Joy as Essential to Divine Service

עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃

worship GOD in gladness; come into the divine presence with shouts of joy.

כִּֽי־בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּוּבָל֑וּן הֶהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכׇל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְחֲאוּ־כָֽף׃

לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

וּמַאי ״דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה״? כְּתִיב: ״טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק״, וּכְתִיב ״לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל״! כְּתִיב ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״, וּכְתִיב ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה! לָא קַשְׁיָא ״טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק״: טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְ״לִשְׁחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל״ — זֶה שְׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא. ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

And to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the meaning of: Its statements that contradict each other? It is written: “Vexation is better than laughter” (Ecclesiastes 7:3), and it is written: “I said of laughter: It is praiseworthy” (Ecclesiastes 2:2), which is understood to mean that laughter is commendable. Likewise in one verse it is written: “So I commended mirth” (Ecclesiastes 8:15), and in another verse it is written: “And of mirth: What does it accomplish?” (Ecclesiastes 2:2). The Gemara answers: This is not difficult, as the contradiction can be resolved. Vexation is better than laughter means: The vexation of the Holy One, Blessed be He, toward the righteous in this world is preferable to the laughter which the Holy One, Blessed be He, laughs with the wicked in this world by showering them with goodness. I said of laughter: It is praiseworthy, that is the laughter which the Holy One, Blessed be He, laughs with the righteous in the World-to-Come. Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.

כתיב עבדו את ה' ביראה, וכתיב עבדו את ה' בשמחה,(תהלים קי"ב), אמרו חכמים שתהא עומד ומתפלל ולבך שמח שאתה מתפלל ועובד להקב"ה, ועוד אמרו במקום גילה אתה צריך לרעוד.

רַב מַתְנָה אָמַר מֵהָכָא: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב״, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הֱוֵי אוֹמֵר: זֹה שִׁירָה. וְאֵימָא דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״! ״מְשַׂמְּחֵי לֵב״ אִיקְּרִי, ״טוֹב״ לָא אִיקְּרִי.

תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּיב אָדָם לְשַׂמֵּחַ בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״. בַּמֶּה מְשַׂמְּחָם — בְּיַיִן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן. אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם — בְּיַיִן. וְנָשִׁים בְּמַאי? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל — בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — בְּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן מְגוֹהָצִין. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ״.

The Sages taught: A man is obligated to gladden his children and the members of his household on a Festival, as it is stated: “And you shall rejoice on your Festival, you, and your son, and your daughter, and your manservant, and your maidservant, and the Levite, and the stranger, and the fatherless, and the widow that are within your gates” (Deuteronomy 16:14). With what should one make them rejoice? With wine. Rabbi Yehuda says: One should enable each member of his household to rejoice with an item that pleases them, men with what is fit for them and women with what is fit for them. Rabbi Yehuda elaborates: Men with what is fit for them, i.e., with wine. And as for the women, with what should one cause them to rejoice? Rav Yosef teaches: One should delight them with new clothes, in Babylonia with colored clothes and in Eretz Yisrael with the pressed linen clothes that are manufactured there. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira says: When the Temple is standing, rejoicing is only through the eating of sacrificial meat, as it is stated: “And you shall sacrifice peace-offerings and you shall eat there and you shall rejoice before the Lord your God” (Deuteronomy 27:7). And now that the Temple is not standing and one cannot eat sacrificial meat, he can fulfill the mitzva of rejoicing on a Festival only by drinking wine, as it is stated: “And wine that gladdens the heart of man” (Psalms 104:15).

הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן. עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".

דָּבָר יָדוּעַ וּבָרוּר שֶׁאֵין אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְשֶׁרֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם עַד שֶׁיִּשְׁגֶּה בָּהּ תָּמִיד כָּרָאוּי וְיַעֲזֹב כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם חוּץ מִמֶּנָּה. כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה וְאָמַר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ.

הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות, וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות לאריסטו, כי הנדיב כשיעשה פעל הנדיבות והוא שמח בפעל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצבון יקרא פחיתות. וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשית הצדקה בשמחה, אמר נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך, תלה הברכה בולא ירע לבבך ולא בנתון תתן לו. ויתבאר זה באור יותר שלם על זה הדרך, אין ספק כי הפעל היותר נכבד והיותר מעולה ראוי שיקובל עליו שכר מהשם על עשייתו והעונש על הפכו לפי הדרך התוריי, ואין בעולם פעל יותר נכבד ויותר מעולה שראוי שיקובל עליו שכר כפי האמת בעצמו וכפי הסכמת כל האנשים אלא עבודת השם יתברך, ונמצא הכתוב מיעד העונש הגדול על מי שאינו עובד השם יתברך בשמחה אמר משה במשנה תורה תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך וגו׳, תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה לא על שלא עבד במוחלט.

עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק ב) וכתיב (תהלים ב יא) עבדו את ה' ביראה הא כיצד אם אדם שמח מאד יזכור לו יום המיתה זהו ביראה ואם הוא עצב ישמח לבו בדברי תורה דכתיב (תהלים יט ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב:

...ורצה להודיענו בזה, שחייב אדם להיות שמח במצוות כשיעשה אותן או כשיראה אחרים עושים, וידוע שהשמחה במעשה המצוה היא מצוה בפני עצמה, והיא גם כן נקראת עבודה, כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה (דברים כ"ח)... באר שהשמחה שלמות העבודה, ולכן היה השיר במקדש, שמביא האדם לשמחה, ולכן כתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה זה השיר...

וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

וירא פניו בתרועה - כמו בשמחה.

הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה, וְהוּא עִקָּר גָּדוֹל בַּעֲבוֹדָה, וְהוּא מָה שֶׁדָּוִד מַזְהִיר, וְאוֹמֵר (תהלים ק'): עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בּוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. וְאוֹמֵר (שם ס"ח): וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שבת ל'): אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (מדרש ש"ט): א"ר כְּשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בוֹ. כִּי זֹאת הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל אָדָם עָלֵז, עַל שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבֹד לִפְנֵי אָדוֹן יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָתוֹ וּבְמִצְוֹתָיו שֶׁהֵם הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי וְהַיְּקָר הַנִּצְחִי, וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה (שיר השירים א':ד'): מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, כִּי כָּל מַה שֶׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּׂמְחָה, וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ. וְאוֹמֵר (תהילים קמ"ט:ב'): יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם. וּמָצִינוּ שֶׁנִּתְרַעֵם הקב"ה עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁחִסְּרוּ תְּנַאי זֶה בַּעֲבוֹדָתָם, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ח:מ"ז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.

JOY: The second [branch of love of G-d] is joy, it is a great, essential principal in serving G-d. This is what David exhorted us saying: "Serve G-d with joy, come before Him with song" (Tehilim 100:2), and "the righteous will rejoice, they will exult before God and delight with joy" (Tehilim 68:4). And our sages said: "the Divine presence rests on a person only through his rejoicing in a mitzva" (Shabbat 30b). On the aforementioned verse: "Serve G-d with joy", our sages said in a Midrash (Shocher Tov, Tehilim 100): "Rabbi Abahu says: 'when you stand to pray, your heart should rejoice, for you are praying to the Almighty of whom there is none like Him'". For this is the true joy, namely, that a person's heart delight that he merits to serve before the blessed Master, of whom there is none like Him, and to toil in His Torah and His mitzvot which are the true perfection and the eternal worth. And Shlomo said in a parable on wisdom: "Draw me, we will run after You. The King has brought me into His chambers; we will be glad and rejoice in You" (Shir HaShirim 1:4). For the further a person merits to enter into the inner chambers of knowledge of His blessed greatness, the more his joy will increase and his heart will sing within him. And scripture states: "Israel will rejoice in its Maker; the children of Zion will exult in their King" (Tehilim 149:2). We find that the Holy One, blessed be He, complained to the Jewish people for lacking this condition in their service, as written: "because you did not serve the L-rd, your G-d, with joy and gladness of heart" (Devarim 28:47).

א', כתיב (תהלים ב, יא) עבדו את י"י ביראה. וכתיב (שם ק, ב) עבדו את י"י בשמחה. צריך אדם לירא ולדאוג אולי מקצר הוא בעבודת השם יתברך, ולהיות המורא עליו שלא יתרשל באיזה מצוה. ועל זה אמר עבדו את ה' ביראה. ובשעת העבודה ועשיית המצוה, יעשה בלב שלם ובזריזות ובשמחה, כמו שכתוב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה וטוב לבב, זהו עבדו את י"י בשמחה.

וְגָמַר אוֹמֶר אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, לְהוֹדִיעַ כִּי עַל קִיּוּם מִצְווֹת עֲשֵׂה הוּא מַעֲנִישׁ, וְכָלַל כָּל מִצְווֹת עֲשֵׂה בְּמִצְוַת הַיִּרְאָה, כִּי הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַמְבַּ״ם בִּתְחִלַּת סֵפֶר הַמַּדָּע (הלכות יסודי התורה פרק ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְכוּ׳ מִצְוָה לְיִרְאָה וְכוּ׳. וְטַעַם שֶׁלֹּא אָמַר ״אִם לֹא תַעֲשׂוּ״, כָּתַבְתִּי לְמַעְלָה (דברים כז:כו) טַעַם שֶׁלֹּא יְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֶלָּא לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדוֹ וּכְשֶׁיַּשִּׂיג לַעֲשׂוֹת.

שכל כוונותיו יהיו לשם שמים. ובו סעיף אחד: אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן:

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. As for what is written, “In every sadness there is profit,” which means that some profit and advantage would be derived from it, the phrase, on the contrary, indicates that sadness in itself has no virtue, except that some profit is derived and experienced from it, namely, the true joy in the L–rd G–d which follows from genuine anguish over one’s sins at propitious moments with bitterness of soul and a broken heart. For thereby the spirit of impurity and of the sitra achara is broken, as also the iron wall that separates him from his Father in Heaven, as is commented in the Zohar on the verse, “A broken and a contrite heart, G–d, You will not disdain”; then will be fulfilled in him the preceding verses: “Let me hear joy and gladness…. Restore to me the joy of Your deliverance, and uphold me with a spirit of magnanimity.”

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם – לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא. אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאֹד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבֹּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. כִּי מִלֵּב נִשְׁבָּר בְּקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לְמָרָה שְׁחֹרָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְכוֹלִין לִכָּשֵׁל עַל־יְדֵי שִׂמְחָה, חַס וְשָׁלוֹם, לָבוֹא לְאֵיזֶה הוֹלֵלוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי זֶה קָרוֹב יוֹתֵר לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְמָרָה שְׁחֹרָה.

It is a great mitzvah to always be happy, and to make every effort to determinedly keep depression and gloom at bay. 2. The rule is that a person has to be very determined and put all his strength into being nothing but happy at all times. For human nature is to draw itself to gloom and depression on account of life’s vicissitudes and misfortunes. And every human being is filled with suffering. Therefore, a person has to exercise great effort in forcing himself to be happy at all times, and to bring himself to joy in any way he can—even with silliness. And though contrition, too, is very good, nevertheless, that is only for a brief period. It is right to set aside for oneself some time in the day for feeling remorse and speaking one’s piece in the presence of the Blessed One, as is brought in our works. But the entire [rest] of the day one needs to be happy. For contrition more easily leads to depression, than erring through joy, God forbid, leads to some sort of frivolity, God forbid. For this is the more likely: that contrition will lead to gloom.

וְאַף שֶׁעַצְבוּת הִיא מִצַּד קְלִיפַּת נוֹגַהּ, וְלֹא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, כִּי בְּצַד הַקְּדוּשָּׁה כְּתִיב: ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״, וְ״אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״ ״וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכוּ׳״, אֶלָּא, שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא, הִיא מִבְּחִינַת טוֹב שֶׁבְּנוֹגַהּ. [וְלָכֵן כָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ דַּאֲגַת הָעֲוֹנוֹת אֵינָהּ רְאוּיָה כִּי אִם בִּשְׁעַת הַוִּידּוּי, וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדוּשָּׁה דַּוְוקָא] אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ – עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אָחֳרָא – נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״עַצְבוּת״ כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת – הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטוּמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ, אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפָּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר, רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב – כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן.

For although sadness stems from the realm of kelipat nogah and not from that of holiness, since in regard to holiness it is written, “Strength and gladness are in His place,” and “the Divine Presence (Shechinah) abides only in joy…as is the case also in the study of halachah,” and so on, except that if the sadness comes from reflections about celestial [i.e., spiritual] things, it is derived from the realm of goodness that is in nogah [hence the Arizal wrote that even worry about sins is only fitting during confession but not during prayer and Torah study, which should be conducted with joy derived from the side of holiness, exclusively]— In truth, however, a contrite heart and the bitterness of the soul—because of its remoteness from the light of the Divine Countenance and its being clothed in the sitra achara—are not called atzvut (dejection) in the sacred tongue, for atzvut implies that the heart is dull like a stone and is devoid of vitality. But in the case of merirut (bitterness) and a broken heart, the contrary is surely true—there is vitality in the heart fermenting agitation and bitterness, except that this vitality stems from the attribute of the holy gevurot (severity), whereas joy comes from the attribute of chasadim (kindness), for the heart is comprised of them both.

וְהִנֵּה, כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ, כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת. וְהִנֵּה, כַּמָּה גְדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי, נְאֻם ה׳״: וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: ״אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ׳ וּמַה יָפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ״, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה׳ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.

When one will deeply contemplate this, his heart will be gladdened and his soul will rejoice even with joy and singing, with all heart and soul and might, in [the intensity of] this faith which is tremendous, since this is the [experience of the] very proximity of G–d, and it is the whole [purpose] of man and the goal of his creation, as well as of the creation of all the worlds, both upper and lower, that He may have an abode here below, as will later be explained at length. Behold, how great is the joy of a common and lowly man when he is brought near to a king of flesh and blood, who accepts his hospitality and lodges under his roof! How infinitely more so is the [joy in the] abiding nearness of the Supreme King of kings, the Holy One, blessed is He. And so it is written, “For who is this that engaged his heart to approach Me? says the L–rd.” For this reason it was instituted to offer praise and thanks to His Name, blessed be He, each morning, and to say, “Fortunate are we! How good is our portion, how pleasant our lot, and how beautiful our heritage!” In other words, just as a person rejoices and is happy when an inheritance of an immense fortune, for which he had not toiled, falls to him, how infinitely more should we rejoice over our heritage that our fathers have bequeathed to us, namely, the true Unity of G–d: that even down here on earth there is naught else besides Him alone, and this is His abode in the lower worlds.

‎אך הענין הוא, דכל מצוות זמניות כגון פסח סוכה שופר ולולב, צריך האדם לעשות המצוה הזאת בבחינה גדולה בשמחה ובדביקות העליון, כדי שעי"ז יתקשר בקדושה בלי שום הפסק לכל זמן, ולזה רמז מלת "במועדו" ולא אמר בזמנו, לרמז להנ"ל ג"כ שיעשה המצוה בשמחה ודביקות כנ"ל, ו"מועדו" סובל שני פרושים, לשון זמן וי"ט דהיינו שמחה ודביקות, ונמצא עשיית המצוה זמניות היא בפועל בזמן ההוא, ובכח לאחר זמן דהיינו הארת קדושה שתשאר בו. ולזה כיון משה רבינו ע"ה שאמר סתם לבני ישראל לעשות הפסח, לרמז הנ"ל שיעשו תמיד הפסח, דהיינו בזמנו בפועל ולאחר זמן בכח קדושה שנתקשר בה ומעוררן תמיד לעבודתו ית׳, ולכן בעשייה נאמר "ויעשו כו׳ במועדו" דהיינו שעשו באופן הנ"ל בשמחה ובדביקות העליון ולזה כפל ‏‏"כן עשו"‎‎ להורות שהיה עשייה כפולה, בפועל בזמנו ובכח לעתיד לאחר זמן. והבן. ויאמר משה לחובב כו׳ נוסעים אנחנו עד והטבנו לך. ולכאורה "והיית לנו לעינים" אין לו שחר, דהלא הארון וענני כבוד הולכים לפניהם להורות להם הדרך. וגם איך מקושר זה "כי על כן ידעת" לכן "והיית לנו" כו׳. נראה לפרש, דהנה ע"י אתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא, והיינו כשהצדיק רוצה לעורר רחמים ושפע לעולם, צריך לעורר מתחילה חדוה ושמחה להבורא ב"ה, ועי"ז משפיע השי"ת טובות לעולם, וזה נעשה ע"י שהצדיק מכיר ורואה בנסים ונפלאות שעושה עמנו יוצרנו בוראנו, אז בא לו שמחה מזה, וכיון שיש שמחה להצדיק, עי"ז הוא מעורר שמחה למעלה. אבל מי שאינו מכיר בנפלאות ונסים, בלתי אפשר לו לעורר רחמים, וזהו פירוש "שלש רגלים תחוג לי בשנה", פירוש דהנה בשלש רגלים היה בכל אחד נס גדול לישראל כידוע, פסח היה יציאת מצרים, שבועות מתן תורה, סוכות היה ענני הכבוד, וזה שצוה הקב"ה שיזכרו ישראל ויתנו דעתיהם להכיר הנסים שנעשה להם בימים האלו, כדי שעי"ז יעוררו חדוה ושמחה להבורא ב"ה, ויעשה להם גם עתה נסים כמאז, וזהו "תחוג לי" שהוא לשון חדוה והתלהבות אש. וזהו "עיני ה׳ אל צדיקים" כאשר כתבתי מזה לעיל, שעיני ה׳ הם ביד הצדיקים, שע"י מעשיהם הקדושים הם מעוררים ועושים כביכול עינים להקב"ה, שיתן עינא פקיחא על עמו הקודש לטובה. וזהו פירוש "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר" ר"ל שאתה הכרת הנפלאות וגודל החנינה שעשה עמנו הש"י במדבר, ו"חנותינו" הוא מלשון חנינה, "והיית לנו לעינים" פירוש כיון שאתה במדרגה תהיה לנו לעינים, שתגרום במעשיך ובדבקותיך שישגיח השם עלינו בעינא פקיחא, "והיה הטוב כו' והטבנו לך" ר"ל שממילא יהיה טוב לך, והוא ע"פ דאיתא בגמרא בעל הבית מברך משום טוב עין הוא יבורך, ולכאורה משמעות הפסוק הוא דבעל הבית מתברך, אלא הענין הוא דממילא מחמת שהוא מברך מתברך, ע"ד הכתוב ואברכה מברכיך, וזהו "והיה הטוב" ר"ל הטובות שיושפעו עלינו על ידך, "והטבנו לך" כנ"ל ואברכה מברכיך. וק"ל.

ולקחתם לכם ביום הראשון. אמרו חז"ל ראשון לחשבון עונות. דכתיב האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ואחר יוהכ"פ שנטהרו נפשות בנ"י באים לזה הישרות. ולכן השמחה בסוכות כדכ' ולישרי לב שמחה. וצריכין לשמור שלא לשוב עוד לחשבונות רבים. רק כמ"ש דוד המע"ה אחת שאלתי כו' אותה אבקש. להיות רצון אחד לאל אחד. ומיני הלולב רומז לציור האדם כמ"ש לידע איך שמך נק' עלי. שע"י החטא נסתר זה הציור ואחר הטהרה נגלה זה הציור. שעליו נאמר עם זו יצרתי לי. ולכן בסוכות הלל גמור וכמ"ש עם נברא יהלל. ונק' בנ"י עם נברא הגם שהכל בריותיו של הקב"ה. רק בבנ"י ניכר זה הציור והבריאה שברא הקב"ה לכבודו. וברשעים נסתר מכוון הבריאה ולכן לרשע אמר [אלקים] מה לך לספר חוקי. וכ"כ הללו עבדי ה' דרשו ולא עבדי פרעה. פי' שכל זמן שמשועבדין למלכות א"י להוציא מכח אל הפועל תהלת ה' רק כשנעשין בני חורין וכמ"ש אז ישיר. וכמו כן וכש"כ כשמשועבדין תחת היצה"ר וסט"א. ולכן אחר יוהכ"פ שנגאלו מתחת יד היצה"ר יש הלל גמור. ונקראו עם נברא מלשון ברי לבב שנטהרו הנפשות ונתבררו. וע"ז כתיב טוב לישראל אלקים לברי לבב. שע"י הדין בר"ה ויוכ"פ נתבררו: עיקר התשובה שלימה הוא בסוכות. דכתיב מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כו'. וזו התשובה היא לשמו. כי התשובה מחמת פחד העונשין וגם מפחד הפגם שנעשה בנפש האדם אינו לשמה ממש. רק אחר שמחיתי פשעיך וחטאתיך ואין לו פחד כלל. רק שמתגעגע לשוב להתקרב אל השי"ת לעורר האהבה הנסתרת ע"י החטאים זו תשובה שלימה. ולכן חג הסוכות הנסיון והעדות על בנ"י שאחר המחילה הם עוסקים בתשובה לשמה: איתא בגמ' כשהי' הלל שמח בשמחת בית השואבה הי' אומר כשאני כאן הכל כאן. רש"י ז"ל פי' על השכינה הי' אומר ע"ש. ונראה עוד לפרש כפשוטו שאמר כשבנ"י במקדש יש השראת השכינה כאשר אנו רואים כשגלינו משם המקום חרב. כמ"ש ולא רבית במחיריהם. ובשמחת בית המקדש ראו בנ"י אשר הם הכלים המיוחדים להשרות השכינה בביהמ"ק וזה הי' עיקר השמחה. וע"ז מבקשין גלה כבוד מלכותך עלינו. כי באמת כבוד מלכותו מיוחד עלינו לעולם רק שהוא נסתר ובזמן המקדש הי' בהתגלות. ובפרט בג' רגלים דכ' יראה כל זכורך. וכמו שמבקשים יראו עינינו וישמח לבנו כו' מלך אלקיך. גם בשבת קודש אומרים ישמחו במלכותך ומ"מ הוא בצינעא כמ"ש מתנה גנוזה ובמועד הוא בהתגלות. לכן מועדים לשמחה:

ג וזהו ענין התגלות י״ג מדות הרחמים באלול שקודם עשי״ת. כי הנה בעשי״ת מתגלים רחמים רבים אחר קדימת התשובה כי באתערותא דלתתא דוקא אזי הוא אתערותא דלעילא וכמבואר בזהר ע״פ אם ישים אליו לבו כו׳ רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.

עבדו את ה' בשמחה (קמח) [cup]עבדו[/cup] את ה' בשמחה כו'. הנה אחר שדבר במזמור לתודה בבחי' ההודאה שבחכ' דוקא כנ"ל אח"כ מתחיל לדבר בבחי' שמחה שהוא בבחי' השגה דבינה דוקא וז"ש עבדו את ה' בשמחה והוא היפך ההודאה שהוא למעלה מן ההשגה לגמרי רק בבחי' ביטול שלמעלה מן הטעם כנ"ל באריכות והעבודה בהתפעלות השמחה באה מצד ההשגה והתבוננות דוקא כידוע בפי' אם הבנים שמחה כו'. ולכאורה י"ל זה איך אמר דבר והיפוכו מזמור לתודה בחכמה שלמע' מהשגה ולעבוד בשמחה שמצד ההשגה דוקא. ואמנם באמת מבואר למעלה במזמור לתודה שהוא בחי' יחוד

מצוות עשה לשמוח בחגים, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". וכבר למדנו שהשבתות והחגים נקראים 'מקראי קודש', ומצווה לקדשם בסעודות ובגדים מכובדים (ספרא אמור יב, ד). ומצוות השמחה בחג באה להוסיף על מצווה זו עוד נדבך, להרבות בסעודת יום טוב יין ובשר יותר מאשר בשבת (כמבואר בהלכה הבאה). וכן מצווה להדר בבגדי יום טוב יותר מאשר בבגדי השבת, שבשבת די ללבוש בגדים מכובדים, ואילו ביום טוב מצווה ללבוש את הבגדים היפים ביותר. ואם יש צורך לקנות בגדים חגיגיים, נכון לקנות אותם לקראת החג (שו"ע או"ח תקכט, א; מ"א ד; משנה ברורה יב). ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה:

There is a positive mitzva to experience simḥa (joy) on the festivals, as it is written: “You shall rejoice in your festival (ve-samaḥta be-ḥagekha)” (Devarim 16:14). We have already seen that Shabbat and Yom Tov are “mikra’ei kodesh” and that it is a mitzva to sanctify them with festive meals and fancy clothing (Sifra, Emor 12:4). The mitzva of simḥa on Yom Tov adds another layer: having more meat and wine at Yom Tov meals than at Shabbat meals (as explained in the next paragaph). Similarly, there is a mitzva to have fancier clothing for Yom Tov than for Shabbat. On Shabbat it is enough to wear respectable clothing, whereas on Yom Tov there is a mitzva to wear the nicest clothes. If one must buy festive clothes, it is proper to buy them before a festival (SA 529:1; MA ad loc. 4; MB ad loc. 12). There are four components to the mitzva of simḥa. First, the primary expression of the mitzva is to do something especially enjoyable, which causes one’s joy to permeate the entire festival. Given the differences between men and women, to bring men joy, festive meals with meat and wine should be held (as explained in the next section), and to bring women joy, new clothing or jewelry should be purchased for her before the festival. One item of clothing is enough to fulfill this mitzva (see section 10 below). To make children happy, candy should be bought for them, as this is what makes them happiest.

מצווה להיות במצב רוח טוב במשך כל ימי החג. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, מפני שהמתח והדאגות המלווים תמיד את האדם משביתים את שמחתו. ואע"פ כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות והטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים לזכור שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קדשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה, שירוממו את העולם כולו ויוסיפו לו ברכה והכוונה, עד גאולתו השלימה. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו. ומתוך כך נוכל להיות במשך החג במצב רוח של שמחה. ואין שמחה שלימה בלא שותפות של הנשמה והגוף, ולכן מצוות השמחה בחג כוללת שמחה גופנית בשתייה ואכילה ובגדים נאים, ושמחה רוחנית בלימוד תורה ותפילות חגיגיות.

It is a mitzva to be in good spirits for the duration of the festival. At first glance, this would seem to be an easy mitzva, since everybody wants to be happy. However, in practice this mitzva is difficult to observe, because ever-present worries and tensions work against one’s happiness. Even so, this is the mitzva incumbent upon us during the festivals. We must transcend our worries and concerns, overcome our disappointments, and rejoice with God. To do so, we must remember that God chose us from among all the nations, gave us His Torah, sanctified us with His mitzvot, and brought us to the good land so that we could merit full and good lives – lives that have value and sanctity, and that can elevate the entire world and endow it with blessing and guidance until the world is completely redeemed. We will thus consider the great mission with which each of us is tasked. We remember all the good things in our lives. We strengthen our faith and recognize that all the hardships and exiles in Jewish history have had a positive purpose – to refine us, elevate us, and bring us closer to achieving our ultimate purpose. These meditations put us in a joyous mood throughout the festival. There is no complete simḥa unless both body and soul are involved. Therefore, the festival mitzva of simḥa includes physical enjoyment – eating, drinking, and wearing nice clothes – as well as spiritual enjoyment – studying Torah and reciting the festive prayers.

מצוות השמחה היא שישתף אדם בשמחתו את כל בני ביתו ואף ישתף בשמחתו עניים ומרי נפש. ואין זו מעלת חסידות בלבד, אלא כך היא מצוות השמחה מהתורה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (וכן שם טז, יא). וכן כתב הרמב"ם (יו"ט ו, יח): "כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד): זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (וכ"כ במגיד משנה שם; ובספר המצוות עשה נד).

The mitzva of simḥa requires a man to include his entire family in his enjoyment, and to include the poor and despondent as well. This is not just a pious act, but is the simḥa required by the Torah: “You shall rejoice in your festival with your son and daughter, your male and female slave, the Levite, the stranger, the orphan, and the widow in your communities” (Devarim 16:14; see also 16:11). Rambam codifies this as follows: One who is eating and drinking [on a festival] is obligated to feed the stranger, the orphan, and the widow as well, along with the rest of the wretched poor. If one locks the doors of his home and eats and drinks with his wife and children, but does not feed the poor and embittered, he is not experiencing the simḥa of a mitzva, but only the simḥa of his gut. About such people the verse says: “It will be like mourners’ bread – all who eat of it will be impure” (Hoshea 9:4). Such simḥa is an embarrassment to them, as it says: “I will strew dung upon your faces, the dung of your festival offerings” (Malachi 2:3). (MT, Laws of Yom Tov 6:18; similar statements appear in Magid Mishneh ad loc. and Sefer Ha-mitzvot, Aseh §54)

פתח ר׳ יהודה וכו׳: פר״י ואמר, עבדו את ה׳ בשמחה וגו', כך למדנו, שכל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב״ה צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות. ואם תאמר, העבודה של הקרבן כך הוא, אי אפשר, כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, על מצות התורה, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, הרי ודאי ברוח שבור ברוח עצוב צריך להמצא, ואיפה היא השמחה, איפה היא הרננה.