Sources on repentance, divine compassion, and communal responsibility during Rosh Hashanah and Yom Kippur. The sources address the spiritual foundations of the Days of Awe, the stages and accessibility of teshuvah, the role of interpersonal reconciliation, and the place of collective turning toward God in High Holiday observance.
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת־יְהֹוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Torah itself establishes the twin poles of this season: Bamidbar 29:1-6 designates Rosh HaShana as a day of shofar-sounding and sacred assembly, while Vayikra 16:29-34 commands self-denial on the tenth of the seventh month so that atonement and purification may be achieved before God — together grounding the High Holidays in obligation, communal gathering, and the possibility of divine forgiveness.
The Gemara in Rosh HaShana 16a establishes that on Rosh HaShana all creatures pass before God like sheep, and according to Rabbi Meir their verdict is sealed on Yom Kippur — a framework that makes the ten intervening days a single arc of judgment rather than two disconnected occasions, a point reinforced by Midrash Tanchuma, Vayishlach 2:4, which reads the books of life and death as sealed on Yom Kippur itself and identifies the ten days between the holidays as the very period Yeshayahu urges Israel to wash, purify, and seek justice.
The Mishnah in Mishnah Rosh HaShana 3:7-8 draws a striking lesson from the shofar: two people may hear the identical sound, yet only one fulfills the obligation, because what is decisive is the intention of the heart — and the Mishnah then invokes Moses raising his hands in battle to show that a community directing its heart heavenward is what brings help, making inward kavanah and communal solidarity two inseparable requirements of the day.
The Gemara in Rosh HaShana 16b adds that a year in which the shofar is not sounded at its beginning ends badly — because the sounding confounds the Adversary — and Mishneh Torah, Repentance 3:4 reads this ritual call as a summons to the soul: 'Awaken, sleepers, from your slumber … search your deeds, return in repentance, and remember your Creator,' explaining why all of Israel customarily increases charity and good deeds during this period.
The Rambam in Mishneh Torah, Repentance 2:4-6 draws a fundamental distinction between the individual and the community: for the individual, the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur are the privileged moment when God is to be found, citing Yeshayahu 55:7 — but for a community, whenever they repent wholeheartedly they are answered immediately at any time of year, citing Devarim 4:7; and the Kli Yakar (Devarim 31:12) develops this directly, teaching that the very purpose of public assembly is to unite Israel as a single body turning to God, since only during the Ten Days does God accept the repentance of the individual, whereas throughout the rest of the year He accepts only the repentance of the many.
This power of communal return is given further texture by מכתב מאליהו, חלק א עמוד רמו, which reasons from the sin of Achan — where one man's act was attributed to all Israel — that when a community collectively reinforces a standard, it becomes nearly impossible for any individual to transgress it; collective repentance therefore has a staying power that individual resolve alone cannot achieve.
The Gemara in Yoma 85b-86b sets the moral architecture of Yom Kippur: the day atones for transgressions between a person and God, but sins between one person and another are not atoned until the wrongdoer has appeased the one he harmed — and one who schemes to sin on the assumption that Yom Kippur will wipe the slate clean is denied the opportunity to repent at all; Sha'arei Teshuvah 1:10 captures the interior movement this demands, describing sincere regret as the primary root of repentance, in which a person looks at his deeds and asks: how did I have no fear of God before my eyes?
The Sefer HaChinukh in Sefer HaChinukh 311:2 frames the annual divine reckoning as itself an act of kindness: by reviewing human deeds once a year, God keeps the accumulated weight of sin manageable, forgiving what is few and exacting recompense for the rest in small installments — and מכתב מאליהו, חלק ה עמוד קע adds that for a transgression committed through action, repentance and Yom Kippur are required to repair the separation that the act itself created, restoring the bond of closeness with God.
The preparatory season beginning with Elul is grounded in Kitzur Shulchan Arukh 128:1, which traces the forty days of divine favor — from Rosh Chodesh Elul through Yom Kippur — to Moses ascending Sinai for the second tablets and descending on the tenth of Tishrei with full atonement granted; the Tur, Orach Chayim 581 likewise explains that the shofar has been sounded since Elul precisely to alert Israel to repent, and מאירי, משיב נפש מאמר ב פרק א describes the custom of rising at night for prayer in synagogue every Monday and Thursday of Elul so that people enter Rosh HaShana with purity of heart.
The liturgical distinctiveness of these days is underscored by Berakhot 12b, which rules that during the ten days one concludes the Amida with 'the holy King' and 'the King of justice' rather than the year-round formulations — a daily shift in language that impresses on every worshiper that divine sovereignty and judgment are the theme of the hour — while Shulchan Arukh, Orach Chayim 619:1 records the Kol Nidrei declaration that opens Yom Kippur with the words 'with the consent of God and with the consent of the congregation, we permit ourselves to pray together with the transgressors,' making inclusion of every member of the community a legal and spiritual precondition of the night's atonement.
Tehillim 27, recited throughout Elul and Tishrei, voices the individual's aspiration at the center of this communal season: Tehillim 27:4 — 'One thing I ask of God, that I shall seek: to dwell in the house of God all the days of my life, to behold the pleasantness of God and to frequent His sanctuary' — and I Shmuel 1:9-18 gives that longing a human face in Hannah, who pours out her heart before God in a condition of bitter distress, models inarticulate but wholly sincere prayer, and is sent away in peace — a paradigm the Gemara holds up as the source for silent Amida prayer.
The aspiration to resemble the Creator, central to the season of return, is articulated by Tomer Devorah 1:1, which teaches that a person is obligated to model the thirteen divine attributes of mercy in his own conduct — since the essence of the divine image lies not in bodily form but in one's actions — and Tanya, Part I; Likkutei Amarim 32:2 grounds the commandment of loving one's neighbor in the shared root of all Jewish souls in the one God: because bodies are separate but souls have a single Father, only those who regard the soul as primary can experience genuine love and brotherhood, which is precisely what Hillel called 'the entire Torah.'
The Hasidic sources on the sheet carry this inward and cosmic dimension further: Sefat Emet, Devarim, Rosh HaShana 22 reads the universal judgment of Rosh HaShana — all who enter the world passing before God — as ultimately directed toward Israel, through whom God's kingship is called down upon all creation, while Shem MiShmuel, Erev Rosh HaShana 2 traces the shofar blasts of the day to the primordial moment of Adam's creation, explaining that just as the world's first six days unfolded in divine grace, the thirteen attributes of mercy are reopened each year at this season, and Shem MiShmuel, Achrei Mot 6:9 urges every person to search the hidden places of the heart for acts that, while not transgressions in ordinary time, still require resolve and refinement in these days of divine visitation.
Tzitz Eliezer (20:25) addresses the Yom Kippur service in a sermon originally delivered on Kol Nidrei night, and concludes, on our reading of the cited page, that the prayers established by the Sages for Rosh HaShana and Yom Kippur focus not on material needs but on spiritual elevation — the High Priest's solitary entry into the innermost sanctum serving as a model for the entire people to rise above physical preoccupations and orient themselves wholly toward the sacred on these days.
ישעיהו נ״ה
Isaiah 55:7
Isaiah calls people to seek God while He is near and to return from wicked ways, offering a foundational language for the Days of Awe: teshuvah is both urgent and met with divine compassion.
יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל־יְהֹוָה֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל־אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי־יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ׃
תהילים כ״ז
Psalms 27:4
Psalm 27, traditionally associated with the period from Elul through Sukkot, moves from fear and vulnerability to trust, longing for God’s presence, and patient hope—well suited to a communal High Holiday frame.
אַחַ֤ת ׀ שָׁאַ֣לְתִּי מֵאֵת־יְהֹוָה֮ אוֹתָ֢הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית־יְ֭הֹוָה כׇּל־יְמֵ֣י חַיַּ֑י לַחֲז֥וֹת בְּנֹעַם־יְ֝הֹוָ֗ה וּלְבַקֵּ֥ר בְּהֵֽיכָלֽוֹ׃
ויקרא ט״ז:כ״ט-ל״ד
Leviticus 16:29-34
The Torah defines Yom Kippur as a communal Sabbath of affliction and atonement, emphasizing that the day’s holiness belongs to the entire people, not merely to private religious experience.
וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃ שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃
And this shall be to you a law for all time: In the seventh month, on the tenth day of the month, you shall practice self-denial; and you shall do no manner of work, neither the citizen nor the alien who resides among you. For on this day atonement shall be made for you to purify you of all your sins; you shall be pure before GOD. It shall be a sabbath of complete rest for you, and you shall practice self-denial; it is a law for all time.
במדבר כ״ט:א׳-ו׳
Numbers 29:1-6
The Torah’s presentation of Rosh Hashanah as a day of teruah and sacred assembly supplies the biblical basis for hearing the shofar as a summons to gather and awaken together.
וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם׃
In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe a sacred occasion: you shall not work at your occupations. You shall observe it as a day when the horn is sounded. And there shall be one goat for a purgation offering, to make expiation in your behalf—
שמואל א א׳:ט׳-י״ח
I Samuel 1:9-18
Hannah’s prayer presents an intimate model of pouring out one’s heart before God; Eli’s initial misunderstanding and later blessing also open discussion of spiritual listening within a community.
וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃ וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃
And Hannah replied, “Oh no, my lord! I am a very unhappy woman. I have drunk no wine or other strong drink, but I have been pouring out my heart to GOD. Do not take your maidservant for a worthless woman; I have only been speaking all this time out of my great anguish and distress.” “Then go in peace,” said Eli, “and may the God of Israel grant you what you have asked.”
ראש השנה ט״ז ב
Rosh Hashanah 16b:2
The Talmud describes Rosh Hashanah as a day of judgment and teaches the significance of teshuvah, prayer, and tzedakah, while also discussing divine patience and the possibility of repentance before judgment is sealed.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ — מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא — דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן.
יומא פ״ה ב-פ״ו ב
Yoma 85b-86b
The central rabbinic passage on Yom Kippur teaches that the day atones for sins between a person and God, but not until one has reconciled with another person; it also presents teshuvah as powerful and transformative.
מַתְנִי׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה — מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל. אַבָּיֵי אָמַר, כִּדְתַנְיָא: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ. שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וִיהֵא מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה, פְּלוֹנִי שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה נָאִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתוּקָּנִים מַעֲשָׂיו. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״.
MISHNA: A sin-offering, which atones for unwitting performance of transgressions punishable by karet, and a definite guilt-offering, which is brought for robbery and misuse of consecrated items, atone for those sins. Death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. Repentance itself atones for minor transgressions, for both positive mitzvot and negative mitzvot. And repentance places punishment for severe transgressions in abeyance until Yom Kippur comes and completely atones for the transgression. With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel. Abaye said: As it was taught in a baraita that it is stated: “And you shall love the Lord your God” (Deuteronomy 6:5), which means that you shall make the name of Heaven beloved. How should one do so? One should do so in that he should read Torah, and learn Mishna, and serve Torah scholars, and he should be pleasant with people in his business transactions. What do people say about such a person? Fortunate is his father who taught him Torah, fortunate is his teacher who taught him Torah, woe to the people who have not studied Torah. So-and-so, who taught him Torah, see how pleasant are his ways, how proper are his deeds. The verse states about him and others like him: “You are My servant, Israel, in whom I will be glorified” (Isaiah 49:3).
משנה ראש השנה ג׳:ז׳-ח׳
Mishnah Rosh Hashanah 3:7-8
The Mishnah distinguishes the power of the shofar from the object itself and teaches that Israel’s turning of its heart toward God is what brings remembrance, making communal inwardness central to the ritual.
הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא, וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שמות יז), וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (במדבר כא), עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
If one sounds a shofar into a pit, or into a cistern, or into a large jug, if he clearly heard the sound of the shofar, he has fulfilled his obligation; but if he heard the sound of an echo, he has not fulfilled his obligation. And similarly, if one was passing behind a synagogue,or his house was adjacent to the synagogue, and he heard the sound of the shofar or the sound of the Scroll of Esther being read, if he focused his heart, i.e. his intent, to fulfill his obligation, he has fulfilled his obligation; but if not, he has not fulfilled his obligation. It is therefore possible for two people to hear the shofar blasts, but only one of them fulfills his obligation. Even though this one heard and also the other one heard, nevertheless, this one focused his heart to fulfill his obligation and has therefore indeed fulfilled it, but the other one did not focus his heart, and so he has not fulfilled his obligation. Incidental to the discussion of the required intent when sounding the shofar, the mishna cites the verse: “And it came to pass, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed” (Exodus 17:11). It may be asked: Did the hands of Moses make war when he raised them or break war when he lowered them? Rather, the verse comes to tell you that as long as the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they prevailed, but if not, they fell. Similarly, you can say: The verse states: “Make for yourself a fiery serpent, and set it upon a pole; and it shall come to pass, that everyone that is bitten, when he sees it, he shall live” (Numbers 21:8). Once again it may be asked: Did the serpent kill, or did the serpent preserve life? Rather, when the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they were healed, but if not, they rotted from their snakebites. Returning to its halakhic discussion, the mishna continues: A deaf-mute, an imbecile, or a minor who sounds the shofar cannot discharge the obligation on behalf of the community. This is the principle with regard to similar matters: Whoever is not obligated to do a certain matter cannot discharge the obligation on behalf of the community.
מדרש תנחומא, וישלח ב
Midrash Tanchuma, Vayishlach 2:4
The passage interprets Yom Kippur as the day when the books of life and death are sealed, identifies the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur as a period when Yeshayahu calls Israel to repentance and moral reform, and describes the tenth day (Yom Kippur) as a day of reckoning on which the Holy One whitens the sins of Israel.
כִּי גָּדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ, זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבּוֹ סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים נֶחְתָּמִים. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבְּהַלָּלוּ עֲשֶׂרֶת יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וְגוֹ', לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט וְגוֹ' (ישעיה א, טז-יז), הֲרֵי תְשׁוּבָה. וְאַחַר כָּךְ לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, זֶה יוֹם הֶעָשׂוֹר שֶׁהוּא יוֹם תוֹכָחָה, שֶׁבּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח).
ראש השנה ט״ז א — ד"ה מַתְנִי׳ בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן
Rosh Hashanah 16a:1
All creatures are judged before God on Rosh HaShana, and according to Rabbi Meir their sentence is sealed on Yom Kippur, while Rabbi Yehuda holds that humanity is judged on Rosh HaShana and their sentence sealed on Yom Kippur; on Rosh HaShana one recites verses about Kingships, Remembrances, and Shofarot to crown God as King and bring one's remembrance before Him through the shofar.
מַתְנִי׳ בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כׇּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״, וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. דְּתַנְיָא: הַכֹּל נִידּוֹנִים בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל נִידּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בֶּחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִידּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר.
MISHNA: At four times of the year the world is judged: On Passover judgment is passed concerning grain; on Shavuot concerning fruits that grow on a tree; on Rosh HaShana all creatures pass before Him like sheep [benei maron], as it is stated: “He Who fashions their hearts alike, Who considers all their deeds” (Psalms 33:15); and on the festival of Sukkot they are judged concerning water, i.e., the rainfall of the coming year. The Gemara explains: As it is taught in a baraita: All are judged on Rosh HaShana, and their sentence is sealed on Yom Kippur; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: All are judged on Rosh HaShana, and their sentence is sealed each in its own time: On Passover the sentence is sealed concerning grain; on Shavuot concerning fruits that grow on a tree; on the festival of Sukkot they are judged concerning water; and mankind is judged on Rosh HaShana, and the sentence is sealed on Yom Kippur. And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar.
ברכות י״ב ב — ד"ה וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ
Berakhot 12b:2
During the ten days from Rosh HaShana through Yom Kippur, one modifies the standard Amida blessings to emphasize God's kingship and justice—concluding with "The holy King" and "The King of justice" rather than the year-round formulations—though Rabbi Elazar permits fulfilling one's obligation even with the standard wording since the verse itself links God's exaltation through justice with holiness.
וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ אָדָם מִתְפַּלֵּל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״, ״מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״, חוּץ מֵעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמִּתְפַּלֵּל ״הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ״, וְ״הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אֲפִילּוּ אָמַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ — יָצָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְבַּה ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה״. אֵימָתַי ״וַיִּגְבַּה ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ — אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְקָאָמַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. אָמַר רַב יוֹסֵף: ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וּ״מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״. רַבָּה אָמַר: ״הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ״ וְ״הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט״. וְהִלְכְתָא כְּרַבָּה.
And, with regard to the formulation of the blessings, Rabba bar Ḥinnana Sava said in the name of Rav: Throughout the year a person prays and concludes the third blessing of the Amida prayer with: The holy God, and concludes the blessing regarding the restoration of justice to Israel with: King who loves righteousness and justice, with the exception of the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur, the Ten Days of Atonement. These days are comprised of Rosh HaShana, Yom Kippur, and the seven days in between, when one emphasizes God’s sovereignty, and so when he prays he concludes these blessings with: The holy King and: The King of justice, i.e., the King who reveals Himself through justice. In contrast, Rabbi Elazar said that one need not be exacting, and even if he said: The holy God during those ten days, he fulfilled his obligation, as it is stated: “And the Lord of Hosts is exalted through justice, and the holy God is sanctified through righteousness” (Isaiah 5:16). The Gemara explains: When is it appropriate to describe God with terms like: And the Lord of Hosts is exalted through justice? It is appropriate when God reveals Himself through justice, during the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur, yet the verse says: The holy God. This appellation sufficiently underscores God’s transcendence, and there is no need to change the standard formula. Here, too, opinions differ: Rav Yosef said in accordance with the opinion of Rabbi Elazar: There is no need to change the standard formula: The holy God and: King Who loves righteousness and justice. Rabba said in accordance with the opinion of Rav: The holy King and: The King of justice. The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Rabba.
עירובין מ׳ — ד"ה אָמַר רַבִּי זֵירָא
Eruvin 40:2
The passage presents a Talmudic discussion about whether to recite the sheheḥeyanu blessing on Rosh HaShana and Yom Kippur: Rabba raises the dilemma of whether these days warrant the blessing since they recur annually (suggesting yes) or whether they do, since they are not called regalim and lack sufficient joy (suggesting no); Rav and Shmuel rule that sheheḥeyanu is recited only on the three pilgrim Festivals; and the passage ultimately concludes (through a practical demonstration) that the halakha is to recite the blessing on both Rosh HaShana and Yom Kippur.
וְאָמַר רַבָּה: כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב הוּנָא, אִיבַּעְיָא לַן: מַהוּ לוֹמַר זְמַן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? כֵּיוָן דְּמִזְּמַן לִזְמַן אָתֵי — אָמְרִינַן, אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּלֹא אִיקְּרוּ רְגָלִים לָא אָמְרִינַן. לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. כִּי אֲתַאי בֵּי רַב יְהוּדָה, אֲמַר: אֲנָא אַקָּרָא חַדְתָּא נָמֵי אָמֵינָא זְמַן. אָמְרִי לֵיהּ: רְשׁוּת לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי חוֹבָה מַאי? אָמַר לִי: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: אֵין אוֹמֵר זְמַן אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ רְגָלִים. מֵיתִיבִי: ״תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״שִׁבְעָה״ — אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי בְּרֵאשִׁית, ״שְׁמוֹנָה״ — אֵלּוּ שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: ״שִׁבְעָה״ — אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי פֶסַח, ״שְׁמוֹנָה״ — אֵלּוּ שְׁמוֹנָה יְמֵי הַחַג. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְגַם״ — לְרַבּוֹת עֲצֶרֶת וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? שַׁדְּרוּהּ רַבָּנַן לְרַב יֵימַר סָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּרֵישׁ שַׁתָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל חֲזִי הֵיכִי עָבֵיד עוֹבָדָא, תָּא אֵימָא לַן. כִּי חַזְיֵיהּ אֲמַר לֵיהּ: דַּלְיוּהּ לִרְטִיבָה רָפְסָא לֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ. אַיְיתוֹ לֵיהּ כָּסָא דְחַמְרָא, קַדֵּישׁ וַאֲמַר זְמַן. וְהִלְכְתָא: אוֹמֵר זְמַן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהִלְכְתָא: זְמַן — אוֹמְרוֹ אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק.
Having discussed the Rosh HaShana prayers, the Gemara addresses related issues. Rabba said: When I was in the house of study of Rav Huna, we raised the following dilemma: What is the halakha with regard to saying the blessing for time, i.e., Who has given us life [sheheḥeyanu], on Rosh HaShana and Yom Kippur? The two sides of the dilemma are as follows: Do we say that since these Festivals come at fixed times of the year, we recite the blessing: Who has given us life, just as we would for any other joyous event that occurs at fixed intervals? Or do we say, perhaps, that since these Festivals are not called pilgrim Festivals [regalim], we do not recite: Who has given us life, as the joy that they bring is insufficient? Rav Huna did not have an answer at hand. When I came to the house of study of Rav Yehuda, he said: I recite the blessing for time even on a new gourd, and I certainly recite the blessing on Rosh HaShana and Yom Kippur. I said to him: I have no dilemma about the fact that one has the option of reciting the blessing for time; the dilemma I have is about whether there is an obligation to recite the blessing. What is the halakha in this regard? Rav Yehuda said to me that it was Rav and Shmuel who both said: One recites the blessing for time only on the three pilgrim Festivals. The Gemara raises an objection based upon the following baraita: The verse states: “Give a portion to seven, and also to eight” (Ecclesiastes 11:2). Rabbi Eliezer says: “Seven,” these are the seven days of Creation; “eight,” these are the eight days until circumcision. Rabbi Yehoshua says: “Seven,” these are the seven days of Passover; “eight,” these are the eight days of the festival of Sukkot. And when it says: “And also,” like every other instance of the word “also” in the Torah, this comes to include; what it includes is Shavuot, and Rosh HaShana, and Yom Kippur. The Gemara asks: What conclusion was reached about this matter? Must one recite the blessing: Who has given us life, on Rosh HaShana and Yom Kippur? The Sages sent Rav Yeimar the Elder before Rav Ḥisda on the eve of Rosh HaShana. They said to him: Go, see how he acts in this regard and then come and tell us. When Rav Ḥisda saw Rav Yeimar, he said to him in the words of a folk saying: One who picks up a moist log, which is not fit for firewood, must want to do something on the spot. In other words, you certainly have come to me with some purpose in mind, and not just for a visit. They brought him a cup of wine, and he recited kiddush and the blessing for time. The Gemara concludes: The halakha is that one recites the blessing for time on Rosh HaShana and on Yom Kippur, and the halakha is that one may recite the blessing for time even in the market, as it does not require a cup of wine.
שבת כ״ד — ד"ה וְלֵית הִילְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא
Shabbat 24:2
The Gemara rules that on Yom Kippur falling on Shabbat, one must mention Shabbat even in the ne'ila prayer because Yom Kippur itself obligates four prayers, and a day with unique character manifests that character in all its sacred dimensions, but then presents a contradiction: Rava holds that on a Festival falling on Shabbat, the prayer leader need not mention the Festival in the evening Amida abridgement, suggesting that elements not arising from the day's essential halakhot are considered extraneous.
וְלֵית הִילְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — הַמִּתְפַּלֵּל נְעִילָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת. יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת. קַשְׁיָא הִילְכְתָא אַהִילְכְתָא. אָמְרַתְּ הִילְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְקַיְימָא לַן הִילְכְתָא כְּרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שְׁלִיחַ צִיבּוּר הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה עַרְבִית אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאִילְמָלֵא שַׁבָּת אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד עַרְבִית בְּיוֹם טוֹב. הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם בְּדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי לָא צְרִיךְ, וְרַבָּנַן הוּא דְּתַקִּינוּ מִשּׁוּם סַכָּנָה. אֲבָל הָכָא — יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת.
The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with any of these halakhot; rather, it is in accordance with that which Rabbi Yehoshua ben Levi said: On Yom Kippur that falls on Shabbat, one who recites the day’s closing prayer [ne’ila] must mention Shabbat even in that prayer, although ne’ila is not recited every Shabbat. The reason for this is that on Yom Kippur, the day itself is obligated in four prayers, i.e., morning, additional, afternoon, and closing. When it occurs on Shabbat, one must mention Shabbat in each of the prayers. Apparently, on a day that has a unique character, that character is manifest in all sacred aspects of the day; those engendered by the day itself as well as those engendered by other factors. The Gemara challenges this: It is difficult, as there is a contradiction between one halakha and another halakha. On the one hand, you said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. And, on the other hand, we hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rava, which contradicts the first halakha, as Rava said: On a Festival that occurs on Shabbat, the prayer leader who descends before the ark to recite the prayer abridged from the seven blessings of the Shabbat evening Amida prayer need not mention the Festival, as, if it were not also Shabbat, the prayer leader would not descend before the ark to recite this prayer during the evening prayer on a Festival. The Gemara reverts to the previous assumption that an element that does not arise from the essential halakhot of the day is considered foreign to it and is not mentioned. This challenge is rejected: How can you compare? There, actually, even on Shabbat, the prayer leader need not repeat the prayer, just as the prayer is not repeated any other evening. It was the Sages who instituted repetition of the prayer due to concern for potential danger. The Sages sought to slightly delay those leaving the synagogue to enable people who came late to leave together with the rest of the worshippers. This was necessary because synagogues were often located beyond the city limits, and it was dangerous to walk alone at night. This repetition of the prayer does not stem from the obligation of the day but was instituted for another purpose. However, here, on Yom Kippur, it is the day that is obligated in four prayers, and therefore on each day that there are added prayers, one must mention the events that occurred on that day in those prayers just as he does in all the standard prayers.
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ד׳-ו׳
Mishneh Torah, Repentance 2:4-6
Maimonides describes the practical stages of teshuvah—confession, remorse, abandoning sin, and resolving not to repeat it—and stresses that genuine repentance must reach the point where one faces the same situation differently.
אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לָעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ו) "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵם נַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ז) "כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו":
Even though repentance and calling out [to God] are desirable at all times, during the ten days between Rosh HaShanah and Yom Kippur, they are even more desirable and will be accepted immediately as [Isaiah 55:6] states: "Seek God when He is to be found." When does the above apply? To an individual. However, in regard to a community, whenever they repent and cry out wholeheartedly, they are answered immediately as [Deuteronomy 4:7] states: "[What nation is so great that they have God close to them,] as God, our Lord, is whenever we call Him."
שערי תשובה א׳
Sha'arei Teshuvah 1:10
Rabbeinu Yonah presents teshuvah as a process beginning with recognition, remorse, confession, and changed conduct, while emphasizing the dignity and accessibility of return to God.
הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה: וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ: מֶה עָשִׂיתִי? אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע? לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזֹל וְיַחְמֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע
ספר החינוך שי״א — ד"ה וּמִשָּׁרְשֵׁי מִצְוַת הַמּוֹעֵד הַזֶּה
Sefer HaChinukh 311:2
In discussing the commandment of afflicting oneself on Yom Kippur, the Sefer HaChinukh explains the day’s purpose as creating space for people to turn their hearts toward service of God and repair.
וּמִשָּׁרְשֵׁי מִצְוַת הַמּוֹעֵד הַזֶּה, שֶׁהָיָה מֵחַסְדֵי הָאֵל עַל בְּרוּאָיו לִפְקֹד אוֹתָם וְלִרְאוֹת מַעֲשֵׂיהֶם יוֹם אֶחָד בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַבּוּ הָעֲוֹנוֹת כָּל כָּךְ, וְיִהְיֶה מָקוֹם לְכַפָּרָה, וְהוּא רַב חֶסֶד מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, וְכֵיוָן שֶׁהֵם מוּעָטִים מַעֲבִיר עֲלֵיהֶן. וְאִם אוּלַי יֵשׁ בָּהֶם עֲוֹנוֹת שֶׁצְּרִיכִין מֵרוּק נִפְרָע מֵהֶן מְעַט מְעַט. וּכְעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז ד, א) אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט. וְאִם לֹא יִפְקְדֵם עַד זְמַן רַב יִתְרַבּוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב הָעוֹלָם כִּמְעַט כְּלָיָה חָלִילָה. נִמְצָא שֶׁהַיּוֹם הַנִּכְבָּד הַזֶּה הוּא קִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלָכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ יוֹם טוֹב וְלִהְיוֹת בְּמִנְיַן מוֹעֲדֵי הַשָּׁנָה הַיְּקָרִים. וּמִצַּד שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין לָדוּן כָּל חַי רָאוּי לַעֲמֹד בּוֹ בְּיִרְאָה וָפַחַד יוֹתֵר מִבְּכָל שְׁאָר מוֹעֲדֵי הַשָּׁנָה. וְזֶהוּ עִנְיַן זִכְרוֹן תְּרוּעָה הַנִּזְכָּרִים בּוֹ, כִּי הַתְּרוּעָה קוֹל שָׁבוּר, לְרַמֵּז שֶׁיְּשַׁבֵּר כָּל אֶחָד תֹּקֶף יִצְרוֹ הָרַע וְיִתְנַחֵם עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּמִצְוַת שׁוֹפָר בַּאֲרֻכָּה בְּסֵדֶר פִּנְחָס (מצוה תה) בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם. וְזֶהוּ הַטַּעַם שֶׁלֹּא קָבְעוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לוֹמַר הַלֵּל בַּמּוֹעֵד הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם לוֹמַר שִׁירָה וְהוּא עוֹמֵד בַּדִּין; וְכִדְאָמַר רַבִּי אַבְהוּ בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (לב, ב) אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים הַלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים? וכו' כִּדְאִיתָא הָתָם.
It is from the roots of the commandment of this appointed time [that it] was from the kindnesses of God upon His creations that He remembers them and views their deeds one day each and every year; so that the iniquities should not mount so greatly, and there be room for atonement. He is abundantly kind and leans towards kindness; and since they are [resultantly] few, He forgives them. And if there are a few iniquities that require expiation, they will be retributed in small pieces. And [it] is like what they, may their memory be blessed, said (Avodah Zarah 4a), “For a friend, one is repaid in small pieces.” If He did not remember them for a longer period, [the sins] would become so abundant that the whole world would be deserving of destruction, God forbid. And it comes out that this glorious day is [responsible for] the sustaining of the world; and it is therefore fitting, to make it a holiday, and that it should be in the count of the dear appointed times of the year. And on the side that it is the day of judgment for all living things, it is proper to stand in fear and trepidation on this day more than on the other appointed times of the year. And this is the concept of the shofar blow (teruah) of remembrance that is mentioned in [connection with this day]; as the teruah is a broken sound, and it hints to the need for each person to break the power of his evil inclination and regret his evil deeds, as I will explain at length in the commandment of shofar (Sefer HaChinukh 405) in the Order of Pinchas, with God’s help. It is for this reason that they, may their memory be blessed, did not establish the recitation of Hallel on this appointed time. And as they said, that it is not proper for a person to sing songs of praise while he stands in judgment. And like Rabbi Abahu said in the final chapter of Rosh Hashanah 32b, “The ministering angels said in front of the Holy One, blessed be He, ‘Why does Israel not recite Hallel on Rosh Hashanah and Yom Kippur?’ etc.,” as it is [found] there.
מאירי, משיב נפש מאמר ב פרק א
The passage interprets "Seek the Lord when He is found" (Rosh HaShana 18a) to mean that one should prepare before Rosh HaShana through intense prayer and repentance in order to enter the new year with a pure heart, which is why the custom developed in some places to rise at night and establish prayers in the synagogue on Mondays and Thursdays during Elul, similar to the practice during the Ten Days of Repentance.
...והיא כוונתם על מאמר "דרשו ה' בהמצאו" (ר"ה י"ח א'), רוצה לומר בעת שהוא מיוחד להיותו נמצא מצד התעוררותם כמו שבארנו, לא שיחד זמן למי שיבקש את ה', ובדרש אמרו ז"ל על ענין היותו קרוב, שראוי לכל להשתדל קודם ראש השנה בהפצר תפלות ובהערת תשובות כדי שיכנס בראש השנה בטהרת הלב, ומזה נהגו במקומות לקום בלילות ולקבוע תפלה בבית הכנסת בכל שני וחמישי של אלול, כדרך שעושין הכל בעשרת ימי תשובה בתחנונין ובדברי כבושין.
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳
Mishneh Torah, Repentance 3:4
Maimonides teaches that although the shofar’s decree is fixed, its message calls people to awaken, examine their deeds, and return to God. This makes the passage especially relevant to Elul’s introspective preparation.
אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:
טור, אורח חיים תקפ״א
Tur, Orach Chayim 581
Records the minhag of blowing shofar from Rosh Chodesh Elul to confound the accuser and warn Israel to repent.
הלכות ראש השנה תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב"ה בכל יום ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות בי"הכ וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואינו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול ומנהג אשכנז כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית וכשחל ר"ה בב"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה להיות בתוכה. נוהגין באשכנז להתענות כולם בער"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת:
See also
ר"ן על ראש השנה
Ran on Rosh Hashanah
The passage states that though one should not request personal needs in the first three or last three blessings of the Amidah, the custom developed to include such requests on Rosh HaShana and Yom Kippur (mentioning "Remember us," "Who is like You," and "Write us in the Book of Life"), and cites Rabbeinu Yitzchak ibn Giyat's explanation that this is permitted because these are communal needs; the Ramban finds support for this distinction in Masekhet Sofrim, which notes that the prayers of Rosh HaShana and Yom Kippur differ from other days and includes these insertions only on those two days, and further notes that when Rosh HaShana falls on Shabbat, one says "Memorial of blowing" rather than "Day of blowing" since shofar-blowing does not override Shabbat boundaries.
משמע דלא משנינן בהו מידי ועכשיו נהגו לומר בברכת אבות זכרנו ובגבורות מי כמוך ובקדושת השם ובכן. ובהודאה וכתוב לחיים ובשים שלום בספר חיים והרב ר' יצחק אבן גיאות ז"ל כתב דאע"ג דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות נהגו לומר כן לפי שצרכי רבים הם וכן בחנוכה ופורים שאומרים כן יעשה לנו נסים ופלא וכן בעבודה בכל יום רצה בעמך ישראל ובתפלתם שעה וכן נהגו דורות ראשונים ע"כ והרמב"ן ז"ל מצא סמך לדבר במסכת סופרים שכתוב בה כלשון הזה וכשם שחתימתן של ראש השנה ושל יוה"כ משונה משאר הימים כך תפלתם משונה ואין אומרים זכרנו בג' ראשונות ובג' אחרונות אלא בשני ימים של ר"ה ושל יוה"כ ואף באלו בקושי התירו ואם חל ר"ה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משום גזירה ע"כ:
כלי יקר, דברים לא יב
Kli Yakar on Deuteronomy 31:12
A congregation has great need for repentance, because when many are gathered together they form one body and turn together to return to the Lord, thereby increasing the number of those who repent; specifically during the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur the Holy One accepts individual repentance, but throughout the rest of the year He accepts only the repentance of the many.
וּכְבָר יָדוּעַ שֶׁהַהַקְהֵל יֵשׁ בּוֹ צֹרֶךְ גָּדוֹל אֶל הַתְּשׁוּבָה, כִּי עַל יְדֵי שֶׁהֵם מְקֹהָלִים יִהְיוּ אֲגֻדָּה אַחַת וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לָשׁוּב אֶל ה׳ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַשָּׁבִים רַבִּים, לְפִי שֶׁדַּוְקָא בַּעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבַת הַיָּחִיד אֲבָל בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל כִּי אִם תְּשׁוּבַת הָרַבִּים (ר״ה יח.).
תומר דבורה א׳ — ד"ה האדם ראוי שיתדמה לקונו
Tomer Devorah 1:1
Rabbi Moshe Cordovero’s opening chapter develops imitation of the divine attributes, especially patience, compassion, and bearing others’ failings—powerful themes for communal forgiveness and renewed solidarity.
האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: הא' - מי אל כמוך - מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:
Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him. The First: "Who is a power like You" instructs about the Holy One, blessed be He, being an insulted King [that] tolerates insult that is inconceivable. Behold, nothing is hidden from His oversight, without a doubt, and [yet] there is no moment when a person is not nourished and preserved by the Highest force that flows upon him; and behold, you find that there was never a person who sinned against God, without Him - at that very instant - [willing] the flow of his existence and the movement of his limbs. While this person sins with that force, He does not withhold it from him at all. Rather, the Holy One, blessed be He, tolerates such an insult - to flow the power for the movement of his limbs into the person, and the person [uses] that power at that moment for sin and iniquity, and [to] anger [Him]; and the Holy One, blessed be He, tolerates [it]. And you [should] not say that He is not able to withhold this goodness from him - God forbid. As behold, it is in His power to make his arms and legs rigid instantly, like His word - similar to what He did to Yerovam (I Kings 13:4). And even with all this, that He has the power in His hand to withdraw that flowing force, and He could have said, "Since you sin against Me, sin with your own [strength], not with Mine" - He does not withhold good from a person for this. Instead, He tolerates the insult, flows the force [to do this] and gives the person of His goodness. Behold, this is insult and [its] toleration that cannot be told. And for this, the ministering angels call the Holy One, blessed be He, the insulted King. And this is [the meaning of] its stating, "Who is a power like You" - You are a Power that is a Master of Kindness that benefits, a Power that is a Master of strength to take revenge and take back what is Yours; and with all that, You tolerate [it] and are insulted until [the person] repents. Behold, this is a trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to withhold one’s goodness from the recipient.
מסילת ישרים י״ט — ד"ה וְאָמְרוּ עוֹד זַ"ל
Mesillat Yesharim 19:23
Ramchal’s chapter on piety describes the pious person’s concern for the welfare and honor of the wider community, grounding religious devotion in responsibility for others rather than private spiritual attainment.
וְאָמְרוּ עוֹד זַ"ל (ב"ק ל'): אָמַר רַב יְהוּדָה הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא לְקַיֵּם מִלֵּי דִּבְרָכוֹת, וְזֶה לְמָה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ. וְאָמְרֵי לָהּ: לְקַיֵּם מִלֵּי דִּנְזָקִין, וְזֶהוּ לְמָה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְאָמְרֵי לָהּ: לְקַיֵּם מִלֵּי דְּאָבוֹת, שֶׁשָּׁם נִכְלָלִים עִנְיָנִים מִכָּל הַחֲלָקִים. וְהִנֵּה גְּמִילוּת חֲסָדִים הוּא עִקָּר גָּדוֹל לֶחָסִיד, כִּי חֲסִידוּת עַצְמוֹ נִגְזַר מֵחֶסֶד וְאָמְרוּ זַ"ל (אבות פ"א): עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד וְאֶחָד מֵהֶם גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְכֵן מָנוּהוּ זַ"ל עִם הַדְּבָרִים שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאָמְרוּ עוֹד (סוטה י"ד): דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְאָמְרוּ עוֹד (יבמות ע"ט): דָּרַשׁ רָבָא כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, רַחֲמָן, וּבַיְשָׁן, וְגוֹמֵל חֲסָדִים. וְאָמְרוּ (סוכה מ"ט): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חָסֶד. וְאָמְרוּ עוֹד (שם): בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים מִן הַצְּדָקָה: שֶׁהַצְּדָקָה בְּמָמוֹנוֹ וּגְמִילוּת חֲסָדִים בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ. צְדָקָה לָעֲנִיִּים גְּמִילוּת חֲסָדִים לָעֲנִיִּים וְלָעֲשִׁירִים. צְדָקָה לַחַיִּים גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לַחַיִּים בֵּין לַמֵּתִים. וְאָמְרוּ עוֹד (שַׁבָּת קנ"א): וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם. וְזֶה פָּשׁוּט, כִּי הקב"ה מוֹדֵד מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּמִי שֶׁמְּרַחֵם וְעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם הַבְּרִיּוֹת, גַּם הוּא בְּדִינוֹ יְרַחֲמוּהוּ וְיִמְחֲלוּ לוֹ עֲוֹנֹתָיו בְּחֶסֶד, שֶׁהֲרֵי מְחִילָה זוֹ דִּין הוּא, כֵּיוָן שֶׁהִיא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (ר"ה י"ז): לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן, לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.
Our sages, of blessed memory, further said (Bava Kama 30a): "Rabbi Yehuda said: 'he who wishes to become pious, let him fulfill the matters of Berachot (blessings)' (this is for those things between man and his Maker), some say 'let him fulfill the laws of damages' (this is for those things between man and his fellow), and some say 'let him fulfill the matters of Pirkei Avot' (which include matters from all the divisions of piety). Behold acts of kindliness are of great primary importance to the Chasid (pious). For the term "Chasidut" itself comes from the term "kindliness" (Chesed). And our sages, of blessed memory, said (Pirkei Avot 1:2): "on three things the world stands", and one of whom is "acts of kindliness". Likewise, they counted them as one of those things which a person "eats of its fruits in this world while the principal [reward] is reserved for him in the World to Come." Our sages further taught: "Rabbi Simlai expounded: 'the Torah begins and ends with acts of kindnesses'" (Sotah 14a). Rava expounded: "whoever has these three traits is surely of the seed of Avraham our forefather: mercy, shame, and benevolence" (Yevamot 79a). R. Eleazar stated, acts of kindness are greater than charity, for it is said (Hoshea 10:12): "sow to yourselves according to your charity, but reap according to your kindness (Chesed)" (Sukkah 49b). Our Rabbis taught: "in three respects are acts of kindness (Gemilut Chasadim) superior to charity: charity can be done only with one's money, but acts of kindness can be done with one's person and one's money. Charity can be given only to the poor, acts of kindness are both to the rich and the poor. Charity can be given to the living only, acts of kindness can be done both to the living and to the dead alike" (Sukkah 49b). They further said: "'And he shall give you mercy, and have mercy upon you' (Devarim 13:17) - anyone who is merciful to others, will be shown mercy by Heaven" (Shabbat 151b). This is obvious, for the Holy One, blessed be He, repays measure for measure (Sanhedrin 90a). Thus he who has mercy and does kindness with others, will also be shown mercy when he is judged and pardoned of his sins with kindliness. For such pardoning is justice, since it corresponds measure for measure to his practice. This is what our sages, of blessed memory, taught: "who is forgiven iniquity? he who overlooks transgression [committed against himself]" (Rosh Hashana 17a).
קיצור שלחן ערוך קכ״ח
Kitzur Shulchan Arukh 128:1
From the beginning of Elul through the day after Yom Kippur are days of favor, and while HaKadosh Baruch Hu accepts repentance year-round from those who turn to Him with a complete heart, these days are particularly chosen and designated for repentance as days of mercy and favor, because Moses ascended Mount Sinai on the first of Elul to receive the second tablets and remained there forty days, descending on the tenth of Tishrei—which was then established as a day of atonement—and from that time these days were consecrated as days of favor and the tenth of Tishrei as Yom HaKippurim.
מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֵמָּה יְמֵי רָצוֹן. וְאַף כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה מִן הַשָּׁבִים אֵלָיו בְּלֵב שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם יָמִים אֵלּוּ מֻבְחָרִים יוֹתֵר וּמְזֻמָּנִים לִתְשׁוּבָה, לִהְיֹתָם יְמֵי רַחֲמִים וִימֵי רָצוֹן, כִּי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, עָלָה משֶׁה אֶל הַר סִינַי לְקַבֵּל לוּחוֹת שְׁנִיּיּם, וְנִשְׁתֵּהָה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, וְיָרַד בַּעֲשָֹרָה בְּתִשְׁרִי שֶׁהָיָה אָז גְּמַר כַּפָּרָה. וּמִן אָז הֻקְדְּשׁוּ יָמִים אֵלּוּ לִימֵי רָצוֹן, וְיוֹם עֲשִׂירִי בְּתִֹשְרִי לְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
שולחן ערוך, אורח חיים תרי״ט — ד"ה סדר ליל יום הכפורים
Shulchan Arukh, Orach Chayim 619:1
The passage describes the customs for the eve of Yom Kippur, including that the cantor declares permission to pray with transgressors in the name of the heavenly and earthly courts and congregation, recites Kol Nidrei (customarily three times with increasing volume) followed by Shehecheyanu without wine, and then leads evening prayer, with the congregation responding to the cantor's formula of forgiveness three times, and notes that one should not depart from the customs of one's city regarding melodies and liturgical poems.
סדר ליל יום הכפורים. ובו ג סעיפים: ליל יום הכפורים נוהגים שאומר שליח צבור בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה ע"ד המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים ונוהגים שאומר כל נדרי וכו' ואח"כ אומר שהחיינו בלא כוס: הגה ואח"כ מתפללים ערבית ונוהגים לומר כל נדרי בעודו יום וממשיך בניגונים עד הלילה ואומרים אותו שלשה פעמים וכל פעם מגביה קולו יותר מבראשונה (מהרי"ל) וכן אומר הש"צ ג"פ ונסלח לכל עדת וגו' והקהל אומרים ג' פעמים ויאמר ה' סלחתי כדבריך (מנהגים) ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם (מהרי"ל):
“The order (of prayer) on the Night of Yom Kippur” - Containing six paragraphs. On the Night of Yom Kippur the custom is that the reader says, “In the court of high, in the court of low (earthly); with the consent of God and with the consent of the congregation, we are permitted to pray together with the transgressors”, and it is customary that he say “Kol Nidrei”, (“All the Vows”) (and the entire prayer that follows) and afterward he says (the prayer) “שהחינו” without a cup (of wine). Hagah: And afterwards they say the Evening Prayer. It is customary to recite “Kol Nidrei” while it was still day and to lengthen it with melodies until nightfall, and (“Kol Nidrei”) is said three times, and each time (the cantor) raises his voice “higher” (says it louder) than before, (מהרי״ל). And likewise the reader says the following prayer sentence three times; “And the entire congregation will be forgiven, (etc.)” And the congregation says three times, “And God said I forgave you according to your word”, (מנהגים). A man must not deviate from the custom of his city even in the melodies or piyyutim that are said there, (מהרי״ל).
See also
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״א
Shulchan Arukh, Orach Chayim 581:1
Ashkenazi custom begins sounding the shofar after shacharit from the first of the month onward, with some places also sounding it at evening and standing in vigil to recite selichot on the day before Rosh HaShana (or from a week before if Rosh HaShana falls on weekday two or three); a mourner may not leave home to enter the synagogue for selichot except on the eve of Rosh HaShana when selichot are numerous, and the community should be careful to select for leading selichot and the Days of Awe a chazan who is the most fitting and greatest in Torah and deeds, preferably at least thirty years old and married, though all Israelites are fit if the congregation is satisfied—but if he prays with force the congregation cannot respond amen, and similarly each person must intend to be included in the chazan's prayer, for if one has an enemy leading or intends not to be included, even his
הגה ומנהג בני אשכנז אינו כן אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית ויש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום א' שלפני ר"ה ואם חל ר"ה ב' וג' אז מתחילין מיום א שבוע שלפניו (מנהגים) ואבל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבהכ"נ לשמוע הסליחות מלבד בערב ר"ה שמרבים סליחות יכול האבל ליכנס לבהכ"נ (פסקי מהרי"א סי' קל"ג) וידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים ושיהא בן שלשים שנים גם שיהא נשוי (כל בו) מיהו כל ישראל כשרים הם רק שיהיה מרוצה לקהל אבל אם מתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן וכן צריך שיוציא כל אדם בתפלתו ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו (הגהות מנהגים ישנים) ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות יתפלל כל היום:
See also
מלבי"ם, ויקרא כג לה
Malbim on Leviticus, Emor 187
The author argues that Rabbi Yosi HaGalili's distinction between Shabbat and Yom Kippur (which prohibit "all work") and Yom Tov (which prohibits only "labor work") is linguistically sound, since food-preparation work was permitted on Yom Tov and the Torah uses the term "labor work" to denote tasks involving strenuous toil typically performed by servants, whereas Shabbat and Yom Kippur use the blanket term "all work" to forbid all occupations even for food preparation.
ולפי דעתי דברי ר' יוסי הגלילי מוצקים על אבן פינה כי בשבת ויום הכפורים כתוב תמיד "כל מלאכה לא תעשו", וביום טוב כתוב תמיד "כל מלאכת עבודה לא תעשו". וכבר בארנו זה למעלה מפני שמלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, שינה וכתב "מלאכת עבודה" שהיא מלאכה שיש יגיעה ועבודה רבה. וידוע שדעת כמה פוסקים שמלאכה שדרך לעשות על ידי עבדים אסורה ביום טוב מן התורה, אף לצורך אוכל נפש, דזה נקרא "מלאכת עבודה". ובשבת ויום הכפורים שכל עסק אסור אף לצורך אוכל נפש כתוב "כל מלאכה לא תעשו".
משנה ברורה תקפ״ג
Mishnah Berurah 583:8
The passage describes the custom of going to a river or stream on the first day of Rosh HaShana (or the second day if the first falls on Shabbat) to recite verses, citing a midrash that Abraham went into water up to his neck at the binding of Isaac, and noting that living fish in the water serve as a sign against the evil eye and for blessing and increase.
(ח) הנהר וכו' - ולומר תשוב תרחמנו וגו'. משום דאיתא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר הושיעה כי באו מים עד נפש ואנו עושין זה זכר לעקידה. וטוב [לילך] למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובכתבים כתב נהר או באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר. ויש לילך ביום א' אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו' עכ"ל. ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום א' בשבת הולכין בשני לנהר. ואפשר מפני שהנהר חוץ לעיר ומשום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה לכך הולכין ביום ב' [פמ"ג]:
See also
משנה ברורה תקפ״ג
Mishnah Berurah 583:3
The apple is the primary food in the apple-and-honey custom; one blesses over it and thereby exempts the honey, though even when eaten after the blessing over bread one must still bless over the apple, and some have a practice of dipping bread in honey.
(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:
See also
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ב — ד"ה כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 32:2
Tanya chapter 32 grounds love of one’s fellow in the shared divine soul and presents bodily differences as secondary; it offers a direct theological basis for communal solidarity and mutual care.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. This is what Hillel the Elder meant when he said in regard to the fulfillment of this commandment, “This is the whole Torah, while the rest is but commentary,” and so on. For the basis and root of the entire Torah are to raise and exalt the soul high above the body, reaching to the Source and Root of all the worlds, and also to bring down the Light of the En Sof, blessed is He, upon the community of Israel, as will be explained later, i.e., into the fountainhead of the souls of all Israel, to become “One into One.” This is impossible if there is, G–d forbid, disunity among the souls, for the Holy One, blessed is He, does not dwell in an imperfect place, as we pray, “Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your Countenance,” as has been explained at great length elsewhere.
recovered from “Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 5671”
שם משמואל, זכור ברית ב׳
Shem MiShmuel, Erev Rosh Hashanah 2
The Shem MiShmuel explores Rosh Hashanah as the restoration of divine kingship and human purpose, with Israel’s unity and submission forming the vessel for that restoration.
והיינו כי במצ"ע ממשיך שפע אלקי ממעלת ובמצות ל"ת הוא מרחיק כתות חיצונים, ובזוה"ק לית פולחנא אלא לקרבא דרגין קדישין ולרחקא דרגין דלא קדישין, והנה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי בכ"ה באלול נברא העולם ובאחד בתשרי נברא אדה"ר, ע"כ כמו שמכ"ה באלול עד אחד בתשרי הי' הכל בחסד הש"י, כן בכל שנה נפתחים אז י"ג מדות של רחמים, וזהו מנהגינו שמשכימין לסליחות לעורר י"ג מדות של רחמים מכ"ה אלול ואילך אך בר"ה נמצאו זמנים חלוקין, קודם בריאת האדם ובריאת אדם עצמו בכלל שהיתה בחסד הש"י, ואחר בריאת האדם שאדה"ר הוצרך להמשיך שפע אלקי ולהרחיק הראוי להרחיק כנ"ל, כן גם לדורות תקיעות דמיושב מעוררות עצם בריאת האדם וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח, כן מעוררין בתקיעות דמיושב רוח חיים שיבוא מלמעלה בלב האיש, וכמו ששם נאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא כן לדורות ע"י התקיעות דמיושב נעשה האדם לרוח ממללא, מלכיות זכרונות שופרות ותקיעות דמעומד, מלכיות כדי שתמלכוני עליכם וכו' כדי להמשיך שפע אלקי ולרחקא מה שראוי לרחק להעביר גלולים מן הארץ וכו', וכן וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, וזהו שתוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב השטן, שבתקיעות מיושב משיג האדם חיים חדשים שעדיין לא נתקלקלו ובזה הכח תוקעין מעומד מזה הוא מתבהל
recovered from “Sefat Emet, Rosh Hashanah 5654”
שפת אמת, דברים, ראש השנה כ״ב
Sefat Emet, Deuteronomy, Rosh HaShanah 22
The Sefat Emet presents Rosh Hashanah as a renewal of creation and the revelation of the divine kingship through Israel’s collective acknowledgment, making the congregation an active participant in the day’s meaning.
שעיקר רצונו ית' להיות מלכותו חל עלינו. וכל הבריאה הי' בשביל שרצה בנו כמ"ש בשביל ישראל שנק' ראשית. וכמו כן מה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון מ"מ המכוון הוא הראי' על בנ"י כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאד וראי' זו מקיים כל הבריאה. אך בנ"י מבקשין ומתפללין שיחול מלכותו על הכל.
שם משמואל, אחרי תרע"ו
Shem MiShmuel, Achrei Mot 6:9
Each person should examine his heart carefully during these visitation days to identify deeds that, though not reckoned as sins on ordinary days of the year, nevertheless require acceptance and resolve to distance oneself from them going forward, enabling each individual to experience a different spirit and a redemption of the soul; this may allude to the teaching that one disqualifying a blemished animal requires thirty days of preparation through careful examination of the eye and speech, similarly Israel must achieve elevation of soul at Passover relative to other times of the year comparable to how Israel stands relative to others, and therefore require purity from that which is a blemish to us though not to others.
וממוצא הדברים לימוד לכל אדם שיתבונן היטב מה נתבקש ממנו באלו ימי ביקור שיחפש בגנזי לבבו אחר אותן המעשים אשר אף שבשאר ימות השנה אינן נחשבים לחטאים, ועכ"פ צריכין קבלה על להבא להרחיקם, ואז ירגיש כל איש ואיש לפי מה שהוא כי רוח אחרת אתו ויציאה מגלות הנפש ומתוק האור. ואולי הרמז לזה בדברי חכז"ל דאנן דפוסל בן מומא בדקין שבעין ובניב שפתים צריכין הכנה שלשים יום, והיינו דישראל בפסח צריכין להיות רם ונשא בהתרוממות הנפש בערך שאר ימות השנה דוגמת ישראל בערך זולתם, ע"כ צריכין נקיון ממילתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא, ישמע חכם ויוסיף לקח:
מכתב מאליהו, חלק א עמוד רמו
When a matter is considered gravely serious by the community as a whole, it becomes nearly impossible for any individual within it to transgress, and therefore the repentance and strengthening of the community as a whole establishes a firm foundation for acceptance of their commitments.
דבר זה נוגע מאד לעבודת ה' בדורנו, בעונותינו הרבים הפנימיות רחוקה היא... עיין יהושע ז' א' "וימעלו בני ישראל בחרם וגו' ויאמר ה' וגו' חטא ישראל", וצריך עיון, האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף ה'? וכבר עמד על זה הראב"ע, והביאור כי כאשר איזה ענין בתכלית החומרא בדעת הכלל, אי אפשר שימצא אפילו אחד ביניהם שיעבור עליו... על כן כל חיזוק שנעשה על ידי הכלל כולו, לא בנקל יוכל היחיד לעבור עליו. זהו אשר בתשובת הצבור יש קיום חזק לקבלותיהם.
מכתב מאליהו, חלק ה עמוד קע
One who transgresses a negative commandment through action requires teshuva and Yom HaKipurim—understood as cleaving to God—to repair the separation caused by the transgressive act.
עבר על לא תעשה כיון שעבר במעשה צריך תשובה ויום הכיפורים, היינו דבקות, לתקן את הפירוד שעל ידי מעשה העבירה.
ציץ אליעזר, ח״כ סי׳ ע״ד
Tzitz Eliezer 20:74
On Rosh Hashanah and Yom Kippur, Hallel is not recited because these are days of avodah (service), humility, fear, and awe before God, characterized by repentance, supplication, requests for atonement and forgiveness—states in which joyous laughter and celebration are inappropriate.
שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה
On this pageThe sermon discusses the liturgical structure of Rosh Hashanah, focusing on why Hallel is not recited on Rosh Hashanah and Yom Kippur. Citing the Talmud and Maimonides, the author explains that these are solemn days of judgment, awe, repentance, and seeking forgiveness while the books of life and death are open, making the joyous singing of Hallel inappropriate. The passage discusses Rosh Hashanah themes, explaining the Hatam Sofer's view on why Hallel is not recited due to the books of life and death being open, which necessitates awakening divine mercy rather than singing. It also analyzes the prayer 'Im Ke-vanim Im Ke-avadim,' explaining that when Israel is regarded as children, God rescues them from accusers immediately out of fatherly love without deep scrutiny, whereas as servants, they must anxiously await His mercy.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, ח״כ סי׳ כ״ה
Tzitz Eliezer 20:25
The passage presents a Yom Kippur sermon explaining that the High Priest's solitary service on Yom Kippur, when no other person may be in the Tent of Meeting, represents his transcendence to angelic status—a model for the Jewish people to transcend physical desires and pursue spiritual elevation; the prayers of Rosh Hashanah and Yom Kippur focus on spiritual matters and divine kingdom rather than material needs, and Yom Kippur's atonement purifies all spiritual deficiencies while its prayers unite the living with deceased souls in judgment and atonement.
סימן כה דרשה ליום הכפורים (נשאתיה בביהכ׳נ ביה׳׳ח שערי צדק בליל כל נדרי שנת תשב־ז) בסדר עבודת יוהב־פ בפ׳ אחרי שנקרא מחר בתורה אנו פוגשים כדבר הדרוש הסבר ואומר דרשני. והוא זה: — באמצע פירוט סדרי העבודה לפני סיום סדר הקרבת שעיר החטאת אשר לעם, כתוב לאמור: וכל אדם לא יהיה באהל מועד
On this pageIn this sermon for Yom Kippur (originally delivered in 1946), the author explores the significance of the verse commanding that 'no man' be in the Tent of Meeting when the High Priest performs the service of atonement. Citing Midrashic and homiletical sources, he explains that during this sacred service, the High Priest transcends human limitations to achieve the status of an angel. This transformation serves as a model for the Jewish people on Yom Kippur to rise above physical, worldly desires and focus entirely on spiritual pursuits. On Rosh Hashanah and Yom Kippur, the prayers established by the Sages do not focus on individual or general material needs, but rather on spiritual elevation, the holiness of the Temple, and the establishment of God's kingdom. When a person aligns themselves with this higher spiritual purpose, their material sustenance is naturally provided as a byproduct of their closeness to the Divine. The cited passage discusses the spiritual elevation of Yom Kippur, explaining that the day's atonement covers all spiritual deficiencies if a person strives to purify themselves. It also teaches that the prayers of Yom Kippur break all barriers, uniting the living and the souls of the deceased, who are also judged and receive atonement on this holy day.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, חי״ט סי׳ כ״ד
Tzitz Eliezer 19:24
The passage cites the Sefer HaChinuch to explain that Yom Kippur was appointed for its purpose of atonement from the time the world was created, without which the world could not have continued to exist; it further explores the spiritual connection between Teshuvah and Shabbat, noting that when Yom Kippur falls on Shabbat it becomes an especially auspicious time for complete atonement and favorable judgment.
למדנו מדברי החינוך שיום זה יום הקדוש של יום הכפורים כבר הועד למטרתו מאז שנברא העולם, דאחרת לא היה יכול העולם להתקיים
On this pageIn this sermon for Yom Kippur, the author addresses why the Torah refers to Yom Kippur with a definite article ("the Day of Atonement"). Citing the Sefer HaChinuch, he explains that the day's special power of atonement was designated from the creation of the world to preserve humanity from destruction, and he further explores the historical and spiritual dimensions of the day's judgment. The author discusses the deep spiritual connection between Teshuvah (repentance) and Shabbat, explaining how Shabbat acts as a completion and shield for one's repentance. He concludes that when Yom Kippur coincides with Shabbat, it serves as an especially auspicious sign for complete atonement and favorable divine judgment.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, חכ״א סי׳ ט״ו
Tzitz Eliezer 21:15
The shofar blast on Rosh Hashanah, using a ram's horn, serves to awaken within us recognition of the boundaries to which our love and fear of God must extend, and when we dedicate our hearts and minds to this level of devotion, it is as if we have bound ourselves before God.
זאת אומרת שענין התקיעה בשופר של איל והמטרה העיקרית שבה הוא כדי שע"י נזכר ונתעורר ונבחין ונלמד לדעת עד היכן שגבול האהבה והיראה מלפני ית"ש צריך להגיע, וניתן אל נפשנו ומחשבות לבנו כי גם אנחנו מוכנים לכך
On this pageIn this Rosh Hashanah sermon, the author explains the significance of blowing a ram's horn to evoke the binding of Isaac. Citing the Meiri, he argues that the shofar blast is designed to awaken within us the ultimate boundaries of love and fear of God; when we sincerely dedicate our minds and hearts to this level of devotion, God considers it as if we had actively bound ourselves before Him. The author explains the significance of blowing a ram's horn on Rosh Hashanah as a remembrance of the binding of Isaac. He addresses the difficulty of why the Talmud attributes the instruction to blow the ram's horn directly to God ("The Holy One, blessed be He, said...") by citing the Pesikta de-Rav Kahana, which records God promising Abraham that blowing the ram's horn will serve to redeem his children when they sin.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, חי״ט סי׳ כ״ג
Tzitz Eliezer 19:23
The passage questions why the liturgical phrasing uses "יעמיד" (establish/set up) rather than simply "ישפוט" (judge) when describing God's judgment on Rosh Hashanah, suggesting the choice of verb conveys something distinctive about the nature of that judgment.
יש להבין הלשון של ־היום יעמיד במשפט' היד. מספיק לומר ־היום ישפוט כל יצורי עולמים־ בלי ״יעמיד״.
On this pageIn this Rosh Hashanah sermon, the author addresses the phrasing 'היום יעמיד במשפט' ('today He will establish in judgment'), explaining that whereas divine judgment throughout the year is only triggered by specific human actions or accusations, the judgment on Rosh Hashanah and Yom Kippur is initiated by God Himself. He then raises a difficulty on the Rambam regarding why we increase repentance and charity specifically during these days if one must view oneself as balanced between merit and guilt all year round. The author discusses the nature of divine judgment on Rosh Hashanah, explaining the liturgical phrase 'היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם' as indicating direct judgment by God Himself without intermediaries. He also addresses the classic theological question of 'tzaddik ve-ra lo' (the righteous who suffer and the wicked who prosper) based on the precise balance of their merits at the moment of judgment, and expounds on the levels of fear of Heaven required during these awe-inspiring days. The author explains that Sarah's death upon hearing of the Akedah was not caused by grief, but rather by the intense spiritual joy of realizing her life's mission and her son's ultimate devotion were fully realized. He also connects the piyut 'Hayom Harat Olam' with the three fundamental principles of faith represented by Malchuyot, Zichronot, and Shofrot.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, חי״ח סי׳ ל״ז
Tzitz Eliezer 18:37
A Rosh Hashanah sermon examines the logical connection signaled by ki (for/because) between the liturgical phrase "this day is the beginning of Your works" and "for it is a statute for Israel, a judgment for the God of Jacob," asking what reason the second phrase provides for the first.
"זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק הוא לישראל משפט לאלקי יעקב" (בברכת אתה זוכר). א) יש להבין ההמשכיות והקשר של "כי חוק לישראל הוא" אל הרישא של "זה היום תחילת מעשיך", ד"כי" הרי פירושו "מפני", ומהו איפוא המפני?
On this pageThis is a sermon delivered on Rosh Hashanah 5749 (1988) before the blowing of the Shofar. The author raises a question regarding the connection in the liturgy between the day being the "beginning of Your works" and the phrase "for it is a statute (chok) for Israel, a judgment for the God of Jacob," seeking to understand the inner logical connection implied by the word 'ki' (for/because).
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ (ויקרא טז), עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
Same passage as Yoma 85b-86b
דבר אחר, אשרי העם אלו ישראל, שיודעין לרצות להקב"ה בראש השנה, באור פניך יהלכון, זה יום הכפורים, שהקב"ה סולח להם ומאיר להם...
from our library copy — not yet checked against the original
דאמר מר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.
from our library copy — not yet checked against the original
...ומן הדברים שאדם חייב לזכור בעבורם יום המות, כדי שלא יתבטל ולא תרפינה ידיו בעבודת השם יתברך, ותדד שנתו מעיניו לעמול בתורה ולהתבונן ביראת השם ולתקן מדות נפשו, ולהשיג מעלות היראה והאהבה, ולחשוב מחשבות איך יגדיל ויאדיר מצות להיות לנפשו סגולה ואוצר...
from our library copy — not yet checked against the original
ז' דברים מכוסים מבני אדם ואלו הם, יום המיתה, ויום הנחמה ועומק הדין, ובמה הוא משתכר... שנאמר זו מתת אלקים היא.
from our library copy — not yet checked against the original
דבר אחר ה' נתן קולו זה ראש השנה שבו תקיעת שופר, לפני חילו אלו ישראל, שהן מזדעזעין וחרדין מקול השופר וחוזרין בתשובה כדי לזכות בדין ביום הכפורים...
from our library copy — not yet checked against the original
...לפני מי, לפני ה', למה כי בא בראש השנה ויום הכפורים, מה לעשות, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים.
from our library copy — not yet checked against the original
עשרים וארבע דברים מעכבים את התשובה... המקלל את הרבים, ובכלל עון זה המונע את הרבים מלעשות מצות.. הפורש עצמו מן הצבור.
from our library copy — not yet checked against the original
These sources explore how Rosh Hashana calls the soul to renewed awareness of God and divine kingship, while Yom Kippur represents the process of returning to that relationship by removing sin and its barriers. Together they form a spiritual arc from awakening to restoration.
Sources explore the customary practice of sounding the shofar throughout the month of Elul as preparation for the High Holidays, examining both its halakhic status and its spiritual significance as a call to repentance and self-examination.
Jewish sources explore whether Yom Kippur itself atones for all sins regardless of repentance, or whether repentance is a necessary condition for atonement. The sources present competing interpretations of this question across the rabbinic and medieval traditions.
Sources examine the biblical foundations for shofar-blowing on Rosh Hashanah and the rabbinic rulings that prohibit it outside the Temple when the holiday coincides with Shabbat. The passages address the tension between the Torah's command and Shabbat restrictions, as well as the historical shift in practice after the Temple's destruction.
These sources explore the multiple dimensions of the shofar's sound on Rosh Hashanah: as a call to repentance and self-examination, a proclamation of divine kingship, and a remembrance that connects the listener to God and to the binding of Isaac. The shofar functions both as a ritual obligation and as a spiritual wake-up call inviting moral awareness.
Sources explore how the shofar blast on Rosh Hashanah serves as a spiritual awakening, rousing the soul from indifference to examine deeds and return to God before the day of judgment. Classical, Hasidic, and modern sources converge on the shofar's symbolic and metaphysical power to inspire teshuvah and renew one's relationship with the divine.