The Purpose and Practice of Tzitzit

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃

רבי נתן אומר אין כל מצוה ומצוה שאין מתן שכרה בצדה צא ולמד ממצות ציצית מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים מיתה נוטלת ד' מאות זהובים בשכרה שיגר לה שבע מאות זוזים וקבעה לו זמן כיון שהגיע זמנו בא וישב לו על פתח ביתה נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו האיש שקבעת לו זמן הרי הוא יושב על פתח הבית אמרה לה יכנס כיון שנכנס הציעה לו שבע מטות (אחת) [שש] של כסף ואחת של זהב והיא היתה בעליונה. ובין כל אחת ואחת (ספסלים) [סולם] של כסף ועליון של זהב. כיון שהגיע לאותו מעשה באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו נדמו לו כארבעה אנשים מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע אף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע אמרה לו נפה של רומי איני (מניחתך) [מניחך] עד שתאמר מה [מום] ראית בי אמר לה העבודה לא ראיתי בך מום שאיו כיופיך בכל העולם אלא מצוה (קלה) [אחת] צונו ה' אלהינו וכחוב בה אני ה' אלהיכם אני ה' אלהיכם ב' פעמים. אני ה' אלהיכם אני עתיד לשלם שכר. אני ה' אלהיכם עתיד ליפרע. אמרה לו העבודה איני מניחתך עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה עמדה ובזבזה את כל ממונה שליש למלכות שליש לעניים ושליש נטלה עמה [חוץ מאותן מצעות] ובאת ועמדה בבית מדרשו של (ר' חייא) [ר' מאיר] אמרה לו רבי גיירני אמר לה ושמא עיניך נתת באחד מן התלמידים הוציאה לו כתב שבידה אמר (לו) [לה] זכי במקחך אותן המצעות שהציעה (לך) [לו] באיסור (תציע לך) [הציעה לו] בהיתר זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא איני יודע כמה:

R. Nathan said: There is no mitzvah in the Torah whose reward is not "at its side." Go and learn this from the mitzvah of tzitzith. There was once a certain man who was particularly diligent in the mitzvah of tzitzith. Once, hearing of a ("famed") harlot in the cities of the sea, who took four hundred gold coins as her hire, he sent her that sum, and she set a time for him. When the appointed time came, he went there and sat at the door of her house. Her maid-servant went in and said to her: That man whom you appointed a time for is sitting at the door of the house. The harlot: Let him come in. When he came in, she spread seven beds for him, six of silver and one of gold, and she was on the uppermost. Between each one was a silver ladder, and the uppermost, of gold. When he came to the act, his four tzitzith came and struck him across his face. They seemed to him like four men. He immediately left off and sat upon the ground. She, too, left off and sat upon the ground. She said to him "'Gapa of Rome' (an idolatrous oath), I shall not let you go until you tell me what blemish you have seen in me!" He: I swear, I have seen no blemish in you. There is no beauty like yours in all the world, but there is one mitzvah (tzitzith) concerning which it is written two times (Bamidbar 15:41) "I am the L-rd your G-d." "I am the L-rd your G-d" — I am destined to reward; "I am the L-rd your G-d" — I am destined to punish. And now they appeared to me as four witnesses (testifying to the above). At this, she said: I swear that I will not let you go until you write for me your name, the name of your city, and the name of the place where you study Torah. He wrote for her his name, the name of his city, the name of his master, and the name of the place where he studied Torah — whereupon she arose and divided all of her wealth: a third to the authorities (for permission to convert), a third to the poor, and a third which she took with her, in addition to those spreads. When she came to R. Meir's house of study, she said to him: My master, convert me. R. Meir: Is it possible that you have "cast your eyes" upon one of my disciples! At this, she took out the note that she had with her, and he said to her: "Go and claim your purchase!" Those spreads which she had spread for him unlawfully, she now spread for him lawfully, This was her reward in this world. As to the world to come, I do not know how much.

וְרַבָּנַן, הַאי ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״, רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה (בּוֹ) [בָּהּ], וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ קְרִיַּת שְׁמַע, דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֹת ה׳״, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּיב אָדָם בְּמִצְוָה זוֹ נִתְחַיֵּיב בְּכׇל מִצְוֹת כּוּלָּן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ הִיא. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם... וַעֲשִׂיתֶם״ – רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, זְכִירָה מְבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיָּה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: כׇּל הַזָּרִיז בְּמִצְוָה זוֹ זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּתִיב הָכָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with this phrase: “That you may look upon it” (Numbers 15:39), from which Rabbi Shimon derives that a nighttime garment is exempt? The Gemara answers: They require it for that which is taught in a baraita: The verse: “That you may look upon it and remember” (Numbers 15:39), teaches that one should see this mitzva of ritual fringes and remember another mitzva that is contingent on it. And which mitzva is that? It is the mitzva of the recitation of Shema. As we learned in a mishna (Berakhot 9b): From when may one recite Shema in the morning? From when one can distinguish between the sky-blue strings and the white strings of his ritual fringes. It is taught in another baraita: The verse states: “That you may look upon it and remember all the commandments of the Lord” (Numbers 15:39). This indicates that once a person is obligated in this mitzva of ritual fringes, he is obligated in all of the mitzvot. The Gemara comments: And this is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that ritual fringes are a positive, time-bound mitzva, and women are exempt from it. Only men are obligated in all mitzvot, including positive, time-bound mitzvot, just as they are obligated in the mitzva of ritual fringes. And it is taught in another baraita: The verse states: “That you may look upon it and remember all the commandments of the Lord and do them.” This teaches that looking at the ritual fringes leads to remembering the mitzvot, and remembering them leads to doing them. And Rabbi Shimon bar Yoḥai says: Anyone who is diligent in this mitzva of ritual fringes merits receiving the Divine Presence. It is written here: “That you may look upon it [oto]” (Numbers 15:39), and it is written there: “You shall fear the Lord your God; and Him [oto] shall you serve” (Deuteronomy 6:13). Just as oto in that verse is referring to the Divine Presence, so too in this verse it is referring to the Divine Presence.

ולא תתורו אחרי לבבכם. כְּמוֹ "מִתּוּר הָאָרֶץ" (במדבר י"ג); הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם מְרַגְּלִים לַגּוּף, מְסַרְסְרִים לוֹ אֶת הָעֲבֵרוֹת, הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד וְהַגּוּף עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבֵרָה (תנחומא):

שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה נִגְלֶה בַּכָּתוּב, שֶׁהוּא לְמַעַן נִזְכֹּר כָּל מִצְוֹת הַשֵּׁם תָּמִיד, וְאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם יוֹתֵר טוֹב לְזִכָּרוֹן, כְּמוֹ נוֹשֵׂא חוֹתָם אֲדוֹנָיו קָבוּעַ בִּכְסוּתוֹ אֲשֶׁר יְכַסֶּה בָּהּ תָּמִיד, וְעֵינָיו וְלִבּוֹ עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בַּכָּתוּב (במדבר טו לט) וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא קורח יב) כִּי מִלַּת צִיצִית תִּרְמֹז לְתַרְיָ"ג מִצְוֹת עִם צֵרוּף שְׁמֹנָה חוּטִין שֶׁבַּצִּיצִית וַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִין שֶׁבּוֹ. וְעוֹד אוֹמֵר לִי לִבִּי, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֶמֶז וְזִכָּרוֹן, שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם וְנַפְשׁוֹ הַכֹּל לְהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, כִּי הַלָּבָן רֶמֶז לַגּוּף שֶׁהוּא מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּבְרֵאת מִן הַשֶּׁלֶג שֶׁהוּא לָבָן, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פ"ג) הָאָרֶץ מֵהֵיכָן נִבְרֵאת? מִשֶּׁלֶג שֶׁתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְחוּטִין רֶמֶז אֶל הַגּוּף, כְּעִנְיַן אָמְרָם כִּי תְּחִלַּת בְּרִיאַת הַגּוּף הוּא כְּעֵין חוּטִין, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת (נדה כה, ב) אָמַר רַב עַמְרָם תָּנָא שְׁנֵי יַרְכוֹתָיו כִּשְׁנֵי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית, שְׁנֵי זְרוֹעוֹתָיו כִּשְׁנֵי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית, וְהַתְּכֵלֶת אֲשֶׁר עֵינוֹ כְּעֵין הָרָקִיעַ יִרְמֹז לַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא מִן הָעֶלְיוֹנִים, וְלָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם (מנחות מז ב) מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לַיָּם, וְהַיָּם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְהָרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְאוֹמֵר (יחזקאל א כו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. וְתַחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד מָקוֹם שֶׁנַּפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים גְּנוּזוֹת שָׁם, וּמִפְּנֵי כֵן אָמְרוּ (מנחות לט א) שֶׁכּוֹרְכִין חוּט הַתְּכֵלֶת עַל הַלָּבָן, שֶׁהַנֶּפֶשׁ הִיא הָעֶלְיוֹנָה וְהַגּוּף תַּחְתּוֹן. וְאָמְרוּ שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ שֶׁבַע כְּרִיכוֹת אוֹ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לִרְמֹז הָרְקִיעִים וְהָאֲוִירִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שם) תַּנָּא הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחֹת מִשֶּׁבַע, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים, וְלֹא יוֹסִף עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים וְשִׁשָּׁה אֲוִירִים שֶׁבֵּינֵיהֶם.

The root of the commandment is revealed in the verse: It is in order that we always remember all of the commandments of God. And there is no better reminder in the world than carrying the seal of the Master on the clothes that one wears at all times, as a person is [always attentive] to his clothes. And this is what is stated in the verse (Numbers 15:39), “and you will recall all the commandments of the Lord.” And they, may their memory be blessed, said (Midrash Tanchuma, Korach 12) that the word “tsitsit” alludes to the six hundred and thirteen commandments (in the numerical equivalent of the letters) when combined with the eight strings of the fringes and their five knots. And my heart also tells me that there is a reminder and allusion here that the soul and body of man all belong to God, blessed be He. As the white portion corresponds to the body which is from the land, which was made from the snow, which is white, as we find in Pirkei D'Rabbi Eliezer 3, “From where is the land from? From the snow that is under the Holy Throne.” And the threads [also] allude to the body, as the matter that they said, that the initial formation of a body is like threads. [It is] as they, may their memory be blessed, said (Niddah 25b), “Rabbi Amram said, ‘The two thighs are like two strands of crimson, the two forearms are like two strands of crimson.’” The blue (tekhelet), the appearance of which is like the appearance of the sky, hints to the soul which is from the upper beings. And they hinted to this in their saying (Menachot 47b), “What [makes] tekhelet different than all other colors? Because tekhelet is like the sea, and the sea is like the sky, and the sky is like the Throne of Glory, as it is stated (Exodus 24:10), ‘And they saw the God of Israel, etc.’ and it states (Ezekiel 1:26), ‘The Throne appeared as sapphire stone’” — and the souls of the righteous are stored underneath the Throne. And because of this, they said (Menachot 39a) that we wrap the string of tekhelet around the white, as the soul is above and the body below. They said that we make seven or thirteen windings [around the white strings] to allude to the heavens and the divisions between them. And it is as they said (Menachot 39a), “It is taught, ‘One who wishes to do fewer should not do fewer than seven, nor should he add more than thirteen, corresponding to the seven heavens and the six air-spaces between them.’”

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מְחֻיָּב לִקְנוֹת לוֹ טַלִּית וּלְהִתְעַטֵּף בָּהּ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ צִיצִית אֵין רָאוּי לְאָדָם חָסִיד שֶׁיִּפְטֹר עַצְמוֹ מִמִּצְוָה זוֹ. אֶלָּא לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת עָטוּף בִּכְסוּת הַמְחֻיֶּבֶת בַּצִּיצִית כְּדֵי שֶׁיְּקַיֵּם מִצְוָה זוֹ. וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּיוֹתֵר. גְּנַאי גָּדוֹל הוּא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ וְהֵם אֵינָם עֲטוּפִים: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב שְׁקָלָהּ וְתָלָה בָּהּ כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לט) ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ׳‎״: סָלִיק הִלְכוֹת צִיצִית

Even though a person is not obligated to purchase a tallit and wrap himself in it so that he must attach tzitzit to it, it is not proper for a person to release himself from this commandment. Instead, he should always try to be wrapped in a garment which requires tzitzit so that he will fulfill this mitzvah. In particular, care should be taken regarding this matter during prayer. It is very shameful for a Torah scholar to pray without being wrapped [in a tallit]. A person should always be careful regarding the mitzvah of tzitzit, because the Torah considered it equal to all the mitzvot and considered them all as dependent on it, as [implied by Numbers 15:39]: "And you shall see them and remember all the mitzvot of God."

וְלַפָּרָשָׁה הַזֹּאת סָמַךְ אַחֲרֶיהָ עִנְיַן הַמְּקוֹשֵׁשׁ, כִּי הָיָה בַזְּמַן הַזֶּה אַחַר מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט. וְזֶה טַעַם וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כִּי בְּהִתְאַחֵר שָׁם הָעָם בַּגְּזֵרָה הַנִּזְכֶּרֶת הָיָה הַמְּאוֹרָע הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן (במדבר ט״ו:ל״ח) צִוָּה בְּמִצְוַת צִיצִית שֶׁיִּזְכְּרוּ בּוֹ הַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְלֹא יִשְׁכְּחוּ אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ זוּלָתָהּ מִן הַמִּצְווֹת. וְטַעַם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה שֶׁיִּהְיֶה בַּצִּיצִית לְכָל הַמִּצְווֹת כָּתַב רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ו:ל״ט) מִפְּנֵי הַמִּנְיָן שֶׁל צִיצִית בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנָה חוּטִין וְחָמֵשׁ קְשָׁרִים הֲרֵי תַּרְיַ״ג. וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, שֶׁהַצִּיצִת בַּתּוֹרָה חָסֵר יוֹ״ד, וְאֵין מִנְיָנָם אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים. וְעוֹד שֶׁהַחוּטִין לְדַעַת בֵּית הִלֵּל אֵינָם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה (מנחות מא), וְהַקְּשָׁרִים מִן הַתּוֹרָה אֵינָם אֶלָּא שְׁנַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שם לט): שְׁמַע מִנָּהּ קֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן דְּאוֹרַיְתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָאו דְּאוֹרַיְתָא, כִּלְאַיִם בְּצִיצִית דְּשָׁרָא רַחֲמָנָא לָמָּה לִי, הָא קַיְּמָא לָן הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת אֵינוֹ חִבּוּר. אֲבָל הַזִּכָּרוֹן הוּא בְּחוּט הַתְּכֵלֶת, שֶׁרוֹמֵז לַמִּדָּה הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל שֶׁהִיא בַכֹּל וְהִיא תַכְלִית הַכֹּל, וְלָכֵן אָמַר "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל" שֶׁהִיא "מִצְווֹת הַשֵּׁם". וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (שם מג): מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד וְכוּ', וְהַדִּמְיוֹן בַּשֵּׁם גַּם הַגָּוֶן תַּכְלִית הַמַּרְאוֹת, כִּי בְּרָחְקָם יֵרָאוּ כֻּלָּם כַּגָּוֶן הַהוּא, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא תְּכֵלֶת: וְאָמַר וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – לְהַזְהִיר מִמֶּנָּה שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָהּ. וְזֶה הוּא שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ספרי שלח קטו): ״אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״ - זוֹ הַמִּינוּת, ״אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים״ - זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁלֹּא יְהַרְהְרוּ מִן הַתְּכֵלֶת בְּמִינוּת אוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֲבָל יִהְיֶה לָכֶם הַכֹּל לְצִיצִית וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם. וְאָמְרוּ: ״וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ - זוֹ זְנוּת, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב: ״וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם ה'״ (ירמיהו כט כג), וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. וּבְמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה בַּפָּסוּק ״וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא״ (קהלת ה ח), וּמַאי נִיהוּ אֶרֶץ, דְּנֶחְצְבָה מִמֶּנּוּ שָׁמַיִם, וְהוּא כִּסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִיא אֶבֶן יְקָרָה, וְהִיא יַם הַחָכְמָה, וּכְנֶגְדָּהּ תְּכֵלֶת בְּטַלִּית צִיצִית, דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת וְכוּ':

He placed next to this section the subject of the man who gathered sticks [on the Sabbath day] because it happened at this time, after the incident of the spies — this in accordance with the plain meaning of Scripture. And this is the meaning of [the phrase], and while the children of Israel were in the wilderness, for it was because the people tarried there on account of the above-mentioned decree, that this event happened. Afterwards He commanded the precept of Tzitzith (Fringes) in order that they would remember through it all the commandments, and not forget the Sabbath [as did the man who gathered the sticks], or any of the other Commandments. Now the reason why Tzitzith have this [power of] reminding one of all the commandments is, as Rashi wrote, because the total numerical value of the letters of the [Scriptural] word tzitzith is six hundred, and together with the eighth threads and five knots, you have six hundred and thirteen [corresponding to taryag, the six hundred and thirteen commandments]. But I have not understood this, for the word tzitzith in the Torah is written without a [second] yod, so the total numerical value is only five hundred and ninety! Moreover, the number of threads [to be used for each of the Fringes] in the opinion of the school of Hillel is only three [which, when passed through the hole at the corner form six threads — not eight, as Rashi mentioned], and the knots by law of the Torah [need only] be two; as the Rabbis have said: “You must deduce from this that the upper knots in the Fringes are required by Scriptural law. For if you should think that they are not obligatory by Scriptural law, why then did the Torah have to state a [special] permission to use mingled stuff [of wool and linen] in Fringes! Do we not accept as the established law that if one joins two pieces together with only one stitch, it is not considered joined?” Rather, the remembrance [of the commandments] is through the blue thread, which alludes to the all-inclusive attribute, which is bakol and which is the aim of All. Therefore He said, that ye may look upon it, and remember ‘kol’ (all), which is the commandments of the Eternal. This is why the Rabbis said: “[Why was blue chosen rather than any other color?] Because blue resembles the sea, the sea resembles heaven, and heaven resembles the Throne of Glory, etc.” The likeness is in the name, as also in the shade of the color which is the termination of all colors [and which leads one from the blue in the Fringes to the blue of the sea etc., and finally to think of Him Who is on high], for in the distance all colors appear to be that shade. That is why it is called t’cheileth [which is also suggestive of the word tachlith (termination) since this is the end of all colors]. Scripture states, and that ye go not after your own heart, in order that one should take care concerning it and not err through it. It is for this reason that our Rabbis have interpreted: “After your own heart. This refers to scepticism. After which ye use to go astray. This refers to idolatry.” That is to say, through the t’cheileth he should not think [in his heart] of any scepticism or idolatry, but it shall all be unto you for ‘tzitzith’ — that ye may look upon it, and remember. The Rabbis have also said: “After your own eyes. This refers to immorality,” similar to that which is written, I am He that knoweth, and am witness, saith the Eternal. The student learned [in the mysteries of the Cabala] will understand. In the Midrash of Rabbi Nechunya the son of Hakanah it is stated with reference to the verse, and the profit of ‘eretz’ (earth) is ‘bakol’ (in all): “And what is the eretz? It is that from which the heavens were hewn, and it is the Throne of the Holy One, blessed be He, and it is ‘the precious stone,’ and ‘the sea of wisdom,’ and corresponding to it is the blue thread in a garment of Fringes, for Rabbi Meir has said: ‘Why was blue chosen? etc.’” [as quoted above].

ולפי שקרה זה למקושש ההוא מפני ששכח שהיה יום השבת או ששכח דין המקושש לכן בחמלת השם על עמו צוה במצות הציצית שהיא כדי שיזכרו את מצותיו ולא יעברו עליהם מפני שכחה ותגבורת התאוות. כי מפני שרוב בני אדם טבועים במצולות ים התאוות החמריו' גם בטרדת העסקים וצרכיהם חייבה החכמה האלהית את האדם לשום אות וסימן לזכר בבשרו אם יהיה ערום והוא ברית מילה וכן במלבושיו בכנף מעילו העליון שהוא תמיד לנגד עיניו והוא הציצית ועל ידיו העסקניות ובין ידיו התפילין של יד ושל ראש ועל פתח ביתו המזוזה ולדבר בהם תמיד בבקר ובערב כדי לזכור תמיד את בוראו וכמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ועל זה אמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות ה' והייתם קדושים. ואפשר שאמר והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם להגיד שראוי שיהיו מצויינים בלבושיהם כעבדי המלך או האדון שמביאים בלבושיהם סימן כדי שיוכרו שהם עבדיו ומשרתי שלוחי השם.

ומה שאנו עושין חמשה קשרים, לפי שאמרו שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה, שכל המצות שהן תרי"ג רמוזות במצות ציצית, ציצי"ת בגימטריא ת"ר, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הם י"ג, הרי תרי"ג. וזהו שכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'.

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית מִן הַתּוֹרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל קָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף חַיָּב בְּצִיצִית כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁרָצוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית מִתְעַטְּפִים בְּלֹא בְּרָכָה.

ומ"ט דתכלת אמר השומר שמא יאמרו השומרים הגן שלי הוא נתן להם סימן ואמר ראו הסימן למלך שהוא שלו והגן הזה ואלה הנתיבות הוא תקנם ואינם שלי והנה חותמו. משל למה הדבר דומה למלך ובתו שהיה להם עבדים בקשו לילך מרחוק פחדו מן אימת המלך נתן להם המלך סימנו פחדו מן הבת ונתנה להם סימן אמרו מעתה בשני סימנין אלו יי' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך (תהלים קכא ז). עוד שם ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנה שמים והיא כסאו של הקדוש ברוך הוא והיא אבן יקרה והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שתכלת דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. והנה לשון תכלת מלשון כ"ל רומז למדה הכוללת הכל והיא תכלית הכל וזהו וזכרתם את כל שהיא מצות יי' וזכרתם מלשון יי' זכרנו (תהלים קטו יב) וכ"ל היא מצות יי' ולא תתורו אחרי לבבכם שלא יקצצו בה כי היא נקראת לב וזהו אחרי לבבכם זו מינות אשר אתם זונים זו עבודה זרה הזהיר שלא יהרהרו בתכלת במינות או בעבודה זרה אבל יהיה לכם הכל לציצית וראיתם אותו וזכרתם.

וזכרתם כתיב זכירה בציצית לכן צוה לעשות ארבע ציצית בארבע כנפות בגדיו שכל מקום שיפנה יזכור. ובכל אחד חמשה קשרים כדי שיזכור לחמשה חומשי תורה. ויש בכל אחד שמונה חוטין שימנע מלעשות עבירה בשמונה איברים המרגילין את האדם לעבירה ואלו הן אזנים עינים פה חוטם ידים רגלים הערוה והלב ואם שמר עצמו מעבירה זוכה לעלות למעלה משמונה רקיעים דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ואם עבר בהן עבירה נידון בשמונה דינין בחיבוט הקבר ובשבע מדורות של גיהנם:

עָנָף שֶׁעוֹשִׂין עַל כְּנַף הַבֶּגֶד מִמִּין הַבֶּגֶד הוּא הַנִּקְרָא צִיצִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְצִיצִית שֶׁל רֹאשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח ג) ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי״. וְזֶה הֶעָנָף הוּא הַנִּקְרָא לָבָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין לְצָבְעוֹ. וְאֵין לְחוּטֵי הֶעָנָף מִנְיָן מִן הַתּוֹרָה:

ולמה נסמכה פרשת חילול שבת אצל ע"ז, ללמדך כשם שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה, כך כל המחלל שבת ככופר בכל התורה כולה וכן שקולה שבת ככל המצות, שנאמר ועל הר סיני ירדת (ודברת) [ודבר] עמהם [משמים וגו' ואת שבת קדשך הודעת להם] (נחמיה ט' י"ג). ולמה נסמכה פרשת ציצית למקושש לומר לך כל היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת:

הנהגת לבישת הציצית ושכרה ועונשה. ובו ו סעיפים: אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום כדי שיזכיר המצות בכל רגע וע"כ יש בו חמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה וארבע כנפים שבכל צד שיפנה יזכור ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהי' לבוש ציצית בשעת התפל':

[Various] Practices of Wearing ציצית and it's Rewards and Punishments. Containing 6 Se'ifim: If a person does not wear a garment with four corners then he is not obligated in [the מצוה of] ציצית. [However,] it is good and proper that a person should be cautious to wear a small טלית every day, in order that he should remember the מצות at every moment. Therefore, there are five knots [in each corner] which correspond to the five books of the Torah, and there are four corners, so that in whichever direction he faces, he will remember. It is proper to wear ציצית over his garments and at the very least, he should be careful to wear ציצית at the time of prayer.

(א) כדי שיזכור וכו' - דוגמא לדבר כאדם המזהיר לחבירו על ענין א' שקושר קשר באיזורו כדי שיזכרנו [טור]: (ה) על לבבך - והלב הוא בשמאל. ומצוה זו מציל האדם מן החטא דכתיב ולא תתורו וגו' למען תזכרו וגו' והייתם קדושים ואף דכל שאר המצות אין בהם זאת הסגולה להצילו מיצה"ר ציצית עדיף וכדאיתא בעובדא דמנחות (מ"ד ע"א) מעשה באדם אחד וכו': (ו) כשמברך - שנאמר וראיתם אותו וזכרתם ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה:

In order to remember etc. - An example of this is like a man that wants to warn/remind his friend about something, so he ties a knot around him so that he should remember (Tur). On your heart - For the heart is on the left [side]. And this מצוה saves a person from sin as it is written "And you shall not stray [after you heart] etc."... "in order that you shall remember etc."... "and you shall be holy". And [from the fact that] all the other מצות don't have this protective power to save a person from the evil inclination, [that's what makes] ציצית superior. And as is demonstrated in the story [mentioned in] מנחות (daf 44a) [that starts with the words] "מעשה באדם אחד" etc. While you say the blessing - As it says "And you shall see it and remember". Seeing leads to remembering and remembering leads to doing.

ועשו להם ציצית - כשהאדם עושה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה כולל כל האדם בקדושה, אך לא כל אדם יכול לעשות כולם, לכן נתן לנו מצוה אחת שבה נזכר כל יום כל המצות ונקבל לעשותם, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וזה שאמר למען תזכרו ועשיתם, על ידי הזכירה כאילו כבר עשיתם, ועל ידי זה והייתם קדושים בכללותכם, וזהו לשון ציצית, שעל ידי ההבטה יזכרו המצות. לדורותם - יהיו חוטי לבן. ונתנו על ציצית - פתיל תכלת אינו לדורות. והיה לכם - יעשום לשם זכירת המצות, ואז יזכרו, ולא אם יעשו מצות אנשים מלומדה. ועל ידי הקבלה בלב תחול קדושה בעינים הרואות ובלב הזוכר המצות, עד שלא תשלט בהם טומאה, וגם מסובב מד' רוחות בד' שמות, כי בכל ציצית ח' חוטים וה' קשרים וי"ג חוליות העולה לכ"ו, ואם כן המלאכים הנעשים בכל יום על ידי התרי"ג ואחדות אחד יספיקו להריק בו קדושה עד שיראה כאילו ד' ציציותיו עומדים לפניו למנעו מעשות רע, ואפילו אם כבר חשק בלב וראה בעיניו, שהוא פלא גדול (שינצל).

טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך:

It is good to look at the ציצית while donning them, when you say the blessing.

ולהיפך אמרו שם (מד א): כל שאין לו ציצית בבגדו – עובר בחמישה "עשה". ובפסחים (קיג ב) שבעה כמורחקין, וחד מינייהו מי שאין לו ציצית בבגדו, עיין שם. ואף על גב דזהו כשנושא בגד בלא ציצית, והבגד חייב בציצית, מכל מקום טוב ונכון להיות כל אדם זהיר במצוה זו ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצות בכל רגע. ולכן יש בו חמישה קשרים כנגד חמישה חומשי תורה, וארבע כנפים שבכל צד שיפנה יזכור. וגם טלית גדול בשעת התפילה, שהוא על כל המלבושים כדי שיראה אותם.

למען תזכרו ועשיתם כבר אמר וראיתם וזכרתם ועשיתם, ופי' חז"ל ששם אמר שעל ידי הראי' שתראו אותו יעלה לכם כאלו קיים כל המצות ופה אמר שע"י הזכירה יעלה כאלו עשיתם במעשה, כי ענין מצות ציצית הוא בצד א' כעבד שנושא עליו חותם לסימן עבדות, כמ"ש במנחות משל למלך שאמר לעבדיו עשו חותם של טיט, וכשנושא עליו החותם בזה מראה שהוא עבד מוכן לזכור ולעשות, ופה אמר שיש עוד טעם בציצית שע"י נזכר בתרי"ג מצות וכמו שפרש"י ז"ל וע"י זכירת התרי"ג שמרומזים בציצית מעלה עליהם כאלו עשאום בפועל אחר שזוכר אותם ומוכן לעשותם כשיזדמנו לפניו. והנה ה' צוה שנעשה זכר לעבודתו, ע"י ציצית ותפלין ומילה ומזוזה כמ"ש במנחות על פסוק למנצח על השמינית, ובאו מילה ותפלין על ג' חלקי הנפש, והנפש הצומחת שממנה התאוה הבשרית נגדה בא אות המילה, ותש"י נגד הלב לשעבד כחות נפש החיונית, ותש"ר על המוח לשעבד העיון והמחשבה שהם כחות נפש המשכלת, והציצית הם לאות על הבגדים החיצונים והמזוזה על הבית והדירה וכל אלה הם לאות ולזכרון ונחשב הזכרון כמעשה ועז"א למען תזכרו ועשיתם:

אמנם בפרשת ציצית נאמר (במדבר טו, מ-מא) "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו' אני ה' אשר הוצאתי אתכם וגו'". זכר יציאת מצרים, מפני שאמר (שם פסוק לט) "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם", אמר שראוי לכם לעשות כל המצות, שאתם ראוים לזה מצד ש"הוצאתי אתכם מארץ מצרים". כי מאחר שיצאו מארץ מצרים, שזהו הוראה על מעלה עליונה, ומפני זה ראוי לכם לקיים מצות ה', שכל מצות ה' הם מצות אלקיות, אשר שאר אומות מצד הגשמי והחומרי* שבהם אין ראוים למצות אלקיות, שהם דרכי ה', רק ישראל מצד מעלתם האלקית שקנו כשיצאו ממצרים. וכן נאמר תמיד בקיום המצות (דברים ו, כ) "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים וגו'", והתשובה (שם פסוקים כא, כד) "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוצאנו ה' וגו' ויצונו ה' וגו'". ורצה לומר גם כן כי מאחר שהיינו עבדים לפרעה במצרים, "ויוציאנו ה' וגו'", שזה הוראה שאין ישראל כמו שאר אומות, שאין ראוי להם המצות האלקיות, שלא יתחברו דברים אלקיים אל דברים החמרים. אבל ישראל שהוציאם ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, נראה כי ישראל נבדלים מענין החומר, שהרי הוציאנו ממצרים על ידי שנוי הטבע, ולפיכך ראוים אנחנו לעדות וחקים ומשפטים אלקיים, אשר אין ראוים לכל האומות.

קוֹדֵם קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁאוֹמֵר וַהֲבִיאֵנוּ וְכוּ' נוֹטֵל אֵת הַצִּיצִית בְּיָדוֹ, וְאוֹחֲזָן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּיַד שְׂמֹאל בֵּין קְמִיצָה לְזֶרֶת כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְוַיֹּאמֶר שֶׁהִיא פָּרָשַׁת צִיצִית, אוֹחֲזָן גַּם בִּימִינוֹ, וּכְשֶׁאוֹמֵר וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, נוֹתְנָם עַל הָעֵינַיִם, וּמִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְנוֹשְׁקָן. וְנוֹהֲגִין שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמֵר תֵּבַת צִיצִית, נוֹשְׁקָן, וְאוֹחֲזָן עַד וְנֶחְמָדִים לָעַד, שֶׁאָז נוֹשְׁקָן וּמַנִּיחָן מִיָּדָיו.

לא) [סעיף ח'] יכוין בהתעטפו וכו' ז"ל הטור. וכתב בב"י ופשוט הוא ע"כ, כלו' זיל קרי בי רב הוא דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וכו' וברייתא היא במנחות דמ"ג ע"ב תניא וראיתם אותו וכו' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות שבתורה ופי' רש"י שקולה מצוה זו מדכתיב את כל מצות ה' ועוד דציצית בגמטריא ת"ר וה' קשרים וח' חוטים הרי תרי"ג, וכ"כ רמב"ם סוף הלכות ציצית. שו"ג אות י"א:

בבחי' מצות המלך שהיא מצות הויה כנ"ל והנה יש להקדים תחלה בטעם סדר הדברים הללו בפ' זאת עד למען תזכרו כו' דמשמעו שכאשר תעשה כסדר הזה דוקא אז תוכל לבא למדרגה דמצותי כו' והיינו כאשר יעשו ציצית על כנפי בגדיהם תחלה ואח"כ ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת וראיתם אותו בקבלת מ"ש כו' וכל זה למען תזכרו כו' דהנה מבואר למעלה באריכות בענין ההפרש בין חוטי לבן לחוטי תכלת שהלבן מבחי' מקיף דאו"י כמ"ש עוטה אור כו' והתכלת מבחי' או"ח כו' ותחלה אמר ועשו להם ציצית על כנפי כו' שזהו חוטי לבן דוקא (כמ"ש ברמב"ם דלעיל שהוא ענף

ואשים דברי בפיך שהוא בחי' חיצוניות התורה לנטוע שמים וליסוד ארץ שהוא סובב וממלא בכלל כו' ולזאת יובן שגם בזה יש הפרש דאו"מ דתו' יוכל לבא בגבול ומדה בתו"מ הנגלות לנו בכלים מכלים שונים ואין זה דבר והיפוכו כלל כמו השראת עצמות אא"ס בהיכל ק"ק במקום מדה וגבול וכה"ג וד"ל: (יג) ובכל זה יובן כללות ענין מצות ציצית במ"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם שאין זה רק במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות ולמה לא ע"י מצוה אחרת להיות שכל עיקר כללות ענין הטלית הוא בחי' אור מקיף עליון שבפנימית אא"ס דוקא וכמו

תשובה ראיתי בספר הזהר שתי הסברות. ומה שעלה בידי אחר העיון דמי שאינו לובש טלית קטן ראוי לו להקדים מצות ציצית ואח"כ תפילין ומי שהוא רגיל בטלית קטן תחת מלבושיו ראוי לו להקדים הטלית הקטן ואח"כ התפילין ואח"כ הטלית הגדול אשר מתכסה בו ראשו וגופו וכן ראיתי נוהגין קצת בצפת תוב"ב ויפה הם נוהגין לפי הסוד. ושוב ראיתי סמך למנהגם ממה שכתב הנמוקי יוסף וז"ל וכבר נשאלתי על המניח תפילין ומתעטף בציצית איזה מהם קודם ונראה שראוי להקדים מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם שנוהגת בין בחול בין בשבת בין ביו"ט וכן מצאתי לרבינו יונה זצוק"ל בספר היראה ומ"מ אותם שמתעטפין בטלית גדולה כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים ושנתנו מקטוריהם בראשיהם מצות תפילין באה לפניו תחלה ומברכין עליה תחלה ואח"כ יתעטף בטלית גדול על כל מלבושיו וכן אני נוהג ובשעה שאני מברך על הטלית הגדול אני מכוין לפטור גם את הטלית הקטן לפי שאני לובש אותו קודם שיאיר היום תחת המלבושים כולם:

והבן], ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית ולהורות, כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטין שעדיין לא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות, שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ד', גם בזה עזר ממרום תסעדהו, וכמאמרם אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', וגם בזה יהא נארג קצת מהשי"ת ומסיועו האלקי להמתעורר לבוא לטהר, ואתה בן אדם הכן לבבך ולבלי לכת אחרי העין והלב ולתת רסן בעד התאוות החומריות ולדבק בהשי"ת, ובכל דבר מחלקי הבריאה יעשה מצוה מקשרת אותם להשי"ת, וכמאמרם בתו"כ אין לך דבר שאין בו מצוה למקום, ובזה יפיקו ברכה כל מעינות הטבע עפ"י ההשגחה האלקית לבלי די, ותצא הבריאה לשלמותה האמיתית כפי כוונת השי"ת, ואתה בן אדם אם תארוג את הבריאה תעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית, וכמאמרם כל הדן דין אמת כו' ויתכן, שעל זה בא החוט שבו פותל ומגדל הענף [כדברי רמב"ם שחוט אחד תכלת ובו מגדל הענף עיין בהלכות ציצית] מראה תכלת, שזהו מראה הקשת אשר עליו אמר ביחזקאל כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ד', שלדבריו מורה, שהשי"ת המאציל כל, הוא הרוקם, הוא העושה גם בפעולת הבחירי, וכמאמר הכתוב מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כו'.

דודאי אי ליכא רבויא אע"ג דודאי מצד הסברא אמרינן שאף בעלת ה' מטעם שיש בכלל ה' ד' מ"מ אי אפשר לחייב יותר מד' ציצית דהא קאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אלא שאנו אומרים שאע"פ שהטלית יש לה יותר חייבת כיון שעכ"פ ארבע יש כאן אבל מ"מ אין לעשות ציצית יותר מארבע אף בבעלת ה' וא"כ הוה ס"ד כיון דעכ"פ אין לעשות ציצית יותר מד' א"כ גם כנפות אין לעשות יותר דלא אזלינן בתר סברא דיש בכלל ה' ד'. דהא עכ"פ אין לעשות ציצית יותר מד' מחמת זה שהרי לא נזכר בתורה רק לעשות ציצית בארבע כנפות הבגד וא"כ איכא נמי סברא לעשות כנפות כמספר הציצית לכן כתב רחמנא רבויא דאשר תכסה לאשמעינן דבעלת ה' חייבת והיינו לומר דאזלינן בתר סברא שיש בכלל ה' ד' וממילא לענין הציצית כדקיימא קיימא שאין נעשות יותר מארבע ציצית כפשטא דקרא שאין לעשות יותר רק על ארבע כנפות ואין חילוק בין אם הכנפים ארבע או יותר:

יש לשאול היאך אנו מברכין וצונו להתעטף בציצית שהרי אין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית ומה שאנו נזהרין להתעטף בציצית אינו מצד החיוב כלל אפילו מדרבנן אלא כדי להרבות במצות שאנו יכולין לקיים כדאמרינן וכי משה לאכול מפריה הוא תאב אלא וכו' כמ"ש הסמ"ג והטור. וי"ל דכיון שאם רוצה להתכסות בטלית בת ארבע כנפות חייב מדאורייתא להטיל בה ציצית לפיכך שפיר שייך לומר וצונו להתעטף בציצית לפי שר"ל עכשיו שאני רוצה להתכסות בטלית בת ארבע כנפות צונו הקב"ה להתעטף טלית זה בציצית אבל לא קאי וצונו על חובת גברא כמו גבי תפילין ושאר מצות:

על ארבע. ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש .

כאדם הקושר חוט באצבעו לזכור להביט בו דבר פלוני. אך אם תעשו הציצית מצות אנשים מלומדה, שלא בכוונת הציץ בו לזכור - אז ודאי כי כאשר וראיתם אותו לא תזכרו מצות ה'... וזהו אומרו 'והיה לכם לציצית', לומר כאשר יהיה לכם לציצית שהוא כדי להציץ בו לזכור, אז כאשר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'.

וְגַם יִתְבּוֹנֵן, אֵיךְ שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַ״סּוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וּ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הוּא מְלוּבָּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת וְחָכְמַת הַתּוֹרָה, אוֹ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין אֵלּוּ, וּבִקְרִיאָתוֹ אוֹ בִּלְבִישָׁתוֹ הוּא מַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עָלָיו, דְּהַיְינוּ עַל ״חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל״ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּפוֹ, לִיכָּלֵל וְלִיבָּטֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ. וּבַעֲטִיפַת צִיצִית, יְכַוֵּין כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר: לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר הִיא ״מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״ וְכוּ׳, לְיַיחֲדָהּ עָלֵינוּ עַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ, וְהוּא כְּעִנְיַן ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״.

He should also reflect how the light of the En Sof, blessed is He, which encompasses all worlds and pervades all worlds, which is identical with the Supernal Will, is clothed in the letters and wisdom of the Torah and in the tzitzit and the tefillin, and through his study or donning these latter he draws over himself His light, blessed be He, that is, over “the portion of G–dliness from above” which is within his body, that it may be absorbed and nullified in His light, blessed be He. And while putting on the tzitzit he should bear in mind what is written in the Zohar, namely, to draw over himself His kingship, blessed be He, which is the kingship over all worlds…to bestow it particularly upon us through this commandment. And this corresponds to the subject of “You shall surely set a king over yourself.”

לפרשת ציצית איתא בגמ' אר"מ מה נשתנה תכלת מכל צבעונין לפי שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסה"כ. והענין הוא דאיתא בזוה"ק כי צריך האדם לתקן לעצמו מלבושים לעוה"ב. ובמצות מתקן לבוש לנפש. ובתורה לבוש להרוח. ובמחשבה ורצון לבוש להנשמה. ובנ"י זכו לאותן הג' לבושים. ביצ"מ וקי"ס זכו לתיקון הנפש כי עיקר החירות הוא לנפש כמ"ש במ"א וזהו רמז הים שהוא מים תחתונים. ורקיע רמז לתיקון הרוח שהוא בכח התורה והוא הממוצע בין נשמה לנפש ועליו כ' יהי רקיע כו' ויהי מבדיל בין מים למים. ולכן המלאכים ברקיע דכ' עושה מלאכיו רוחות. ובמשכן ומקדש זכו למלבוש הנשמה שהוא מים העליונים. והגם כי עיקר כחן של ישראל קבלו בהר סיני. אבל אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד לכן אחר שהיו בנ"י בעלי תשובות זכו להשראת השכינה ביניהם ולמלבוש הנשמה. ורמז לכל אלה הג' כי בקי"ס ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. ובמתן תורה כתיב יום אשר עמדת לפני ה'. ובמשכן כתי' ויעמדו לפני ה'. וידוע כי אין יכולין לקבל עני השכינה רק בלבוש מלכות. וכמו כן הג' פעמים שנתראו בנ"י לפני ה' בעזרה הי' בכח אלה הג' לבושים בזמן חירותנו. ובזמן מתן תורתנו. וזמן שמחתנו. ואלה הג' לבושים דומין זה לזה. וע"ז אמרו חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר שהקב"ה צר צורה תוך צורה. והנה כ' בצלם אלקים עשה את האדם. וכ' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו זו הנשמה שמתחת כסא הכבוד. יצרתיו הרוח. אף עשיתיו הנפש. וע"י המצות זוכה האדם לתקן הגוף להיות זוכה להתדבק בנפש ונפש ברוח ורוח בנשמה כי באמת הם דומים כשיש לאדם גוף נקי. ולכן כתיב ג"פ ציצית שהוא הסתכלות שיוכל הגוף להסתכל בשורש הנפש וברוח ובנשמה כנ"ל כמ"ש בזוה"ק בפרשה זו שיש לאדם חלק בג' עולמות ע"ש. ולכן נזכר פ' יציאת מצרים בציצית שע"י יצ"מ נעשין בנ"י בני חורין שיוכלו לצאת מגשמיות הגוף ולהתדבק בנר"ן. וכ' רש"י רמז כנפי בגדיהם למ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. והענין כנ"ל כי ביצ"מ נתעלו בנ"י שלא בהדרגה ואביא אתכם אלי ונשאר זה הכח בבנ"י ואיתא בזוה"ק כי ציצית הם כנפי מצוה כמ"ש בזוה"ק מצוה דלא אתעבידת בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא. וזה רמז לבן ותכלת. לבן אהבה לזכור תמיד חסד ה' החופף על האדם תמיד. ותכלת ליראה ממדת הדין והם כנפים להעלות כל המצות. לכן שקולה ציצית ככל המצות וזה עיקר החירות וע"ש זה נק' צפור דרור שע"י כנפים שלה היא בת חורין וכמו כן איש ישראל יש לו אלה הכנפים להיות בן חורין לצאת ממאסר הגוף כענין שכתוב ביוסף וינס ויצא החוצה [וי"ל עוד מענין שכתבו דמות דיוקנו של אביו ראה והוא ציור ומלבוש הקדושה ומעין זה הי' באותו החסיד שטפחו לו הציציות על פניו להצילו מן החטא שהוא בזכירת צורת המלבוש הפנימי זה ענין הציצית להסתכל בלבושי הקדושה כמ"ש]: בפסוק ועשו להם ציצית כו'. וראיתם אותו וזכרתם כו' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם. מ"ש ב"פ זכירה ועשיה. ע"פ מ"ש במ"א ביאור המד' בענין המרגלים שכ' שאין לך חביב לפני הקב"ה כשלוחי מצוה שנותן נפשו להצליח בשליחותו כו'. והענין שהגם שלא טוב אמרו בנ"י נשלחה אנשים וזה הדרך הי' מסוכן מאוד אעפ"כ אם היו מקיימים השליחות לשם מצות ה' בלבד היו בכלל שלוחי מצוה אינן ניזוקין ולכן עשה הקב"ה מזה מצוה. כענין שאמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות ופרש"י דקאי על מצות שקצים ורמשים שבלא"ה היו פורשין מהם ועשה מזה מצוה לזכות את ישראל. וכעין זה היה במצוה זו דשלח לך. אך שלוחי מצוה דאין ניזוקין הוא כשאין לו שום כוונה רק לעשות המצוה כמ"ש שמא תאבד לו מחט ויחפש אחרי' לא יחשב. שוב שליח מצוה. ויש בזה כמה מדריגות כי המצות הם לתקן הנפש רמ"ח ושס"ה וזה כולל כל אדם. אבל צריכין לבוא למדריגה למעלה מזו לעשות המצוה רק לשם שמים ואף לא לתיקון עצמו. לכן מקודם כתיב וזכרתם כו' ועשיתם אותם. ודרשו חז"ל כאלו עשיתם עצמכם אח"כ ולא תתורו אחרי לבבכם הוא ב' לבבות יצ"ט ויצה"ר וגם על יצ"ט נאמר ולא תתורו אשר אתם זונים אחריהם והוא לבטל כל רצונו ונפשו רק לעשות מצות ה' והייתם קדושים לאלקיכם בלי שום נגיעה עצמית. וזה הכח קיבלו בנ"י ביצ"מ להיות בני חורין שלא להיות מקושר בנגיעת עצמו רק לבטל לגמרי לעשות רצון המקום כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי כו'. ומרגלים נכשלו אך בזה ששתפו את רצונם ותיקון עצמותם לכן כתיב ולא תתורו כמ"ש בילקוט אל יהי לבך אלילך ע"ש. ואיתא ועשו להם ציצית משלהם. ובמד' אור זרוע לצדיק כו' כי מקודם צריך אדם להסתכל בדעת שנתן בו השי"ת כפי מה שידו מגעת וזהו נר מצוה עשיות האדם והוא כלי לתורה אור. לכן אח"כ ונתנו כו' פתיל תכלת שהוא מתנה שנותנים משמים. וברשעים כתיב וימנע מרשעים אורם אפילו האור שכבר נטבע בהם מאבדין ולצדיק מוסיפין אור זרוע בכח המצות שמקיים מתחלה כפשטן. וזה ענין מצוה גוררת מצוה שכר מצוה מצוה כי בכל מצוה יש כמה מדריגות זו למעלה מזו עד והייתם קדושים לאלקיכם:

בפ' ציצית והיה לכם לציצית כו'. ובמד' אור זרוע לצדיק כו' כי התרי"ג מצות משורשין באדם כמ"ש רמ"ח ושס"ה כו'. אכן ע"י מצות מעשיות שהם רמזים מתעוררין כחות הפנימיות התרי"ג שבנפש האדם ז"ש והי' לכם לציצית לכם דייקא. והנה בחי' התעטפות בטלית הוא התאספות כחות האדם למקום אחד והציצית בכנפות וזה התקשרות כל הלבוש שלא יתפשט למקום אחר. ומצוה זו מביא התקשרות בפנימיות האדם ג"כ כנ"ל:

בחסידות מוסבר טעם לכך שהמרגלים לא רצו ליכנס לארץ ישראל, משום שלא רצו להתעסק בגשמיות העולם.

עַל כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא חֲשׁוּבָה מִצְוַת צִיצִית לָבָן לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ קִיַּמְנוּ מִצְוַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית, וְרַחֵם עָלֵינוּ וּבְנֵה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְזַכֵּנוּ שֶׁיַּחֲזֹר וְיִתְגַּלֶּה הַחִלָּזוֹן וְנִזְכֶּה לְקַיֵּם מִצְוַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית וְעַל־יְדֵי־זֶה תְּכַלֶּה וּתְשַׁבֵּר וְתַעֲקֹר וּתְמַגֵּר מַלְכוּת הָרִשְׁעָה מִן הָעוֹלָם,

וִיהִי רָצוֹן לְפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא חֲשׁוּבָה מִצְוַת צִיצִית שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין מִצֶּמֶר לָבָן כְּאִלּוּ קִיַּמְנוּ גַּם מִצְוַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית. כִּי גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאָנוּ חֲפֵצִים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְקַיֵּם מִצְוַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית,

טוב לומר בנוסח הלשם יחוד שאומר קודם ההתעטפות בציצית, שציונו הקב"ה להתעטף בציצית כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם. [ילקו"י ציצית עמ' לא. ושאר"י ח"א עמ' קא] .

למדנו שיש בכוחה של מצוות הציצית להזכיר למקיים אותה את כל שאר מצוות התורה, ונשאלת השאלה במה גדול כוחה של מצוות הציצית עד שעל ידה ניתן לזכור את כל המצוות? ההסבר הפשוט הוא, שהואיל ומצווה זו מתקיימת בלבושו של האדם, ממילא בכל עת רואה האדם את ציציותיו ועל ידי כך הוא נזכר במי שציווה אותו בזה, ומתוך כך הוא זוכר את כל המצוות. כפי שנאמר (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". לפיכך, צריך להקפיד להוציא את הציציות מחוץ לבגדים כדי שייראו. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות".

הקב"ה צוה למשה לזרז את בני ישראל על עבודת מבטם ומגמתם, כי יעתקו דירתם ויכנסו כל כולם בה"עירה הישראלית", כי יכנסו בשביל של המרכבה הקדושה, ושמה כבר בטוחים יהיו כי לא יסורו ולא יטו ולא יטעו לנבוך ולנפול ב"עירה גוית". והיא מצות ציצית, שהיא בכל, והוא תכלית הכל. ולכן אמר "וזכרתם את כל מצות ה'" שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה. כי מקפת הוא את האדם ושומרת אותו בכל. שמה של המצוה הוראה על עיקר תכליתה, היא "ציצית" מלשון מציץ מן החרכים, היינו התרכוז הראיה, להסתכל רק באחת ולא בשתים, "וראיתם אותו" דייקא, כל כולו במרכבה הקדושה, תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד (סוטה י"ז)... וראה והזהר להיותך נמצא כל כולך בה"עירה הישראלית", אף הבטה קטנה מחוץ לעיר, וכבר הנך בחוץ...

גדולה מעלתה של מצוות הציצית ושקולה היא כנגד כל המצוות, שנאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" ורמז לדבר – "ציצית" עולה בגמטריא שש מאות, ועוד שמונה חוטים וחמישה קשרים – הרי תרי"ג. כוונה קודם הברכה – לפני שיברך ויתעטף בטלית גדול, יכוון לקיים מצוות עשה שציונו הקב"ה ללבוש טלית מצויצת כהלכתה, כדי שנזכור את כל מצוותיו לעשותם, וכתבו האחרונים, שאם אינו עושה כך, עליו נאמר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', הריני מוכן ללבוש טלית מצויצת כהלכתה, כמו שצוונו ה' אלוקינו 'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם', וצוונו להתעטף בציצית כדי שנזכור את כל מצוותיו לעשותם, שנאמר: