בפרשת ציצית וראיתם אותו וגו' ולא תתורו וגו'. מצות ציצית לתקן הראיה, כדפירש"י מלשון מציץ מן החרכים, ועל ידי מצוה זו יכולין להביט ולהשיג נפלאות ה', ולכן בקריאת שמע יש מצות תפילין וציצית... דכתיב בעד או ראה או ידע, דיש עדות בראיה או בידיעה, כי העדות שבני ישראל מעידין אינו בפה בלבד, רק מה שכל איש ישראל יכול להשיג ולראות ולדעת אותו ית'. אכן על ידי מצות אלו מוציאין מכח אל הפועל בחינת ראיה וידיעה הנ"ל. והנה על ידי החטא נתערב טוב ורע, ולכן עץ הדעת טוב ורע צריך בירור, ובני ישראל ניתן להם בתורה עצות לתקן אלה הדברים... וכן בקריאת שמע לסמוך לה בירור הדעת והוא בכח התפילין, ולכן בשבת קדש אין צריך תפילין, דכתיב ביה לדעת כי אני ה' מקדשכם, וציצית הוא בחינת ראיה, דכתיב ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ממילא על ידי תקון העינים ולא תתורו אחרי עיניכם זוכין למלבוש הטלית שהוא תקון רמ"ח איברים וגידין שבנפש שהוא בחינת המלבוש, והוא בחינת ראיה במדרגה הקרובה לחוץ, וידיעה הוא מקושר בפנימיות כדאיתא בזוהר הקדש...
from our library copy — not yet checked against the original
הגאוה נגד הרשעים היא משובחת מאד, להוכיחם ולהכלים אותם ולא יכנע להם...
from our library copy — not yet checked against the original
ועוד הגאוה מביאה לידי תאוה, כי המתגאה לבו רחב ומתאוה לכל דבר, והתאוה היא המדה הרעה שבכל המדות, כי יתאוה מחמת גאותו ללבש בגדים יקרים ולבנות פלטרין גדולים ולאכל מאכלים טובים, כי המתגאה לעולם לדברים גבוהים יחמד, ואולי ידו אינה משיגה לדברים אלו, ומתוך כך יבא לידי גנבה וגזל, כי המתגאה לבו חומד ורחב כים להתעשר ולא יהיה שמח בחלקו, כי ימעט בעיניו מה שיש לו, לפי רוב הוצאות תאות גאותו, ועוד הגאוה גורמת שלא יהא סבלן לסבל עול הבריות, ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן כי ידוע הוא לכל...
from our library copy — not yet checked against the original
...ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר, והם גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות. הזכיר מדת הגאוה תחילה שהיא הקשה שבמדות, וכל המחזיק בה נקרא תועבת ה', וישעיה הנביא קראו ציץ נובל, ואמר זה על י' השבטים שהיו בשלוה בימים ההם, ומתנבא עליהם פורענות. וכן תרגם יונתן (ישעיה כ"ח ג') וי לנותן כתר לגאים טפשים גדולים בישראל, וקרא המדה הזאת ציץ נובל, כלומר צמח שיפול, ואמר שראוי עטרה כזאת לרמסה ברגל.
from our library copy — not yet checked against the original
וימצא גאה שיחשוב שלפי שהוא ראוי לתהלה ורב המעלות, צריך שיהיה מרגיז הארץ, כי לא יאות שיהרסו בני אדם לדבר עמו ולבקש ממנו דבר, ואם יעפילו לעלות אליו יבהלם בקולו ויהומם בענותו עזות ופניו זועפות בכל עת. ויש גאה שיחשוב בלבו שהוא כבר גדול כל כך, עד שאי אפשר לכבוד לפרוש ממנו ואינו צריך לו כלל, ולהראות זאת יעשה מעשים כמעשי העניו ויפריז על מדותיו להראות שפלות וענוה לאין חקר, ולבו מתנשא בקרבו אני גדול ורם כל כך שכבר אינו צריך לכבוד.
from our library copy — not yet checked against the original
וה"ר מתתיהו פירש שזה המאמר נקשר עם מה שלמעלה שהזהיר על הגאוה באומרו מאד מאד הוי שפל רוח, לפי שהמתגאה מתפאר בלבוש ה' הנאות לו, שנאמר "ה' מלך גאות לבש", ולכן האדם המתגאה מתלבש בטליתו ומחלל את ה'...
from our library copy — not yet checked against the original
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וגו' וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי וגו' (בראשית יד, כא כב), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר עֲשָׂאָן תְּרוּמָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יח, כו): וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עֲשָׂאָן שְׁבוּעָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דניאל יב, ז): וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עֲשָׂאָן שִׁירָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי אַמִּי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ אָמַר משֶׁה בְּלָשׁוֹן שֶׁאָמַר אַבָּא שִׁירָה, הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה', בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, אִם מִחוּט (בראשית יד, כג), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ אֲמַרְתְּ אִם מִחוּט, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת צִיצִית, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וּמְתַרְגְּמִינַן חוּטָא דִתְכֶלְתָּא. (בראשית יד, כג): וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת יְבָמָה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כה, ט): וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ. דָּבָר אַחֵר, אִם מִחוּט, זֶה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא מְצֻיָּר בִּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן. וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, אֵלּוּ עוֹרוֹת הַתְּחָשִׁים. דָּבָר אַחֵר, אִם מִחוּט, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, כְּהַהִיא דִּתְנַן וְחוּט שֶׁל סִיקְרָא חוֹגְרוֹ בָּאֶמְצַע לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לְדָמִים הַתַּחְתּוֹנִים. וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, אֵלּוּ פַּעֲמֵי רְגָלִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ז, ב): מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים. בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים (בראשית יד, כד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ל, כב כה): וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵינוּ. וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ. וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אָמַר רַבִּי יוּדָן וָהָלְאָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וָמָעְלָה, וּמִמִּי לָמַד מֵאַבְרָהָם זְקֵנוֹ, שֶׁאָמַר: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים וגו'.
from our library copy — not yet checked against the original
שהרי אדם נכנס לבית הכנסת מתעטף בציצית ולובש תפילין בראשו ובזרועו וד' ציציות מקיפות אותו מד' רוחותיו...
from our library copy — not yet checked against the original