מקורות חוקרים את המשמעות הנסתרת של אחיזת יעקב בעקב עשו בשעת הלידה, ומפרשים זאת כתיקון רוחני והשתלטות יעקב על חלקו של עשו בחכמה והבחירה האלוקית.
אָזִיל עִמֵּיהּ יַעֲקֹב בְּעֲקִימָא, כְּנָחָשׁ דְּאִיהוּ חַכִּים
נפתח כדף עבודה — חקור, הוסף הערות וייצא.
מה אומרים המקורות
המקורות שנמצאו אינם עונים על השאלה כפי שנשאלה. הם מובאים כאן כקרובים ביותר שאותרו — לא כמקור לדברים.
מקור הדימוי הפשוט ללקיחת העקב נעוץ בפסוק עצמו, המתאר את יעקב יוצא מרחם אמו כשידו אוחזת בעקב עשו, ומכאן שמו (בראשית כ״ה:כ״ו). אך הפסוק עצמו אינו מדבר על קין כלל, אלא על עשו בלבד.
ספר הזהר דן ביחס שבין יעקב לעשו במונחים של נחש וערמומיות, ומבאר שיעקב נהג עם עשו בעקימה כנגד הנחש כדי למשוך אותו ולהפרידו מחלקו בעולם הזה ובעולם הבא, תוך שהוא מביא את לשון הכתוב 'בבטן עקב את אחיו' (ספר הזהר, תולדות ג׳-ד׳). אין כאן התייחסות לקין או לנטילת 'עקב טוב' ממנו, אלא לעימות שבין יעקב לעשו עצמו.
השפת אמת מרחיב ברעיון שיעקב זכה ליטול את חלקו של עשו, ומקשר זאת לנישואי לאה שהיתה מיוחדת לאותו חלק, ולתיקון שהיה על עשו לתקן ולא הצליח (שפת אמת, בראשית, ויצא ט״ו:ד׳). גם כאן מדובר בלקיחת חלקו של עשו, לא של קין.
הסולם על הזהר בפרשת ויצא עוסק בכוונת יעקב לפעול על פי מדרגות עליונות בעת לקיחת המקלות, ובבחירה ההדדית בין יעקב לקב״ה המתוארת בלשון 'כי יעקב בחר לו יה' (זהר, ויצא שז, ועיין שם עוד). עניין זה עוסק בבחירת ה' ביעקב ולא בשום זיקה לקין.
המקורות המובאים כאן עוסקים כולם בזיקה שבין יעקב לעשו — הן בפשט הכתוב, הן בזהר, הן בשפת אמת — ואינם מזכירים את קין כלל כמקור ל'עקב הטוב' שיעקב נטל, ועל כן אין בהם כדי לבסס את דברי האר״י המיוחסים לשאלה (בראשית כ״ה:כ״ו, ספר הזהר, תולדות ג׳-ד׳, שפת אמת, בראשית, ויצא ט״ו:ד׳, זהר, ויצא שז, ועיין שם עוד).
בראשית כ״ה:כ״ו
Genesis 25:26
הפסוק מתאר את יציאת יעקב כשידו אוחזת בעקב עשו. זהו המקור המקראי שעליו בנויים דרשות חז"ל והפרשנות הקבלית על אחיזת יעקב בעקבו של עשו.
וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃
Then his brother emerged, holding on to the heel of Esau; so they named him Jacob. Isaac was sixty years old when they were born.
ספר הזהר, תולדות ג׳-ד׳
Zohar, Toldot 3-4
הקטע מתאר את יעקב כמי שנהג בעקמומיות מול עשו, בדומה לנחש החכם, כדי להרחיקו מאחיזת הנחש ולשלול ממנו חלק בעולם הזה ובעולם הבא; אחיזת ידו בעקב עשו מסמלת הכנעה וכפייה של אותו עקב.
וְתָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִתְמְשַׁךְ עֵשָׂו אֲבַתְרִיהּ דְּהַהוּא נָחָשׁ, אָזִיל עִמֵּיהּ יַעֲקֹב בְּעֲקִימָא, כְּנָחָשׁ דְּאִיהוּ חַכִּים, וְאִיהוּ אָזִיל בְּעֲקִימוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ג׳:א׳) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוֹם וְגו', חַכִּים. וְעוֹבָדוֹי דְיַעֲקֹב לְגַבֵּיהּ הֲווּ לֵיהּ כְּנָחָשׁ, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו בַּתְרֵיהּ דְּהַהוּא נָחָשׁ, וְיִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא עִמֵּיהּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְתָנִינָן, בָּא לְהָרְגְּךָ, אַקְדִּים אַנְתְּ וְקַטְלֵיהּ. כְּתִיב, בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו דְּאַשְׁרֵי לֵיהּ לְתַתָּא, בְּהַהוּא עָקֵב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כח) וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, דְּשַׁוֵּי יְדוֹי עַל הַהוּא עָקֵב לְאִכַּפְיָא לֵיהּ.
שפת אמת, בראשית, ויצא ט״ו:ד׳ — ד"ה בענין המעשה מנשואי לאה
Sefat Emet, Genesis, Vayetzei 15:4
הקטע מבאר שיעקב זכה ליטול את חלקו של עשו ולתקן את מה שהיה מוטל על עשו לתקן, ולכן לאה הייתה מיוחדת לחלק זה ונישואיה ליעקב ביטאו את התיקון.
בענין המעשה מנשואי לאה. ואיתא במדרש שאמרה לו כמו שרימה לאביו אנכי עשו בכורך וכי אית ספר דלית לי' תלמידים ע"ש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ש במדרש כי כך היו התנאים הגדולה לגדול כו' ושמעה לאה מעשי עשו ובכתה וכו'. כי הנה יעקב אע"ה זכה ליקח חלקו של עשו כמ"ש בפרשה הקודמת ואמת אמר אנכי עשו. וכשזכה לאותו חלק זכה ליקח את לאה שהיתה מיוחדת לאותו ההארה. לכך רחל היתה אהובה לו כי היא היתה מיוחדת אליו ממש. ולאה היתה מיוחדת לחלקו של עשו לכן כתיב שנואה לאה דרשו חז"ל שעשתה מעשה שונא. פי' שמה שהי' צריך עשו לתקן ולא הי' יכול וניטל ממנו וניתקן על ידי יעקב ולאה לכן כתיב ראו בן ראו מה בין בני לבן חמי. משמע שהם תקנו מה שהי' מיוחד לעשו לתקן כנ"ל. וזהו שרמז במדרש אשתו של פלוני לפלוני כו' בכושרות בכי ושירות כו' והכל ענין א'. ושוב מצאתי בספר עבודת ישראל מענין זה. ונראה שכוון למ"ש. ואפשר השומע לא הבין דבריו או שהרב ז"ל הסתיר הדברים:
זהר, ויצא שז, ועיין שם עוד
Sulam on Zohar, Vayetzei 307
סולם מפרש שיעקב כיוון את מעשיו לפי המדרגות העליונות, ומבאר מן הפסוקים שהקב״ה בחר ביעקב ולקח אותו לחלקו ולנחלתו.
ועל דא אתכוון יעקב: ועל זה נתכוון יעקב לעשות מעשה בחכמה, דהיינו לכוון מעשיו על פי מדרגות העליונות, וזהו שכתוב, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח וגו'. פתח ר' אלעזר ואמר, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, בוא וראה, כי יעקב בחר לו יה, עדיין אין אנו יודעים מי בחר למי, אם הקב"ה בחר לו את יעקב, או יעקב בחר לו את הקב"ה. כי אין הכרע לכאן או לכאן בדברי הכתוב הזה. ומשיב, אלא ממה שגילה הכתוב, אני יודע, שהקב"ה לקח לו את יעקב לחלקו, שכתוב, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.
נראה, דהנה ידוע שהס"מ הוא שרו של עשו ויעקב אבינו היה נוצח את הדינין בכדי שהס"מ לא ישלוט בנו ויעקב בגימטריא ב' פעמים אלהים, וידוע שאלהים מורה על מדת הדין. וזהו וידו אוחזת בעקב עשו, להמתיק הדינין:
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
מקורות אלו חוקרים את הדרך שבה התורה מתייחסת לאדם החוטא במעשה אותו הוא סבור שאסור, בעוד שהמעשה מותר למעשה בגלל נסיבות שלא ידע עליהן. המקורות מבחינים בין אחריות משפטית להפרות ממשיות לבין משמעותה הרוחנית והמוסרית של אמונתו הפנימית של אדם והפרה המדוּמה, וחוקרים כיצד התורה רואה את ההתאמה בין כוונה, אמונה, ומציאות אובייקטיבית.
אַבְרָהָם מַגְלֵם אֶת זְרִיזוּת (זִריזוּת וְשִׁמּוּשׁ לִלְבַב) בְעַמְדוֹ מִּיִשְׁכַּם וּבְתְשׁוּבָתוֹ הַמִּיָּדִית לְפִקּוּדֵי אֱלֹהִים—הַשְׁכָּמַת בֹּקֶר בַּעֲקֵדָה, מִהִירוּת בִּקְבַל פָּנִים, וּתְשׁוּבָתוֹ ״הִנֵּנִי״ בִּשְׁלֵמוּת הַנְּתִינָה. מְקוֹרוֹת תַּנָּכִיִּים וְחַז״לִיִּים מַצִּיגִים אֶת זְרִיזוּתוֹ וּפְעֻלָּתוֹ הַנִּמְרֶצֶת כַּדֻּגְמָה יְסוֹדִית לִשְׁמִירַת הַמִּצְוָה וַעֲבוֹדַת הַשּׁם בִּמְהִירוּת.
המקורות בודקים את ההבחנה בין הצד החיצוני והנראה (פנים) לבין הממד הנסתר והפנימי (פנימיות) של החיים הרוחניים. הם משתרעים מהנחות עם ההשגחה האלוהית בתנ״ך ועד להוראות החז״ל והראשונים על עדיפות הכוונה הפנימית, יצירת המדות, והעבודה האמתית על פני התאמה חיצונית בלבד.
מקורות חוקרים את ההבנה הקלאסית של בריאת האדם בצלם אלוקים—מן התנ״ך דרך חז״ל, הראשונים, ומחשבה מאוחרת—וחוקרים כיצד צלם כולל יכולת רוחנית, חופש אינטלקטואלי וכבוד אנושי, עם השלכות לשוויון, ערכו של החיים, והנהגה אתית.
מקורות יהודיים מציגים את האכילה כמעשה חקוק בחובה דתית ובצו אלוהי. מגן עדן עתיק ועד דינו של חז״ל, הצריכה כרוכה בברכה, בהתאפקות ובהכרת טובה; האכילה מופיעה גם בחזונות נביאיים של גאולה עתידית ובשמירת הבריאות כעבודת אלוקים.
המקורות חוקרים את ביטול כעקרון הלכתי יסודי הממפה מעמדן של חומרות אסורות המעורבות בהיתרות, וכן את משמעותו הרוחנית בעבודת ה׳. המקורות ההלכתיים קובעים כללים כמותיים ואיכותיים לעת שפריט אסור מאבד את מעמדו בתערובת, בעוד שהמקורות החסידיים והמוסריים מעצבים מחדש את ביטול כתכונת אישיות של הביטול עצמי לפני ה׳.