Variant Customs for Tying Tzitzit

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃

Speak to the Israelite people and instruct them to make for themselves fringes on the corners of their garments throughout the ages; let them attach a cord of blue to the fringe at each corner.

מַתְנִי׳ הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל יָד. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְעַכְּבִין. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – עַד דְּאִיכָּא תַּרְוַיְיהוּ בְּחַד.

תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה חוּטִין הוּא נוֹתֵן? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה תְּהֵא מְשׁוּלֶּשֶׁת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבַּע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ. וְשָׁלֹשׁ שֶׁבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַחַת מֵאַרְבַּע בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל אָדָם. אָמַר רַב פָּפָּא: טֶפַח דְּאוֹרָיְיתָא אַרְבַּע בְּגוּדָל, שֵׁית בִּקְטַנָּה, חֲמֵשׁ בְּתִילְתָּא. אָמַר רַב הוּנָא: אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ אַרְבַּע, וּמְשׁוּלֶּשֶׁת אַרְבַּע, וְרַב יְהוּדָה אָמַר: שְׁלֹשָׁה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, מְשׁוּלֶּשֶׁת שָׁלֹשׁ.

§ The Sages taught in a baraita: How many strings does one place on a garment? Beit Shammai say: Four strings are inserted into the hole in the garment, so that there are eight strings hanging down altogether, and Beit Hillel say: Three strings are inserted into the garment. And how much should be hanging [meshulleshet] beyond the knots and windings? Beit Shammai say: Four fingerbreadths, and Beit Hillel say: Three fingerbreadths. And the three fingerbreadths that Beit Hillel say should be hanging are each one-fourth of a handbreadth [tefaḥ] of any average person. The Gemara notes that Rav Pappa said: The handbreadth of the Torah is four fingerbreadths if measured by the thumb; six fingerbreadths if measured by the smallest finger; and five if measured by the third, i.e., the middle, finger. Rav Huna says that the halakha is: One must attach four strings within four fingerbreadths of the edge of the garment, and they should hang down four fingerbreadths beyond the knots and windings. And Rav Yehuda says: One must attach three strings within three fingerbreadths of the edge of the garment, and they should hang down three fingerbreadths beyond the knots and windings.

ועשו להם ציצית שומע אני, יעשה חוט (בפני עצמו) [אחד] ת"ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי (ב"ש) [ב"ה]. (וב"ה) [וב"ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי. בד"א בתחלתו אבל, שיריו וגרדומי כל שהוא.

וּבֵית הִלֵּל לֵית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲשָׂאָהּ מִן הַקּוֹצִין וּמִן הַנִּימִין וּמִן הַגְּרָדִין — פְּסוּלָה. מִן הַסִּיסִין — כְּשֵׁרָה, כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: אַף מִן הַסִּיסִין נָמֵי פְּסוּלָה, (אַלְמָא) דְּבָעֵינַן טְוִיָּה לִשְׁמָהּ. הָכָא נָמֵי בָּעֵינַן סוּכָּה עֲשׂוּיָה לִשְׁמָהּ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״, לָךְ — לְשֵׁם חוֹבָךְ. הָכָא נָמֵי: ״חַג הַסּוּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ״, לָךְ — לְשֵׁם חוֹבָךְ!

The Gemara proceeds to clarify Beit Hillel’s opinion: And do Beit Hillel not agree with the statement that Rav Yehuda said that Rav said? As Rav Yehuda said that Rav said: If one fashioned ritual fringes from hanging threads that remain protruding from the fabric like thorns after most of the superfluous threads were torn, and tied them into ritual fringes; or if he tied the fringes from threads that hang down after sewing; or if he tied them from the fringes [geradin] that hang from the bottom of a garment, the ritual fringes are unfit for fulfilling the mitzva. However, if the ritual fringes were tied from balls of thread that were not spun for the sake of the mitzva, they are fit. And Rav Yehuda related: When I stated this halakha in the name of Rav before Shmuel, he said to me: Even ritual fringes tied from balls of thread are unfit, as we require the spinning of the thread to be for the sake of the mitzva. Just as the threads for the ritual fringes must be spun for the sake of the mitzva, here too, let us require a sukka established for the sake of the mitzva. The Gemara answers: It is different there, as the verse states: “You shall prepare for you fringes” (Deuteronomy 22:12), from which it is derived: “For you,” for the sake of your obligation. The fringes, from the beginning of their production, must be produced for the sake of the mitzva. The Gemara asks: Here, too, with regard to sukka, the verse says: “You shall prepare for you the festival of Sukkot” (Deuteronomy 16:13). Shouldn’t it be derived: “For you,” for the sake of your obligation?

וְלוֹקֵחַ חוּט אֶחָד מִן הַלָּבָן וְכוֹרֵךְ בּוֹ כְּרִיכָה אַחַת עַל שְׁאָר הַחוּטִין בְּצַד הַבֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ. וְלוֹקֵחַ חוּט הַתְּכֵלֶת וְכוֹרֵךְ בּוֹ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת בְּצַד כְּרִיכָה שֶׁל לָבָן וְקוֹשֵׁר. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת הֵם הַנִּקְרָאִין חֻלְיָא. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁנִיָּה בְּחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת לְבַדּוֹ. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁלִישִׁית וְכֵן עַד חֻלְיָא אַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא כּוֹרֵךְ בָּהּ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת. וּכְרִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל לָבָן. מִפְּנֵי שֶׁהִתְחִיל בְּלָבָן מְסַיֵּם בּוֹ שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְלָמָּה יַתְחִיל בְּלָבָן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לִכְנַף מִינָהּ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹשֶׂה בְּאַרְבַּע הַכְּנָפוֹת: כַּמָּה חֻלְיוֹת הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל כָּנָף. לֹא פָּחוֹת מִשֶּׁבַע וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְזוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם לֹא כָּרַךְ עָלֶיהָ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה. וְאִם כָּרַךְ הַתְּכֵלֶת עַל רֹב הַצִּיצִית כְּשֵׁרָה. וְנוֹי הַתְּכֵלֶת שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת בִּשְׁלִישׁ הַחוּטִין הַמְשֻׁלְשָׁלִין וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁיהֶן עָנָף. וְצָרִיךְ לְפָרְדוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּצִיצִית שְׂעַר הָרֹאשׁ: הָעוֹשֶׂה לָבָן בְּלֹא תְּכֵלֶת לוֹקֵחַ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִין וְכוֹרֵךְ אוֹתוֹ עַל שְׁאָר הַחוּטִין עַד שְׁלִישָׁן וּמַנִּיחַ שְׁנֵי שְׁלִישִׁיתָן עָנָף. וּכְרִיכָה זוֹ אִם רָצָה לִכְרֹךְ אוֹתָהּ חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת כְּעֵין שֶׁכּוֹרֵךְ בַּתְּכֵלֶת הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְזֶה הוּא מִנְהָגֵנוּ. וְאִם רָצָה לִכְרֹךְ בְּלֹא מִנְיַן חֻלְיוֹת עוֹשֶׂה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת הַכָּרוּךְ שְׁלִישׁ וְהֶעָנָף שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּדָבָר זֶה בְּלָבָן. וְאִם כָּרַךְ הַלָּבָן עַל רֹב הַחוּטִין אוֹ שֶׁלֹּא כָּרַךְ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה:

Afterwards, one should take one of the white strands and wind it once around the other strands close to the edge of the garment and let it go. Then one takes the strand that was dyed techelet and winds it twice [around the other strands], next to the coil made by the white strand, and then ties the strands in a knot. These three coils are called a segment. Afterwards, one should leave a slight space, and then make a second segment using only the strand that was dyed techelet. Again, one should leave a slight space, and then make a third segment [using only the strand that was dyed techelet for this segment as well]. One should continue in this manner until the final segment, which is made of two coils of techelet and a final coil using a white strand. Since one began with a white strand, one concludes with it, because one should always ascend to a higher level of holiness, but never descend. Why should one begin using a white strand? So that [the coil that is] next to the corner of the garment should be similar to [the garment itself]. The same pattern is followed regarding all four corners. How many segments should be made at every corner? No fewer than seven and no more than thirteen. [The above] represents the most preferable way of performing the mitzvah. If, however, one wound only one segment around the strands, it is acceptable. Should one wind the techelet around the majority of the [length of the] tzitzit, it is acceptable. For the techelet to be attractive, [however,] all the segments should be in the upper third of the strands, and the [remaining] two thirds should hang loose. One must separate the strands like the locks of one's hair. A person who makes [tzitzit using only] white threads without using techelet should take one of the eight strands and wind it around the others, covering one third of [the length of] the strands and leaving two thirds hanging loose. When winding [this strand around the others], one may create segments as one does when winding the techelet, if one desires. This is our custom. If, however, one desires to wind [the strand around the others] without creating segments, one may. The general principle is that one should intend that one third of the tzitzit be bound, and two thirds hang loose. There are those, however, who are not precise about this matter when [making tzitzit] with white threads [alone]. Should one wind a white thread around the majority [of the length] of the strands or should one make only a single segment, [the tzitzit] are acceptable.

כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים:

לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים. לפי שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ואנן דלית לן תכלת לא קפדינן בהא והא נמי דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו כדי שיהא ניכר התכלת ומה שאנו נוהגים חמשה קשרים פירש בקונטרס גבי ציצית שקולה כנגד כל המצות לפי שציצית עולה ת"ר וח' חוטין וחמשה קשרים עולה תרי"ג ומיהו כל ציצית האמורים בפרשה חסירים יו"ד ויש לומר שיש פסוק והיה לכם לציצית וג' ציצית כתובים בפרשה ולמ"ד זו משלימתן וכן נוהג רבינו תם לעשות אותן ה' קשרים ב' בסמוך לטלית וג' סמוך לפתיל משום מעלין בקדש ולא מורידין כדאמרינן שמסיים בלבן ועל כל קשר שני קשרים כדי שיהא קשר של קיימא מיהו לא מצינו שום סמך בהש"ס מפורש מה' קשרים ויש לומר דהא דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו אחת של לבן ואחת של תכלת שהן שתים והשתא כשאין פוחת משבע עושה ה' קשרים סמוך לטלית קשר אחד ואחר כך שתי חוליות אחת של תכלת ואחת של לבן קשר אחד עד שמסיים שש חוליות הרי ארבעה קשרים ואחר כך עושה חוליא שביעית של לבן כדי שיהא מסיים בלבן ואחר כך קושר אח' הרי ה' קשרים ויש מפרשים לא יפחות משבע כריכות בין כל קשר וקשר:

וכתב בעל העיטור שאין שיעור לחוטין מלמעלה אם ירצה יוסיף כמו שירצה ור"י פי' דעד שמנה כפולין שהן ששה עשר יכול להוסיף טפי לא ויחתוך ראשי החוטין ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו ארכם שנים עשר אצבעות שהוא שיעור אורך הציצית ויקח ארבע חוטין מצד אחד וארבע מצד אחד ויקשור ב' פעמים זה על גב זה ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה ובזמן שהיה תכלת היה צריך לדקדק בכריכה לעשות שבעה חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים וגם אין צריך לדקדק בחוליות והרמב"ם ז"ל כתב מנהגינו לכרוך בה חוליות כעין שכורכין בתכלת וא"א הרא"ש ז"ל לא היה מדקדק ובה"ע כתב דהאידנא אין צריך לדקדק בכריכה ואפילו אם כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהא בכריכה עם הקשר כרוחב גודל וקושר ב' פעמים וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לה' קשרים וד' כריכות ביניהם ויהיה כל הכרוך רוחב טפח והשאר ב' טפחים ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכאשר כתבתי כן הוא עיקר ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך שאם כרכן ואח"כ חתך ראשי החוטין פסולה אבל אם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשירה רק שיחתכם קודם כריכה:

מתני' התכלת אינה מעכבת את הלבן. מצוה לתת ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן בציצית ומשמע לכאורה דאין זה מעכב את זה שאם הטיל שני חוטין מן האחד יצא כי הנך דקתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו' אבל בקונטרס פירש אי עבד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא וכן אנו נוהגין ובגמרא מוכיח כן והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומפרש דאסוריה גזירה משום קלא אילן ופריך לא יהא אלא לבן משמע דאי הוי לבן אין כאן איסורא אע"ג דבלא הני דקלא אילן איכא שני חוטי לבן ומיהו יש לדחות דאע"ג דבשני חוטי לבן איכא מצוה כי רמי טפי ליכא איסור כלאים דאין זה מוסיף על המצוה דגדיל שנים גדילים ארבעה דדרשינן מיניה שנים לבן ושנים תכלת לאו למעוטי טפי קאתי כדאשכחן גבי ערבי נחל דדרשינן (סוכה דף לד:) ערבי שתים ונוהגים להשים הרבה בלולב ולקמן גבי טלית שכולה תכלת כו' דאמרינן בטלית בת שמונה חוטין פירש בקונטרס שאין כאן איסור בל תוסיף כיון שכל השמונה בכרך אחד ולא דמי להטיל למוטלת והיינו טעמא דבהטיל למוטלת לבד שייך בל תוסיף משום דציצית אחד על כנף אחד אמר רחמנא ומהתם נמי יש ראייה דכי ליכא אלא לבן או תכלת בעינן לעולם ד' חוטין דמשמע דבטלית בת ד' חוטין לא חיישינן שמא יסיר ב' מהן ויניח בטלית אחד דארבעתן מצוה מיהו בסוף אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פח:) משמע דאם הוסיף חוטין בכרך אחד פסול גבי זקן ממרא דא"ר אלעזר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפילין ופריך והאיכא ציצית ומשני אי קשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא והאי דלא מוקי לה התם בהטיל למוטלת משום דדילמא לא מיפסלא בכך אע"ג דעובר על בל תוסיף אם נתכוין להוסיף ואם לא נתכוין להוסיף שרי ומאן דמפליג לקמן (מנחות דף מא:) בין טלית בת ארבעה לטלית בת שמונה ה"פ בטלית בת ארבעה דהיינו שנים חוטין שהן ארבעה כשהן כפולין שלא היה לו תכלת ונותן אלו שצבועין קלא אילן במקום לבן וטלית בת ח' היינו בת ד' שהן כפולין שיסבור כולם תכלת ויקח מהן לפטור טלית אחרת ומיהו קשה לפי' זה דבת ד' נמי יסבור שהוא תכלת ויוסיף עליהן לבן של פשתן ועוד דההיא ברייתא דמוקי בבת ד' קתני מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר אלמא משמע דמיירי בתולה קלא אילן עם התכלת ועל כרחיך ארבעה ושמונה דוקא קאמר בלא כפולות ושמא כל מה שמוסיף חוטין מד' עד ח' לאו מוסיף הוא ולא מיפסיל בכך כדאשכחן אמוראי לקמן (מנחות דף מב.) דרב אחא בר יעקב רמי ד' ורב אחא מדפתי רמי ח' והשתא לא פליגי כולי האי אלא דמר עביד הפחות ומר עביד היתר ובסנהדרין מיירי דמוסיף טפי מתמניא וצריך טעם מנלן דבשלמא אי פליגי בהא דמאן דרמי ד' סבר כדדרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה ומאן דרמי תמניא סבר דגדילים דקאמר רחמנא אכל מין ומין קאי גדילים מלבן וגדילים מתכלת דהיינו צמר ופשתים דעלייהו קאי אבל אי לא פליגי מה סברא היא זו דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וצ"ל דכל זה יש במשמעות גדילים דאי עביד תכלת ולבן בין שניהם ד' חוטין גדילים קרינא ביה ואי עביד מכל חד וחד גדילים כגון ד' חוטין לבן וד' חוטין תכלת גדילים נמי קרינא ביה ולאו מוסיף הוא אבל אי רמי טפי מוסיף הוא וגרוע ועומד הוא ועוד צריך טעם מנלן דכי לית ליה אלא או לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דרמי ד' ושמא משום דדרשינן גדיל שנים גדילים ד' בין יש בו מין אחד בין יש בו שני מינין וקצת קשה הא דאמרי' בגמרא אם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מאי חיסר מצוה [אילימא חיסר מצוה] דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עכובי מעכבי אהדדי דמשמע דאי לא מעכבי ניחא אלמא אע"ג דחיסר מצוה דלבן קיים מצוה דתכלת בב' חוטין ויש לומר דלהכשיר תכלת מיהא מהני לבן דקרינא ביה גדילים ד' וא"ת ומנלן דבעינן ב' חוטין לבן וב' חוטין דתכלת דילמא אגדילים קפיד קרא אפילו חד מהאי וג' מהאי ויש לומר כיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוין ועוד פתיל תכלת כתיב ופתיל משמע תרי כדדרשינן פרק בא לו (יומא עב.) וקיצץ פתילים פתיל שנים פתילים ד' ולבן נמי לא פחות מתרי דקדיש טפי כדאמרינן בגמרא דמתחיל בלבן ומסיים בלבן דמעלין בקודש ולא מורידין ומיהו טעם זה דפתיל לא יתכן דבפרק בא לו משמע וקיצץ דמקצץ אחד לשנים והכא על כרחין לא משמע תרי כדמוכח בספרי בפרשת [שלח] לך ובפרשת כי תצא ועשו להם ציצית שומע אני חוט אחד בפני עצמו ת"ל גדילים כמה גדילים נעשין אין [גדיל] פחות משלשה חוטין כדברי בית הילל משמע דמפתיל לא הוה שמעינן אלא חד ועוד דאי פתיל משמע תרי והכנף מין כנף לכל הפחות חד א"כ בלא גדילים נמי תיפוק ליה תלתא וצריך לומר שחולק על הש"ס שלנו דמשמע דחד מתכלת מהני ומה שאנו כופלים הד' לח' סמכינן אהא דאמרינן לקמן (מנחות דף מב.) רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק להו כו' עד מר בריה דרבנא עביד כי דידן ופירש בקונטרס דלא אביק להו ועוד תניא בספרי ב"ש אומרים ד' של צמר וד' של תכלת ואם תאמר היא גופה מנלן שצריך לכופלן ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופותליהו מתוכו היינו שצריך לפותלו כעין פתילה שהיא כפולה ניחא אבל בקונט' לא פירש כן ושם אפרש:

כֵּיצַד עוֹשִׂין הַצִּיצִית? (רמב"ם שם א ו) מַעֲבִירִין אַרְבָּעָה חוּטִין בִּכְנַף הַבֶּגֶד, שֶׁהֵן שְׁמֹנָה רָאשֵׁי חוּטִין כְּשֶׁהֵן תְּלוּיִין בַּכָּנָף, וְאֵין תּוֹלֶה אוֹתָן סָמוּךְ מַמָּשׁ לִשְׂפַת הַבֶּגֶד, וְלֹא רָחוֹק אֶלָּא סָמוּךְ כְּשִׁעוּר גּוּדָל מֵרֹאשׁוֹ עַד הַפֶּרֶק הָרִאשׁוֹן, כִּדְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּגְּמָרָא (שם מב, א), וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק כִּמְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל. וְעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶם גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁיִּכְרֹךְ בּוֹ הָאֲחֵרִים, וְקוֹשְׁרָן בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת קֶשֶׁר כָּפוּל (שם לט, א בתוס' ד"ה לא). וּבֵין קֶשֶׁר וְקֶשֶׁר עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ חֻלְיוֹת, וּבְאֶמְצָעוּת הַקֶּשֶׁר הָאַחֲרוֹן עוֹשֶׂה אַרְבַּע חֻלְיוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בֵּין כֻּלָּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת. וְעוֹשֶׂה הַחוּטִין אֲרֻכִּים בִּכְדֵי שֶׁיַּסְפִּיקוּ שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן שְׁנֵי חֲלָקִים עָנָף כְּלוֹמַר, בְּלֹא קְשָׁרִים וְחֻלְיוֹת, מִלְּבַד הַקְּשָׁרִים וְהַחֻלְיוֹת, זֶהוּ עִקַּר מִצְוָתוֹ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל דִּיעֲבַד אֲפִילּוּ בְּחֻלְיָה אַחַת יָצָא, וְכֵן בְּדִיעֲבַד אִם נִתְמַעֲטוּ חוּטֵי הַצִּיצִית, (שם לח, ב) אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁאַר בָּהֶן אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר. אֲבָל נִפְסַק אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד מֵהֶם מֵעִקָּרוֹ פָּסוּל.

How are the fringes made? (Mishneh Torah, Laws of Fringes 1:6) Four strings are passed through the corner of the garment, such that there are now eight ends hanging from the corner. This is not done precisely at the corner, but [a half-]thumb’s distance from the edge, as Rabbi Yaakov said that Rabbi Yochanan said in the Gemara (Menachot 42a), “It must be one large joint away.” One of the strings should be longer so that it can be used for winding [around] the others. Five double knots are tied (Tosafot on Menachot 39a, s.v. lo); and between each knot, he makes three rings (windings), and between the final knot, four rings, so that there are a total of thirteen rings. The strings are made long so that it be enough for two [thirds] of the length to be branching; meaning to say without the knots and rings, besides the knots and rings. This is the main [approach to the] ideal fulfillment of the commandment. But ex post facto, even one ring suffices, and so [too,] ex post facto, even if the strings of the fringes shorten, even if there is only enough to make a basic bow, it is fit (Menachot 38b). But if even one string is completely torn, it is disqualified.

היא שצונו לעשות ציצית והוא אמרו יתעלה ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף. ואינה נמנית בשתי מצות, ואף על פי שהעיקר אצלנו התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, שהרי נאמר בספרי יכול שהן שתי מצות מצות תכלת ומצות לבן תלמוד לומר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות. וזו אין הנשים חייבות בה כמו שהתבאר בראשון מקידושין (דף ל"ג:). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ד ממנחות. (בפרשת שלח לך, אהבה הלכות ציצית פרק א'):

שאלה שם בהלכות ציצית (פ"א ה' ז') כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית הטלית וכו' עד ויהיה אחד משמונה חוטין תכלת והשבעה לבן לא ידענו מה הוא והיאך אפשר אלא השנים תכלת והששה לבן ולוקח חוט תכלת וכורך שתו כריכות ויורינו רבינו למה יותר התכלת מהלבן והלבן שהוא מין כנף ממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו איך נמעט אחד חוטי הלבן ואחד חוטי התכלת אם רצה לעשותן שזורין עושה יורינו רבנא ומרנא והלא יליף בספרי תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין: תשובה יש לו לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרן עד שיהיו שבעה חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כלו תכלת לא נעשה מן הלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף ושאר החוליא עה החליות כלן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכן כתב רבינו שמואל בן חפני זצ"ל בספר שחבר בציצית בלשון ערבי וזה שגמר שזורין ממשכן רבי שמעון היא שסתם ספרי ר' שמעון ולפי שלא מצאתי שום אדם שאמר דבר זה לא כתבתי כמוהו שא"כ יהיו שזורין ששה כמשכן כך נראה לי ואין לי סמך אחר בדבר זה: משה ב"ר מימון

יקח ד' חוטים מצד זה וד' מצד זה ויקשור שני פעמים זה על גב זה ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות וקושר שני פעמים זה על גב זה וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לחמשה קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות אין שיעור לכריכות רק שיהי' כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים והענף שמנה גודלים: (הגה ואם האריך הציצית יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב' חלקים ענף) (רמב"ם פ"א) נוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות ובשני ט' ובשלישי י"א וברביעי י"ג שעולים כלם ארבעים כמנין ה' אחד שעולים ל"ט ועם השם הם ארבעים נהגו לעשות בסוף כל חוט קשר כדי שיעמוד בשזירתו:

סעי' יד יקח ד' חוטים כו'. הרא"ש ומרדכי דבהכי מתקיימין כל החוטים יותר דלא כר"ת ור"י שהי' עושין הקשרים מחוט של כרך וכן הוכיח שם בתוס' ל"ח ב' בד"ה כדי כו': וכן יעשה כו'. שם ל"ט א' תנא הפוחת כו' תנא כשהוא כו' וכ' תוס' שם ד"ה לא דעל כל ב' חוליות א' של לבן וא' של תכלת היה קשר אחד ובסופו קשר א' והוי ה' קשרים ובע"ה כ' דעל כל חוליא היה קשר אלא דאנו עושין הקשרי' של לבן לבד: נוהגים כו'. בתוס' שם כ' וי"מ הפוחת כו' קאי אמנין הכריכות ע"כ בראשונה ז' ומוסיפין והולכין שנים שנים עד שהאחרונה י"ג אבל האחרונים כתבו שבין הכל ל"ט כמנין השם די"מ הפוחת כו' קאי על מניין החוליות:

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת וכו' כן כתבו רש"י והתוס' בר"פ התכלת (מנחות לח.) וכ"כ הרא"ש והמרדכי וטעמם מדאמרינן בההוא פירקא (לט.) גבי גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא גדיל שנים גדילים ד' ופירש"י אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע שני חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ד' וא"ת מנלן דבעינן ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת דלמא לא קפיד קרא אלא דליהוו ארבעה חוטי ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא כבר תירצו התוספות דכיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוים אבל הרמב"ם כתב בפ"א ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת וכתב עוד ויהיה אחד משמונה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים והראב"ד כתב עליו טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והשנים לבן וחכמי לוני"ל שלחו להרמב"ם יורנו מורנו ורבינו הלכה בתכלת יותר מבלבן שהוא מין כנף בו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו איך ימעט והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט בפני עצמו וכופלו עד שיהיו ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא פתיל שנים ולפי שהמצוה של תכלת שהוא הפתיל כולו תכלת לא נעשה מן הלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ"כ רבינו שמואל בן חפני ז"ל עכ"ל והתוספות כתבו בר"פ התכלת דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אלא שהם סוברים דפליג אתלמודא דידן ובסמ"ג כתוב שנים של לבן וב' של תכלת או ג' של לבן ואחד של תכלת ונראה דלא בעי למיחש לפלוגתא במלתא דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא וה"ק פירוש ד' חוטין בכנף למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחד קצתו תכלת: והשתא דליכא תכלת מטילין לבן כדתניא בפרק התכלת וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה כלומר הלבן את התכלת והתכלת את הלבן דברי רבי וחכ"א אין מעכבין וקי"ל כחכמים ובסימן זה יתבאר בס"ד כמה חוטי לבן אנו צריכים להטיל עכשיו שאין לנו תכלת: ור"י פי' דעד ח' כפולים שהם י"ו יכול להוסיף טפי לא אהא דתנן (לח.) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת פירש"י אע"ג דמצוה לתת שני חוטי תכלת ושני חוטי לבן בציצית אפ"ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא וכתבו התוספות והרא"ש ולכאורה הוה משמע דאין זה מעכב את זה היינו שאם הטיל שני חוטים מין אחד יצא כי האי דתפילין של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד ונהגו כפירש"י וכן מוכח בפרק התכלת גבי כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין דהיכא דליכא תכלת בעי למירמי ארבע חוטי לבן ומיהו יש לדחות דאע"ג דבשני חוטי לבן לחוד איכא מצות ציצית אי רמי טפי ליכא איסור דאין זה מוסיף על המצוה דגדיל שנים גדילים ד' דדרשינן מיניה שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת לאו למעוטי טפי קא אתי כדאשכחן גבי ערבי נחל דדרשינן ערבי שתים ונהגו לשום הרבה ערבות בלולב וכן פירש"י בפרק התכלת גבי טלית שכולה תכלת דקאמר עלה כאן בטלית בת ח' חוטים ופירש"י דאין כאן איסור בל תוסיף כיון שכל הח' בכרך אחד וקשה דבפרק אלו הן הנחנקין גבי זקן ממרא משמע דאם הוסיף בחוטים פסול וי"ל דכל מה שהוסיף מד' חוטים עד ח' לאו גורע הוא ולא מיפסיל בכך כדאשכחן דרב אחא בר יעקב רמי ד' ורב ירמיה מדפתי רמי תמניא ולא פליגי הני אמוראי אלא מר עביד הפחות ומר עביד היתר ובסנהדרין במוסיף על תמניא וקצת תימא דהיכי משמע מקרא דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וצ"ל דאף זה במשמעות גדילים דאי עביד גדילים מתכלת ולבן שני חוטים מזה ושני חוטים מזה גדילים קרינן ביה ואי עביד מכל מין ומין גדילים כגון ד' חוטים תכלת וד' חוטים לבן גדילים קרינן ביה ולאו מוסיף הוא אבל אי רמי טפי הוי מוסיף וגרוע ועומד הוא ולעולם גדילים בעינן דהיינו ד' חוטין בין שיש בו שני מינים בין שאין בו אלא מין אחד כמו שפירש"י עכ"ל ונראה מדברים אלו שזה שכתב רבינו בשם ר"י דעד ח' כפולים שהם י"ו יכול להוסיף היינו מתכלת ולבן ד' חוטים כפולים שהם ח' מתכלת וכן מלבן וא"כ השתא דליכא תכלת עד ד' כפולים שהם ח' יכול להוסיף טפי לא ורבינו סתם במקום שהו"ל לפרש ואע"פ שאפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבזמן דאיכא תכלת יכול להוסיף עד ח' כפולים שהם י"ו השתא דליכא תכלת לבן במקום תכלת ולבן קאי ויכול להוסיף עד ח' כפולים שהם י"ו הראשון נראה יותר ובתשובת הרשב"א מצאתי שנשאל אם הוסיף על ל"ב חוטים שבציצית אם פסול והשיב אם הוסיף ודאי פסול כדאמרינן בסנהדרין והא איכא בציצית שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ע"כ ואפשר דבזמן הזה דליכא תכלת מיירי וכמו שכתבתי לדעת ר"י ואפשר בזמן דאיכא תכלת נמי קאמר דלעולם אין מוסיפין על ל"ב בין הכל וכן נראה מדברי סמ"ק שכתב בסימן קע"ה שלא להוסיף על המצות כגון לעשות ה' חוטים בציצית שהם י' כפולים: והרמב"ם כתב בפ"א ואין לחוטי הענף מנין מן התורה ואח"כ כתב כיצד עושים את הציצית וכו' ומכניס שם ארבע חוטים וכופלם באמצע ונ"ל דהכי פירושא בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מדברי סופרים יש להם מנין ארבע חוטין כפולים כדאמרינן בהתכלת רב אחא בר יעקב רמי ארבע ועייף להו ורב ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטים מדברי סופרים ח' שהם י"ו וכשמוסיף על המנין שקבעו סופרים עובר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין והא איכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנן קיי"ל כרב אחא בר יעקב וא"כ כל שהטיל יותר מד' חוטין עבר בבל תוסיף ובנמ"י כתוב שי"א שמנין החוטין שיעור יש להם בין למעלה בין למטה ויהיו החוטין אחר שנכפלו ל"ב חוטין ויש לבעלי הקבלה בזה עיון גדול ועמוק עכ"ל וכיון דכל הני רבוותא פליגי על בעל העיטור כוותייהו נקטינן ואין להוסיף על ארבע חוטין כפולים שהם ח': רבינו הגדול מהרי"א ז"ל בסימן י"ב דקדק מדברי הרמב"ם שכתב התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר דס"ל להרמב"ם שאם אין לנו תכלת נטיל שני חוטי לבן ולא דק דהא להרמב"ם לא היו מטילין תכלת אלא חוט אחד מן הח' חוטין וא"כ כשמטיל לבן לבדו צריך להטיל ז' חוטים לבן לפחות ואפשר דח' חוטי לבן בעי ולא סגי בשבעה מפני שאין השביעי עומד אא"כ ראשו ארוך שיהא נכפל ליעשות חוט שמיני ובהדיא כתב הרמב"ם בפרק ההוא העושה לבן בלא תכלת לוקח א' מח' חוטים וכורך אותו על שאר החוטים הרי מפורש דבעושה לבן לבד בעינן ח' חוטין כפולים שהן ד' חוטים וכדברי רש"י ז"ל ומ"ש הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו לאו למימרא שלא יטיל יותר חוטים ממה שהוא מטיל מלבן בזמן דאיכא תכלת דגם כשעושה לבן לבדו צריך להטיל ח' חוטים. כמו שכתבתי: ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב הז' ובזמן שהיה תכלת צריך לדקדק בכריכה לעשות ז' חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ר"פ התכלת שם א"ר הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב תכלת שכרך רובה כשירה ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על י"ג הפוחת לא יפחות משבע כנגד ז' רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים שביניהם תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין ופירש"י מין כנף תחלה ואח"כ פתיל תכלת משום מעלין בקודש וכיון דאקדמיה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת ה"ל מוריד סוף הציצית מתחלתם: וגם אין צריך לדקדק בחוליות כבר כתבתי בסמוך הא דתניא בר"פ התכלת (שם) הפוחת לא יפחות משבעה חוליות כנגד שבעה רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י"ג כנגד שבעה רקיעים וו' אוירים ביניהם ופירש רש"י ו' אוירים בין ז' רקיעים וע"ש שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע מדמי סידורה לסדור הרקיעים כדי לזכרו לטובה שאף צבעה כ"כ נזקק לציצית וכ"כ התוס' והרא"ש וכתבו עוד דהאידנא שאין לנו תכלת אין לדקדק במנין החוליות ומה"ט אין צריך לקשר על כל חוליא וחוליא כי הקשר הוא להכיר מנין החוליות וכתב הרמב"ם בפרק א' העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן ומניח ב' שלישיתין ענף וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגינו ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשירה עכ"ל. ומ"ש רבינו דברי הרמב"ם ומנהג הרא"ש ודברי בעל העיטור לאו משום דאיכא בינייהו פלוגתא לענין דינא שהרי הרמב"ם כתב שאם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה ובה"ע ג"כ כתב שעכשיו אין לדקדק בכריכה ולא בא אלא ללמדנו שהרמב"ם היה נוהג לדקדק והרא"ש לא היה מדקדק ואע"פ שדברי בה"ע עד או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה בכלל דברי הרמב"ם הם מה שכתב אלא עיקר מצותו וכו' הוא מדברי בה"ע ומשום דבעי למיכתב דברים אלו כתב תחלת דבריו: ומ"ש אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהיה בכריכה עם הקשר כקשר גודל וכו' ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכו' התוספות כתבו בריש פרק התכלת (שם) כתב ש"י שמה שאנו עושין ה' קשרים משום דשקולה ציצית כנגד כל המצות כלומר דציצית עולה ת"ר וח' חוטים וה' קשרים הרי תרי"ג וכן היה נוהג ר"ת לעשות אותן ה' קשרים ב' בסמוך לטלית וג' סמוך לפתיל משום מעלין בקודש ולא מורידין כלומר שהיה קושר אצל הכנף קשר אחד וכורך מעט וחוזר וקושר קשר שני וכורך כריכות הרבה ובסופם קושר ג' קשרים ובין קשר לקשר כריכה מועטת ומיהו לא מצינו שום סמך בתלמוד מה' קשרים וי"ל דהא דאמרינן צריך לקשר על כל חוליא וחוליא היינו אחד של לבן ואחד של תכלת שהם שתים והשתא כשאינו פוחת מז' עושה ה' קשרים סמוך לטלית קשר אחד ואחר ב' חוליות אחד של תכלת ואחד של לבן קשר אחד עד שמסיים ו' חוליות הרי ד' קשרים ואח"כ עושה חוליא שביעית של לבן ואח"כ קשר אחד הרי ה' קשרים והרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב בשם העיטור שטעם מנהגינו בה' קשרים הוא מפני שבזמן התכלת היו עושים ז' חוליות ג' כריכות בכל חוליא והחוליא הראשונה היתה בלבן וכן האחרונה ועל כל חוליא היו קושרים וא"כ יעלו כל קשירות אצל חוליות הלבן ה' כי בז' חוליות יש ח' קשרים א' בתחלה ואחד בסוף וו' באמצע וכיון דחוליות הלבן היו ד' א"כ היו קשריהם ה' וכל זה כפי מה שהיו נוהגים לקשור אחר כל חוליא מהז' אבל מן התורה אינו אלא קשר העליון דהיינו קשר אחרון של צד הענף ובין כל חוליא אינו צריך קשר כי הכריכה הג' היו מכניסין תוך הגדיל כמנהגינו היום בכל חוליות והיא עצמה היתה קושרת התכלת או הלבן אבל למנהג מרווח היו עושין קשר ממש בין כל חוליא וחוליא וע"פ אותו מנהג אנו עושין היום ה' קשרים עכ"ל. והרא"ש כתב וז"ל והאידנא נהגו לעשות ד' אוירים שבין ה' קשרים שוים כל אחד רוחב אצבע גודל עם הקשר והוא נוי הציצית ומתקיים הגדיל יפה וחולקין ח' חוטים ד' לכאן וד' לכאן ועושין הקשר עכ"ל. ונ"ל דמשום דלמנהג ר"ת שהאויר שבין הקשרים אינו שוה אינו נוי הציצית וגם הגדיל שבין קשר שני לשלישי אינו עשוי להתקיים כל כך לפי שהוא מרובה קאמר הרא"ש דמנהג זה עדיף ממנהג ר"ת מפני שבמנהג זה הוי נוי הציצית ועשוי להתקיים ומנהג זה כתוב ג"כ בסמ"ג וגם רבינו ירוחם כתבו וסיים ביה ובאויר שבין קשר לקשר עושים כריכות קטנות כעין חוליות כל א' לפי מנהגו ואני קבלתי לעשות י"ג כנגד י"ג מדות של רחמים עכ"ל. ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות ובשני תשעה ובשלישי י"א וברביעי י"ג שעולים כל הכריכות מ' כמנין ה' אחד שעולה ל"ט ועם השם עולה מ' ונ"ל שטעמם לפי שהם סוברים דהא דתניא לא יפחות משבע ולא יוסיף על י"ג אכריכות שבין קשר לקשר קאי כפירוש אחרון שכתבו התוספות וכתבו נ"י ומש"ה מתחילין בז' דהפוחת לא יפחות משבע ועולים והולכים משום דמעלין בקודש וגומרים בי"ג שהיא תכלית העלייה שאין מוסיפים עליהם: כתב רבינו הגדול מהר"י ז"ל ור"ם כתב בתשובה דקשרים לא מעכבי אלא לכתחלה אבל בדיעבד שאין לו פנאי כגון בע"ש עם חשכה וכיוצא בה לא מעכבין ואם היה לו פנאי אינו רשאי לפחות ואם פוחת עובר על דעת חכמים עכ"ל:

ומשמע מלשון הספרי דטוי ושזור – דין אחד להם. ואם כן כשם שבטווי צריך לשמן כמו שיתבאר, ואם לאו פסול – כמו כן בשזור. ויש מהפוסקים שכתבו כן (נימוקי יוסף ומגן אברהם סעיף קטן ג). אבל הרמב"ם לא הצריך שזור כלל בציצית. וזה לשונו בפרק ראשון דין י: אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת, אם רצה לעשות שזורין – עושה. ואפילו היה החוט כפול משמונה חוטין, ושזור עד שנעשה פתיל אחד – אינו נחשב אלא חוט אחד. עד כאן לשונו. ונראה לי מלשונו שמפרש הספרי שמתיר גם שזורין. כלומר: דלא נימא הרי יש הרבה חוטין יותר מכשיעור, דאינו כן, דכולן חוט אחד נחשבים. ואף על גב דבעירובין (צו ב) משמע להדיא דחוטי ציצית הם שזורין, עיין שם – וודאי כן הוא, שהיו עושין כן מפני ההידור אבל לא מפני החובה (עיין בית יוסף). ונראה לי ראיה לדבריו מיומא (עב א), שדרש: וקצץ פתילים, פתיל פתילים – הרי כאן ארבע. כלומר: "פתיל" – אחת, "פתילים" – תרי, וקצץ אותן – הרי ארבע. אלמא דפתיל הוא רק אחת ולא שזורה, דלענין זה אמרינן שם, עיין שם. (והראב"ד השיג עליו. ותשובתו לחכמי לוני"ל שהביא הכסף משנה אינה מספקת כלל, ולכן דחו דבריו. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר. ודייק ותמצא קל.) ורוב הפוסקים חולקים עליו, וסבירא להו דשזורים הוא לעיכובא. אמנם לענין "לשמה" משמע גם מלשון הטור דרק טויה מעכבת לשמן ולא שזירה, שכתב: ויהיו טווין לשם ציצית. אבל אם לא היו טווין לשמן – פסולים. וצריך שיהיו שזורין. עד כאן לשונו. ומשמע להדיא דבשזירה אין מעכב "לשמה". ויותר נראה דהא השזירה היא אחר הטווייה, וכיון שטווה כל חוט לשמה – ממילא דהשזירה הוי כ"לשמה", דעל דעת הראשונה הוא עושה. ויש מהאחרונים המקילים בדיעבד גם בלא שזירה כלל (פרי מגדים בשם נ"ץ, ואליה רבה ושערי תשובה סעיף קטן ב). וצריך עיון, כיון דרוב הפוסקים חולקים בזה. אמנם זהו וודאי לענין כשלא שזרן לשמן, יש לסמוך בוודאי מטעמא דכתיבנא. כבר נתבאר דצריכין שזירה. ולכן אם נתפרקו החוטין משזירתן, אם היו מתחילה שזורים רק כל חוט משני חוטין דקים, ונתפרקו כל השמונה חוטין ונעשו ששה עשר – פסולים שהרי בטלה השזירה, אם לא שנסמוך על הרמב"ם שאין שזירה מעכב. ואם נשתייר מהם כדי עניבה בשיזור – פשיטא דכשרים הם. ואף על גב דבסימן י"ב יתבאר בנפסקו כולן דיש אומרים דלא מהני כדי עניבה, אך בזה יש לצרף דעת הרמב"ם שאינו מעכב (מגן אברהם סעיף קטן ד). וכן אם רק חוט אחת נתפרק משזירתו – לית לן בה. וכן אם היו שזורים משלוש או מארבע חוטין דקים או יותר, ונתפרקו מעט – גם כן אין חשש, דהא מכל מקום בשתים ישארו משוזרים. ואין בזה חשש "בל תוסיף" שמוסיף על שמונה חוטין, שהרי לא עשה זה בכוונה, וגם עתה אינו מכוין בזה כלל. וראיתי מי שכתב דאם חוזר ושוזרן – הוי "תעשה ולא מן העשוי" ופסולים (משנה ברורה). ואני אומר דלענין זה וודאי יש לסמוך על הרמב"ם שלא נפסלו כלל בזה. וכתב רבינו הרמ"א דלכתחילה טוב לקשור החוטין למטה. עד כאן לשונו. כלומר: ובזה לא יתפרקו משזירתן. ואין זה מוסיף על הקשרים, שהרי מוכח שאין כוונתו משום קשר אלא כדי שלא יתפרקו. ועיין בסעיף י"ח. מצות ציצית היא ליקח ארבע חוטים ארוכים ולתוחבם בכנף הטלית. וכשיוציאם מהנקב שבכנף יהיו שמונה חוטין, ויקשרם בשני קשרים למעלה אצל הכנף. ואחר כך יכרוך חוט אחד מהשמונה חוטין, שעושה אותה ארוכה יותר מכולם, וכורך אותה על השבע הנשארים במקצת החוט. וזהו הנקרא "גדיל", כלומר: שגודלם ביחד. ושארי החוטים מגדיל ולמטה נקראים "פתיל", דפתיל הוא כשכל חוט הוא בפני עצמו, כמו שתרגם אונקלס על "פתיל תכלת": "חוטא דתכלתא". וכמה הוא גדיל וכמה פתיל יתבאר לפנינו. וכן הוא עושה בכל כנף וכנף מהארבע כנפות. ובעת שהיה תכלת היו שני חוטי לבן, או מצמר או מפשתן, ושני חוטי תכלת. ולהרמב"ם שלוש חוטי לבן ואחת תכלת, והיה כורך בה. ועכשיו שאין לנו תכלת – כל הארבע חוטים הם לבן. וזהו עיקרו של ציצית. וכל זה מפורש בתורה, דכתיב: "גדילים תעשה לך, על ארבע…", "גדיל" – שנים, "גדילים" – ארבע. עשה גדיל ופתלהו מתוכו (יבמות ה ב), דפחות משנים אי אפשר להקרא "גדיל", דאין חיבור בפחות משנים. וכתיב: "גדילים" – הרי כאן ארבע חוטין. וכתיב: "על ארבע כנפות כסותך" – הרי בכל כנף ארבע חוטין. וכשכופלן – הרי זה שמונה. ואמרה תורה: עשה גדיל ופתלהו מתוכו, שיהיו תלוין פתילין כלומר חוטין. שלא יעשה כולו גדיל, אלא קצת גדיל וקצת ענף (רש"י). והיינו פתיל שבפרשה ציצית. ומזה מבואר שמקצת החוטין יהיה גדיל ומקצתו פתיל. ומדין התורה אין עיכוב כמה יהיה גדיל וכמה פתיל. וכך אמרו חכמינו ז"ל במנחות (לט א): אם כרך רובה – כשרה. ולהיפך אפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת – כשרה. אך נוי הציצית שיהא שליש גדיל ושני שלישי ענף. (והגמרא אמרה: נוי תכלת, עיין שם. ועכשיו נוי לבן כמובן.) וכמה הוא אורך החוטין כשהן כפולין? אמרו חכמינו ז"ל במנחות (מא ב): ארבע אצבעות בגודל. כלומר: ארבע גודלין. וברוחב: מקום של האגודל. ורש"י פירש דאענף המשולשל קאי, והיינו על הפתיל. וכיון דהגדיל הוא שליש – צריך להיות הגדיל שני גודלין, ובכולל ששה גודלין. והרמב"ם בפרק ראשון ביאר דאכולל קאי, דהגדיל והענף ביחד רק ארבע גודלין, ומזה שתי שלישיות ענף ושליש גדיל. אבל רבינו תם פירש דאגדיל קאי, שיהא ארבע גודלין והענף שמונה, ובכולל שתים עשרה גודלין. ואל פירושו הסכימו הרבה מהפוסקים, וכן המנהג. ודע דכל שיעור זה הוא לבד מהחלק המונח על הכנף, אלא למטה מהכנף צריך שיעור זה. ומותר להיות ארוך יותר משיעור זה. ואין בזה מצוה, ומותר לקצוץ העודף אף לאחר שנעשו הציצית, דאין בזה משום "תעשה ולא מן העשוי" כיון שאין פסול בזה. וכך אמרו חכמינו ז"ל שם: אין להם שיעור למעלה. אבל יש להם שיעור למטה, והוא השיעור שנתבאר. (ומה שאומר שם: אין ציצית אלא משהו – צריך עיון קצת. דאף על גב שכתבו התוספות בשבת סג ב דיבור המתחיל "אריג" דגם משהו יש לו שיעור קצת, עיין שם – מכל מקום איך שייך לומר משהו על אורך הרבה גודלין? ורש"י פירש דאגרדומי קאי, וצריך עיון – הא גם לזה יש שיעור כדי עניבה. ועוד: דאם כן למה להגמרא לתרץ תירוץ אחר? והאגודל משערין בשל אדם בינוני. ודייק ותמצא קל.) (וזהו כאורך שתי שעורים.) השמונה חוטין יחלק בידו ארבעה מצד זה וארבעה מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה. ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה חוטין קצת כריכות, וקושר שני פעמים זה על גב זה. וחוזר וכורך וקושר עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם, והאוירים מלאים כריכות. ומדינא אין שיעור להכריכות והקשרים. אפילו כרך רוב החוטין, או לא כרך רק חוליא אחת – כשרה. ורק כשכרכה כולה – פסולה, דליכא פתיל. אך לנוי והידור המצוה יהיה שליש גדיל ושני שלישיות פתיל, והיינו הגדיל ארבע גודלין והפתיל שמונה גודלין, וכדעת רבינו תם שנתבאר בסעיף י"א. והמנהג לכרוך בחוליא ראשונה שבע כריכות שלמים, ובשניה שמונה, ובשלישית אחת עשרה, וברביעית שלוש עשרה, כמנין "ה' אחד". ונכון שבין קשר לקשר יהיה רוחב אגודל, ושכל החוליות יהיה בשוה. ולכן בחוליא ראשונה ירחיקם מעט, וברביעית יקרבם הרבה כדי להשוותן. וכבר נתבאר שיש שקושרין כל חוט בסופו, למען לא יתפרק השיזור. ואין זה כמוסיף על הקשרים. ויש שמקפידים משום מוסיף ואין עושים זה (לבוש ומגן אברהם סעיף קטן כ"ג). וכן אנו נוהגים, כי שלנו שזורים יפה ואינם מתפרקים.

(סה) לכריכות - ר"ל למנין הכריכות וגם מנין החוליות והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר כי הה' קשרים רמז שעי"ז יזכור הה' חומשי תורה וכפילת הקשרים החמשה שעולה י' רמז לעשרה ספירותיו של הקב"ה כדאיתא לקמן בסימן כ"ד וטעם החוליות עיין בב"י: (סו) רק שיהיו וכו' - ומה דאיתא בסי"ג שאם כרך אפי' חוליא אחד אבאר את שורש הדבר כי קבלו חז"ל דבעינן בציצית גדיל והיינו שיהיה מוכרך כמש"כ גדילים תעשה לך וגם יהיה בו חוטין נפרדים כדכתיב ציצית כמו בציצת ראשי אך מן התורה אין שיעור לאורך הגדיל אלא אפי' אם לא כרך רק ג' כריכות ועשה ע"ג קשר למעלה דגם זה הוא הלכה למשה מסיני מתקיים בזה שם גדיל ובזה כבר נגמר המצוה מדאורייתא וזהו טעם דברי השו"ע שם וע"ז יש לסמוך בע"ש עם חשיכה כשאין לו פנאי לעשות כתיקונו ומותר לצאת בו בשבת ולברך (ויותר טוב שיעשה אז גם הקשר הראשון שקודם החוליא כמו שאנו נוהגין כדי לצאת גם דעת מקצת הפוסקים שסוברים דע"ז הקשר כיוונו חז"ל דהוא דאורייתא) וכל זה מדאורייתא אבל מדרבנן צריך לעשות שליש גדיל וב' שלישים פתיל וכיון שאורך החוטין הוא י"ב גודלין כנ"ל בסעיף ד' יעשה ד' גודלין גדיל שהם הכריכות וישאיר ח' גודלין חוטין נפרדים שכך הוא נוי הציצית וע"כ אם עשה חוליא אחת בע"ש עם חשיכה צריך להשלים תיכף אחר השבת דאל"ה הוא עובר על דברי חכמים ויש שנכשלין בזה: (ע) ובשני ט' - ובכוונות כתוב בשני ח' וכן הסכימו האחרונים דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א ובצירוף הוא שם של הוי"ה ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד. ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון יו"ד כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם הוי"ה [מ"א] ועיין בלבוש ובא"ר עוד בענין הכריכות:

For the windings - Meaning, for the number of windings. And also [regarding] the number of sets of windings (ie. the sections between the knots) and knots, [having more than what the Mechaber described] does not prevent [one from fulfilling the mitzvah] according to halacha, except that it's the best way to do the mitzvah, because the five knots are a hint that through it one will remember the five books of the Torah; and the doubling of the five knots which adds up to ten is a hint to the ten sefirot of the Holy One Blessed Be He, as is seen below in Siman 24. And [regarding] the reason for the sets of windings, see in Beit Yosef. As long as etc. - And [regarding] what is written in se'if 13 - that if you wound even one section - I will explain the root of the matter: Because Chazal agreed that ציצית require a גדיל/tassel, which means that it's a requirement, like it says in the verse "you shall make for yourself גדילים (tassels)", and also it needs to have individual strings, like it says [in the verse] "by the hairs of my head" (Ezekiel 8:3). However, on a Torah level, there is no measurement regarding the length of the tassel, rather even if one only wound three windings and tied a knot above that, that too is a law to Moshe from on Sinai [that] one fulfills with it the name "גדיל/tassel". And with that [alone] one already completes the mitzvah on a Torah level. And this the reason of the words (ie. opinion) of the Shulchan Aruch there. And on this one may rely on Erev Shabbos before nightfall when he doesn't have enough time to make [his ציצית] properly (ie. with the full number of knots and winded sections) and [so] it's permitted to go out [while wearing it] on Shabbos and to make the blessing on it. (And [it would be] even better if he also makes the first knot that's before the first set of windings like we are accustomed to do, in order to fulfill [the mitvah] also in accordance with some of the rabbinic authorities who hold that it's regarding that [first] knot that Chazal were referring to which is on a Torah level). And all of this is on a Torah level, but on a Rabbinic level, one must make a third [of the total length of the ציצית] - the גדיל/tassel, and two thirds - the פתיל/loose spun threads. And since the length of the strings is twelve thumb-widths, as we mentioned above in se'if 4, one should make four thumb-widths - as the גדיל/tassel, which are the windings, and leave over eight thumb-widths of separate strings, for that is the beauty of the ציצית. And therefore, if one made [only] one set of windings on Erev Shabbos before nightfall, he must complete it immediately after Shabbos. Because if not, he is transgressing on the words of the Rabbis. And there are those who stumble regarding this. And in the second [section], nine - And in the Kavanos [of the Ari"zal] it's written that in the second section, eight. And this is the consensus of the later rabbinic authorities, that seven and eight is [alluding to] the Name of י"ה (whose numerical value is 15 = 7+8). And afterwards [in the third section] eleven, and together [with the 15 it alludes to] the Name of הוי"ה (15+11=26. And afterwards [in the fourth section] thirteen, which is the numerical value of [the word] אחד/One. And [altogether] this is ה' אחד (Hashem is One). And the ציצית of R. Shlomo Molcho, the first section had ten windings and afterwards five etc., like the Name הוי"ה [Magen Avraham]. And see further in Levush and Eliya Rabba regarding the windings.

קשר א'. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאוריית' ואם כן הוי תעשה וכו' דלא כע"ת דפשוט דכריכה בלא קשר לא מהני עמ"ש ס"ק י"ג, וכב"י בשם מהרי"א דאם אין לו פנאי כגון בע"ש עם חשיכה די בחוליא וקשר א' עמ"ש סי' שי"ז [חוליא היינו החלק מהציצית שבין קשר לקשר]: אין שיעור. אפי' כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה [רמב"ם] ואם כרך כולה פסולה [ב"י]: ארבעה גודלי'. עם הקשרים [הרא"ש] ובר"מ פ' פנחס ע' תי"ט כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל, כ' הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית ואם כן באויר ראשון יעשו הכריכות רחוקים זה מזה ואחר כך בכל אויר יותר מקורב עסי' ל"ב סי"ד:

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטין וכו' אע"ג דמ"ש ויהיו טווין לשם ציצית וכו' עד ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב הז' כל זה נוהג אף בזמן שאין תכלת כך היא דרכו של רבינו להכניס דינים פרטיים על עיקר הדין ואח"כ שב לעיקר הדין שהתחיל בו וכך הוא פירוש דבריו בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין וכו' וגם צריך לדקדק בכריכה וכו' ועתה שאין לנו תכלת וכו' וכן פירש ב"י: ויהיו טווין לשם ציצית בפרק התכלת: וכתב ב"י דמ"ש הרמב"ם דאם עשה ישראל ציצית בלא כוונה כשירה לאו בטוייה קאמר דהא בעינן שתהא לשמה אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר ועוד מדאמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה עו"ג פסולה ואי איתא מאי איריא עשאה עו"ג אפילו עשאה ישראל שלא לשמה אלא ודאי לא אימעוט אלא עו"ג אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר עכ"ד ויש לדחות ראיה זו לפי דעת הרמב"ם בעיבוד לשמה דעו"ג אפילו בישראל עומד על גביו לאו לשמה היא א"כ איצטריך עשאה עו"ג דאפי' ישראל עומד על גביו פסולה ואם נפרש דה"ק מאי איריא עשאה עו"ג דכיון דטעמא הוי דעו"ג לאו בני לשמה נינהו אפילו עשאה ישראל שלא לשמה פסולה ותו דכיון דרב קאמר מן הסיסין כשירה דלא בעינן טוייה לשמה א"כ הו"ל לאשמועינן דבעשייה בעינן לשמה האי דיוקא ליתא דאיכא למימר דלרב טווייה ועשייה שוין בדין וכיון דבטוייה קאמר רב דכשירה בשלא לשמה הוא הדין בעשייה והילכך לא איצטריך לאשמועינן אלא דבעו"ג פסולה אפי' בישראל עומד על גביו בין בטוויה בין בעשייה אבל לשמואל בין בטוייה בין בעשייה בעינן לשמה ולקמן בסי' י"ד הוסיף ב"י וכתב דאי איתא דשמואל פליג הו"ל לרב יהודה לומר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מאי איריא עו"ג אכילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי פסול וכו' ע"ש והא נמי לאו דיוקא היא דאיכא למימר דכי היכי דלרב טווייה ועשייה שוין לכשרות ה"ה לשמואל טווייה ועשייה שוין לפסול ולא אתא רב אלא לדרוש קרא דבני ישראל ועשו דבעו"ג אפי' ישראל עומד ע"ג פסול ושמואל נמי מודה לרב דאיצטריך קרא לעו"ג וישראל עומד ע"ג ולענין הלכה כתבתי בס"ס י"ד: וצריך שיהיו שזורין כ"כ הרא"ש בסוף הל' ציצית ונמשך רבינו אחריו דבטוייה שלא לשמה כתב דפסולין ובשזורין לא כתב דפסולין אלא דצריך שיהו שזורין. וברמב"ם מפורש באינן שזורין כשר. ונראה לפרש למאן דמצריך טווין ושזורין לשמן הוא מדמסמיך קרא גדילים תעשה לך לקרא דלא תלבש שעטנז דפירושו שוע טווי ונוז ואמר גדילים תעשה לך מהם דהיינו שיעשה הציצית טווי ונוז שפירושו שזור אבל שוע דהיינו ניפוץ אינה עשיית ציצית כי לא באה אלא להסיר הפסולת מן הצמר מיהו במרדכי כתב בשם מהר"ם להחמיר לנפץ לשמה ומביאו ב"י והשיג עליו ואינה השגה:

כבר אמרנו בתוך דברינו דמן התורה סגי בכל שהוא, רוצה לומר דמן התורה אינו חייב בגדיל בתחלה, רק כריכה אפילו חוליא אחת ואחר כך קשר אחד, דקשר אחד הוא דאורייתא, ואחר כך גם הענף הנפרד למטה בכל שהוא (ועיין לעיל סימן יא סעיף יד). לפיכך נחלקו רש"י ור"י בשיעור עניבה שאמרו חז"ל שצריך להשתייר; לרש"י בעינן מדרבנן כדי עניבה מן הענף חוץ מן הגדיל, ולר"י אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר כדי עניבה אלא מן הגדיל כשר, דסבירא ליה כיון שנשאר כאן שעורא דאורייתא, דבפחות מזה השיעור יכולין לעשות כריכה וקשר וענף, לפיכך בכדי עניבה אפילו מן הגדיל סגי אפילו מדרבנן. ומנהג העולם כרש"י;

ציצית של פשתים או של צמר ורחלים פוטרים בכל מיני בגדים חוץ משל פשתים לצמר או של צמר לפשתים בזמן הזה דליכא תכלת מפני שהם כלאים: הגה ויש אומרים שלא לעשות ציצית של פשתים כלל אפי' בשאר מינים והכי נהוג [סמ"ק סימן ל"א]:

ג) שם יתעטף בציצית ויברך וכו' משמע שאין מברך קודם עטיפה אלא בשעת עטיפה קודם שמתעטף יפה כמו בתפילין, א"ר ס"ק ב' וכתב שכן משמע בת' בית יעקב סי' פ"ח עי"ש, ובס' י"א בהגה"ט כתב דלאחר ששם הטלית עליו אלא שלא שם הציצית בידו אלא השליכו לאחריו יכול לברך עי"ש, אמנם הג' חיד"א במחב"ר אות א' כתב בשם שאגת אריה סי' ל"ב דראוי לברך קודם העטוף בשעה שאוחז הטלית בידו ורוצה להתעטף דהו"ל עובר לעשייתן וכתב שכן המנהג ודלא כת' בית יעקב. וכ"כ בס' ק"ג סי' ב' אות ה', וכ"כ המאמ"ר אות ו', וכ"כ עיקרי הד"ט סי' ב' אות ל"ד בשם שאגת אריה וכתב שגם הרב תפלה לדוד בדף ה' ע"ב ס"ל הכי ודלא כהב"י, וכ"כ הזכ"ל הל' ברכות אות ט', וכ"כ הבי"ע אות כ"א בשם השאגת אריה והמחב"ר וכתב שכ"כ הרוקח ריש סי' שס"א וכ"כ הכר"ש בשם שאגת אריה, קי' ש"ע סי' ט' אות ח' וכ"כ חיי עולם על הש"ע סעי' א' שכן משמע מדברי המג"א עי"ש וכן הפרמ"ג בא"א אות ב' כתב שכן משמע מדברי המ"א, וכ"כ הפני יצחק נר"ו מערכת ט' אות קי"ח, וכן הסכים היפה ללב נר"ו בח"א אות ג' ויעו"ש שהביא כמה אחרונים עוד שכ"כ, ועיין להרב ש"צ שהאריך בזה וכתב בדף ל"ב ע"א יש דרך ישר לפני איש לצאת גם לדעת הט"ז והב"י ז"ל אף שיברך מקודם בעודו הטלית בידו והוא שתכף לברכה ילבשנו הטלית כלו דרך אחוריו על ראשו ועל גופו בבת אחת דהשתא הוי עובר לעשייתן ממש בלי שום פיקפוק כלל ואחר שלבש בדרך זה יעלה הכנפות על צוארו ויתעטף כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד"א וכו' וסיים וכן ראיתי לאנשי מעשה מיקרי ירושלם תובב"א נוהגים כן עכ"ל, מיהו הרה"ג בן א"ח נר"ו בת' שנה א' פ' בראשית אות ה' כתב וז"ל אחר סיום הברכה תעטף בו ראשך בלבד ולא כאותם המתחכמים לעטף בו כל גופם מתחלה דאין לנו אלא דברי האר"י ז"ל עכ"ל, אמנם חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים ע"פ דברי האר"י ז"ל נוהגים כמ"ש הש"ץ משום דאין דבר זה מפורש בהדיא בדברי האר"י ז"ל כיעו"ש בשער הכוו' דרושי הציצית ואני עבדא עשיתי סמך לדבריהם בתשו' באר מים חיים יעו"ש: ז) [סעיף ב'] סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתעטפים בכסיתן וכו' כ"כ רבינו הטור בשם בעל העטור ז"ל ודלא כמ"ש הגאונים דבעינן כעטיפת הישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. וטעם הגאונים כתב ב"י מדברכינן להתעטף בציצית אבל בעל העטור ס"ל דלהתעטף לשון כסוי הוא עי"ש, ומ"מ כדי לקיים מצית ציצית מן המובחר נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה ויעמוד כדי הלוך ד"א וכמ"ש בסעי' שאח"ז ובזה יוצא אף לסברת הגאונים דעקר הקפידה היא בשעת לבישה דהא אי בעי היה מסירה אח"כ. מג"א סע"ק ה' בשם תה"ד. וכ"כ ר"ז אות ו' קצור ש"ע שם, וז"ל ש' הכוו' בדרושי ציצית פ"א הצריכו להגאו' להתעטף עטיפת ישמעאלים ומחזירים ב' הציציות שבצד ימין אל צד שמאל באופן שיתחברו שם בצד השמאל מאחוריו כל הד' ציציות ויהיו תלוים מאחוריו בצד שמאל וכו' גם רבינו סעדיה ז"ל כתב בפי' שחבר בל' ערבי בפ' בא ענין עטיפה זו וטוב ונכון לעשות כך ולפחות ישאר מעוטף כך כדי שיעור הליכת ד"א בעת שמתעטף בציצית ואח"כ יסיר העיטוף מעל צוארו וכך היה מנהגו של מורי ז"ל עכ"ל וכ"כ סו"ב אות ו' בשם כתבי האר"י ז"ל, י"א בהגה"ט. מחב"ר אות ד' סי' בי"ע אות כה' ש"צ דל"ב, והגם דבשער הכוו' פ"ב כתב דכשמתעטף האדם בטלית צריך שיאחז בצד הימיני של הטלית בב' הציציות שבו וישליכם לצד שמאל סביב גרונו טל הכתף השמאלי לאחור וב' הציציות האחרות השמאליים ישארו תלויים דרך פניו של אדם ולא באחור עי"ש. וכ"כ מצ"ש דף כ"ד ובס' חס"ל וכ"כ בס' מדרש תלפיות דף ק"ע ע"ג ובס' עמודי שמים להיעב"ץ דנ"ט ע"ב הביאם יפה ללב נר"ו ח"א אות ד' כבר הקשא קושיא זו האמל"י בקו' שפת אמת סי' מ"ה וכתב וז"ל דהא והא איתא וסדר העטוף צריך שיהיה באופן זה דתחלה ישליך הב' ימינים על צד שמאל ולהשאיר הב' שמאלים בצד פניו ולכוין לתת החו"ג לרחל והחו"ב ליעקב ואחר הכוונה זו ישליך גם הב' שמאלים על צד שמאל באופן שיתחברו שם כל הד' כס' ר' סעדיה ז"ל והוא לבטל כח היצר הרע וכ"כ המחב"ר או' ד' עכ"ל עי"ש, והביא דבריו בן א"ח נר"ו באות הנז' וכתכ וכן מפורש להדיא בסי' רבינו הרש"ש ז"ל. וכתב בן א"ח שם ואף שאין אנחנו מכוונים בכוונות אלו מ"מ לאחר שהשליך ב' הימניים לצד שמאל לאחוריו ישהה כדי הלוך ד"א ואח"ך ישליך ב' השמאלים ג"כ לאחריו לצד שמאל וישהה ג"כ כדי היליך ד"א ואז ישלשל הטלית הכרוך בצוארו על כל גופו כדי לקיים ההוראה של מעשה זו עי"ש. ובזה יוצא אליבא דכ"ע אף לדברי שלא הביאו רק מ"ש בשער הכוו' פ"ב דכיון ששהה כדי שיעיר הילוך ד"א קודם שהשליך ב' השמאליים לאחריו תו ליכא מידי. ומנהג בית אל יכב"ץ לאחר שמשליכים ב' ציציות השמאלים ג"כ לאחיריהם לצד שמאל מכים בד' ציציות ב"פ כנגד העורף לצד שמאל כנגד ב' הכאות הנזכרים בשער הכוו' דרוש ב' של הציצית ובסי' של הרש"ש ז"ל: ט) וכן אותם שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד ואין מקפידים לכסות את הגוף צריך למחות בידם דעיקר העיטוף הוא בגוף לכ"ע ולא נחלקו אלא אם צריך גם כן לכסות את הראש אבל כסוי הראש בלבד לכ"ע לא נקרא כסוי כלל. ר"ז אות ח' וכ"כ סי' בי"ע אות כ"ז ועיין להג' חיד"א במחב"ר אות ה' שאחר שהביא דברי הדב"ש כתב וז"ל ויש עוד מנהגים בזה נהרא נהרא ופשטיה ולכל הדברות ולכל האמירות בעת שיברך נכון להתעטף כדי הילוך ד"א כעטי' הישמעאלים וכמ"ש האר"י ז"ל ואח"כ ינהוג כמנהגו עכ"ל. וכ"כ בספרו קש"ג סי' ב' אות ח' וכ"כ הש"צ שם. סי' בי"ע אות כ"ו. ולענין הלכה כדי לצאת מחשש ס"ב לאחר ברכה יתעטף כעטי' הישמעאלים כמ"ש לעיל ואח"כ ישלשל הטלית על גופו וישאר כך מכוסה בטלית ראשו וגופו בבת אחת כדי הלוך ארבעה אמות ואח"כ ינהוג כמנהגו: יד) שם וטוב להניח אותו על ראשו. עמ"ש הש"ץ דל"ב ע"ג בפי' דברי מר"ן ז"ל אלו כי טוב פתר שכ"מ ממ"ש מר"ן ז"ל ולהתעטף בו כי זה ר"ל ויפשילנו לאחריו שיהיה בכסוי הגוף נמי ויעמוד כך מעוטף וכו' כמ"ש משם התה"ד ז"ל וכן כתב בהדיא הלבוש ז"ל. יפה ללב אות ח': יח) [סעיף ד'] מחזיר ב' ציציות לפניו וכו'. כתב מג"א סק"ו יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכ"מ סי' ש"א סעיף ל' ע"כ, וכ"כ ר"ז אות יו"ד. וברדב"ז ח"א סי' תקע"א כתב הנוהגים להתעטף בטלית כעטיפת אבלים ואח"כ משליכים ב' ציציות לצד שמאל והם כולם בצד שמאל ב' לפניו וב' לאחריו אינו נכון ובפרט בשבת דמחזי כאבל אלא ישליך הב' כנפות אחד לפניו ואחד לאחריו מימין וכן בשמאל ועטיפה בצואר הוא בשעת ברכה עיין שם. שע"ת אות ד':

תשובה ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת וכתב בעל נמוקי יוסף וז"ל ורבי שמעון פוטר דהוה ליה כבגד שאין ראוי ללבישה והלכתא כותיה ע"כ. ולא סבירא לן האי פסקא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דהיכי סתם לה הריא"ף ז"ל אי איתא דהלכתא כרבי שמעון הוה ליה לפרושי דהלכתא כר' שמעון אע"ג דיחידאה הוא. ותו דמייתינן עלה עובדא רבה בר רב הונא איקלע לגבי רבא בר יצחק חזיא דהויא מכסי בטלית כפולה ורמי ליה חוטא דתכלתא אכפליה אפשיט קם חוטא על רישיה אמר ליה היינו כנף בתמיה וכו' משמע דלא הוה קשה ליה אלא משום דרמי חוטא דתכלתא בכפליה אבל אי הוי רמי ליה בכנפי הכסות לא הוי קשה ואי איתא הלכה כרבי שמעון בכל גוונא היתה פטורה וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפות כשהיא כפולה אלא א"כ תפרה כולה ואפילו מרוח אחת ע"כ משמע דלארבע קצותיה שלא במקום כפילה מטילין והיינו כת"ק דברייתא ואפשר שהוא ט"ס בלשון נמוקי יוסף:

ואם נקרע ונשתייר וכו' - ר"ל אם הקרע היה קודם ההטלה וא"כ מוכרח הוא לתופרו מקודם כדי שיהיה שיעור קשר אגודל בשעת הטלת הציצית ונצטרך לידע דיני התפירה וע"ז מסיים אם הוא של צמר וכו' משא"כ בשקדם הטלת ציצית לקרע אינו מצייר דיני התפירה דשם אינו מוכרח לתפור. והאי לשון ותפרו הוא לאו דוקא דהא עסיק עתה בדיני התפירה איך לעשות כדמסיים אח"כ לא יתפור לדעת רש"י ואפשר דה"ק אם הוא של צמר לא עבר שום איסור אפילו לדעת רש"י ואם הוא של שאר מינים עבר איסור לדעת רש"י ולא רצה לומר שהוא פסול משום דלא פסיקא ליה בזה כדמסיים אח"כ איכא לספוקי וכמו שכתב הגר"א ולא רצה לומר בזה גם כן איכא לספוקי משום דבאמת סובר לעיקר הדין כשיטת ר"ע וכמו שכתב בב"י לכך לא מסיים עיקר ספיקו רק על הדין שכתב אח"כ דשם הספק הוא גם כן לשיטת ר"ע וכמו שכתבתי במ"ב עי"ש:

בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לִפְחוֹת מִלִּכְרֹךְ שֶׁבַע חֻלְיוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לָרָקִיעַ. וְכֵן תִּקְּנוּ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר בְּסוֹף כָּל חֻלְיָא וְחֻלְיָא, שֶׁיְּהֵא הֶכֵּר בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת — אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְדַקְדֵּק בְּמִנְיַן הַחֻלְיוֹת וְלֹא בְּמִנְיַן הַקְּשָׁרִים שֶׁבֵּין הַחֻלְיוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת לַעֲשׂוֹת חֲמִשָּׁה קְשָׁרִים, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", וְכָל הַמִּצְוֹת הֵם תרי"ג, וְ"צִיצִית" בְּגִימַטְרִיָּא ת"ר וְח' חוּטִין וה' קְשָׁרִים עוֹלֶה תרי"ג: נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת אַרְבָּעָה אֲוִירִים בֵּין הַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים וְלִכְרֹךְ בְּכָל אֲוִיר קְצָת כְּרִיכוֹת, כֵּיצַד? לוֹקֵחַ אַרְבָּעָה חוּטִין מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַכָּנָף וְאַרְבָּעָה מִצַּד הַשֵּׁנִי וְקוֹשְׁרָם זֶה עַל [גַּבֵּי] זֶה שְׁנֵי פְּעָמִים, כִּי הָאֶחָד לֹא יִתְקַיֵּם וְאֵינוֹ חָשׁוּב קֶשֶׁר כְּלָל, וְאַחַר־כָּךְ יִכְרֹךְ בַּחוּט הָאָרֹךְ סְבִיב הַשִּׁבְעָה חוּטִין קְצָת כְּרִיכוֹת, וְחוֹזֵר וְקוֹשֵׁר שְׁנֵי פְּעָמִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְחוֹזֵר וְכוֹרֵךְ, וְכֵן יַעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּשְׁלִים חֲמִשָּׁה קְשָׁרִים כְּפוּלִים וְאַרְבָּעָה אֲוִירִים בֵּינְתַיִם מְלֵאִים כְּרִיכוֹת. וְאֵין שִׁעוּר לְמִנְיַן הַכְּרִיכוֹת שֶׁבְּכָל אֲוִיר, אֶלָּא יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה: נוֹהֲגִים לִכְרֹךְ בָּאֲוִיר הָרִאשׁוֹן שֶׁבַע כְּרִיכוֹת וּבַשֵּׁנִי שְׁמוֹנֶה וּבַשְּׁלִישִׁי אַחַת עֶשְׂרֵה וּבָרְבִיעִי שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה כְּרִיכוֹת, שֶׁעוֹלִים כֻּלָּם לְמִסְפָּר שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע, כְּמִנְיַן "הוי"ה אֶחָד". וּלְפִי שֶׁנּוֹי הוּא לַצִּיצִית שֶׁיִּהְיֶה אֹרֶךְ כָּל חֻלְיוֹת בְּשָׁוֶה, לָכֵן בָּאֲוִיר הָרִאשׁוֹן שֶׁהַכְּרִיכוֹת הֵם מוּעָטִים — יַרְחִיקֵם זוֹ מִזּוֹ, וּבָאֲוִיר הַשֵּׁנִי — יְקָרְבֵם זוֹ לְזוֹ מְעַט, וּבַשְּׁלִישִׁי — יְקָרְבֵם יוֹתֵר, וּבָרְבִיעִי — יוֹתֵר, עַד שֶׁיִּהְיֶה מִדָּה אַחַת לְכֻלָּם:

הַנֶּקֶב שֶׁמַּכְנִיס בּוֹ חוּטֵי הַצִּיצִית — צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק מִסּוֹף הַכָּנָף כְּאֹרֶךְ מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל עַד סוֹף הַצִּפֹּרֶן, דְּהַיְנוּ כָּל אֹרֶךְ פֶּרֶק רִאשׁוֹן מֵהַגוּדָל מֵאָדָם בֵּינוֹנִי, בְּרֶוַח וְלֹא בְּצִמְצוּם, עַד רֹחַב שָׁלֹשׁ גּוּדָלִין וְלֹא עַד בִּכְלָל, אֶלָּא פָּחוֹת מְעַט. וְהַרְחָקָה זוֹ לָצֵאת לְכָל הַדֵּעוֹת — צָרִיךְ לִהְיוֹת מִסּוֹף רֹחַב הַטַּלִּית שֶׁהוּא לְקוֹמַת הַמִּתְעַטֵּף, וְגַם מִסּוֹף אֹרֶךְ הַטַּלִּית, שֶׁהוּא לְרֹחַב הַמִּתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל שֶׁמִּתְעַטֵּף בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן צָרִיךְ לְהַרְחִיק בְּטַלִּית קָטָן בָּאֹרֶךְ וּבָרֹחַב. רַק שֶׁבְּטַלִּית גָּדוֹל יַעֲשֶׂה נֶקֶב אֶחָד לְבַד, וְיַכְנִיס בְּתוֹכוֹ הָאַרְבָּעָה חוּטִין וְיִכְפְּלֵם לִשְׁמוֹנָה, וְיִמְתָּחֵם לְאֹרֶךְ הַטַּלִּית שֶׁהוּא לְרֹחַב הַמִּתְעַטֵּף, וְיִקְשְׁרֵם שָׁם עַל צִדֵּי הַטַּלִּית לְמַעְלָה מִמְּלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל מִזָּוִית הַטַּלִּית שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי", וְלֹא בְּכַנְפֵי, אֶלָּא בְּגֹבַהּ הַכָּנָף לְמַעְלָה מִמְּלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל מֵהַזָּוִיּוֹת* וְלֹא דַּי בְּמַה שֶּׁהַנֶּקֶב שֶׁבּוֹ מַכְנִיס הַחוּטִין הוּא לְמַעְלָה מִקֶּשֶׁר גּוּדָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת", שֶׁיְּהֵא הַגָּדִיל נַעֲשֶׂה בְּגֹבַהּ הַכָּנָף, הַגָּהָה: וְגַם צָרִיךְ לִהְיוֹת הַצִּיצִית תּוֹלָה וּמְנַטֶּפֶת, פֵּרוּשׁ מַגַּעַת וּמַכָּה עַל קֶרֶן הַזָּוִיּוֹת, וּלְכָךְ לֹא יִקְשְׁרֶנָּה עַל שׁוּלֵי הַטַּלִּית לְמַטָּה, שֶׁהוּא אֹרֶךְ הַטַּלִּית, שֶׁנִּמְצֵאת תְּלוּיָה כְּלַפֵּי הַקַּרְקַע וְלֹא עַל הַקֶּרֶן בַּכְּנָפוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת, אֲבָל בַּכְּנָפוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן חִלּוּקִים כְּפִי הָעֲטִיפָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וּבְטַלִּית קָטָן, יֵשׁ לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי נְקָבִים, מְרֻחָקִים כִּמְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל בְּאֹרֶךְ וָרֹחַב, וְיַכְנִיס הָאַרְבָּעָה חוּטִין בְּנֶקֶב זֶה וְיוֹצִיאֵם בְּנֶקֶב זֶה וְיִכְפְּלֵם, וְיִקְשְׁרֵם וִיהַדְּקֵם סָמוּךְ לַבֶּגֶד מַמָּשׁ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַקֶּשֶׁר הָרִאשׁוֹן לְמַעְלָה מִקֶּשֶׁר גּוּדָל. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת הַצִּיצִית תְּלוּיוֹת עַל צַד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא צַד הַחִיצוֹן שֶׁל הַבֶּגֶד כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ, וְלֹא עַל צַד הַתַּחְתּוֹן הַפְּנִימִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם וגו' לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וגו'". וְאוֹתָם הַתּוֹחֲבִים אוֹתָם בַּכְּנָפוֹת — טוֹעִים הֵם.

תז ב"ה, ח' תשרי, תש"ט הוו"ח אי"א נו"מ וכו' מוהר"מ שי' זעליוואנסקי שלום וברכה! במענה על שאלתו הלכה למעשה מהו דין חוטי ציצית העשוים ע"י ישראל לשמה אבל ע"י מכונה (מאשין), הנה מחלוקת האחרונים היא בזה ורבו המתירים, אף שלא נעלם ממנו דעת הדברי חיים בשו"ת חאו"ח ח"ב ס"א וסייעת האוסרים. ושאלתי את פי כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א בנוגע למעשה בפועל. וא"ל אשר בשנות המלחמה הא' (תרע"ה-ח) בבוא הפליטים לפנים רוסיא, שלח כ"ק אדנ"ע שלוחים מיוחדים לפאבריק של גינזבורג ועשו שם חוטי ציצית במאשין, ומעשה רב. כמובן כהנ"ל הוא בנו