Sources explore why Jews abstain from food, drink, and other comforts on Yom Kippur. The sources present suffering not as punishment for its own sake, but as a catalyst for repentance, inner transformation, and ethical renewal—requiring both physical discipline and genuine abandonment of wrongdoing.
יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Torah's foundational command — Vayikra 16:29 — that Israel must "afflict their souls" on the tenth of the seventh month establishes suffering on Yom Kippur as an eternal statute, and Rav Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 9:1) explains that this inui is fulfilled primarily through abstaining from food and drink, to which four additional abstentions — washing, anointing, sandal-wearing, and marital relations — are added, all constituting forms of deprivation, and the Shulchan Arukh (Orach Chayim 611:1) codifies this same list as the prohibited acts of the day.
Several Rishonim converge on the explanation that fasting subdues the body so that the soul may rise toward truth and atonement: Sefer HaChinukh 313 reasons that food, drink, and sensory pleasure drive physical matter toward desire and sin while negating the wise soul's pursuit of truth, making abstention essential on the day of judgment, and רבינו בחיי, כד הקמח כפורים תענית similarly argues that fasting weakens the animal faculty so that the light of intellect can shine and one's service and prayer become acceptable.
The Abarbanel extends this further, teaching in Abarbanel on Torah, Vayikra 23:26 that through the weakening of material desire on the fast day the soul's longing for enduring things is strengthened, and that a person should intend during the fast that his spirit and soul are themselves an altar of atonement, with his own inner heat consuming his fat and blood in service of his Creator, while the Sforno (Vayikra 16:30) adds that abstention and affliction are needed because the priestly service alone achieves only a diminishment of sin, readying it to receive forgiveness — not full atonement on its own.
The Sefat Emet articulates the deeper theological root: Sefat Emet, Yom Kippur 5655 teaches that souls are in truth close to God, and it is sin alone that brings distance and separation — citing the verse that iniquities form a barrier between a person and God — so that the inui of Yom Kippur serves to dissolve that separation, and Rav Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 6:6) elaborates that throughout the year the soul is covered by a material layer arising from bodily desires, and the fast is commanded precisely so that the soul may detach somewhat from the bonds of the body and its deepest aspirations be freed and revealed.
The Mishnah makes clear that suffering alone is insufficient, because Yom Kippur atones only together with repentance — as Mishnah Yoma 8:1–9 states explicitly that Yom Kippur does not atone for one who says he will sin and rely on the day to forgive him — and Mishneh Torah, Repentance 2:7–8 rules accordingly that Yom Kippur is the apex of forgiveness and pardon for Israel precisely because everyone is obligated to repent and confess on it.
The prophetic reading for Yom Kippur from Yeshayahu 58:3–7 challenges the notion that bodily affliction is sufficient in itself, asking whether starving the body and bowing like a bulrush is truly the fast God desires, and answering that the chosen fast is the release of the oppressed — a reminder that the inui of Yom Kippur is meant to catalyze genuine moral transformation, a theme reinforced by the narrative of Yonah 3:5–10, in which the people of Nineveh fast and cry out to God while each turning back from his evil way, and God relents.
The Maharal frames suffering as one of three paths to repentance: Maharal, Netiv HaTeshuvah 1–2 distinguishes those who return from love (the highest level), those who return from fear, and those who return on account of suffering, with the last representing the lowest rung — yet still a genuine and divinely-orchestrated return, since God, as it were, compels the person through affliction as a master brings a wayward servant back.
Rav Melamed synthesizes the purpose of suffering within the larger architecture of atonement: Rav Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 6:1) explains that because the foundation of atonement is granted by God at His will, Yom Kippur illuminates Israel's inner goodness and cleanses the roots of their souls even without complete repentance — but because the sins themselves remain, suffering is necessary to neutralize their effects, and the more genuinely people repent, the more Yom Kippur's purification extends to the ramifications of sin, rendering further suffering unnecessary.
The Gemara records that Rav Hamnuna Zuta's Yom Kippur confession included the petition "erase [my sins] in Your compassion, but not by suffering" — Yoma 87 — which presupposes that suffering is one legitimate mechanism for the erasure of sin, while simultaneously expressing the hope that repentance and the day itself will make it superfluous, a prayer whose logic depends on the broader Talmudic teaching in Berakhot 5a that suffering prompts a person to examine his deeds and return to God.
רש"ר הירש, במעגלי שנה ב עמוד פח adds a dimension of existential humility: only when our hands are bound from labor and our bodies stripped of their pleasures are we properly equipped to stand at the gate on this day and petition for permission to continue to exist — the inui expressing the recognition that without God's constantly renewed mercy, our sins would long since have destroyed us.
Heichal Yitzchak (Heichal Yitzchak OC 61) holds that fasting on communal fast days is designed to awaken the heart to repentance and serves as a concrete reminder of the wrongdoings — both personal and ancestral — that brought about the troubles those days commemorate.
ויקרא ט״ז
Leviticus 16:29
Yom Kippur is described as a שבת שבתון, a complete cessation from ordinary activity, and the people are commanded to afflict themselves. The day’s abstentions are presented as part of Israel’s commanded observance before God.
וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃
ישעיהו נ״ח:ג׳-ז׳
Isaiah 58:3-7
Isaiah criticizes fasting that leaves injustice and exploitation untouched: bodily affliction is insufficient without loosening oppression, sharing bread, and caring for the vulnerable. This establishes an ethical purpose for fasting and suffering before God.
הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהֹוָֽה׃ הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֒הוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חׇפְשִׁ֔ים וְכׇל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ׃
Is such the fast I desire, A day for people to starve their bodies? Is it bowing the head like a bulrush And lying in sackcloth and ashes? Do you call that a fast, A day when GOD is favorable? No, this is the fast I desire: To unlock fetters of wickedness, And untie the cords of the yoke To let the oppressed go free; To break off every yoke.
יונה ג׳:ה׳-י׳
Jonah 3:5-10
Nineveh’s fasting and sackcloth are joined to repentance and the abandonment of evil conduct. The narrative illustrates that affliction serves teshuvah and moral transformation rather than functioning as a merely physical penalty.
וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחׇזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃ מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃
And he had the word cried through Nineveh: “By decree of the king and his nobles: No human or animal—of flock or herd—shall taste anything! They shall not graze, and they shall not drink water! They shall be covered with sackcloth—human and animal—and shall cry mightily to God. Let everyone turn back from their own evil ways and from the injustice of which they are guilty. Who knows but that God may turn and relent? [God] may turn back from wrathfulness, so that we do not perish.”
משנה יומא ח׳:א׳-ט׳
Mishnah Yoma 8:1-9
The Mishnah defines Yom Kippur’s afflictions—eating and drinking, washing, anointing, wearing leather shoes, and marital relations—and discusses their limits. It also teaches that Yom Kippur atones for sins between a person and God, while interpersonal sins require reconciliation with the injured party.
חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר: הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ (ויקרא טז), עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו), וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר (ירמיה יז), מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:
A sin-offering, which atones for unwitting performance of transgressions punishable by karet, and a definite guilt-offering, which is brought for robbery and misuse of consecrated items, atone for those sins. Death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. Repentance itself atones for minor transgressions, for both positive mitzvot and negative mitzvot. And repentance places punishment for severe transgressions in abeyance until Yom Kippur comes and completely atones for the transgression. With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel.
ברכות ה׳ א — ד"ה אָמַר רָבָא
Berakhot 5a:9
The passage teaches that when suffering befalls a person, he should first examine whether it results from his own transgressions; if not found, he should consider whether it stems from neglect of Torah study (which God uses to redirect one toward learning); and if that too is not the cause, he may conclude that his suffering represents afflictions of love, through which God demonstrates particular affection for the righteous by testing them.
אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״.
Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law. And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12). So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness.
יומא פ״ז — ד"ה אֲתָא רַבִּי חִיָּיא — הֲדַר לְרֵישָׁא
Yoma 87:2
Rav Hamnuna's confession on Yom Kippur requests that God erase sins through compassion rather than through suffering.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: ״כִּי עֲוֹנוֹתֵינוּ רַבּוּ מִלִּמְנוֹת וְחַטֹּאתֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר״. רַב הַמְנוּנָא אָמַר: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי. עַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי, כְּאִילּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא, וּמַה שֶׁחָטָאתִי — מְרוֹק בְּרַחֲמֶיךָ, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין״. וְהַיְינוּ וִידּוּיָא דְרָבָא כּוּלַּהּ שַׁתָּא, וּדְרַב הַמְנוּנָא זוּטָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי.
Rabbi Yehuda said that one says: For our iniquities are too many to count and our sins are too great to number. Rav Hamnuna said: This is the liturgy of the confession: My God, before I was formed I was unworthy. Now that I have been formed, it is as if I had not been formed. I am dust while alive, how much more so when I am dead. See, I am before You like a vessel filled with shame and disgrace. May it be Your will that I may sin no more, and as for the sins I have committed before You, erase them in Your compassion, but not by suffering. The Gemara comments: This is the confession that Rava used all year long; and it was the confession that Rav Hamnuna Zuta used on Yom Kippur.
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ז׳-ח׳
Mishneh Torah, Repentance 2:7-8
Rambam describes the spiritual character of complete repentance and the obligation to confess on Yom Kippur. Yom Kippur’s practices therefore aim to awaken inner change and renewed alignment with God, not simply to impose pain.
יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעֻדָּה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה. יָחִיד אַחַר תְּפִלָּתוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ בִּבְרָכָה רְבִיעִית:
Yom Kippur is the time of Teshuvah for all, both individuals and the community at large. It is the apex of forgiveness and pardon for Israel. Accordingly, everyone is obligated to repent and confess on Yom Kippur. The mitzvah of the confession of Yom Kippur begins on the day's eve, before one eats [the final meal], lest one choke to death in the meal before confessing. Although a person confessed before eating, he should confess again in the evening service, Yom Kippur night, and similarly, repeat the confession in the morning, Musaf, afternoon, and Ne'ilah services. At which point [in the service] should one confess? An individual confesses after the Amidah and the Chazan confesses in the midst of the Amidah, in the fourth blessing.
שערי תשובה א׳:ב׳-ד׳
Sha'arei Teshuvah 1:2-4
Rabbeinu Yonah presents fasting and other forms of self-denial as tools of remorse and repentance, while warning that external practices must be joined to abandonment of sin and correction of one’s ways. Suffering has value insofar as it helps restore the person to God.
וְעוֹד, הִתְבּוֹנֵן בְּרָעַת הַמִּתְאַחֵר מִן הַתְּשׁוּבָה, כִּי רַבָּה הִיא; כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמֵהַּ, כִּי עַתָּה שָׁב חִישׁ נֶאֱנָח בִּמְרִירוּת לֵב, בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה וְדָלְפָה עֵינוֹ מִתּוּגָהּ, כִּי יִפְגְּשֵׁהוּ יִצְרוֹ שֵׁנִית וְיִזְדַּמֵּן הַחֵטְא לְיָדוֹ, יִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ, וְיִזְכּוֹר אֶת אֲשֶׁר עָבַר עָלָיו כּוֹס הַמְּרִירוּת, וְלֹא יוֹסִיף לִשְׁתּוֹתוֹ עוֹד; כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים ד ה): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ". בֵּאוּרוֹ: רִגְזוּ וְהִצְטַעֲרוּ עַל אֲשֶׁר חֲטָאתֶם, וְאַל תֶּחֶטְאוּ עוֹד; כִּי הִזְכִּיר חֶטְאָם לְמַעְלָה בְּאָמְרוֹ (תהלים ד ג): "תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה". וְיָעִיד עַל זֶה הַפֵּרוּשׁ, אָמְרוֹ רִגְזוּ, מִלְּשׁוֹן (בראשית מה כד): "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ", (חבקוק ג טז): "וְתַחְתַּי אֶרְגָּז"; עִנְיָנָם הַצַּעַר עַל הַדָּבָר שֶׁעָבַר וְעַל הַהוֹוֶה, וְלֹא אָמַר יְראוּ אוֹ גּוּרוּ. וְכַאֲשֶׁר יְאַחֵר [החוטא] לָשׁוּב, בְּבוֹא הַחֵטְא לְיָדוֹ, יִפּוֹל בְּמוֹקְשׁוֹ כִּנְפוֹל בַּתְּחִלָּה, וְיִגְדַּל עֲווֹנוֹ הָאַחֲרוֹן מְאֹד, וְתַעֲלֶה רָעָתוֹ לִפְנֵי ה'. כִּי מֵרֵאשִׁית לֹא חָשַׁב כִּי פִּתְאוֹם יָבוֹא הַיֵּצֶר הַשּׂוֹרֵר עָלָיו. אַךְ אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָאָה דַּלּוּת כּוֹחוֹ, וַאֲשֶׁר גָּבְרָה יַד יִצְרוֹ עָלָיו, וְכִי עָצוּם הוּא מִמֶּנּוּ – הָיָה עָלָיו לִרְאוֹת כִּי פָרוּעַ הוּא, וְלָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לְהוֹסִיף בָּהּ יִרְאַת ה', וּלְהַפִּיל פַּחְדּוֹ עָלֶיהָ, וּלְהַצִּילָהּ מִמַּאֲרַב יִצְרוֹ, וּלְהִשְׁתַּמֵּר מֵעֲווֹנוֹ. וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כו יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ", בֵּאוּרוֹ: כִּי הַכֶּלֶב אוֹכֵל דְּבָרִים נִמְאָסִים, וְכַאֲשֶׁר יְקִיאֵם – נִמְאָסִים יוֹתֵר, וְהוּא שָׁב עֲלֵיהֶם לְאָכְלָם; כֵּן עִנְיָן הַכְּסִיל – כִּי יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה מְגֻנֶּה, וְכַאֲשֶׁר יִשְׁנֶה בּוֹ, מְגֻנֶּה יוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ.
And furthermore - reflect upon the evil of the one who delays repenting, as it is great. For if it were not that he had delayed - now when his impulse would confront him a second time and he have the opportunity to sin, he would recoil and sigh with a bitter heart, with anguish and worry; and his eye would weep with grief. He would [then] subdue his impulse, remember that the cup of bitterness had passed over him once and he would not drink it again. As it is stated (Psalms 4:8), "Tremble and do not sin" - its explanation is, tremble and fear and be troubled about your sinning, and do not sin again. For it mentioned their sin above [in that chapter in Psalms], when it stated (Psalms 4:3), "you sought falsehood, Selah." And its using the expression, "tremble," confirms this explanation. [As its usage is like in] (Genesis 45:24), "Do not tremble along the way"; and (Habakkuk 3:16), "I trembled where I stood." And their meaning is distress at something that passed and is still present. And it did not state (in Psalms above), "Fear," or "Flinch." But when he delays from repenting - when the sin comes to his hands, he will fall into its trap like he fell at first. And his second iniquity will be very great and his evil will rise up in front of God. For at first, he did not think that the marauding impulse would come upon him. But after he saw the weakness of his power and that his impulse had overcome him and that it is more powerful than he; he should have seen that it is unbridled, and he should have sought to increase his fear of God, to bring down His fright upon his soul, to save it from the ambush of his impulse and to protect it from its iniquity. And King Solomon, peace be upon him, said (Proverbs 26:11), "As a dog returns to his vomit, so a fool repeats his folly." Its explanation is that a dog eats disgusting things; but when he vomits them, they are more disgusting, yet he returns to eat them. Such is the matter of a fool. For he will do a disgraceful act, but when he repeats it, it is [even] more disgraceful, as we explained.
ספר החינוך שי״ג — ד"ה מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה
Sefer HaChinukh 313:2
In its discussion of the Yom Kippur affliction, Sefer HaChinukh explains the practice as helping a person detach from physical preoccupation and turn attention toward service of God and repentance. The abstention is thus pedagogical and spiritual rather than punitive for its own sake.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. שֶׁהָיָה מֵחַסְדֵי הַשֵּׁם עַל כָּל בְּרִיּוֹתָיו לִקְבֹּעַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בְּשֵׁנָה לְכַפֵּר עַל הַחֲטָאִים עִם הַתְּשׁוּבָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בַּאֲרֻכָּה בְּסֵדֶר אַחֲרֵי מוֹת (מצוה קפה) בְּמִצְוַת עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלָכֵן נִצְטַוִּינוּ לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, לְפִי שֶׁהַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְיֶתֶר הֲנָאוֹת חוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ, יְעוֹרְרוּ הַחֹמֶר לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הַתַּאֲוָה וְהַחֵטְא, וִיבַטְּלוּ צוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַחֲכָמָה מֵחַפֵּשׁ אַחַר הָאֱמֶת שֶׁהוּא עֲבוֹדַת הָאֵל וּמוּסָרוֹ הַטּוֹב וְהַמָּתוֹק לְכָל בְּנֵי הַדַּעַת. וְאֵין רָאוּי לָעֶבֶד בְּיוֹם בּוֹאוֹ לַדִּין לִפְנֵי אֲדוֹנָיו לָבוֹא בְּנֶפֶשׁ חֲשׁוּכָה וּמְעֻרְבֶּבֶת מִתּוֹךְ הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה בְּמַחְשְׁבוֹת הַחֹמֶר אֲשֶׁר הִיא בְּתוֹכוֹ, שֶׁאֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עַל כֵּן טוֹב לוֹ לְהַגְבִּיר נַפְשׁוֹ הַחֲכָמָה וּלְהַכְנִיעַ הַחֹמֶר לְפָנֶיהָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הַנִּכְבָּד, לְמַעַן תִּהְיֶה רְאוּיָה וּנְכוֹנָה לְקַבֵּל כַּפָּרָתָהּ, וְלֹא יִמְנָעֶנָּה מָסַךְ הַתַּאֲווֹת.
It is from the roots of the commandment that it was from the kindnesses of God towards His creatures to establish one day to atone for their sins with repentance — and as I wrote at length in the Order of Acharei Mot (Sefer HaChinukh 185) in the commandment of the service for Yom Kippur. And we were therefore commanded to fast on this day; as food and drink and the rest of the sensual pleasures propel the physical matter towards desire and sin, and they cause people to negate the form of the wise soul from seeking truth — which is the service of God and His ethics [which are] good and sweet for anyone with knowledge. And it is not fitting to do [this] on the day of his coming to judgment in front of his Master; to come with a soul darkened and confused from the food and drink, with thoughts of the material which is in it. As we only judge a person according to his deeds of that time. Therefore it is good for him to strengthen his wise soul and to subdue the physical in front of it on this glorious day, so that [the soul] will be fitting and prepared to receive its atonement, and [that] the veil of desires not prevent it.
מורה נבוכים, חלק ג' מ״ו — ד"ה 27 כיוון ששעיר המשתלח בא לכפר
Guide for the Perplexed, Part 3 46:20
Rambam explains the logic of sacrificial and ritual institutions as directing human beings away from mistaken forms of worship toward true service of God. Although not a focused treatment of Yom Kippur’s afflictions, the chapter supplies a Maimonidean framework in which ritual forms educate and redirect human desire.
27 כיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין חטאת צבור המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו לאֶרֶץ גְּזֵרָה (ויקרא טז,כב), כלומר מנותקת מן היישוב. הרעיון) אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.
The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible.
אברבנאל, ויקרא כג כז
Abarbanel on Torah, Leviticus 23:26
Through fasting and ceasing work on the holy day, the soul becomes isolated to cleave to God, because when the matter that desires physical things weakens, the intellect—which yearns for enduring things—grows stronger; and just as divine powers above consume the sacrifice through the fire descending on the altar, so too below in a person there are organs that consume his fat and blood through the natural heat within him, therefore a person should direct his spirit and soul on the day of fasting as if he himself were an altar of atonement upon which his fat and blood burn from the inner heat in service of his Creator.
והנה התועלת בצום ושביתת המלאכה ביום המקודש מבואר כי בזה תתבודד הנפש לדבקה בש"י כי כאשר יחלש החומר המתאוה בדברים הכלים יגבר החלק המשתוקק לדברים הקיימים שהוא השכל. וכבר זכרו המקובלים שיש למעלה כחות אלהיות לאכול את הקרבן והוא האש היורד על המזבח וכנגדן יש למטה באדם איברים אוכלים חלבו ודמו והוא חום הטבעי אשר בקרבו. ולכן צוו שיכוין האדם רוחו ונשמתו ביום הצום כאלו הוא מזבח כפרה שבו ישרף חלבו ודמו מהחום אשר בקרבו לעבודת בוראו.
ספורנו, ויקרא טז ל
Sforno on Leviticus 16:30
Sforno interprets Yom Kippur’s atonement as connected to purification and renewed standing before God. His emphasis highlights the moral and spiritual transformation associated with the day, alongside its formal efficacy.
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר. וְהַטַּעַם שֶׁתִּצְטָרְכוּ עִם זֶה גַּם לִשְׁבִיתָה וְעִנּוּי, הוּא כִּי אָמְנָם הַכֹּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יְכַפֵּר בִּלְבַד, וְעִנְיַן הַכִּפּוּר הוּא הַקְטָנַת הַחֵטְא וְהַכְנָתוֹ לְקַבֵּל סְלִיחָה.
רבינו בחיי, כד הקמח כפורים תענית
Fasting on Yom Kippur weakens the animal soul and physical nature, allowing the intellect to shine and direct one toward truth and repentance; however, the essential purpose is not bodily affliction alone but rather affliction of the soul itself—restraint from evil thoughts and wicked deeds—such that one who fasts physically while harboring bad thoughts gains no merit, since the true atonement depends on the soul's turning from wickedness, not merely on hunger or bodily suffering.
...ודבר ידוע שהסבה הגדולה שבהכנעת הנפש הבהמית הוא התענית, כי האדם בטבעו כשיחסר לחמו שהוא צריך אליו יהרסו כחותיו, וכאשר יצום ויתענה הכח הבהמי תשש והחומר מדלדל, ובאותה שעה יהל עליו אור השכל ויכוון אל האמת, ותהיה עבודתו רצויה ותפלתו מקובלת. ולכך צותה התורה ביום דין הנפשות להתענות, והוא יום הכפורים, לפי שהמאכל והמשתה סבה לגסות הטבע ולגודל הלב, ויבא מזה שישכח את השם, וכיוון שהיום ההוא מיוחד לכפרת העונות ולדיני הנפשות, אין ראוי שיתעסק אדם בדבר היוכל למנוע ממנו הכפרה ההיא ולקבוע את נפשו, ולכך נצטוינו בעינוי הנפש ביום המקודש ההוא, שאמר הכתוב ועניתם את נפשותיכם, באה הקבלה לרז"ל בעינוי זה שהוא של רעבון ממש, שכתוב ויענך וירעיבך, שאם לא כן הייתי אומר שהעינוי הזה הוא שיענה אדם את עצמו ביגיעה רבה ועמל כבד כגון טעינת הקורות והדברים הכבדים וזולתם, כי זה בכלל עינוי הנפש... אבל הקבלה לרז"ל היא נר מאיר אל עבר פנינו, שביארו לנו העינוי הזה. ומן הידוע כי עינוי הנפש הוא עיקר, לא עינוי הגוף שיענה אדם את גופו בצום ובתענית, ולא יענה את נפשו מן ההרהור הרע, הנה זה חוטא ואין לו זכות מאותו תענית, ועל כיוצא בו הזכיר ישעיה ע"ה: הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע וגו', ביאר בזה שעינוי הגוף בלעדי עינוי הנפש אינו כלל עיקר יום רצון לה', אבל העיקר הוא שיענה נפשו מן המחשבות הרעות ומפעולות הרשעה, וזהו שאמר, הלא פרוס לרעב לחמך וגו', יאמר אין הכוונה שתרעיב את גופך, אלא שתשביע את הרעבים...
ספורנו על ויקרא ט״ז:י״ב
Sforno on Leviticus 16:12
Q — What is the structural role of the ketoret on Yom Kippur — coming after vidui and par chatat, just before entry into the קודש הקודשים? Why ketoret specifically, in that exact position?
A — For Sforno, ketoret is the *human response* to a divine self-revelation. The sequence is: vidui → par chatat → atonement → readiness ("נעשה מוכן לאור באור פני מלך") → divine revelation in the kodesh ha-kadashim ("כי בענן אראה") → ketoret as response of honor. The principle isn't Yom Kippur-specific. The daily tamid works the same way: the tamid brings down the Shechinah ("אשר אועד לכם שמה" — Shemot 29:42), and the ketoret answers it. And the principle illuminates the chet of Nadav and Avihu in Shemini. On the eighth day a divine revelation occurred — "וירא כבוד ה' אל כל העם." Nadav and Avihu correctly perceived: revelation deserves a ketoret response. They reasoned from the daily tamid pattern and brought ketoret on their own initiative. The chiddush's edge: Sforno says they were *right about the principle* — "וגם אם היה ראוי לעשות כך אם היו מצווים בזה, חטאו לעשותו עתה אשר לא צוה אותם." Correct theology is no substitute for explicit command in avodat ha-Mikdash.
ולקח מלא המחתה. כי תיכף שנשחט חטאת והתודה וסר עונו נעשה מוכן לאור באור פני מלך, והנה המלך יֵראה לכל מוכן לאורו, כאומרו "כי בענן אראה", וראוי לכבדו בקטורת. כמו הענין אחר התמידים, כאומרו "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה" (שמות כט, מב)... ובזה טעו בני אהרן והקריבו אשר לא צוה אותם.
נתיבות עולם, נתיב התשובה א׳-ב׳
Netivot Olam, Netiv Hatshuva 1-2
Maharal analyzes repentance as a return to one’s proper spiritual order rather than merely the payment of a penalty. This framework helps explain Yom Kippur’s suffering as a disruption of habitual physicality that enables return and reorientation.
וכן מה שאמר אחר כך "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", דמשמע שהתשובה היא מצד עצמו של אדם. וכתיב "כי אנכי בעלתי בכם", דמשמע התשובה אינה מן האדם, והיא מצד הקב"ה שגורם לו בעל כרחו שישוב, כמו שאמר "ואנכי בעלתי בכם". כלומר, שהבעל מושל על האשה ומכריח אותה שתהיה תחתיו, ולא תצא מרשותו. 'לא קשיא, הא מאהבה ומיראה, הא על ידי יסורין'. כי כאשר השם יתברך מביא יסורין על האדם, ומחמת יסורין חוזר בתשובה, ובזה נאמר "כי אנכי בעלתי בכם", כלומר שהוא מכריח אותו לתשובה על ידי יסורין. ומעתה הם ג' בעלי תשובה; המדריגה העליונה ביותר שהם שבים מאהבה. ואחר כך אותם שהם שבים מחמת יראה מן השם יתברך. המדריגה השלישית שהם שבים מחמת יסורים*, אשר מכח צרה חוזרים לשוב אל השם יתברך, כמו שעשה מנשה, שמחמת יסורין היה שב אל השם יתברך, וכדכתיב (דה"י ב, לג, יב) "בעת הצר לו וגו'". וכל אחד מדריגה בפני עצמו. והדברים האלו מובנים מאוד מאוד, כי אלו ג' הם* דרכי התשובה; האחד מצד מדת אברהם, שהוא מדת האהבה, דכתיב (ישעיה מא, ח) "זרע אברהם אוהבי". הדרך השני מצד מדת יצחק, שהוא מדת היראה, דכתיב (בראשית לא, מב) "ופחד יצחק היה לי". והדרך הג' מדת יעקב, שהיה נודר בעת צרה, דכתיב (בראשית לה, ג) "לאל העונה אותי ביום צרתי". וכתיב (תהלים כ, ב) "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב". ולא 'שם אלקי אברהם'. ואמרו במדרש, כדאמרי אינשי מי שענה בעת צרה לאביך, הוא יענה גם כן אותך בעת צרה. כך מי שענה ליעקב בעת צרתו, דכתיב "לאל העונה אותי ביום צרתי", יענה אותי גם כן. אלו ג' דרכי תשובה, ויש להבין אותם.
שולחן ערוך, אורח חיים תרי״א — ד"ה שליל יום הכפורים דינו כיומו
Shulchan Arukh, Orach Chayim 611:1
The governing halakhic source for Yom Kippur’s afflictions specifies the prohibition of eating and drinking and the other forms of self-denial. It establishes that the physical experience is a commanded mode of sanctifying the day, subject to detailed legal boundaries.
שליל יום הכפורים דינו כיומו. ובו ב סעיפים: יום הכפורים לילו כיומו לכל דבר ומה הם הדברים האסורים בו מלאכה אכילה ושתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה:
“That the night of Yom Kippur has the same laws as the day” - Containing two paragraphs. On Yom Kippur, its night is the same as its day in all matters; and what are its forbidden things on it: working, eating, drinking, washing, annointing, wearing sandles (leather), intercourse. But one is not guilty of the karet penalty except for working, eating, and drinking.
שולחן ערוך, אורח חיים תר״ז — ד"ה כל הקהל לוקים מלקות ארבעים אחר
Shulchan Arukh, Orach Chayim 607:6
This section governs the confession recited before Yom Kippur and links the day’s observance to explicit verbal acknowledgment of sin. It helps show that affliction is embedded in a broader process of teshuvah rather than treated as an isolated ordeal.
כל הקהל לוקים מלקות ארבעים אחר תפלת המנחה שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו: הגה ונהגו שהנלקה אומר וידוים בשעה שנלקה והמלקה אומר והוא רחום יכפר עון וגו' ג"פ שהם ל"ט תיבות כנגד ל"ט מכות (מנהגים). ונהגו להלקות ברצועה כל דהוא דאינו רק זכרון למלקות ויקח רצועה של עגל על דרך שנאמר ידע שור קונהו (כל בו) והנלקה לא יעמוד ולא ישב רק מוטה (מנהגים) פניו לצפון ואחוריו לדרום (מהרי"ל) יוה"כ אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו אבל המבעט בו ומחשב בלבו מה מועיל לי יו"כ זה אינו מכפר לו: (רמב"ם פ"ג מהלכות שגגות):
The entire congregation (every Jewish member of the community) receives forty lashes after the Minḥah Prayer, for because of it he will take to heart to turn away (and repent) from his transgressions. Hagah: It was customary that the one being flogged say the confessions, vidduim, at the time that he was flogged, and that the flogger say, “And He (God) pities and will atone sins…” (Psalms 78:38), three times which equals thirty-nine words corresponding to the thirty-nine lashes, (this is a custom). And it is customary to whip with a little strap because this (flogging) is merely a remembrance to the genuine flogging. One should take a strap of calfskin, corresponding to the Biblical verse, “the ox knows his owner and the ass his master’s crib,” (Isaiah 1:3), (כל בו), The one who is flogged shall not stand nor shall he sit, but he should be in a slanting position, (מנהגים), with his face to the north and his rear should be to the south, (מהרי״ל). Yom Kippur only atones for the repenters who believe in its (Yom Kippur’s) atonement. However, one who despises it and thinks to himself, “how can this Yom Kippur help me,” Yom Kippur does not atone for him, (רמב״ם פ״ג מהלכות שגגות).
רש"ר הירש, במעגלי שנה ב עמוד פח
On Yom Kippur alone, through the experience of affliction, one must feel one's dependence on divine mercy for survival and atonement, recognizing that without God's continuous compassion and one's own supplications, destruction would have come long ago as punishment for sins, and only in this state of deprivation and restraint from labor and bodily pleasure does one stand worthy to petition for permission to continue existing.
כשיתוף פעולה מצדנו, במפעל השיקום של חורבן ישראל, עלינו לראות בימי הזכרון הללו שהם ימי צום, אך לא ימי עינוי נפש, רק יום הכיפורים לבדו קרוי על שם עינוי נפש, הוא היום המיועד להשיב לנו את הנשגב והנעלה מכל, את כפרתנו וטיהורנו בחסד ה'. ביום זה הננו צריכים להרגיש על ידי העינוי - בעניינו, ולחוש בעליל כי לולא החסד השמימי המפליא בהתחדשותו המתמדת, לולא תחנונינו על המשך חיינו וקיומנו היינו אובדים כליל מזה עידן ועידנים, בעטיים של חטאינו עד הנה. רק בהיותנו מצויידים בידיעת אביונות ועוני זה, בהיות ידינו אסורות מעבודה וגופנו משולל מהנאותיו, הרינו זכאים לעמוד יום זה בשער ולבקש רשיון להמשיך ולהתקיים...
משנה ברורה תרי״א — ד"ה (ב) מלאכה אכילה וכו' - בגמרא
Mishnah Berurah 611:2
Mishnah Berurah explains practical aspects of the Yom Kippur afflictions and their halakhic parameters. Its discussion clarifies that the command concerns disciplined abstention within halakhic limits, not unrestricted self-harm.
(ב) מלאכה אכילה וכו' - בגמרא ילפינן להו מכמה קראי דכל הני נקרא עינוי וממילא כולהו בכלל ועניתם את נפשותיכם:
שפת אמת, דברים, ליום כיפור
Sefat Emet, Deuteronomy, For the Day of Atonement
The Sefat Emet explains Yom Kippur as a day when Israel’s inner holiness is uncovered through teshuvah and self-nullification. The afflictions help loosen attachment to the surface self so that the soul’s bond with God can emerge.
כי באמת הנפשות קרובין. רק ע"י החטאים בא הריחוק ופירוד. כמ"ש עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלקיכם.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ט — ד"ה וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 29:3
The Alter Rebbe discusses a form of spiritual bitterness and brokenheartedness used to overcome inner resistance, distinguishing constructive contrition from debilitating sadness. Applied to Yom Kippur, the passage illuminates how inner pain can become a force for teshuvah when directed toward transformation.
וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, דְּאָמַר רַב מְתִיבְתָּא בְּגַן עֵדֶן: ״אָעָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳. גּוּפָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳״. פֵּירוּשׁ ״נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא״, שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמָה וְהַשֵּׂכֶל אֵינוֹ מֵאִיר כָּל כָּךְ לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיוּת שֶׁבַּגּוּף. וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ.
In this case, the advice given in the holy Zohar is, as the president of the Heavenly Academy said in Gan Eden: “A wooden beam that will not catch fire should be splintered…a body into which the light of the soul does not penetrate should be crushed….” The reference to the “light of the soul” is that the light of the soul and of the intellect does not illuminate to such an extent as to prevail over the coarseness of the body. For although he understands and contemplates in his mind on the greatness of G–d, this is not apprehended and implanted in his mind to a degree that would enable him to prevail over the coarseness of the heart because of [the nature of] this coarseness and crassness, the cause being the arrogance of the kelipah, which exalts itself above the light of the holiness of the divine soul, obscuring and darkening the light thereof.
לקוטי תורה, יום כיפור — ד"ה שבת שבתון הוא לכם ועניתם את
Likkutei Torah, Yom Kippur:2
Through fasting on Yom Kippur, the nine spiritual qualities within the soul become subdued and separated from the lower, material nature; this weakening of the material impulse allows these qualities to detach from materially-driven inclinations, which in turn awakens above a drawing down of divine illumination from above to below—a reversal of the usual direction of elevation that occurs through eating, wherein food becomes refined into blood and then into the life-force of the brain.
והנה כאן כתיב שבת שבתון הוא לשון דכר וגם כתיב ועניתם בתשעה ובפ׳ אחרי כתיב היא לשון נוקבא ולא נזכר בתשעה אלא ועניתם סתם. והענין כי הא בהא תליא כי פי׳ הוא לשון דכר היינו שישראל הם במדרגת דכר והם המשפיעים וממשיכים גילוי הארה זו בכחם וע״ד שנז׳ למעלה בפ׳ קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה שישראל הם ראש ומקור להתורה וכמ״ש ועשיתם אתם כנ״ל והיינו ע״י ועניתם את נשפתיכם בתשעה ופי׳ בתשעה ולכאורה בתשיעי מבע״ל אבל הענין דקאי על כל הט׳ מדות שבנפש שכולם יהיו בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא ולכן מצוה להתענות בכל הט׳ ימים שהם כנגד ט׳ מדות כידוע והוא ענין הנסירה שבכל יום ננסר מדה א׳ ופי׳ נסירה היינו להפריד מדות הנה״א מהנה״ב שלא תהיינה דבוקות ונמשכות אחר מדות הנה״ב וזהו ענין התענית כי המזון והשובע מחבר הנה״ב עם הנה״א כמ״ש וישמן ישורון ויבעט. שמנת עבית כו׳. משא״כ התענית מחליש כח הנה״ב ויבא לידי הכנעה ולהפרד ממדות נה״ב ועי״ז מעורר כן למעלה שינסרו הגבורות וישארו חסדים טובים כו׳ ואח״כ עי״ז יומקתו גם הגבורות. ועמ״ש ע״פ כי אברהם לא ידענו קצתו מענין זה ובביאור ע״פ אני ישנה גבי אחותי. ועוד זאת ענין התענית שהוא מרצה ונק׳ יום רצון כידוע היינו לפי שע״י התענית דוקא נמשך הארה מלמעלה למטה כי ענין האכילה הוא העלאת החיות ממטה למעלה שהמאכל נכנס לאצטומכא ומתברר ונעשה דם כו׳ עד שנעשה חיות למוח והכל העלאה ממטה למעלה ולמעלה ג״כ הוא בחינת בירורים והעלאת הניצוצות ממטה למעלה כידוע. אבל התענית שאינו אוכל כלום ואזי התפשטות חיותו הוא בהיפוך ממעלה למטה שהמוח בעצמו משפיע חיות לכל האברים ממעלה למטה וגם למעלה מתעורר עי״ז גילוי אור וחיות ממעלה למטה והיינו מבחי׳ י״ג מדה״ר שהם מקור החיים שלימו דכולהן וממלא כל שמהן כנ״ל. וביוהכ״פ הוא התגלות רעוא דכל רעוין.
Likkutei Sichos 29 יום הכיפורים
Rosh Hashanah's central theme is crowning God as King through the shofar, while Yom Kippur's central theme is that the day itself effects atonement—an exalted form of atonement that operates independently of repentance.
הענין העיקרי של ראש השנה הוא „תמליכוני עליכם”, קבלת מלכותו יתברך, „ובמה בשופר”. והענין העיקרי של יום הכפורים הוא „עצומו של יום הכפורים מכפר”, כפרה מצד עצם היום הנעלית מכפרה על ידי תשובה
In this sichaThe Sichah explores the distinct spiritual themes of Rosh Hashanah and Yom Kippur, which together form the Ten Days of Repentance. While Rosh Hashanah is centered on crowning God as King and Yom Kippur's essence is the day's intrinsic atonement, both are deeply connected to repentance, with Yom Kippur serving as the ultimate auspicious time for returning to God, transcending the limits of time.
Open the original PDF ↗Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Likkutei Sichos 17 אחרי 2
The passage explains that an involuntary spiritual descent on Yom Kippur can be transformed through sincere repentance from love into merits and blessings, achieving the highest spiritual purification, and distinguishes between repentance from fear (which lacks perfect intention) and repentance from love.
תשובה מיראה ותשובה מאהבה, שתשובה מיראה היא ללא כוונה מושלמת, לעומת תשובה מאהבה.
In this sichaThe sicha explains that the ending of Tractate Yoma—concerning one who experiences a nocturnal emission on Yom Kippur—illustrates the profound mechanics of repentance. It demonstrates how even an involuntary spiritual descent can be transformed through sincere Teshuvah from love (Teshuvah Me'ahavah) into merits and physical blessings, thereby achieving the highest spiritual purification.
Open the original PDF ↗Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שפת אמת, פורים תרל"א תרמ"ו
Sefat Emet, Exodus, For Purim 14:2
The passage explains that the essential purpose of the war against Amalek was to prevent Amalek from disrupting rest, and that achieving rest itself—rather than the military victory alone—constitutes the true erasure of Amalek's power, both in the physical realm through weakening his strength and in the spiritual realm by destroying his root above.
מה שקבעו עיקר היו"ט ביום המנוח ואומרים שעשה נסים בזמן הזה. הגם דלכאורה עיקר הי' נצחון המלחמה. אכן תכלית מלחמת עמלק ימ"ש הוא לבטל המנוחה. כמ"ש אשר קרך בדרך. כמ"ש והיה בהניח כו' תמחה כו'. נמצא שעיקר רדיפת עמלק שלא לבוא אל המנוחה. וזה האות שבאו אל המנוחה הוא עדות על מחיית כחו של עמלק. ובזאת המנוחה מחו אותו יותר מבמלחמה. ולכן כתיב ונוח מאויביהם והרוג כו' שבמנוחה זו הרגו אותו. והענין דכתיב מחה אמחה דרשו חז"ל בעוה"ז ובעוה"ב למטה ולמעלה כו'. ולעולם כן הוא שבמלחמה התישו כחו בגשמיות כדי שיבואו אל המנוחה. ואז שבאו לשורשם הרגו את השורש שלו למעלה וזה העיקר ועשו אותו יום משתה ושמחה כנ"ל:
פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:ו׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:6
Through fasting on Yom Kippur, the soul disconnects from physical desires and materiality that ordinarily obscure its true noble aspirations, allowing those aspirations to surface and thereby enabling sins to fall away; this deeper process—rather than mere bodily deprivation—leads to profound repentance as one realizes their authentic desire is to cleave to God and improve the world through Torah.
אלא שעל ידי הצום מתגלה דבר עמוק יותר. בכל השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, בתאוות הגוף השונות, שגורמות לאדם לשכוח את שאיפתו הפנימית ולחטוא. וצוונו ה' להתענות ביום הכיפורים, כדי שנשמתנו תתנתק מעט מכבלי הגוף והחומר, וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה ישתחררו ויתגלו. מתוך ההתקשרות העליונה הזו אל שורש נשמתנו, החטאים מתפרדים מאתנו ונזרקים לעזאזל (דרך ה' חלק ד' ח, ה).
פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:א׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:1
Suffering serves to neutralize the lingering effects of sins that remain after Yom Kippur grants atonement and purifies the soul, though greater repentance and return to God enable Yom Kippur to purify even the ramifications of sins and render further suffering unnecessary.
כיוון שיסוד הכפרה הוא מאת ה' ועל פי רצונו, גם כאשר ישראל אינם חוזרים בתשובה, יום הכיפורים מגלה את הצד הפנימי הטוב שבהם, ועל ידי כך שורשי נשמותיהם מתנקים. אבל כיוון שהחטאים עוד נותרו במקומם, יש צורך בייסורים כדי לבטל את השפעתם, וזו תכלית הייסורים בעולם הזה ובעולם הבא. ככל שישראל מתחרטים יותר על עוונותיהם ושבים יותר אל ה', כך פעולתו של יום הכיפורים נמשכת ומטהרת גם את ענפי החטא, עד שאין עוד צורך בייסורים.
Since atonement, in its essence, is granted by God and at His will, even when Israel does not repent, Yom Kippur illuminates their inner goodness and thus cleanses the roots of their souls. However, the sins remain, so in order to neutralize their effects, suffering is necessary. This is the purpose of suffering in this world and the next. The more people regret their sins and return to God, the more effectively Yom Kippur purifies even the ramifications of sins, rendering further suffering unnecessary.
פניני הלכה, ימים נוראים ט׳:א׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 9:1
The mitzva of inui on Yom Kippur consists of five prohibitions—eating and drinking, washing, anointing, wearing shoes, and sexual relations—accomplished through refraining from these life-sustaining or customary activities rather than through active infliction of pain, as derived from the verse "Shabbat shabbaton" and the Torah's five-fold mention of deprivation.
מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים, שנאמר (ויקרא טז, כט): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". ואף שעיקר מצוות העינוי בהימנעות מאכילה ושתייה, מפני שעל ידם האדם מתקיים, ולכן רק העובר עליהם במזיד חייב כרת ובשגגה חטאת, מכל מקום מצוות העינוי כוללת עוד ארבעה איסורים, שאף בהם יש עינוי. הרי שיחד עם איסור אכילה ושתייה הם חמישה איסורים: א) אכילה ושתייה, ב) רחיצה, ג) סיכה, ד) נעילת הסנדל, ה) תשמיש המיטה (משנה יומא עג, ב). אין מצוות העינוי מחייבת לעשות דברים שגורמים צער, כמו לשבת בצהרים בשמש, אלא המצווה היא לשבות מאותם דברים שבמניעתם יש עינוי (יומא עד, ב; עו, ב – עז, ב). היסוד לכך ממה שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", למדו חכמים: שַׁבַּת שתשבתו מאכילה ושתייה, שַׁבָּתוֹן שתשבתו גם מדברים נוספים שמפרים את העינוי (יומא עד, א). עוד למדו חכמים מכך שנאמר בתורה חמש פעמים שמצווה להתענות, שצריך להתענות בחמשת הדברים הללו (יומא עו, א).
There is a positive commandment to fast on Yom Kippur, as we read, “In the seventh month, on the tenth day of the month, you shall deprive (ve-initem) yourselves” (Vayikra 16:29). The primary expression of this deprivation (inui, which may also be translated “affliction” or “suffering”) is refraining from life-sustaining food and drink, and the punishment of karet (extirpation) in the case of a knowing transgression and a sin offering in the case of an unknowing transgression apply only to one who eats or drinks. Nevertheless, the mitzva of inui includes four additional prohibitions, all of which are forms of deprivation. Together with the prohibition on eating and drinking, there are a total of five prohibitions: a) eating and drinking; b) washing; c) anointing; d) wearing shoes; e) sexual relations (Yoma 73a). The mitzva of inui does not require us to do things that inflict pain, like sitting in the midday sun. Rather, the mitzva is to desist from certain things whose deprivation causes suffering (Yoma 74b and 76b-77b). The basis for this understanding is the verse, “It shall be a Shabbat (Shabbat) of complete rest (Shabbaton) for you, and you shall deprive yourselves” (Vayikra 23:32). Our Sages expound: “Shabbat” – you should refrain (tishbetu) from eating and drinking; “Shabbaton” – you should refrain from other activities that would reduce inui (Yoma 74a). The Sages also infer from the fact that the Torah commands us to “deprive ourselves” five times that there are five activities from which one must desist.
recovered from “Orot HaTeshuvah 14:4-6”
אורות התשובה — ד"ה תשובה טבעית
Orot HaTeshuvah, Chapter 14:1
The passage describes three types of repentance—natural (physical and spiritual), faith-based, and intellectual—explaining how physical suffering and moral conscience drive individuals to correct wrongdoing and return to living according to natural law, religious law, and ethics.
בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו - הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם.
Natural teshuva has two aspects: that of the physical nature and that of the spiritual nature. "Physical" encompasses all of the sins against natural statutes, against ethics, and against the Torah (which are connected to natural statutes). For any evil act will result in affliction and pain, and a person suffers in specific and general ways from this. And after it becomes clear to someone that they themself are guilty and deserving of their life's diminishment as a result of their evil actions, then one focuses on improving the situation, to return to the laws of life and to obey the laws of nature, ethics and Torah, so that one may return and live and have life, with all its freshness, return to them.
מכתב מאליהו, חלק ה עמוד קע
Transgression of a negative commandment through action requires repentance and Yom Kippur—understood as cleaving to God—to repair the separation caused by the transgressive act.
עבר על לא תעשה כיון שעבר במעשה צריך תשובה ויום הכיפורים, היינו דבקות, לתקן את הפירוד שעל ידי מעשה העבירה.
היכל יצחק, או"ח סי׳ ס״א
Heichal Yitzchak OC 61
Fasting on certain communal fast days is meant to awaken hearts to repentance and serves as a remembrance of wrongdoings—one's own and one's ancestors'—that brought about those troubles.
On this pageFasting on certain communal fast days is meant to awaken hearts to repentance and serves as a remembrance of wrongdoings—one's own and one's ancestors'—that brought about those troubles.
Heichal Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ונקרא יום הכפורים שבת שבתון דגם זה קדושה קביעא וקיימא, כי כפרה זו אחר שיחטא אינו אלא מצד השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו שניתן יד לפושעים, וכמ"ש (פסחים קי"ט) על פסוק וידי אדם וגו' פשוטות לקבל פושעי ישראל בתשובה שהוא בא במחתרת לקבלם, ועל כן לוחות שניות ניתנו בחשאי שאינו כפי מדת הדין... וכל תשובת בעל תשובה הוא מה שהשי"ת מעורר לבו לשוב בהרהורי תשובה הנטפלים בלב, ולולא זה לא היה ביד האדם לעורר עצמו אחר שכבר נלכד ברשת היצר... ונמצא העיקר מן השמים אלא שהשי"ת קוראו על שם האדם ודישראל מקדשי ליום הכפורים, והוא צווח שובו בנים שובבים ופתחו לי כחודה של מחט ואני וכו', אף על פי שבאמת גם הפתיחה כחודה של מחט היא ממנו, ועל ידי הבת קול דשובו וגו' נתעורר הרהורי תשובה בלב, כידוע זה בספרים.
from our library copy — not yet checked against the original
ג' עינויין הן, ענוי הצום, וענוי בית האסורין וענוי הדרך, ענוי הצום מנין, שנאמר (תהלים ל"ה) עניתי בצום נפשי...
from our library copy — not yet checked against the original
...וסור מרע בינה הוא בחינת יום הכפורים, לפני ה' תטהרו, ועיקר ביום הכפורים להיות נעשין סור מרע, שכל ימי השנה אינו יכול מכח לכלוך החטאים ועונות, ועתה שיום כפרה הוא צריך לשוב בתשובה להיות סור מרע, וזוכין לבינה, כי יש נ' שערי בינה, וביום הכפורים נפתח שער הנ', והוא שבת העליון מכל שבתות השנה, ולכן כתיב ועניתם את נפשותיכם, כדי להתקרב לבחינת עולם הבא, שאין בו אכילה ושתיה...
from our library copy — not yet checked against the original
תענו את נפשותיכם, יש לך להתעורר במה שרמזתי לך בסוד הקרבן, כי יש כחות אלקיות ידועין לאכל הקרבן מתוך האש, וכנגדן יש איברים באדם למטה אוכלים חלבו ודמו, וצריך לאדם ביום התענית לכוין רוחו ונשמתו לדברים האלה ולכוין עצמו לפני ה' יתעלה כאלו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו, ושיקבלו ממנו תמורת קרבן, ועל כן תקנו רז"ל שיאמר אדם בתעניתו שיחשב חלבי ודמי... ותלתא מלכין אינון בגופא, מוחא ולבא וכבדא, מוחא אכיל מן כולא והוא יהיב לליבא, ליבא אכיל מן כולא והוא יהיב לכבד, הכבד הוא יהיב לכולא, שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים. ויש מפרשים כי על כן נאמר ביום הכפורים אכילה ושתיה והעינוי רמז לספירה הראשונה שהיא עשירית כשתמנה מלמטה למעלה שאין בה השגה ורעיון כלל מוסף ע"ז לפי הפשט טעם הענוי להכניע התאוות הגופניים, כי מרוב אהבת השי"ת וחמלתו על עמו תקן להם יום אחד בשנה לכפר על עונתם שלא תתמלא סאתם.
from our library copy — not yet checked against the original
כעין זה כתוב, וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, דהיינו שלא יוכל המקטרג לשלוט עליהם, ועל כן ביום כפור שהוא קינוח כל העונות ונקיון שלהם צריכים ישראל לטהר עצמם וללכת יחפי רגלים כמלאכים העליונים. וחמשה עינויים הם כדי להעזר מחמש צדדים העליונים, שיום הכפורים הוציא אותם, והם שערים שלה. ואם חושבים שתיה לעינוי מיוחד, הרי יש ששה עינוים, משום ששתיה הוא מצד יצחק (גבורה, ואכילה מצד אברהם שהוא חסד)...
from our library copy — not yet checked against the original
בענין מ"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו. קיימו מה שקיבלו כבר. ותוס' מקשין דדרשינן נמי קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. וצריכין לומר דשניהם ענין אחד הם. שהרי קבעו ימי הפורים האלה ומברכין שעשה נסים בזמן הזה. הגם דלכאורה ביום המנוחה לא היה הנס. וגם דעיקר הנס יתכן שהי' בפסח כמ"ש בלילה ההוא כו' זה תקפו של נס. אבל באמת הנסים הם למעלה מהזמן. ואיך שייך לומר בזמן הזה רק שאין כל הזמנים מיוחדים לקבל הארת הנס שהוא למעלה מן הזמן. רק בימי הפורים מתגלה הארת הנס והוא שכתוב נזכרים ונעשים. שע"י הזכירה במצות שתיקנו בפורים. נעשה ומתגלה הארת הנס. כי הנסים מאירים בשמים לעולם שאין להם זמן כנ"ל. רק שלמטה יש זמנים מיוחדים שיכולין לקבל הארת הנס כנ"ל. והנה באמת תכלית מפלת עמלק והמן הרשע הי' כדי לקדש שמו ית' בעולם. כמ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל עת שיש לו מפלה מתגדל שמו ית' והוא באמת התגלות התורה דאורייתא כולא שמא דקוב"ה הוא. וכמו שהיה מלחמת עמלק קודם קבלת התורה בהר סיני. כן בכל מקום שיש מפלת הרשע מתעורר אח"כ כח התורה. ובני ישראל הבינו וידעו זאת שזה עיקר המכוון. לכן כתיב ליהודים היתה אורה זו תורה כו'. פירוש שהניחו עיקר השמחה בכח התורה ומצות שקיימו אחר איבוד הרשעים בחילא סגי מה שהיו הרשעים מעכבין מקודם. ולכן נראה שעיכבו איגרות אחרונות עד סיון. דהיינו כשראו שפעל תליית המן שקיימו אח"כ התורה באהבה. אז הכינו עצמם ללחום מלחמת ה'. כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. וכשנגמר כל המלחמה אז כתבו המגילה והסכימו עמהם מן השמים להיות מתגלה הארת התורה ע"י קריאת המגילה. ומ"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. גם ענין זה נשאר לדורות כמ"ש והימים כו' נזכרים ונעשים בכל דור. וע"ז הוצרכו הסכמה עליונה. ונס זה היה הכנה לבנין בית שני. ונתקיים מאמר חז"ל בסדר הברכות דשמ"ע. כשנעשה דין ברשעים מתרומם קרן הצדיקים והיכן מתרומם קרנם בירושלים ע"ש בפ"ב דמגילה. ואפשר שלכך עשו זכר לירושלים בנס זה בענין מוקפין חומה מימות יהושע. לרמוז שזה הי' מכוון הנס ויסודו:
from our library copy — not yet checked against the original
שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. לשון פיוט זה מיוסד על מה שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו' והעיר שושן צהלה ושמחה. ותיבת שושנ"ה בגימט' אסת"ר כמ"ש בפע"ח (שער יט פ"ו) והיא רומז לכנסת ישראל שהיא כשושנה בין החוחים וכדאיתא בזוה"ק (ריש ח"א) מה שושנה אית בה תליסר עלין אף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי ומתיבת אלהים עד אלהים תנינא דורות אלהים ביה תליסר תיבין והיינו נגד י"ג מכילן דרחמי עד תיבת ורוח אלהים המרמז על רוחו של משיח (כמ"ש בב"ר) שע"ז היה תכלית המכוון של הבריאה מצד אדה"ר. ומאלהים תנינא עוד ה' תיבות עד ויאמר אלהים יהיה אור נג ה' עלין תקיפין דסתחרין לשושנה והיינו נגד ה' גבורות שנמתקין ע"י האור שהוא אור של תשובה ועל ידי זה יוכל ליתקן להיות גבורה שבקדושה. ועל זה מרמז תיבת והעיר שיש בה ה' אותיות נגד ה' שבשושנה ועם תיבת שוש"ן היא שושנ"ה. כי העיר שושן מרמז על היהודים שבשושן והמה הרבנים והסנהדרין שהיו בשושן וכמ"ש (מגילה יב :) מאן חכמים רבנן יודעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. גם התך זה דניאל (כמש"ש טו.) ועל כן מרמז העיר שושן על בחינת שושנה כנ"ל שהיא כנסת ישראל. ומה שתפס תכלת מכל ה' לבושים הנז' בפסוק יש לומר עפ"י פשוט מפני שנזכר בראשונה. אמנם פנימיות הדבר של ה' לבושים ירמז על ענין גדול וכמ"ש (שם טז :) ע"פ ולבנימין נתן חמש חליפות שמלות שיוסף רמז לו שעתיד מרדכי לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בה' לבושי מלכות והם לבושי המצות שעושים בג"ע וכדאיתא בזוהר הקדוש (שלח קסט ב) ותלבש אסתר מלכות דא רוחא דקודשא כו' מרדכי אוף הכי דכ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות כו' ומרמז שיצא מלפני המלך מלכו של עולם בלבוש מלכות שנתלבש בה' לבושי מלכות שמים ותכלת מרמז על גוון היראה כידוע (ונת' ויגש מא' ז עש"ב) ולכן מזכיר לעיקר תכלת מרדכי המרמז על ראשית חכמה יראת ה'. ומה שבקשה אסתר ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום הוא מפני שהרגישה ממה שא"ל המלך ומה בקשתך עוד ותעש בודאי רצון ממ"ה הקב"ה לעשות עוד איזה תיקון לדורות והשכילה בזה שצריך להוסיף עוד יום אחד להארת הנס. ופנימיות הענין יובן במ"ש בגמרא (שם יא.) ב' פתיחות להאי פרשתא. א' ארי נוהם זה נבוכדנצר ודוב שוקק זה אחשורוש מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות ר"א פתח כו' בעצלתיים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני כו' ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו. ולכאורה אין שום שייכות פתיחה זו לענין המגילה שלא נזכר בהפסוק שום רמז לאחשורוש והמן. ויובן זה על פי מ"ש (ע"ז ה :) אשריכם זורעי על כל מים שעוסקין בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם כו' ואין זריעה אלא צדקה כו' ואין מים אלא תורה כו' וענין הרמז על יצר הרע כ' רש"י ותוס' מתיבת רגל שהוא לשון הילוך דיצר הרע נקרא אורח כדכ' ויבא המלך וגו' והעיקר ירמז על קליפת עמלק שנקרא הלך אורח בריפוי ידים שזהו ראשית דרך היצר הרע להשליך על האדם עצלות וקרירות כש"נ אשר קרך בדרך והוא ראשית דקליפה. וממילא מובן שעיקר כח עמלק להתגבר על ישראל ח"ו כאשר מרפים ידיהם מן התורה והמצות. כי סתם מצוה נקרא בירושלמי ומדרשים מצות צדקה וגמ"ח. ועל זה היה טענות המן (כמ"ש בגמרא) ישנו שהם ישנים מן המצות א"ל אית בהו רבנן והיינו כח התורה א"ל עם אחד הן שגם בזה יש רפיון ידים ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה שני הענינים האלו במצות פורים לתקן ב' הקלקולים שגרמו התגברות קליפת עמלק עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים לתקן הקלקול של צרות עין ממצות צדקה וגמ"ח ועל זה ירמז הפתיחה ארי נוהם זה נבוכדנצר שהחריב בית המקדש ודוב שוקק זה אחשורוש דכ' ובמלכות אחשורוש גו' כתבו שטנה גו' ג"כ לבטל בנין בית המקדש. מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהיו דלים מן המצות היינו סתם מצוה שהוא גמ"ח וצדקה כנ"ל שהיא נוהגת בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן. ועל ידי זה היה שליטת עמלק זה המן כנ"ל. וגם על ידי זה חורבן וביטול בנין בית המקדש שעיקר בנין בית המקדש הוא על ידי מעשה המצות וכמ"ש (כתובות ה.) ואלו במעשיהם של צדיקים כ' מכון וגו' מקדש אדני כונני ידיך קרו למקדש מעשי ידיהם של צדיקים. והוא עד"ש (שמות רבה סו"פ לג) אפילו א' מישראל יכול לעשותוץ שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. והיינו שעל ידי נדיבות לבו בונה בית המקדש. וא' (ב"ב י :) במה תרום קרן ישראל בכי תשא היינו ע"י נדיבות לב לצדקה (כמ"ש פירש"י). ומצות משתה ושמחה של פורים הוא לתקן הקלקול של עצלות בעסק התורה וע"ד שנאמר כל ימי עני רעים ומרמז על העני בדעת כמ"ש (נדרים מא.) אין עני אלא בדיעה והוא שאינו שם על לב יקרות הדברי תורה כל ימיו רעים וזהו אפילו שבתות ויו"ט (כמ"ש ב"ב קמו.) ומרמז אפילו שבתות ויו"ט שנתנו לעסוק בתורה לא יועיל להעני בדעת להטיב לבו. וטוב לב היינו מי שעוסק בדברי תורה תמיד עד"ש (רות רבה פ"ה) עמה שנאמר וייטב לבו שעסק בדברי תורה משתה תמיד עדש"נ ושתו ביין מסכתי וע"י שמשים הדברי תורה על לבו מזה בא גם כן השמחה כש"נ ולישרי לב שמחה (ונת' י"ד אדר ראשון). ועל זה מרמז פתיחה הב' בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו. ומה שכינו בכאן שמו ית' בלשון המקרה וגו' יובן עפמ"ש בזוה"ק (בשלח סה ב) אר"ש לעילא ותתא. קטרוגא דקב"ה הוה לעילא כו' אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא כו' ע"ש כי ענין קרבא דלתתא בפועל היה על מה שהיו דלים במעשה המצות כנ"ל ועל זה היה מוכן יהושע להכניעו שהוא מזרע יוסף שהיה זהיר במעשה המצות שהיה זן ומפרנס כש"נ ויכלכל יוסף וגו'. וקרבא דלעילא הוא שיועיל הקטרוג למעלה כמו שאמרו במ"ר עמה שנאמר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה שהודיעוהו שנחתם בטיט למעלה הגזירה. והוא בא רק מצד עצלות בדברי תורה כי ע"י הבל דל הדברי תורה נעשה מחיצה ותקרה בין המקטרג לשמים שלא יעלה קטרוגו לעילא. ועל זה רמזו בשביל עצלות שהיה לישראל בתורה ימך המקרה היינו התקרה והמחיצה בפני הקטרוג ע"י התורה כש"נ המקרה במים עליותיו ואין מים אלא תורה. ועל זה אמר משה אנא אזמין גרמי לקרבא דלעילא מפני שהיה מוכן אז לקבל התורה לישראל וזה יועיל לבטל הקטרוג ולהיות תקרה ומחיצה לפניו כנ"ל. והנה איתא בגמרא (מגילה יב.) מפני מה נתחייבה כו' מפני שנהנה מסעודתו של או"ר א"כ שבשושן יהרגו כו' א"ל מפני שהשתחוו לצלם כו' ושני הפגמים האלו הם כשני הקלקולים הנ"ל. שהשתחוו לצלם נגד פגם ביטול המצות כי שקולה ע"ז נגד כל המצות ובזה היה הפגם בכל ישראל ונתקן זה בי"ג ונוח בי"ד. והפגם הב' שנהנו מסעודתו היה בשושן והיינו ברבנן ות"ח שהיו כולם בסעודה זו מפני שהכינו להם מאכלים כשרים ע"פ מרדכי וכמו שנדרש (שם) לעשות כרצון איש ואיש כרצון מרדכי כו' והיו מוכרחים לזה במצות המלך ולא היה שום איסור בדבר. רק מצד שנהנו מסעודתו דייקא ולא אמרו שאכלו. רק מפני שהרגישו בה הנאת עצמם וזה בא ע"י עצלות בדברי תורה כי מי שדברי תורה נקשרים בלבו איננו מרגיש בהנאת הגוף בסעודת הרשות. ועל זה הפגם השכילה אסרה בתיקון דבר זה לעשות בשושן גם למחר כדת היום. והנה אז"ל (שבת פח.) שבשעת מתן תורה קשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. וענין נעשה הוא מעשה המצות בפועל ונשמע הוא העסק בתורה להיות הלב שומע לדברי תורה ואמרו (שמות רבה סו"פ כז) משל כו' כך א' הקב"ה שני כוסות מזגתם בסיני ונשמע שברתם נעשה כו' הוזהרו בנשמע. כי הכתר של נשמע נשאר לנו ע"י עסק התורה ועל זה נתפשט המנהג בישראל ללבוש בשבת על הראש כובע משונה בתוארה מאותה שלובשים בימי החול והיא מקפת הראש כעין עטרה מה שאין כן בשאר הבגדים שמחליפין אותם רק במה שלובשים בגדים חשובים יותר ולא בתמונה אחרת מיוחדת לשבת. מפני שהכובע ירמז על כתר תורה שניתן לנו בשבת מצד נשמע כנ"ל. ועל סמך זה יש נוהגין ללבוש על הראש גם בט"ו אדר כובע זו של שבת והוא לרמז דברינו הנ"ל מפני שבשושן נפעל בו הנס על התחדשות הנשמע בדברי תורה וכמ"ש הדר קבלוהו בימי אחשורוש מאהבת הנס. וביחוד ביום זה יום טוב של שושן שהיה התיקון על הקלקול של העצלות בדברי תורה כנ"ל. ועל ידי המחיית עמלק ביום מחר הוחזר לנו הכתר של נשמע ע"פ דברינו הנ"ל: שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. לשון פיוט זה מיוסד על מה שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו' והעיר שושן צהלה ושמחה. ותיבת שושנ"ה בגימט' אסת"ר כמ"ש בפע"ח (שער יט פ"ו) והיא רומז לכנסת ישראל שהיא כשושנה בין החוחים וכדאיתא בזוה"ק (ריש ח"א) מה שושנה אית בה תליסר עלין אף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי ומתיבת אלהים עד אלהים תנינא דורות אלהים ביה תליסר תיבין והיינו נגד י"ג מכילן דרחמי עד תיבת ורוח אלהים המרמז על רוחו של משיח (כמ"ש בב"ר) שע"ז היה תכלית המכוון של הבריאה מצד אדה"ר. ומאלהים תנינא עוד ה' תיבות עד ויאמר אלהים יהיה אור נג ה' עלין תקיפין דסתחרין לשושנה והיינו נגד ה' גבורות שנמתקין ע"י האור שהוא אור של תשובה ועל ידי זה יוכל ליתקן להיות גבורה שבקדושה. ועל זה מרמז תיבת והעיר שיש בה ה' אותיות נגד ה' שבשושנה ועם תיבת שוש"ן היא שושנ"ה. כי העיר שושן מרמז על היהודים שבשושן והמה הרבנים והסנהדרין שהיו בשושן וכמ"ש (מגילה יב :) מאן חכמים רבנן יודעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. גם התך זה דניאל (כמש"ש טו.) ועל כן מרמז העיר שושן על בחינת שושנה כנ"ל שהיא כנסת ישראל. ומה שתפס תכלת מכל ה' לבושים הנז' בפסוק יש לומר עפ"י פשוט מפני שנזכר בראשונה. אמנם פנימיות הדבר של ה' לבושים ירמז על ענין גדול וכמ"ש (שם טז :) ע"פ ולבנימין נתן חמש חליפות שמלות שיוסף רמז לו שעתיד מרדכי לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בה' לבושי מלכות והם לבושי המצות שעושים בג"ע וכדאיתא בזוהר הקדוש (שלח קסט ב) ותלבש אסתר מלכות דא רוחא דקודשא כו' מרדכי אוף הכי דכ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות כו' ומרמז שיצא מלפני המלך מלכו של עולם בלבוש מלכות שנתלבש בה' לבושי מלכות שמים ותכלת מרמז על גוון היראה כידוע (ונת' ויגש מא' ז עש"ב) ולכן מזכיר לעיקר תכלת מרדכי המרמז על ראשית חכמה יראת ה'. ומה שבקשה אסתר ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום הוא מפני שהרגישה ממה שא"ל המלך ומה בקשתך עוד ותעש בודאי רצון ממ"ה הקב"ה לעשות עוד איזה תיקון לדורות והשכילה בזה שצריך להוסיף עוד יום אחד להארת הנס. ופנימיות הענין יובן במ"ש בגמרא (שם יא.) ב' פתיחות להאי פרשתא. א' ארי נוהם זה נבוכדנצר ודוב שוקק זה אחשורוש מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות ר"א פתח כו' בעצלתיים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני כו' ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו. ולכאורה אין שום שייכות פתיחה זו לענין המגילה שלא נזכר בהפסוק שום רמז לאחשורוש והמן. ויובן זה על פי מ"ש (ע"ז ה :) אשריכם זורעי על כל מים שעוסקין בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם כו' ואין זריעה אלא צדקה כו' ואין מים אלא תורה כו' וענין הרמז על יצר הרע כ' רש"י ותוס' מתיבת רגל שהוא לשון הילוך דיצר הרע נקרא אורח כדכ' ויבא המלך וגו' והעיקר ירמז על קליפת עמלק שנקרא הלך אורח בריפוי ידים שזהו ראשית דרך היצר הרע להשליך על האדם עצלות וקרירות כש"נ אשר קרך בדרך והוא ראשית דקליפה. וממילא מובן שעיקר כח עמלק להתגבר על ישראל ח"ו כאשר מרפים ידיהם מן התורה והמצות. כי סתם מצוה נקרא בירושלמי ומדרשים מצות צדקה וגמ"ח. ועל זה היה טענות המן (כמ"ש בגמרא) ישנו שהם ישנים מן המצות א"ל אית בהו רבנן והיינו כח התורה א"ל עם אחד הן שגם בזה יש רפיון ידים ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה שני הענינים האלו במצות פורים לתקן ב' הקלקולים שגרמו התגברות קליפת עמלק עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים לתקן הקלקול של צרות עין ממצות צדקה וגמ"ח ועל זה ירמז הפתיחה ארי נוהם זה נבוכדנצר שהחריב בית המקדש ודוב שוקק זה אחשורוש דכ' ובמלכות אחשורוש גו' כתבו שטנה גו' ג"כ לבטל בנין בית המקדש. מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהיו דלים מן המצות היינו סתם מצוה שהוא גמ"ח וצדקה כנ"ל שהיא נוהגת בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן. ועל ידי זה היה שליטת עמלק זה המן כנ"ל. וגם על ידי זה חורבן וביטול בנין בית המקדש שעיקר בנין בית המקדש הוא על ידי מעשה המצות וכמ"ש (כתובות ה.) ואלו במעשיהם של צדיקים כ' מכון וגו' מקדש אדני כונני ידיך קרו למקדש מעשי ידיהם של צדיקים. והוא עד"ש (שמות רבה סו"פ לג) אפילו א' מישראל יכול לעשותוץ שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. והיינו שעל ידי נדיבות לבו בונה בית המקדש. וא' (ב"ב י :) במה תרום קרן ישראל בכי תשא היינו ע"י נדיבות לב לצדקה (כמ"ש פירש"י). ומצות משתה ושמחה של פורים הוא לתקן הקלקול של עצלות בעסק התורה וע"ד שנאמר כל ימי עני רעים ומרמז על העני בדעת כמ"ש (נדרים מא.) אין עני אלא בדיעה והוא שאינו שם על לב יקרות הדברי תורה כל ימיו רעים וזהו אפילו שבתות ויו"ט (כמ"ש ב"ב קמו.) ומרמז אפילו שבתות ויו"ט שנתנו לעסוק בתורה לא יועיל להעני בדעת להטיב לבו. וטוב לב היינו מי שעוסק בדברי תורה תמיד עד"ש (רות רבה פ"ה) עמה שנאמר וייטב לבו שעסק בדברי תורה משתה תמיד עדש"נ ושתו ביין מסכתי וע"י שמשים הדברי תורה על לבו מזה בא גם כן השמחה כש"נ ולישרי לב שמחה (ונת' י"ד אדר ראשון). ועל זה מרמז פתיחה הב' בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו. ומה שכינו בכאן שמו ית' בלשון המקרה וגו' יובן עפמ"ש בזוה"ק (בשלח סה ב) אר"ש לעילא ותתא. קטרוגא דקב"ה הוה לעילא כו' אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא כו' ע"ש כי ענין קרבא דלתתא בפועל היה על מה שהיו דלים במעשה המצות כנ"ל ועל זה היה מוכן יהושע להכניעו שהוא מזרע יוסף שהיה זהיר במעשה המצות שהיה זן ומפרנס כש"נ ויכלכל יוסף וגו'. וקרבא דלעילא הוא שיועיל הקטרוג למעלה כמו שאמרו במ"ר עמה שנאמר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה שהודיעוהו שנחתם בטיט למעלה הגזירה. והוא בא רק מצד עצלות בדברי תורה כי ע"י הבל דל הדברי תורה נעשה מחיצה ותקרה בין המקטרג לשמים שלא יעלה קטרוגו לעילא. ועל זה רמזו בשביל עצלות שהיה לישראל בתורה ימך המקרה היינו התקרה והמחיצה בפני הקטרוג ע"י התורה כש"נ המקרה במים עליותיו ואין מים אלא תורה. ועל זה אמר משה אנא אזמין גרמי לקרבא דלעילא מפני שהיה מוכן אז לקבל התורה לישראל וזה יועיל לבטל הקטרוג ולהיות תקרה ומחיצה לפניו כנ"ל. והנה איתא בגמרא (מגילה יב.) מפני מה נתחייבה כו' מפני שנהנה מסעודתו של או"ר א"כ שבשושן יהרגו כו' א"ל מפני שהשתחוו לצלם כו' ושני הפגמים האלו הם כשני הקלקולים הנ"ל. שהשתחוו לצלם נגד פגם ביטול המצות כי שקולה ע"ז נגד כל המצות ובזה היה הפגם בכל ישראל ונתקן זה בי"ג ונוח בי"ד. והפגם הב' שנהנו מסעודתו היה בשושן והיינו ברבנן ות"ח שהיו כולם בסעודה זו מפני שהכינו להם מאכלים כשרים ע"פ מרדכי וכמו שנדרש (שם) לעשות כרצון איש ואיש כרצון מרדכי כו' והיו מוכרחים לזה במצות המלך ולא היה שום איסור בדבר. רק מצד שנהנו מסעודתו דייקא ולא אמרו שאכלו. רק מפני שהרגישו בה הנאת עצמם וזה בא ע"י עצלות בדברי תורה כי מי שדברי תורה נקשרים בלבו איננו מרגיש בהנאת הגוף בסעודת הרשות. ועל זה הפגם השכילה אסרה בתיקון דבר זה לעשות בשושן גם למחר כדת היום. והנה אז"ל (שבת פח.) שבשעת מתן תורה קשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. וענין נעשה הוא מעשה המצות בפועל ונשמע הוא העסק בתורה להיות הלב שומע לדברי תורה ואמרו (שמות רבה סו"פ כז) משל כו' כך א' הקב"ה שני כוסות מזגתם בסיני ונשמע שברתם נעשה כו' הוזהרו בנשמע. כי הכתר של נשמע נשאר לנו ע"י עסק התורה ועל זה נתפשט המנהג בישראל ללבוש בשבת על הראש כובע משונה בתוארה מאותה שלובשים בימי החול והיא מקפת הראש כעין עטרה מה שאין כן בשאר הבגדים שמחליפין אותם רק במה שלובשים בגדים חשובים יותר ולא בתמונה אחרת מיוחדת לשבת. מפני שהכובע ירמז על כתר תורה שניתן לנו בשבת מצד נשמע כנ"ל. ועל סמך זה יש נוהגין ללבוש על הראש גם בט"ו אדר כובע זו של שבת והוא לרמז דברינו הנ"ל מפני שבשושן נפעל בו הנס על התחדשות הנשמע בדברי תורה וכמ"ש הדר קבלוהו בימי אחשורוש מאהבת הנס. וביחוד ביום זה יום טוב של שושן שהיה התיקון על הקלקול של העצלות בדברי תורה כנ"ל. ועל ידי המחיית עמלק ביום מחר הוחזר לנו הכתר של נשמע ע"פ דברינו הנ"ל:
from our library copy — not yet checked against the original
מצות אכילת שלש סעודת בשבת הוא מדאורייתא דילפינן מתלתא היום כמ"ש (בשבת קיז:) ומדרבנן מצינו דתיקנו גם מנות שתיית יין כמ"ש בגמרא (ברכות מב.) בשבת אדם קובע סעודתו על היין ובמ"ר (נשא פ' י) במה אתה מענגו. במאכל ובמשתה ובגמרא (פסחים קו.) זכור את יום השבת זכרהו על היין והוא מדרבנן דמדאורייתא סגי בהזכרה בכה (כמו"ש התוס' נזיר ד' ע"א) והענין היא ע"ד מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (לג ב וד' רעא ב) לכו לחמו בלחמי דא אורייתא דבכתב ושתי ביין מסכתי דא אוריי' דבעל פה דחטה היא בגימ' כ"ב רומז לכ"ב אתוון דאורייתא דבכתב, ושתי ביין דרומז לתורה שבעל פה לא נאמר בייני. כי האדם ממציא הדבר חכמה בלבבו מה שנשפע לו מן השמים וע"ז נאמר מסכתי. והכינוי לתורה שבעל פה לשתיית יין דוקא היא ע"ד מ"ש (במדרש רבה נשא פ' י) לא נברא היין אלא לנחם אבילים וליתן שכר לרשעים בעולם הזה ובגמרא (סנהדרין ע.) רבא רמי כו' זכה משמחו לא זכה משממו. היינו למי שכל מגמת שמחתו היא מן היין שמביא יללה לעולם היא משממו, אבל עיקר שמחה היא כמש"נ שמחו צדיקים בד' ובגמרא (תענית טו.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, כי צדיק נקרא מי שיש לו מלחמת היצר הרע והוא גבור הכובש את יצרו, ולכן לא יוכל להרגיש השמחה בלבו בעוד שהלב מוטרד במלחמה. רק לאחר שנעשה ישרות בלבו להיות כלו לד' וזוכה למ"ש (ב"ר פ' נד) ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע אז זוכה לשמחה ונייחא בלב, והוא ענין ניחום מאבלו ועצבונו שהי' לו עד עתה מצד ההיפוך. והנה בתורה הקדושה נזכר סעודת שבת אצל יוסף הצדיק (כמ"ש ב"ר פ' צב) אין והכן אלא שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו ושם נאמר וישתו וישכרו עמו, כי עתה נתברר להם מדת צדיק בשלימות שהיו נבוכים בזה עד כה. וגם יוסף בעצמו כאשר ראה שנמכר לעבד שזה בא על סיבת פגם הברית כמ"ש (ב"ר פ' לו) בכנען בחטא ונתקלל להיות עבד, והוא לעונש על פגה"ב, וגם לאחר שנעשה מושל במצירם עוד לא נחה לבו בזה שהיה הממשלה רק ממלך מצרים, רק לאחר שבאו כל אחיו והשתחוו לו ארצה, מזה נתברר לו שהחלומות שלו היו של אמת, ולא מצד דמיונות מגבהות הלב ששדו אותו אחיו, וכמו כן כל השבטים כאשר ראו עתה שנפרע מהם חטא המכירה, כמ"ש אבל אשמים אנחנו נתברר להם עתה מדת צדיק ועי"ז שתו עתה יחד מיין המשמח לבב אנוש (וכדאי' שבת קלט.) ונכנס יין יצא סוד (כמ"ש עירובין סה.) שכל העצב שיהיה עד כה מצד מעשה הבחירה נתברר שיהיה בהשגחה פרטיות מרצונו יתברך כמ"ש (שבת פט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו, וגם בפורים שאחז"ל (מגילה ז:) מיחייב אדם לבסומי בפוריא דהיינו שתיית יין, כי זה נתברר ביום השביעי כטוב לב המלך ביין שאמרו ז"ל (מגילה יב:) דאותו יום שבת הי' שישראל עוסקין בשירות ותשבחות כו' ואז נתגלה פנימיות הלב של קדושת ישראל שהמה מקושרים בו יתברך, למעלה מן הדעת והקלקל במעשה הוא רק מצד השאור שבעיסה המעכב, ונתברר מזה שהקלקל שנהנו מסעודת אחשורוש הי' רק לפנים, וזה היה עוד סיבה שזכו עי"ז לעשות מחיית עמלק ביתר שאת, ומזה נולד הנייחא והשמחה בלב כמש"נ ונוח מאויביהם וגו'. וזהו בעצם קדושת השבת שהיא הנייחא והמנוחה לאחר העצב של גמר יום הששי משיה"מ וכמ"ש בזה"ק (ח"א מח ב) ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך וגו' דקאי על יום השבת שאז באה המנוחה והשמחה בלב אחר העצבון משיה"מ שעברו עליו ואז נאמר וירא א' את וגו' והנה טוב מאד ויברך וגו' שאז בכניסת שבת מופיע הנייחא בלב שכל העבר הי' הכל טוב. וע"ז בא תקנת חז"ל לקדש על היין בכניסת שבת כדי להתנחם מאבלו ועצבונו של שיה"מ וע"ז נאמר ואשלם ניחומים לו ולאבליו (רע"מ זח"ג קכג א) לשני המלאכים המלוין את האדם (כמ"ש תענית יא.) והמה מתאבלין על קלקול המעשים שעבר עליו בשיה"מ. ובקדושת יום השבת נולד המנוחה והשמחה בלב שנתברר הכל לטוב. וזאת המצוה היא דייקא מדרבנן מצד תורה שבעל פה הנקרא יינא דאורייתא ע"ד מ"ש (בנדרים כב:) אלמלא לא חטאו ישראל ליה נתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' כי ברוב חכמה רוב כעס. והיינו שדייקא ע"י הרוב כעס שבא מצד היצר הרע באה הרב חכמה דתורה שבעל פה לתקן זאת ולברר כי גם הרוב כעס הוא נעשה טוב מאד וגם במילת יצחק אבינו ע"ה שהוא היה הראשון הנימול לשמונה נאמר בתורה ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל דהוא סעודת בר"מ, כמ"ש (פרדר"א פ' כט הובא בתוס' שבת קל.) ה"ג מ"ל, וגם אצל סעודת לוט ומלאכים נאמר ויעש להם משתה וגו' ודווקא אצל לוט כי באברהם נאמר ואקחה פת לחם והיינו כי אברהם אבינו ע"ה הרגיש שהם מלאכים כמש"נ וסעדו לבכם שאין יצר הרע שולט בהם לכן הי' די באכילת פת שהוא לחמו בלחמי תורה שבכתב מה שאין כן בלוט שהי' ה לסיבת הצלתו שיזדמן לו יין במערה להשתלשל מזה שורש מלכות בית דוד ומשיח שיתברר על ידם תכלית הפגם של אדם הראשון בשלימות וכמ"ש במ"ר (וירא פ' כא) ונחי' מאבינו זרע אותו זרע הבא ממקום אחר וכוונתם הי' לש"ש (כמ"ש בנזיר כג:) וגם במשתה גדול שנאמר במילת יצחק מפני שאז נתברר גם כן שורש הפגם של חטא אדם הראשון שאמר ז"ל (בסנהדרין לח ) אדם הראשון מושך בערלתו היה והיינו כי מצד תולדתו היה נולד מהול בעצם רק אחר כך על ידי אכילת עץ הדעת בבחירתו נמשכה לו ערלה המכסה על הקדושה ולסבה זו כל התולדות אשר נסתעפו מאתו נולדים הם בפגם הערלה, וכאשר הופיע בעולם מצות מילה לשמונה תחילה נתברר שיש תיקון בתולדה לשרש פגם הראשון וכמ"ש ומחץ מכתו של עולם ירפא:
from our library copy — not yet checked against the original
Sources explore the biblical commandment to honor and revere one's father and mother, examining what honor entails, how it applies in practice, and where parental authority ends when it conflicts with Torah obligations or divine law.
Sources examine the spiritual dangers of excessive material accumulation and luxury, presenting material abundance as a test of faith and warning that worldly attachment can obstruct spiritual development and divine service. The teachings emphasize that wealth brings worry rather than fulfillment, and that ultimate focus should remain on Torah and the World to Come.
Sources address the limits of the commandment to honor parents, establishing that children are not bound to obey parental directives that contradict Torah law. The classical rabbinic and later authorities develop the principle that obligations to Heaven supersede filial duty in cases of transgression.
These sources explore the relationship between trust in God and practical human effort in Jewish thought. They address how faith is expressed through decisive action rather than passive waiting, while maintaining that ultimate success depends on divine blessing rather than human striving alone.
These sources establish the biblical commandment to honor and revere parents and explore its practical scope, including the distinction between honor (active service and material provision) and reverence (respectful conduct and speech), the limits of filial obedience when parental commands conflict with Torah, and illustrative examples of exceptional parental honor.
Jewish sources explore teshuvah as a multifaceted return—to exclusive covenantal dependence on God, from destructive conduct to righteous behavior, and from spiritual distance to closeness with the Divine Presence. The sources emphasize both inward transformation (abandoning sin from thought and intent) and outward reorientation (renewed obedience, confession, and righteous action).