Hoshana Rabbah: Origins and Observance

אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

וְהָיָ֗ה כׇּל־הַנּוֹתָר֙ מִכׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ וְ֠הָיָ֠ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃ וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהֹוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃

All who survive of all those nations that came up against Jerusalem shall make a pilgrimage year by year to bow low to the Supreme GOD of Hosts and to observe the Feast of Booths. Any of the earth’s communities that does not make the pilgrimage to Jerusalem to bow low to the Supreme GOD of Hosts shall receive no rain. However, if the community of Egypt does not make this pilgrimage, it shall not be visited by the same affliction with which GOD will strike the other nations that do not come up to observe the Feast of Booths.

מַתְנִי׳ מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא ״מוֹצָא״, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָא״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים: ״יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ!״ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ״. כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא חִבּוּט חֲרִיּוֹת. מִיַּד תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.

MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar. The mishna notes: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat; except for the fact that they would gather the branches from Shabbat eve and place them in basins of gold so that they would not dry. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: There was a unique custom on the seventh day. They would bring palm branches to the Temple and place them on the ground at the sides of the altar, and that seventh day of Sukkot was called: The day of the placing of palm branches. Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of the festival of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim as an expression of extreme joy.

״תֵּשְׁבוּ״ ״תֵּשְׁבוּ״ — לִגְזֵרָה שָׁוָה. נֶאֱמַר כָּאן ״תֵּשְׁבוּ״, וְנֶאֱמַר בְּמִלּוּאִים ״תֵּשְׁבוּ״. מָה לְהַלָּן — ״יָמִים״ וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת, אַף כָּאן — ״יָמִים״ וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת.

“You shall reside,” “you shall reside,” by means of a verbal analogy. It is stated here, with regard to sukka: “You shall reside in sukkot seven days” (Leviticus 23:42), and it is stated with regard to the inauguration of the Tabernacle: “And at the door of the Tent of Meeting you shall reside day and night seven days” (Leviticus 8:35). Just as there, with regard to the inauguration, the meaning is days and even nights, so too here, with regard to sukka, the meaning is days and even nights.

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, דִּכְתִיב: ״כַּפּוֹת״, שְׁנַיִם: אַחַת לַלּוּלָב וְאַחַת לְמִזְבֵּחַ. וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״כַּפַּת״ כְּתִיב. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּתָמָר: מָה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

§ The mishna continues: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat. And according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, on the seventh day of the Festival they would bring palm branches to the Temple. Rav Huna said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? It is as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm” (Leviticus 23:40). Branches in the plural indicates that two branches must be taken, one for the lulav and one for placement around the altar. And the Rabbis say: Although the word is vocalized in the plural, based on tradition it is written kappot, without the letter vav. Therefore, it is interpreted as if it were written kappat, indicating that only one palm branch need be taken. Rabbi Levi says: The rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is not based on a verse. Rather, it is a custom that developed to express praise for the Jewish people, likening them to a date palm. Just as the date palm has only one heart, as branches do not grow from its trunk but rather the trunk rises and branches emerge only at the top, so too, the Jewish people have only one heart directed toward their Father in Heaven.

״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם. ״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״.

§ The verse states: “And the Lord passed by before him, and proclaimed” (Exodus 34:6). Rabbi Yoḥanan said: Were it not explicitly written in the verse, it would be impossible to say this, as it would be insulting to God’s honor. The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, wrapped Himself in a prayer shawl like a prayer leader and showed Moses the structure of the order of the prayer. He said to him: Whenever the Jewish people sin, let them act before Me in accordance with this order. Let the prayer leader wrap himself in a prayer shawl and publicly recite the thirteen attributes of mercy, and I will forgive them. The verse continues: “The Lord, the Lord,” and it should be understood as follows: I am He before a person sins, and I am He after a person sins and performs repentance, as God does not recall for him his first sins, since He is always “God, merciful and gracious” (Exodus 34:6). Rav Yehuda said: A covenant was made with the thirteen attributes that they will not return empty-handed, meaning that if one mentions them, he will certainly be answered, as it is stated in this regard: “Behold, I make a covenant” (Exodus 34:10).

וַעֲרָבָה זוֹ הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה אֵין נוֹטְלִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה. לוֹקֵחַ בַּד אֶחָד אוֹ בַּדִּין הַרְבֵּה חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּלֹא בְּרָכָה שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא: בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּלוּלְבֵיהֶן בִּידֵיהֶן פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִין (תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.

ביום חמישי של חול המועד שהוא הושענא רבה נוהגין שמרבין מזמורים כמו בי"ט ואומר קדושה רבה במוסף ומרבים קצת בנרות כמו בי"ה לפי שבחג נדונין על המים והכל הולך אחר החתום וכל חיי אדם תלויין במים ויש נוהגין להתיר בו אגדו של לולבו סמך לדבר דכתיב כפת חסר ו' פי' ו' ימים יהיה כפות ולא יותר ומקיפין ז"פ ומרבים תחנונים על המים ונוטלין ערבה זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה ופליגי בה רבי יוחנן אמר יסוד נביאים הוא פי' נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי יסדום ולכך מברכין עליה ור' יהושע אומר מנהג נביאים היא פירוש מנהג בעלמא שנהגו כך ואין מברכין עליה ופסק רי"ף שאין לברך עליה דאסיקנא איבו הוה קאי קמיה דר"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן ובעל העיטור כתב הא דלא בריך ר"א משום דיחיד הוא ויחיד אינו קובע ברכה לעצמו אבל צבור ודאי מברכין ורב שמואל בן חפני פסק כר' יוחנן שמברכין וא"א הרא"ש ז"ל כתב ונהגו כרי"ף כתב גאון שיעור החבוט ב"פ בתפלת מוסף של יום ז' לפי שבתפלת התמיד אנו נוטלין הלולב ובתפלת המוסף של יום ההוא אנו נוטלין הערבה בפני עצמה ורש"י פי' חבוט (ונוהגים לכבות הנרות עם ההושענות לשמחה) לשון ניענוע והרמב"ם ז"ל כתב חובט בה על הקרקע או על הכלי ב"פ או ג' וכ"כ הרי"ץ גיאת וערבה זו צריכה שיעור וכמה שיעורה רב נחמן אמר ג' בדי עלין לחין ורב ששת אומר אפי' עלה אחת בבד אחד והלכתא כרב ששת אלא שכתב רב האי שמכוער הדבר עלה אחת בבד אחד ואינה ניטלת אלא בפני עצמו פי' שלא יאגד ד"א עמה אבל יש לו בידו ד"א אין לחוש ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפי' אם הגביה אותה ב"פ אחת לשם לולב ואחת לשם ערבה ורב נחמן אומר אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אם הגביה אותה ב"פ ופסק הרמב"ם ז"ל דאין אדם יוצא בה ואבי העזרי פסק שיוצא בה ולזה הסכים א"א ז"ל:

וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות נקרא יום הושענא רבה, וליל שביעי נקרא ליל החותם, לפי שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החיתום. ויש אומרים שהוא גם כן חותם חיי בני אדם ורמזו הרמב"ן בפסוק "סר צלם מעליהם". ומרבין בסעודתו כמו ביום טוב, ומוסיפין בו מזמורים ונרות, ונוטלים בו ערבה חדשה זכר למקדש. ופליגי בה בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ד א') רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר ערבה מנהג נביאים... ואסיקנא אמר איבו... חביט וחביט ולא בירך, קסבר מנהג נביאים הוא ועל כן אין מברכין עליה. ואסיקנא דרב ששת דאמר שיעורא אפילו עלה אחד בבד אחד, ושאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אלא בערבה חדשה בפני עצמה. ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים, והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו...

ועליו הזכיר משה רבינו עליו השלום (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך, וכדי להורות שלטנותו יתברך על הגלגל השביעי הוא ערבות לכך קבעו לנו רבותינו חכמי האמת ז"ל מצות ערבה ביום שביעי, ונתחייב כל אחד ואחד מישראל ליטול בידו ערבה ביום זה מלבד הערבה שבלולב שהיא רומזת אל הענין הזה בעצמו, לולב במיניו ארבעה הם ופרטם שבעה, לולב אחד אתרוג אחד, שלשה הדסים ושתי ערבות ויום שביעי של ערבה זה הוא יום כ"א לתשרי כמספר שם יה"ו שבו נחתם העולם לשש קצוות והוא יום כ"ו לבריאת עולם שנברא בכ"ה באלול ונקרא היום הזה יום החותם הגדול כנגד השם הגדול שבו נברא העולם ולכך נקרא הושענא רבה וידוע כי היום הזה הוא תכלית החג ותכלית ההקפה גם תשלום ע' פרים כנגד ע' אומות עכו"ם שהיו מתמעטים והולכים והנה ההקפה לרמוז להם כליה והכרתה מן העולם רמז לדבר יריחו שבכל יום ויום היו מקיפין את העיר פעם אחת דכתיב (יהושע ז) ויהי ביום השביעי ויסובו את העיר שבע פעמים ותפול החומה תחתיה ובזמן שהיה ביהמ"ק קיים היו מקיפין המזבח בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים. וצריך אדם שיתבונן בגודל כח היום הזה שהוא יום כ"א ויום כ"ו ויום תשלום ע' פרים כנגד שרי האומות, כי כל כחות עתידין שישובו לסבתם הראשונה והוא ג"כ יום החותם הגדול העליון מלבד החתימה הראשונה של יום הכפורים כי כל הדברים האלה יש ויש עקרים גדולים ושרשים עצומים לא יכילם לב חושב ולא יעלו בידו מצד עיונו אלא אם כן קבלם מפה אל פה והיה בידו מסורת החכמה

וּכְדֵין חֶדְוָותָא הֲוָה בְּכֹלָּא, דְּהָא אִתְקַבָּל בְּרַעֲוָוא, כְּמָה דִּכְתִּיב, וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ' אֶל כָּל הָעָם. וְאִי לָא הֲוָה עִרְבּוּבְיָא דִּבְנֵי אַהֲרֹן, מִן יוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, לָא אִשְׁתְּכַח רַעֲוָא הָכִי לְעֵילָּא וְתַתָּא.

סדר יום הושענא רבה. ובו יא סעיפים: ביום שביעי שהוא הושענא רבה נוהגים להרבות במזמורים כמו ביום טוב: הגה ואין אומרים נשמת ואומרים מזמור לתודה ואומרים אין כמוך שמע ישראל וכו' כמו בי"ט ואומרים קדיש של אחר תפלת מוסף בניגון יום טוב ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבית הכנסת ויש לומר פזמון זכור ברית כשיש מילה בהושענא רבה ואומרים אותו קודם אנא אזון חין כו': כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הו"ר מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל: ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכפורים: הגה והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר כמו בעיו"כ [מנהגים] ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום כפור לפי שבחג נידונים על המים ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב ומקיפים שבעה פעמים ומרבים תחנונים על המים: ונוטלים ערבה ביום זה מלבד ערבה שבלולב ואין מברכין עליה: הגה ונהגו ששמש בהכ"נ מביא ערבה למכור כמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש היה קיים [ר"ן פ' לולב וערבה]: יש מי שאומר שאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה ולא נהגו כן אלא להקיף בו גם בערבה:

The Order of Prayer on Hoshana Rabbah, 11 Seifim: On the seventh day, Hoshana Rabbah, it is customary to sing lots of psalms, like on Yom Tov. Rem"a: We do not say "Nishmat, " we do say "Mizmor l'Todah," we say "Ein Kamocha" and "Shma Yisrael" [in the Torah service] like on Yom Tov. We sing the kaddish after Mussaf in the Yom Tov tune. One normally does not do weekday labor until after leaving the synagogue. We say the song "Zchor Brit" when there is a circumcision on Hoshana Rabba, and we say it before "Ana hazon hin...." The early rabbis z"l wrote that the shadow of the moon on Hoshana Rabba evening holds a sign for what will happen to a person and their family in that year. There is one who writes not to be concerned with this so as not to upset one's fortune and also because many do not understand this matter fully. It is better to be pious and not to investigate the future. This is how it seems to me. We have lots of candles, similar to Yom Kippur. Those who are careful have the practice of immersing themselves before dawn, just like on the day before Yom Kippur (Minhagim). There are some who wear a kittel like on Yom Kippur. This is because on the holiday [of Sukkot], the matter of water is decided. It is customary to unbind the lulav. We circle seven times and say many prayers about water. We take a willow branch on this day, besides the willow in the lulav, and we do not bless on it. Rema: Some have the custom wherein the shamash of the synagogue brings willow to sell just like the custom in the Temple when it existed (Ra"n ch. "Lulav v'Arava"). There is one who says that even on this day, we circle with the lulav and not the willow. This is not our practice. Rather, we circle also with the willow.

בזמן המקדש היו מקיפין את המזבח בכל יום מז' ימי החג במורביות של ערבה ולכן גם אנחנו נוהגין לעשות זכר למקדש ומוציאין ס"ת ומעלין אותה על המגדל ומקיפין את המגדל בכל יום פעם אחת ואומרים הושענות כפי שנדפס בסידורים וביום ז' שהוא הושענא רבה היו מסבבין המזבח ז"פ ולכן גם אנחנו מקיפין ז"פ ונוהגין שאין מקיפין רק מי שיש לו לולב ומ"מ אם אין לולב בכל העיר ביום ז' יקיפו בערבה. ומי שהוא אבל י"א דאינו מקיף והמקיף לא הפסיד ושכר מצוה בידו (תר"ס):

(ב) כמו ביו"ט - לפי שבחג נידונין על המים והוא גמר החתימה ואומרים למנצח מזמור השמים מספרים ושארי מזמורים וקדושת מוסף נעריצך כמו ביו"ט: (י) ומקיפים ז' פעמים - כמו במקדש שהיו מקיפין המזבח בזה היום ז"פ: (יא) ונוטלים ערבה ביום זה - זכר למקדש שנטילת ערבה היה שם הלכה למשה מסיני וכן היתה מצותה בכל יום משבעת הימים היו מביאין ערבות וזוקפין אותן הכהנים על צדדי המזבח ואח"כ באין העם ונוטלין אותן משם ומנענעין אותן. ולהכי לא תקנו לנוטלה כל ז' כמו בלולב דלולב אית ליה עיקר מן התורה דיום ראשון הוא מן התורה אף בגבולין עבדינן ליה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין די שנעבוד לה זכר למקדש יום אחד [גמרא] וקבעו יום ז' לערבה יותר מיום אחר כיון שבמקדש היה ג"כ יותר קדושה ביום זה שהרי היו מקיפין ז"פ ביום זה:

ונוהגין להקיף ביום זה אפילו מי שאין לו לולב, אלא בערבה לבדה. ומי שיש לו לולב נוטל שניהם בידו ומקיף, לצאת ידי כולי עלמא, כיון דאיכא פלוגתא בגמרא במה היתה ההקפה, אם בלולב אם בערבה, ואנו נוהגין ככולי עלמא. ואחר שהקיפו עמה וגמרו ההושענות, נוהגין לחבוט אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. וכל המנהגים הללו שעושין בחג הם משום שמחה, דכתיב: "ושמחת בחגיך", כמו שעשו בו שמחת בית השואבה כמוזכר בגמרא, לומר שלא נהיה כפויי טובה ונשבח ונשמח לפניו יתברך על ריבוי שפעת הטובה שהשפיע לנו, שבירך את השנה שעברה בתבואת הארץ ובפירות הארץ ובפירות האילן. וכן נתפלל לפניו שיהיה כן לשנה הבאה או יותר טוב ממנו.

ביום זה נתוספת מצוה אחת, והיא מצות ערבה. והיינו עיקר מצותה היתה במקדש, דהלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת, חוץ מערבה שבלולב. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד. כיצד היתה מצותה? בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה, והם ענפים גדולים של אחת עשרה אמה, שהיו בנמצא במקום הסמוך לירושלים. וזוקפין אותן בצדדי המזבח, שהיה גבוה עשר אמות, וראשיהן כפופין על גבי המזבח אמה. ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה – היו תוקעין ומריעין ותוקעין, והיינו: תקיעה, תרועה, תקיעה. אך כשחל שבת בתוך ימי החג – אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת. דאף על גב דעתה אינו חל הושענא רבה בשבת, אמנם בזמן המקדש שהיו מקדשין על פי הראייה – היה יכול להיות כן. דאז היו זוקפין אותה בשבת, לפרסמה שהיא מצוה, וכיון שאינה כתובה בתורה – לכן צריכה פירסום. והיו מביאין מערב שבת למקדש, ונותנין אותם בגיגית של זהב המלא מים, כדי שלא יכמושו. ובשבת היו זוקפין אותן בצידי המזבח, ובאין העם ונוטלין אותן כדרך שעושין בכל יום. וזהו סדר ערבה שבמקדש. ובזמן הזה הנהיגו הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, ואנשי כנסת הגדולה, שהם היו מתקני תקנות בישראל (רש"י מד א), דכיון שאינה מפורש בתורה – לכן לא קבעוה בכל יום כלולב, אלא ביום השביעי בלבד נוטלין אותה, זכר למקדש. כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש. ובלא ברכה, כיון שאין בזה מעשה גמורה. ונכון לחבטה חמש חביטות, ויש בזה טעם.

להו"ר שהוא יום ערבה ותקנו בו רוב בקשות בהושענות. דכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ובמד' אדם בזכות בהמה. ד"א שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. והכל ענין א'. שעיקר הוא הביטול שמתבטלין אל הקב"ה כמ"ש בהמות הייתי עמך. ובנ"י יש להם זה הביטול ולא האומות כמ"ש המעט אתם ממעטין עצמיכם. וז"ש דלותי ולי יהושיע דרשו חז"ל לי נאה להושיע. כי יש להם בחי' דלות. כמ"ש בכל מקום שנא' מך עני ואביון דל אינו אלא ישראל שהם דלים ורשים בעיניהם. וזה עצמו פי' בזכות בהמה. אכן עיקר הפי' שצריכין לזכות ולטהר ולתקן גם חלק הבהמיות. כי באדם יש ג"כ נפש הבהמיות. שהוא חלק הגוף. ותיקון הגוף ע"י הביטול כנ"ל. ולכן איש ישראל אפילו יגבי' אותו המקום עד לשמים צריך לזכור שיש בו ג"כ חלק בהמה. ואז נמשך גם חלק בהמיות אחר הנשמה ונתקן הכל. וזהו אדם ובהמה תושיע ה'. וזה עצמו אגודת הד' מינים שדרשו חז"ל שהם נגד בני תורה ומצות ושפלים. ובאמת תערובות זה נמצא גם בכל פרט כמ"ש. ועיקר הישועה בזכות ערבה שהוא השפלות ודלות. ומבקשין על המים בזה הזכות כמ"ש יזל מים מדליו דרשו חז"ל על עניים שמהם תצא תורה כי אין מים יורדין רק למקום נמוך. ואפילו בלעם הרשע קינא לבנ"י במדת הדלות שיש בהם שהוא כלי לקבל מי התורה. ולכן נקראו ערבי נחל קח על מים רבים כמ"ש יזל מים כו' וזרעו במים רבים:

כבר כתבנו שנקרא הושענא רבה שיכולין להוושע בו אפילו השפלים ודורות השפלים שהם בחי' ערבה לא טעם ולא ריח. ויש להבין א"כ מה כחם. אך כ' דלותי ולי יהושיע פי' ע"י שיודעים שהם דלים וצריכין להושע ולהם הישועה. וכ"כ חז"ל אעפ"י שאני דלה לי נאה להושיע הוא מטעם הנ"ל.

הרי יוצא שהדין על המים כולל בתוכו דין על כל חיי האדם, הגשמיים והרוחניים. וזהו שאמרו חכמים ששלושה מועדים ישנם לדין, הראשון בראש השנה, השני ביום הכיפורים, והשלישי בהושענא רבה (זוהר ח"ב קמב, א). בלשון אחרת אמרו, שאף שגזר הדין נחתם ביום הכיפורים, ההוראה להוצאת הדין אל הפועל ניתנת בהושענא רבה. וכיוון שהפתקאות עוד לא נכתבו והשליחים עוד לא יצאו, עדיין אפשר להיטיב את גזר הדין.

יום השביעי של חג הסוכות נקרא יום "הושענא רבה", והוא יום אחרון מנ"א יום שנתנו לישראל לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, ולכן נוהגים להרבות בו בסליחות ותחנונים בלימוד תורה ובתפלה. וילמד בשמחה ובהתלהבות, כי בהושענא רבא נמסרים הפתקים. ואף על פי שנמסרו יש אפשרות עוד להציל גם ביום שמיני עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבא, ויהא לבו חרד בתשובה כל היום. [וכתב בשער הכוונות (דף קב ע"ג), בשלשה זמנים אלו נידונים בני אדם, בר"ה, וביוהכ"פ, ובליל הושענא רבה. ובאותו לילה נחתמים לחיים טובים בחותם השלישי, הוא החותם החיצון, שנעשה מהארת החותם הפנימי של יסוד. ע"כ. וע"ע בחזו"ע סוכות עמוד תלו] .

יום אחרון של חג הסוכות הוא הושענא רבה, "שבו נמסרים הפתקים ליד הרצים בשליחות", דהיינו סוף גמר הדין. והיינו לאחר שנשתמשו ישראל בסוכה ובלולב כדבעי, מכניסים את כל התשובה כולה, עם תוספת גדרי השמירה שקנו אל כל השנה, ונתברר המצב שהוא עצם סוף גמר הדין.

נטילת לולב / מנהג ההקפות במקדש בכל ימי הסוכות היו הכהנים מקיפים את המזבח פעם אחת, וביום השביעי היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. והיו אומרים בעת ההקפות: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא", ולדעת רבי יהודה: "אני והו הושיעה נא" (סוכה מה, א). יש אומרים שהיו נוטלים לולב בעת ההקפות, ויש אומרים ערבות (סוכה מג, ב). אמרו חכמים שמנהג ההקפות נתקן כזכר להקפות שציווה ה' את ישראל לערוך סביב העיר יריחו בימי יהושע בן נון. וזאת כדי שיוכלו לכבוש אותה ואת כל הארץ (ירושלמי סוכה פ"ד ה"ג). וכך הקיפו: הכהנים נשאו את ארון ה', ושבעה כהנים תוקעי שופרות הלכו לפני הארון, ולפניהם הלך חיל החלוץ, ואחרי הארון הלכו שאר אנשי החיל. במשך ששה ימים הקיפו את יריחו בכל יום פעם אחת, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, ובסיום ההקפה השביעית תקעו הכהנים תקיעה גדולה, וכל העם הריע, ונעשה נס וחומת יריחו נבלעה תחתיה וכבשו ישראל את יריחו (יהושע ו).

9. Hakafot (Circling the Altar) in Temple Times On each day of Sukkot, the kohanim in the Temple would circle the altar once; on the seventh day they circled it seven times. During these hakafot (circuits) they called out: “Lord, please, save us. Lord, please, grant us success” (“Ana Hashem hoshi’a na. Ana Hashem hatzliḥa na”). According to R. Yehuda, they called out: “Ani Va-hu, hoshi’a na” (Sukka 45a). Some maintain that they carried the lulav with them during the hakafot, while others maintain that they carried the aravot (Sukka 43b).8There is a debate in Sukka 43b (and the Rishonim explaining it) as to what the kohanim held during the hakafot in the Temple. According to Rashi, they held aravot; Tosafot agrees and adds that when the hakafot were finished, the aravot were left standing by the side of the altar. In contrast, Rambam (MT Laws of Shofar, Sukka, and Lulav 7:22-23) and Ran maintain that the hakafot were done while holding the lulav. Rambam adds that the aravot were left standing alongside the altar rather than used during hakafot. Our custom follows that of Rambam: We do the hakafot while carrying the lulav. On Hoshana Rabba, after the completion of the hakafot, we put down the lulav and pick up aravot. (However, according to SA 664:3, on Hoshana Rabba the hakafot are done with aravot.) The Sages tell us that the Temple hakafot were instituted in commemoration of God’s command to Israel to circle Yeriḥo (Jericho) at the time of Yehoshua bin Nun, enabling them to conquer it and the rest of the land (y. Sukka 4:3). The circuits at Yeriḥo were done as follows: The procession was led by soldiers and kohanim. A vanguard walked at the very front, followed by seven kohanim blowing the shofar. Then came the Ark, carried by other kohanim. The rest of the soldiers walked behind the Ark. They circled Jericho once a day for six days; on the seventh day, they made seven circuits. With the conclusion of the final circuit, the kohanim blew a teki’a gedola, the entire nation shouted, and miraculously the walls of Jericho sank into the ground, allowing Israel to conquer the city (Yehoshua ch. 6).

כהמשך לכך הנהיגו הנביאים שלא רק במקדש ייטלו ערבות, אלא בכל מקום ייטלו ישראל ערבות, ועוד הנהיגו לחבוט בהן. לאחר שנחרב בית המקדש המשיכו ישראל במנהג הנביאים ליטול ערבות ביום השביעי זכר למקדש. ואף שבבית המקדש היו נוטלים ערבה בכל ימי הסוכות, לאחר החורבן נהגו ליטול ערבות רק יום אחד. ובחרו ביום השביעי, לפי שבו עיקר מצוות הערבה, ובמקדש הקיפו ביום זה את המזבח שבע פעמים. ובעלי הסוד פירשו שיש קשר פנימי בין היום השביעי למצוות הערבה.

ביומא שביעאה דחג וכו': ביום השביעי של החג, דהיינו בהושענא רבא, הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא. וערבי נחל תלוים בהם, בגבורות אלה. וצריכים לעורר הגבורות למים, ולהקיף ז' פעמים, כנגד חג"ת נהי"מ, את המזבח, שהוא כנגד המלכות, כדי להרוות את המזבח במים של יצחק, דהיינו בהארת החכמה שמקו שמאל הנקרא יצחק. כדי שהמים ימלאו את בארו של יצחק, דהיינו המלכות, שבשעה שמקבלת משמאל, נקראת כך. וכשהיא מתמלאת מתברך כל העולם במים.

ת"ח הני שבע וכו': בוא וראה אלו שבעה קולות, שהם חג"ת נהי"מ, תלוים בדבורי הפה בכל ימות השנה, ועתה, בז' ימי סוכות, אינם תלוים אלא במעשה, ואנו צריכים למעשה, ולא לדבור, משום שבזמן הזה, דז' ימי הסוכות, מברך לכל השנה. פירוש. כי מצוות התלויות בדבור ממשיכות פנימיות, שהוא סוד חסדים, אבל אינן ממשיכות הארת חכמה מקו שמאל, להיותה חיצוניות. ומצוות התלויות במעשה ממשיכות חיצוניות, דהיינו הארת חכמה מקו שמאל. שהוא מוחין דו"ק וחיצוניות. ובז' ימי סוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות, שה"ס המשכת החכמה משמאל, וע"כ אנו צריכים למצוות מעשיות המסוגלות לעורר זאת. וז"ש, והשתא לא תליין אלא בעובדא, ואנן עובדא קא בעינן, כדי להמשיך תקון החיצוניות שה"ס הארת החכמה שמשמאל, ולא מלה, כי הדבור ממשיך רק פנימיות, שה"ס חסדים, שאת זה אנו ממשיכין בכל ימות השנה, וז"ש, הני שבע קלין תליין במלה דפומא בשאר יומי שתא ואינם צריכים למעשה. והוא מטעם, בגין דבזמנא דא, דז' ימי סוכות, מברך לכל שתא, כי אחר שהמשכנו הארת החכמה שבשמאל בז' ימי הסוכות, לחג"ת נהי"מ, מספיק זה לכל ימות השנה, באפן, שהחסדים שאנו ממשיכים ע"י מצות התלויות בדבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת החכמה מז' ימי הסוכות, והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה, לענין הזה, אלא לשאר דברים, כמ"ש במקומו.