Mentioning Idolatrous Names in Torah

כִּי אֲתָא עוּלָּא, בָּת בְּקַלְנְבוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהֵיכָא בָּת מָר? אֲמַר לֵיהּ: בְּקַלְנְבוֹ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב ״וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ״? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה – מוּתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ. וְהָא הֵיכָא כְּתִיבָא? דִּכְתִיב: ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ״.

When Ulla came from Eretz Yisrael to Babylonia, he lodged in a place called Kalnevo. Rava said to him: And where did the Master lodge? Ulla said to him: In Kalnevo. Rava said to him: But isn’t it written: “And make no mention of the name of the other gods”? Kalnevo is the name of an idol. Ulla said to him: This is what Rabbi Yoḥanan said: With regard to any object of idol worship that is written in the Torah, it is permitted to mention its name. Since one may mention the idol while reading the Torah, it is permitted to mention it altogether. Rava asked: And where is this idol written? Ulla answered: As it is written: “Bel bows down, Nevo stoops” (Isaiah 46:1).

הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יג) "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ". אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאָסוּר לְהַשְׁבִּיעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיִרְאָתוֹ. אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַזְכִּירוּ:

לא תזכירו. שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שְׁמֹר לִי בְּצַד עֲ"זָ פְּלוֹנִית, אוֹ תַעֲמֹד עִמִּי בְּיוֹם עֲ"זָ פְּלוֹנִית; דָּ"אַ — וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה עֲ"זָ כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן (הוריות ח'), וְהַנִּזְהָר בָּהּ כְּשׁוֹמֵר אֶת כֻּלָּן: לא ישמע מִן הַגוֹי על פיך. שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה שֻׁתָּפוּת עִם גוֹי וְיִשָּׁבַע לְךָ בַּעֲ"זָ שֶׁלּוֹ נִמְצֵאתָ שֶׁאַתָּה גּוֹרֵם שֶׁיִּזָּכֵר עַל יָדְךָ (סנהדרין ס"ז):

לא תזכירו MAKE NO MENTION [OF THE NAME OF OTHER GODS] — This means that one must not say to another: “Wait for me near such-and-such an idol”, or, “Stay with me on the festival of such-an-such an idol’” (mentioning its name) (cf. Mekhilta; Sanhedrin 63b). Another explanation of verse 13 is: the juxtaposition of “Be heedful in respect of everything that I have spoken to you” with “and the names of other gods ye shall not mention” is intended to teach you that the practise of idol-worship is of equal heinousness as though one had infringed every command (cf. Horayot 8a); and that one who avoids it may be regarded as though he had observed every one of them (cf. Chullin 5a). לא ישמע IT SHALL NOT BE HEARD from a heathen, THROUGH THINE AGENCY — i. e. you shall make no business partnership with a heathen through which it might happen that he will take an oath by the name of his god, for consequently you will have brought it about that it has been mentioned through your agency (cf. Sanhedrin 63b).

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר, וְשֶׁכָּל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ, כְּגוֹן פְּעוֹר (במדבר כג כח) וּבֵל וּנְבוֹ (ישעיה מו א) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְשֶׁאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר וְהַמְּקַיֵּם בִּשְׁמָהּ, דְּהַיְנוּ הַנִּשְׁבָּע בְּעַצְמוֹ וְלֹא הַמַּשְׁבִּיעַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּשְׁבִּיעַ כְּמוֹ כֵן בִּכְלַל הַלָּאו הוּא, לְפִי דַּעַת הָרַמְבַּ"ם ז"ל, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי מִסַּנְהֶדְרִין.

From the laws of the commandment is that which they said that it is forbidden to mention the name of idolatry even not by way of an oath; and that the name of all idolatry written in the Holy Books (Bible) is permissible to mention — such as Peor (Numbers 23:28), and Bel and Nevo (Isaiah 46:1), and similar to them. And that it is forbidden to cause others to vow or to affirm with the name of idolatry, but the only one to get lashed is the one that makes the oath or the one that makes the affirmation in its name — meaning the one who swears, himself, and not the one who makes him swear, even though the one who makes someone swear is also included in this negative commandment, according to the opinion of Rambam, may his memory be blessed. And the rest of its details are elucidated in the seventh chapter of Sanhedrin.

וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט טַעְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם מֵאֱלֹהִים אֲחֵרִים תִּשְׁמְרוּ, כִּי הַכָּתוּב נִקְשַׁר בְּסוֹפוֹ, יֹאמַר, מִכָּל הָאַזְהָרוֹת הָרַבּוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם מֵאֱלֹהִים אֲחֵרִים תִּשְׁמְרוּ מְאֹד שֶׁלֹּא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וְתַחְרִימוּ הַזּוֹבֵחַ לָהֶם, וְלֹא תַּעֲשׂוּ פֶּסֶל וְכָל תְּמוּנָה וְעוֹד תִּשָּׁמְרוּ שֶׁלֹּא תַּזְכִּירוּ שֵׁם אֱלֹהוּתָם, לְהַזְכִּיר "כְּמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב", "מִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א י"א:ל"ג), "אֲשִׁימָא אֱלֹהֵי חֲמָת" (שם ב יז ל), לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ שְׁמָם אֲפִלּוּ בְּלֹא זֵכֶר אֱלֹהוּת, לְהַזְכִּיר מִלְכֹּם וַאֲשִׁימָא כְּלָל, אֲבָל תְּכַנֶּה אוֹתָם לִגְנַאי, "שִׁקּוּץ מוֹאָב" (שם א יא ז), "תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן" (שם ב כג יג) אוֹ לֹא יִשָּׁמַע בְּפִי עוֹבְדָיו עַל דְּבָרְךָ, כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין סג:) שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה שֻׁתָּפוּת עִם הַגּוֹי וְיִשָּׁבַע לוֹ בַּע"ז שֶׁלּוֹ: וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה "לֹא תַזְכִּירוּ" יוֹצֵא, שֶׁלֹּא תַּזְכִּיר אוֹתוֹ לְעוֹבְדָיו לֵאמֹר, בֵּאלֹהֶיךָ, עֲשֵׂה עִמִּי חֶסֶד, וְ"לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" זֵכֶר שְׁמוֹ כְּלָל, וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (כג ז) "וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם".

והוא אמרו יתעלה ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא תשביע לעכו"ם ביראתו, ושם נאמר גם כן לא תזכירו שלא ידור אדם בשם ע"ז. ובסנהדרין (דף ס"ג:) לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית, והעובר על לאו זה כלומר שישבע בדבר מן הנבראים שיחשבו בהם הטועים האלהות על צד ההגדלה חייב מלקות.

אלהיהם על ההרים - פרש"י בפי' אחרים וזה לשונו הן מותרין ההרים עצמם מותרים לזריעה ולחצוב אבנים מהם דמחובר לא מיתסר כדדריש ליה ר' יוסי הגלילי מאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ומה שעליהם כגון אם ציפום בכסף וזהב אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב וגו' ואף על גב דאינהו לאו עבודת כוכבים מיקרו ולא מתסרו גזירת הכתוב היא שיהא תלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם על כל מה שהם עובדים משמע וע"כ צריכין אנו לפרש דלא מקרו עבודת כוכבים דאמרי' בהשוחט (חולין מ. ושם ד"ה הא) הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר שהשוחט לשם ההר לא מיקרי זבחי מתים והא דתניא לקמן ועובדיהם בסייף משום האי טעמא הוא דאע"ג דלאו עבודת כוכבים נינהו לענין אתסורי עובדיהם מיהא עבודת כוכבים קרו להו ולעבודת כוכבים מיכווני דהוו דומיא דמחובר בפ"ב עכ"ל והקשה ר"ת לפירוש זה דכיון דלא מקרי עבודת כוכבים ותקרובתן מותרת א"כ אמאי יענשו עובדיהם סייף הא אין זה עובד אלהים אחרים לכן נראה לר"ת דודאי עבודת כוכבים מיקרו ותקרובתן אסורה ולכך עובדיהם בסייף והא דדרשינן ולא ההרים אלהיהם קאי אאבד תאבדון כלומר שאין צריך לעקור ההרים והא דאמרינן בהשוחט דכיון דאמר להר אינו קרוי זבחי מתים ואינו אסור היינו כששוחט רחוק מן ההר שאז אין מתכוין לשם עבודת כוכבים וקרוב לפירוש זה מצאתי בפי' אחרים דרש"י וז"ל ומה שעליהם כגון אם ציפום זהב וכסף אסור שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ואע"ג דאינהו לא מיתסרי גזירת הכתוב הוא שההרים וגבעות שקרקע עולם אין בהם כח לאוסרם אבל עבודת כוכבים הוו ותלוש שלהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים ותדע לך דעבודת כוכבים מיקרו דהא תניא לקמן ועובדיהם בסייף ואם לאו עבודת כוכבים נינהו עובדיהם אמאי נהרגין ובתמורה (דף כח:) מוקי לה להאי לא תחמוד אבעלי חיים דהוו דומיא דמחובר עכ"ל ולפי זה קשה לר"י מדאמרינן לקמן בפירקין (עבודה זרה דף מו:) א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש להדיוט מותר במחובר לגבוה שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא שנא הדיוט ולא שנא לגבוה ואי ס"ד דעבודת כוכבים מיקרו היכי דייק דשרי לגבוה אי משום דאין נאסר להדיוט הרי בעלי חיים דאינן נאסרים להדיוט ואפ"ה אסירי לגבוה ועוד קשה מה שפי' ר"ת דהר אינו קרוי זבחי מתים היכא ששוחט להר כיון שהוא רחוק מן ההר קצת דאפי' כי הוו רחוק קצת מן ההר מאי הוי הא קאמר בפירוש דלשם הר קא שחיט וא"כ מתכוין הוא לעבודת כוכבים לכן נראה לר"י כלשון ראשון של רש"י דודאי לאו עבודת כוכבים מיקרי כדמשמע בהשוחט (חולין דף מ.) ותקרובתן מותרת ולא דמי לפעור דכתיב ביה ויאכלו זבחי מתים דההוא תלוש הוה והשתא נמי ניחא הא דאמרינן לקמן דשרו לגבוה כיון שאין שם עבודת כוכבים עליהם כלל והוי כאילו לא נעבדו:

כתיב (שמות כג יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך וסמיך ליה שלש רגלים תחוג לי בשנה למה הקישן. לומר לך שלא יאמר ישראל לנכרי אני אלוה לך עד יום איד של ע"ז פלוני ועד יום של אותו קדוש. אלא יאמר עד כך וכך שבועות. דכתיב (שמות כג יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו ותזכרו שתגרמו לאחרים להזכירם ולא תשביעו אחרים בשמם.

המשנה הששית והכונה לבאר בה איזה דבר אינו נאסר משום ע"ז אע"פ שהוא נעבד [והוא שאמר] הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהם אסור שנא' לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ומפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפישת ידי אדם וכל שיש בה תפישת ידי אדם אסור אמ' ר' עקיבא אני אובין לפניך כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאת ועץ רענן דע שיש שם ע"ז אמר הר"ם ר' יוסי סובר שאילן שנטעו לשם אילן ולבסוף עבדו אסור לפי שיש בו תפיסת ידי אדם וחכמים אומרים כי כיון שנטעו והוא לא נתכון בו לעבדו בשעת נטיעתו הוא כמו הר וגבעה ועבודתו אחר שנטעו אין אוסר אותו ור' עקיבא בא והודיענו בעקר שנחקר בו בשביל מקומות ע"ז ואין חולק עם אדם ואין הלכה כר' יוסי: אמר המאירי הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרות בהנאה הן לזריעה הן לרעיה הן לחצוב אבנים מהם שאין המחובר נאסר שכך דרשו מן המקרא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אבל מה שעליהם כגון שחיפום בכסף או בזהב אסור וכדכתוב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך אע"פ שדבק עם ההר שמ"מ נויי ע"ז הם וכל שכן פסילים שעליו ר' יוסי אומר אלהיהם על ההרים וכו' ושאלו בגמרא ר' יוסי היינו תנא קמא כלומר דהא תנא קמא נמי אית ליה דרש דעל ההרים אלהיהם והשיב שר' יוסי בא להקל ולהתיר את הצפוי מפני שהוא דורש על ההרים אלהיהם על הפסילים שעל ההר אבל צפוי של הר הרי הוא כהר עצמו ומותר הואיל והוא דבק בהר ולא נאסר אלא פסילים שעליו ומ"מ הלכה כתנא קמא וצפוי הר אינו כהר ושמא תאמר היאך אפשר להתיר גוף הנעבד וליאסר מה שעליו תדע שגוף הנעבד ע"ז גמורה היא לחייב את עובדיה כמו שיתבאר אלא שכח המקרא מפקיעתו מאיסור הנאה והילכך תלוש שעליו אסור כתלוש של שאר ע"ז אע"פ שנתדבק בו וא"ת אם ההר עצמו נעשה ע"ז היאך אמרו במסכת חולין הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר כלומר שהשוחט לשם ההר אינו זבחי מתים ומתוך כך יש שפרשו שלא נתחייב העובד אלא מפני שכונתו היתה לע"ז אבל אינה ע"ז ואין זה כלום שאם אינה ע"ז לא נתחייב העובד אלא זו של חולין שלא קראוה זבחי מתים מפני שאין זה עובד אלא שוחט לשמו ומן הסתם אינו מקבלו עליו באלוה הא אלו קבלו עליו באלוה בפירוש אף ההר עצמו נעשה זבחי מתים כעובד עצמו וזהו דעת אחרוני הרבנים ועיקר: מפני מה האשרה אסורה פירוש האילן הנעבד שהרי בשעה שנעבד מחובר הוא והיה לנו להתירו מכל וכל ואתה אוסר מיהא גידולין ופירות הבאים לאחר מיכן שגוף האילן מ"מ מותר הוא כמו שיתבאר והשיב מפני שיש בה תפיסת ידי אדם פירוש שנתחבר בידי אדם ואע"פ שהוא מחובר בשעת עבודה אוסרין מ"מ גדולין ופירות הבאים לאחר מיכן ואמ"ר עקיבא אני אובין לפניך באה הנה מלת אובין על דרך הזרות ורצה בו אבין והוא פועל יוצא לשלישי כענין הבן להלז את המראה ואמר שהוא דורש לפניו ביאור המקרא אחר שאינך דורש בו תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם כשם שדרשנו בהרים והוא שאותו פסוק של הרים לא נאמר בו איסור במקום אחר ומאחר שסמך אלהיהם על ההרים יש ידרוש בו כן ולא בא הכתוב לאסר להרים אלא ליתן להם סימן היכן הם מוצאים עבודות זרות שלהם וכן באשרה הנזכרת באותו פסוק ליתן סימן בא אלא שמ"מ אי אתה רשאי להתירה מכח דרשא זו ר"ל לדרשו כדרשת על ההרים שהרי נאמר איסורה במקום אחר בפסוק אשריהם תשרפון באש ושמא תאמר דוקא בשנטעו מתחלה לכך הרי בא לנו נטעו ולבסוף עבדו מכח מקרא אחר דהיינו ואשריהם תגדעון כמו שהתבאר בגמרא:

תשובה: דע שאין השם מתקדש אא"כ נתכוון הכותב לקדשו אבל כתבו שלא בכונת קדוש' אינו קדוש דתניא בפ' המביא תניין (גיטין כ' ע"א) ומייתי לה בפ' הניזקין (גיטין נ"ד ע"ב) הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמום ומקדשו דברי ר' יהודה וחכ"א אין השם מן המובחר אמרינן נמי בירושלמי פ' לולב הגזול (ה"ו) ובראשון ממגלה (ה"ט) דכולהו ספר תהלים שרי לממח' כלהו הללויה דכתיב בהו מפני שלא נתכון לקדשם משום דפלוגתא היא בפ' ערבי פסחים (פסחים קי"ז ע"א) אי הללויה נחלק לשנים או לא ור"מ הוא דס"ל דאינו נחלק ומשום הכי תלים דכתבינהו היא לא קדשינהו להללוי' דאית ביה ושרי לממחיקינהו וכ"כ בספר עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו. ומיהו אם נתכוון לקדש שם שאינו קדוש כמו עד האלהי' יבא דבר שניהם או הארצות האל וכיוצא בהם מסתברא דלא מהניא כונה דידיה לקדושינהו דה"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח דלא מקדשי וראיה לדבר מדאמרינן פ' שבועת העדות (שבועות ל"ה ע"ב) כל שמות האמורים בלוט חול ובודאי אפי' נתכוון לקדש' הוו חול דאי לא נתכוון לקדשם אפי' שמות הקדש לא קדשי כדמוכחא ההיא דנתכון לכתוב יהודה ומעתה הרי שאלותיך מתבררו' ששמות האמורי' בע"ז מותר למחקן ומ"ה אמרינן (שם) דשמות האמורים במיכה באלף למ"ד נמחקין חוץ מא' כל ימי היות בית ה' בשילה וה"ה לכל אותם שכתבת שהם בתורה שהרי אינו מזכירן הכתוב לשם אלהות אלא לשם ע"ז ולא הוצרכו בגמר' למנות אלא אותן שהוא מזכירן הכתוב לשם אלהות כגון אותם של מיכה ונבות דאפי' הנהו שרי למחקן כיון דעל ע"ז נאמרו אותן שמות למאן דאית ליה הכי התם ולאו דוקא אותן שמות של ע"ז דשרי למחקן אלא אפי' שמות מלאכי האל מותר למחקן משום הכי אמרינן התם (שם) דשמות האמורים בלוט נמחקין חוץ מאל נא ה' מפני שכתוב בו ותגדל חסדך להחיות את נפשי מי שבידו להחיות ולהמית היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהי' האחרון הוא נמחק והראשון יש להסתפק בו שנראה פי' היעשה לו אדם אלהים חיים וא"כ הוא קדש אבל ואלהים זולתי לא תדעו נראה שהוא חול ואין אלהים זולתך נראה שהוא קדוש וכל שכן שמות בני אדם כגון צורי שדי ועמנו אל ואליה וכיוצא בהם שאע"פ שהם נקראים בשם הב"ה שמות בני אדם הם ולא נתקדשו והכי מוכח בפ' ערבי פסחי' (קי"ז ע"א) דתניא התם ידידיה נחלק לשני' לפיכך ידיד הוא חול ויה קדש ומשמע מהכא דאם אינו נחלק לשני' הוי כלו חול דליכא למימר דהוי כלו קדש לפי שכל המחובר לשם וקודם לו אינו קדש לפי שלא קדשו השם כדאיתא בפ' שבועות העדות (שם) וכן עמיאל עמישדי צוריאל צורישדי גמליאל בן פדהצור פדהאל אמרו בירושלמי (מגילה שם) שאינן נחלקין וכל שכן אהיה אשר בפסוק כי אהיה עמך שאפי' בהשאל' אינו שם בשמות בני אדם ולשון הויה הוא ולא נתקדש כלל אלא שצ"ע בזה מ"ש במס' סוטה (יו"ד ע"א) שמשון על שם הב"ה נקר' ואקשי אי הכי יהי' אסור למחקו ולא קשה מידי שלא אמרו זה על שמשון אלא על שמש ומגן ה' צבאות ולפום האי דס"ד דשם הב"ה שמש הוא ותירצו דכינוי הוא שהוא שמש אבל מ"מ אפי' שלמה דשיר השירים שהם קדש כתבו המפרשי' ז"ל שמותר למוחקו ולא הוי קדש אלא לענין שבועה שהמשביע את חבירו בשל' האמו' בש"ה הוי כמשביע במי שהוא רחום וחלה עליו שבועה אבל לענין מחיק' לא וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' יסוה"ת ה"ט). ובשמות שיש מחלוקת בהם בין החכמים או המפרשים ז"ל אם הם קדש או חול מסתמא יש לחוש למחקן שמא הכותב נתכוון לקדשם אבל אי ידעינן ביה בספר' דכתבינהו שלא נתכוון לקדשם משו דס"ל דחול הן ודאי שרי למוחקן כהללויה דכתיב בתלים דכת' ר' מאיר ולפי דעתי כקול שדי אסור למוחקו וכן כל אותן שכתבת שהם לשון חוזק לפי שיש מדרשו' דורשין אותם לשון קדש ומסתמא ספרא דכתבינהו קדשינהו. וכן המעט ממך תנחומות אל תרדפוני כמו אל אע"פ שיש מפרשי' אותם חול שהוא כמו אלה נ"ל שאין למחקן שמא לשון קדש הם והכותב נתכוון לקדשם. ואני מסופק מכמה פנים בפ' אוי מי יחיה משומו אל אם הוא קדש או חול ולפי שאונקלוס הרכיב בו קדש וחול שתרגמו אלהא אלין אלא שנראה שהוא חול לפי שכינוי מלת משומו היא חוזרת אל השם ית' ואל היא כמו אלה וצ"ע בזה כי נראה כי אל שהוא חול אינו בלא ה"א כמו הארצות האל אלא בראש הפסוק אבל על כס יה נראה שמותר למוחקו דבפ' ע"פ (קי"ז ע"א) אמרי' א"ר חסדא אמר ר' יוחנן הללויה כס יה ידידיה אחת היא ורב אמר כס יה ומרחב יה בלבד. וראיתי בספרים שמנקדים הסמ"ך של כ יה בשב"א שהוא נראה שסומכין על רב ור"י בהאי אבל ראיתי ס"ת אח' בכאן שכתוב בו כס יה בשתי שטות ונראה שנתכון הסופר לקדשו ואע"ג דרב ור"י לא ס"ל הכי ולדידהו ספר זה פסול הוא לא מלאני לבו לפוסלו משום דהתם פליג רבא על ר' יוחנן ורב בכס יה ושמא הלכה כמותו משום דבתרא הוא וניקוד הסמ"ך בשב"א אינה ראיה כ"כ שכן מצינו מימינו אש דת השי"ן נקודה בשב"א ואחרים כמוהו ובודאי שהם שני תיבות. ומצא' סמך במסרה שכתב ששה פסוקים שיש בכל אח' מהם ה' תיבות זו אחר זו כל אח' משני אותיות והם אלו את שם את חם את. כי גם זה לך בן. כי יד על כס יה. על כן לא בא אל. גם לי גם לך לא. זה כי אם רע לב. ולפי זה נחלק הוא לשנים ומצאתי מסרה שכתוב בה שאינן אלא ה' א"כ הוא מוציא כי יד על כס יה. וגם מצאתי מסרה דכתיב בה על כס יה פלוגת' היא מלה א' וכן מוכיח המדרש שכתו' רש"י ז"ל שאין הכסא שלם ואין השם שלם ולצאת ידי כל הספקות צויתי לגרוד כס ולהרחיב למ"ד על ולכתוב כס בין השטין על י"ה וכשר הדבר:

וְדַע כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "אֱלֹהִים אֲחֵרִים" הַכַּוָּנָה בּוֹ אֲחֵרִים זוּלָתִי הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, וְיִתְפֹּס זֶה הַלָּשׁוֹן בְּקַבָּלַת הָאֱלֹהוּת אוֹ בָּעֲבוֹדָה לוֹ, כִּי יֹאמַר לֹא תְּקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֱלוֹהַּ בִּלְתִּי ה' לְבַדּוֹ, אֲבָל כְּשֶׁיְּדַבֵּר בָּעֲשִׂיָּה לֹא יֹאמַר בַּכָּתוּב אֲחֵרִים חָלִילָה, אֲבָל יֹאמַר "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ויקרא יט ד) "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות ל"ד:י"ז), וְיִקְרָאֵם כֵּן בַּעֲבוּר שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּכַוָּנָה לִהְיוֹת אֱלֹהָיו, אֲבָל בָּהֶם אָמַר הַכָּתוּב (ישעיה לז יט) "כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן ":

מותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה כמו כרע בל קורס נבו העורכים לגד שולחן:

שם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם אין חשש להזכירם והוא שלא יקראם כמו שמזכירם אותם העובדי כוכבים בלשון חשיבות. (מרדכי ספ"ק דעבודת כוכבים בשם ראבי"ה והגה' מיימוני ור' ירוחם):

ומותר להזכיר שם אליל הכתובה בתורה וכו' בפ' ד' מיתות (שם).

אצל בלק אנו מוצאים, שלא זו בלבד שמחשבתו הרעה בוטלה, בדומה לביטול של עבודה זרה, אלא יותר מכך: בשכירתו את בלעם הוא הביא לידי תוספות לישראל, שהיהודים יבורכו בברכות נעלות ביותר, שזהו חידוש נעלה יותר ממה שנגרם באמצעות ביטול עבודה זרה: