The Two Goats of Yom Kippur

וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יׇֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃

while the goat designated by lot for Azazel shall be left standing alive before GOD, to make expiation with it and to send it off to the wilderness for Azazel.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: כַּמָּה שְׂעִירִים מְשַׁלֵּחַ? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי עֶדְרוֹ מְשַׁלֵּחַ? אָמַר לוֹ:

Rava inquired before Rav Naḥman: How many goats does he send away? If the blood of the goat presented inside is spilled, the High Priest must bring an additional pair of goats and perform a new lottery. This might even happen several times, which would mean that one goat is offered on the altar while several goats are designated for sending away. What should be done with those goats? He said to him: Does he send away his flock? In other words, the Torah said to send only one goat, not an entire flock. Rava said to him:

נְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶשֶׂר פְּעָמִים מַזְכִּיר כֹּהֵן גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם: שְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי רִאשׁוֹן, וּשְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי שֵׁנִי, וּשְׁלֹשָׁה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְאֶחָד בַּגּוֹרָלוֹת.

§ The mishna states that after selecting the two lots, the High Priest places them upon the two goats. Upon placing the lot for God upon the appropriate goat, he says: For God, as a sin-offering. This is just one of the occasions on which he mentions God’s name, as the Sages taught in the Tosefta (Yoma 2:2): The High Priest mentions the name of God ten times on that day: Three times during the first confession; and three times during the second confession, over the bull; and three times when he confesses over the scapegoat to Azazel; and one time with the lots, when placing the lot for God upon the goat.

דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שָׁבִים וְעַל שֶׁאֵינָן שָׁבִים? וְדִין הוּא – הוֹאִיל וְחַטָּאת וְאָשָׁם מְכַפְּרִין, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; מָה חַטָּאת וְאָשָׁם – אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים, אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים – אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים! מָה לְחַטָּאת וְאָשָׁם – שֶׁאֵין מְכַפְּרִין עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג; תֹּאמַר לְיוֹם הַכִּפּוּרִים – שֶׁמְּכַפֵּר עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג?!

As it is taught in a baraita recorded in the Sifra: One might have thought that Yom Kippur would atone for those who repent and for those who do not repent, and this assertion is supported by the following logical inference: Although it would appear that since a sin-offering and a guilt-offering atone and Yom Kippur atones, it should follow that just as a sin-offering and a guilt-offering atone only for those who repent, so too, Yom Kippur atones only for those who repent, this comparison is flawed. One can claim: What is notable about a sin-offering and a guilt-offering? They are notable in that they do not atone for intentional sins like they do for unwitting sins. Can you say the same about Yom Kippur, which does atone for intentional sins as it does for unwitting sins?

דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת, מַהוּ שֶׁיֵּרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ? אָמַר לָהֶם: ״כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ ה׳״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָלָה — מַרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, חָלָה מְשַׁלְּחוֹ — יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת — יֵרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ.

The students continued to question Rabbi Eliezer: If he pushed the goat and it did not die upon its fall, what is the halakha with regard to whether he should follow it down and kill it? He said to them: “So may all your enemies perish, Lord” (Judges 5:31). In other words, the goat will certainly die on its own. Rabbi Eliezer did not wish to answer these questions, as will be explained below. However, the Sages say: If the goat became ill, the escort carries it on his shoulder. If the one sending out the goat became ill, he sends the goat with someone else. If he pushes it and it does not die, he follows it down and kills it.

[ג] "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" – מלמד שאמר לו משה לאהרן "אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן. שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש. ושמא תאמר "אין צריך כפרה אלא אני" – והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת" וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם "אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף"; יש בידכם תחלה – "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא), ויש בידכם בסוף – "עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח). יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים; יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

3) (Vayikra 9:2): "And he said to Aaron: Take for yourself a bull-calf for a sin-offering": We are hereby taught that Moses said to Aaron: Aaron, my brother, even though the Holy One Blessed be He has consented to forgive your sins (in the episode of the golden calf), you must "place something in Satan's mouth." Send your gift before you before entering the sanctuary lest he condemn you upon your entering the sanctuary. And lest you say: Is it only I who need atonement? Israel, too, needs atonement, viz. (Vayikra 9:3): "And to the children of Israel shall you speak, saying: Take a kid of goats for a sin-offering, and a calf, etc." And why was it Israel's lot to bring more than Aaron? He said to them: You are culpable in the beginning and culpable in the end. In the beginning (at the sale of Yosef) — (Bereshith 37:31): "And they slaughtered a kid of goats, etc."; in the end — (Shemoth 32:8): "They have made for themselves a molten calf." Let a kid of goats come and atone for the "act" of goats, let a calf come and atone for the "act" of the calf.

בְיוֹם הַצּוֹם מַקְרִיבִין תָּמִיד בַּשַּׁחַר וְתָמִיד בֵּין הָעַרְבַּיִם כְּסֵדֶר כָּל יוֹם וְיוֹם. וּמַקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם פַּר וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת. וְשָׂעִיר חַטָּאת נַעֲשֶׂה בַּחוּץ וְהוּא נֶאֱכָל לָעֶרֶב. וְעוֹד מַקְרִיבִין יֶתֶר עַל מוּסָף זֶה. פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף. וְאַיִל לְעוֹלָה. וּשְׁנֵיהֶם מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאַיִל הַבָּא מִשֶּׁל צִבּוּר הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת (ויקרא טז א) "אַחֲרֵי מוֹת". וְהוּא הָאַיִל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים בִּכְלַל הַמּוּסָף. וְהוּא הַנִּקְרָא אֵיל הָעָם. וְעוֹד מְבִיאִין מִשֶּׁל צִבּוּר שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים. אֶחָד קָרֵב חַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף. וְהַשֵּׁנִי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. נִמְצְאוּ כָּל הַבְּהֵמוֹת הַקְּרֵבִים בְּיוֹם זֶה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה. שְׁנֵי תְּמִידִין. וּפַר. וּשְׁנֵי אֵילִים וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת. וּשְׁנֵי שְׂעִירִים חַטָּאת אֶחָד נַעֲשֶׂה בַּחוּץ וְנֶאֱכַל לָעֶרֶב וְהַשֵּׁנִי נַעֲשֶׂה בִּפְנִים וְנִשְׂרָף. וּפַר כֹּהֵן גָּדוֹל לְחַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף:

On the fast day of Yom Kippur, we sacrifice a continuous offering in the morning and in the late afternoon according to the order followed every day. And the additional sacrifices of the day are offered: a bull, a ram, and seven sheep - all these are burnt-offerings - and a sin-offering of a goat whose service is performed outside and which is eaten in the evening. Besides these additional offerings are sacrificed: a) a young ox as a sin-offering; it is burnt; b) a ram as a burnt-offering; both of these are brought by the High Priest; c) the ram which is brought from communal funds that is mentioned in the passage Acharei Mot; it is the ram mentioned in the Book of Numbers as part of the additional offering; it is called the ram of the people. In addition, two goats are brought from communal funds: one is offered as a sin-offering and it is burnt and the other is the goat sent to Azazel. Thus there are a total of fifteen animals sacrificed on this day: two continuous offerings, a bull, two rams and seven sheep; these are all burnt-offerings, two goats as sin-offerings, one offered outside the Temple building which is eaten in the evening and one whose blood is offered in the Temple building and which is burnt, and the bull of the High Priest which is a sin-offering that is burnt.

שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כא) "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת. הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת. וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת:

Since the goat sent [to Azazel] atones for all of Israel, the High Priest confesses upon it as a spokesman for all of Israel as [Leviticus 16:21] states: "He shall confess upon it all the sins of the children of Israel." The goat sent to Azazel atones for all the transgressions in the Torah, the severe and the lighter [sins]; those violated intentionally and those transgressed inadvertently; those which [the transgressor] became conscious of and those which he was not conscious of. All are atoned for by the goat sent [to Azazel]. This applies only if one repents. If one does not repent, the goat only atones for the light [sins]. Which are light sins and which are severe ones? The severe sins are those for which one is liable for execution by the court or karet. False and unnecessary oaths are also considered severe sins even though they are not [punished by] karet. [The violation of] the other prohibitions and [the failure to perform] positive commandments that are not punishable by karet are considered light [sins].

וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר לֹא נֶאֱמַר בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְלֹא בִּשְׂעִיר הַחַטָּאת שֶׁל שֵׁם וְלֹא בְּשׁוּם סְמִיכָה שֶׁבַּקָּרְבָּנוֹת כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת לְרָצוֹן עַל אִשֵּׁי ה' וְהִנָּם מְרַצִּים וּמְכַפְּרִים, אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ לַשֵּׁם וְהַמְּקַבְּלוֹ אֵינוֹ מְכַפֵּר וְלֹא מְרַצֶּה, אֵינוֹ אֶלָּא נוֹשֵׂא עֲוֹנֹתָם וְעוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. וּבִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא וָפֶשַׁע הוּא יִשָּׂא חַטָּאתָם, כַּאֲשֶׁר בִּפְסוּקִים רַבִּים בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים. וְזֶהוּ "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו". וּלְכָךְ לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין בִּשְׁעַת שִׁלּוּחוֹ שֶׁל שָׂעִיר בִּדְחִיָּתוֹ לַצּוּק כְּשֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים, כְּמוֹ שֶׁמֻּזְכָּר בְּדִבְרֵי חֲכָמִים (יומא סז):

AND HE SHALL PUT THEM UPON THE HEAD OF THE GOAT. Such an expression is not used with reference to the bullock of Aaron [over which he confessed his own sins and those of the other priests], nor in relation to the goat of the sin-offering of the Eternal, nor regarding the leaning of hands upon any of the offerings. This is because all offerings were brought for acceptance upon the fires of G-d [which burnt on the altar], and thus they effected pardon and atonement. But this [goat that was sent away to Azazel], since it was not for G-d, and the recipient thereof [i.e. Sammael] has no power to offer atonement or pardon, therefore the goat merely carries the people’s sins away, and [the accusing angel] must answer “Amen” against his will. When the Israelites are free from all sins and transgressions [as after the moment of confession of sins over the goat sent to Azazel], he indeed carries their sins away, as is mentioned in many verses in the Torah and the prophets. This then is [the meaning of the expression], and the goat shall bear upon him all their iniquities. That was the reason why the thread of crimson wool turned white at the time when the goat was sent away to Azazel, i.e., at the moment that he pushed it over the cliff, when it was broken in pieces, as is mentioned in the words of the Sages.

וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל הַר גָּבוֹהַּ, צוּק קָשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט"ז:כ"ב) "אֶרֶץ גְּזֵרָה", לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא ט"ז:ח'). וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים (פרק ב ח), "לַעֲזָאזֵל" - לַמָּקוֹם הַקָּשֶׁה שֶׁבֶּהָרִים. יָכוֹל בַּיִּשּׁוּב, תַּלְמוּד לוֹמַר "הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא ט"ז:כ"א). וּמִנַּיִן שֶׁיְּהֵא צוּק (שם פסוק כב), תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה". וּלְפִי זֶה יִהְיֶה פֵּרוּשׁ מִלַּת "לַעֲזָאזֵל" - לַקָּשֶׁה, וְהוּא כָּפוּל הַזַּיִ"ן, כְּמוֹ "עִזּוּז וְגִבּוֹר" (תהלים כד ח). וְר"א כָּתַב, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל, אע"פ שֶׁכָּתוּב בִּשְׂעִיר הַחַטָּאת שֶׁהוּא לַשֵּׁם, גַּם הַשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הוּא לַשֵּׁם. וְאֵין צֹרֶךְ, כִּי הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֵינֶנּוּ קָרְבָּן, שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵט, וְאִם יָכֹלְתָּ לְהָבִין הַסּוֹד שֶׁהוּא אַחַר מִלַּת עֲזָאזֵל תֵּדַע סוֹדוֹ וְסוֹד שְׁמוֹ, כִּי יֵשׁ לוֹ חֲבֵרִים בַּמִּקְרָא, וַאֲנִי אֲגַלֶּה לְךָ קְצָת הַסּוֹד בְּרֶמֶז, בִּהְיוֹתְךָ בֶּן שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ (אחרי ל"ג פסוקים יז ז) תֵּדָעֶנּוּ. וְהִנֵּה ר"א נֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר וַאֲנִי הָרָכִיל מְגַלֶּה סוֹדוֹ, שֶׁכְּבָר גִּלּוּ אוֹתוֹ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים. אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ס"ה:י'), "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו" (ויקרא ט"ז:כ"ב) זֶה עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז יא) "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר". "אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם" עֲוֹנוֹת תָּם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" (שם כה כז). וּמְפֹרָשׁ מִזֶּה בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל (פרק מו), לְפִיכָךְ הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ לְסַמָּאֵל שֹׁחַד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלֹּא לְבַטֵּל אֶת קָרְבָּנָם, שֶׁנֶּאֱמַר "גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", גּוֹרָלוֹ שֶׁל הקב"ה לְקָרְבַּן עוֹלֶה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר הַחַטָּאת, וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו". רָאָה סַמָּאֵל שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אָמַר לִפְנֵי הקב"ה, רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מָה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יְחֵפֵי רֶגֶל כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל יְחֵפֵי רֶגֶל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין בָּהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין בָּהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצָה כָּךְ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֵדוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּטֵגוֹר שֶׁלָּהֶם וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל הַמִּקְדָּשׁ וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט"ז:ל"ג) "וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ" וְגוֹ', ע"כ אַגָּדָה זוֹ. וְהִנֵּה הוֹדִיעָנוּ שְׁמוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ, וְזֶה סוֹד הָעִנְיָן, כִּי הָיוּ עוֹבְדִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, הֵם הַמַּלְאָכִים עוֹשִׂים לָהֶם קָרְבָּנוֹת וְהֵם לָהֶם לְרֵיחַ נִיחוֹחַ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז יח יט) "וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי נָתַתְּ לִפְנֵיהֶם וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ וַיֶּהִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים". וְאַתָּה צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בַּכָּתוּב בַּמִּקְרָא וּבַמָּסֹרֶת. וְהִנֵּה הַתּוֹרָה אָסְרָה לְגַמְרֵי קַבָּלַת אֱלֹהוּתָם וְכָל עֲבוֹדָה לָהֶם, אֲבָל צִוָּה הקב"ה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁנִּשְׁלַח שָׂעִיר בַּמִּדְבָּר לַשַּׂר הַמּוֹשֵׁל בִּמְקוֹמוֹת הַחֻרְבָּן, וְהוּא הָרָאוּי לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּעָלָיו, וּמֵאֲצִילוּת כֹּחוֹ יָבֹא חֹרֶב וְשִׁמָּמוֹן, כִּי הוּא הָעִלָּה לְכוֹכְבֵי הַחֶרֶב וְהַדָּמִים וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַמְּרִיבוֹת וְהַפְּצָעִים וְהַמַּכּוֹת וְהַפֵּרוּד וְהַחֻרְבָּן, וְהַכְּלָל נֶפֶשׁ לְגַלְגַּל מַאְדִּים, וְחֶלְקוֹ מִן הָאֻמּוֹת הוּא עֵשָׂו, שֶׁהוּא עַם הַיּוֹרֵשׁ הַחֶרֶב וְהַמִּלְחָמוֹת, וּמִן הַבְּהֵמוֹת הַשְּׂעִירִים וְהָעִזִּים, וּבְחֶלְקוֹ עוֹד הַשֵּׁדִים הַנִּקְרָאִים מַזִּיקִין בִּלְשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ, וּבִלְשׁוֹן הַכָּתוּב (ויקרא י"ז:ז') "שְׂעִירִים", כִּי כֵן יִקָּרֵא הוּא וְאֻמָּתוֹ "שֵׂעִיר". וְאֵין הַכַּוָּנָה בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּן מֵאִתָּנוּ אֵלָיו חָלִילָה, אֲבָל שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ שֶׁצִּוָּנוּ כָּךְ. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לְאָדוֹן וְצִוָּה הָאָדוֹן אֶת הָאִישׁ הָעוֹשֶׂה הַסְּעוּדָה תֵּן מָנֶה אַחַת לְעַבְדִּי פְּלוֹנִי, שֶׁאֵין הָעוֹשֶׂה הַסְּעוּדָה נוֹתֵן כְּלוּם לָעֶבֶד הַהוּא וְלֹא לִכְבוֹדוֹ יַעֲשֶׂה עִמּוֹ, רַק הַכֹּל נָתַן לָאָדוֹן וְהָאָדוֹן נוֹתֵן פְּרָס לְעַבְדּוֹ, וְשָׁמַר זֶה מִצְוָתוֹ וְעָשָׂה לִכְבוֹד הָאָדוֹן כָּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ. וְאָמְנָם הָאָדוֹן לְחֶמְלָתוֹ עַל בַּעַל הַסְּעוּדָה רָצָה שֶׁיִּהְיוּ כָּל עֲבָדָיו נֶהֱנִין מִמֶּנָּה, שֶׁיְּסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלֹא בִּגְנוּתוֹ. וְזֶה טַעַם הַגּוֹרָלוֹת, כִּי אִלּוּ הָיָה הַכֹּהֵן מַקְדִּישׁ אוֹתָם בַּפֶּה לַה' וְלַעֲזָאזֵל הָיָה כְּעוֹבֵד אֵלָיו וְנוֹדֵר לִשְׁמוֹ, אֲבָל הָיָה מַעֲמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ט"ז:ז'), כִּי שְׁנֵיהֶם מַתָּנָה לַה', וְהוּא נָתַן מֵהֶם לְעַבְדּוֹ הַחֵלֶק אֲשֶׁר יָבֹא לוֹ מֵאֵת הַשֵּׁם, הוּא הִפִּיל לָהֶם גּוֹרָל וְיָדוֹ חָלַק לָהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז לג) "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ", וְגַם אַחֲרֵי הַגּוֹרָל הָיָה מַעֲמִידוֹ לִפְנֵי ה', לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְאֵין אֲנַחְנוּ מְכַוְּנִים בְּשִׁלּוּחוֹ אֶלָּא לְרָצוֹן לַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ויקרא ט"ז:י') "יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ" וְגוֹ', וּלְכָךְ לֹא נִשְׁחוֹט אוֹתוֹ אֲנַחְנוּ כְּלָל. וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על ויקרא ט"ז:ח') (כאן) "לִשְׁמָא דַּה'" וְ"לַעֲזָאזֵל" כִּי הָאֶחָד לְשֵׁם ה' וְלֹא לוֹ, וְהַשֵּׁנִי לַעֲזָאזֵל וְלֹא לִשְׁמוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל, וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (ת"כ פרק יג ט) "וְאֶת חֻקֹּתַי" (ויקרא י"ח:ד') - דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע מְקַטְרֵג בָּהֶם וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, לְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז וּפָרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ; וְלֹא מָצְאוּ בַּקָּרְבָּנוֹת תְּשׁוּבָה לְאוּמוֹת הָעוֹלָם עָלֵינוּ, כִּי הֵם עַל אִשֵּׁי ה', אֲבָל בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יָשִׁיבוּ עָלֵינוּ, כִּי יַחְשְׁבוּ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים כְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְכֵן בְּפָרָה אֲדֻמָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְעִנְיָנָהּ דּוֹמֶה לְעִנְיַן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, לְהַעֲבִיר רוּחַ הַטֻּמְאָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בֶּעָתִיד (זכריה יג ב) "אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ". וּמִזֶּה תָּבִין טַעַם כִּבּוּס בִּגְדֵי הַמְּשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל וְהַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּמַה שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ (זבחים קד) בְּכִבּוּס הַבְּגָדִים שֶׁל פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים. וְהִנֵּה רָמַז לְךָ ר"א שֶׁתֵּדַע סוֹדוֹ כְּשֶׁתַּגִּיעַ לַפָּסוּק "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם", וְהַמִּלָּה מֻרְכֶּבֶת, וַחֲבֵרֶיהָ רַבִּים. וְהִנֵּה הָעִנְיָן מְבֹאָר, זוּלָתִי אִם תַּחְקֹר מַה עִנְיָן לַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים וְלָרוּחוֹת בְּקָרְבָּן, וְזֶה יִוָּדַע בָּרוּחוֹת בְּחָכְמַת נגרומנסי"א, וְיִוָּדַע גַּם בַּשְּׂכָלִים בְּרִמְזֵי הַתּוֹרָה לַמֵּבִין סוֹדָם. וְלֹא אוּכַל לְפָרֵשׁ כִּי הָיִינוּ צְרִיכִים לַחְסֹם פִּי הַמִּתְחַכְּמִים בַּטֶּבַע, הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֵי הַיְּוָנִי אֲשֶׁר הִכְחִישׁ כָּל דָּבָר זוּלָתִי הַמֻּרְגָּשׁ לוֹ, וְהֵגִיס דַּעְתּוֹ לַחְשֹׁב הוּא וְתַלְמִידָיו הָרְשָׁעִים כִּי כָּל עִנְיָן שֶׁלֹּא הִשִּׂיג אֵלָיו הוּא בִּסְבָרָתוֹ אֵינֶנּוּ אֱמֶת:

AND THE OTHER LOT FOR AZAZEL. “This was a high mountain — a flinty precipitous peak, as it is said, a land which is cut off.” This is the language of Rashi. And in the Torath Kohanim [the Rabbis have said]: “For Azazel. This means the ‘hardest’ place in the mountains. I might think that it refers to an inhabited place; Scripture therefore says into the wilderness. Whence do we know that it be a precipitous peak? Scripture therefore says, unto a land which is cut off.” Accordingly the meaning of the word la’azazel is to “a hard” place, [the root of the word azazel being az — strong], with the letter za’yin doubled just like ‘izuz’ (strong) and mighty. Now Rabbi Abraham ibn Ezra wrote: “Said Rav Shmuel: ‘Although it is [only] with reference to the goat of the sin-offering that it is written [explicitly] that it was for the Eternal, the goat which was sent away [to Azazel] was also for the Eternal.’ But there is no need for this [comment]. For the goat which was sent away was not an “offering’ since it was not slaughtered. Now if you can understand the secret of the word after ‘Azazel,’ you will know its secret [that of Azazel] and the secret of its name, since it has companions in Scripture. And I will reveal to you part of the secret by hint: when you will be at thirty-three you will know it.” [Thus far are the words of Ibn Ezra]. Now of Rabbi Abraham ibn Ezra it may be said that he that is of a faithful spirit concealeth a matter, and I will not be the talebearer who revealeth his secret, since our Rabbis of blessed memory have already revealed it in many places. Thus they have said in Bereshith Rabbah: “And the ‘sa’ir’ shall carry upon him, this is a reference to Esau, as it is said, Behold, Esau my brother is a man who is ‘sa’ir’ (hairy). All ‘avonotham’ (their iniquities), [read]: ‘avonoth tam’ (the sins of him who has been called tam, ‘a man of integrity’), as it is said, and Jacob was a man ‘tam’ (‘of integrity’).” It is explained more clearly in the Chapters of the great Rabbi Eliezer: “The reason why they would give Sammael [i.e., Satan] a conciliatory gift on the Day of Atonement, was so that he should not annul [the effect of] their offerings, as it is said, one lot for the Eternal, and the other lot for Azazel, the lot of the Holy One, blessed by He, to be a burnt-offering, and the lot of Azazel to be ‘the goat of sin,’ bearing upon it all the iniquities of Israel, as it is said, And the goat shall bear upon him all their iniquities. When Sammael saw that he could find no sin on the Day of Atonement amongst them [the children of Israel], he said to the Holy One, blessed by He: ‘Master of all worlds! You have one people on earth who are comparable to the ministering angels in the heavens. Just as the ministering angels are barefooted, so are the Israelites barefooted [i.e., do not wear leather shoes] on the Day of Atonement. Just as the ministering angels do not eat or drink, so is there no eating or drinking in Israel on the Day of Atonement. Just as the ministering angels have no joints [in their feet, and therefore cannot sit or lie down], so do the Israelites stand on their feet on the Day of Atonement. Just as there is peace in the midst of the ministering angels, so do the Israelites bring peace among themselves on the Day of Atonement. Just as the ministering angels are free from all sin, so are the Israelites free from all sin on the Day of Atonement.’ And the Holy One, blessed be He, hears the testimony concerning Israel from their prosecutor, and He atones for the altar and for the Sanctuary, and for the priests and for all the people of the assembly, as it is said, And he shall make atonement for the most holy place etc.” Thus far is the language of this Agadah (tradition) in which the Rabbis have informed us of his name [i.e., Sammael] and the nature of his deeds. Now this is the secret of the matter. They used to worship “other gods,” namely, the angels, bringing offerings of a sweet savor to them, similarly to that which it says, and thou didst set Mine oil and My incense before them. My bread also which I gave thee, fine flour, and oil, and honey, wherewith I fed thee, thou didst even set it before them for a sweet savor, and thus it was; saith the Eternal G-d. You have to contemplate the Scriptural text as it is written and [also] as [it is read according to the] Masoretic tradition. Now the Torah has absolutely forbidden to accept them as deities, or to worship them in any manner. However, the Holy One, blessed be He, commanded us that on the Day of Atonement we should let loose a goat in the wilderness, to that “prince” [power] which rules over wastelands, and this [goat] is fitting for it because he is its master, and destruction and waste emanate from that power, which in turn is the cause of the stars of the sword, wars, quarrels, wounds, plagues, division and destruction. In short, it is the spirit of the sphere of Mars, and its portion among the nations is Esau [Rome], the people that inherited the sword and the wars, and among animals [its portion consists of] the se’irim (demons) and the goats. Also in its portion are the devils called “destroyers” in the language of our Rabbis, and in the language of Scripture: se’irim (satyrs, demons), for thus he [i.e., Esau] and his nation were called sa’ir. Now the intention in our sending away the goat to the desert was not that it should be an offering from us to it — Heaven forbid! Rather, our intention should be to fulfill the wish of our Creator, Who commanded us to do so. This may be compared to the case of someone who makes a feast for his master, and the master commands the person making the feast, “Give one portion to that servant of mine,” in which case the host gives nothing [of his own] to that servant, and it is not to show him honor that he acts in that way to him, but everything is given to the master and it is the master that gives a gift to his servant; the host only observes his command and does in honor of the master whatever he commanded him to do. The master, however, out of his own compassion for the host, wanted all his servants to derive some enjoyment from it [the feast], in order that they may all speak of his [the host’s] praise and not of his shortcomings. This then is the reason [for having someone] who casts the lots [on the two goats]. If the priest were to dedicate them merely, by word of mouth [without casting the lots], saying, “one for the Eternal” and “one for Azazel,” that would be like worshipping [Azazel] or taking a vow in its name. Rather, the priest set the two goats before the Eternal at the door of the Tent of Meeting, for both of them were a gift to G-d, and he gave to His servant that portion which came to him from G-d. It is he [i.e., the priest] who cast the lots on them, but it is His hand that apportioned them, something like that which it says, The lot is cast into the lap; but the whole disposing of it is of the Eternal. Even after the casting of the lots, the priest placed the two goats before the Eternal, thus proclaiming that both are His and that by sending one away [to the desert] we intend merely to fulfill G-d’s wish, just as it said, And the goat, on which the lot fell for Azazel, shall be set alive ‘before the Eternal,’ to make atonement over him, to send him away etc. That is the reason why we do not ourselves do any act of slaughtering [of that goat, as this would imply that it is a proper offering which requires slaughtering]. And Onkelos rendered the expression (one lot for the Eternal, and one lot for Azazel) as: “one lot for ‘the Name of’ the Eternal and one lot for Azazel;” [thus he was careful not to translate “and one lot for the name of Azazel”], because the one was “for the Name of the Eternal” and not for him [Azazel], and the second was “for Azazel” but not “for the name of Azazel.” It is for this reason that our Rabbis have interpreted: “And My statutes shall ye keep. These are matters against which the evil inclination raises accusations, and the idolaters likewise bring charges, such as the [prohibition against] wearing clothes made of a mixture of wool and linen, [the law of] the Red Heifer, and of the goat that is sent away [to Azazel].” Now these idolaters have not accused us [according to our Rabbis] in connection with the offerings, for these are the fire-offerings unto the Eternal. But they accuse us in connection with the goat that is sent away [to Azazel], because they think that we act as they do. Similarly they accuse us in connection with the Red Heifer, because it is slaughtered without the camp, but [in truth] the purport thereof is analogous to that of the goat sent away [to Azazel], which is to remove the spirit of impurity, as it is said of the future, And also I will cause the [false] prophets and the unclean spirit to pass out of the Land. On this basis you will understand the reason why the person who sent forth the goat to Azazel must wash his garments [as they were rendered impure], and likewise he who burns the Red Heifer, and what our Rabbis have mentioned concerning the requirement of washing the garments [of those priests who are in charge] of the burning of the bulls and he-goats which were to be wholly burnt [outside the camp, i.e., outside the city of Jerusalem]. Thus Rabbi Abraham ibn Ezra intimated to you that you will know the secret of [sending away the goat to Azazel] when you reach the verse, And they shall no more sacrifice their sacrifices unto the satyrs. The word [Azazel] is a compound one [made of two words]. There are many such cases. Thus the matter is explained, unless you pursue a further investigation from this subject to that of the Separate Intelligences and how the spirits [are affected by] the offerings — [the influence upon the spirits] being known through the study of necromancy, while that of the [Separate] Intelligences is known by means of certain allusions of the Torah to those who understand their secrets. I cannot explain more, for I would have to close the mouths of those who claim to be wise in the study of nature, following after that Greek [philosopher Aristotle] who denied everything except that which could be perceived by him [through the physical senses], and he, and his wicked disciples, were so proud as to suspect that whatever he could not conceive of through his reasoning is not true!

וּבְקָרְבַּן עֲזָאזֵל שֶׁנִּשְׁלַח חַי אֶל מְקוֹם הַחֻרְבָּן וְהַכִּלָּיוֹן נֹאמַר בִּפְשַׁט הָעִנְיָן לְבַל יְדַמֶּה הַחוֹטֵא הַגָּמוּר שֶׁאַחַר שֶׁתְּקַבֵּל נַפְשׁוֹ עֹנֶשׁ עַל חֲטָאִים, תָּשׁוּב לַעֲמֹד בִּמְקוֹם הַטּוֹבִים אוֹ תִּהְיֶה לָהּ הִשָּׁאֲרוּת וְטוֹבָה קְצָת וַאֲפִילּוּ תִּהְיֶה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹאֶה כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ שֶׁיֵּשׁ לְגוּף הַבְּהֵמָה שֶׁהוּא לְדִמְיוֹן גּוּף הַחוֹטֵא הִשָּׁאֲרוּת קְצָת בֵּית הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּאֵפֶר שֶׁנִּשְׁאַר שָׁם בְּעֵת הַשְּׂרֵפָה לֹא יוֹצִיאוּהוּ מִן הַבַּיִת עַד אַחַר זְמַן הַרְבֵּה. עַל כֵּן בַּשָּׂעִיר הַחַי הַנּוֹשֵׂא כָּל הָעֲוֹנוֹת יִרְאוּ רֶמֶז כִּי הַחוֹטֵא שֶׁעֲוֹנֹתָיו מְרֻבִּים כְּמוֹ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְשֶׁכָּפְרוּ בַּתּוֹרָה וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים וְכָל הַמְּצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, לֹא יִרְאוּ בַּטּוֹבָה לְעוֹלָם וְתוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, כְּמַעֲשֶׂה הַשָּׂעִיר בְּנָשְׂאוֹ רִבּוּי עֲוֹנוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל יֻשְׁלַךְ לְגַמְרֵי אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, לֹא יִמָּצֵא בְּבֵית יְיָ לֹא לִשְׁחִיטָה וְלֹא לִזְרִיקָה, זִכְרוֹ יֹאבַד מִנִּי אָרֶץ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי יומא פ"ו ה"ג) כִּי בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְרֻצִּין, לֹא הִגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים, לְהוֹדִיעָן דִּמְיוֹן הַחוֹטֵא הַגָּמוּר כִּי כֵן יֹאבַד מְהֵרָה וְיִהְיֶה כָּלֶה כִּלָּיוֹן גָּמוּר, לְמַעַן יִלְמְדוּ וְיִקְחוּ מוּסָר וְיֵיטִיבוּ דַּרְכֵיהֶם. וְזֶהוּ הַסִּימָן הַטּוֹב לָהֶם, שֶׁאֵין מְלַמֵּד מוּסָר אֶלָּא הָאוֹהֵב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יג כד) וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

And about the sacrifice of Azazel that would be sent alive to a place of destruction and of extinction, we will say about the simple understanding of the matter [as follows]: The complete sinner should not imagine that after his soul receives the punishment for [the] sins, it will return to stand in the place of the good or [that] there will be some survival and good — even if he is like Yerovam the son of Nevat and his colleagues — just like he sees the whole entire year that the body of the animal that is an illustration for the body of the sinner has some remnants in the House of God, may He be blessed, in the ashes that stay there at the time of the burning. [As] they do not take them out from the Temple until after much time. Therefore in [this] living goat that carries all of the sins, they will see a hint that a sinner whose sins are great — like the heretics and those that deny Torah or the revival of the dead, and all of those that oppose Israel are included [as well] — will never see any good, and “their worm will never die and their fire will never be extinguished.” [It is] like the procedure of this goat — [that] in his carrying the multitude of sins of all of Israel, is sent completely to a desolate land. He is not found in the House of God, not for slaughter and not for sprinkling — “its memory will be lost from the earth.” And this is [the meaning of] what they, may their memory be blessed, said (Talmud Yerushalmi Yoma 6:3) that at the time that Israel was accepted, [the goat] would not reach halfway [down] the mountain before it would become [detached,] limb [from] limb — to show them the illustration of a compete sinner. As so will he be quickly destroyed, and he will be entirely, completely destroyed. [This is] in order that they would learn and [understand] the lesson and improve their ways. And this sign is good for them, as only he who loves one teaches him lessons, as it is written (Proverbs 13:24), “but he who loves him disciplines him early.”

חטאות יחיד וציבור: מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא 23 עגל) החכמים ז"ל אמרו שהטעם לכך שהקרבן ביום השמיני שלמלואים "עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ט,ב) – לכפר על מעשה העגל (ספרא מילואים א,ב), וכן חטאתו שליום הכפורים "פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ג) – לכפר על מעשה העגל (לא מצאנו מקורו). שעיר – לרמב"ם) לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל החטאות ליחיד וצבור הן שעירים, כלומר שעירי הרגלים, שעירי ראשי חדשים, שעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז). שעיר – לחז"ל) אמנם החכמים ז"ל (ספרא שמיני א,ג) נתנו טעם לכך שכפרת צבור בשעירים תמיד, בכך שחטאם של כל עדת ישראל היה תחילה בשעיר עזים, ברמיזה למכירת יוסף הצדיק שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]" (בראשית לז,לא-לב). 24 הרעיון: סכנה מתמדת) אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה), ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה. כוונתי בכך א) שאם היתה העבירה בממון – יפזר ממונו במצווה. ב) ואם היתה העבירה בהנאות הגוף – יְיגע את גופו ויצער אותו במצווה, בצום ובקימה בלילה. ג) ואם היתה העבירה במידות – ינגיד אותה על ידי הפך אותה מידה, כמו שביארנו בהלכות דעות (ב,ב-ג) ועוד (שמונה פרקים ד). ד) ואם היתה העבירה עיונית, כוונתי שהוא האמין בדעה שגויה בשל התרשלותו והזנחתו את החקירה וההתבודדות לעיון – ינגיד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב בדבר מדברי העולם הזה אלא במושכלות בלבד ובבירור מה שראוי להאמין. כמו שנאמר: "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי" (איוב לא,כז), והוא משל להימנעות ועצירה במקום הספק, כמו שביארנו בחלקו הראשון של חיבור זה (א,לב2; וראו א,ה2). דוגמה) וכן תראה שנעשה באהרן: כאשר נכשל במעשה העגל, היה קרבנו, הוא וכל מי שעמד מזרעו תחתיו, בהקרבת פר ועגל. ומכיוון שהיתה העבירה בשעיר עזים, היתה המצווה (המתקנת) בשעיר עזים. תוצאה: נוכחות הסכנה) משיתקבעו עניינים אלה בנפש, יוביל הדבר בלי ספק להחשבת העבירה לחמורה ולהתרחקות ממנה, כך שהאדם לא ייפול בה ויצטרך לכפרה ארוכה וקשה, ואפשר שלא תושלם הכפרה. וכך יתרחקו מן העבירה מלכתחילה ויברחו ממנה, וזוהי תועלת ברורה מאוד. הבן גם את העניין הזה.

Our Sages say that the offering for the eighth day of dedication was “a calf, a young bullock, for a sin-offering” (Lev. 11:2), in order to atone for the sin of the Israelites in making a golden calf. The sin-offering, which was brought on the Day of Atonement (ibid. 16:3), was likewise explained as being an atonement for that sin. From this argument of our Sages I deduce that he-goats were always brought as sin-offerings, by individual persons and also by the whole congregation, viz., on the Festivals, New-moon, Day of Atonement, and for idolatry, because most of the transgressions and sins of the Israelites were sacrifices to spirits (se‘irim, lit., goats), as is clearly stated, “They shall no more offer their sacrifices unto spirits” (Lev. 17:7). Our Sages, however, explained the fact that goats were always the sin-offerings of the congregation, as an allusion to the sin of the whole congregation of Israel: for in the account of the selling of the pious Joseph we read, “And they killed a kid of the goats” (Gen. 37:31). Do not consider this as a weak argument; for it is the object of all these ceremonies to impress on the mind of every sinner and transgressor the necessity of continually remembering and mentioning his sins. Thus the Psalmist says, “And my sin is ever before me” (Ps. 51:3). The above-mentioned sin-offerings further show us that when we commit a sin, we, our children, and the children of our children, require atonement for that sin by some kind of service analogous to the sin committed. If a person has sinned in respect to property he must liberally spend his property in the service of God; if he indulged in sinful bodily enjoyments he must weary his body and trouble it by a service of privation and fasting, and rising early before daybreak. If he went astray in respect to his moral conduct he must oppose his failings by keeping to the opposite extreme, as we have pointed out in Mishneh-torah Hilkot De‘ot (chap. ii.) et passim. If his intellectual faculties have been concerned in the sin, if he has believed something false on account of the insufficiency of his intellect, and his neglect of research and proper study, he must remedy his fault by turning his thoughts entirely away from worldly affairs, and directing them exclusively to intellectual exercise, and by carefully reflecting on that which ought to form the subject of his belief. Comp. “And my heart hath been secretly enticed, but my hand touched my mouth” (Job 31:27). These words express figuratively the lesson that we should pause and stop at that which appears doubtful, as has been pointed out by us in the beginning of this treatise. The same we notice in the case of Aaron. He had his share in the sin of the golden calf, and therefore a bullock and a calf were brought by him and his successors as an offering. Similarly, the sin connected with a kid of goats was atoned for by a kid of goats. When this theory has been well established in the minds of the people, they must certainly be led by it to consider disobedience to God as a disgraceful thing. Every one will then be careful that he should not sin, and require a protracted and burdensome atonement; he will be afraid he might not be able to complete it, and will therefore altogether abstain from sinning, and avoid it. This object [of the laws under discussion] is very clear, and note it likewise.

27 כיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין חטאת צבור המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו לאֶרֶץ גְּזֵרָה (ויקרא טז,כב), כלומר מנותקת מן היישוב. הרעיון) אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.

The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible.

אשר נשיא יחטא וגו' עד נפש כי תמעול מעל. אחר שזכר חטאת הכ"ג וחטאת הקהל שהם הסנהדרין בהיותם שוגגים וחוטאים זכר אחריהם שאר המדרגות שאינם מורים את ישראל ושגגותיהם מביא אותם לחטא אבל לא להחטיא את אחרים ועשה בזה שתי מדרגות הראשונה מהגדול במעלה שבכל העם והוא הנשיא וראש ישראל אם היה בזמן המלך המלך הוא הנשיא כמו שכתב הרמב"ן ועל זה נאמר בו ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו להגיד שאע"פ שהוא מלך ואדון כל הארץ שאין עליו מורא בשר ודם שיש לו לירא מהשם שהוא אלהיו וידוע כי כל מלך הוא נשיא ואין כל נשיא מלך וכבר נקרא מלך בשם נשיא שנאמר (יחזקאל ל"ז נ"א) ודוד עבדי נשיא להם לעולם וכן נאמר כאן נשיא על המלך כי כמו שלקח מהכהנים מי שאין כהן גדול ממנו. והוא המשוח ומהבתי דינים הב"ד הגדול שאין עליו ב"ד אחר. כן זכר הנשיא לרמוז למלך שאין בישראל גדול ממנו. ואמרו אשר נשיא יחטא ענינו אם נשיא יחטא. ואמר או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה ענינו כמו שכתב הראב"ע שידע הנשיא מעצמו שחטא או הודע אליו שהודיעו אדם אחר שראהו שוגג. והרמב"ן כתב וטעם או הודע אליו על האשם נאמר כשיעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם להיות עליו עונש או נודע אליו בהתכפר לו בקרבן. והטעם שיהיה קרבנו או אשם או חטאת ויותר נכון הוא שלא אמר ואשם על אשם תלוי אלא ששגג והוא הרגיש בעצמו שגגתו או שהודיעוהו אחרים ששגג וצוה שיביא שעיר עזים ולא פר כשאר החטאות אשר זכר לפי שעם היותו גדול המעלה אינו מורה את התורה לעם כמו הכ"ג והסנהדרין ולכך בחטאו אינו מחטיא את אחרים ומפני זה לא ייוחד פר לקרבנו כי הפר לא בא לחטאת אלא על מורי התורה החוטאים ומחטיאים את הרבים בשוגג האמנם מפני היות הנשיא יחיד בחטאו כשאר העם צוה שיביא שעיר עזים לרמוז שהשטן הוא יצר הרע הטעהו כי שם שעירים נאמר על השדים שנאמר (ויקרא י"ז ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אבל חייבו שיהיה זכר תמים מפני מדרגת מעלתו. כי הנה שאר העם בחטאם יביאו שעירת עזים לפי שהעם בערך המלך הוא כמו השעירה בערך השעיר שהיא נכבשת אליו והוא ימשול בה. הנה מפני זה צוה שיהיה זכר. ואמנם צוה שיהיה תמים וכן בחטאת עם הארץ שעירת עזים תמימה לרמוז שחטא כל אחד מהם לא היה בזדון אלא בשגגה ובתמימות כי הוא בתום לבבו ובנקיון כפיו חטא. והנה אמר בנשיא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה וכן בחטאת ההדיוט ושחט את החטאת במקום העולה ולא אמר כן בפר כהן משיח ופר העלם הקהל אלא ושחט את הפר לפני ה'. והסבה בזה היא ששגגת הכ"ג והסנהדרין היתה חמורה מאד לפי ששגגת למוד במורי התורה ובלומדיה עולה זדון. אמנם הנשיא וההדיוט מפני תמימותם לא נחשב חטאתם אותם חומרא ולכן אמר בקרבנותם שישחטו במקום אשר ישחט את העולה כי כל אחד מהם בשובו מחטאתו ידבק אל האלהים ויהיה קרבנו במדרגת העולה. וכן לא צוה שדם שעיר הנשיא או שעירת ההדיוט שיובא פנימה להזות על פני פרוכת הקדש ועל מזבח הקטרת לפי שההבאה מהדם פנימה וההזא' במקומות המוקדשים היה מיוחד לחטאות חמורים מהכ"ג והסנהדרין כמו שביארתי בהקדמה אבל צוה לבד שיזו מדם חטאותיהם על קרנות מזבח העולה ויקטירו שם אימוריהם לרמוז שכפי כונתו בנפשו ודמו לא היה דעתו לחטא ומפני זה יכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו. ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ רוצה לומר מההדיוטים יהיה מי שיהיה בעברו על אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה והם המצות לא תעשה שחייב על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ואשם רוצה לומר שהוא מאשים את עצמו כי הרגיש ששגג ולכן היה בעיניו אשם לפני האלהים או הודע אליו חטאתו אשר חטא שאחרים הודיעוהו והעירוהו שחטא יביא חטאת קבועה והיא שעירת עזים כי להיות שגגתו וסכלותו מפאת חמרו היה ראוי שיהיה קרבנו נקבה ולא זכר והיתה שעירה מלשון שעיר שהוא כנוי לשדים ולחומר כי הוא שטן ויצר הרע. האמנם לפי שהיתה שגגתו בתום לבבו צוה שתהיה תמימה כמו שזכרתי ואם יהיה קרבנו מן הכבשים תמיד תהיה נקבה כי הנקבה תרמוז לחומר והזכר לצורה כמו שביאר הרב המורה. ואמנם למה אמר בשגגת ההדיוט בעשותה אחת ממצות ה' ובכ"ג ובסנהדרין אמר מכל מצות ה' כי הנה עם היות שבתחלת הפרשה אמר בדרך כלל נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה'. הנה בפר העלם הקהל אמר ועשו אחת מכל מצות ה' ובנשיא אמר ועשה אחת מכל מצות ה' ולמה לא אמר כן בשגגת ההדיוט והיא השאלה הכ"א הנה הטעם בזה היא שבראשונה אמר דרך כלל נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' לפי שכל הנפשות יש להן לשמור את כל המצות. אמנם נפש אחת מעם הארץ אינה יכולה להכשל בכל המצות. כי היא לא תכשל במצות כהונה ולא במצות המלכות שאינו נטפל בהם ואמנם הכהן גדול והסנהדרין אפשר להם לטעות להורות בכל אחד מכל כריתות שבתורה שהוא מותר וכן המלך אפשר שיחטא בדברים שא"א שיחטא עם הארץ כגון שיסוך בשמן המשחה או יפטם השמן או הקטורת וכיוצא באלו שהם לא תעשה שיש בהם כרת ויותר הוא מצוי שיטעו בהם הכהן והמלך והסנהדרין ממה שיטעה בהם עם הארץ כי הכהן אולי שגה ויסוך בשמן המשחה וכן המלך לפי שמלכי בית דוד היו נמשחים. וככה בענין הקרבנות שיותר אפשר שמלך אחד יכנס לעזרה כמו שעשה עוזיהו ממה שיעשה זה הדיוט שאינו מלך הנה מפני זה נאמר בכהן משיח ובסנהדרין ובמלך מכל מצות ה' ובהדיוט לא אמר לשון כל אלה אחת ממצות ה'. והותרה בזה השאלה הכ"א. אחר זה זכר מין אחר מהחטאות והוא אמרו ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה כי הנה זכר המצות האלה בשם נפש להגיד שחייב בזה כל בעל נפש איש או אשה. והמצוה הזאת היא ג"כ לעם הארץ ששמע קול אלה רוצה לומר שישביעוהו בשבועת האלה אם ידע בעדות או אם ראה שאם לא יגיד מה שראה או שמע ונשא עונו וזהו כשיהיה במזיד מכסה עדותו ולא יגידהו. וכן זכר או נפש כי תגע בכל דבר טמא ר"ל בטומאה קלה בנבלת שרץ טהור שבלע או שנגע בנבלת דבר טמא יהיה חיה או בהמה או שרץ שזכר הטומאות כפי מדרגותיהן מהקלה אל החמורה כי אמרו בכל דבר טמא הוא נבלה של שרץ טהור ובאמרו או בנבלת חיה טמאה וג"כ היא טומאה יותר חמורה מטומאת החיה והנבלה הטמאה או השרץ הטמא שהם אבות הטומאה ואמרו ונעלם ממנו והוא טמא ואשם חוזר לשבוע' ולמגע הנבלות ואינו חוזר בלבד על הטומאה כי אם גם כן על השבועה שזכר והוא שנעלם ממנו מה שחטא בזה בעת שגגתו ואח"כ הרגיש בעצמו שהוא היה טמא במגע ההיא שנגע או שהיה אשם בשבועה ששמע ולא הגיד ואח"ז זכר טומאת אדם מת והוא אבי אבות הטומאה באומרו או כי נגע בטומאת אדם ואמר לכל טומאתו אשר יטמא בה לרבות זב וזבה ונדה ומצורע ואכל קדש או נכנס במקדש ונעלם ממנו ר"ל שבעת שחטא היה שוגג ואח"כ הרגיש בעצמו שחטא והאשים את עצמו בזה והוא אמרו והוא ידע ואשם ר"ל שלאחר המעשה ידע ונזכר ששגג והאשים את עצמו בזה וכן נפש מאיש או אשה כי תשבע לבטא בשפתים ר"ל לא בהרהור הלב כי דברים שבלב אינם דברים אלא שהזכיר שם שמים בפיו באחד מכנוייו להרע או להטיב ר"ל לעצמו כאלו תאמר אוכל ולא אוכל וכיוצא בזה לכל אשר יבטא האדם בשבועה ואח"כ שכח שבועתו ועבר בה בשבועה והוא אמרו ונעלם ממנו כלומר שבשעת המעשה נעלמה ממנו השבועה שעשה ולזה אח"כ ידע ואשם ר"ל ידע שעבר על שבועתו והאשים את עצמו בזה. והנה על כל אחת מאלה חייבתו התורה שיתודה את חטאתו ולא יכסהו ושיביא את אשמו נקבה מן הצאן אם מן הכבשים ואם מן העזים. ועם היות שהכתוב קרא זה אשם לא היה רק חטאת. וכבר כתבתי בהקדמה שהאשם האמתי קראוהו חז"ל אשם תלוי להבדילו מהאשם הזה שהוא באמת חטאת והיה זה לפי שהאשם פעמים יקרא כן מצד עצמו שהוא האשם התלוי שהאדם מסופק אם חטא אם לא. ופעמים יקרא אשם בערך אל הש"י והוא כאשר האדם יאשים את עצמו וירגיש בחטאו. וגם יקרא אשם לפי שהשוגג הוא אשם בשגגתו כי אלו היה הוא נשמר ונזהר במעשהו לא היה שוגג במעשיו וכדי שלא תטעה באשם שזכר הכתוב כאן לחשוב שהיה אשם תלוי ולא חטאת נאמר והוא ידע ואשם לאחת מאלה רוצה לומר שידע שחטא ולא היה מסופק בחטאו כענין האשם התלוי ואמר והתודה אשר חטא עליה להודיע שידע חטאו ושגגתו ולא היה מסופק בו כלל. ולכן היה באמת חטאת ולא אשם. והנה לא הוצרך הכתוב כאן להגיד מעשה זה הקרבן. לפי שכבר זכרו למעלה בדין החטאת והחטאת כלו במשפטו אחד הוא ומאשר אלה הענינים הווים ויקרו תמיד ומי שהוא עני ודל לא ינצל מאלה ואף שישמור עצמו בכל כחו ולא יספיק לו כל ממונו להביא קרבנות לכן אמרה התורה בזה ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים וגו'. וכבר כתבתי למעלה בהקדמה שזה לא נתיחד לבד בחטאת הנפש ששמעה קול אלה ונטמא בדבר טמא או תשבע לבטא בשפתים אבל שהוא דין כולל לכל מה שזכר מעם הארץ שחטא כי אחרי שזכר מיניו אמר על כלו ואם לא תגיע ידו די שה. והנה חייב שיהיו שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה כדי שיהיו בהם חלק לכהנים וחלק לגבוה. כי מאותו שיהיה לחטאת יאכלו הכהנים ואשר יהיה לעולה הוא כלו לגבוה וצוה שיקריבו את אשר לחטאת ראשונה כדי שבתחלה יכופר חטאו ואחרי כפרתו יקריב עולתו להתרצות אל אדוניו ולדבקה בו. ואמר ומלק את ראשו ממול ערפו להגיד שימלקנו בצוארו כי הנה העורף הוא באחורי הראש ממול ערפו הוא הצואר שהוא לעומת ערפו. ואמרו ולא יבדיל ענינו שלא יבדיל הראש מהגוף. ואם לא תשיג ידו לשתי תורים חסה התורה על הדלים שבישראל שאם החוטא יהיה כל כך דל שלא תשיג ידו גם לתורים או לבני יונה שאז יביא את קרבנו על אשר חטא עשירית האיפה סולת. וצוה שלא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה אם מפני דלותו ואם כדי להבדיל בין המנחה ובין החטאת שהמנחה היתה בלולה בשמן ולבונה עליה ואין כן החטאת וזהו אמרו כאן כי חטאת היא רוצה לומר ולהיותה חטאת אין ראוי שתהי' כמתכונת המנחה. האמנם מפני שתהי' נאכלת לכהן הנותר ממנה אחרי הקטרת אזכרתה על המזבח הוצרך לומר והיתה לאהרן כמנחה ר"ל שתהיה אכילתה לכהן כמו שהמנחה נאכלת לו. ובזה השלים הכתוב דיני החטאת בכל מיניו וחלקיו:

שני שעירים - על כלל העם שיצא בחטא אל הגבול האחרון ברוב תאוותיהם, ואחד לשלח המדברה, להמציא כפרה על הפשעים החמורים, כאשר נלמד עליהם זכות הרבים, ורבים מהם לא היה בא להם מרוע בחירתם כי אם מצד חוזק חמרם ותכונתם הטבעית מהסבות שהזדמנו להם בעת הויתם, וכהמורה פרק ל"ג חלק ג', כי מי שטבעו חם ביותר לא יהיה ירא שמים בתאוותיו, ועל זה יורה הגורל, שהטבע העלה אותם בגורלו, ולא הועילה השתדלות אנושית. אמנם בזמן שישראל עושים רצונו של מקום או שיש להם משרת נאמן כשמעון הצדיק היה הגורל עולה תמיד בימין, כי ימין ה' רוממה. ועוד יראה להם השעיר לעזאזל כי שוא עבוד אלהים זולתו, והוא משוקץ וטמא, לכך מרסק אבריו בהר, והמשלח טמא, לבל יזבחו עוד לשעירים. ובראותם מפלתו יסיחו דעתם ורצונם מהעוונות והדומה להם, וישארו בלי עוון, וזה שאמרו ביומא כ' שאין כח בשטן לקטרג ביום הכפורים, והוא מה שאמרו תנו שוחד לסמאל הוא שטן הוא יצר הרע, הוא שרו של עשו...

בשעיר עזאזל לשון של זהורית, משקל ב' סלעים, בין קרניו יקשור, ויעמידהו בשער המזרח נגד בית שלוחו. אף בשעיר שהוא של שם, יקשור לשון של זהורית נגד בית שחיטתו בצווארו, ובא לו שניה אצל פרו, ואומר עליו וידוי ביתו, ווידוי אחיו הכהנים, וסמך ב' ידיו עליו והתודה:

[מ] עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכיות ר"ל שיכיר ויבין שכל מה שחטא הי' ג"כ ברצון הש"י כמשז"ל (ברכות לא סע"ב) ג' פסוקים כו' ואתה הסבות את לבם ואשר הרעותי כו' וכטעם ידיעה ובחירה שביאר האריז"ל בסוף ס' ארבע מאות שקל כסף ששניהם אמת כ"א במקום בפ"ע במקום הבחירה שם אין מקום לידיעה ובמקום הידיעה שם באמת אין מקום לבחירה וכשמשיג לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת הש"י והוא ודעתו ורצונו הכל א'. ומאחר שהש"י רצה כן הרי הכל זכיות וזוכה לכפרה גמורה שביוה"כ שזה סוד השעיר לעזאזל שאלו עשוהו האדם עצמו הי' עובד ע"ז גמור והוא לא יהי' שהוא יסוד כל המצות ל"ת וכל העבירות וההסרות מרצון הש"י. רק שהשעיר הוא ע"י רצון הש"י שהוא מצוה לשלחו לו נעשה עוד מצוה ולא עבירה. וכך פירשוהו רז"ל (פרדר"א פ' מו) ועי' ברמב"ן פ' אחרי שאנו נותנים חלק לעזאזל שהוא הרע מצד מה שהש"י צוה לתת לו ונמצא העבירה מצוה:

ענין שני שעירי יוה"כ, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ששעיר לה' הוא לקרב חלק הטוב שבאדם והשעיר לעזאזל הוא לדחות חלק הרע, ונראה לבאר הדברים, דהנה שעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והמשתלח על שאר עבירות, ואמרו ז"ל ביומא (מ':) עד מתי יהי' זה זקוק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו, והענין דהנה לב האדם הוא בהמ"ק של אדם הפרטי, והמכניס ללבו הרהורים בלתי טהורים, זה הוא כמכניס טומאה למקדש, אך האדם שעברו עליו מחשבות לא טהרות ומדחה אותם תיכף ממנו, ואינו עומד ומהרהר בהם, הוא כענין נטמא בעזרה ואינו משהה שיעור השתחוי' דפטור, אבל באם ח"ו איננו מדחה אותם תיכף ממנו, אלא עומד ומהרהר בהם, הרי הוא כאלו שהה שיעור השתחוי', וצריך לזה תיקון וכפרה להוציא הטומאה מן המקדש, אך באשר האדם מלא רע אי אפשר להוציא הטומאה מן המקדש אלא ע"י שמכניס ללבבו הרהורי תורה ותשוקה לקדושה, ותשוקה של קדושה והרהורי תורה דוחין מלב תשוקות חיצוניות והרהורים רעים, ולזה בא דם שעיר הפנימי שמכניסין לקה"ק, והוא פועל דמיוני לרתיחת הדם בקדושה, תוכו רצוף אהבה רשפי אש שלהבתי', שהוא מדחה ומטהר את המקדש מכל חטאיהם ומכל עונותם בטומאת מקדש וקדשיו, אך השעיר לעזאזל שמכפר על שאר עבירות היינו עבירות בפועל, ולזה אין עצה להתחיל תחילה בעשיית מצות, ועשיית המצות תדחה את עשיית העבירות, שהרי כל עוד שאיננו פרוש בפועל מעבירה, אין להכנס אל שער המלך בלבוש שק, אדרבה מוסיף ח"ו כח בסט"א, ומקרא מלא הוא (ישעי' א') מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ועכ"פ צריכין להסכמה בלב מקודם שיעזוב רשע דרכו, וזה ענין וידוי שעיר המשתלח, ואך כל עוד שהלב איננו טהור מהרהורי עבירה ותשוקות חיצוניות, אי אפשר שהלב יסכים באמת לעזוב דרכו, ע"כ שעיר הפנימי מקודם שאז כשנטהר הלב תהי' הפרישה מן העבירה באמת, וזה עד מתי יהי' זקוק המשתלח לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו:

איתא במשנה עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו כו'. דהנה ביוכ"פ נעשין בנ"י אחדות אחד כדאיתא ולו אחד בהם זה יוהכ"פ. וכמו שיום זה מאחד כל הימים כן מתאחדין בו כל הנפשות. כי באמת הנפשות קרובין. רק ע"י החטאים בא הריחוק ופירוד. כמ"ש עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלקיכם. ויש עבירות שגורמין פירוד בין אדם למקום ויש שגורמין פירוד בין אדם לחבירו. ויתכן לפרש מבדילין ביניכם ממש. וגם בין אלקיכם כנ"ל. וצריכין לתקן ב' מיני פירוד אלו. וז"ש עבירות שבין אדם לחבירו אינו דוקא גזילה וכדומה. רק עבירות שגרמו פירוד בין אדם לחבירו כמו לא תשנא כו' אחיך כו' וכדומה. ועד שירצה את חבירו פי' שיחזור להיות רוצה ואוהב את חבירו כמ"ש חז"ל ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה. וביוהכ"פ שמתכפרין העבירות נעשין בנ"י אחד. ולכן זכו ללוחות אחרונות ביוה"כ שמקודם ע"י החטא כ' כי פרוע הוא ונתפרד האחדות. ואח"כ כשירד משה מן ההר כ' ויקהל משה כו' שנחזרו להאחדות והתורה תלוי' בזה האחדות כמ"ש מורשה קהלת יעקב. וז"ש כלל גדול בתורה:

לאחר שסיים לכפר על טומאת המקדש וקודשיו, כל שאר העבירות נפרדו, ויכול היה לשלוח אותם לעזאזל המדברה. שנאמר (שם כ-כב): "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי (שעומד להישלח לעזאזל). וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".

After the Kohen Gadol atoned for impurity in the Temple, all the rest of the sins fell away, and he could cast them away to Azazel in the wilderness. Thus, we read: When he has finished atoning for the Kodesh, the Ohel Mo’ed, and the altar, the live goat shall be brought forward (which was waiting to be sent off). Aharon shall lay both his hands upon the head of the live goat and confess over it all the iniquities and transgressions of the Israelites, whatever their sins, putting them on the head of the goat; and it shall be sent off to the wilderness through a designated man. Thus the goat shall carry on it all their iniquities to an inaccessible region; and the goat shall be cast away in the wilderness. (ibid. 20-22)

ביום הקדוש והנורא, שבו מתגלה ברית הנצח של ה' עם ישראל, וישראל מתעלים ופורשים בתעניתם מכל תאוות הגוף, יכול הכהן הגדול להיכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים ולהזות מדם השעיר לה', ולבטא בכך את הרצון הפנימי של כל ישראל לדבוק בה', בתורתו ובמצוותיו במסירות נפש. ועל ידי כך ישראל נטהרים מטומאת המקדש וקודשיו, והקליפות שמונעות מאור האמונה לזרוח בנשמתם מסתלקות. והטוב והרע שהיו מעורבים בתוכם הולכים ונפרדים זה מזה, ומתברר שכל החטאים שעשו אינם מצד עצמם, אלא מחמת השפעה חיצונית, שגרמה להם לחשוב שירוויחו דבר מהחטא, אבל באמת החטאים הללו השחיתו את כוחותיהם לריק. וכאשר הרע נפרד מהטוב, הוא מאבד את כוחו ושוב אינו יכול להסית. שכן רק כאשר הרע מעורב בטוב ובחיים, הוא יכול להרוס ולהחריב, אבל כאשר מפרידים אותו לבדו, הוא חוזר למקומו, לשממה ונמוג. והדבר בא לידי ביטוי בשליחת השעיר שנושא את כל חטאי ישראל לעזאזל המדברה, למקום השממה והאבדון.

On the holy and awesome day of Yom Kippur, when the eternal covenant between God and Israel is revealed, and Israel elevate themselves by fasting and refraining from all bodily desires, the Kohen Gadol could enter the Kodesh Ha-kodashim in the name of all Israel and sprinkle the blood of a goat before God, thus expressing the inner desire of all Israel to cleave devotedly to God, His Torah, and His mitzvot. Israel were thereby purified from the defilement of the Temple and its sacrifices. As a result, the kelipot (“husks”) that prevent the light of faith from illuminating their souls were removed. Good and evil, which had been intermingled within them, were now distinct. It became clear that all the sins they had committed were external to them, the result of evil influences that misled them to believe that they would gain by sinning. In truth, these sins wasted their energies, while providing them with no benefit at all. Once evil is separated from good, it loses its power and can no longer lead people astray. For it is only when evil is intermingled with good and life that it can destroy and devastate; when evil is isolated, it returns to its desolate place and fades away. This was expressed in the sending of the scapegoat with Israel’s sins to Azazel in the desert, a desolate and isolated place.

שוב ניגש לפר החטאת שלו, סמך ידיו עליו והתוודה את עוונות אחיו הכהנים, ושחט את הפר, כדי להזות מדמו בקודש הקודשים. אולם כדי שיהיה רשאי להיכנס לקודש הקודשים היה צריך להעלות תחילה קטורת בקודש הקודשים, כדי לגלות על ידה את קשר הברית שבין ה' לישראל. לאחר העלאת הקטורת היזה מדם הפר בקודש הקודשים. חזר לשעיר שעלה בגורל לה', שחטו והיזה את דמו בקודש הקודשים וכיפר על טומאת המקדש וקודשיו, שנאמר (שם טו-יט): "וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם, וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת (אחת למעלה) וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת (שבע למטה). וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (על ידי הזאה על הפרוכת). וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' (מזבח הקטורת) וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

The Kohen Gadol again approached the bull designated as his sin offering, leaned on it, and confessed the sins of the rest of the kohanim. He then slaughtered the bull so he could sprinkle its blood in the Kodesh Ha-kodashim. However, to permit his entry into the Kodesh Ha-kodashim, it was first necessary to burn the incense there, expressing thereby the covenantal bond between God and Israel. After offering the incense, the Kohen Gadol sprinkled the bull’s blood in the Kodesh Ha-kodashim. He then returned to the goat designated for God, slaughtered it, and sprinkled its blood in the Kodesh Ha-kodashim to atone for the defilement of the Temple and its sacrifices. As the Torah describes: He shall then slaughter the people’s goat of sin offering, bring its blood beyond the parokhet, and do with its blood as he has done with the blood of the bull: he shall sprinkle it over the kaporet [i.e., one upward] and in front of the kaporet [seven downward]. Thus he shall atone for the Kodesh from the impurity and transgression of the Israelites, whatever their sins; and he shall do the same for the Ohel Mo’ed, which abides with them in the midst of their impurity [by sprinkling blood on the parokhet]. When he goes in to make atonement in the Kodesh, nobody else shall be in the Ohel Mo’ed until he comes out. When he has atoned for himself and his household, and for the whole congregation of Israel, he shall go out to the altar that is before the Lord [i.e., the incense altar] and atone for it: he shall take some of the blood of the bull and of the goat and apply it to each of the horns of the altar; and the rest of the blood he shall sprinkle on it with his finger seven times. Thus he shall purify it of the defilement of the Israelites and consecrate it. (Ibid. 15-19)