Love as Expression and Embodiment in Service

וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ.

How can one train himself to follow these temperaments to the extent that they become a permanent fixture of his [personality]? He should perform - repeat - and perform a third time - the acts which conform to the standards of the middle road temperaments.

בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל.

הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם וְלֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּגְלָלָהּ. וּמַעֲלָה זוֹ הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לָהּ. וְהִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ לְפִי שֶׁלֹּא עָבַד אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְהִיא הַמַּעֲלָה שֶׁצִּוָּנוּ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". וּבִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה: וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה. הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה' וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל (שיר השירים ב ה) "כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה:

One who serves [God] out of love occupies himself in the Torah and the mitzvot and walks in the paths of wisdom for no ulterior motive: not because of fear that evil will occur, nor in order to acquire benefit. Rather, he does what is true because it is true, and ultimately, good will come because of it. This is a very high level which is not merited by every wise man. It is the level of our Patriarch, Abraham, whom God described as, "he who loved Me," for his service was only motivated by love. God commanded us [to seek] this rung [of service] as conveyed by Moses as [Deuteronomy 6:5] states: "Love God, your Lord.'' When a man will love God in the proper manner, he will immediately perform all of the mitzvot motivated by love. What is the proper [degree] of love? That a person should love God with a very great and exceeding love until his soul is bound up in the love of God. Thus, he will always be obsessed with this love as if he is lovesick. [A lovesick person's] thoughts are never diverted from the love of that woman. He is always obsessed with her; when he sits down, when he gets up, when he eats and drinks. With an even greater [love], the love for God should be [implanted] in the hearts of those who love Him and are obsessed with Him at all times as we are commanded [Deuteronomy 6:5: "Love God...] with all your heart and with all soul." This concept was implied by Solomon [Song of Songs 2:5] when he stated, as a metaphor: "I am lovesick." [Indeed,] the totality of the Song of Songs is a parable describing [this love].

ידע - ...וכן כי ידעתיו רוצה לומר אהבתיו, שהאהבה היא התחברות רצון האוהב והנאהב, ודעת היא ההשכלה המחברת קצות החכמה והבינה.

אופן הג', הוא על פי דברי הרמב"ן שפירש על פסוק (שיה"ש ב, ז) מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררת של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה, דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה כי ידוע שהתעוררת הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה אזי צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום כידוע למביני מדע.

אֲבָל יִחוּד נַפְשׁוֹ וְהִתְכַּלְלוּתָהּ בְּאוֹר ה׳ – לִהְיוֹת לַאֲחָדִים, בָּזֶה חָפֵץ כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ לְגַמְרֵי בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, מֵאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל לְדָבְקָה בַּה׳, וְלֹא לִיפָּרֵד וְלִהְיוֹת נִכְרָת וְנִבְדָּל חַס וְשָׁלוֹם מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּשׁוּם אוֹפֶן, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ. וְהִנֵּה, כַּוָּונָה זוֹ הִיא אֲמִיתִּית בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ לְגַמְרֵי, בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, מֵאַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. רַק שֶׁצָּרִיךְ לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳, לְהַשִּׂיג דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי וְכוּ׳, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:

But the union of the soul with, and its absorption into, the light of G–d, making them one, this is what every member of Israel desires in very truth, utterly, with all his heart and all his soul, because of the natural love that is hidden in every Jewish heart to cleave to G–d and not, under any circumstances, to be parted or sundered or separated, G–d forbid, from His Unity and Oneness, blessed be He, even at the cost of his very life. This kavanah is genuinely and truly sincere in every Jewish soul at every season and every hour, by virtue of the natural love which is a heritage bequeathed to us from our ancestors. Nevertheless, one needs to establish set periods for reflecting on the greatness of G–d in order to attain intelligent fear and love, and with all that, perhaps one may succeed, as has been stated previously.

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. But as for the person who is not one’s colleague and is not on intimate terms with him, Hillel the Elder said, “Be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and drawing them near to the Torah.” This means that even in the case of those who are removed from G–d’s Torah and His service and are therefore classified simply as “creatures,” one must attract them with strong cords of love, perchance one might succeed in drawing them near to the Torah and Divine service. Even if one fails, one has not forfeited the merit of the precept of neighborly love.

אבל התירוץ הוא כי בודאי העובד מאהבה כמו אברהם נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו עד שכל איבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם. אכן באמת לא הי' רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא ע"י שבאמת לא הי' כן רצונו של השי"ת ולכן הי' נסיון ולכן נאמר וירא את המקום מרחוק.

פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכִּדְמוּת וְצוּרַת הַפָּנִים שֶׁהָאָדָם מַרְאֶה בַּמַּיִם, כֵּן נִרְאֶה לוֹ שָׁם בַּמַּיִם אוֹתָהּ צוּרָה עַצְמָהּ – כָּכָה מַמָּשׁ, ״לֵב הָאָדָם״ הַנֶּאֱמָן בְּאַהֲבָתוֹ לְאִישׁ אַחֵר, הֲרֵי הָאַהֲבָה זוֹ מְעוֹרֶרֶת אַהֲבָה בְּלֵב חֲבֵירוֹ אֵלָיו גַּם כֵּן, לִהְיוֹת אוֹהֲבִים נֶאֱמָנִים זֶה לָזֶה, בִּפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה אַהֲבַת חֲבֵירוֹ אֵלָיו.

דאיתא אהבה שאינה תלוי' בדבר אינה בטלה עולמות ולכן אהבת בנ"י אל הבורא בכל לבבך נפשך למסור הכל עבור ה' ממילא אינה תלוי' בשום דבר. ע"כ סמך לזה ואהבת בכל נפשך כי כשמוסרין נפשותינו וכל מאודנו עבורו ית' א"כ מסולקים כל הנגיעות ואז הוא עדות אמת.

וּבְחִינָה זוֹ הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה לְמַטָּה בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן בִּמְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, הִיא הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בְּתַלְמִידָיו, כָּל אֶחָד כְּפִי בְּחִינַת הִתְקַשְּׁרוּתוֹ וְקִרְבָתוֹ אֵלָיו בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, כִּי, הַמְשָׁכַת כָּל רוּחָנִיּוּת, אֵינָהּ אֶלָּא עַל־יְדֵי אַהֲבָה רַבָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דְּרוּחַ דִּרְעוּתָא דְלִבָּא אַמְשִׁיךְ רוּחַ מִלְּעֵילָא, רַק אִם יִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהָיו בַּהֲכָנָה רַבָּה וִיגִיעָה עֲצוּמָה, לְקַבֵּל שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹרָהוּ רַבּוֹ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה:

יש בחינה למעלה מזו. כבר ביארנו שהאהבה תולדת הנתינה. האדם נותן מעצמו, וממילא יאהב את המקבל, כי הוא מוצא את עצמו כלול בו על ידי מה שנתן לו. ואם ירבה את חסדו עם רעהו, ימצא את כל עצמו כלול בו, ויאהבנו בבחינת "כמוך" ממש, בבחינת השתוות והזדהות בלב וברגש.

כאן שאלה יפה עומדת לפנינו, הן האהבה והנתינה באות כאחת, האם הנתינה היא תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה?

וכיון שזה הסוד נתגלה בהארתו בכל צבאי צבאות, מיד קם הקשר המאגד, וכל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ולא רק אהבה מופשטה בלבד, אלא אהבה המביאה לידי השפעה, ומסר לו דבר. וההתגלות הזאת הסבה את האהבה ואת היחש ההרמוני עד כדי השפעה, "לקחת מתנות באדם".

א"ל שאל בני שאל. העניו האמיתי לבבו מלא אהבה לכל אדם ומוכן הוא בכל לב למלא כל חפץ לב כל איש שיש בידו למלאותו. ומתוך שמעלת הנפש האנושית היא גדולה בעיני העניו הוא מוכן למצא תועלת בכל מחשבה וכל רעיון אפילו של קטני בני אדם, מפני שיוצא מנפש שיסודה היא החכמה שחקק בה צור העולמים. ע"כ אמר לו: שאל כני שאל, שאל מצד עצמות השאלה שאולי תחכימני באיזה ענין ורעיון חדש, ושאל ג"כ עבורך, עבור חפצך לשאול לשם איזה תכלית שהצבת לך, מפני ש(מ)אהבתי לך בתור נברא בצלם אלהים היא כאהבת האב לבנו, שעצם מילוי החפץ שלך הוא לי עונג ונחת.

א"ל בני מה אתה מבקש. מתנאי הענוה 'הוא', שיחובר עמה הכבוד לזולתו. אמנם הכבוד כשהוא לעצמו עוד איננו גמר התכלית כ"א שתחובר עמו האהבה. והאהבה כשמתחברת עם הכבוד תביא לידי מעשה, להיות מוכן לטובת חבירו בפועל. וכשתהיה ההכנה להיטיב מצורפת עם רחשי הכבוד והאהבה, אז תהיה הטובה מקובלת להמקבל ולא ירגיש עמה בושה וכבידות. ע"כ אחרי הוראת הכבוד של הפעולה, מההתעטפות והיציאה לקראתו, הורה הוראת האהבה, באמרו בני, להורות שיחוש אליו אהבה טבעית כאהבת אב לבנו. ואחרי האהבה הציורית אמר לו מה אתה מבקש, כלומר, שהוא מוכן ג"כ להגשים את האהבה בפועל למלא מבוקשו במה שיהיה בידו.