Machshavaמחשבה

Biblical and Rabbinic Sources on Amulets

These sources explore amulets and protective objects from multiple angles in Jewish tradition. Biblical passages address inscribed signs and protective markers, while rabbinic and medieval sources examine magical practices, healing remedies, and the rationalist critique of charms and divination.

וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ

30 sources · 27 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The core halachic discussion of amulets runs through the Mishnah and Gemara in Shabbat 61a-62a, which defines a kamia mumche (proven amulet) — one made by an expert practitioner or proven to have healed three times — and permits carrying it even on Shabbat, since it is treated as an ornament for the sick person rather than a forbidden burden; this foundation is codified in Tur, Orach Chayim 301, elaborated in Beit Yosef, Orach Chayim 301, and restated in Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 301, Mishnah Berurah 301, and Arukh HaShulchan, Orach Chaim 301, and the same criterion for expertise appears independently in Jerusalem Talmud Shabbat 6:2.

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 179:11-12 rules that one may be healed through an amulet even when it contains Divine Names, and that carrying amulets containing verses is permitted for protection against future illness, though writing verses directly into an amulet is forbidden; the Rema there adds that only certain whispered incantations and amulets are forbidden, pointing to Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 179:11-12 itself and to the parallel discussion in Orach Chayim 301 and 306.

Related concerns about superstition sit alongside this permission: Shabbat 67a records a dispute over remedies like a locust egg or fox tooth, with the Rabbis prohibiting them as darchei ha-Emori (ways of the Amorite) while concluding that anything with genuine curative value is not included in that prohibition; Pesachim 110b discusses concern for pairs and demons as a related superstition; and Sanhedrin 65b-67b catalogues forbidden divinatory practices such as necromancy, bone-oracles, and calculating lucky times, a category also treated by Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 11:1-16, Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 31, and Sefer HaChinukh 249:1-2, and echoed in the aggadic material of Midrash Shmuel 18:4 and Yalkut Shimoni on Nach 122 condemning consultation with diviners.

Biblical roots for protective inscriptions and signs appear in Shemot 12:23, where the blood on the doorposts protects the household, and in Devarim 6:8-9, the command to bind tefillin and affix mezuzah as signs; Yeshayahu 3:18-20 lists talismans (batei nefesh) and amulets (lechashim) among items of adornment, situating amulets within a broader catalogue of ornamentation. Bamidbar Rabbah 12:4 likewise describes the Torah itself as a kamia given by Hashem to protect Israel from the evil eye, and Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll 5:4 sharply condemns those who treat the mezuzah as a protective amulet by inserting angelic or divine names inside it rather than preserving it as a mitzvah.

Kabbalistic sources touch on the conceptual background of enchantment and sorcery rather than the practical amulet: Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Balak, Torah Ohr:40 and Sulam on Zohar, Bechukotai 6 distinguish kesem (divination through action) from nachash (divination through sight and speech) in the Balak narrative, while Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedusha 9-10 discusses mystical significance of divine names and bodily form, and Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 22:2-3 sharply criticizes seeking mundane advice through such means, a caution relevant to the broader caution against relying on amulets instead of Hashem.

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 276:13 addresses the separate concern of divine names written on vessels, ruling that the sacred name must be excised and buried rather than discarded, and that the Rema cautions against writing the name at all outside a sefer due to the risk of disgrace — a concern bearing directly on the practice of inscribing names into amulets.

Among modern poskim, Igros Moshe OC 5:18 rules that a proven kamia may be carried on Shabbat because its permissibility rests on its status as the wearer's personal ornament rather than on any suspension of Shabbat restrictions for medical danger, and he distinguishes the expertise of the writer from the proven efficacy of the amulet itself, directly engaging the same mumche standard found in Shabbat 61a-62a. Tzitz Eliezer 16:30 rules that a gold pendant engraved with a Torah verse may be worn into a bathroom or bathhouse only when properly covered, treats an engraving of a Divine Name even more stringently, and discusses whether such items may be made or worn for protection rather than healing, citing opinions permitting protective use. Shaarei Halacha uMinhag 5:112 states that amulets are not the customary practice, and that strengthening trust in Hashem as Healer of all flesh, together with observance of Torah and mitzvot, is described as the best protective amulet.

Source 1 · Tanach
Verified

Isaiah 3:18-20

ישעיהו ג׳:י״ח-כ׳

Isaiah 3:18-20

Isaiah lists ornamental and possibly protective objects, including amulets or charm-like items among the adornments condemned in his critique of Jerusalem’s luxury.

הַפְּאֵרִ֤ים וְהַצְּעָדוֹת֙ וְהַקִּשֻּׁרִ֔ים וּבָתֵּ֥י הַנֶּ֖פֶשׁ וְהַלְּחָשִֽׁים׃

the turbans, the armlets, and the sashes; of the talismans and the amulets;

Source 2 · Tanach
Verified

Deuteronomy 6:8-9

דברים ו׳:ח׳-ט׳

Deuteronomy 6:8-9

The passage commands binding the words as a sign on the hand and between the eyes and writing them on the doorposts and gates of one’s house.

וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃ וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ {ס}

Bind them as a sign on your hand and let them serve as a symbol on your forehead; inscribe them on the doorposts of your house and on your gates.

See also

Source 3 · Tanach
Verified

Exodus 12:23

שמות י״ב:כ״ג

Exodus 12:23

The blood on the doorposts functions as a sign and protective marker during the plague, an important biblical antecedent for the broader idea of inscribed or placed protective signs.

וְעָבַ֣ר יְהֹוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהֹוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃

For GOD, when going through to smite the Egyptians, will see the blood on the lintel and the two doorposts, and GOD will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home.

Source 4 · Chazal
Verified

Pesachim 110b

פסחים ק״י ב — ד"ה בְּמַעְרְבָא לָא קָפְדִי אַזּוּגֵי

Pesachim 110b:2

Chachmei Bavel state that those who are particular about pairs may be harmed by demons through paired actions, while those who are not particular are not subject to such harm, and they illustrate this with a bewitched man who became vulnerable after drinking an even number of cups.

בְּמַעְרְבָא לָא קָפְדִי אַזּוּגֵי. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא קָפֵיד אֲפִילּוּ אַרוּשְׁמָא דְחָבִיתָא. הֲוָה עוֹבָדָא וּפְקַע חָבִיתָא. כְּלָלָא דְמִילְּתָא, כׇּל דְּקָפֵיד — קָפְדִי בַּהֲדֵיהּ, וּדְלָא קָפֵיד — לָא קָפְדִי בַּהֲדֵיהּ, וּמִיהוּ לְמֵיחַשׁ מִיבְּעֵי. כִּי הָא דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּגָרְשַׁהּ לִדְבֵיתְהוּ. (אֲזִיל) אִינַּסְבָה לְחַנְוָאָה. כׇּל יוֹמָא הֲוָה אָזֵיל וְשָׁתֵי חַמְרָא. הֲוָה קָא עָבְדָא לֵיהּ כְּשָׁפִים וְלָא קָא מַהְנְיָא לַהּ בֵּיהּ, מִשּׁוּם דַּהֲוָה מִזְדְּהַר בְּנַפְשֵׁיהּ בְּזוּגָא. יוֹמָא חַד אִשְׁתִּי טוּבָא, וְלָא הֲוָה יָדַע כַּמָּה שָׁתֵי. עַד שִׁיתְּסַר הֲוָה צְיִיל וְאִיזְדְּהַר בְּנַפְשֵׁיהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא הֲוָה צְיִיל וְלָא אִיזְדְּהַר בְּנַפְשֵׁיהּ, אַפֵּיקְתֵּיהּ בְּזוּגָא. כִּי הֲוָה אָזֵיל, גָּס בֵּיהּ הָהוּא טַיָּיעָא, אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא קְטִילָא הוּא דְּאָזֵיל הָכָא. אָזֵיל חַבְּקֵיהּ לְדִיקְלָא, צְוַוח דִּיקְלָא וּפְקַע הוּא.

The Gemara relates that in the West, Eretz Yisrael, they were not particular with regard to pairs. Rav Dimi from Neharde’a was particular about pairs even with regard to the signs on a barrel; he would not write pairs of symbols on a barrel. There was an incident in which there were pairs of symbols on a barrel and the barrel burst. The Gemara concludes: The rule of the matter is that all who are particular about pairs, the demons are particular with him; and if one is not particular, they are not particular with him. However, one is required to be concerned about the harm that might result from purposely performing actions in pairs. This is like that incident involving a certain man who divorced his wife. She went and married a shopkeeper who sold wine in his store. Every day, the first husband would go and drink wine in that shop. His ex-wife would perform witchcraft upon him, and it would not be effective for her in her attempts to harm him because he was careful with regard to pairs. One day he drank a lot, and he did not know how much he drank. Until he drank sixteen cups, he was lucid and was careful with regard to himself, to keep track of how many cups he had drunk. From here onward he was not lucid and was not careful to watch himself, and she caused him to leave after having consumed a pair, i.e., an even number of cups. As he walked, a certain Arab met him and, noticing that he was bewitched, said to him: It is a dead man who walks here. He went and hugged a palm tree for support; the palm tree dried out due to the witchcraft, and he burst.

Source 5 · Chazal
Verified

Shabbat 67a

שבת ס״ז א — ד"ה מַתְנִי׳ יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן שׁוּעָל

Shabbat 67a:11-12

The sugya discusses healing practices and magical remedies, including the principle that anything used for healing may be evaluated under the category of permissible or forbidden practices; it also preserves a critical stance toward superstitious cures.

מַתְנִי׳ יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן שׁוּעָל וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אַף בַּחוֹל, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. גְּמָ׳ יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל — דְּעָבְדִי לְשִׁיחְלָא. וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל — דְּעָבְדִי לְשִׁינְתָּא. דְּחַיָּיא — לְמַאן דְּנָיֵים. דְּמִיתָא — לְמַאן דְּלָא נָיֵים. וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב — דְּעָבְדִי לְזִירְפָּא. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

MISHNA: One may go out on Shabbat with a locust egg, and with a fox tooth, and with a nail from the crucified, for the purpose of healing; this is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis prohibit using these remedies even during the week, due to the prohibition of following the ways of the Amorite. These are superstitious beliefs and the customs of gentiles from which one must distance oneself. GEMARA: We learned in the mishna that in Rabbi Meir’s opinion one may go out on Shabbat with a locust egg, and a fox tooth, and with a nail from the crucified as a talisman or a cure. The Gemara explains the nature of each: One may go out with a locust egg, as they use it as a talisman to cure an earache; and with a fox tooth, as they use it as a talisman for sleep; the tooth of a live fox for one who sleeps too much to wake him up, and the tooth of a dead fox for one who does not sleep. And one may go out with a nail from the crucified, as they use it as a talisman for curing infection. With regard to the halakha in the mishna, the Gemara cites Abaye and Rava, who both said: Anything that contains an element of healing and seems to be effective does not contain an element of the prohibition against following the ways of the Amorite. There is no cause for suspicion of one who engages in their practice, gentile or Jew.

Source 6 · Chazal
Verified

Sanhedrin 65b-67b

סנהדרין ס״ה ב-ס״ז ב

Sanhedrin 65b-67b

The Talmud’s discussion of sorcery, practical occult techniques, and prohibited magical activity provides the boundary between a protective or healing amulet and forbidden kishuf or nichush.

תָּנוּ רַבָּנַן: בַּעַל אוֹב – זֶה הַמְדַבֵּר בֵּין הַפְּרָקִים וּמִבֵּין אַצִּילֵי יָדָיו. יִדְּעוֹנִי – זֶה הַמַּנִּיחַ עֶצֶם יָדוּעַ בְּפִיו, וְהוּא מְדַבֵּר מֵאֵלָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מְעוֹנֵן״ – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה הַמַּעֲבִיר שִׁבְעָה מִינֵי זְכוּר עַל הָעַיִן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה הַמְחַשֵּׁב עִתִּים וְשָׁעוֹת וְאוֹמֵר ״הַיּוֹם יָפֶה לָצֵאת״, ״לְמָחָר יָפֶה לִיקַּח״, ״לִמּוּדֵי עַרְבֵי שְׁבִיעִיּוֹת חִטִּין יָפוֹת״, ״עִיקּוּרֵי קִטְנִיּוֹת מֵהֱיוֹת רָעוֹת״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מְנַחֵשׁ״ – זֶה הָאוֹמֵר: ״פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו״, ״מַקְלוֹ נָפְלָה מִידּוֹ״, ״בְּנוֹ קוֹרֵא לוֹ מֵאַחֲרָיו״, ״עוֹרֵב קוֹרֵא לוֹ״, ״צְבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ״, ״נָחָשׁ מִימִינוֹ״, וְ״שׁוּעָל מִשְּׂמֹאלוֹ״.

§ The Sages taught: A necromancer is one who causes the voice of the dead to be heard speaking from between his joints or from his armpit. A sorcerer [yideoni] is one who places a bone of an animal called a yadua in his mouth, and the bone speaks on its own. § The Sages taught: What is the definition of the soothsayer mentioned in the verse: “There shall not be found among you…a soothsayer” (Deuteronomy 18:10)? Rabbi Shimon says: This is one who applies seven types of semen [zekhur] to one’s eye in order to perform sorcery. And the Rabbis say: This is one who deceives the eyes, as though he is performing sorcery. Rabbi Akiva says: This is one who calculates the fortune of times and hours, and says, for example: Today is a propitious day for going away on a journey; tomorrow is propitious for purchasing property successfully. Or he says that on the eve of the Sabbatical Years, the wheat harvest is generally good; uprooting legumes rather than cutting them from above the ground prevents them from going bad. The Sages taught: The enchanter mentioned in the verse (Deuteronomy 18:10) is one who relies on superstitious signs, e.g., one who says: If one’s bread fell from his mouth, that is a bad sign for him; or: If one’s staff fell from his hand, it is a bad sign; or: If one’s son calls him from behind, it is a sign that he should return from his journey; or: If a raven calls to him, or if a deer blocks him on the way, or if a snake is to his right, or if a fox is to his left, all of these are bad signs. An enchanter is one who relies on these as bad signs and consequently changes his course of action.

Source 7 · Chazal
Verified

Shabbat 61a-62a

שבת ס״א א — ד"ה וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה

Shabbat 61a:14-16

The Mishnah and Gemara discuss carrying an amulet on Shabbat, distinguishing a proven amulet from an untested one and defining when the object and its carrier may be treated as permitted. This is the central Talmudic source for the halakhic status of kamiyas.

וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא עַד דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא וּמוּמְחֶה קָמֵיעַ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא, אַף עַל גַּב דְּלָא מוּמְחֶה קָמֵיעַ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה״, וְלָא קָתָנֵי: ״בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה״. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מוּמְחֶה — כֹּל שֶׁרִיפֵּא, וְשָׁנָה, וְשִׁלֵּשׁ. אֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב וְאֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל עִיקָּרִין, אֶחָד חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֶחָד חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה.

We learned in the mishna: Nor with an amulet when it is not from an expert. Rav Pappa said: Do not say that the meaning of the mishna is that one may only go out with an amulet if the person who wrote it is an expert and the amulet has proven effective. Rather, if the person who wrote it is an expert, even though the amulet has not proven effective, he may go out with it. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as it teaches: Nor with an amulet when it is not from an expert, and it does not teach: When the amulet is not effective. Apparently, it is sufficient if the writer of the amulet is an expert, even if the effectiveness of the amulet has not been proven. The Gemara comments: Indeed, learn from it. The Sages taught in the Tosefta: What is an effective amulet? It is any amulet that healed one person once, and healed him again, and healed him a third time. That is the criterion for an effective amulet, and it applies to both a written amulet and an amulet of herbal roots; both if it has proven effective in healing a sick person who is dangerously ill, and if it has proven effective in healing a sick person who is not dangerously ill. It is permitted to go out with these types of amulets on Shabbat.

Source 8 · Chazal
Verified

Midrash Shmuel 18:4

מדרש שמואל, פרשה יט

Midrash Shmuel 18:4

The passage interprets Shaul’s sparing of Agag as teaching that cruelty toward the merciful and mercy toward the cruel lead to destructive consequences, and equates divination and terafim with rebellion against God and bringing anger and trouble upon oneself.

ויחמול שאול והעם על אגג וגו' (שמואל א' ט"ו ט'), בר קפרא אמר זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל, אמר רבי שמעון בן לוי כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים, כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב, מאי טעמא וימת שאול ושלשת בניו וגו' (שמואל א' ל"א ו') כי חטאת קסם וגו' (שם ט"ו כ"ג), אמר רבי שמואל בר רב נחמן כל שהוא הולך אצל הקסם ממרא על דברו של הקדוש ברוך הוא, מאי טעמא כי חטאת קסם מרי, ואון ותרפים הפצר (שם) גורם אף וצרה לעצמו.

Source 9 · Chazal
Verified

Jerusalem Talmud Shabbat 6:2

תלמוד ירושלמי, שבת לו א

Jerusalem Talmud Shabbat 6:2

Chachmei Eretz Yisrael define a proven amulet as one that healed a person three times; Rabbi Abahu in Rabbi Yohanan’s name says a healer may testify to this, while Rabbi Shmuel in Rabbi Zeira’s name distinguishes whether it healed one, two, or three people, with healing three people making it reliable for everyone.

אֵי זֶהוּ קַמֵּיעַ מוּמְחֶה. כָּל שֶׁרִיפֶּא בוֹ וְשָׁנָה וְשִׁילֵּשׁ. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. נֶאֱמָן הָרוֹפֵא לוֹמַר. קַמֵּיעַ זֶה מוּמְחֶה רִיפִּיתִי בוֹ וְשָׁנִיתִי וְשִׁילַּשְׁתִּי. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. רִיפֵּא לְאָדָם אֶחָד נֶאֱמָן לְאָדָם אֶחָד. לִשְׁנַיִם נֶאֱמָן לִשְׁנַיִם. לִשָׁלֹשָׁה נֶאֱמָן לְכָל אָדָם.

Source 10 · Chazal
Verified

Bamidbar Rabbah 12:4

במדבר רבה י״ב:ד׳

Bamidbar Rabbah 12:4

Chachmei Hamidrash compares the giving of the Torah to a king giving his daughter a kamia to protect her from ayin hara after an earlier celebration was affected by it.

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ וגו', לָמָּה כֵן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדַּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְעָשָׂה לָהּ קִדּוּשִׁין גְּדוֹלִים וְשָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן רָעָה, כְּשֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ לְהַשִֹּׂיא אֶת בִּתּוֹ מֶה עָשָׂה נָתַן לָהּ קָמֵיעַ אָמַר לָהּ יְהֵא הַקָּמֵיעַ הַזֶּה עָלַיִךְ שֶׁלֹא יִשְׁלֹט בָּךְ עַיִן רָעָה עוֹד. כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבָּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל עָשָׂה פּוּמְבּוֹן גְּדוֹלָה, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (שמות כ, טו):

Source 11 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 11:1-16

משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:א׳-ט״ז

Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 11:1-16

Maimonides sharply condemns divination, magic, charm practices, and reliance on occult methods, making this a foundational rationalist source for skepticism toward amulets and related practices.

אֵיזֶהוּ חוֹבֵר זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם וְאֵין לָהֶן עִנְיָן וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ בְּסִכְלוּתוֹ שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים מוֹעִילִין. עַד שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק וְהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הָאִישׁ אֵינוֹ נִזּוֹק. וּמֵהֶן אוֹחֵז בְּיָדוֹ בְּעֵת שֶׁמְּדַבֵּר מַפְתֵּחַ אוֹ סֶלַע וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְהַחוֹבֵר עַצְמוֹ שֶׁאָחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה עִם דִּבּוּרוֹ אֲפִלּוּ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ' (דברים יח יא) "וְחֹבֵר חָבֶר". אֲבָל אִם אָמַר דְּבָרִים בִּלְבַד וְלֹא הֵנִיד לֹא אֶצְבַּע וְלֹא רֹאשׁ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ כְּלוּם. וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הֶחָבֵר אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה הֲנָאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף בְּסִכְלוּת הַחֹבֵר. וְכָל אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהַשֵּׁמוֹת הַמְשֻׁנִּים הַמְכֹעָרִים לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵב אֵין אוֹתָם: מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ מֻתָּר לִלְחשׁ עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא הִתִּירוּ לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו: הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג כב) "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ". אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

Who is a person who casts spells? A person who chants incantations that have no meaning in people's speech or any connotation and imagines in his foolish perception that his words have an effect. Such people will say: If you cast a particular spell on a snake or a scorpion, they will do no harm. If you cast a particular spell on a person, he will never be harmed. Some of them will hold a key or a rock in their hands while they are talking, or perform other similar deeds. All of these are forbidden. A person who casts spells is [punished by lashes] if he holds anything in his hand or performs an act while speaking, even if he merely gestures with his finger, as [Deuteronomy 18:10-11] states: "There shall not be found among you... one who casts spells." If, however, the person merely spoke without moving his finger or his head and without holding anything in his hand, and similarly, a person who has a spell cast upon him through the utterance of such incantations, thinking that this will help him, he is given "stripes for rebelliousness" because he participated in the foolish activities of a spell-caster. All these deplorable incantations and strange names will not do harm, nor will they bring any benefit. When a person has been bitten by a scorpion or a snake, it is permitted to recite incantations over the bite. [This is permitted] - even on the Sabbath - in order to settle his mind and strengthen his feelings. Even though [the incantations] are of no avail, since the victim's life is in danger, permission was granted lest he become overly disturbed. A person who whispers an incantation over a wound and then recites a verse from the Torah, who recites a verse over a child so that he will not become scared, or who places a Torah scroll or tefillin over a baby so that it will sleep, is considered to be a soothsayer or one who cast spells. Furthermore, such people are included among those who deny the Torah, because they relate to the words of Torah as if they are cures for the body, when, in fact, they are cures for the soul, as [Proverbs 3:22] states: "And they shall be life for your soul." It is, however, permitted for a healthy person to read verses [from the Bible] or chapters from Psalms so that the merit of reading them will protect him and save him from difficulties and injury.

Source 12 · Rishonim
Verified

Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 31

ספר המצוות, מצוות לא תעשה ל״א

Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 31

Maimonides identifies the prohibition against divination and related occult practices, providing the commandment-level framework for evaluating magical charms and amulets.

הזהירנו מקסום, רוצה לומר שיניע כח הדמיון במין מן ההנעה כאלו בעלי הכחות כלם המגידים מה שיתחדש קודם היותו, אמנם יתאמת להם בהיות כח הדמיון מהם הזק ודבריהם מתקיימים ברוב ולכן ישענו במה שיהיה, ויהיה להם יתרון על זה כיתרון מעלות אישי האנשים קצתם על קצתם בכל כח מכחות הנפש, ואי אפשר לאלה בעלי הכחות הדמיונות מבלתי שיעשה מעשה ופעולה אחת מהפעולות יניע בה כחו ויוציא פעולתו לאור הכוונה בזה להניע את כח הדמיוני בו, לא שהפועל בעצמותו יעשה דבר או יורה על דבר זה, ובזה טעו ההמון כי הם בעבור שיצדקו להם קצת הספורים יחשבו שפעולות האלו יורו על מה שיהיה, תגיע בהם בזה הענין הטעות עד שיחשבו שקצת אותן הפעולות סבת מה שיהיה כמו שיחשבו בעלי משפטי הכוכבים, כי דיני הכוכבים הם מזה היחס כלומר שהם מין מהנעת הכח הדמיוני ולעורר אותו, ולכן לא ישתוו שני בני אדם בהודעת הנסתר ואם ישתוו בידיעת המשפט. וכל שיעשה אחת מאלו הפעולות וזולתן ממה שילך בדרכן יקרא קוסם, ואומר לא ימצא בך קוסם קסמים. ולשון ספרי איזהו קוסם זה האוחז מקלו בידו ואומר אם אלך או אם לא אלך, וזה מין ההנעה המפורסם באותו הזמן, אמר הנביא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, והעובר על לאו זה ויעשה אחד מאלו חייב מלקות, כלומר מי שיהיה קוסם ויגיד לבגי אדם בפועל שיפעל אותו, לא מי שישאל לקוסם, אבל השאלה לקוסם מגונה מאד.

Source 13 · Rishonim
Verified

Sefer Yereim 314

ספר יראים שי״ד

Sefer Yereim 314

Eliezer of Metz explains that “do not make a covenant with them or their gods” forbids promising the seven nations not to destroy them when they are not under Israel’s control, since when they are under control, the command is not to spare any living being.

סימן שיד (פז) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. את ה' אלהיך תירא ותעבוד ולא תכרות להם ולאלהיהם ברית כי אם הברית אשר כרת עמך בחורב דכתיב בפרשת ואלה המשפטים על שבעה אומות לא תכרות להם ולאלהיהם ברית פירש ברית אל תבטיחם להשבע להם שלא להשחיתם מקרא זה מדבר בשעה שאינם מסורין בידך דאי בשעה שמסורים בידך הוזהרו בלא תחיה כל נשמה ולא הוזקק הכתוב להזהיר על הברית אלא בשעה שאינם מסורים בידך היית אומר אחרי שאינם בידך להורגם אבטיחם ואכנס עמהם בברית שלא להכרית אותם ואת אלהיהם לכך נאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית:

Source 14 · Rishonim
Verified

Tur, Orach Chayim 301

טור, אורח חיים ש״א

Tur, Orach Chayim 301

The Tur presents the practical laws of carrying an amulet on Shabbat, preserving the central medieval codification of the Shabbat 61a discussion.

יוצאים במיני עשבים שקושרים אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין בו ל"ש איתמחי גברא ולא קמיע כגון שכתב לחש א' בג' איגרות ורפאו שלשתן דאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר לא שנא איתמחי קמיע ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג' פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם וכ"ש איתמחי גברא וקמיע כגון שכתב לחש אחד בג' איגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג' פעמים איתמחי גברא ללחש זה בכל איגרת שיכתבנו ואיתמחי איגרות הללו לכל אדם אבל אם כתב ג' קמיעות לאדם אחד ורפאו ג"פ לא איתמחי לא גברא ולא קמיע מותר לצאת בקמיע מומחה לא שנא הוא של כתב או של עיקרין בין בחולה שיש בו סכנה בין שאין בו סכנה ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו שרי וקושרו ומתירו בר"ה ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרה"ר שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזהו אסור דלאו תכשיט הוא נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה יוצאין בביצת החרגול ובמסמר הצלוב ובשן של שועל בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי אבל כל לחש מותר מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקשר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגליו וגם יש בו משום רפואה מותר לצאת בו אין יוצאין בסנדל המסומר ל"ש שבת ול"ש י"ט ובגמרא מפרש צורתו וכמה מסמרים יש לו ואין מצוי לנו ולכן לא הארכתי בו ואלו סנדלים שלנו המסומרים אינן בכלל זה ומותר לצאת בהם ומ"מ נהגו בהן איסור ואין לפרוץ גדר היוצא בטלית מקופלת פי' לאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה ומקפלה על כתפו או במעות הצרורים לו בסדינו חייב וכל שאינו להתנאות כגון שמקבץ ב' קצותיה על כתפו כדי שלא יעכבוהו מלילך או שלא יעכבוהו מלעשות מלאכתו אסור שאינו דרך מלבוש וכל שהוא להתנאות דרך מלבוש הוא ומותר.

See also

Source 15 · Rishonim
Verified

Sefer HaChinukh 249

ספר החינוך רמ״ט:א׳-ב׳ — ד"ה שֶׁלֹּא לְנַחֵשׁ – שֶׁלֹּא נֵלֵךְ אַחֲרֵי

Sefer HaChinukh 249:1-2

The Sefer HaChinukh discusses the prohibition of practicing occult and divinatory methods, presenting the moral and theological rationale for rejecting reliance on magical devices.

שֶׁלֹּא לְנַחֵשׁ – שֶׁלֹּא נֵלֵךְ אַחֲרֵי נְחָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כו) לֹא תְנַחֲשׁוּ וְנִכְפַּל בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) לֹא יִמָּצֵא בְּךָ וְגוֹ' וּמְנַחֵשׁ. וְאָמְרוּ בְּסִפְרֵי שׁוֹפְטִים: מְנַחֵשׁ כְּגוֹן הָאוֹמֵר נָפְלָה פִּתִּי מִפִּי, נָפַל מַקֵּל מִיָּדִי עָבַר נָחָשׁ מִימִינִי וְשׁוּעָל מִשְּׂמֹאלִי, וְיִמָּנַע מִפְּנֵי כֵן מֵעֲשׂוֹת שׁוּם מַעֲשֶׂה. וּבַסִּפְרָא אָמְרוּ (קדושים ו ב) לֹא תְנַחֲשׁוּ כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְנַחֲשִׁים בְּחֻלְדָּה וּבְעוֹפוֹת וּבְכוֹכָבִים וְכַיֹּצֵא בָּהֶן, עַד כָּאן. וּכְגוֹן מַה שֶׁיֹּאמְרוּ הֲמוֹנֵי הָעַמִּים הַסְּכָלִים כֵּיוָן שֶׁשָּׁב מִדַּרְכּוֹ שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ, אוֹ צְבִי הִפְסִיקוֹ אוֹ עוֹרֵב צוֹעֵק עוֹבֵר עַל רֹאשׁוֹ, אוֹ כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּבָר פְּלוֹנִי בִּתְחִלַּת הַיּוֹם לֹא יַרְוִיחַ הַיּוֹם, אוֹ שׁוּם מִקְרֶה רַע יְבוֹאֵהוּ. וְכָל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵם בִּכְלַל לָאו זֶה. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁעִנְיָנִים אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי שִׁגָּעוֹן וְסִכְלוּת גְּמוּרָה, וּלְעַם קָדוֹשׁ אֲמִתִּי אֲשֶׁר בָּחַר הָאֵל לֹא יֵאוֹת לָהֶם שֶׁיִּשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר. וְעוֹד שֶׁהֵם סִבָּה לְהַדִּיחַ הָאָדָם מֵאֱמוּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְלָבוֹא מִתּוֹכָם לִכְפִירָה גְּמוּרָה שֶׁיַּחְשֹׁב כָּל טוֹבָתוֹ וְרָעָתוֹ וְכָל אֲשֶׁר יִקְרֵהוּ שֶׁהוּא דָּבָר מִקְרִי, לֹא בְּהַשְׁגָּחָה מֵאֵת בּוֹרְאוֹ, וְנִמְצָא יוֹצֵא בְּכָךְ מִכָּל עִקְּרֵי הַדָּת, עַל כֵּן כִּי חָפֵץ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּטוֹבָתֵנוּ צִוָּנוּ לְהָסִיר מִלִּבֵּנוּ מַחְשָׁבָה זוֹ וְלִקְבֹּעַ בִּלְבָבֵנוּ, כִּי כָּל הָרָעוֹת וְהַטּוֹבוֹת מִפִּי עֶלְיוֹן תֵּצֶאנָה לְפִי מַעֲשֵׂה הָאָדָם אִם טוֹב וְאִם רָע, וְהַנְּחָשִׁים אֵינָם מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר כג כג), כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל. פְּרָטֵי הַמִּצְוָה בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי מִשַּׁבָּת [בפ"ו מסנהדרין] וּבְתוֹסֶפְתָּא דְּשַׁבָּת (פ"ח).

To not divine: That we not follow divinations, as it is stated (Leviticus 19:26), “you shall not divine.” And it is repeated in another place, as it is stated (Deuteronomy 18:10), “There shall not be found in you, etc. or a diviner.” And they said in Sifrei Devarim (Shoftim), “‘A diviner’ — such as one who says, ‘My bread fell from my mouth, the stick fell from my hand, a snake passed on my right and a fox on my left,’ and he refrains from some act because of it.” And in Sifra, Kedoshim, Chapter 6:2 they said, “‘You shall not divine’ - such as those that divine with weasels, birds, stars and what is similar to them.” To here [are the words of the Sifra]. And such as that which the silly masses among the nations say: Since he came back from his path that he was walking, a deer passed in front of him, or a yelling crow passed over his head or if he saw thing x at the beginning of the day — he will not have profit today or any [other] bad event will come to him. And all of these acts and similar to them are included in this negative commandment. It is from the roots of the commandment [that it is] because these matters are crazy things and total foolishness; and it is not fitting for the holy true people that God chose that they pay attention to false words. And also because they are a cause to push man away from faith in God, may He be blessed, and from His holy Torah and to come through them to complete denial [of God and/or Torah]; as he will think that all of his good and all of his evil and all that happens to him is coincidental, and not from the supervision of his Creator. And it will happen that through this he will go out from all of the principles of the religion. Therefore, since God, may He be blessed, wanted our good, He commanded us to remove this thought from our hearts. As all the bad and the good comes out of the mouth of the Most High, according to the actions of man — if they are good, or if they are evil. And the divinations do not [help or hurt], and as it is written (Numbers 23:23), “As there is no divination in Yaakov and no clairvoyance in Israel.” The details of the commandment are in the seventh chapter of Shabbat [in Chapter 6 of Sanhedrin] and in the Tosefta Shabbat, Chapter 8.

Source 16 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll 5:4

משנה תורה, תפילין ומזוזה פרק ה

Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll 5:4

Rambam permits writing “Shaddai” on the outside of a mezuzah but condemns writing angelic or sacred names, verses, or seals inside, saying this diminishes the mitzvah’s purpose of proclaiming and loving God by treating it as a personal-benefit amulet.

מִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁכּוֹתְבִים עַל הַמְּזוּזָה מִבַּחוּץ כְּנֶגֶד הָרֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה שַׁדַּי וְאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד לְפִי שֶׁהוּא מִבַּחוּץ. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁכּוֹתְבִין מִבִּפְנִים שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אוֹ שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים אוֹ פָּסוּק אוֹ חוֹתָמוֹת הֲרֵי הֵן בִּכְלַל מִי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁאֵלּוּ הַטִּפְּשִׁים לֹא דַּי לָהֶם שֶׁבִּטְּלוּ הַמִּצְוָה אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁהִיא יִחוּד הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַהֲבָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ כְּאִלּוּ הוּא קָמֵעַ שֶׁל הֲנָיַת עַצְמָן כְּמוֹ שֶׁעָלָה עַל לִבָּם הַסָּכָל שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמְהַנֶּה בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם:

Source 17 · Rishonim
Verified

Yalkut Shimoni on Nach 122

ילקוט שמעוני, שמואל א פרק טו, קכב

Yalkut Shimoni on Nach 122

The passage teaches that consulting a sorcerer is like the sin of divination, defies the word of the Holy One, and brings anger and trouble upon oneself.

כי חטאת קסם מרי דא"ר שמואל בר נחמני כל מי שהוא הולך אצל הקוסם ממרה על דבריו של הקב"ה וגורם אף וצרה לעצמו:

Source 18 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 179

שולחן ערוך, יורה דעה קע״ט:י״א-י״ב — ד"ה למדוד האזור וללחוש עליו מותר ואפי'

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 179:11-12

This siman codifies the prohibitions of nichush, kishuf, and related occult practices, forming the principal practical boundary for assessing amulets and magical remedies.

למדוד האזור וללחוש עליו מותר ואפי' בשבת: הגה ועיין בא"ח סימן ש"ו וה"ה שאר לחשים ועיין בא"ח סי' ש"א איזה לחש וקמיע אסור: מותר להתרפאות בקמיע אפי' יש בהם שמות וכן מותר לישא קמיעין שיש בהם פסוקי' ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי אבל לכתוב פסוקים בקמיעים אסור:

To measure a belt (of a person who is ill) and to whisper spells over it is permitted, even on Shabbat. [Comment of Rema: And see OC 306, and the rule is the same for other whispered spells. And see OC 301 for which whispered spells and which amulets are forbidden.] It is permitted to by healed by an amulet, even if it has Divine Names inside. And it is similarly permitted to carry amulets that have verses inside. This is specifically for protection, not to become ill, but does not permit someone who has a wound or an illness to be healed by them. But it is forbidden to write verses in the amulets.

Source 19 · Acharonim
Verified

Beit Yosef, Orach Chayim 301

בית יוסף, אורח חיים ש״א:ל״ו-ל״ח — ד"ה אין יוצאים בקמיע שאינו מומחה וכו'

Beit Yosef, Orach Chayim 301:36-38

The Beit Yosef surveys the Talmudic and early halakhic positions on carrying amulets on Shabbat and clarifies the criteria for an amulet regarded as proven.

אין יוצאים בקמיע שאינו מומחה וכו' משנה שם (ס.) לא יצא האיש בסנדל המסומר וכו' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ופירש"י אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו ובגמ' (סא.) א"ר פפא לא תימא עד דמימחא גברא ומימחא קמיע אלא כיון דמימחא גברא אע"ג דלא מימחא קמיע וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן דכ"ש אם אתמחי קמיע ולא אתמחי גברא דהא משמע בגמרא שהמחאת קמיע עדיף מהמחאת רופא ואיתא תו בגמרא שם ת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד ופירש"י ובברייתא קמייתא תני כל שריפא ושנה ושלש אפי' אדם אחד ל"ק הא למחויי גברא הא למחויי קמיע. ופירש"י הא דקתני ג' בני אדם משום דסתם ג' בני אדם ג' מיני חולאים ואיירי בג' מיני קמיעים שאינם דומים זה לזה ולאמחויי גברא שנעשה מומחה לכל קמיעי שיעשה לעולם כדאמרי' בב"ק (לז.) נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהם והא דקתני כל שריפא ושנה ושלש מיירי בחולה אחד וכתב זה הלחש וריפא ג' פעמים או לאדם אחד או לג' ולאתמחויי קמיע מיירי דנעשה הקמיע לבדו מומחה ע"י אדם זה או אם כתבוה ג' רופאים נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם ואיתא תו בגמרא שם א"ר פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברא תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעי ג' קמיעי לתלתא גברא חד חד זימנא גברי איתמחי קמיע לא איתמחי חד קמיע לתלתא גברא קמיע איתמחי גברא לא איתמחי ובעי רב פפא ג' קמיעי לחד גברא מאי קמיעי ודאי לא איתמחי גברא איתמחי או לא איתמחי מי אמרינן הא אסי ליה או דילמא מזלא דגברא הוא דמקבל כתבא תיקו. ופירש"י ג' קמיעין. ג' מיני לחש: תלתא תלתא זימני. כל לחש ריפא ג"פ ואפי' אדם א': איתמחי גברא. בכל קמיעות לעולם שהרי הומחה בג' מיני קמיעים: ואיתמחי קמיעי ג' קמיעות הללו נעשו מומחין מיד כל אדם שהרי ריפא כל אחד ג"פ ואין לומר מזל הרופא גורם דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו: קמיע לא איתמחי לבא מיד רופא אחר: חד קמיע לתלתא גברא. לחולי אחד: קמיע איתמחי. מיד כל אדם: גברא לא איתמחי. לקמיע אחר שאינו של לחש ושל חולי זה: ג' קמיעי. של ג' מיני חולי: קמיעי ודאי לא איתמחי. מיד אדם אחר שהרי לא ריפא אלא פעם אחת: מזליה דהאי גברא. וא"ת ממתני' דלעיל שמעינן לה דקתני כל שריפא ושנה ושלש דמשמע לאדם אחד ואוקימנא דאיתמחי קמיע ולא אמרי' מזליה הוא וי"ל דלא דמי התם חד קמיע הוא וליכא למיתלייה במזלא דגברא אלא בקמיע הני ודאי בגברא תלו או ברופא או במתרפא הילכך מיבעיא לן במאי ניתלייה עכ"ל והרא"ש כתב שם פירש"י אם ריפא ג' מיני חולאים בג' מיני קמיעות דאיתמחי גברא לכל הקמיעים גם לחולאים אחרים ולא נהירא דאטו אם הוא בקי בג' מיני קמיעים וכי בשביל זה יחשב מומחה גם לקמיעים אחרים שאינו בקי בהם הילכך נראה לפרש איתמחי גברא היינו שאם כתב לחש א' בג' איגרות ורפאו שלשתן איתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו אבל לשאר לחשים לא וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר ואיגרת שריפתה ג"פ מומחה לכל אדם ותלת קמיעי לתלתא גברא תלתא זימני ה"פ אם כתב לחש א' בג' איגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ איתמחי גברא ללחש זה בכל איגרות שיכתוב ואיתמחי איגרות הללו לכל אדם וכן כתבו התוס' נמצא שהם חולקים על רש"י בפירוש איתמחי גברא ובפי' איתמחי קמיע בפי' איתמחי גברא דלרש"י איתמחי לכל מיני קמיעים שיכתוב ולדבריהם לא איתמחי אלא לקמיעים שהן ממין אותו לחש אבל לא לקמיע לחש אחר בפי' איתמחי קמיעא דלרש"י הוחזק לחש זה אפילו כתבו באיגרת אחרת ואפילו כתבו אדם אחר ולדידהו לא הוחזק אלא אותה איגרת עצמה לבד אבל לא איגרת אחרת שכתוב בה לחש זה אפי' כתבה אדם זה אא"כ איתמחי גברא ולפי דברי התוס' והרא"ש ה"פ דשמעתא תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני כלומר ג' איגרות רפאו ג' בני אדם וכל איגרת הועילה ג"פ איתמחי גברא שכתב ג' איגרות והועילו לג' בני אדם וכל איגרות מאלו איתמחי אפי' אי לא הוי איתמחי גברא שהרי כל אחת הועילה ג"פ תלתא קמיעי לתלת גברי חד חד זימנא גברא איתמחי שכתב ג' איגרות שהועילו אבל אי לאו דגברא איתמחי לא איתמחי שום איגרת מאלו שהרי לא הועילה כל אחת אלא פעם אחת חד קמיע לתלת גברי קמיע איתמחי כלומר איגרת זו היא מומחה שהועילה ג"פ גברא לא איתמחי שלא כתב אלא איגרת אחת שהועילה וכתבו התוספות דה"ה חד קמיע לחד גברא תלתא זימני דאיתמחי קמיע והאי דנקט לתלתא גברי לאשמעינן דאפילו הכי גברא לא איתמחי וכן משמע מדברי הרא"ש בעי רב פפא תלת קמיעי לחד גברא כלומר כל איגרת לא הועיל אלא חד זימנא קמיע ודאי לא איתמחי גברא מי אמרינן דכיון שכתב ג' איגרות שהועילו אתמחי או דילמא כיון שכל אגרותיו לא הועילו אלא לאדם א' איכא למימר מזלא דגברא דמקבל כתבא גרים ולא איתמחי וסלקא בתיקו וכתבו התוס' והרא"ש דלגבי המחאת קמיע לא מיבעיא ליה באיגרת שרפאה ג"פ לאדם אחד אי אמרי' דאיתמחי קמיע דפשיטא ליה דאיתמחי ולא תלינן במזלא דגברא משום דהמחאת קמיע עדיף מהמחאת גברא ומש"ה אע"ג דפשיטא ליה גבי המחאת קמיע מיבעי ליה גבי המחאת גברא ופסקו סמ"ג וסמ"ק וספר התרומה ורבינו ירוחם בח"ה בעיא דרב פפא לחומרא וכן משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ט וכן משמע ברמזים וכ"כ בקצת ספרי רבינו אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג"כ לא איתמחי גברא ולא קמיעי וכן מצאתי בספר מוגה מיד אדם גדול ואע"פ שבקצת ספרים כתוב איתמחי גברא ולא קמיעי ליתא להאי נסחא דא"כ נמצא חולק על כל הפוסקים ועוד דא"כ ה"ל למתנייה ולערובי בהדיה מ"ש לעיל איתמחי גברא ולא איתמחי קמיע והכי הל"ל כגון שכתב לחש אחד בג' איגרות ורפאו שלשתן לג' אנשים או לאיש אחד ומדלא ערבינהו משמע ודאי דלא הוי מצי לערבינהו דכל שלא הועילו אלא לאדם אחד לא איתמחי גברא ולא קמיעי והכי דייק לישנא דאבל דקתני דמשמע דלא דמי לדלעיל כלל דבאינך איתמחי גברא או קמיע ומש"ה שרו אבל בכה"ג לא איתמחי חד מינייהו ולפ"ז מ"ש כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות ורפאו שלשתן היינו דוקא ברפאו ג' בני אדם שאם לא רפאו אלא אדם אחד היינו בעיא דרב פפא דסלקו בתיקו ולחומרא דגברא נמי לא אתמחי ומ"ש כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג"פ אפילו לא רפאה כל שלש פעמים אלא לאדם אחד איתמחי קמיע ומ"ש כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ כלומר דנהי דלאמחויי גברא בעינן שכל אגרת תועיל לאיש אחד לאמחויי האגרת לא מיבעיא אם כל אגרת הועילה לג' אנשים פעם אחת בכל איש דהא ודאי איתמחי כיון שכל אגרת הועילה ג"פ באנשים מחולפים אלא אפילו אם כל אגרת הועילה ג"פ לאדם אחד אתמחי כל הג' אגרות דאע"ג דלהמחאת גברא בעינן ג' אנשים להמחאת האגרת באדם א' ג"פ סגי וכמו שכתבתי בשם התוס' והרא"ש: אחר שכתבתי כל זה מצאתי כתוב ביאור לשון זה בסידור נכון ואע"פ שהכל עולה לסגנון אחד ראיתי להעתיקו שאין בית המדרש בלא חידוש וז"ל אתמחי גברא ולא קמיע הוא בשכתב פרשת והיה אם שמוע בדרך משל בג' אגרות וריפא בכל אחת מהן אדם אחד אח"כ כתב פעם אחרת והיה אם שמוע ולא ריפא בה ג"פ האיש נעשה מומחה אחר שריפא ג' בני אדם בג' אגרות הקמיע לא נעשה מומחה אחר שלא ריפא ג"פ והדין בזה שמותר לצאת בכל אגרת זה האיש מזה הלחש וא"ת היאך אפשר שנמחה האיש ולא הקמיע והלא כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש זה א"כ אגרת זו ודאי תועיל תירצו התוס' דנ"מ שאם אבד המחאתו כגון שכתב ג' קמיעות ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד המחאתו חלוקה אתמחי קמיע ולא גברא מבוארת במה שכתבתי והוא שכתב והיה אם שמוע באגרת אחת וריפאה האגרת ג"פ אפילו לאדם אחד כ"ש לג' אנשים והדין בזה כל אדם יכול לצאת באותה האגרת אתמחי גברא וקמיע הוא כשכתב והיה אם שמוע בג' אגרות וריפאו השתים מהן כל אחת איש א' והשלישית ריפאה ג' אנשים או ג"פ איש א' בזה נמחה האיש והקמיע הג' ואם כל אחד מאותן האגרות ריפאו ג"פ נעשו כולן מומחות ואל יקשה עליך קמיע שלישי האיך נמחה והלא מיד כשיתרפא האדם ג' בקמיע ג' נמחה האיש וכיון שנמחה האיש ודאי שאותה האגרת תועיל מכאן ואילך שאפשר לומר כגון שב' קמיעות מאלו ריפאו ג"פ לב' אנשים והקמיע הג' לאחד מאלו האנשים ב"פ ועכשיו כבר נמחו שני קמיעים והאיש והקמיע הג' עדיין לא נמחה וחזר וריפא קמיע שלישי אדם ג' שעכשיו בא בבת אחת המחאת האיש והמחאת הקמיע והשתא מ"ש כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וריפאו שלשתן היינו לומר שריפאו לג' אנשים כי אם ריפאו הג' אגרות לאיש א' לא אתמחי גברא כמ"ש בסוף אבל אם כתב וכו' ובזה לא ביאר בעל הספר כל צרכו או סמך על המבין גם מ"ש בזאת החלוקה וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר אינו פי' למ"ש לא אתמחי קמיע דא"כ יקשה למה שאמר למטה באתמחי קמיע וז"ל שאותה האגרת מומחה לכל אדם אבל הכל הוא פי' אתמחי גברא כי פי' לא אתמחי קמיע יובן במה שיפרש למטה באתמחי קמיע כי מכלל הן אתה שומע לאו אבל לפי שפי' דאתמחו גברא ר"ל לאותו לחש לבד לא לשאר לחשים הוצרך לומר כי זה הלחש מיד אחר אינו מומחה שאם היה מומחה מיד אחר מה יתרון לאדם שנמחה גם הזכירו למה שאתמחי קמיע ר"ל לאותו האגרת לבד אבל הלחש לא מיד הכותב ולא מיד איש אחר אינו מומחה גם הזכירו כנגד פירש"י באתמחי גברא ומ"ש בחלוקה השניה מבואר במה שכתבנו ותדקדק שכתב בה שריפא ג"פ סתם ולא חילק כלל למה שאמר כמו שכתבתי שאפי' ג"פ לאדם אחד די וא"צ שירפא לג' אנשים גם בעל הספר כתב זה בפי' בחלוקה שלישית במ"ש וכל אחד הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ הנה לך בפי' שאין חילוק כלל ומ"ש בחלוקה הג' הכל מבואר כשתעיין מה שכתבנו שלא הוכרח הרב לומר באתמחי גברא וקמיע שכל א' מהקמיעים ירפא ג' אנשים כי האחד לבדו שירפא ג' אנשים ושתים האחרות כל א' איש א' אתמחי גברא וקמיע א' אבל הסבה שכתב כן לכשיהיו כל הג' קמיעות מומחים כאשר כתבנו ופי' מ"ש אתמחי גברא ללחש זה וכו' ואתמחי אגרות הללו וכו' תבין במ"ש בתשובת הקושיא שהקשינו למעלה בחלוקה הראשונה ור"ל אתמחי אגרות הללו לכל אדם אף אם זה האיש יאבד המחאתו נשארו אלו האגרות מומחות לעולם לכל אדם והוכרח לומר זה שאל"כ יקשה אחר שזה האיש הוא מומחה לכל אגרות שיכתוב מזה הלחש מה יתרון לאלו האגרות שאמר עליהן ואתמחי אגרות הללו וכו' ובזה יתיישב גם כן קושיא שיש בלשון ה"ר יעקב מה לו להזכיר הדבר הפשוט אפילו בדרך כ"ש אבל במה שאמרתי מודיע לנו חידוש גדול ומ"ש אבל אם כתב ג' קמיעים וכו' אינה חלוקה רביעית אבל היא מעין חלוקה הראשונה ודומה לה ואין הפרש ביניהם אלא שהראשונה היא שרפאו הג' אגרות לג' בני אדם וזו שריפאו לאדם א' ג"פ והיא בעיא בגמרא ועלתה בתיקו ולחומרא והאמת כי הלשון אינו מדוייק ממש שהל"ל אבל אם כתב לחש אחד בג' אגרות לאדם אחד וריפאו וכו' כמו שכתב למעלה בחלוקה הראשונה אחר שאין חילוק ביניהם כי אם בענין לרפאות ג' בני אדם או אדם אחד ג"פ כמו שכתבתי. ואל יקשה עליך למה לא נאמר גם כן למעלה בחלוקת אתמחי קמיע בזה י"ל מזליה דהאי גברא דמקבל קמיע הוא אחר שהאמת הוא כאשר כתבתי שלהמחאת הקמיע א"צ שירפא לג' בני אדם אלא לאדם אחד ג"פ והטעם כי אחר שהמחאת הקמיע תלוייה בעשייתו כתקונו יותר יש לתלות ענין הרפואה בתיקון הקמיע מבמזלו של זה האיש אבל באתמחי גברא אחר שהוא תלוי במזל הרופא יש לספק שמא מזל הרופא גורם או מזל החולה עכ"ל ודברי סמ"ג וסמ"ק והתרומה כדברי רש"י דאם ריפא ג' מיני חלאים וג' מיני קמיעות אתמחי גברא לכל הקמיעות גם לחלאים אחרים וכתבו עוד שלא יקרא אדם מומחה ע"י שריפא ג' בני אדם ע"י תחבושת או משקה אלא דוקא אם הוא מומחה הקמיעים ואע"פ שהנותנו אינו יודע כלום ברפואה וזה פשוט וכתוב בהגהות אשיר"י וז"ל רופא מומחה שעשה קמיע חדש לשום חולה אותו קמיע לבד מותר ואם יעשנו אדם אחר אינו מומחה אע"פ שריפא ג"פ מיד המומחה איכא למימר מזל הרופא גרם אבל קמיע שבא מיד אדם שאינו מומחה וריפא ג"פ נעשה מומחה מיד כל אדם דאין כאן לתלות במזל הרופא כיון שלא היה מומחה בשעה שעשהו עכ"ל והרמב"ם בפרק י"ט כתב וז"ל ואיזה קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא ג' בני אדם בקמיעים אחרים עכ"ל נראה שמפרש דכי אמר רב פפא חד קמיע לתלת גברי קמיע אתמחי דוקא קאמר אבל לגברא חד תלת זימני לא אתמחי קמיע ושלא כדברי המפרשים שכתבו דלאו דוקא אבל אין בדבריו הכרע אם תופס כפי' רש"י או כפי' התוס': ומ"ש רבינו מותר לצאת בקמיע מומחה ל"ש הוא של כתב או של עיקרין וכו' עד ויצא בו לר"ה הכל שם בגמרא ופי' רש"י של עיקרין של שרשי סמנין קרוי נמי קמיע: נאמן הרופא וכו' ירושלמי בפ' במה אשה נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה ריפיתי בו ושניתי ושלשתי וכתבוה הרא"ש והר"ן והמרדכי בפרק הנזכר:

Source 20 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 301

שולחן ערוך הרב, אורח חיים ש״א:כ״ה-ל״א — ד"ה מֻתָּר לָצֵאת בְּמִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתָם

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 301:25-31

The Alter Rebbe explains the laws of carrying amulets on Shabbat, including when an amulet is considered tested and how its therapeutic use affects the prohibition of carrying.

מֻתָּר לָצֵאת בְּמִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתָם בִּקְשָׁרִים וְתוֹלִין אוֹתָם בְּצַוָּאר לִרְפוּאָה, וְאֵינָם כְּמַשּׂוֹי לְאָדָם אֶלָּא כְּתַכְשִׁיט, הוֹאִיל וְהֵם לִרְפוּאָה. וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לָצֵאת בְּקָמֵיעַ מֻמְחֶה, שֶׁתַּכְשִׁיט הוּא לְחוֹלֶה כְּאֶחָד מִמַּלְבּוּשָׁיו. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין בְּקָמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה אֲפִלּוּ לְכַרְמְלִית. וְאֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מֻמְחֶה? כֹּל שֶׁעָשָׂהוּ אִישׁ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּמֵיעַ עַצְמָהּ אֵינוֹ מֻמְחֶה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם קָמֵיעַ עַצְמוֹ הוּא מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂהוּ אִישׁ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה. כֵּיצַד נַעֲשֶׂה הָאִישׁ מֻמְחֶה? כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּג' אִגְּרוֹת, וְרִפֵּא ג' בְּנֵי אָדָם, כָּל אִגֶּרֶת רִפָּאתָה אָדָם אֶחָד — נַעֲשָׂה אִישׁ הַכּוֹתֵב מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה. וְכָל פַּעַם שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּמֵיעַ עַצְמוֹ אֵינוֹ מֻמְחֶה, שֶׁאִגֶּרֶת זוֹ הַד' לֹא רִפָּאתָה עֲדַיִן מֵעוֹלָם. וְאַף שֶׁהָאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם בִּרְפוּאוֹת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִם אָדָם אַחֵר כָּתַב אִגֶּרֶת זוֹ הָרְבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹתוֹ לַחַשׁ עַצְמוֹ שֶׁבְּאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — אָסוּר לָצֵאת, הוֹאִיל וְלֹא כְתָבָהּ אִישׁ הַמֻּמְחֶה, שֶׁמַּזָּלוֹ גוֹרֵם. וְאַף הָאִישׁ הַמֻּמְחֶה לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה עַל יְדֵי כֵן אֶלָּא לְלַחַשׁ זֶה בִּלְבָד אֲבָל לֹא לִשְׁאָר לְחָשִׁים, וְאַף אִם כָּתַב כַּמָּה מִינֵי לְחָשִׁים וְכָל אֶחָד מֵהֶם הוֹעִילוּ כַּמָּה פְעָמִים — לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה אֶלָּא לִלְחָשִׁים אֵלּוּ שֶׁהוֹעִילוּ ג' פְּעָמִים, אֲבָל לֹא לִשְׁאָר לְחָשִׁים שֶׁלֹּא הוֹעִילוּ עֲדַיִן ג' פְּעָמִים: וְכֵיצַד נַעֲשֶׂה הַקָּמֵיעַ עַצְמוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאוֹ אִישׁ מֻמְחֶה? כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּאִגֶּרֶת אַחַת, וְרִפָּאתָה אוֹתוֹ אִגֶּרֶת ג' פְּעָמִים, שֶׁנַּעֲשָׂה זוֹ הָאִגֶּרֶת מֻמְחֶה. וּמֻתָּר לְכָל אָדָם לָצֵאת בָּהּ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהָאִישׁ אֵינוֹ מֻמְחֶה עֲדַיִן, שֶׁלֹּא כָתַב אֶלָּא קָמֵיעַ אַחַת. וְאִם יִכְתּוֹב עוֹד לַחַשׁ זֶה בְּאִגֶּרֶת אַחֶרֶת — אָסוּר לָצֵאת בְּאוֹתָהּ אִגֶּרֶת בְּשַׁבָּת כָּל זְמַן שֶׁלֹּא רִפָּאתָה ג' פְּעָמִים: אֵין הָאִישׁ נַעֲשֶׂה מֻמְחֶה עַד שֶׁיְּרַפְּאוּ ג' אִגְּרוֹתָיו לְג' בְּנֵי אָדָם, כָּל אִגֶּרֶת לְאָדָם אֶחָד, אֲבָל אִם רִפֵּא לְאָדָם אֶחָד כַּמָּה פְעָמִים בְּכַמָּה אִגְּרוֹת שֶׁל לַחַשׁ אֶחָד — לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה, שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּמַזָּלוֹ שֶׁל הַחוֹלֶה, שֶׁמַּזָּלוֹ גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיְּקַבֵּל רְפוּאָתוֹ מִקָּמֵיעוֹת, אֲבָל כְּשֶׁכּוֹתֵב לַחַשׁ זֶה לְאָדָם אַחֵר — אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יוֹעִיל לוֹ כְּלוּם וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ. (וְאַף אָדָם זֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא כְּבָר ג' פְּעָמִים — אָסוּר לָצֵאת בְּאִגֶּרֶת אַחֵר שֶׁל אִישׁ זֶה, שֶׁלֹּא נַעֲשׂה עֲדַיִן מֻמְחֶה לְכָל אָדָם): אֲבָל אִם אִגֶּרֶת אַחַת רִפָּאתָה ג' פְּעָמִים אֲפִלּוּ לְאָדָם אֶחָד — נַעֲשֵׂית קָמֵיעַ זוֹ מֻמְחֶה לְכָל אָדָם, שֶׁכָּל אָדָם מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ בְּשַׁבָּת, שֶׁמִּן הַסְּתָם יֵשׁ לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּקָמֵיעַ הַמֻּמְחֶה וְלֹא בְּמַזַּל הַחוֹלֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁג' אִגְּרוֹת רִפְּאוּ אָדָם אֶחָד, שֶׁאָז לֹא נַעֲשֵׂית שׁוּם אַחַת מֵהֶן קָמֵיעַ מֻמְחֶה, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּמַזַּל אָדָם, אוֹ בְּמַזַּל הָרוֹפֵא הַכּוֹתֵב אִגְּרוֹת, אוֹ בְּמַזַּל הַחוֹלֶה שֶׁמְּקַבֵּל הָרְפוּאָה מֵהָאִגְּרוֹת — אֲזַי לֹא נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה עַל יְדֵי כָךְ, כִּי שֶׁמָּא מַזַּל הַחוֹלֶה גּוֹרֵם, אֶלָּא אִם כֵּן רִפֵּא לְג' בְּנֵי אָדָם, שֶׁאָז מִן הַסְּתָם הָרְפוּאָה תְּלוּיָה בְּמַזָּלוֹ, כֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק בְּג' אֲנָשִׁים: וְאִם הָרוֹפֵא אִבֵּד אֶת הַמְחָאָתוֹ מִלַּחַשׁ זֶה, כְּגוֹן שֶׁאַחַר שֶׁרִפֵּא ג' בְּנֵי אָדָם בְּלַחַשׁ אֶחָד כָּתַב עוֹד ג' אִגְּרוֹת מִלַּחַשׁ זֶה לְג' בְּנֵי אָדָם וְלֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם — מִכַּאן וְאֵילַךְ אָסוּר לָצֵאת בְּאִגְּרוֹתָיו שֶׁיִּכְתּוֹב עוֹד, אוֹ אֲפִלּוּ בְּאִגְּרוֹת שֶׁכָּתַב כְּבָר בְּעוֹדוֹ מֻמְחֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִגְּרוֹת שֶׁלֹּא רִפְּאוּ אֶלָּא פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל אִגֶּרֶת שֶׁרִפָּאתָה כְּבָר ג' פְּעָמִים, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית קָמֵיעַ מֻמְחֶה מִצַּד עַצְמָהּ — מֻתָּר לְכָל אָדָם לָצֵאת בָּהּ לְעוֹלָם, אַף לְאַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא שֶׁכְּתָבָהּ אֶת הַמְחָאָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנַּעֲשֵׂית אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם בָּאוּ ב' הַמְּחָאוֹת כְּאֶחָד, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב ב' אִגְּרוֹת לְב' בְּנֵי אָדָם, כָּל אַחַת מֵהֶם רִפְּאָה לְאָדָם אֶחָד מֵהֶן לְבַדּוֹ פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם, בִּלְבָד וְאַחַר כָּךְ כָּתַב אִגֶּרֶת שְׁלִישִׁית לְאֶחָד מֵהֶם וְרִפְּאָה אוֹתוֹ אָדָם ב' פְּעָמִים, וְאָז עֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻחְזַק עֲדַיִן בְּג' אֲנָשִׁים, וְכֵן אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית אֵינָהּ קָמֵיעַ מֻמְחֶה עֲדַיִן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא רִפְּאָה אֶלָּא ב' פְּעָמִים, וְאַחַר כָּךְ רִפְּאָה אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית פַּעַם ג' לְאָדָם אַחֵר — נַעֲשָׂה רוֹפֵא שֶׁכְּתָבָהּ מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה, כֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק בְּג' אֲנָשִׁים, וְגַם אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית נַעֲשֵׂית קָמֵיעַ מֻמְחֶה לְעוֹלָם, אַף לְאַחַר שֶׁיֹּאבַד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשֵׂית אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁרִפֵּא כְּבָר ג' אֲנָשִׁים בְּג' אִגְּרוֹת קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אִגֶּרֶת זוֹ פַּעַם ג', אַף אִם אִגֶּרֶת זוֹ הִיא מִשְּׁנֵי אִגְּרוֹת שֶׁנִּתְחַזֵּק בָּהֶן הָרוֹפֵא לְמֻמְחֶה — אָסוּר לָצֵאת בָּהּ אַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ, כִּי שֶׁמָּא אֵין אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה מִצַּד עַצְמוֹ, וּמַה שֶּׁרִפְּאָה פַּעַם ג' הוּא מֵחֲמַת שֶׁכְּתָבָהּ רוֹפֵא שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ כְּבָר הַמְחָאָתוֹ עַל יְדֵי שֶׁרִפֵּא כְּבָר ג' פְּעָמִים בְּג' אִגְּרוֹת, וְאִם כֵּן לְאַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ — שֶׁמָּא אָבְדָה גַם כֵּן הַמְחָאַת אִגֶּרֶת זוֹ: כָּל קָמֵיעַ מֻמְחֶה שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בָּהּ — אֵין חִלּוּק בֵּין אִם הוּא שֶׁל כְּתָב בֵּין אִם הוּא שֶׁל עִקָּרִין, בֵּין אִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא אֲחָזוֹ עֲדַיִן שׁוּם חֹלִי כְּלָל, אֶלָּא שֶׁהוּא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִשְּׁאָר הַחֹלָאִים וְדוֹאֵג שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנּוּ חֹלִי מִשְׁפַּחְתּוֹ וְתוֹלֶה בוֹ קָמֵיעַ — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ (בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים). וְקָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַזְכָּרוֹת אוֹ פְּסוּקִים מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אִם הוּא מְחֻפֶּה עוֹר שֶׁמֻּתָּר לִכָּנֵס בּוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם אֵינוֹ מְחֻפֶּה עוֹר — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לְבֵית הַכִּסֵּא וִיסִירֶנּוּ מֵעָלָיו בְּיָדוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה אִם יְסִירֶנּוּ מֵעָלָיו אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה — הֲרֵי מֻתָּר לוֹ לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְלָכֵן מֻתָּר לוֹ גַם כֵּן לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים: לֹא יִקְשׁוֹר הַקָּמֵיעַ בְּאֶצְעָדָה אוֹ בְּטַבַּעַת וְיֵצֵא בוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ מִתְקַשֵּׁט בּוֹ בְּתוֹרַת תַּכְשִׁיט וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן כְּלָל לִרְפוּאָה, וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ תַכְשִׁיט כְּלָל אֶלָּא מֵחֲמַת הָרְפוּאָה. אֲבָל כְּשֶׁהוּא קָשׁוּר וְתָלוּי בְּצַוָּארוֹ — יָכוֹל לְהַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם אֵינוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, וְלַחֲזוֹר וּלְקָשְׁרוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין כְּשֶׁמַּתִּירוֹ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג: מֻתָּר לָצֵאת בְּבֵיצַת הֶחָגָב שֶׁשְּׁמוֹ חַרְגּוֹל שֶׁתּוֹלִין אוֹתוֹ בְּאָזְנוֹ לִכְאֵב הָאֹזֶן, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל חַי שֶׁתּוֹלִין לְמִי שֶׁיָּשֵׁן יוֹתֵר מִדַּאי שֶׁיָּקִיץ מִשֵּׁנָתוֹ, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל מֵת שֶׁתּוֹלִין לְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישַׁן שֶׁיִּישַׁן, וּבְמַסְמֵר מֵעֵץ שֶׁצָּלְבוּ עָלָיו שֶׁמְּרַפְּאִים בּוֹ נֶפַח שֶׁל מַכַּת בַּרְזֶל (אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֵלּוּ רְפוּאָתָן בִּסְגֻלָּה — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת). וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, כֵּיוָן שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְנִכָּר בּוֹ שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ לָנוּ הֵיאַךְ בָּאָה הָרְפוּאָה עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת דָּבָר זֶה. אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה וְאֵין נִכָּר בּוֹ שֶׁהוּא מִשּׁוּם רְפוּאָה — אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה עֲלֵיהֶן "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי וְגוֹ'". אֲבָל כָּל לַחַשׁ מֻתָּר לִרְפוּאָה, אוֹ לְהָגֵן שֶׁלֹּא יָבֹא עָלָיו חֹלִי אוֹ נֶזֶק, אֲפִלּוּ אִם אֵין יָדוּעַ אִם לַחַשׁ זֶה מוֹעִיל אוֹ לָאו. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁלַּחַשׁ זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל — אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּכָל לַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ בָדוּק וּבְכָל קָמֵיעַ שֶׁאֵינָהּ מֻמְחֶה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ יָחוּשׁ לִדְבָרָיו (בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם צֹרֶךְ כָּל כָּךְ): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּרַגְלוֹ מַכָּה שֶׁרְפוּאָתוֹ לִקְשׁוֹר עָלֶיהָ מַטְבֵּעַ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מְרַפֵּא — הֲרֵי הוּא לוֹ כְּתַכְשִׁיט (וּמַלְבּוּשׁ). אֲבָל אִם הוּא מַכָּה שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ מְרַפֵּא אוֹתָהּ, וְאֵינָהּ קְשׁוּרָה עָלֶיהָ אֶלָּא לְהָגֵן עָלָיו שֶׁלֹּא תִנְגּוֹף בְּקוֹצִים וְיִתְדוֹת הַדְּרָכִים — אָסוּר לָצֵאת בָּהּ, שֶׁהַמַּטְבֵּעַ חָשׁוּב הוּא, וְאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל מֵחֲשִׁיבוּתוֹ לְהִקָּרֵא עָלָיו שֵׁם מַלְבּוּשׁ (וְתַכְשִׁיט), אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ צֹרֶךְ לִרְפוּאָה (שֶׁאָז יֵשׁ עָלָיו שֵׁם תַּכְשִׁיט):

Source 21 · Acharonim
Verified

Mishnah Berurah 301

משנה ברורה ש״א:פ״ו — ד"ה (פו) שקושרים אותם בקשרים - דהוא

Mishnah Berurah 301:86

The Mishnah Berurah explains the practical criteria for carrying amulets on Shabbat, including the status of a proven amulet and the distinction between a genuine therapeutic object and an unverified charm.

(פו) שקושרים אותם בקשרים - דהוא ג"כ בכלל קמיע מומחה כדאיתא לקמן בסכ"ה דאחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין ותכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו ועיין לקמן בסכ"ה מתי נקרא קמיע מומחה: (פח) יוצאין בו - ודוקא כשהוא מוציאו דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו ד"א [גמרא]: (פט) לא שנא וכו' - כלל ההפרש בין איתמחי גברי לאיתמחי קמיע הוא זה דאיתמחי גברא לא נקרא אלא ע"י שריפא ג' בני אדם מחולי אחת בשלש איגרות שהיה כתוב בכולן לחש אחד ואפילו לכל אחד רק פ"א ואז נעשה גברא זה מומחה אף לשאר אנשים שיש להם חולי זה אם יכתוב לחש זה דהלא נתחזק בשלשה בני אדם שהוא מומחה לרפאות בלחש זה [אבל לשאר לחשים לא נעשה מומחה לעולם דלא איתמחי רק על לחש זה שכבר נתברר המחאתו] ומומחה קמיע כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא באותה אגרת ג' פעמים שעי"ז נעשה אגרת זו מומחה שכל אדם מחולי זה שישא האגרת הזה יתרפא ודוקא אותה אגרת בעצמה אבל אם יהיה כתוב הלחש הזה גופא באגרת אחרת לא מהני דלא איתחזק הלחש הזה כ"א באגרת הזו. ואפילו אם יכתוב אותו גברא בעצמו שכתב האגרת הראשון ג"כ לא מהני דהלא לא איתמחי גברא בשלש אגרות:

Source 22 · Acharonim
Verified

Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushah

שני לוחות הברית, שער האותיות, אות ק' קדושה ט׳-י׳ — ד"ה וכמו כן רמוז ידו"ד בצורת הגוף

Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedusha 9-10

The Shelah discusses the sanctity and power attributed to Hebrew letters and divine names, providing a kabbalistic conceptual background for written protective formulas while stressing holiness and proper intention.

וכמו כן רמוז ידו"ד בצורת הגוף. כיצד, הראש כדמות י' עשר אצבעות, הידים חמש כנגד חמש שני ההין, שטח הגוף שהוא כמו קו דמות ו', ומטיבורו ולמטה הוא כדמות צל למה שלמעלה, רומז כי הכל ממנו ית', על כן הוא בצל עליון. הנה העטרה שעל ברית קודש הוא כמו ראש, וזהו סוד עטרה לראש. ושטח הברית שהוא כמו קו והוא כדמות ו'. וחמש כנגד חמש באצבעות הרגלים שני ההי"ן, זהו סוד הצל, וכתיב (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון בצל שדי: והנה שם שדי הוא שאמר לעולמו די (תנחומא חיי שרה ג), והאדם הוא העולם קטן, על כן נרמז בו שם שדי. כיצד, תחת החוטם נרשם אות ש, ובפישוט זרוע לרחבו כמו ד, והעטרה דמות י. וכבר באו הדברים כאלו באורך למעלה בהקדמת תולדות אדם, ושם מבואר ג"כ שעשר הידים חמש נגד חמש שרומזים על עשר ספירות שעליהם אמר דוד (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', וכתיב (ישעיה מח, יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים שהוא יד ימין ושמאל. בכל חמש אצבעות מהיד יש י"ד פרקים, בכל אצבע ג' פרקים, זולת אצבע אגודל בו שני פרקים, שכל זה רומז נגד מילוי אותיות שם ידו"ד, ומילוי דמלואו יד ימין נגד י"ה, יד שמאל נגד ו"ה. י"ה במלואו יו"ד ה"א הם חמשה אותיות כמו חמשה אצבעות דימין, והמילוי מהם י"ד פרקים כזה, יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף, וכן ו"ה במלואו וא"ו ה"א כמו חמשה אצבעות דשמאל, והמילוי מהם י"ד פרקים כזה, וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף: גם כללות בנין האדם שהוא רמ"ח אברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות, וכבר הארכתי בהקדמת תולדות אדם (בבית חכמה ב ד"ה הכלל העולה) שהוא נגד תרי"ג אברים הרוחניים של הנשמה הרמוזים בראשי תיבות וסופי תיבות של נפש רוח נשמה עולה תרי"ג, ושורש הנשמה למעלה בסוד שמו ית', שכן ל"ב נתיבות עם אותיות משם של ע"ב הם רמ"ח ושס"ה גידים הם יוצאים מהגבורה, והארכתי בהקדמה מזה הרבה, הרי לך מבואר סוד קומת האדם נגד שיעור קומה של מעלה:

Source 23 · Acharonim
Verified

Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Balak, Torah Ohr:40

של"ה, תורה שבכתב בלק

Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Balak, Torah Ohr:40

The Shelah explains קסם as drawing influence from the stars through devices resembling talismans, but states that divination, omens, and sorcery cannot harm Israel when they fulfill their Father’s will, since the stars have no dominion over Israel.

ועל כן הלכו מדין אחרי הקסם, וקסמים בידם, וענין הקסם הוא הורדת ההשפעה מהראות כוכבים כעין טלמסיות שעושים בעלי חכמה זו, ובלק היה יותר קוסם מבלעם. וענין הנחש הוא המכחיש פמליא של מעלה, אבל אלו העניינים אינם מזיקים לישראל כשהם עושים רצון אביהם שבשמים, כי אין מזל לישראל (שבת קנו, א), אין שליטה להמזלות על ישראל, רק חלק ה' לכל העמים. גם ענין הכישוף אין לירא לדביקים בו יתברך, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ז, ב) ההיא איתתא דהוה קא מהדרה למשקל עפרא מתותיה כרעיה דר' חנינא. א"ל שקולי אין עוד מלבדו כתיב.

Source 24 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

שולחן ערוך, יורה דעה ער״ו — ד"ה כלי שהיה כתוב עליו שם קוצץ

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 276:13

Joseph Karo states that when a vessel bears the Divine Name, the portion containing the Name should be cut out and stored; the gloss adds that one should not initially write the Name outside a sefer because it might be disgraced, prompting some to avoid writing it in letters and even to leave the word “shalom” unfinished.

כלי שהיה כתוב עליו שם קוצץ מקום השם וגונזו: הגה ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר דיוכל לבא לידי בזיון ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת ויש נזהרין אפילו במלת שלום שלא לגמור כתיבתו (מהרי"ל בשם התשב"ץ):

See also

Source 25 · Acharonim
Verified

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 301

ערוך השולחן, אורח חיים ש״א:ע״ה-ע״ט — ד"ה וכן מותר לצאת בקמיע מומחה מפני

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 301:75-79

Arukh HaShulchan reviews the halakhic status of amulets on Shabbat and the relationship between accepted medical efficacy, established practice, and the prohibition of carrying.

וכן מותר לצאת בקמיע מומחה מפני שהוא כתכשיט לו, אבל בקמיע שאינו מומחה - אסור לצאת אפילו לכרמלית. ומהו קמיע מומחה: לרש"י ז"ל אם בעל הקמיע הוחזק למומחה - מועיל המחאתו אפילו לשאר דברים שלא הורגל עדיין בכך, וכן קמיע זו שהוחזקה לרפואה - מותרים לצאת בה אפילו כתבוה אחרים, כיון שזה הלחש הוחזק לרפאות. וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב שם דין י"ב: "ואיזהו קמיע מומחה - זה שריפא לג' בני אדם או שעשהו אדם שריפא ג' בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה - פטור מפני שהוציאו דרך מלבוש" עכ"ל. ואפשר שזה שכתב 'זה שריפא לג' בני אדם' - על הכתב הזה דווקא קאי, ויותר נראה שכוונתו כרש"י ז"ל. אבל רבותינו בעלי התוספות יש להם שיטה אחרת בזה, והסכימו לזה הרא"ש והטור והש"ע, והיינו 'איתמחי גברא ולא קמיע' - כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות, וריפאו שלשתם ג' בני אדם כל אחת אדם אחד, דהשתא איתמחי גברא לכל לחש זה שיכתוב, שהרי הוחזק בג' לחשים. אבל לשאר לחשים - לא הוחזק, וגם אין הקמיע מומחה מצד עצמה אלא מצד כותבה. ונפקא מינה שאם יכתבנה אדם אחר לא הוחזקה, וגם המומחה הזה כשיאבד המחאתו, כגון שיכתוב ולא יועיל - אבד המחאתו גם לזו. ו'איתמחי קמיע ולא גברא' מקרי כגון שכתב לחש אחד באגרת וריפא בו ג' פעמים, שאותה אגרת מומחה לכל מי שישאנה, אף שלא ריפאתה רק לאדם אחד - מכל מקום הא ריפאתהו ג' פעמים, והוחזקה אגרת זו בעצמה למומחה ולא אגרת אחרת, אפילו זה הלחש עצמו ואפילו זה הכותב בעצמו. ו'איתמחי גברא וקמיע' מקרי כגון שכתב לחש זה בג' אגרות, וכל אגרת ריפא ג' פעמים לג' אנשים או לאדם אחד - הוחזק האדם ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו, ואלו הג' אגרות הוחזקו לכל אדם. אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד וריפאו ג' פעמים - לא אתמחי לא גברא ולא קמיע, דתלינן במזלא דחולה, ורק זה החולה מותר לצאת בו, אלא אם כן אבד הגברא המחאתו כמ"ש. (במג"א סקל"ט יש טעות הדפוס כמ"ש המחה"ש) ולמה לא תלינן מקודם כשריפא כל אגרת ג' פעמים לאדם אחד בהחולה - מפני שהיו ג' אגרות, ונצטרך לתלות במזל של כל השלשה, ולכן תולין יותר בהגברא. ודע דהא דאמרינן דאתמחי תרווייהו - זהו כשבאו שני ההמחאות ביחד, כגון שכתב אגרת לראובן וריפא ואגרת לשמעון וריפא ועוד אגרות לשמעון וריפא שני פעמים, דעדיין לא הוחזק שום אגרות בג' פעמים וגם הוא לא הוחזק בג' אנשים, ואחר כך ריפא באגרות הג' ללוי ובאו שני ההמחאות ביחד. אבל אם נתן ג' אגרות לג' בני אדם וריפאו ואתמחי גברא - שוב לא אתמחו הקמיעות, דתלינן בהמחאת הגברא. ואי קשיא מאי נפקא מינה - דיש נפקא מינה אם הגברא אבד המחאתו, וכמ"ש (שם סקל"ח). ומותר לצאת בקמיע מומחה, בין אם היא קמיע של כתב או קמיע של עיקרין, בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה. ולא דווקא שכבר יש לו החולי ותול[י]הו לרפואה, אלא אפילו לא אחזו החולי עדיין אלא שהוא ממשפחה שיש להם חולי זו ותולה הקמיע שלא יתפס בהחולי - מותר. אמנם בקמיע שיש בהם פסוקים אסור לצאת בה אלא אם כן היא מחופה עור (גמרא ס"א:), כדי שבכניסתו לבית הכסא לא תהיה מגולה. וקושר ומתיר את הקמיע ברשות הרבים, ולא חיישינן שמא יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים, דבעלי הקמיע חוששין שלא יזוזו ממקומן בלא הקמיע. ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים, שאז יהיה חשדא שיאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזהו אסור, דלאו תכשיט הוא, ונאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה.

Source 26 · Hasidic
Verified

Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 22

תניא, אגרת הקדש כ״ב:ב׳-ג׳ — ד"ה מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת תּוֹכַחַת מְגוּלָּה

Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 22:2-3

The letter emphasizes trust in divine providence and warns against attributing independent power to created intermediaries, offering a theological lens for the question of reliance on amulets.

מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת תּוֹכַחַת מְגוּלָּה. לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה! ״זִכְרוּ יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר״, הֶהָיְתָה כָּזֹאת מִימוֹת עוֹלָם, וְאַיֵּה אֵיפוֹא מְצָאתֶם מִנְהָג זֶה בְּאֶחָד מִכָּל סִפְרֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, לִהְיוֹת מִנְהָג וְתִיקּוּן לִשְׁאוֹל בְּעֵצָה גַשְׁמִיּוּת, כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, אַף לִגְדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים כְּתַנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, אֲשֶׁר ״כָּל רָז לֹא אָנֵס לְהוּ״, וּ״נְהִירִין לְהוֹן שְׁבִילִין דְּרָקִיעַ״ כִּי אִם לִנְבִיאִים מַמָּשׁ, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כִּשְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה, אֲשֶׁר הָלַךְ אֵלָיו שָׁאוּל לִדְרוֹשׁ ה׳ עַל דְּבַר הָאֲתוֹנוֹת שֶׁנֶּאֶבְדוּ לְאָבִיו. כִּי בֶּאֱמֶת, כָּל עִנְיְנֵי אָדָם, לְבַד מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם אֵינָם מוּשָּׂגִים רַק בִּנְבוּאָה, וְ״לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם״, וְ״שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִּים כוּ׳ אֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶה מִשְׂתַּכֵּר כוּ׳ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מָתַי תַּחֲזוֹר כוּ׳״, הִנֵּה הוּשְׁווּ זֶה לָזֶה.

An open rebuke out of a love concealed: come now and let us adjudge, remember the days of old, consider the years of every generation. Has such ever happened since the days of the world, and where, oh where have you found such a custom in any one of the books of the early and latter sages of Israel, that it should be usage and regulation to ask for advice in mundane matters—what one is to do in matters pertaining to the physical world. (Such was not asked) even of the greatest of the erstwhile sages of Israel as the Tannaim and Amoraim, “For whom no secret is hidden” and “All the paths of heaven are clear to them,” except for the real prophets that were aforetimes in Israel as Samuel the Seer, to whom Saul went to enquire of G–d about the donkeys that were lost to his father. For in fact, all matters pertaining to man, except for the words of Torah and the fear of Heaven, are apprehended by prophecy only. “And there is no bread for the wise,” as our Sages, of blessed memory, said: “Everything is in the hands of Heaven except for the fear of Heaven,” and “Seven things are hidden…man does not know how he will profit, and when the Kingdom of David will return….” Note, these are likened one to the other!

Source 27 · Modern
External

ע״ד קמיע · הקמיע הטוב ביותר

שערי הלכה ומנהג, מילואים סי׳ קי״ב

Shaarei Halacha uMinhag 5:112

The passage states that amulets are not customary, and that strengthening trust in Hashem, “the Healer of all flesh,” is among the best protective practices; it calls observance of Torah and its mitzvot the best amulet.

Shaarei Halacha uMinhag 5:112 — page scan on HebrewBooks
Page 182

the Lubavitcher Rebbe's halachic responsa and rulings, compiled by Heichal Menachem (ed. R' Yosef Yitzchak Havlin) Shaarei Halacha uMinhag is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 28 · Modern
External

Igros Moshe OC 5:18

אגרות משה, או"ח ה׳:י״ח

Igros Moshe OC 5:18

The passage discusses the laws of carrying a proven kamia on Shabbat, explaining that its permissibility is based on its status as the wearer’s personal ornament rather than on suspending Shabbat restrictions for medical danger, and distinguishing expertise of the writer from proven efficacy of the kamia itself.

Igros Moshe OC 5:18 — page scan on HebrewBooks
Page 84

Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 29 · Modern
External

Tzitz Eliezer 16:30

ציץ אליעזר, חט״ז סי׳ ל׳

Tzitz Eliezer 16:30

The passage rules that a gold pendant engraved with a Torah verse may be worn into a bathroom or bathhouse only when properly covered, while one engraved with a Divine Name is more stringent; it also discusses whether such items may be made or worn for protection rather than healing, citing opinions that protective use is permitted.

Tzitz Eliezer 16:30 — page scan on HebrewBooks
Page 70

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 30 · Modern
Verified

Sulam on Zohar, Bechukotai 6

זהר, בחקותי ו

Sulam on Zohar, Bechukotai 6

Sulam states that although Bilaam was the greatest sorcerer, Balak surpassed him in קסם, while Bilaam excelled in נחש: קסם depends on actions, whereas נחש depends on observation and speech that awaken a spirit of impurity to act.

ואע״ג דבלעם חרשא וכו׳: ואע״פ שבלעם היה מכשף הגדול מכל מכשפי העולם, היה בלק מכשף גדול ממנו. כי בקסם היה בלק גדול מן החכמים. ובלעם היה גדול בנחש. קסם ונחש הם ב׳ מדרגות. קסם, תלוי במעשה. נחש, אינו תלוי במעשה, אלא בהסתכלות. ובדבור הפה, ואז מתעורר עליהם רוח הטומאה להתלבש בהם, ועושה מה שעושה.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • יוצאים במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה: אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין בו לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלש בני אדם שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר לא שנא איתמחי קמיע ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת וריפא בו ג' פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם וכ"ש אי איתמחי גברא וקמיע כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וכל אחד הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג' פעמים איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו ואתמחו אגרות הללו לכל אדם: הגה ודוקא שבאו שתי המחאות ביחד אבל אם איתמחי גברא תחיל' ואח"כ עשה קמיע ורפא שלשה פעמים לא תלינן בהמחאת הקמיע רק בהמחאת הגברא שכבר איתחזק [הגהות אשירי וכן משמע מתוס' מהביאור שכ' ב"י]: אבל אם כתב שלשה קמעים לאדם אחד ורפאו שלשה פעמים לא איתמחי לא גברא ולא קמיע ומותר לצאת בקמיע מומחה ל"ש היא של כתב או של עיקרים בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה אלא אפי' לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו שרי וקושרו ומתירו ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור דלאו תכשיט הוא: יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו משום רפואה אסור משום דרכי האמורי אבל כל לחש מותר ולא אסור אלא באותם שבדקו ואינם מועלים ויש מי שחושש בכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי:

    Same passage as Tur, Orach Chayim 301

  • יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו משום רפואה אסור משום דרכי האמורי אבל כל לחש מותר ולא אסור אלא באותם שבדקו ואינם מועלים ויש מי שחושש בכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי:

    Same passage as Tur, Orach Chayim 301

  • קוסם, אחד מרובה ואחד מעט, קסמים, לחייב על כל קסם וקסם. איזהו קוסם, זה האוחז במקלו ואמר אם אלך אם לא אלך, וכן הוא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. דבר אחר שועל בימינו ומשמאלו.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • קוסם - הקוסם הוא שעושה מעשה מן המעשים הידועים, עד שיפנה לבו להגיד עתידות, והיו עושים מעשים עם קסמי עץ להגיד על ידם עתידות... והיו עוד כמה מיני קסמים כמו שכתוב קלקל בחצים וגו', ראה בכבד... ובא נוסף שם "קסמים" לחייב על כל קסם וקסם...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • עכסים - נעלים, שביסים - סבכה לתכשיטי הראש, נטיפות - ענק או מרגליות חרוזות נוטפות על החזה. שרות - צמידי זרוע, רעלות - צניפות מכסות הכל חוץ מהעין...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וקסם - כתב הרמב"ם שיש אנשים שישפע עליהם הכח השכלי בכח המדמה עד שידברו עתידות ויחלמו חלומות צודקים, ומכת זו היו נביאי הבעל, ולכן האמינו בהם ונקראים קוסמים. ויש מפרשים על חוזה בכוכבים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • קוסם קסמים - הגדת העתיד בכח המדמה, ולאבן עזרא ממשפט הכוכבים, ואילו כן לא תאסור התורה כל כך, אלא היא הגדה ותנועות ותחבולות וכלים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ונראה דהנה שאלת צרכים היא בתרי אנפי, יש שהוא מתפלל להסיר ממנו צרותיו ברוחניות ובגשמיות והם כחות חיצונים הסובבים את האדם, ויש תפלה שיאיר ה' פניו אליו וישפיע עליו ברכות וטהרת הקודש, בקיצור להסיר ממנו את הרע, ולהשפיע עליו טוב. ונראה ששני אלה נכללין במלכיות וזכרונות, מלכיות הם להסיר את החיצונים, כמו שכתוב (משלי כ"ט) "מלך במשפט יעמיד ארץ", ועל פי משפט אמת אין לכחות החיצונים טענה על ישראל... זכרונות הן מעוררים השפעת ברכות טהרה וקדושה.

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Machshavaמחשבה

Making Torah Your Own

Torah becomes personal and transformative through constant engagement—meditation, speech, study, and embodied action. These sources explore how internal reflection on Torah's words, combined with lived practice and community learning, creates an integrated spiritual life.

View Sources49 sources
Mitzvotמצוות

The Mitzvah of Mezuzah on Doorposts

Sources explore the Torah's command to write words of the Shema on the doorposts and gates of homes. Rabbinic and medieval commentators explain mezuzah as a perpetual memorial of God's redemptive acts and a constant prompt to divine consciousness at the threshold of daily life.

View Sources13 sources
Otherכללי

The Shin on Head Tefillin: Three and Four Branches

Sources explain the halakhic requirement for the letter shin embossed on the head tefillin, including the traditional forms with three branches on the right and four branches on the left. The sources trace this practice from biblical command through Talmudic principle to later practical codification.

View Sources9 sources
Mitzvotמצוות

The Construction and Care of Tefillin

These sources address the physical construction of tefillin, the requirements for maintaining them throughout daily wear, and the halakhic details that preserve their validity and sanctity. They span from biblical command through rabbinic elaboration to medieval and early modern codification.

View Sources8 sources
Otherכללי

Jewish Law on Forbidden Magic and Divination

These sources examine the Torah's prohibition of sorcery, divination, and occult practices, exploring why such arts are forbidden, how they are distinguished from legitimate spiritual authority, and what constitutes actual sorcery versus deception. The sources emphasize that all forms of magic are understood as falsehoods rather than genuine powers.

View Sources8 sources
Mitzvotמצוות

Torah and Rabbinic Commandments Classified

Classical sources enumerate the 613 commandments originating directly in the Torah and explain how rabbinic enactments receive binding authority through the mandate to obey the sages. The sources distinguish between permanent Torah law and later rabbinic legislation while demonstrating that both carry obligatory force.

View Sources39 sources