Jewish sources address the permissibility of hunting animals for sport or amusement rather than sustenance. While basic permission to hunt exists, sources emphasize ethical constraints rooted in animal welfare and the principle that purposeful cruelty contradicts Jewish values of compassion.
יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְֽרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Torah's permission to eat animals in Bereishit 9:3 — "every creature that lives shall be yours to eat" — is understood by the Or HaChaim (Vayikra 17:13) as conditional on purposeful, permitted use: the pasuk "asher yatzud" sets a requirement that one hunts what is fit to eat, not creatures whose capture serves no lawful end, implying that hunting without a valid purpose falls outside the Torah's grant.
The ethical foundation underlying these laws is articulated by Sefer HaChinukh (596:2), who explains that the commandments governing animals train the soul in kindness and mercy — habits that, once formed toward creatures created only to serve humanity, shape a person's entire moral character toward goodness.
This orientation of mercy toward all living things is pressed further by Tomer Devorah (chapter 3), which teaches that a person's compassion must extend over all of God's creations — inanimate, plant, animal, and human — and that it is improper to disgrace or destroy them needlessly, modeling oneself after the divine wisdom that does not demean any existing thing.
Mishlei 12:10 grounds the entire discussion in a moral baseline: "a righteous person knows the needs of their beast, but the compassion of the wicked is cruelty" — a verse that frames indifference or harm to animals as the marker of wickedness rather than virtue.
On the technical halachic side, Mishnah Berurah (316:33) notes that trapping an animal "not for need — such as for sport" is categorized as a prohibited act on Shabbat whose perpetrator is nonetheless exempt because it constitutes a melachah she'einah tzerichah legufah, underscoring that purposeless trapping of creatures is viewed by halacha as lacking legitimate justification.
Shem MiShmuel (Toldot 5) discusses Yitzchak's choice to favor Esav because of his involvement in hunting, framing the hunt as a spiritual exercise in subduing lower forces — suggesting that in the tradition's own reading, hunting for its own sake (as Esav practiced) is associated with base materiality rather than sanctioned activity.
Bringing these threads together into a direct ruling, Mishneh Halachos (12:432) concludes, on our reading of the cited page, that fishing purely for sport and returning the catch to the water is forbidden, on grounds of both tzaar ba'alei chayim — causing unnecessary pain to living creatures — and bal tashchit, the prohibition of wanton destruction.
משלי י״ב:י׳
Proverbs 12:10
The righteous person knows and attends to the needs of his animal. This verse is a central Jewish source for humane treatment of animals and weighs against inflicting pain merely for amusement.
יוֹדֵ֣עַ צַ֭דִּיק נֶ֣פֶשׁ בְּהֶמְתּ֑וֹ וְֽרַחֲמֵ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים אַכְזָרִֽי׃
A righteous person knows the needs of their beast, But the compassion of the wicked is cruelty.
בראשית ט׳:ג׳
Genesis 9:3
After the Flood, God grants humanity permission to eat animals, establishing the basic permissibility of animal consumption. The verse does not itself address hunting specifically or hunting for sport.
כׇּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃
Every creature that lives shall be yours to eat; as with the green grasses, I give you all these.
ספר החינוך תקצ״ו — ד"ה מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה
Sefer HaChinukh 596:2
The commandment to send away the mother bird before taking the young or eggs is explained with concern for animal compassion and the avoidance of cruelty. It is a major ethical source relevant to hunting practices, although it does not prohibit hunting itself.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְלַמֵּד עַצְמֵנוּ לִהְיוֹת נַפְשֵׁנוּ נֶפֶשׁ יָפָה בּוֹחֶרֶת הַיֹּשֶׁר וּמִדַּבֶּקֶת בּוֹ וְרוֹדֶפֶת אַחַר הַחֶסֶד וְהַחֶמְלָה, וּבְהַרְגִּילֵנוּ אוֹתָהּ עַל זֶה אַף עַל הַבְּהֵמוֹת שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ רַק לְשַׁמְּשֵׁנוּ, לָחוּס עֲלֵיהֶן לְחַלֵּק לָהֶן חֵלֶק מִיְּגִיעַת בְּשָׂרָן, תִּקַּח לָהּ הַנֶּפֶשׁ דַּרְכָּהּ בְּהֶרְגֵּל זֶה, לְהֵטִיב אֶל בְּנֵי אָדָם וְלִשְׁמוֹר אוֹתָם מֵהַעֲבִיר עֲלֵיהֶם הַדֶּרֶךְ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁרָאוּי לָהֶם, וּלְשַׁלֵּם שְׂכָרָם כְּכָל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ טוֹב, וּלְהַשְׂבִּיעָם מֵאֲשֶׁר יִיגְעוּ בּוֹ. וְזֶה הַדֶּרֶךְ רָאוּי יֵלְכוּ בָּהּ עַם הַקֹּדֶשׁ הַנִּבְחָר.
It is from the roots of the commandment [that it is] to teach ourselves that our souls be a good soul that chooses what is right and clings to it and pursues kindness and mercy. And in our accustoming it to this — even with animals that were only created to serve us, to be concerned for them to distribute to them a portion of the toil of their flesh — the soul will take for itself the way of this habit; to do good to people and to guard from taking access away from them for anything that is appropriate for them, and to repay their reward according to all the good that they do and to satiate them with that upon which they toiled. And it is fitting for the holy chosen nation to follow this way.
recovered from “Mishnah Berurah 316:25”
משנה ברורה שט״ז — ד"ה (לג) שלא לצורך - כגון לשחק
Mishnah Berurah 316:33
Hunting for pleasure (such as for sport) is exempt because it constitutes a labor not needed for a functional purpose, but catching fish from a river is prohibited as trapping even if immediately placed in water to prevent death, and one becomes additionally liable for taking life if the fish is left to die or dry out, requiring caution against instructing a non-Jew to remove a fish from a container and leave it on dry land even to prevent water spoilage, unless the non-Jew immediately places it in another water source.
(לג) שלא לצורך - כגון לשחק וכה"ג ופטור משום דהוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה. הצד דגים מן הנהר אפילו נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות חייב משום צידה ואם הניחו עד שמת חייב גם משום נטילת נשמה ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין הוא מפרכס והחזירו בתוך המים חייב ג"כ משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות [ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו] וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לא"י ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה אע"פ שירא שמא ימות ויפסדו המים דלא מקילינן איסור דאורייתא ע"י א"י במקום הפסד אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים וטלטול בע"ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע"י א"י בזה:
See also
אור החיים, ויקרא יז יג
Or HaChaim on Leviticus 17:13
The passage holds that hunting of impure animals is forbidden from the outset, even though Scripture permits their consumption for benefit; rather, one may hunt impure animals only if intending to hunt pure animals and impure ones happen to be caught alongside them, which is what Scripture means by "which hunts"—the condition being that hunting is permitted only for what will be eaten, not for what will not be eaten.
וְנִרְאֶה כִּי בְּאָמְרוֹ אֲשֶׁר יָצוּד נִתְכַּוֵּן לֶאֱסוֹר צֵידַת מִין טָמֵא לְכַתְּחִלָּה, הֲגַם שֶׁהִתִּירוֹ הַכָּתוּב בַּהֲנָאָה, וּכְמוֹ שֶׁהֶעֱלֵיתִי בְּסִפְרִי פְּרִי תֹּאַר סִימָן קי״ז כְּדַעַת רַמְבַּ״ם (מאכלות אסורות פרק ח) שֶׁאֵין הֶתֵּר לְצוּדָם אֶלָּא אִם מִתְכַּוֵּן לָצוּד טְהוֹרִים וְנִזְדַּמְּנוּ עִמָּהֶם טְמֵאִים וְהוּא מַאֲמַר הַכָּתוּב כָּאן אֲשֶׁר יָצוּד וְגוֹ׳ תְּנַאי הוּא הַדָּבָר שֶׁאֵין מַתִּיר לוֹ לָצוּד אֶלָּא אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְלֹא אֲשֶׁר לֹא יֵאָכֵל.
תומר דבורה ג׳ — ד"ה לרחם על כל הנבראים
Tomer Devorah 3:13
The work develops the ideal of imitating divine compassion and extending mercy to created beings. It is a mussar-kabbalistic source that supports a presumption against deriving pleasure from needless cruelty, even though it is not a responsum on hunting.
לרחם על כל הנבראים: עוֹד צָרִיךְ לִהְיוֹת רַחֲמָיו פְּרוּשִׂים עַל כָּל הַנִּבְרָאִים, לֹא יְבַזֵּם וְלֹא יְאַבְּדֵם. שֶׁהֲרֵי הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא פְרוּשָׂה עַל כָּל הַנִּבְרָאִים דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ וְחַי וּמְדַבֵּר. וּמִטַּעַם זֶה הֻזְהַרְנוּ מִבִּזּוּי אוֹכְלִים. וְעַל דָּבָר זֶה רָאוּי, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ מְבַזָּה שׁוּם נִמְצָא וְהַכֹּל נַעֲשָׂה מִשָּׁם כְּדִכְתִיב "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" , כֵּן יִהְיֶה רַחֲמֵי הָאָדָם עַל כָּל מַעֲשָׂיו יִתְבָּרַךְ. וּמִטַּעַם זֶה הָיָה עֹנֶשׁ רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ עַל יְדֵי שֶׁלֹּא חָס עַל בֶּן הַבָּקָר שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּא אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ "זִיל לְכָךְ נוֹצַרְתָּ" (בָּבָא מְצִיעָא פה.) בָּאוּ לוֹ יִסּוּרִין, שֶׁהֵם מִצַּד הַדִּין שֶׁהֲרֵי הָרַחֲמִים מְגִנִּים עַל הַדִּין, וְכַאֲשֶׁר רִחֵם עַל הַחֻלְדָּה וְאָמַר "רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" כְּתִיב, נִצּוֹל מִן הַדִּין מִפְּנֵי שֶׁפֵּרַשׂ אוֹר הַחָכְמָה עָלָיו וְנִסְתַּלְּקוּ הַיִּסּוּרִים. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לֹא יְבַזֶּה בְּשׁוּם נִמְצָא מִן הַנִּמְצָאִים שֶׁכֻּלָּם בְּחָכְמָה וְלֹא יַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ אֶלָּא לְצֹרֶךְ, וְלֹא יָמִית הַבַּעַל חַי אֶלָּא לְצוּרֵךְ, וְיִבְרֹר לָהֶם מִיתָה יָפָה בְּסַכִּין בְּדוּקָה לְרַחֵם כָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר. זֶה הַכְּלָל: הַחֶמְלָה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים שֶׁלֹּא לְחַבְּלָם תְּלוּיָה בַּחָכְמָה, זוּלָתִי לְהַעֲלוֹתָם מִמַּעֲלָה אֶל מַעֲלָה, מִצּוֹמֵחַ לְחַי, מֵחַי לִמְדַבֵּר שֶׁאָז מֻתָּר לַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ וּלְהָמִית הַחַי - לָחוּב עַל מְנָת לְזַכּוֹת:
To have mercy upon all of the creatures: He must also have his mercy extend to all the creatures. He [should] not disgrace them nor destroy them. As behold, the Highest Wisdom is spread over all the creatures - the inanimate, the growing (plants), the living (animals) and the speaking (people). And we are warned about disgracing food for this reason. And about this thing it is fitting that [just] like the Highest Wisdom does not disgrace anything in existence and everything was made from There, as it is written, "You made all of them with wisdom" - so [too, should] the mercy of a person be over all of His creations, may He be blessed. And for this reason was the holy Rebbe punished: Since he did not pity the young calf that was hiding with him and said to it, "Go, you were created for this," afflictions came upon him (Bava Metzia 85a). As they were from the side of judgement; since behold, mercy protects from judgement. And when he had mercy on a weasel and said, "It is written (Psalms 145:9), 'and His mercies are over all of His creatures,'" he was saved from the judgement - since the light of Wisdom was spread over him and the afflictions withdrew. And upon this way, he [should] not disgrace anything in existence from that which exists, as all of them are with Wisdom. And [so] he [should] not uproot a plant except for a need nor kill an animal except for a need. And [then] he [should] chose a nice death, with a checked knife, to have mercy in as much as is possible. This is the general rule: Compassion upon all things in existence - not to injure them - is [rooted] in Wisdom. [This is] unless it is to raise them from [one] level to [another] level - from growing to living; from living to speaking. As then it is permitted to uproot a [plant] and kill an [animal] - to disadvantage [it] in order to benefit [it].
שם משמואל, תולדות ה׳
Shem MiShmuel, Toldot 5
Yitzchak saw that Esau's constant pursuit of hunting could serve as a means to subdue and transform base inclinations into refined ones, and despite recognizing that Esau was not sufficiently righteous to influence the world as a foundation, Yitzchak believed Esau was engaged in subduing his material desires.
ונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין שיצחק בחר בציד למאכלו, הי' הציד לפועל דמיוני למדתו לכבוש עבדא תחות מארי' ושפחה תחות גבירתה, עכת"ד, ולפי"ז נראה שיצחק חשב בעשו שעסק כל היום בציד שמדתו נמי לאכפיא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ואף שיודע בעשו שאיננו כ"כ צדיק יסוד עולם, שיהי' ביכולתו לפעול על כלל העולם, כי בודאי הרגיש בו פסולת ורצוניות לחומריות, מ"מ חשב שהוא כופף תמיד את רצונו
משנה הלכות, חי״ב סי׳ תל״ב
Mishneh Halachos 12:432
The author rules that sport fishing—catching fish solely for entertainment and then releasing them—is forbidden because it causes unnecessary suffering to animals and constitutes wanton destruction.
ובדבר שאלתו אי מותר לצוד דגים רק לשחוק כדי להשתעשע ולהחזירן לתוך המים.
On this pageThe author addresses whether it is permissible to fish purely for sport and entertainment, catching the fish and then returning them to the water. He rules that this is forbidden, both because it causes unnecessary pain to living creatures (tza'ar ba'alei chayim) and because it violates the prohibition of wanton destruction (bal tashchit).
Rav Menashe Klein Mishneh Halachos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
...ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חנם, וכבר דברו חכמים הרבה באסור צער בעלי חיים בבבא מציעא ובשבת, אם הוא באסור דאורייתא, והעלו לפי הדומה שאסור דאורייתא הוא.
from our library copy — not yet checked against the original
ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, יש לדקדק שבסיפור רבקה ליעקב כתיב ועשה לי מטעמים ואוכלה ולא נאמר כאשר אהבתי, אלא אח"כ כתיב ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, הלוא דבר הוא, ונראה דהנה ידוע מענין ניצוצות קדושות שנפלו בשבירת הכלים וצריכין לבררם ולהעלותם מדומם צומח חי למדבר ובכוונת האכילה מחזירין לקדושה, והנה בעודם בשבירה הם כשבוין וניצודים וכשמחזירין לקדושה הוא כאלו צד ושובה את השבי' כענין שנאמר ושבית שביו שפירשו בו ושבית את זה שהי' בשבי' מקודם ביד הסט"א, וכלשון שמצינו וישב ממנו שבי שפירש"י אינו אלא שפחה אחת שפירשו בו שהיתה שבוי' ביד ישראל וחזרו ושבו אותה מישראל, ובזה יובן מה שכל דבר מאכל נקרא צידה כמ"ש צדה לדרך שהכל הוא נגזר מלשון ציד, ובזה יתישב מה שאמר יעקב ליצחק קום נא שבה ואכלה מצידי אף שלא הי' ציד כלל אלא שני גדיי עזים מן הצאן ויעקב אמתי הוא ולא כיזב ח"ו וכמו שפירשו אנכי מי שאנכי אבל עשו בכורך, ובכאן לא התעוררו חכז"ל לאמת את הלשון, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שלכן נקרא ציד, היינו שהי' צד בזה דעתו של יצחק שיסבור שהוא עשו וכמו שפירשו ז"ל בפסוק כי ציד בפיו הנאמר בעשו וכמו שנאמר ביהושע ט' פסוק י"ד ויקחו האנשים מצידם שפירשו קבלו דבריהם שצדו בפיהם, עכ"ד, ולהנ"ל יש לומר בפשיטות משום דכל מאכל נקרא ציד, והנה מה שהי' יצחק אבינו בוחר למאכל דברים הניצודים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזה נצמח מפאת מדתו מדת הגבורה להכריח הכל להכנע להקדושה והי' הציד לפועל דמיוני כי דבר הניצוד הוא בעל כרחו שלא בטובתו של הניצוד, דומה להכריח את כחות חיצונים להכנע להקדושה על כורחם שלא בטובתם, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים לפי הידוע בספרים שכל דבר מאכל משתוקק לבוא לידי אכילת אדם המעלה למנין יתתקן ופירשו את הכתוב כל אוכל תתעב נפשם, היינו שמחמת החטא האוכל מתעב את החוטא להיות נאכל לו, ומ"מ באשר יש בין אנשים המוכים בעורון שאינם חפצים להתתקן נותן המדה שיתגלגלו בבע"ח שאינם רוצים להתתקן, והם מגולגלים בחיות המדבר שבורחין מלהיות ברשות האדם ומוכרח לצודם להביאם ברשות האדם בעל כורחם, ואת אלה בחר יצחק לפועל דמיוני למדתו, ובזה יש לפרש דברי המדרש שא נא כליך וכו' שהוא ד' מלכיות, היינו שידוע שד' מלכיות מתנגדים למלכות שמים, ורצה לעשות פועל דמיוני שעל כרחם שלא בטובתם ישובו ויכנעו להקדושה: ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, יש לדקדק שבסיפור רבקה ליעקב כתיב ועשה לי מטעמים ואוכלה ולא נאמר כאשר אהבתי, אלא אח"כ כתיב ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, הלוא דבר הוא, ונראה דהנה ידוע מענין ניצוצות קדושות שנפלו בשבירת הכלים וצריכין לבררם ולהעלותם מדומם צומח חי למדבר ובכוונת האכילה מחזירין לקדושה, והנה בעודם בשבירה הם כשבוין וניצודים וכשמחזירין לקדושה הוא כאלו צד ושובה את השבי' כענין שנאמר ושבית שביו שפירשו בו ושבית את זה שהי' בשבי' מקודם ביד הסט"א, וכלשון שמצינו וישב ממנו שבי שפירש"י אינו אלא שפחה אחת שפירשו בו שהיתה שבוי' ביד ישראל וחזרו ושבו אותה מישראל, ובזה יובן מה שכל דבר מאכל נקרא צידה כמ"ש צדה לדרך שהכל הוא נגזר מלשון ציד, ובזה יתישב מה שאמר יעקב ליצחק קום נא שבה ואכלה מצידי אף שלא הי' ציד כלל אלא שני גדיי עזים מן הצאן ויעקב אמתי הוא ולא כיזב ח"ו וכמו שפירשו אנכי מי שאנכי אבל עשו בכורך, ובכאן לא התעוררו חכז"ל לאמת את הלשון, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שלכן נקרא ציד, היינו שהי' צד בזה דעתו של יצחק שיסבור שהוא עשו וכמו שפירשו ז"ל בפסוק כי ציד בפיו הנאמר בעשו וכמו שנאמר ביהושע ט' פסוק י"ד ויקחו האנשים מצידם שפירשו קבלו דבריהם שצדו בפיהם, עכ"ד, ולהנ"ל יש לומר בפשיטות משום דכל מאכל נקרא ציד, והנה מה שהי' יצחק אבינו בוחר למאכל דברים הניצודים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזה נצמח מפאת מדתו מדת הגבורה להכריח הכל להכנע להקדושה והי' הציד לפועל דמיוני כי דבר הניצוד הוא בעל כרחו שלא בטובתו של הניצוד, דומה להכריח את כחות חיצונים להכנע להקדושה על כורחם שלא בטובתם, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים לפי הידוע בספרים שכל דבר מאכל משתוקק לבוא לידי אכילת אדם המעלה למנין יתתקן ופירשו את הכתוב כל אוכל תתעב נפשם, היינו שמחמת החטא האוכל מתעב את החוטא להיות נאכל לו, ומ"מ באשר יש בין אנשים המוכים בעורון שאינם חפצים להתתקן נותן המדה שיתגלגלו בבע"ח שאינם רוצים להתתקן, והם מגולגלים בחיות המדבר שבורחין מלהיות ברשות האדם ומוכרח לצודם להביאם ברשות האדם בעל כורחם, ואת אלה בחר יצחק לפועל דמיוני למדתו, ובזה יש לפרש דברי המדרש שא נא כליך וכו' שהוא ד' מלכיות, היינו שידוע שד' מלכיות מתנגדים למלכות שמים, ורצה לעשות פועל דמיוני שעל כרחם שלא בטובתם ישובו ויכנעו להקדושה: ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, יש לדקדק שבסיפור רבקה ליעקב כתיב ועשה לי מטעמים ואוכלה ולא נאמר כאשר אהבתי, אלא אח"כ כתיב ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, הלוא דבר הוא, ונראה דהנה ידוע מענין ניצוצות קדושות שנפלו בשבירת הכלים וצריכין לבררם ולהעלותם מדומם צומח חי למדבר ובכוונת האכילה מחזירין לקדושה, והנה בעודם בשבירה הם כשבוין וניצודים וכשמחזירין לקדושה הוא כאלו צד ושובה את השבי' כענין שנאמר ושבית שביו שפירשו בו ושבית את זה שהי' בשבי' מקודם ביד הסט"א, וכלשון שמצינו וישב ממנו שבי שפירש"י אינו אלא שפחה אחת שפירשו בו שהיתה שבוי' ביד ישראל וחזרו ושבו אותה מישראל, ובזה יובן מה שכל דבר מאכל נקרא צידה כמ"ש צדה לדרך שהכל הוא נגזר מלשון ציד, ובזה יתישב מה שאמר יעקב ליצחק קום נא שבה ואכלה מצידי אף שלא הי' ציד כלל אלא שני גדיי עזים מן הצאן ויעקב אמתי הוא ולא כיזב ח"ו וכמו שפירשו אנכי מי שאנכי אבל עשו בכורך, ובכאן לא התעוררו חכז"ל לאמת את הלשון, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שלכן נקרא ציד, היינו שהי' צד בזה דעתו של יצחק שיסבור שהוא עשו וכמו שפירשו ז"ל בפסוק כי ציד בפיו הנאמר בעשו וכמו שנאמר ביהושע ט' פסוק י"ד ויקחו האנשים מצידם שפירשו קבלו דבריהם שצדו בפיהם, עכ"ד, ולהנ"ל יש לומר בפשיטות משום דכל מאכל נקרא ציד, והנה מה שהי' יצחק אבינו בוחר למאכל דברים הניצודים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזה נצמח מפאת מדתו מדת הגבורה להכריח הכל להכנע להקדושה והי' הציד לפועל דמיוני כי דבר הניצוד הוא בעל כרחו שלא בטובתו של הניצוד, דומה להכריח את כחות חיצונים להכנע להקדושה על כורחם שלא בטובתם, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים לפי הידוע בספרים שכל דבר מאכל משתוקק לבוא לידי אכילת אדם המעלה למנין יתתקן ופירשו את הכתוב כל אוכל תתעב נפשם, היינו שמחמת החטא האוכל מתעב את החוטא להיות נאכל לו, ומ"מ באשר יש בין אנשים המוכים בעורון שאינם חפצים להתתקן נותן המדה שיתגלגלו בבע"ח שאינם רוצים להתתקן, והם מגולגלים בחיות המדבר שבורחין מלהיות ברשות האדם ומוכרח לצודם להביאם ברשות האדם בעל כורחם, ואת אלה בחר יצחק לפועל דמיוני למדתו, ובזה יש לפרש דברי המדרש שא נא כליך וכו' שהוא ד' מלכיות, היינו שידוע שד' מלכיות מתנגדים למלכות שמים, ורצה לעשות פועל דמיוני שעל כרחם שלא בטובתם ישובו ויכנעו להקדושה: ולפי הנחה זו מובן ששני מינים נקראים ציד, מאכל הפשוט נקרא ציד מפני שהוא על כרחם של הכחות שהי' בשבי' וניצוד אצלם מקודם, וחיות המדבר שהם על כרחם שלא בטובתם של החי' עצמה, ויצחק בחר ציד מהמין השני, ולפי"ז יש לומר דזה נקרא אשר אהב שזה נצרך לו למדתו, אבל מאכל הפשוט לא יוצדק עליו לומר אשר אהב, כי איננו להוט אחר גרונו ח"ו, וזה שרמז יצחק לעשו שרצונו שיכניע את הד' מלכיות ששורשם בסט"א ויכניעם להקדושה וזה כאשר אהבתי, אך רבקה העלימה דברים האלה מיעקב, כי גדיי עזים מן הצאן אינם בענין זה, אך יש לומר שכן ענין נטילת יעקב הברכות שהי' כמין מרמה והי' נראה ח"ו כשקר, ומ"מ הי' כענין אמרם ז"ל מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא וגדולה עבירה לשמה, וכמ"ש הזוה"ק שבזה הי' תלוי כל בנין העולם, זה עצמו הי' הענין ציד שהכניעה את ענין השקר ומרמה ששורשו בסט"א להכנע ולהשתמש בו בקדושה, אך באמת יעקב כל מה שעשה הי' מצד מצות כיבוד אם, ואצלו הי' הדבר מצוה בפשיטות, ע"כ אצלו לא הי' ענין זה ענין ציד שאהב אביו, אלא רבקה אצלה הוא עבירה לשמה והיא ענין ציד שאהב יצחק, וע"כ אמרה ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב:
from our library copy — not yet checked against the original
הלכה: ה׳. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. מַתְנִיתָא דְלֹא כְּרִבִּי יְהוּדָה. דְּתַנִּינָן. הַצָּד צִפּוֹר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַבָּיִת חַיָיב. הָא לְגִינָּה וּלְבִיבָרִין פָּטוּר. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִין וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶן מְזוֹנוֹת. הָא לְגִינָּה וּלְבִיבָרִין פָּטוּר. מִחְלְפָה שִׁיטָּתִין דְּרַבָּנִין. דְּתַנִּינָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים צִפּוֹר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַגִּינָּה וְלֶחָצֵר וְלַבִּיבָרִין. וְתַנִּינָן תַּמָּן. אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף מִן הַבִּיבָרִין וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶן מְזוֹנוֹת. הָא לְגִינָּה וּלְחָצֵר לֹא. כָּאן בְּחָצֵר מְקוּרָה. כָּאן בְּחָצֵר שֶׁאֵינוֹ מְקוּרָה. וְהָא תַנִּינָן. גִּינָּה. אִית לָךְ מֵימַר. גִּינָּה מְקוּרָה. אֶלָּא כָאן בִּגְדוֹלָה כָָּאן בִּקְטַנָּה. רִבִּי עוּלָּא אָמַר. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי אָחָא. מַה נִיתְנֵי. כָּל הַמְחוּסָּר צִידָה חַיָיב וְשֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר צִידָה פָּטוּר. אָמַר לוֹן. וְלֹא בִמְגַפֵּל לְתוֹכָהּ אֲנָן קַיָימִין. אֶלָּא כָּל הַמְחוּסָּר צִידָה אָסוּר וְשֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר צִידָה מוּתָּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל אֲחוֹי דְרִבִּי בְרֶכְיָה. כָּל שֶׁהוּא מְחוּסָּר נַשְׁבִּים מְחוּסָּר צִידָה וְשֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר נַשְׁבִּים אֵינוֹ מְחוּסָּר צִידָה. הלכה: ה׳. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. מַתְנִיתָא דְלֹא כְּרִבִּי יְהוּדָה. דְּתַנִּינָן. הַצָּד צִפּוֹר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַבָּיִת חַיָיב. הָא לְגִינָּה וּלְבִיבָרִין פָּטוּר. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִין וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶן מְזוֹנוֹת. הָא לְגִינָּה וּלְבִיבָרִין פָּטוּר. מִחְלְפָה שִׁיטָּתִין דְּרַבָּנִין. דְּתַנִּינָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים צִפּוֹר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַגִּינָּה וְלֶחָצֵר וְלַבִּיבָרִין. וְתַנִּינָן תַּמָּן. אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף מִן הַבִּיבָרִין וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶן מְזוֹנוֹת. הָא לְגִינָּה וּלְחָצֵר לֹא. כָּאן בְּחָצֵר מְקוּרָה. כָּאן בְּחָצֵר שֶׁאֵינוֹ מְקוּרָה. וְהָא תַנִּינָן. גִּינָּה. אִית לָךְ מֵימַר. גִּינָּה מְקוּרָה. אֶלָּא כָאן בִּגְדוֹלָה כָָּאן בִּקְטַנָּה. רִבִּי עוּלָּא אָמַר. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי אָחָא. מַה נִיתְנֵי. כָּל הַמְחוּסָּר צִידָה חַיָיב וְשֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר צִידָה פָּטוּר. אָמַר לוֹן. וְלֹא בִמְגַפֵּל לְתוֹכָהּ אֲנָן קַיָימִין. אֶלָּא כָּל הַמְחוּסָּר צִידָה אָסוּר וְשֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר צִידָה מוּתָּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל אֲחוֹי דְרִבִּי בְרֶכְיָה. כָּל שֶׁהוּא מְחוּסָּר נַשְׁבִּים מְחוּסָּר צִידָה וְשֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר נַשְׁבִּים אֵינוֹ מְחוּסָּר צִידָה.
from our library copy — not yet checked against the original
צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורין... א"ר ירמיה בר אבא אמר שמואל הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו... אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרו עד שתחשך...
from our library copy — not yet checked against the original
משנה: כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשְּׁבִיעִית כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים וְאֵינוֹ מִתְקַיֵים בָּאָרֶץ יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית. יֵשׁ לוֹ בִּיעוּר וּלְדָמָיו בִּיעוּר. וְאֵי זֶה זֶה זֶה עָלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה. הָרַנְדְּנָה הָעוּלְשִׁין וְהַכְּרֵשִׁין וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים סְפִיחֵי אִסָּטִיס וְקוּצָה יֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּיעוּר. עוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים וּמִתְקַיֵים בָּאָרֶץ יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית. אֵין לוֹ בִּיעוּר וְלֹא לְדָמָיו בִּיעוּר. אֵי זֶה זֶה זֶה עִיקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה וְעִיקַַּר הָרַנְדָּנָה הָעַרְקַבָּלִין וְהַחַלְבִּיצִין וְהַבּוּכָּרִיָּה. וּמִין הַצּוֹבְעִים הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא יֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. אֵין לָהֶן בִּיעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּיעוּר. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר דְּמֵיהֶן מִתְבַּעְרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ לָהֶן אֵין בִּיעוּר קַל וָחוֹמֶר לִדְמֵיהֶן. קְלִיפֵּי רִימוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ קְלִיפֵּי אֶגּוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין. יֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ לֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר. שֶׁאֵין עוֹשִֹין סְחוֹרָה בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית. וְלֹא בִּבְכוֹרוֹת וְלֹא בִּתְרוּמוֹת. ולֹא בִּנְבֵילוֹת וְלֹא בִּטְרֵיפוֹת וְלֹא בִּשְׁקָצִים וְלֹא בִּרְמָשִׂין. וְלֹא יְהֵא לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֶּה בְּנוֹ אוֹ לְרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּתְמַנּוּ לָהֶן מִינִין טְמֵיאִין מוּתָּר לְמוֹכְרָן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מִשֶּׁנִּתְמַנֶּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא אוּמְנָתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: שערות של בעלי חיים
Filed under: קבלת בעלי הדין
Filed under: הלכות של חסרון כיס
Jewish sources explore whether human nature is fixed or malleable, presenting the view that authentic repentance and spiritual effort can fundamentally transform a person's essential character. Biblical prophets, rabbinic sages, and medieval philosophers all affirm the possibility of genuine and lasting personal change.
These sources explore the profound connection between controlling one's speech and developing moral and spiritual excellence. Drawing from biblical wisdom, rabbinic teaching, and philosophical works, they demonstrate how careful speech reflects inner purity, prevents sin, and serves as a foundation for character refinement.
Jewish sources address whether and under what conditions animals may be killed for human use. The sources trace the biblical permission to eat meat as a post-Flood concession to human appetite, establish the principle of minimizing animal suffering (tzaar baalei chayyim), and codify ritual slaughter as the exclusive permissible method.
Jewish sources establish the prohibition against taking one's own life as rooted in the fundamental sanctity of human existence. While halakhic texts address suicide primarily through legal categories and communal response, they also acknowledge complexities of intent, mental state, and duress that may affect how individual cases are understood.
Sources explore the halakhic status of homicide involving non-Jews, examining biblical frameworks for universal accountability, rabbinic distinctions in beis din liability, and the principles underlying judicial authority and the preservation of life.
This collection examines the longstanding halachic question of whether sturgeon is a permitted fish under Jewish dietary law. Sources range from biblical foundations on fish signs (fins and scales) through rabbinic definitions in the Talmud, medieval codifications by the Rambam, and early modern responsa from the Noda BiYehudah and Chatam Sofer, all debating whether the sturgeon's ganoid scutes qualify as true kaskeset (scales).