Faith and Action at the Sea of Reeds

יְהוּדָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, קָפַץ

§ What was the incident where Judah sanctified God’s name in public? As it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: When the Jewish people stood at the Red Sea, the tribes were arguing with one other. This one was saying: I am going into the sea first, and that one was saying: I am going into the sea first. Then, in jumped

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֵין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לִסַּע בִּלְבָד, וְיִסָּעוּ, יַסִּיעוּ רַגְלֵיהֶם מִן הַיַּבָּשָׁה לַיָּם וְאַתָּה רוֹאֶה נִסִּים שֶׁאֶעֱשֶׂה לָהֶם.

ועתה דבר אל בני ישראל ויסעו, ויען משה לפני הקב"ה רבונו של עולם ואני מה אעשה, אמר לו טול המטה אשר נתתי לך ולך לים בשליחותי, ואמור לו אני שלוחו של יוצר בראשית גלה דרכיך לבני שיעברו בך. מיד הלך משה אל הים ואמר לו דברי הקב"ה, ויען הים למשה לא אעשה כדבריך לפי שאתה ילוד אשה, ולא זו בלבד אלא שאני גדול ממך שלשה ימים, שאני נבראתי ביום השלישי ואתה לא נבראת עד יום הששי... ואמר לו הקב"ה למשה, עבד מסרב לרבו מה עושין לו, א"ל משה מלקין אותו במטה, אמר לו הקב"ה אף אתה הרם את מטך ונטה ידך על הים ובקעהו... והיו יראין ישראל לבא בים עד שקפץ נחשון בן עמינדב וירד תחלה בים, ואחריו באו כל ישראל ביבשה והמים להם חומה...

מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְנָפַל לוֹ לְגַלֵּי הַיָּם. עָלָיו הוּא אוֹמֵר: (תהלים סט,ב) "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים! כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ." (תהלים סט,ג) "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה, וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם, וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי." (תהלים סט,טז) "אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם, וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה, וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ." בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה! יְדִידִי מְשֻׁקָּע בַּמַּיִם, וְהַיָּם סוֹגֵר, וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִתְפִלָּה! אָמַר לוֹ מֹשֶׁה:

שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁם בִּנְיָמִין צָעִיר רֹדֵם״, אַל תִּקְרֵי ״רֹדֵם״ אֶלָּא ״רָד יָם״.

ואמרו רז"ל כי שבט יהודה קדש השם ונכנס לים תחלה הוא שאמר במדרש (תהילים קי״ד:ב׳) בצאת ישראל ממצרים וגו', היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, מלמד ששבט יהודה קדש השי"ת תחלה וזהו שכתוב (שם) הים ראה וינוס, מה ראה נחשון בן עמינדב שקפץ תחלה לתוך הים, והיו שאר השבטים מתעצמים עמו ורוצים שיכנסו הם תחלה ושבט בנימין היה רוצה לירד לתוך הים תחלה שנאמר (תהילים ס״ח:כ״ח) שם בנימין צעיר רדם אל תקרי רודם אלא רד ים ואחיו בני יהודה היו מרגמין אותם באבנים שנאמר (שם) שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי כלומר היו מתעצמין עם שרי זבולון ועם שרי נפתלי, והנה יהודה גבר באחיו שקפץ נחשון לתוך הים תחלה לפיכך ישראל ממשלותיו של יהודה. ואמרו עוד במדרש כי לכך נקרא נשיא שבט יהודה נחשון על שם שירד תחלה לתוך נחשול של ים.

וְאָמַר אֵלָיו דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַגְבִּיר צַד הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְעַצְּמוּ בֶּאֱמוּנָה בְּכָל לִבָּם וְיִסְּעוּ אֶל הַיָּם קֹדֶם שֶׁיֵּחָלֵק עַל סְמַךְ הַבִּטָּחוֹן כִּי אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָהֶם נֵס, וּבְאֶמְצָעוּת זֶה תִּתְגַּבֵּר הָרַחֲמִים. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ, פֵּרוּשׁ בְּאֶמְצָעוּת מַעֲשֶׂה הַטּוֹב נַעֲשֶׂה לָהֶם הַנֵּס וּבָקַע הַיָּם, כִּי גָּדוֹל הַבִּטָּחוֹן וְהָאֱמוּנָה הַלָּז לְהַכְרִיעָם לְטוֹבָה. וְתִמְצָא שֶׁכֵּן הָיָה, וְצַדִּיק הָרִאשׁוֹן הוּא נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְנִכְנַס עַד גְּרוֹנוֹ וְלֹא נִבְקַע הַיָּם עַד שֶׁאָמַר ״כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ״ כְּמַאֲמָרָם ז״ל (סוטה לז,א).

נראה, דהנה נודע מה שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים קיד, ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, הבאתיו לעיל. כי נחשון בן עמינדב קפץ לתוך הים ובא עד צוארו בים ואמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. והנה לכאורה היה בזה שתי פנים. אחד, בא עד צוארו מחמת שכוונתו היה כיון שצוה השם יתברך לבני ישראל ויסעו לתוך הים מסר נפשו על קדוש ה' שגם אם יטבע בים מוכרח לקיים את מצות יתברך שמו ברוך הוא. והאופן השני, מחמת שבטח בחסדי השם יתברך ובנפלאותיו שיעשה עמנו נס ולא היה ספק כלל אצלו. והנה באופן השני הוא אמת שקפץ לתוך הים על שבטח בהשם יתברך שיעשה עמנו ניסים ונפלאות ולטובה אותות ובשעה שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך הים בטח שיעשה האל נפלאות וכשיאמרו ישראל שירה על הנס וכמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כו', מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא יעשה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים. ועל פי שכתב רש"י ז"ל בתהלים קפיטל י"ט מהולל אקרא ה' ומן אויבי אושע, שדוד המלך עליו השלום מרוב בטחונו בהקדוש ברוך הוא על כל צרה שבאה עליו היה אומר שירה קודם התשועה לפי שהיה בטוח בהשם יתברך שוודאי יושיע אותו והיה אומר שירה על התשועה קודם התשועה עיין שם. כן בכאן בים סוף שישראל מרוב בטחונם בהקדוש ברוך הוא שבוודאי יבקע להם הים כמאמר חכמינו ז"ל, וכפירוש רש"י בפסוק היתה יהודה לקדשו כו', שמרוב בטחונם ירד נחשון לתוך הים קודם הבקיעה. וכיון שהיה בטחונם גדול כל כך שבוודאי יעשה השם יתברך תשועה להם וכפירוש רש"י בפסוק מה תצעק אלי, כדאי האמונה שהאמינו בי כו'. הרי שהאמינו שבוודאי השם יתברך יעשה להם תשועה אם כן עלתה בלבם מיד לומר שירה קודם התשועה, כי מי שדבוק בה' ובטוח בו שבוודאי יושיע לו אומר השירה על התשועה קודם התשועה כמו דוד המלך עליו השלום כנ"ל: ועל פי זה יובן מה שנאמר אז ישיר, לשון עתיד על שעלתה בלבם לומר שירה קודם התשועה. וכמו שפירש רש"י שמשום שעלתה בלבם לומר שירה נאמר ישיר. ובזה מובן שכוונת הכתוב כך, ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל, פירוש אז בעת ישיר משה ובני ישראל, שקאי על קודם התשועה שמשום הכי נאמר ישיר, אז ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שגם קודם התשועה האמינו שבוודאי יעשה עמהם ניסים ונפלאות. וחידוש גדול השמיענו הכתוב שגם קודם התשועה האמינו בה' שבוודאי יושיע להם שלבם היה נכון בטוח בה'. וקאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ואז ישיר, וזהו לשון אז, כלומר באותו זמן שקפץ נחשון לתוך הים ובא עד צוארו קודם שנבקע הים עלה במחשבה של ישראל שיעשה להם נס וישירו שירה ולכן מובן תיבת הזאת שאיננו מובן, כלומר באותו זמן קודם שנבקע הים בטחו שיעשה האל נס ויבקע הים ואז בטחו שישירו שירה הזאת על הנס. ובזה יובן הכתוב נכון כסאך מאז, שאמר המדרש נכון כסאך מאז, מאז ישיר:

במ"ר אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז אמר ר"ב בשם ר' אבהו אעפ"י שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז משל למלך כו' מה בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב כך אמרו ישראל וגו' אלא כביכול עומד שנא' עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר, ונראה לפרש עפ"י מאמר כ"ק אאמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המ"ר פי' פתחה בחכמה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל, ואמר הוא ז"ל שכל הנסים שהיו עד הנה, כגון אברהם מכבשן האש הי' לצורך הצלתו וכדומה שלא הי' ניצול אם לא נעשה הנס, אבל בים הי' יכולים להנצל אף בלעדי הליכתם אל הים, ובתוס' שבאותו רוח שנכנסו יצאו ולא עברו לרוחב והנס נעשה רק בשביל שיהי' דביקות ישראל בהשי"ת בלי לבוש הטבע כי כל הנבראים דבקים בהשי"ת באמצעות ההשפעה מהשי"ת אליהם, ואם ההשפעה היא בדרך הטבע הרי הדביקות מלובשת בהטבע וכאשר היתה ההצלה דרך נס בלא לבוש הטבע היתה הדביקות בלי לבוש, והם בחכמתם הבינו שזה כוונת הנס ע"כ אמרו שירה להדבק בהשי"ת בלי נרתיק הטבע ודפח"ח: דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, הקשה לי בני היניק אהרן ישראל שיחי' למה נצרך הציווי לבנ"י הלוא הענן הי' הולך לפניהם, וכאשר הקב"ה העתיק את הענן לדרך פי החירות שם הי' הולכים ישראל ממילא, ונראה דהנה לכאורה קשה מה שפירש"י בפסוק ויעשו כן להגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך אנו מתקרבין אל רודפינו אין אנו צריכין אלא לברוח, ולא אמרו אלא אין לנו אלא דברי בן עמרם, ויש להבין הלוא הי' רואין עמוד ענן ועמוד אש שהוא נס יוצא מהיקש הטבע ולמה לא יאמינו ללכת אחר הענן, אבל נראה דהנה יציאת מצרים הי' בחסד גמור, וקריעת י"ס הי' צריך שיהי' ע"י זכותם, וע"כ מצינו שטען עוזה שר של מצרים דין יש לי עליהם, ולמה לא טען ביציאת מצרים, אלא יש לומר שזה הטעם דיציאת מצרים שהי' בחסד הש"י ולא בדין לא הי' יכול לבוא בטענת דין, אלא על הים שהי' נצרך שיהי' זכותם מסייע לזה בא בטענת דין, כי לההוצאה שהי' להוליכם אל הר סיני לא הי' נצרך ללכת להים כמו שכתבו המפורשים אבל באשר חפץ ה' להראותם קריעת י"ס להשריש היראה והאמונה בקרבם כדכתיב ויראו ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סיבב הש"י שילכו להים, אבל באשר לא הי' להם זכות עדיין לזה צוה הש"י וישובו ויחנו שיאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם ובזכות זה יהי' ראוי לקרי"ס, אבל אם הי' אומרים איך נקרב אל רודפינו שוב לא הי' אפשר להם לשוב ולחנות לפני פי החירות, אלא הי' הולכים ישר לסיני, ולפי"ז מאחר דכל ההולכה הי' תלוי' ברצונם שוב א"א לומר שהענן הי' הולך טרם שאמר להם משה ושקבלו עליהם, דאי לאו שקבלו עליהם הי' באמת הענן מעתיק עצמו לדרך הר סיני, ומיושב הכל בעזה"י:

ומעתה יובנו דברי המ"ר דיום הראשון מיצי"מ הי' כעין שבת בבחי' שני' והיא הראשית לשבעת הימים, ושביעי של פסח שהי' אז קי"ס יש לומר שהוי' כעין שבת בבחי' הראשונה שהי' אז כבר סופרין ספירה למ"ת כעין שאנו סופרין ספירת העומר לטהר את עצמם, והלכו אחר משה למדבר ולא אמרו אנא נצא וכו', וישובו ויחנו לפני פי החירות ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, והתפלות והצעקות שע"ז נאמר השמיעני את קולך, כי קולך ערב וא"כ כל זה הי' משלהם בעצמם ואח"כ באו בים עד חוטמן כמ"ש במדרש שע"ז נאמר כי באו מים עד נפש, הכל במסירת הנפש, א"כ הי' של עצמם, ומחמת מעשיהם בא היו"ט של שביעי של פסח, א"כ הוא כמו שבת בבחי' הראשונה:

אלו קרע לנו הים ולא העבירנו כו' בחרבה כו'. פשוט י"ל כי הי' צריך להיות טיט עכ"פ. אך י"ל כי כתיב ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה כי זה עיקר הפלא מה שבנ"י הלכו תוך הים ממש והי' להם ליבשה. כי אם הי' מסולק מבחי' ים אין זה פלא כל כך כי ביד הקב"ה לעשות מים יבשה. אבל לחיבת ישראל עשה השי"ת שגם שיהי' בחי' ים ממש. מ"מ יהי' לבנ"י יבשה. וזה שבנ"י יכולין להפוך גם הטבע להמשיך הקדושה בתוכה ממש ע"י עבודתם. וזה העבירנו בתוכו בחרבה:

וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. סֻכּוֹת הַיְינוּ בִּטָּחוֹן וְאֵיתָם הוּא תַּקּוּפוּת, "וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן כו'. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה". עַמּוּד עָנָן מוֹרֶה עַל יִרְאָה, וְעַמּוּד אֵשׁ מוֹרֶה עַל בִּטָּחוֹן, וְהִנֵּה נִמְצָא בְּלֵב הָאָדָם לִפְעָמִים בִּטָּחוֹן גָּדוֹל וּתַקּוּפוּת רַב וְזֶה נִקְרָא יוֹם וְאָז צָרִיךְ לְהַכְנִיס עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַיִּרְאָה, וְלִפְעָמִים יִמָּצֵא בָּאָדָם יִרְאָה יְתֵירָה וְזֶה נִקְרָא לַיְלָה וְאָז צָרִיךְ לִבְטוֹחַ וּלְחַזֵּק דַּעְתּוֹ בְּבִטָּחוֹן בְּהַש"י, וְזֶהוּ פֵּירוּשׁ בְּעַמּוּד עָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. וְזֶה בֵּאוּר הַמִּשְׁנָה בְּאָבוֹת [פ"ג מכ"א] אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה. כִּי חָכְמָה הוּא תַּקּוּפוּת, כִּי הַחָכְמָה תָּעֹז וּתְחַזֵּק אֶת לֵב הֶחָכָם, וְאַף עַל פִּי כֵן אִם אֵין לוֹ יִרְאָה מֵהַש"י וְלֹא יָבִין כִּי בְּרֶגַע קָטָן יוּכַל הַש"י לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ זֹאת הַחָכְמָה וְזֶה הַתַּקּוּפוּת, אָז אֵין חָכְמָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לִכְלוּם, כִּי יְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁהוּא תַּקִּיף נֶגֶד הַש"י וְאֵין לְךָ שְׁטוּת גָּדוֹל מִזֶּה. וְאִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, הַיְינוּ מִי שֶׁאֵין לוֹ בִּטָּחוֹן בְּהַש"י, רַק שֶׁהוּא תָּמִיד בְּיִרְאָה אַף שֶׁלֹּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֵין זֶה יִרְאָה אֲמִיתִּית רַק יִרְאָה דִּמְיוֹנִית כִּי מִי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת יְרֵא ה' לָזֶה יֵשׁ תַּקּוּפוּת בְּלִבּוֹ וּבִטָּחוֹן בְּהַש"י. וְזֶהוּ "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" וּפַעַם נֶאֱמַר "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", יָם מוֹרֶה עַל יִרְאָה וְהַיְינוּ תְּפִלָּה, וְיַבָּשָׁה מוֹרָה עַל תַּקּוּפוּת וּבִטָּחוֹן, וְעִיקַּר הַתַּקּוּפוּת הוּא הַתּוֹרָה שֶׁהוּא תְּקוּפָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּבָזֶה יֵדַע הָאָדָם שֶׁתְּפִלָּתוֹ מְקוּבֶּלֶת אִם יָבֹא מִן הַתְּפִלָּה לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְגַם יֵדַע שֶׁתּוֹרָתוֹ הוּא תּוֹרַת אֱמֶת אִם נִמְצָא בְּלִבּוֹ צְעָקָה וּתְפִלָּה עִם הַתּוֹרָה שֶׁהוּא עוֹסֵק כִּי צָרִיךְ לְהִתְחַבֵּר שְׁנֵיהֶם יַחַד. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. הָעִנְיָן בָּזֶה שֶׁכָּאן נִצְטַוּוּ לְהַחֲרִישׁ מִבְּלִי שׁוּם פְּעֻלָּה וְאַף בִּתְפִלָּה לֹא יִתְפַּלְּלוּ לְהַש"י, וּבְמִלְחֲמוֹת עֲמָלֵק נִמְצָא לְהֵפֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים" וְכוּ', וְנֶאֱמַר "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" וּמְתַרְגְּמִינַן וַהֲוָה יְדוֹהִי פְּרִישָׂן בִּצְלוֹ. אַךְ הָעִנְיָן בָּזֶה כִּי יֵשׁ חִלּוּק בֵּין עֲמָלֵק לִשְׁאָר אֻמּוֹת, כִּי שְׁאָר אֻמּוֹת אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם וְתוֹלִין כָּל הַשְׁפָּעוֹת טוֹבָה בְּכֹחוֹתָם לֵאמֹר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי", וְלָכֵן בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל נֶגֶד מִצְרַיִם נִצְטַוּוּ לְהַחֲרִישׁ, הַיְינוּ לְהַרְאוֹת שֶׁהַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם וּבָזֶה הָיוּ מְנַצְּחִים, כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נִמְצָא זֹאת הַמְּבִינוּת כִּי הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, וְגַם תְּפִלָּה שֶׁהָאָדָם מִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּלְתִּי רְצוֹן הַש"י וְלָכֵן נֶאֱמַר "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אֲבָל בַּעֲמָלֵק שֶׁהוּא נִקְרָא יִשְׂרָאֵל מוּמָר כִּדְאִיתָא בְּקִדּוּשִׁין [י"ח.] וְהוּא תּוֹלֶה כָּל מַעֲשָׂיו בְּהַש"י שֶׁאוֹמֵר כָּל הָרַע שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא בִּרְצוֹן הַש"י, כִּי בְּלֹא רְצוֹן הַש"ילֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, וְנֶגְדּוֹ הוּא הָעֵצָה לְהַרְאוֹת כִּי יִרְאַת שָׁמַיִם הוּא בִּידֵי הָאָדָם וְהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבוֹדָה וּתְפִלָּה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּגְּמָרָא (סנהדרין ס'.) עַל רַבְשָׁקֵה שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל מוּמָר מִפְּנֵי שֶׁאָמַר "הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָשִׂיתִי", וְתָלָה מַעֲשָׂיו הָרָעִים בְּהַש"י וְנֶגְדּוֹ הִיא הָעֵצָה לְהִתְפַּלֵּל.

“And they took their journey from Succot, and they encamped at Eitam, on the edge of the wilderness.” (Shemot, 13:20) “Succot” means trust (as living in a temporary dwelling requires trust), and, “Eitam” represents tekifut (“holy chutzpa,” going forward without stopping to assess the situation). sup>15Like the word Eitan, meaning strength. “And God went before them by day with a pillar of cloud … the pillar of cloud did not depart from them by day nor the pillar of fire by night.” The pillar of cloud teaches of the fear of God, and the pillar of fire teaches of trust. Sometimes we find man’s heart filled with great trust and great tekifut, called “day,” which requires him delve deeply into the fear God. At other times a man is in a pronounced state of fear, called “night,” which necessitates that he increase and strengthen his trust in God. This is the meaning of “with a pillar of cloud by day and a pillar of fire by night.” This is the explanation of the Mishna in Pirke Avot (Ch. 3, Mishna 17), “If there is no wisdom, then there is no fear, and if there is no fear, then there is no wisdom.” Wisdom is really tekifut, for wisdom fortifies and strengthens the heart of the wise. Yet still, if there is no fear of God, and he does not understand that in an instant God can take away this wisdom and tekifut, then his wisdom is worthless as he fancies that his tekifut can withstand even God. There is no greater nonsense. “If there is no wisdom then there is no fear,” refers to one who has no trust in God, yet he is constantly in a state of fear even without the inspiration from the Torah, then his fear is not authentic but rather imaginary, as one who truly fears God has tekifut in his heart and trust in God. This is as it says once, “and the children of Israel went on the dry land through the sea,” while another time it says, “through the sea on the dry land.” “Sea” teaches of fear, meaning prayer, and “dry land” teaches of tekifut and trust. The principal tekifut is the Torah, the tekifut of Israel. If one’s prayer leads him to study Torah he can know that his prayer is accepted. Likewise he will know that his Torah is the Torah of truth if it is accompanied by crying and praying in his heart. Thus he needs to join the two together as one. “God will fight for you, and you shall be silent.” (Shemot, 14:14) Concerning this they were commanded to hold their peace and refrain from action, not even praying to God. With the war against Amalek we find the opposite, where it is said, “and it was, when Moshe lifted his hands [they succeeded],” and it said, “and his hands were emunah, steady [faithful],” where the Aramaic translation reads, “his hands were spread out in prayer.” There is a difference between Amalek and other nations. Other nations say that not all is in the hands of Heaven, and ascribe all good influence to their own efforts, saying, “my strength and the power of my hands has gotten me this wealth.” Therefore in Israel’s war with Egypt they were commanded to hold their peace, meaning to show that all is in the hands of Heaven, and even the prayer that a man offers cannot be done independent of God’s will. Thus it is said, “and you will be silent.” The Gemara in Kedushin (18a) calls Amalek, “the apostate of Israel.” He ascribes all of his actions to God. He believes that all of his evil is God’s will, as he could not do anything but for the will of the Blessed One. The advice against this belief is to show how man has the power to choose the fear of Heaven, and for this he needs Divine service and prayer. On this the Gemara (Sanhedrin, 60a) mentions Ravshakei, an apostate of Israel (see 2 Kings, Ch. 18), who said, “have I come up to this place without God to destroy it!?” In this way he attributes his wickedness to God, and the advice against this is to pray.

ויש לומר שדוגמת שתי שבתות המדובר, הוא נמי ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף, דכמו שבת שהוא סילוק ההסתר והצמצום כן הי' ביצ"מ שהי' התגלות אלקות במצרים כמו שאמרו ז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, היינו שמחמת התגלות אלקות נדחה ונסתלק כח מצרים, אך אז לא הי' שינוי בחיצוניות העולמות כ"כ, וע"כ נקרא יום הראשון ש"פ שבת שהי' בו סילוק ההסתר עכ"פ מפנימית העולמות, וע"כ שרי קטרין ונפקו ישראל לחירות וכן נמי קי"ס נקרא שבת בשביל שנסתלק ההסתר והי' התגלות אלקות עצום מאד עד שראתה שפחה על הים וכו' ומחמת זה נדחה טבע הים ונעשה יבשה, והי' שינוי זה גם בחיצוניות העולמות והוא מעין שבת דלעתיד, ובמדרש מדמה זה לעת"ל אמר להם הקב"ה בעוה"ז אמרתם לפני פעם אחת זה אלי אבל לעת"ל אתם אומרים אותו דבר ב' כעמים שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו וגו': כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה ביצי"מ הוצרכו ישראל למצות שיתעסקו בהם פסח ומילה, ולקי"ס לא הוצרכו לשום מצוה, ולא עוד אלא שנאמר להם ואתם תחרישון לא תתערו מלה, וכבר הגדנו בזה בעזה"י בכמה אנפי, ונראה עוד לומר דהנה כתיב והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארמ"צ

דין מקיים מצוה שעל ידה יחלה או יבא לידי סכנת נפשות