Love and Giving: A Reciprocal Relationship

וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכׇּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃

Now Israel loved Joseph best of all his sons—he was the child of his old age; and he had made him an ornamented tunic. And when his brothers saw that their father loved him more than any of his brothers, they hated him so that they could not speak a friendly word to him.

כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.

אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים.

הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״, מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב. וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״. בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה.

With regard to the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, that David did not say Halleluya until he saw the downfall of the wicked, the Gemara relates: There were these hooligans in Rabbi Meir’s neighborhood who caused him a great deal of anguish. Rabbi Meir prayed for God to have mercy on them, that they should die. Rabbi Meir’s wife, Berurya, said to him: What is your thinking? On what basis do you pray for the death of these hooligans? Do you base yourself on the verse, as it is written: “Let sins cease from the land” (Psalms 104:35), which you interpret to mean that the world would be better if the wicked were destroyed? But is it written, let sinners cease?” Let sins cease, is written. One should pray for an end to their transgressions, not for the demise of the transgressors themselves. Moreover, go to the end of the verse, where it says: “And the wicked will be no more.” If, as you suggest, transgressions shall cease refers to the demise of the evildoers, how is it possible that the wicked will be no more, i.e., that they will no longer be evil? Rather, pray for God to have mercy on them, that they should repent, as if they repent, then the wicked will be no more, as they will have repented. Rabbi Meir saw that Berurya was correct and he prayed for God to have mercy on them, and they repented.

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ.

אכן הכוונה היא לפי שיש ב' הדרגות בעבודת ה', א' היא עבודה מיראה, וזה היא חיוב על כל הנבראים... ב' היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבוד הצריך... וזה הוא דבר שחייב העבד לרבו.

ויש הבדל בין אהבה ובין דבקת נפש, שאם יחשוק נשיא הארץ בבת דל ואביון יצדק אהבה לא דבקת נפש, כי הבדל המעלות והמדרגות יבדיל בין הנפשות, שלא תדבק נפש איש המעלה בבת פחותים הגם שיאהבנה, ולפעמים תדבק נפש שני אנשים העומדים במדרגה אחת מצד שווי מעלותיהם, הגם שאין ביניהם אהבת הערב, ופה היו שניהם, ותדבק נפשו בדינה מצד שהיא בת יעקב, וחשב שהיא עמו במעלה אחת, כי גם יעקב היה נשיא ונכבד, וגם ויאהב את הנערה אהבת הערב מצד יפיה, ואז וידבר על לב הנערה, שעד עתה שהיתה רק תאוה בהמיית שלא יצדק עליה בעצם לשון אהבה, שאם היה אוהבה באמת לא היה עושה לה הנבלה הזאת שהיה כרצח בעצמותיה, רק שהאהבה האמיתיית נתחדשה אחר שסרה התאוה הבהמיית, ואז התחרט על שענה אותה, וידבר על לבה לנחמה מצערה ויגונה:

וְהִנֵּה גְּמִילוּת חֲסָדִים הוּא עִקָּר גָּדוֹל לֶחָסִיד, כִּי חֲסִידוּת עַצְמוֹ נִגְזַר מֵחֶסֶד וְאָמְרוּ זַ"ל (אבות פ"א): עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד וְאֶחָד מֵהֶם גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְכֵן מָנוּהוּ זַ"ל עִם הַדְּבָרִים שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. אָמְנָם הָעוֹשֶׂה חֶסֶד יְקַבֵּל חֶסֶד, וּכְכָל מָה שֶׁיַּרְבֶּה לַעֲשׂוֹת כָּךְ יַרְבֶּה לְקַבֵּל, וְדָוִד הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּמִדָּתוֹ זֹאת הַטּוֹבָה שֶׁאֲפִלּוּ לְשׂוֹנְאָיו הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְהֵיטִיב, זֶהוּ מָה שֶׁכָּתוּב (שם ל"ח): וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי. וְאָמַר (שם ז'): אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וְגוֹ'.

Behold acts of kindliness are of great primary importance to the Chasid (pious). For the term "Chasidut" itself comes from the term "kindliness" (Chesed). And our sages, of blessed memory, said (Pirkei Avot 1:2): "on three things the world stands", and one of whom is "acts of kindliness". Likewise, they counted them as one of those things which a person "eats of its fruits in this world while the principal [reward] is reserved for him in the World to Come." But he who does kindness will receive kindness, and the more he does, the more he will receive. David would exult in possessing this good trait, striving to do kindness even to those who hated him, as written "but when they were sick, my clothing was sackcloth; I afflicted my soul with fastings" (Tehilim 35:13), and "if I have repaid the one who did evil to me" (Tehilim 7:5).

פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכִּדְמוּת וְצוּרַת הַפָּנִים שֶׁהָאָדָם מַרְאֶה בַּמַּיִם, כֵּן נִרְאֶה לוֹ שָׁם בַּמַּיִם אוֹתָהּ צוּרָה עַצְמָהּ – כָּכָה מַמָּשׁ, ״לֵב הָאָדָם״ הַנֶּאֱמָן בְּאַהֲבָתוֹ לְאִישׁ אַחֵר, הֲרֵי הָאַהֲבָה זוֹ מְעוֹרֶרֶת אַהֲבָה בְּלֵב חֲבֵירוֹ אֵלָיו גַּם כֵּן, לִהְיוֹת אוֹהֲבִים נֶאֱמָנִים זֶה לָזֶה, בִּפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה אַהֲבַת חֲבֵירוֹ אֵלָיו.

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. This is what Hillel the Elder meant when he said in regard to the fulfillment of this commandment, “This is the whole Torah, while the rest is but commentary,” and so on. For the basis and root of the entire Torah are to raise and exalt the soul high above the body, reaching to the Source and Root of all the worlds, and also to bring down the Light of the En Sof, blessed is He, upon the community of Israel, as will be explained later, i.e., into the fountainhead of the souls of all Israel, to become “One into One.” This is impossible if there is, G–d forbid, disunity among the souls, for the Holy One, blessed is He, does not dwell in an imperfect place, as we pray, “Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your Countenance,” as has been explained at great length elsewhere.

וְהוּא, כַּאֲשֶׁר יָשִׂים אֶל לִבּוֹ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם״; פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכִּדְמוּת וְצוּרַת הַפָּנִים שֶׁהָאָדָם מַרְאֶה בַּמַּיִם, כֵּן נִרְאֶה לוֹ שָׁם בַּמַּיִם אוֹתָהּ צוּרָה עַצְמָהּ – כָּכָה מַמָּשׁ, ״לֵב הָאָדָם״ הַנֶּאֱמָן בְּאַהֲבָתוֹ לְאִישׁ אַחֵר, הֲרֵי הָאַהֲבָה זוֹ מְעוֹרֶרֶת אַהֲבָה בְּלֵב חֲבֵירוֹ אֵלָיו גַּם כֵּן, לִהְיוֹת אוֹהֲבִים נֶאֱמָנִים זֶה לָזֶה, בִּפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה אַהֲבַת חֲבֵירוֹ אֵלָיו. וְהִנֵּה, זֶהוּ טֶבַע הַנָּהוּג בְּמִדַּת כָּל אָדָם, אַף אִם שְׁנֵיהֶם שָׁוִים בְּמַעֲלָה. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אִם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְרַב, מַרְאֶה אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה וְהָעֲצוּמָה לְאִישׁ הֶדְיוֹט וְנִבְזֶה וּשְׁפַל אֲנָשִׁים וּמְנֻוָּול הַמּוּטָּל בְּאַשְׁפָּה, וְיוֹרֵד אֵלָיו מִמְּקוֹם כְּבוֹדוֹ עִם כָּל שָׂרָיו יַחְדָּיו, וּמְקִימוֹ וּמְרִימוֹ מֵאַשְׁפָּתוֹ, וּמַכְנִיסוֹ לְהֵיכָלוֹ הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר, מָקוֹם שֶׁאֵין כָּל עֶבֶד וְשַׂר נִכְנָס לְשָׁם, וּמִתְיַיחֵד עִמּוֹ שָׁם בְּיִחוּד וְקֵירוּב אֲמִיתִּי וְחִיבּוּק וְנִישּׁוּק וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁתִּתְעוֹרֵר מִמֵּילָא הָאַהֲבָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת בְּלֵב הַהֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים הַזֶּה אֶל נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ, בְּהִתְקַשְּׁרוּת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ מִלֵּב וָנֶפֶשׁ מֵעוּמְקָא דְלִבָּא לְאֵין קֵץ, וְאַף אִם לִבּוֹ כְּלֵב הָאֶבֶן – הִמֵּס יִמַּס וְהָיָה לְמַיִם, וְתִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשׁוֹ כַּמַּיִם – בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ לְאַהֲבַת הַמֶּלֶךְ:

This [way] is to take to heart the meaning of the verse, “As water mirrors the reflection of a face, so is the heart of man to man.” This means that as [in the case of] the likeness and features of the face which a man presents to the water, the same identical face is reflected back to him from the water, so indeed is also the heart of a man who is loyal in his affection for another person, for this love awakens a loving response for him in the heart of his friend also, cementing their mutual love and loyalty for each other, especially as each sees his friend’s love for him. Such is the common nature in the character of every man, even when they are equal in status. How much more so when a great and mighty king shows his great and intense love for a commoner who is despised and lowly among men, a disgraceful creature cast on the dunghill, yet he [the king] comes down to him from the place of his glory, together with all his retinue, and raises him and exalts him from his dunghill and brings him into his palace, the royal palace, in the innermost chamber, a place such as no servant nor lord ever enters, and there shares with him the closest companionship with embraces and kisses and spiritual attachment with all heart and soul—how much more will, of itself, be aroused a doubled and redoubled love in the heart of this most common and humble individual for the person of the king, with a true attachment of spirit, heart, and soul, and with infinite heartfelt sincerity. Even if his heart be like a heart of stone, it will surely melt and become water, and his soul will pour itself out like water, with soulful longing for the love of the king.

א"ל בני מה אתה מבקש. מתנאי הענוה 'הוא', שיחובר עמה הכבוד לזולתו. אמנם הכבוד כשהוא לעצמו עוד איננו גמר התכלית כ"א שתחובר עמו האהבה. והאהבה כשמתחברת עם הכבוד תביא לידי מעשה, להיות מוכן לטובת חבירו בפועל. וכשתהיה ההכנה להיטיב מצורפת עם רחשי הכבוד והאהבה, אז תהיה הטובה מקובלת להמקבל ולא ירגיש עמה בושה וכבידות. ע"כ אחרי הוראת הכבוד של הפעולה, מההתעטפות והיציאה לקראתו, הורה הוראת האהבה, באמרו בני, להורות שיחוש אליו אהבה טבעית כאהבת אב לבנו. ואחרי האהבה הציורית אמר לו מה אתה מבקש, כלומר, שהוא מוכן ג"כ להגשים את האהבה בפועל למלא מבוקשו במה שיהיה בידו.

א"ל שאל בני שאל. העניו האמיתי לבבו מלא אהבה לכל אדם ומוכן הוא בכל לב למלא כל חפץ לב כל איש שיש בידו למלאותו. ומתוך שמעלת הנפש האנושית היא גדולה בעיני העניו הוא מוכן למצא תועלת בכל מחשבה וכל רעיון אפילו של קטני בני אדם, מפני שיוצא מנפש שיסודה היא החכמה שחקק בה צור העולמים. ע"כ אמר לו: שאל כני שאל, שאל מצד עצמות השאלה שאולי תחכימני באיזה ענין ורעיון חדש, ושאל ג"כ עבורך, עבור חפצך לשאול לשם איזה תכלית שהצבת לך, מפני ש(מ)אהבתי לך בתור נברא בצלם אלהים היא כאהבת האב לבנו, שעצם מילוי החפץ שלך הוא לי עונג ונחת.