התיקון הזה איך הוא (ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש שופר) והענין הוא כי הנה בר״ה הוא בנין הנוק׳ שהיא מלכות דאצילות. וכמ״ש ויבן ה׳ אלקים את הצלע כו׳ פי׳ עד״מ כאשר בית אחד נתקלקל באיזה מקום באמצעו או בתחתיתו הנה כדי לתקן אותו הקלקול ההכרח שיחזרו ויבנו כל הבית מחדש מיסודו עד גגו שבהתחדשות הבנין יכולים לתקן ולעשות קיום חזק גם באותו מקום המקולקל כו׳.

מנהגנו לאכול תפוח מתוק בדבש וכן להטביל פרוסת המוציא בדבש, כי דבש הוא דבר המהפך כל הניתן בו לדבש כמבואר בפוסקים והוא פועל דמיוני להפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והזמן נאות לזה כי ר"ה הוא הראשית והכל בטל אל הראשית ע"כ בכח הראשית להפך הכל, ועכ"פ בכח הראשית להכניע הכל אל מרכז הנקדה, והוא שתי מדות, מדת אתהפכא חשוכא וכו' ומדת אתכפיא חשוכא לנהורא וכו', ייש לומר כי זה ענין שני ימים של יו"ט ר"ה ביום הראשון הוא דינא קשיא אש אוכלה ע"כ מדתו להפוך הכל אל הקדושה והפסולת כלה בלהב אש, וזה רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו' וביום השני הוא דינא רפיא ומדתו להכניע הכל אל הקדושה, וע"כ אפי' אנשים שנדחו ביום ראשון יש להם מקום עוד ביום שני להכנע אל הקדושה כמו פסולת הבטילה אל האוכל ונאכלת בצירוף האוכל:

נוהגים לפני כל סימן לומר 'יהי רצון'. ואפשר שאחד המסובים יאמר אותו בקול רם, והכל יענו אחריו אמן, ולאחר מכן יאכלו.

It is customary to recite a Yehi Ratzon before eating each of the symbolic foods. One of the participants recites the Yehi Ratzon out loud and everyone responds Amen and eats.

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שהואיל וזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה. וזהו שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ו, א), כלומר יש משמעות לסימנים, שאם יעשו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שהברכה תמשך לכל השנה.