Asking Mechilah Before Yom Kippur

מַתְנִי׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה — מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

MISHNA: A sin-offering, which atones for unwitting performance of transgressions punishable by karet, and a definite guilt-offering, which is brought for robbery and misuse of consecrated items, atone for those sins. Death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. Repentance itself atones for minor transgressions, for both positive mitzvot and negative mitzvot. And repentance places punishment for severe transgressions in abeyance until Yom Kippur comes and completely atones for the transgression. With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel.

מַתְנִי׳ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וְגוֹ׳״. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָחַל לוֹ, שֶׁהוּא אַכְזָרִי? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹ׳״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ – דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ; אֲבָל צַעֲרוֹ – אֲפִילּוּ הֵבִיא כׇּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ״.

MISHNA: Despite the fact that the assailant who caused damage gives to the victim all of the required payments for the injury, his transgression is not forgiven for him in the heavenly court until he requests forgiveness from the victim, as it is stated that God told Abimelech after he had taken Sarah from Abraham: “Now therefore restore the wife of the man; for he is a prophet, and he shall pray for you, and you shall live” (Genesis 20:7). And from where is it derived that if the victim does not forgive him that he is cruel? As it is stated: “And Abraham prayed to God; and God healed Abimelech, and his wife, and his maidservants; and they bore children” (Genesis 20:17). GEMARA: The Sages taught: All these sums that in the previous mishna they said one is liable to pay for humiliating another are the compensation for his humiliation, for which there is a set amount. But for the victim’s pain caused by the assailant, even if the assailant brings as offerings all the rams of Nebaioth (see Isaiah 60:7) that are in the world, which are of the best quality, his transgression is not forgiven for him in the heavenly court until he requests forgiveness from the victim, as it is stated: “Restore the wife of the man; for he is a prophet, and he shall pray for you” (Genesis 20:7).

אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ.

וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם. פֵּרוּשׁ אַף עַל פִּי כִּי יְסוֹדוֹת הַתְּשׁוּבָה ג'. הַחֲרָטָה. וְהַוִּדּוּי. וַעֲזִיבַת הַחֵטְא. הַחֲרָטָה וְהַוִּדּוּי בִּכְלַל מוֹדֶה. כִּי הַמִּתְוַדֶּה מִתְחָרֵט. וְאֵין תְּשׁוּבָה פְּחוּתָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלֶּה. כִּי הַמִּתְחָרֵט וּמִתְוַדֶּה וְאֵינֶנּוּ עוֹזֵב הַחֵטְא דּוֹמֶה לְמִי שֶׁטּוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ. אָכֵן מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם. כִּי הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַתְּשׁוּבָה מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ.

כל אלו הדברים שאמרנו הוא בחטא שבין אדם למקום, אבל אם חטא בינו לבין חברו צריך לתקן המעוות, כמו שנאמר וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אמר שמואל אפילו גזל מריש אחד ובנאו בבירה, מקעקע כל הבירה ומחזיר המריש לבעליו. ואם חטא הוא בדברים שבגופו, אף על פי שישלם לו כל חיובו צריך לבקש ממנו מחילה...

שיפייס אדם חבירו בערב יום כפור. ובו ד סעיפים: עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך פעם שניה ושלישית ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו (מיהו יאמר אח"כ לפני עשרה שביקש ממנו מחילה). (מרדכי דיומא ומהרי"ל) ואם הוא רבו צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס: הגה והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל) אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא) ואם הוציא עליו שם רע א"צ למחול לו (מרדכי וסמ"ק והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו):

שֶׁיְּפַיֵּס אָדָם אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר וּבוֹ י"ד סְעִיפִים: עֲבֵרָה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' גּוֹ'", כְּלוֹמַר "חַטֹּאתֵיכֶם" שֶׁהֵם "לִפְנֵי ה'" לְבַד יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֲבָל מַה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ. לְפִיכָךְ יִתֵּן כָּל אָדָם אֶל לִבּוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים לְפַיֵּס לְכָל מִי שֶׁפָּשַׁע כְּנֶגְדּוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיטוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים — צָרִיךְ לֵילֵךְ וּלְפַיְּסוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ, וּבִשְׁעַת בַּקָּשַׁת מְחִילָה צָרִיךְ לְפָרֵט הַחֵטְא שֶׁחָטָא לַחֲבֵרוֹ. וְאִם חֲבֵרוֹ מִתְבַּיֵּשׁ בָּזֶה — לֹא יְפָרֵט הַחֵטְא: וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בְּפַעַם רִאשׁוֹן — יַחֲזֹר וְיֵלֵךְ לְפַיְּסוֹ פַּעַם שֵׁנִית בְּמִין רִצּוּי אַחֵר, וְאִם לֹא נִתְפַּיֵּס — יַחֲזֹר וְיֵלֵךְ פַּעַם שְׁלִישִׁית לְפַיְּסוֹ בְּמִין רִצּוּי אַחֵר. וּבְכָל פַּעַם שֶׁהוֹלֵךְ לְפַיְּסוֹ אֲפִלּוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן — יִקַּח עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וִיפַיְּסֶנּוּ בִּפְנֵיהֶם. וְאִם לֹא נִתְפַּיֵּס בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית — שׁוּב אֵין זָקוּק לוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים דְּהַיְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁהוּא הָלַךְ לְפַיְּסוֹ וְלֹא רָצָה לְהִתְפַּיֵּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ הַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא רָצָה לְהַכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי חֲבֵרוֹ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה:

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֶמַר, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. כְּלוֹמַר, חַטֹּאתֵיכֶם שֶׁהֵם לִפְנֵי ה' בִּלְבַד, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אֲבָל מַה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. לָכֵן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְדַקְדֵּק, שֶׁאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מָמוֹן שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁלֹּא כַדִּין, יַחֲזִיר לוֹ וִיפַיֵס אוֹתָן. וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מְסֻפָּק בּוֹ, אִם הוּא שֶׁלוֹ עַל פִּי הַדִּין אוֹ לֹא, יוֹדִיע לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה לַעֲמֹד עִמּוֹ מִיָד לְאַחַר יוֹם הַכִפּוּרִים לְדִין הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וִיקַבֵּל עָלָיו בֶּאֶמֶת לְקַיֵם כַּאֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי בֵּית הַדִּין. וְגַם אִם לֹא חָטָא כְּנֶגֶד חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְסוֹ, וּמְחֻיָב לָלֶכֶת בְּעַצְמוֹ לְפַיְסוֹ. אַךְ אִם קָשֶׁה עָלָיו, אוֹ שֶׁהוּא מֵבִין כִּי יוֹתֵר קָרוֹב שֶׁיִתְפַּיֵס עַל יְדֵי אֶמְצָעִי, יַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֶמְצָעִי. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר מְבַקְשִׁין מִמֶּנוּ מְחִילָה, יִמְחוֹל בְּלֵב שָׁלֵם וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי, כִּי אֵין זֶה מִמִּדַּת יִשְֹרָאֵל, אֶלָּא מִמִּדַּת עֵשָׂו, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח. וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִבְעוֹנִים, לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְסוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל הֵמָה. אֲבָל דַרְכָּן שֶׁל זֶרַע יִשְֹרָאֵל הוּא לִהְיוֹת קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת. וּכְשֶׁהַחוֹטֵא מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחוֹל, יִמְחוֹל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ הַרְבֵּה, לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְאַדְרַבָּה, אִם הַחוֹטֵא אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר לָבוֹא אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מְחִילָה, יֵשׁ לוֹ לְהָאִישׁ הֶעָלוּב לְהַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁחָטָא, כְּדֵי שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנוּ מְחִילָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲבִיר שִׂנְאָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֵין תְּפִלָתוֹ נִשְׁמַעַת, חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. אִם מֵת זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר חָטָא כְּנֶגְדּוֹ, מֵבִיא עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ, וְאוֹמֵר, חָטָאתִי לֵאלֹהֵי יִשְֹרָאֵל וְלָזֶה הָאִישׁ [פְּלוֹנִי] שֶׁחָטָאתִי לוֹ. וְהֵם יָשִׁיבוּ לוֹ, מָחוּל לָךְ, מָחוּל לָךְ, מָחוּל לָךְ. וְיֶשׁ לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף. גַם יֶשׁ לוֹ לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא אִם אֵינוֹ בִזָּיוֹן לְהַמֵּת. אִם קֶבֶר הַמֵּת הוּא חוּץ לְשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת מִן הַמָּקוֹם שֶׁדָּר בּוֹ הַחוֹטֵא, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ בְּעַצְמוֹ לְשָׁם, אֶלָּא יִשְׁלַח שְּׁלִיחוֹ, וְהַשְּׁלִיחַ יִקַּח שָׁם עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וְיֵלֵךְ עַל קִבְרוֹ, וְיֹאמַר, הִנְנִי שְּׁלִיחַ שֶל פְּלוֹנִי, מוֹדֶה בָרַבִּים, שֶׁשְּׁלָחַנִי פְּלוֹנִי לְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל מַה שָּׁחָטָא וְכוּ'. אִם חֵרֵף אָדָם לְאַחַר מוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ עַל קִבְרוֹ, אֶלָּא יְבַקֵּשׁ מִמֶּנוֹ מְחִילָה בְּמָקוֹם שֶׁחֵרְפוֹ. וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רָע, צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ תְּשׁוּבָה, עַל שֶׁעָבַר חֵרֶם הַקַּדְמוֹנִים שֶׁלֹא לְהוֹצִיא שֵׁם רָע עַל מֵתִים.

Sins committed against your fellow man are not atoned for on Yom Kippur unless you placate him, as it is said, "You will be cleansed of all your sins before God." This means, only sins against God are atoned for on Yom Kippur, but sins committed against your neighbor are not atoned for on Yom Kippur, unless you placate your neighbor. Everyone must, therefore, be very careful, if he has in his possession illegally acquired property, to return it and placate [the rightful owner]. If you are holding property of which you are not certain whether or not it legally belongs to you, you should let your neighbor know that you wish to appear with him, immediately after Yom Kippur, before a Beis Din Rabbinical court to be judged according to the holy Torah; and you should firmly resolve to abide by the verdict pronounced by the Beis Din. If you sinned against your neighbor, even if only with words, you must appease him. It is your duty to go personally to appease him. However, if it is difficult for you to do so, or if you understand that he will be reconciled more easily through an intermediary, you should appease him through an intermediary. The person whose forgiveness is asked should forgive wholeheartedly and should not be ruthless, for this is not a Jewish characteristic, but a trait of Esau of whom it is said, "And he kept his anger forever" (Amos 1:11). It is also said of the Gibeonites, because they did not forgive and would not be appeased, "The Gibeonites were not of the Children of Israel." (II Samuel 21:2) The characteristic of the Children of Israel is to be slow to anger and easy to be appeased. And when the sinner asks for forgiveness you should grant forgiveness wholeheartedly and willingly. Even if he tormented you a great deal you should not take revenge nor bear a grudge. On the contrary, if the offender does not take the initiative to come to you asking for forgiveness, you should present yourself to the offender in order that [the offender] should ask your forgiveness. If a person does not banish hatred [from his heart] on Yom Kippur, his prayers will not be heard, God forbid; but if you are tolerant and forgiving, all your sins will be forgiven. If the wronged person has died, the offender should gather ten men at his grave, and say, "I have sinned against the God of Israel and against this man" and they respond, "You are forgiven, you are forgiven, you are forgiven." He should walk barefoot, and spell out in detail the nature of the offense, unless it is humiliating to the dead. If the grave is more than three parsa away from the residence of the offender, he does not have to go there in person, but may send a representative. The representative should gather ten men to go to the grave, and say, "I, the agent of so-and-so publicly declare that so-and-so has sent me to ask forgiveness for his sin," etc. If he insulted a dead person he does not have to go to his grave, but he should ask for his forgiveness at the place where he insulted him. But if he had defamed his character, he must accept upon himself to repent, for transgressing the prohibition of the early sages, against slandering the dead.

כבר נתבאר בסימן תרב, דאין יום הכיפורים מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל לא מה שבין אדם לחבירו. ואם בדבר שבממון – אין לו כפרה עד שישלם לחבירו, ויבקש ממנו מחילה על שציערו. ובגוזל את הרבים, ואינו יודע ממי גזל, כגון שמכר במידה שאינה של אמת, או שאינה בסחורתו, וכיוצא בזה – יעשה בהן צרכי רבים. ואם אינו בממון, אלא שפגע בכבוד חבירו, שחירפו וגידפו וכיוצא בזה – אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה ויפייסנו. ויש לו לפרט החטא שחטא לו. אך אם חבירו מתבייש מזה – לא יפרט, אלא יבקש ממנו שימחול לו סתם. ובאמת, גם בכל השנה מוזהר על זה, ולא להניח על לאחר זמן, דמי יודע מה ילד יום? אלא דבערב יום הכיפורים חובה לעשות כן. והמוחל – לא יהיה אכזרי מלמחול לו מיד. כמו שמצינו לאברהם אבינו, שמיד מחל לאבימלך, והתפלל בעדו. ואנחנו בניו – ראוי להחזיק במדותיו הטובים. אך אם מכוין לטובתו של המבקש מחילה, במה שאינו מוחל לו – רשאי, כדמצינו מעשה כזה בסוף יומא. אך באמת לא שכיח דבר זה. וכן אם הוציא עליו שם רע – אינו צריך למחול, משום דהרבה יודעים בהשם רע שהוציא עליו, ואינם יודעים בהמחילה. ומכל מקום ממידת חסידות למחול גם בזה. ואם המחרף עושה כל טצדקי, ומפרסם ברבים שהשם רע שהוציא הוא שקר, ושמבקש מחילה – נראה לי דמדינא צריך למחול, דחברך חברא אית ליה, ויתוודעו הכל ששקר הדבר (וביומא אינו ממש כדין הנזכר, עיין שם). ואם אינו מתפייס בראשונה – ילך אצלו פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם במין ריצוי אחר. וירבה עליו ריעים, שיבקשוהו שימחול לו. ובכל פעם יקח עמו שלושה אנשים. ואם גם בפעם השלישי אינו מוחל לו – אינו זקוק לו עוד, כי עשה מה שבכחו. אלא אם כן הוא רבו, דאז מחוייב לילך אליו הרבה פעמים עד שימחול לו, ואפילו אינו רבו מובהק, אלא ששמע ממנו דברי תורה (מגן אברהם סעיף קטן ג). וגם לאחר יכול לילך הרבה פעמים אם ירצה, רק באופן שאין בזה בזיון התורה, והיינו כשאין המבקש תלמיד חכם. אבל אם הוא תלמיד חכם – לא ילך יותר משלוש פעמים.

דין שיפייס אדם לחבירו בערב יום הכיפורים, ודין טבילה בערב יום הכיפורים עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים. ולכן, אף על פי שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע נגדו, מכל מקום אם אין לו פנאי, הוא ממתין לפייסו ביום אחר; אבל בערב יום הכיפורים מחוייב לילך אצלו בעצמו לפייסו, ולא ישלח תחילה אמצעי, שירצה לקבל פיוסים. ואם קשה עליו לילך בעצמו תחילה, או שיודע שיותר קרוב הפיוס על ידי איש אמצעי שיתווך ביניהם, יכול לעשות על ידי אמצעי. ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזר וילך פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלושה אנשים, ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר. ואם אינו מתפייס בשלוש פעמים, שוב אינו זקוק לו, רק יקח עמו עשרה אנשים ויעמידם לפניו, ויאמר לפניהם שביקש ממנו מחילה והוא אינו רוצה למחול, ומה לו לעשות עוד? ואם רוצה לפייסו יותר משלושה פעמים – רשאי, אם אין שם בזיון תורה. ואם הוא רבו, צריך לילך אצלו כמה פעמים, עד שיתפייס: המבקש מחילה מחבירו, צריך לפרט מה שחטא לחבירו ועל זה מבקש מחילה. ואם יודע שחבירו מתבייש מזה כשיפרט החטא, אזי לא יפרט אותו. ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל, אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט: אם זה שחטא לחבירו אינו מתעורר לילך לזה לבקש מחילה, יש לו להאיש העלוב להמציא עצמו אצל אותו שחטא, לבקש ממנו מחילה: המוחל לא יהא אכזרי מלמחול, אם לא שמתיירא שיגיע לו איזה רעה כשימחול, או שמתכוון לטובת המבקש ממנו מחילה. ומי שאינו מעביר שנאה ביום הכיפורים, אין תפילתו נשמעת. ואם אחד הוציא שם רע על חבירו, אין צריך למחול לו, כי שמא יש מי ששמע השם רע שהוציא זה, ולא שמע מהפיוס, ולא יצא ידי חשד. ומכל מקום מידת חסידות וענוה למחול לחבירו אף אם הוציא עליו שם רע: אם מת האיש שחטא לו, מביא יו"ד בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו, והם ישיבו: מחול לך, מחול לך, מחול לך. ויש לו לפרט החטא. ויש לו לילך יחף. ואם קבר המת חוץ לשלוש פרסאות ממקום שדר בו החוטא, אין צריך לילך בעצמו לשם, רק די שישלח שליח לשם, והשליח יקח עשרה אנשים וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף, ויאמר: הנני שליח פלוני, מודה ברבים ששלחני פלוני. אם הוציא שם רע על אחד ומת, יעשה כן, שיש לומר אם היה חי, היה מוחל:

עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו, ועל כן כל אדם צריך לבקש מחילה מחבירו בערב יום הכפורים או קודם בעשרת ימי תשובה, וטוב שהחזן יכריז קודם "כל נדרי" לומר: רבותי, תמחלו זה לזה! ויאמרו הקהל: מחלנו! כדי שיתעורר אותה שעה סנגוריא למעלה על ישראל דבר בעתו מה טוב, וכן הנהגתי בעזרת השם יתברך פה עירנו יע"א: כל אדם ינשק ידי אביו ואמו בערב יום הכפורים לעת ערב קודם שילך לבית הכנסת ויבקש מהם מחילה, ודבר זה הוא חיוב גדול על כל אדם, ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא ומזלזל בכבוד אביו ואמו, דאם בין אדם לחבירו חייבו חכמינו זכרונם לברכה לבקש מחילה קודם יום הכפורים כל שכן מאביו ואמו שאין אדם ניצול מחטא זה בכל יום, ואם הבן שוטה ולא ביקש הם יתנו לו מחילה, שיאמרו בפיהם: אנכי מוחל לבני פלוני על כל מה שחטא לי מחילה גמורה, וכן הבעל יתן מחילה לאשתו על אשר בזבזה מן הבית שלא כרצונו, וכן כל תלמיד שיש לו רב בעיר ילך אצלו קודם יום הכפורים ויבקש ממנו מחילה:

ומ"ע מה"ת שיחזור בתשובה לפני יוה"כ כמש"כ לפני ה' תטהרו ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשי"ת בדברים וחומרות אף שאינו נזהר בו כל השנה כי גם הקב"ה מתנהג בחסידו' עם בריותיו והאוכלי' פת פלטר כל השנה בימים האלו ראוי שלא לאכול כ"א פת ישראל וכן בכל הדברים וביותר צריך אדם לתקן בדברים שבין אדם לחבירו כי עליהם אין יום הכפורים או אפי' מיתה מכפר עד שיחזיר הגזל והעושק ויפייס לחבירו עד שימחול לו ואפי' מתענה מאה שנים ויביא כל אילי נביות ויתודה מאה פעמי' ביום לא יתכפר לו כדאיתא במשנה הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא שהרי כשחוטא לאדם הוא חוטא בכפלים אחד לאדם וא' להקב"ה שעבר על ציויו ועד שמפייס לחבירו כיצד יתוודה כי הלא עיקר הוידוי הוא עזיבת החטא והחרטה והרי עדיין השרץ בידו ולכן צריך מקוד' לפייס חבירו עד שימחול לו ואז לא נשאר רק בינו למקו' ויועיל התשובה כמו שאמר דוד המע"ה במזמור נ"א שהוא מזמור התשובה לך לבדך חטאתי ר"ל הלא חטא זה אינו ביני לאדם רק ביני לבינך וא"כ בידך למחול.

(א) צריך לפייסו - דגם בזה עבר על איסור דאונאת דברים והנה אע"פ שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו מ"מ אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר אבל בעיוה"כ מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וגו' וכ"ש אם יש בידו מן הגזל ואונאה וכל דבר הנוגע בממון יראה לתקן. [דזהו המקטרג הגדול על האדם כמו שאחז"ל סאה מלא עונות מי מקטרג גזל מקטרג בראש] ואם יש לחבירו בידו ממון שיש לו תביעה עליהם יודיענו אע"פ שחבירו לא ידע מזה כלל ועכ"פ יסדר לפני הרב ומ"ץ הענין בשלימות ובאמת בלא שקר ולשאול האיך להתנהג. כללו של דבר כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו כי היצה"ר יש לו התירים הרבה [ח"א]: (ב) לפייסו - ונכון שילך בעצמו אליו ולא ישלח תחלה אמצעי שירצה לקבל פיוסים ואם קשה עליו לילך בעצמו תחלה או שיודע שיותר קרוב הפיוס ע"י איש אמצעי שיתווך ביניהם יכול לעשות ע"י אמצעי: (ג) יחזור וילך - ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט:

בשעת מחילה צריך לפרט החטא לחבירו (ב"ח) ונ"ל דאם חבירו מתבייש בזה לא יפרוט אותו: יחזור וילך. ויפייסנו בכ"פ במין ריצוי אחר (ב"ח): אינו זקוק לו. ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון תורה (ב"ח):

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַשָּׂכוּר אֵצֶל חֲבֵרוֹ לְאֵיזֶה מְלָאכָה שֶׁתִּהְיֶה, הִנֵּה כָּל שְׁעוֹתָיו מְכוּרוֹת הֵן לוֹ לְיוֹמוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ נ"ו): שְׂכִירוּת מְכִירָה לְיוֹמֵהּ. וְכָל מָה שֶׁיִּקַּח מֵהֶן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה, אֵינוֹ אֶלָּא גֶּזֶל גָּמוּר. וְאִם לֹא מְחָלוֹ, אֵינוֹ מָחוּל, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו): עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

The summary of the matter: one who is hired out to his fellow for any kind of work, behold, all of his hours are sold to his employer for the workday as the Sages stated: "to hire oneself out is to sell oneself for the day" (Bava Metzia 56b). Whatever time he takes for his own pleasure, whatever it may be, is completely guilty of stealing. And if his employer does not forgive him, he is not forgiven. For the Sages already stated: "sins between man and his fellow are not atoned for on Yom Kippur until he has pacified his fellow"(Yoma 85b).

עוד כתב בתיקון י"ו, צריך בעשרת ימים שהם ימי תשובה כדפירשתי, לכונן מחשבותיו ולתקן מעשיו ולטהר מעבדיו לפני קונו ולשוב בתשובה לפניו על הכלל ועל הפרט קודם בא יום העשור.

ביומא דף פ"ה את זו דרש ראב"ע מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ד' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל להבין החיבור דרשת ראב"ע ודרשת ר"ע וגם המובן מהמקרא וזרקתי וגם מקוה ישראל שהכוונה הפשוטה מלשון ישראל קאי והוא דריש מלשון מקוה וע' בתוס' יו"ט על כפל הלשון לפני מי אתם מטהרים מי מטהר אתכם. ולפענ"ד נראה דהנה הטעם שבין אדם למקום יוה"כ מכפר ומה שבין אדם לחבירו אינו מכפר. הנה כבר ביארתי בפסוק פ' וישב הן אדוני לא ידע אתי מה בבית ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים פתח בדרך המוסר ודרך ארץ ואח"כ סיים וחטאתי לאלקים דהנה בבין אדם לחבירו יש שתי עבירות מה שעשה רע לחברו ומה שחוטא לאלקים שעבר על לא תגזול אך לפעמים החטא שעבר להקב"ה נגרר אחר עבירה שעבר להאדם עד"מ בלא תגזול הנה אם חבירו מחל לו שוב ליתא לעבירה של לא תגזול וכן להיפך אם היה עושה תשובה למקום והתוודה על עוונו כ"ז שלא שב והשיב הגזילה לא נמחל לו א"כ עיקר החטא של מקום נגרר אחר החטא שחטא לחבירו וז"ש בדרך המוסר לאחר שאדוני מסר כל אשר לו בידי ולא חשך ממני מאומה כ"א אותך א"כ אחטא נגד אדוני וממילא וחטאתי לאלקים ומזה ראיה למ"ש הפר"ח בשם הר"ש גרמיזאן ז"ל שאין יוה"כ מכפר גם חלקו של מקום עד שירצה את חבירו ודו"ק. ובזה ישבתי קושית הרמ"ע מפאנו ואכ"מ. זהו טעם אחד. אמנם לפענ"ד יש עוד טעם דהנה כבר אמר איוב אם חטאת מה תפעל לו לאיש כמוך רשעך והיינו שכביכול הקב"ה לא נתפעל בזה וחלילה לא נגעת בו כביכול לאיש כמוך רשעך. ובזה פירשו המפרשים מ"ש אני ד' קודם שיחטא האדם ואני ד' לאחר שיחטא האדם והקשה הרא"ש דקודם שחטא מה צריך לזכות ופירש האפיקי יהודה דהכוונה שהקב"ה בכבודו ובעצמו קודם שחטא האדם ולאחר שחטא וא"כ כל שעשה תשובה ויוה"כ הקב"ה מכפר לו לרבי אף בלא תשובה ולרבנן עכ"פ בתשובה אבל אם חטא לרעהו הרי לאיש כמוך רשעך והיינו שלא פגעת אותו בעשותו עול ולכך צריך שירצה את חבירו ולהקב"ה ל"ש ריצוי שענין ריצוי הוא שייך למי שפעל מאומה ונגע ברעהו אבל להקב"ה מה שייך שעשה לו רעה חלילה חלילה כסא ד' נקי מאלה ול"ש ריצוי רק שצריך להתנחם ולשוב על מה שהרע לנפשו ועוד יש לי להוסיף עפ"מ שפירשתי מ"ש ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והך לאשמת העם הוא מיותר ופירשתי עפמ"ש רש"י דבכהן המשיח נאמר וכפר על הקדש ובחטאת הקהל לא נאמר קדש משום דכבר נסתלק הקדש וביארתי עפמ"ש שאול באחת ועלתה לו וכתב אחי זקני המהר"ל מפראג ז"ל בספר החיים ששאול חטא בעסק המלוכה אשר לא נשאר מקיימים דהמלך הי' צריך לעשות כדין וכל שלא עשה נתבטל המצוה מכל וכל אבל דוד שחטא באשת איש ונשאר הרבה מקיימים ודפח"ח. ומעתה כל שכל ישראל חטאו שוב לא נשאר מקיימים כלל וא"כ נסתלק הקדושה לגמרי. ומעתה זהו בחטא שבין אדם למקום שבאם אחד חטא לא נתבטלה המצוה מכל וכל אבל בין אדם לחבירו שאף שנשאר מקיימים שרבים שלא יגזלו אבל במה נתקיים והשיב את הגזילה בזה האיש שגזל ממנו ונתבטלה המצוה ואף שרבים מקיימים לא תגזול אבל השבה לא מקיימים וגם אם רבים השיבו אבל לזה איש שצריך זה להשיב זה נתבטל ולכך אינו מכופר עד שירצה את חבירו. וזה שחפשו בדוד להפך בזכותו ולכאורה מה הועיל כל הדרושים מ"מ הוא נתכוין לדבר עבירה. אמנם באמת חז"ל לא חדשו רק להקל מעליו העונש לאשר הזיק לחבירו ולזה חדשו מקום היתר שלרעהו לא עשה רע אבל להקב"ה חטא ולו מועיל תשובה. וז"ש לך לבדך חטאתי והיינו לא עשיתי רע לאחר רק לך לבד חטאתי. וז"ש לא היה דוד ראוי לאותו מעשה והיינו שיתבטל חלילה כל המצוה הזאת רק להורות תשובה כי באמת הי' לו היתר נגד אוריה כמאמר חז"ל. וזהו לדעתי מ"ש חי ד' כי בן מות האיש העושה זאת וארבעתים ישלם שנתקשו כלם כי לא חייב מיתה בזה. אמנם באמת האיש העובר וגזל והשיב לא נתבטל המצוה אבל כ"ז שלא השיב נתבטל מכל וכל וחייב מיתה והנה דוד כ"ז שלא מצא היתר בנפשו אמר שחייב מיתה ואח"כ כשישלם נמחל לו הרעה הזאת ודו"ק. וזהו לדעתי מה שסמך דרשת ראב"ע כי רצה להביא ראיה למאמר ראב"ע שבין אדם לחבירו צריך ריצוי ולזה אמר שלכל הטעמים צריך ריצוי וז"ש לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם והיינו שאם חטא למקום הקב"ה מטהר אבל בין אדם לחבירו לא מועיל שלגבי בין אדם למקום מה התיחסות יש לאדם לאביו שבשמים ורחוק מאד וחלילה לא פגע בהקב"ה וז"ש לאביכם שבשמים אבל בין אדם לחבירו פגע באדם. וז"ש לפני מי אתם מטהרין והיינו שאדם שחטא בבין אדם לחבירו מבואר בס"ח שצריך שישוב גם למי שציער עד"מ שגזל לרעהו ורעהו יש לו קרובים שמצטערים עי"ז הוא נענש בשביל שציער לקרובים ונמצא צריך לרצות כל מי שנצטער עי"ז אבל להקב"ה א"צ לטהר עצמו רק לפני המקום ומי מטהר אביכם שבשמים שאין לו התיחסות לאדם כלל וז"ש מקוה ישראל ולדעתי דהנה מה שצריך ריצוי הוא כדי שיהי' שלום בין אדם לרעהו והשלום מכפר על הכל וכבר דרשו חז"ל במדרש פ' פנחס גדול השלום שאף שחטאו בע"ז הנח לו רק שחלק לבם עתה יאשמו ולכך נצטווינו ביוה"כ שירצה כל אחד לחבירו שיהי' שלום בינינו וד' ירחם עלינו וזה המליצה מקוה ישראל והיינו שמקוה הוא מלשון יקוו המים והיינו שנאסף למקום אחד מ"ם סאה שיעור מקוה ועי"ז נטהר הטמא כך ישראל לא נטהרו רק בשעה שיתקבצו כלם והי' לאגודה אחת וז"ש מקוה ישראל מושיעו בעת צרה שע"י השלום נתברכו ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה רק ע"י השלום וזהו באמת מקוה ישראל ולא יצא המקרא מידי פשוטו שהוא מלשון תקוה רק שהתקוה רק ע"י השלום וזה המליצה של מקוה שכמו שהמקוה מקבץ כל המ"ם סאה ביחד כמו כן ישראל המקוה להם תקוה ודו"ק. ובמ"ש יש לבאר מה דאמרו לא היו ישראל ראויין לאותה מעשה אלא כדי להורות תשובה והיינו אם כל ישראל חטאו חלילה נתבטלו המצות כלם וכל התורה חלילה כי המודה בע"ז כאילו כופר בכל התורה ולזה אמר כדי להורות תשובה שאף בכה"ג מועיל תשובה וז"ש ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה והיינו שאף שכל ישראל חטאו מכל מקום לא נתבטל המצוה מכל וכל כי לכל העם בשגגה ודו"ק היטב. והנה מ"ש אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם נראה לפענ"ד מה שפירשתי מה דאמרו בפרקי אבות הובא בב"מ דף ל"ג ששגגת תלמוד עולה זדון ומהו לשון עולה זדון הי' לו לומר שגגת תלמוד הוא זדון. אך נראה דבאמת הת"ח חלילה אינו עושה במזיד אבל עי"ז נפרצו העם ויעשו בזדון כי יאמרו שהת"ח עשה בזדון וז"ש עולה זדון והוא מה שאמרו בהוריות דף י' ע"ב אשר נשיא יחטא אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו ומה אם נשיא מביא קרבן על שגגתו אצ"ל ההדיוט והיינו שעי"ז לא יעלה זדון ויהי' ההמון נשמרים מלעשות רע והנה אמרו שם אשר נשיא יחטא יכול גזרה ת"ל אם הכהן המשיח יחטא מה להלן לכשיחטא ופריך גזרה וכו' אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא לכם שהנגעים באים עליכם וכו' לאו אר"י בשורה ה"נ אימא גזירה היא הלכך כתיב אם.... והמאמר מבהיל וגם מה בשורה היא ואיך שייך לזה שאמר גזירה היא.

וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

Acting on the suggestion mentioned above—to view one’s body with scorn and contempt and finding joy only in the joy of the soul alone—is a direct and easy way to attain the fulfillment of the commandment “You shall love your fellow as yourself” toward every soul of Israel, both great and small. For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. This is what Hillel the Elder meant when he said in regard to the fulfillment of this commandment, “This is the whole Torah, while the rest is but commentary,” and so on. For the basis and root of the entire Torah are to raise and exalt the soul high above the body, reaching to the Source and Root of all the worlds, and also to bring down the Light of the En Sof, blessed is He, upon the community of Israel, as will be explained later, i.e., into the fountainhead of the souls of all Israel, to become “One into One.” This is impossible if there is, G–d forbid, disunity among the souls, for the Holy One, blessed is He, does not dwell in an imperfect place, as we pray, “Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your Countenance,” as has been explained at great length elsewhere.

ענין זה מהווה הוראה לגבי ההנהגה שבין אדם לחבירו בכללות: כאשר אדם פגע בזולתו – גרם לו נזק, העליבו וכדומה – והוא שם לב שלא נהג כשורה, ושעליו לבקש סליחה מחבירו

החוטא לחברו צריך לפייסו בהקדם האפשרי, שכל שעה שהחבר נותר בצערו, חטאו גדל. ומכל מקום אם התרשל או התבייש או היה אנוס ולא פייסו, עליו להזדרז לפייסו לפני יום הכיפורים. אמרו חכמים: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה, ב). ואפילו יקריב כל קרבנות שבעולם וירבה בתפילות וצומות, אין מוחלים לו בלא שירצה את חברו (ב"ק צב, א).

One who wrongs his friend should make up with him as soon as possible, as the longer the friend stays hurt, the greater the sin. Nevertheless, if one did not do so because he was negligent, embarrassed, or unable to placate his friend, he must make a special effort to do so before Yom Kippur. The Mishna states, “Yom Kippur atones for sins that are between man and God; however, Yom Kippur does not atone for sins which are interpersonal, until the offender has placated his friend” (Yoma 85b). Even if he were to sacrifice all the animals in the world, and pray and fast extensively, he would be not forgiven until he appeased his friend (Bava Kama 92a).

המבקש סליחה מחברו צריך לפרט בפניו את החטא, ואם לא נודע לחבר שסיפרו עליו לשון הרע, צריך מבקש הסליחה להתוודות בפניו על כך ולבקש את מחילתו (ב"ח). אמנם אם הוא יודע שפירוט החטא יגרום לחבר צער ובושה, עדיף שלא יפרט את החטא (מ"א, משנה ברורה תרו, ג). אבל יתאמץ בכל כוחו לבטל את השפעת דבריו הרעים על ידי שירבה לספר בשבחו ויכחיש את דברי הגנות הקודמים שאמר. לכתחילה הפוגע בחברו יבקש ממנו סליחה בעצמו. ואם הוא מתבייש או שהוא סבור שדווקא על ידי שליח חברו יתרצה יותר, יבקש סליחה על ידי שליח (מטה אפרים תרו, א; משנה ברורה ב). אם חברו לא התפייס ממנו בראשונה, יקח עימו שלושה אנשים ויבקש ממנו סליחה בפניהם. ואם לא התפייס, ילך אצלו עוד פעם עם שלושה אנשים וינסה לפייסו. ואם גם בכך לא התפייס, ילך אצלו בשלישית עם שלושה אנשים כדי לנסות לפייסו. ואם לאחר כל זאת לא התפייס, שוב אינו צריך להתאמץ לפייסו, וזה שלא מחל הוא החוטא. אמנם אם פגע ברבו, אפילו אינו רבו המובהק, ילך אצלו אפילו אלף פעמים עד שימחל לו (יומא פז, א; רמב"ם תשובה ב, ט; משנה ברורה תרו, ז, באו"ה שם).

Someone who is asking for forgiveness must specify his offense. If the wronged party was not aware of the offense, the person requesting forgiveness must confess it to him and ask his forgiveness (Baḥ). However, if he knows that detailing the sin will cause the wronged party pain and embarrassment, it is better that he not specify it (MA; MB 606:3). He should also do his very best to neutralize the impact of the negative things he said. He should make a point of speaking highly of this person to counteract the earlier disparaging things which he said. Le-khatḥila, one who has hurt another should ask forgiveness himself. However, if he is too ashamed, or if he thinks that the injured party is more likely to be receptive to someone else, he should ask forgiveness through a middleman (Mateh Ephraim 606:1; MB ad loc. 2). If the injured party initially refuses to be placated, the penitent should approach him in the company of three people and request forgiveness in front of them. If forgiveness is again withheld, he should try again (with three people). If it is still withheld, he should try yet again (with three people). If the injured party still refuses to forgive, the original offender does not have to do anything further. The unforgiving party is now the sinner. However, if the person hurt was his Torah teacher (even if not his primary one), he should keep going back, even a thousand times, until he attains forgiveness (Yoma 87a; MT Laws of Repentance 2:9; MB 606:7; BHL ad loc.).

לפיכך ראוי לאדם לפשפש במעשיו בימים אלו, כדי לשוב ולתקן את כל אשר עיוות במשך השנה (רמ"א או"ח תרג, א). במיוחד יש לערוך חשבון נפש בעניינים שבין אדם לחברו, מפני שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו בלא שירצה תחילה את חברו (להלן ד). הנמצא בסכסוך כספי עם חברו, אל יפסוק לעצמו היתר, מפני שאין אדם רואה חובה לעצמו, אלא ילך לרב, שיורה לו כיצד לנהוג. מנהג חסידים שעורכים חשבון נפש בכל לילה לפני השינה, ומתוודים על חטאיהם ושבים אל ה' (זוהר ח"ג קעח, א). ובעשרת ימי תשובה ראוי לכל אדם לנהוג כן (משנה ברורה תרג, ב).