Free Will and the Yetzer Hara in Jewish Thought

רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע׃ וְאִם־יִפְנֶ֥ה לְבָבְךָ֖ וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע וְנִדַּחְתָּ֗ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֛יתָ לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים וַעֲבַדְתָּֽם׃ הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃

See, I set before you this day life and prosperity, death and adversity. But if your heart turns away and you give no heed, and are lured into the worship and service of other gods, I call heaven and earth to witness against you this day: I have put before you life and death, blessing and curse. Choose life—if you and your offspring would live—

וְאִם֩ רַ֨ע בְּֽעֵינֵיכֶ֜ם לַעֲבֹ֣ד אֶת־יְהֹוָ֗ה בַּחֲר֨וּ לָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־מִ֣י תַעֲבֹדוּן֒ אִ֣ם אֶת־אֱלֹהִ֞ים אֲשֶׁר־עָבְד֣וּ אֲבוֹתֵיכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ (בעבר) [מֵעֵ֣בֶר] הַנָּהָ֔ר וְאִם֙ אֶת־אֱלֹהֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֣ים בְּאַרְצָ֑ם וְאָנֹכִ֣י וּבֵיתִ֔י נַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהֹוָֽה׃ {פ}

Or, if you are loath to serve GOD, choose this day which ones you are going to serve—the gods that your ancestors served beyond the Euphrates, or those of the Amorites in whose land you are settled; but I and my household will serve GOD.”

אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּמִין חִטָּה הוּא דּוֹמֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי כְּלָיוֹת יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם, אַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְטוֹבָה וְאַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְרָעָה. וּמִסְתַּבְּרָא דְּטוֹבָה לִימִינוֹ וְרָעָה לִשְׂמֹאלוֹ, דִּכְתִיב: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ״.

Rav said: The evil inclination is like a fly and it sits between the two entrances of the heart, as it is stated: “Dead flies make the ointment of the perfumer fetid and putrid” (Ecclesiastes 10:1). And Shmuel said: The evil inclination is like a type of wheat, as it is stated: “Transgression [ḥatat] couches at the door” (Genesis 4:7); ḥatat is interpreted homiletically as related to ḥitta, wheat. The Sages taught in a baraita: A person has two kidneys; one advises him to do good and one advises him to do evil. And it stands to reason that the one advising him to do good is to his right and the one that advises him to do evil is to his left, as it is written: “A wise man’s understanding is at his right hand, but a fool’s understanding is at his left” (Ecclesiastes 10:2).

כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״, וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכׇּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תִּמְשׇׁל בּוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע, שֶׁאֲפִילּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״. אָמַר רַב יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״.

So too the Holy One, Blessed be He, said to Israel: My children, I created an evil inclination, which is the wound, and I created Torah as its antidote. If you are engaged in Torah study you will not be given over into the hand of the evil inclination, as it is stated: “If you do well, shall it not be lifted up?” (Genesis 4:7). One who engages in Torah study lifts himself above the evil inclination. And if you do not engage in Torah study, you are given over to its power, as it is stated: “Sin crouches at the door” (Genesis 4:7). Moreover, all of the evil inclination’s deliberations will be concerning you, as it is stated in the same verse: “And to you is its desire.” And if you wish you shall rule over it, as it is stated in the conclusion of the verse: “But you may rule over it” (Genesis 4:7). The Sages taught: So difficult is the evil inclination that even its Creator calls it evil, as it is stated: “For the inclination of a man’s heart is evil from his youth” (Genesis 8:21). Rav Yitzḥak says: A person’s evil inclination renews itself to him every day, as it is stated: “And that every inclination of the thoughts in his heart was only evil all day [kol hayyom]” (Genesis 6:5). “Kol hayyom” can also be understood as: Every day.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹרֵד וּמַתְעֶה, וְעוֹלֶה וּמַרְגִּיז, נוֹטֵל רְשׁוּת, וְנוֹטֵל נְשָׁמָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הוּא שָׂטָן – דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳״. הוּא יֵצֶר הָרָע – כְּתִיב הָתָם: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״, וּכְתִיב הָכָא: (״רַק אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״) [״רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ״]. הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת – דִּכְתִיב: ״(רַק) [אַךְ] אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״ – אַלְמָא בְּדִידֵיהּ קָיְימָא. וּמַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ [דְּאִיּוֹב] – ״אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה, וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל״; בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר הָרָע – בָּרָא לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין.

It was taught in a baraita with regard to the methods of the Satan: He descends to this world and misleads a person into sinning. He then ascends to Heaven, levels accusations against that very sinner, and inflames God’s anger against him. He then receives permission to act and takes away the sinner’s soul as punishment. Reish Lakish says: Satan, the evil inclination, and the Angel of Death are one, that is, they are three aspects of the same essence. He is the Satan who seduces people and then accuses them, as it is written: “So the Satan went forth from the presence of the Lord, and smote Job with vile sores” (Job 2:7). He is also the evil inclination, as it is written there: “The impulse of the thoughts of his heart was only evil continuously” (Genesis 6:5); and it is written here: “Only upon himself do not put forth your hand” (Job 1:12). The verbal analogy between the various uses of the word “only” teaches that the evil inclination is to be identified with the Satan. He is also the Angel of Death, as it is written: “Only spare his life” (Job 2:6); apparently Job’s life depends upon him, the Satan, and accordingly the Satan must also be the Angel of Death. And how did Job’s friends answer him? “You do away with fear, and impair devotion before God” (Job 15:4) with such statements. True, the Holy One, Blessed be He, created the evil inclination, but He also created the Torah as an antidote to counter its effects and prevent it from gaining control of a person.

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה: לֶעָתִיד לָבֹא, מְבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֵצֶר הָרָע, וְשׁוֹחֲטוֹ בִּפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים. צַדִּיקִים נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, וּרְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. הַלָּלוּ בּוֹכִין וְהַלָּלוּ בּוֹכִין. צַדִּיקִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ יָכוֹלְנוּ לִכְבּוֹשׁ הַר גָּבוֹהַּ כָּזֶה! וּרְשָׁעִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ לֹא יָכוֹלְנוּ לִכְבּוֹשׁ אֶת חוּט הַשַּׂעֲרָה הַזֶּה! וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא״. אָמַר רַב אַסִּי: יֵצֶר הָרָע בַּתְּחִילָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל בּוּכְיָא, וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה״. אֲמַר אַבָּיֵי: אִי מַאן דְּסָנֵי לִי הֲוָה, לָא הֲוָה מָצֵי לְאוֹקוֹמֵי נַפְשֵׁיהּ. אֲזַל תְּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּעִיבּוּרָא דְּדָשָׁא וּמִצְטַעֵר. אֲתָא הָהוּא סָבָא, תְּנָא לֵיהּ: כׇּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ — יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ.

The Gemara answers: This can be understood as Rabbi Yehuda taught: In the future, at the end of days, God will bring the evil inclination and slaughter it in the presence of the righteous and in the presence of the wicked. For the righteous the evil inclination appears to them as a high mountain, and for the wicked it appears to them as a mere strand of hair. These weep and those weep. The righteous weep and say: How were we able to overcome so high a mountain? And the wicked weep and say: How were we unable to overcome this strand of hair? And even the Holy One, Blessed be He, will wonder with them, as it is stated with regard to the eulogy: “So says the Lord of hosts: If it be wondrous in the eyes of the remnant of this people in those days, it should also be wondrous in My eyes” (Zechariah 8:6). Apropos the evil inclination and the battle against it, the Gemara cites that which Rav Asi said: Initially, when it begins to entice someone, the evil inclination is like a strand of a spider’s web [bukhya]; and ultimately it is like the thick ropes of a wagon, as it is stated: “Woe unto them that draw iniquity with cords of vanity, and sin as if it were with a wagon rope” (Isaiah 5:18). Initially, the enticement is almost imperceptible, like a thin strand; however, after one sins, it is like wagon ropes tied tightly around him. Abaye said: In that situation, if instead of that man it had been one whom I hate, a euphemism for himself, he would not have been able to restrain himself from sinning. After becoming aware of so great a shortcoming he went and leaned against the doorpost, thinking and feeling regret. A certain Elder came and taught him: Anyone who is greater than another, his evil inclination is greater than his. Therefore, Abaye should not feel regret, as his realization is a consequence of his greatness.

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא וּמַיָּא דִדְיוֹמְסֵת קִיפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ אִיקְּלַע לְהָתָם, אִימְּשִׁיךְ בָּתְרַיְיהוּ אִיעַקַּר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הֲדַר אֲתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְּסִפְרָא, בְּעָא לְמִקְרֵי ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״, אָמַר ״הַחֵרֵשׁ הָיָה לִבָּם״. בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וַהֲדַר תַּלְמוּדֵיהּ. וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָּבֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּימוּהָ בְּיָדְךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. תָּנָא: לֹא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְחֶמְיָה שְׁמוֹ. וְאָמְרִי לַהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי? — שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה.

Apropos Deyomset, the Gemara cites that Rabbi Ḥelbo said: The wine of Phrygia [Perugaita] and the water of the Deyomset deprived Israel of the ten lost tribes. Because the members of these tribes were attracted to the pleasures of wine and bathing and did not occupy themselves with Torah, they were lost to the Jewish people. The Gemara relates that once Rabbi Elazar ben Arakh happened to come there, to Phrygia and Deyomset, and he was drawn after them, and his Torah learning was forgotten. When he returned, he stood to read from a Torah scroll and was supposed to read the verse: “This month shall be for you [haḥodesh hazeh lakhem]” (Exodus 12:2), but he had forgotten so much that he could barely remember how to read the Hebrew letters, and instead he read: Have their hearts become deaf [haḥeresh haya libbam], interchanging the similar letters reish for dalet, yod for zayin, and beit for khaf. The Sages prayed and asked for God to have mercy on him, and his learning was restored. And that is what we learned in a mishna that Rabbi Nehorai says: Exile yourself to a place of Torah and do not say that it will follow you, as if you are in a place of Torah, your colleagues will establish it in your hands, and do not rely on your understanding alone. It was taught: Rabbi Nehorai was not his name, but rather Rabbi Neḥemya was his name; and some say that Rabbi Elazar ben Arakh was his name and his statement was based on the personal experience of forgetting his Torah due to his failure to exile himself to a place of Torah. And why was he called Rabbi Nehorai? It was because he would illuminate [manhir] the eyes of the Sages in halakha.

אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא כּוֹפֶה בְּנֵי הָאָדָם וְלֹא גּוֹזֵר עֲלֵיהֶן לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה אֶלָּא הַכּל מָסוּר לָהֶם:

דֶרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וִלֵישֵׁב אֵצֵל הַחֲכָמִים תָּמִיד כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וִיִתִרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים.

אָמַר לָהּ הַשֵּׂכֶל הִיא הַמִּדָּה הַמְגֻנָּה שֶׁגָּבְרָה עָלַיִךְ מֵרֵאשִׁיתֵךְ וְכֹחוֹתֶיהָ הַמְּחַזְּקִים אוֹתָהּ מִתְּחִלַּת גִּדּוּלֵךְ. אָמַר הַשֵּׂכֶל הַמִּדּוֹת הַמְגֻנּוֹת שֶׁבָּךְ רַבּוֹת אֲבָל שָׁרְשָׁם וְעִקָּרָם שְׁתַּיִם מִדּוֹת. אַחַת מֵהֶן אַהֲבַת הַהֲנָאוֹת הַגּוּפִיּוֹת מִן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַמִּשְׁגָּל וּשְׁאָר צָרְכֵי גּוּפֵךְ וְהַמִּדָּה הַזֹּאת קָנִית אוֹתָהּ מִן שְׁכֵנֵךְ הָרַע וְהוּא גּוּפֵךְ. אָמַר הַשֵּׂכֶל כֹּחוֹת הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה הֵן מוֹתְרֵי הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַלְּבוּשׁ וְהַתְּנוּמָה וְהַמְּנוּחָה וְהַשַּׁלְוָה וְהַדּוֹמֶה לָהֶן אֲבָל כֹּחוֹת הַמִּדָּה הַשֵּׁנִית הֵם מוֹתְרֵי הַדִּבּוּר וְרֹב חֶבְרַת בְּנֵי הָאָדָם וְהִתְנָאוֹת לָהֶם וְאַהֲבַת הַמַּהֲלָל וְהַכָּבוֹד מֵהֶן וְהַקִּנְאָה בָּהֶם בַּקִּנְיָנִים הָעוֹלָמִיִּים וְהַכְרִיחָם בַּאֲשֶׁר בְּיָדָם וּבַזּוֹת אוֹתָם וּזְכֹר גְּנוּתָם וְהַדּוֹמֶה לָזֶה וְאִם מָה שֶׁזָּכַרְתְּ מִכָּסְפֵּךְ וְרֹב חֶפְצֵךְ לִפְרֹעַ טוֹבוֹת הָאֱלֹהִים עָלַיִךְ אֱמֶת הַרְחִיקִי מֵעָלַיִךְ מָה שֶׁזָּכַרְתִּי לָךְ מִן הַכֹּחוֹת וְהַמִּדּוֹת בְּכָל יְכָלְתֵּךְ וְאַחַר כָּךְ אַעֲלֶה אוֹתָךְ אֶל שַׁעַר אֶחָד מִן הָרְפוּאָה.

The Understanding: It is the bad disposition (trait) which has mastered you from your beginning and the forces which have maintained it, from the earliest years of your growth. The Understanding: The reprehensible dispositions in you are many. But the root and stock from which they spring are two. One of them is love of physical pleasures - eating, drinking, marital relations and other bodily needs. This disposition you have acquired from your bad neighbor, the body. The Understanding: The forces that maintain the former evil disposition are superfluity in eating, drinking, dress, sleep, rest, tranquility and other similar things. The forces that uphold the latter evil disposition are superfluity of speech, excessive socializing, approval seeking [of human beings], love of praise and honor, jealousy of others because of their material possessions, even if what they possess consists only of sheer necessaries; contemptuousness, picking on the faults of others, and so forth. If what you have said of your strong desire and yearning to make a return for the benefits G-d has bestowed upon you is true, keep far from you, with all your strength, the forces and dispositions that I have mentioned to you, and I will then bring you to the first gate leading to recovery.

ראה נתתי לפניך - פרשה זו היא על הבחירה, ההבדל בין רצון לבחירה הוא כבספר המצוות חלק ב' פרק ה', הרצון הוא בתכלית הדבר, והבחירה על דברים שבעבור התכלית, כגון הרצון הוא שנרצה בבריאות ובאושר, ובחירה שנבחר בדברים המביאים אליהם. ולכן אומר כאן שנבחר בדרכים המובילים אל הטוב.

והטעם לכל זה כי עם היות האדם בחיריי במעשיו, והרשות נתונה בידו לבחור איזה דרך שירצה, כאמרו (דברים ל טו - יט) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים, ומי שיכפור זה יכפור בכל התורה כולה. ולא די שיעקור התורה אבל יחלוק על טבע המציאות הנראה, כי מבואר נגלה שטבע המציאות על שלשה טבעים, מחוייב, אפשר, נמנע, ושהדברים האפשריים נעלמים אצל הטבע כמו שהוא נעלם אצלנו, ולולא זה היה האדם יודע במה שיעשה חבירו לאחר שעשה כמו שיודע במעשה עצמו, או יהיה סכל במעשיו כמו שיסכל במעשה חבירו. וטבע המציאות נגלה מפרסם שיחלוק על זה, אבל פעולות האדם בידו ורשותו אין עליו מכריח או מעכב.

וּכְעִנְיָן זֶה שׁוֹאֲלִין הַצַּדִּיקִים וְהַנְּבִיאִים בִּתְפִלָּתָם מֵאֵת ה' לְעָזְרָם עַל הָאֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים כז יא) "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ". כְּלוֹמַר אַל יִמְנָעוּנִי חֲטָאַי דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁמִּמֶּנָּה אֵדַע דַּרְכְּךָ וְיִחוּד שְׁמֶךָ. וְכֵן זֶה שֶׁאָמַר (תהילים נא יד) "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" כְּלוֹמַר תַּנִּיחַ רוּחִי לַעֲשׂוֹת חֶפְצְךָ וְאַל יִגְרְמוּ לִי חֲטָאַי לְמָנְעֵנִי מִתְּשׁוּבָה אֶלָּא תִּהְיֶה הָרְשׁוּת בְּיָדִי עַד שֶׁאֶחֱזֹר וְאָבִין וְאֵדַע דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ כָּל הַדּוֹמֶה לִפְסוּקִים אֵלּוּ:

This is what is implied in the requests of the righteous and the prophets in their prayers, [asking] God to help them on the path of truth, as David pleaded [Psalms 86:11]: "God, show me Your way that I may walk in Your truth;" i.e., do not let my sins prevent me from [reaching] the path of truth which will lead me to appreciate Your way and the oneness of Your name. A similar intent [is conveyed] by the request [Psalms 51:14]: "Support me with a spirit of magnanimity;" i.e., let my spirit [be willing] to do Your will and do not cause my sins to prevent me from repenting. Rather, let the choice remain in my hand until I repent and comprehend and appreciate the path of truth. In a similar way, [one must interpret] all the [verses] which resemble these.

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם". וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ". וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו): "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" – לְהַשִּׂיג אַהֲבָתוֹ. וְהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ תָּמִיד עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, עַד כִּי בָּאוּ עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה כֻּלָּם מְפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְדַע, כִּי הַחוֹטֵא כַּאֲשֶׁר יִתְאַחֵר לָשׁוּב מֵחַטָּאתוֹ יִכְבַּד עָלָיו מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּכָל יוֹם, כִּי הוּא יוֹדֵעַ כִּי יָצָא הַקֶּצֶף עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ מָנוֹס לָנוּס שָׁמָּה, וְהַמָּנוֹס הוּא הַתְּשׁוּבָה, וְהוּא עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ וְהִנּוֹ בְּרָעָתוֹ, וּבְיָדוֹ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, עַל כֵּן רָעָתוֹ רַבָּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָעִנְיָן הַזֶּה (קהלת רבה ז, לב) מָשָׁל לְכַת שֶׁל לִסְטִים שֶׁחֲבָשָׁם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְחָתְרוּ מַחְתֶּרֶת, פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ וְנִשְׁאַר אֶחָד מֵהֶם. בָּא שַׂר בֵּית הַסֹּהַר וְרָאָה מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וְהָאִישׁ הַהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר, וַיַּךְ אוֹתוֹ בְּמַטֵּהוּ. אָמַר לוֹ: קְשֵׁה יוֹם! הֲלֹא הַמַּחְתֶּרֶת חֲתוּרָה לְפָנֶיךָ וְאֵיךְ לֹא מִהַרְתָּ הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ?

In explanation of repentance and its principles Among the good things which God, may He be blessed, has bestowed upon His creations is the path which He prepared for them to ascend from the baseness of their actions, to escape the trap of their inequities, to hold their souls back from destruction and to remove His anger from upon them. Because of His goodness and uprightness, He has taught them and warned them to return to Him when they sin against Him - for He understands their nature, as it is stated (Psalms 25:8), "Good and upright is the Lord; therefore He shows sinners the way." [Even] if they greatly sin and rebel and act like treacherous betrayers - He does not close the doors of repentance to them, as it is stated (Isaiah 31:6), "Return, to Him to whom they have been so shamefully false." It is [also] stated (Jeremiah 3:22), "Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions." We are warned about repentance in several places in the Torah. It is explained that repentance is accepted even when the sinner repents because of his many troubles - how much more so [will it be accepted] if he returns because of fear or love of God - as it is stated (Deuteronomy 4:30), "When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him. And the Prophets and Writings constantly speak on the subject of repentance, such that the principles of repentance are all explained in their words, as will be explained. Know that the punishment for the sinner who delays repenting of his sin will grow much heavier for him every day. For he knows that [God's] wrath has gone forth against him and that he has an escape route from it - that escape being repentance - yet he still remains rebellious and stays within his evil. Even though it is within his power to leave from within the disorder, he does not fear the anger nor the rage. Thus, his evil is great (see also Midrash Kohelet [Kohelet Rabbah 7:15], which relates a parable illustrating this concept).

ר"ל כי הנטע בעודנו קטן אדם יכול לגדלו להיות עץ ישר ולא יהיה עקום אך לאחר שגדל בעקומו היותו קשה הוא מאד לתקן. וכן האדם בעודנו קטן בקל הוא להיות בדרך טוב ולסור מן הרע אבל אם הזקין ברשעו קשה בעיניו להניחה כמו שכתוב (משלי כ"ב ו') חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה וכתיב (דברים כ' י"ט) כי האדם עץ השדה. ועוד כי התשובה בימי זקנה אינה תשובה שלמה כי באותו זמן אין היצר חזק והתאוה נקיה ולא תערב לנפש ואין לו חפץ בהנאת העבירות וזו היא הסיבה אליו לתשובה. ועל ענין זה נאמר (קהלת י"ב א') וזכר את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ:

וְנִרְאֶה מִן הַכְּתוּבִים עִנְיָן זֶה שֶׁאֹמַר, כִּי מִזְּמַן הַבְּרִיאָה הָיְתָה רְשׁוּת בְּיַד הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, וְכָל זְמַן הַתּוֹרָה כֵּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם זְכוּת בִּבְחִירָתָם בַּטּוֹב, וְעֹנֶשׁ בִּרְצוֹתָם בָּרַע. אֲבָל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ תִּהְיֶה הַבְּחִירָה בַּטּוֹב לָהֶם טֶבַע, לֹא יִתְאַוֶּה לָהֶם הַלֵּב לְמָה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי וְלֹא יַחְפֹּץ בּוֹ כְּלָל, וְהִיא הַמִּילָה הַנִּזְכֶּרֶת כָּאן, כִּי הַחֶמְדָּה וְהַתַּאֲוָה עָרְלָה לַלֵּב, וּמוּל הַלֵּב הוּא שֶׁלֹּא יַחְמֹד וְלֹא יִתְאַוֶּה, וְיָשׁוּב הָאָדָם בַּזְּמַן הַהוּא לַאֲשֶׁר הָיָה קֹדֶם חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְזֶהוּ בִּטּוּל יֵצֶר הָרַע וַעֲשׂוֹת הַלֵּב בְּטִבְעוֹ מַעֲשֵׂהוּ הָרָאוּי. וּבְיָדוּעַ כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וּצְרִיכִים לְלַמֵּד אוֹתָם, אֶלָּא שֶׁיִּתְבַּטֵּל יִצְרָם בַּזְּמַן הַהוּא לְגַמְרֵי.

בכל לבבך - ביצר הטוב וביצר הרע. גם היצר הרע, הכח המגרה והמושך אותנו שיש לרע כלפינו, גם הוא בא מאהבת ה' אותנו. גדולתנו טמונה בכח מגרה זה ובאפשרותו, והוא מותר האדם מן הבהמה. כך מעשינו בבחינת בחירה חפשית, ולא כפיה בלתי רצונית, ובאמת אין שום אחת מנטיותינו ותכונותינו רעה כשלעצמה, אלא על ידי מה שאנו עושים בה. חז"ל רצו לומר לנו במדרש זה, כי כל נטיותינו ותכונותינו צריכות להיות מכוונות אך ורק למילוי רצונו ית' ולהשגת קרבת ה'. אם מאוויינו מתנגדים לרצונו, עלינו לוותר עליהם מיד.

וְהִנֵּה שָׂמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים בּוֹ הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְהֵם הֵם הַתַּאֲווֹת הַחָמְרִיּוֹת אֲשֶׁר אִם יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶן הִנֵּה הוּא מִתְרַחֵק וְהוֹלֵךְ מִן הַטּוֹב הָאֲמִתִּי וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, הָעֹנִי מִצַּד אֶחָד וְהָעֹשֶׁר מִצַּד אֶחָד כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ל): פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְכוּ'. הַשַּׁלְוָה מִצַּד אֶחָד וְהַיִּסּוּרִין מִצַּד אֶחָד, עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר. וּכְפִי הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר כָּבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְתַאֲווֹתָיו וְנִתְרַחֵק מִן הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵהַטּוֹב וְנִשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ, כֵּן יַשִּׂיגֵהוּ וְיִשְׂמַח בּוֹ.

The Holy One, blessed be He, has put man in a place where the factors which distance him from the blessed G-d are numerous. These are the physical lusts which if he is drawn after them, behold, he draws away and goes ever further from the true good. Thus, we see that man is truly placed in the midst of a raging battlefield. For all matters of this world, whether for the good or for the bad, are trials for a man. Poverty from one side versus wealth from the other. This is as Shlomo said: "Lest I be satiated, and deny You, and say, Who is G-d? or lest I be poor, and steal..." (Prov.30:9). Tranquility on one hand versus suffering on the other, until the battle is waged against him from the front and from the rear. According to the extent that he conquered his inclination and lusts, and distanced from the factors which distance him from the good, and exerted himself to cling to G-d, to that extent will he attain it and rejoice in it.

וְאוּלָם אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל הָעֲבֵרוֹת מִשְׁתַּדֵּל הַיֵּצֶר הָרַע לְהַחֲטִיא אֶת הָאָדָם, כְּבָר יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהַטֶּבַע מְחַמְּדָן יוֹתֵר וּבָהֶן מַרְאֶה לוֹ יוֹתֵר הֶתֵּרִים, אֲשֶׁר עַל כֵּן יִצְטָרֵךְ בָּהֶן יוֹתֵר חִזּוּק לְנַצֵּחַ אֶת יִצְרוֹ וּלְהִנָּקוֹת מִן הַחֵטְא. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה יא): גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מְחַמַּדְתָּן וּמִתְאַוָּה לָהֶן. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ רוֹאִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רֹב בְּנֵי הָאָדָם גַּנָּבִים בְּגָלוּי הֵם, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁלְחוּ יָד מַמָּשׁ בְּמָמוֹן חַבְרֵיהֶם לָקַחַת וְלָשׂוּם בִּכְלֵיהֶם, אַף עַל פִּי כֵן, רֻבָּם טוֹעֲמִים טַעַם גְּנֵבָה בְּמַשָּׂאָם וּמַתָּנָם בְּמָה שֶׁיּוֹרוּ הֶתֵּר לְעַצְמָם לְהִשְׂתַּכֵּר אִישׁ בְּהֶפְסֵדוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְיֹאמְרוּ, לְהַרְוִיחַ שָׁאנֵי.

Even though the Yetzer HaRah (evil inclination) strives to cause one to sin on every sin, nevertheless there are certain ones which a person's nature desires more. In those the Evil Inclination presents to him more rationalizations why it is permitted. Therefore one needs to especially strengthen himself in these to a greater extent in order to vanquish his evil inclination and cleanse himself from sin. On this our sages said: "theft and forbidden relations are sins which a person's soul desires and lusts for"(Chagigah 11b). CLEANLINESS FROM THEFT: We can observe that even though most people are not blatant thieves, literally taking with their hands the possession of their fellow and putting it in their own possessions, nevertheless, most people experience a taste of theft in their business dealings by rationalizing permission to profit through their fellow's loss. They may tell themselves: "Business is different".

אמנם פרט א׳‎ יש שיוצא מן הכלל הזה הוא מה שנוגע לבחירתו של האדם כי כיון שרצה האדון ית״ש שיהיה היכולת לאדם לבחור במה שירצה מן הטוב ומן הרע הנה עשהו בלתי תלוי בה בזולתו ואדרבא נתן לו כח להיות מניע לעולם עצמו ולבריותיו כפי מה שיבחר בחפצו. ונמצאו בעולם ב׳‎ תנועות כלליות הפכיות. הא׳‎ טבעית מוכרחת וב׳‎ בחיריית. הא׳‎ מלמעלה למטה והב׳‎ מלמטה למעלה.

הגהה: וזה היה קודם החטא לא היה כלול אז רק מכל העולמות וכחו' הקדושה לבד. ולא מכחות הרע. אבל אחר החטא נכללו ונתערבו בו גם כחות הטומאה והרע. וממילא עירב אות' עי"ז גם בהעולמות מזה הטעם שהוא כלול ומשותף מכולם והם מתעוררים ומשתנים כפי נטיית מעשיו. והוא ענין עץ הדעת טוב ורע: והענין כי קודם החטא. עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך ח"ו. כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה. וגם כי הרי אח"כ חטא. אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו. כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד. וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור. בלי שום עירוב ונטי' לצד ההיפך כלל. וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפ"ע חוץ ממנו. והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס"א להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתוח. לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו. ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו. ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס"א. אז נתערבו הכחות הרע בתוכו ממש. וכן בהעולמות. וזהו עץ הדעת טו"ר. שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד זה בתוך זה ממש. כי דעת פי' התחברות כידוע.

Annotation: And this was before the sin. He was comprised only of all the worlds and powers of holiness alone, and not from the powers of evil. However, after the sin, the powers ofimpurity and evil were also integrated and mixed into him. And as a result, they were also mixed by this into the worlds, based on the fact that he is comprised of and integrates them all, and they are aroused and change according to the inclination of his actions; this is the matter of the Tree of the Knowing Good and Evil. And the situation is that before the sin, he certainly had the absolute freedom of choice to incline himself towards anything he desired, to do good or the opposite (heaven forefend), for this was the primary intention of the entirety of creation, and also [we can confirm that this is so], for later he sinned. However, it’s not that the matter of his choice was the result of the powers of evil being an internal part of him, for he was a completely righteous person, comprised only of the structures and processes of the powers of holiness alone, and all of his interactions were totally righteous, holy and refined, absolute good, without any admixture or inclination to the opposite side in any way; the powers of evil stood off to the side and were independent, external to him. And he had the freedom of choice to engage with the powers of evil (heaven forefend), just as man has the freedom of choice to enter in the midst of the fire. Therefore when the other side desired to cause him to sin, the serpent had to come from the outside to seduce. It’s not like it is now, that the urge that seduces the person is within the person himself, and makes it appear to the person as if he himself, he is the one who desires and lusts to do the iniquity, and not that another outside himself seduces him. And when he sins because he is lured by the other side’s seduction, then the powers of evil are actually mixed into him, and so too within the worlds. This is the Tree of Knowing Good and Evil—that they, the good and the evil, became attached and mixed within him and the worlds, one actually within the other, because the definition of “knowledge” is attachment, as is known.

אך השב מאהבה איננו שוחט את יצרו אלא עושה לו כאשר זמם לעשות לו שהוא היה צדיק ובקש לעשות אותו רשע וכן פעל ועשה ובעת שובו מרשעו לבש קנאה גדולה הבעל תשובה זה וחשב מחשבות ולקחו לעבד ועשאו צדיק וע״ז אמרו קראו טהור בעד יצרכם שהוא היה נקרא טמא שזהו א׳ משבעה שמותיו הרעים וזה טהרו וזה היה רומז תקות השני שהיו משימים בפתחו של היכל ביה״כ וע״י התשובה העזה היה נהפך ללבן מעתה אותו יצה״ר אינו מכשילו אדרבא מדריכו כמו היצר טוב וע״ז נאמר וידעת היום והשבות אל לבבך שהרי אמרו ז״ל כי כשאומר הכתוב לבך הוא רומו ליצ״ט בלבד וכשאומר לבבך הוא רומז ליצר טוב וליצר הרע וא״כ אמר הכתוב שישיב את היצה״ר בתשובה שיהיה שוה ליצה״ט ושניהם כאחד יאמרו כי הוא האלהים. ועל ב׳ מיני תשובה אלו אמר הכתוב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וכתיב ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ופירשו ז״ל בב׳ יצרך ביצ״ט וביצ״ה אם שב מיראה עובד ביצ״ה במה שמכניעו לענות אמן בע״כ ואם שב מאהבה עונה אמן ברצונו באהבה וזה צריך דעת לדבר על הלב הזר שהוא יצ״ה דברים רבים ולהשיבו אל אביו ותחת שהיה רע ומר יהפך למתוק וטוב וזה מאמרם ז״ל מה היתה חכמתו של שלמה שהיה יודע למתק את החרדל והיה יודע למתק את התורמוסים והדבר מתמיה מאד שתהיה זאת חכמת שלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם אלא ודאי בדרך חידה דברו רז״ל דיש ב׳ מיני פתוי יצה״ר א׳ שמחמם את האדם לדבר עבירה שנאמר עליו כלם יחמו כתנור בלהבות אש זרה. כשם שמחזיר את היצה״ר ועושה אותו טוב כך כל פשעיו אשר עשה שהיו מלאכי חבלה משחיתים מחזירן למוטב והם מלאכים קדושים כמו אותם ש שעשה במצותיו וע״ז אמר דהע״ח וחטאים אליך ישובו שאחר שאמר אלמדה פושעים דרכיך למה כפל וחטאים אליך ישובו ועוד למה לא אמר על הפושעים שישובו כמו שאמר בחטאים ועוד שאמרו רז״ל במקום אחר מי כתיב חוטאים חטאים כתיב שהוא רמז על היצה״ר והכא כיצד יפרשו פסוק זה אלא ודאי דוד שהקים עולה של תשובה ושב מאהבה אמר שהיה מקיים העיקר הזה של התשובה שהיה משיב רבים מעון במתק לשונו ז״ש אלמדה פושעים דרכיך וגם אמר שכשם שהיה מלמד דעת את בני אדם גם היה מלמד למלאכים בין מלאך הגדול זקן וכסיל בין למלאכים משחיתים שבראם בעונותיו ומקרא נדרש לפניו אלמדה פושעים דרכיך וחטאים כלם אליך ישובו ר״ל שבטוב טעמו ומתק לשונו היה מלמד את ב״א הפושעים לשוב בתשובה וגם היה מלמד את החטאים שהם היצה״ר והמלאכים המשחיתים שברא שכלם יחדיו אליך ישובו ויהיו עבדים להקב״ה והנה המתחזק ביראה יום אחר יום ממנה יעלה אל האהבה וז״ש הכתוב ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך והדר כתיב ולאהבה כלומר אינו שואל מעמך כי אם שתחזק ביראה כי ממנה ממילא תעלה אל אהבה ובזוהר פרשת תרומה דף קס״ג ז״ל על פ׳ ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ואי תימא ביצה״ר היך יכיל בר נש למרחם ליה דהא יצה״ר מקטרגא איהו דלא יקרב בר נש לפולחנא דקב״ה היך ירחים ליה ביה הא איהו פולחנא דקב״ה יתיר כד האי יצה״ר אתכפייא ליה בגין רחימו דקא מרחם ליה לקב״ה דכד האי יצה״ר אתכפיא ותבר ליה ההוא ב״נ דא איהו רחימו דקב״ה בגין דידע לקרבא לההוא יצה״ר לפולחנא דקב״ה עכ״ל הרי מפורש בדבריו שהיצה״ר עצמו האדם מקרב אותו תחת כנפי השכינה וטיהרו וקדשו כשהוא עובד מאהבה ופשט הכתוב בצדיק גמור מעיקרו מיירי אבל גם בכללו ברשע ששב אל ה׳ בכל לבבו מיירי כמו שאמרו ז״ל על פסוק ה׳ ה׳ אל רחום וחנון שיש פסיק בין ב׳ השמות לומר אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא ושב בתשובה וזהו טעם הפסיק שיש בין ב׳ השמות הללו רמז למה שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם ובשוב רשע מרשעו אותו ענן העונות שהיה מבדיל ימחה לגמרי וידבק בעל תשובה ביוצרו וזהו מאמר הכתוב שובה ישראל עד ה׳ אלהיך רוצה לומר כי לא תשיב מדבר עמו מאחרי פרגוד עיניך אלא בו תדבק בלי הבדלה כלל והיינו נמי דכתיב וגם עתה נאום ה׳ שובו עדי בכל לבבכם ר״ל וגם עתה ש שהרביתם עונות והבדלתם ביניכם לבינו ויצא הקצף עליכם אם תשובו יקרע גזר דינכם ויקרע גם המסך המבדיל ביני וביניכם ועדי ממש תשובו והוא מה שנאמר ג״כ בצר לך ומצאוך כל הדברים וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך בלי הפסק למה כי אל רחום ה׳ אלהיך גו׳ ויתייחד שנית עליך כאלו לא חטאת מעולם א״כ הכא דכתיב ואהבת את ה׳ אלהיך שפיר נוכל לומר דמיירי גם בבעל תשובה כמו בצדיק גמור כלומר אע״פ שעד עתה חטאת והעוית שוב עדי ותאהבני כי אני אהיה לך לאלהים וזה כח התשובה שאמש היה זה משוקץ ומתועב והיום אהוב למעלה ונחמד למטה כמו שכתב הרמב״ם וז״ש אח״כ אשר אנכי מצוך היום כלומר היום הרת עולם מכאן ואילך חושבנא א״נ אשר אנכי מצוך היום זהו מה שצוה ר״א ושוב יום אחד לפני מיתתך א״ל תלמידיו וכי אדם יודע מתי ימות שישוב יום א׳ קודם מיתתו אמר להם זהו מה שאני אומר שישוב היום שמא ימות למחר ואף כי פשטיה דקרא מיירי בצדיק גמור מעיקרא שפיר מפרש היום על שני פנים אלו שמי שרובו זכיות צדיק גמור יקרא וצריך לשוב ממיעוט עונותיו וגם שלמה אמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וצריך תשובה לפחות לעונות הקלים שאדם דש בעקביו א״כ אותו אבר שהיה פגום אמש מחמת עונו היה משוקץ לפי שפגם בצורה העליונה ובשובו יתוקן ויתקדש:

לְצַד שֶׁיּוֹדֵעַ ה׳ מַחְשְׁבוֹת לֵב הָאָדָם וְתַחְבּוּלוֹת יֵצֶר הָרַע וְסֵדֶר כְּנִיסָתוֹ עִם הָאָדָם, לָזֶה דִּבְּרָה תּוֹרָה כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע וְהִתְחִיל כְּנֶגֶד תְּחִלַּת הַפִּתּוּי. וְהִנֵּה כְּבָר כָּתַבְתִּי לְךָ פְּעָמִים רַבּוֹת כִּי לְצַד שֶׁאִישׁ יִשְׂרָאֵל קְרוֹבִים לַה׳, לֹא תִּכּוֹן עֲצָתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע לְדַבֵּר אֵלָיו עֲשׂוֹת הָרַע עַד שֶׁיַּרְחִיקֵהוּ מְעַט מְעַט, כְּגוֹנֵב אֶת הַקָּטָן מִבֵּית אָבִיו שֶׁבִּתְחִלָּה מוֹשְׁכוֹ מְעַט מְעַט. כְּמוֹ כֵן בִּתְחִלָּה יַתְחִיל הַיֵּצֶר לְדַבֵּר אֵלָיו כִּי נָכוֹן הַדָּבָר הַבָּא מֵאֵת ה׳, כָּל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״מִי כָּמוֹךָ יָחוּשׁ לְדִבְרֵי ה׳״, אֲבָל מַה שֶׁהוֹסִיפוּ חֲכָמִים כַּמָּה גְּדָרִים וּשְׁמִירוֹת וְעַנְפֵי הָאִסּוּר מִי יֹאמַר כִּי כֵן צִוָּה הַבּוֹרֵא? וּכְשֶׁיַּטֶּה אָזְנוֹ לְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶם, יוֹסִיף לְהַכּוֹתוֹ כִּי יֹאמַר אֵלָיו: ״רַבִּים הַמִּצְווֹת הָאֵלֶּה מִמְּךָ, רמ״ח מִצְווֹת עֲשֵׂה וְעַנְפֵיהֶם״, וּלְצַד הֱיוֹת הָאָדָם מְרֻחָק מְעַט מֵה׳ יוּכַל יַכֶּה בּוֹ.

והסבה שבא האדם לידי חטא הוא יצר הרע שנתן השם יתברך באדם, והוא הגורם החטא אל האדם. ואף אם יחשוב וידע שעתיד לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, מכל מקום כאשר יצרו גובר עליו הוא חוטא, ואינו משגיח בעתיד להיות. ולכך צריך האדם שיסיר ממנו כח יצר הרע, אשר הוא סבה אל החטא. וזה מפני שיצר הרע מסית האדם עד שהוא מביא את האדם לידי אבוד.

ונראה לבאר זה עפ"י מאמר תמוה מנחות כ"ט בשעה שעלה משה כו' וקושר קשרים כו' תלי תלין של הלכות כו' ולא היה יודע מה הן אומרים כו' ואתה נותן תורה ע"י כו' כך עלה במחשבה לפני וכו', והביאור דהבחירה חפשית, וידיעת השי"ת בשעה שאינה מתגלת לנבראים אינה מכרחת הבחירה רק ידיעת הנברא והעלול מכרחת הבחירה, והשי"ת בידיעתו הבלתי תכליתית וצופה ומביט על זמן העתיד כעל ההוה בהשויה גמורה, ועל זה מורה שם הויה ששלשה זמנים האלו הם כאחד אצלו בלי קדימת אחד לחבירו, שדבר זה אין בכח נברא להשיג איך הוא, ראה כי לפי מצב ישראל יתבוללו ישראל בגלותם בבבל בעמים וחצים מדבר אשדודות, וזה יהא סבה לשכחת התורה, ואז לפי העת ולקיום האומה יהא הכרח לאסור בשולי עו"ג, ועל זה רמזה התורה באכל בכסף תשברו, אבל לא שדבר זה מן התורה, רק השי"ת בידיעתו העתיד בהסכימו על מפעלות גדולי האומה העתידים רמז בחכמתו העליונה בתורה בתגין וכיו"ב ושום נברא לא יכול להשיג טרם יהיה הדבר רמז הענין, כי אם ידע הלא תהא הבחירה נעדרת יוכרחו לישא נשים נכריות וכיו"ב. וזה אמר עקיבא בן יוסף כו' כמו דדריש מוא"ו דוגרושה לרבות חלוצה וכן כיו"ב, דזה אחרי שאסרו חכמים לפי צורך מצב האומה והדת מצא שידיעה העליונה העתידיות רמזה בתורה, וזה שאמרו ולא היה יודע מה אומר, שלא היה יכול לידע, שאילו ידע היה ידיעתו מכרחת, וזה כך עלה במחשבה לפני, שלא דרש דברים שלא כוונתי ולא רמזתי בתורה, רק שהמחשבה שלי שאינה מכרחת הבחירה כך עלה במחשבה, אמנם לא תוכל לידע

אין דרך היצר הרע מתחילה להפציר לעבירה,אלא מתחיל להראות לאדם אהבה,וכשרואה שאינו מתגבר עליו,אלא הולך ומתדבק עמו,אז מתחיל למשכו ברשתו,ומסיתו לעשות מצות שיש בהן הנאת הגוף,כגון אכילה ושמחה של מצוה.וכאשר הוא רגיל בתענוגי מצוה,אז מתחיל להמשיכו אחר תאות עולם הזה,ואומר לו,שיעשה אח"כ תשובה מאהבה,שיעשו לו מהעבירות זכויות,כמ"ש )יומא פו ע"ב( ולמה תניח תענוגי עולם הזה בחנם,כי התורה בלאו הכי לא תוכל להשיג כעת אף ביגיעה רבה,וכמ"ש )איכה ב ט( מלכה ושריה בגוים אין תורה.וכן המצות אינן כעת בשלמות.ואחר שמדחה אותו מדרך חיים,אז אין צריך עוד לפתותו,כי הולך אחריו מעצמו )משלי ז כב.(וכאשר הורגל לילך בשרירות לבו,מתאוה גם לדברים שאין בטבע האדם להתאוות להם,כגון מ"ש )ויקרא יח כב-כג( וכדומה )דברים כט יח(.

בְּעִנְיַן הַמַּחֲשָׁבָה, כְּבָר אָמְרוּ בִּתְחִלַּת הַבָּרַיְתָא שֶׁלָּנוּ (ע"ז כ): וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע, שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם וְכוּ', וְאָמְרוּ עוֹד (יומא כט): הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁים מֵעֲבֵרָה, וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (משלי טו): תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע.

ואמנם, מה שצריך להבין עתה הוא שיעור כחה של הנשמה שניתן לה לעמוד בתוך הגוף הזה. וזה, כי אם היה כחה רב ואורה גדול מאד - ודאי היתה נותנת הארה גדולה כל כך לגוף שהיה מתעלה במציאותו, וחסרונותיו היו נשלמים רגע אחד, ויצר הרע - הוא העיקר בחסרונות שרצה בם האדון ב"ה לצורך הבחירה והשכר ועונש - הנה לא היה שולט באדם כלל, כמו שאינו שולט במלאכים מפני רוב הארתם ושלמות ידיעתם וחשיבותם. תדעי לך שהרי לעתיד לבא נאמר (ישעיהו יא, ט), "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה"; ובאותו הזמן נאמר (יחזקאל לו, כו), "והסירותי את לב האבן מבשרכם" וגו', לגודל מעלת הנשמה שתגדל בזמן ההוא. ואמנם מצד אחר, הנה אם היתה הנשמה במציאותה העצמי שפלה ולא גדולה, לא היתה יכולה לעמוד בכל כך יקר וגדולה אשר יעשה לה לעתיד לבא, להיות יותר ממלאכי השרת: אבל הענין הוא, שהנשמה במציאותה ושרשה גדולה היא מאד מאד, אבל כדי שתבא בגוף הזה - הנה הקב"ה ממעט אורה וכחה, ומשאיר לה רק אותו השיעור הראוי לגוף בעולם הזה. והנה היא באותה שעה כירח זאת שנאמר לה (חולין ס ע"ב), "לכי ומעטי את עצמך", ולעתיד לבא (ישעיהו ל, כו), "והיה אור הלבנה כאור החמה". והנה בידה טובה - להתעלות מעילוי לעילוי עד תקפה העליון, לפי שלמות מעשיה. והנה לפי מיעוט הכח אשר ניתן לה בעולם הזה, היא עומדת סוגרת ומסוגרת בתוך הגוף העכור הזה כל ימי צבאה, להתנסות ולהבחן בנסיונות היצה"ר, שעל כן הושם באדם, וכמאמרם ז"ל (זוהר ח"א, קו ע"ב), "לא נברא יצה"ר אלא לנסות בו את בני האדם". ולפי כשרון מעשיה - כך זוכה לעצמה עילוי, להתעלות ממדרגה למדרגה. והנה בזמן הגמול אז מוצאות כל הנשמות פעולתם אתם, ומתעלות במעלתם על פי מעשיהם, ובמעלתם זאת ישובו ויזככו את גופותיהם בזמן התחיה, ויתענגו על רוב שלום לנצח נצחים, וכמו שביארנו לעיל:

And indeed, what needs to be understood now is the measure of the strength of the soul which is given to it to and within this body. And this, for if its strength was great and its light very powerful - certainly it would give so much great illumination to the body that it would elevate it in its existence, and its deficiencies would be completed in one moment, and the evil inclination - it is essential in the deficiencies which the Master may he be blessed wanted for the purpose of free will and reward and punishment - behold would not rule over man at all, as it does not rule over angels because of the abundance of their illumination and the perfection of their knowledge and importance. You should know that in the future it says (Isaiah 11:9), "They shall not do evil nor corrupt throughout my holy mountain for the land will be filled with knowledge"; and at that same time it says (Ezekiel 36:26), "and I shall remove the heart of stone from their flesh...", to the greatness of the elevation of the soul which will be greater in that time. And indeed from another aspect, behold if the soul were in its essential existence of lowliness and not greatness, it would not be able to stand in the face of the glory and greatness which will be done to it in the future, to be greater than the angels of service: ּBut the matter is, that the soul in its existence and root is very very great, but in order for it to come into this body - behold the Holy One blessed is He diminished its light and strength, and left for it only that measure which is appropriate for the body in this world. And behold it is in that time period like the moon where it says to it (Chullin 60b), " Go and diminish yourself", and in the future (Isaiah 30:26), "And the light of the moon will be like the light of the sun". And behold in its hand is goodness - to elevate from elevation to elevation until he highest strength, according to the perfection of its actions. And behold according to the diminution of power which was given to it in this world, it stands closing and closed within the cloudy body throughout the days of its service, to be tested and examined with the trials of the evil inclination, for it is for this that it was placed within man, and like their saying may their memory be for a blessing, (Zohar section 1, 106b) "The evil inclination was not made other than to test man with it". And according to the aptitude of its actions - so does it merit for itself elevation, to rise from level to level. And behold in the time of the reward then the events of all of the souls activates them, and elevates them according to their actions, and in this level of elevation will they return and refine their bodies in the time of the resurrection, and they will enjoy the plethora of peace forever, as we explained above:

כמו שהשמרים הם שימור ליין כשהוא שוקט על שמריו,אבל כשהשמרים עולים למעלה,אין היין ראוי לשתיה,כך היצר הרע בזמן שהוא כפוף ליצר טוב,מועיל לישוב העולם,אבל כשעולה למעלה מקלקל הכל )ישעיה ה ז,מדרש רות החדש פרק א' אות א' ע"ש(.

כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון,וכמו שעולה על רוחו ברצון הראשון,הוא זך וישר בעיניו,אך תוכן רוחות ה',והוא יודע אם לא היה פניה כלל ברצון הראשון.ומי זה יאמר זכיתי לבי ואין ברוחי רמיה כלל,כי איש כזה הוא דבוק ממש במדותיו של הקב"ה.אבל אם ח"ו יש בלבו שורש קטן שפורה ראש ולענה,אז אם יתנהג ע"פ רוחו ודרכי איש ישר בעיניו,יפול משמים ארץ,עד אשר לא יוכל לקום,ויסור מדרכי ה',והוא לא ידע בעצמו.ע"כ אין לסמוך כלל על שכל האנושי ]ר"ל שלא להחליט על נקלה כפי שנראה לו בשכלו,רק שיראה ויחפש היטב בחדרי רוחו היטב מאין בא לו התחלת הרצון הראשון,אם לא היה לו איזה פניה ונטיה לזה[ רק לראות שיהיה המעשים והמחשבות לפי רצון ה' )משלי טז ב ג ד.(

מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הבא להרגך השכם להורגו קאי על היצר הרע, דעל ידי השכמה זוכה להרוג ליצר הרע כן כתב הרב ברכי יוסף בא"ח סימן א' אות ב' משם מר זקנו הרב בעל חסד לאברהם יעויין שם, וכן נראה מדברי התקונים בהקדמה דף ח' ע"ב, ועיין בספר דבש לפי מערכת ה', ובמה שכתבתי בספרי הקטן רוח חיים שם בא"ח סימן א' בס"ד

פנימיות התורה הם חיים לפנימיות הגוף שהוא הנפש, והחיצוניות לחיצוניות הגוף )משלי ד כב,ג כב,(והעוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגרות בהם )משלי ז יב,כב יג.(

היצר הרע בא על האדם בב' טענות:א',שעבודת ה' אי אפשר לעמוד בו.ב',שמראה לו היתרים )בראשית ג א.(

וכן אמרו עוד שם דף י"א ע"א, ומיד דאיהו תפיס ביה יצר הרע דאיהו שופך דמים נטיל בר נש חרבא דאיתמר בה רוממות אל בגרונם דאיהו יו"ד רישא דחרבא, וי"ו גופא דחרבא, ה"ה תרי פיפיות דילה ושחיט ליה, ובגיניה אתמר הבא להורגך השכם להורגו בצלותא דאתמר בה וישכם אברהם בבקר, ועוד קריאת שמע איהו רומח כלילא משית תיבין דיחודא ומרמ"ח תיבין עם ה' אלהיכם אמת, עד כאן, הרי לך בפירוש כדברי הרבנים הנזכרים לעיל, כי הכח שיש בלימוד תורה וקריאת שמע להרוג ליצר הרע הוא בהיותו משכים הולך לקום בהשכמת הבקר, ובזה הבא להורגך שהוא היצר הרע, השכם בבקר ועל ידי זה אתה הורגו, והגם כי מצינו דסגולת התורה כדי לבטל את היצר הרע הלא היא בכל עת ובכל זמן, כמו שאמרו בפ"ק דברכות דף ה' ובפ"ק דקדושין דף ל"א ע"ב, מכל מקום יותר היא מסוגלת כשהוא ממשכימי בבקר, וכדברי הטור ומרן בריש אורח חיים.

והנה לפי מה שנתבאר יוצא שכפי חומר המצוה כך הוא כח יצר הרע של אותה מצוה, שהרי היצר הרע ניתן לנו במקביל לאותה מצוה. ואז מי שמתגבר על אותו יצר הרע מקבל שכר כפי כח היצר הרע שהתגבר עליו. ונראה שזהו הביאור מה שאמרו חז"ל (פאה פ"א מ"א) "תלמוד תורה כנגד כולם", שמאחר שתלמוד תורה הוא המצוה הכי גדולה בתורה, לכן היצר הרע להבטל מלימוד התורה הוא הכי גדול, וממילא מי שמתגבר על יצר הרע זה מקבל שכר כנגד כולם, שהרי התגבר על היצר הרע הכי גדול.

אַךְ הִנֵּה כְּתִיב: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״, כִּי הַגּוּף נִקְרָא ״עִיר קְטַנָּה״, וּכְמוֹ שֶׁשְּׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים עַל עִיר אַחַת, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לְכָבְשָׁהּ וְלִמְלוֹךְ עָלֶיהָ, דְּהַיְינוּ, לְהַנְהִיג יוֹשְׁבֶיהָ כִּרְצוֹנוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יִגְזוֹר עֲלֵיהֶם, כָּךְ שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת, הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, נִלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ עַל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו, שֶׁהָאֱלֹהִית – חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ שֶׁתְּהֵא הִיא לְבַדָּהּ הַמּוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמַנְהִיגָתוֹ, וְכָל הָאֵבָרִים יִהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתָּהּ וּבְטֵלִים אֶצְלָהּ לְגַמְרֵי, וּמֶרְכָּבָה אֵלֶיהָ, וְיִהְיוּ לְבוּשׁ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ וְג׳ לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ כוּלָּם בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, וְיִהְיֶה הַגּוּף כּוּלּוֹ מָלֵא מֵהֶם לְבַדָּם, וְלֹא יַעֲבוֹר זָר בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם, דְּהַיְינוּ, תְּלַת מוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהִיא חָכְמַת ה׳ וּבִינָתוֹ, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ אֲשֶׁר עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף, וּלְהוֹלִיד מֵהֶן – עַל יְדֵי הַדַּעַת, הַיִּרְאָה בְּמוֹחוֹ וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ, וְאַהֲבַת ה׳ כְּאֵשׁ בּוֹעֲרָה בְּלִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת, לִהְיוֹת נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשׁוֹ בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לְדָבְקָה בוֹ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד מֵעוּמְקָא דְלִבָּא שֶׁבֶּחָלָל הַיְמָנִי, שֶׁיִּהְיֶה תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מָלֵא וְגָדוּשׁ עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט גַּם לֶחָלָל הַשְּׂמָאלִי לְאַכְפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא יְסוֹד הַמַּיִם הָרָעִים שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא הַתַּאֲוָה שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְהַפְּכָהּ מִתַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״בְּכָל לְבָבְךָ״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ״. אַךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, רְצוֹנָהּ לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ – לְטוֹבַת הָאָדָם שֶׁיִּתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וִינַצְּחֶנָּה, כִּמְשַׁל הַזּוֹנָה שֶׁבַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ:

It is written, however, “One nation shall prevail over the other nation.” The body is called a “small city.” Just as two kings wage war over a town, which each wishes to capture and rule, that is to say, to dominate its inhabitants according to his will so that they obey him in all that he decrees for them, so do the two souls—the Divine and the vitalizing animal soul that comes from the kelipah—wage war against each other over the body and all its limbs. It is the desire and will of the Divine soul that she alone rule over the person and direct him, and that all his limbs should obey her and surrender themselves completely to her and become a vehicle for her, as well as a robe [instrument] for her ten faculties and three garments mentioned above, all of which should pervade the organs of the body, and the entire body should be permeated with them alone, to the exclusion of any alien influence, G–d forbid. That is to say that the three brains that are in the head shall be permeated with chabad of the Divine soul, namely, the wisdom of G–d and the understanding of Him, by pondering on His unfathomable and infinite greatness, and from them shall be born, through the daat (knowledge), awe in his mind, and dread of G–d in his heart, as well as love of G–d that shall flare up like a glowing fire in his heart, like flaming coals, so that his soul shall yearn and long, with passion and desire, to cleave to the En Sof, blessed is He, with his whole heart, soul and might, from the very depths of the right ventricle of the heart. The latter would be so thoroughly permeated with love to overflowing, as to inundate the left side as well, to the extent of subduing the sitra achara with its element of the “evil waters,” namely, the lust stemming from kelipat nogah, changing it and transforming it from seeking the pleasures of this world to the love of G–d. Thus it is written, “‘With all your heart’—with both your natures.” However, the desire of the animal soul which is derived from the kelipah is the very opposite—and it is for the good of man that he may prevail over her and vanquish her, as in the parable of the harlot in the holy Zohar.

אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, אַל יִפּוֹל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לִהְיוֹת מִזֶּה עָצֵב נִבְזֶה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה רַבָּה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, יִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכָל כֹּחוֹ בְּכַוָּונַת הַתְּפִלָּה בְּחֶדְוָה וְשִׂמְחָה יְתֵירָה, בְּשׂוּמוֹ אֶל לִבּוֹ, כִּי נְפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה הִיא מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הָעוֹשָׂה מִלְחָמָה בְּבֵינוֹנִי עִם נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שֶׁבּוֹ. וְנוֹדָע דֶּרֶךְ הַנִּלְחָמִים וְכֵן הַנֶּאֱבָקִים יַחַד, כְּשֶׁאֶחָד מִתְגַּבֵּר, אֲזַי הַשֵּׁנִי מִתְאַמֵּץ לְהִתְגַּבֵּר גַּם כֵּן בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחוֹ. וְלָכֵן, כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי גַּם הַקְּלִיפָּה מִתְגַּבֶּרֶת כְּנֶגְדָּהּ, לְבַלְבְּלָהּ וּלְהַפִּילָהּ בְּמַחֲשָׁבָה זָרָה שֶׁלָּהּ. אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, הֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת, הַנִּלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּמוֹחוֹ שֶׁל אָדָם, כָּל אַחַת חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל בּוֹ וְלִהְיוֹת הַמּוֹחַ מְמוּלָּא מִמֶּנָּה לְבַדָּהּ, וְכָל הִרְהוּרֵי תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם – מִנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל מִילֵּי דְעָלְמָא – מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, רַק שֶׁהָאֱלֹהִית מְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ.

Nevertheless he must not be downcast at heart and feel dejected and despicable during Divine service, which should be with great joy. On the contrary, he should draw fresh strength and intensify [his] effort with all his power to concentrate on the prayer with increased joy and gladness in the realization that the foreign thought that had invaded his heart comes from the kelipah in the left part, which, in the case of the benoni, wages war with the divine soul within him. For it is known that the way of combatants, as of wrestlers, is that when one is gaining the upper hand, the other likewise strives to prevail with all the resources of his strength. Therefore, when the divine soul exerts itself and summons its strength for prayer, the kelipah also gathers strength at such time to confuse her and topple her by means of a foreign thought of its own. The real truth, however, is that there are two souls, waging war one against the other in the person’s mind, each one wishing and desiring to rule over him and pervade his mind exclusively. Thus all thoughts of Torah and the fear of Heaven come from the divine soul, while all mundane matters come from the animal soul, except that the divine soul is clothed in it.

כִּי הָיָה לוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל עַל רוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הָרוֹאֶה כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ. וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, שֶׁהִיא מִלְחָמָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, לִשְׁבּוֹר הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה מִפְּנֵי פַּחַד ה׳, וּכְמוֹ נִסָּיוֹן מַמָּשׁ. וְהִלְכָךְ, צָרִיךְ כָּל אָדָם, לְפִי מַה שֶּׁהוּא מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה׳, לִשְׁקוֹל וְלִבְחוֹן בְּעַצְמוֹ אִם הוּא עוֹבֵד ה׳ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ וְנִסָּיוֹן כָּזֶה, בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״. כְּגוֹן, בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּכַוָּונָה, לִשְׁפּוֹךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה׳ בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ, וּלְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבּוֹ הַמּוֹנְעִים הַכַּוָּונָה – בְּמִלְחָמָה עֲצוּמָה, וּלְבַטְּשָׁם וּלְכַתְּתָם כֶּעָפָר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, וְגַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בִּיגִיעַת נֶפֶשׁ וִיגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.

For he should have controlled himself and restrained the impulse of his desire in his heart because of the fear of G–d Who sees all actions, as has been explained above, for the mind has supremacy over the heart by nature. It is indeed a great and fierce struggle to break one’s passion, which burns like a fiery flame, through fear of G–d; it is like an actual test. Therefore, each person according to his place and rank in the service of G–d must weigh and examine his position as to whether he is serving G–d in a manner commensurate with the dimensions of such a fierce battle and test—in the realm of “do good,” as, for example, in the service of prayer with kavanah (devotion), pouring out his soul before G–d with his entire strength, to the point of exhaustion of the soul, while waging war against his body and animal soul within it which impede his devotion, a strenuous war to beat and grind them like dust, each day before the morning and evening prayers. Also during prayer he needs to exert himself, with the exertion of the spirit and of the flesh, as will be explained later at length.

אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל פי' ארוממך ה' כי דליתני לשון הגבהה ולשון דלות. והוא שהקב"ה מגביה האדם כמו שהוא שפל ועי"ז נשאר אצלו כראוי. וז"ש מגביה שפלים כו'. ובזוה"ק טוב ילד מסכן וחכם זה יצ"ט כו' ע"ש. וכלל הענין כי מי שירא תמיד מעצת היצה"ר והולך תמיד בסכנה ויראת חטא עי"ז יש לו תמיד התחדשות. כי מי שיושב בטח נתיישן לו הכל. וז"ש ילד מסכן וחכם. שעי"ז דבק בשורשו. חכמה פי' בסה"ק כח מה שעיקר החכמה לידע ולהבין כי כל הכח מהשי"ת. כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'. [וי"ל שגם זה נכלל בדליתני לשון ילדתנו כנ"ל] וי"ל שז"פ והוא נער מלשון התעוררות שיש לו תמיד התחדשות. וגם בחנוכה ע"י שהיו במדריגה תחתונה ושפילה והשי"ת עזר לנו בנסים ונפלאות. עי"ז יש התחדשות וכל נס נמשך משורש החיות שלמעלה מהטבע. וכ' קוה קויתי כו' ויעלני מבור שאון מטיט היון כו' ויתן בפי שיר חדש כו' כנ"ל: וימאן ויאמר הן כו' וכל כו' יש לו נתן בידי כו'. יש ללמוד מזה לדחות היצה"ר ע"י חשבון זה שהי' ביד הקב"ה למחות מלעשות נגד רצונו ית' והוא נתן הבחירה לאדם. זה עצמו נותן שלא נעבור על רצונו. ויוסף נראה שאמר זה להוציא גם מלבה כי עליו כתיב וימאן ופי' וימאן שלא היה לו כלל תאוה לזה. שנתגבר לגמרי נגד היצה"ר. [וי"ל שע"י המיאון נמצא אח"כ לידע ולראות כי הכל הוא כנ"ל וימאן ויאמר]:

The Midrash (Tehillim 30:2) states, "I praise you Hashem for you have lifted me up." The Rav of Pershischa explained that דליתני (lifted me up) implies both elevation and humility. Hashem elevates a person while keeping them humble, allowing closeness to Him, as reflected in “He lifts the lowly” (Shacharis birkas krias shma). The Zohar interprets “Better a poor but wise youth” (Kohelet 4:13) as the good inclination, which is humble and wise. One who is wary of the evil inclination and fears sin experiences constant renewal. In contrast, comfort leads to stagnation. Wisdom (חכמה) is seen as כח מה (“strength from nothing”), recognizing that all strength comes from Hashem, as indicated by “the beginning of wisdom is the fear of Hashem.” The word דליתני also suggests renewal and humility. Yosef, described as "a youth" (Bereishis 37:2), signifies constant renewal through התעוררות (awakening). During Chanukah, Bnei Yisrael's lowliness allowed Hashem to perform miracles. As Tehillim (40:2) states, "I put my hope in Hashem... He lifted me out of the miry pit... and set my feet on a rock," illustrating that humility and calling out to Hashem bring salvation and renewal. Yosef refused Potiphar's wife, saying, “My master trusts me with everything in this house except you, his wife. How could I do this wicked thing and sin before Hashem?” (Bereishit 39:8-9). This teaches us to combat temptation by recognizing that Hashem allows us the choice to sin, which should deter us from acting against His will. Yosef aimed to dissuade Potiphar’s wife from temptation, as he had no desire for her, shown by the term וימאן, meaning he refused without any temptation. His firm refusal allowed him to clearly state his position.

ולפעמים ניתן רשות לשטן לעשות לו צער גדול, כדי לנסות אותו אם יעמוד בנסיון ויתגבר על היצר הרע, ואחר כך כשיגמור התענית, לא ירגיש כלל באותו התענית אותו הצער הגדול, שהרגיש באותה שעה, ויבקש רחמים מהבורא יתברך שמו, שיתן לו כח בעינים, שלא יתקלקלו מחמת התענית: (צוואת הריב"ש ד"ט ע"א).

בזה בטלה גם הקושיה הידועה, שלכאורה בחירת האדם היא תחת חוקי "סבה ומסובב", ולכן אינה חפשית. למדנו שלא ההנאה היא סבת הבחירה, כדעת המקשים, אלא הבוחר חפשי לבחור במהות שהוא רוצה בה.

כשהיצר הרע הרוחני שולט באדם הוא פועל בו באופן של אני יודע שזה רע, ואף על פי כן אעשנו, בחינת יודע את רבונו ומכוון למרוד בו. בבחינה זו כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו, כי חוזק הרצון דוחה גם מה שברור וגלוי ללב, ואדרבה, ככל שהאמת ברורה לו יותר, כח הרצון דוחפו יותר לעשות נגד האמת שהוא מכיר, כי הרי רוצה למרוד...

אר"ש לחברייא, אי לא דהוה הכי דברא קב"ה יצרא טבא ובישא, דאנון אור וחשך, לא הוה זכו וחובה לאדם דבריאה: והשיג ר"ש להחברים, אם לא היה כך, שברא הקב"ה יצר טוב ויצר הרע, שהם אור וחשך, לא היה מצות ועבירות להאדם דבריאה. אלא דאתברי מתרווייהו ובגין דא, ראה נתתי לפניך וגו', אלא שהאדם נברא משניהם, מאור ומחשך ועל כן אומר הכתוב ראה נתתי וגו' את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. כלומר משום זה נוהג בהאדם מצות ועבירות והוכן לו הבחירה לבחור בין טוב לרע.

אלא כל מה וכו': ומשיב, אלא כל מה שעשה הקב"ה כל דבר ודבר הולך אחר מינו. באדם נמצאים ב' מדרגות, אחת מימינו ואחת משמאלו, אותה שבימין נקראת יצר הטוב, ואותה שבשמאל נקראת יצר הרע. כיון שיוצא האדם מפתח ביתו, אותו השד נושא עיניו, ורואה את יצר הרע כשהוא שורה לשמאל, הוא נמשך לאותו הצד שהיצר הרע נמצא, דהיינו לשמאל, והוסר מימין, ואז באותו צד שמאל עומד אז השם של אדונו, דהיינו המזוזה. ואינו יכול לקרב אליו להזיק לו. והאדם יוצא וניצל ממנו. וכשנכנס אל הבית, נמצא השם הקדוש שבמזוזה, עומד לימינו, ועי"ז שולט הימין על השמאל. ואינו יכול לקטרג עליו.

אלא שברא ה' באדם יצר טוב ויצר רע, וציוונו לבחור בטוב. שנאמר (דברים ל, יט): "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". שורש שני היצרים אחד, ונתן ה' בידינו את הבחירה, להטות את היצר לטובה או לרעה.

בנוהג שבעולם אדם נגרר אחר יצריו הרעים, אחר התאווה והגאווה, הכעס והקנאה, העצלות והכבוד, כי הם מציעים לו סיפוקים מהירים. וכיוון שהתחיל להימשך אחריהם, נעשה משועבד להם. אמנם בפנימיותו הוא עדיין נכסף לאמת ולטוב, אבל קשה לו מאוד להוציא את רצונו הטוב אל הפועל, מפני שכבר התמכר לסיפוק יצריו, ונשמתו כבולה ומתייסרת בחבליה. על ידי התשובה האדם יוצא לחירות, מגלה את רצונו האמיתי.