Succession and Continuity in Chayei Sarah

לְכִ֞י וּבֹ֣אִי ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כׇל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃ כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּיהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

Go immediately to King David and say to him, ‘Did not you, O lord king, swear to your maidservant: “Your son Solomon shall succeed me as king, and he shall sit upon my throne”? Then why has Adonijah become king?’ And so the eyes of all Israel are upon you, O lord king, to tell them who shall succeed my lord the king on the throne. The oath I swore to you by the ETERNAL, the God of Israel, that your son Solomon should succeed me as king and that he should sit upon my throne in my stead, I will fulfill this very day!”

וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃ וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃ {פ}

Abraham willed all that he owned to Isaac; but to Abraham’s sons by concubines Abraham gave gifts while he was still living, and he sent them away from his son Isaac eastward, to the land of the East. After the death of Abraham, God blessed his son Isaac. And Isaac settled near Beer-lahai-roi.

וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאׇזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ וַיָּ֣קׇם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכׇל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכׇל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃

Abraham accepted Ephron’s terms. Abraham paid out to Ephron the money that he had named in the hearing of the Hittites—four hundred shekels of silver at the going merchants’ rate. So Ephron’s land in Machpelah, near Mamre—the field with its cave and all the trees anywhere within the confines of that field—passed to Abraham as his possession, in the presence of the Hittites, of the assembly in his town’s gate.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ (בראשית כד, ב), שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ. הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, שֶׁהָיָה שַׁלִּיט בְּיִצְרוֹ כְּמוֹתוֹ. שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְפִי שֶׁנִּתְּנָהּ לָהֶם בְּצַעַר לְפִיכָךְ הִיא חֲבִיבָה וְאֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא בָּהּ. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס עַד שֶׁלֹא הוֹדַעְתִּי אוֹתוֹ לִבְרִיּוֹתָיו, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְכֵיוָן שֶׁהוֹדַעְתִּי אוֹתוֹ לִבְרִיּוֹתָיו, אֱלֹהֵי הָאָרֶץ.

בָּא מִיכָה וְהֶעֱמִידָן עַל שָׁלֹשׁ, דִּכְתִיב ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם (ה׳) אֱלֹהֶיךָ״. ״עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט״ – זֶה הַדִּין. ״אַהֲבַת חֶסֶד״ – זֶה גְּמִילוּת חֲסָדִים. ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת״ – זֶה הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא, אָמְרָה תּוֹרָה ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת״, דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּם לַעֲשׂוֹתָם בְּצִנְעָא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים חָזַר הַכָּתוּב לֵאמֹר כֵּן לְהוֹדִיעַ הַסִּבָּה שֶׁבַּעֲבוּרָהּ הִשְׁבִּיעַ אֶת עַבְדּוֹ, וְאָמַר כִּי רָאָה עַצְמוֹ זָקֵן מְאֹד וְחָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁאִם יִשְׁלַח לְאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ אוּלַי טֶרֶם יַחְזֹר הַשָּׁלִיחַ יֵלֵךְ לוֹ אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְלָכֵן הִשְׁבִּיעַ אֶת עַבְדּוֹ אֲשֶׁר יֵלֵךְ יִצְחָק אַחֲרֵי עֲצָתוֹ, כִּי הוּא הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שֶׁלֹּא יִקַּח לוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנַעַן וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (מ"ח:י"ט) אָמְרוּ כָּאן זִקְנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִכְלוּכִית וּלְהַלָּן זִקְנָה שֶׁאֵין בָּהּ לִכְלוּכִית, יִרְצוּ לְפָרֵשׁ כִּי "בָּאִים בַּיָּמִים" מַתְחִילִים בִּימֵי הַזְּקֵנָה, כִּי "בָּאִים" מוֹרֶה עַל זְמַן עוֹמֵד, כְּמוֹ "הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה" (ירמיהו ז ב), וְכָאן אָמַר שֶׁהָיָה זָקֵן מְאֹד

אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּשְׁלַח מַלְאָכוֹ מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ הַשָּׁמַיִם, בִּהְיוֹת שֶׁהוּא לְקָחַנִי מִשָּׁם, וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת לַעֲשׂוֹת בְּאוֹפֶן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ בְּנִי לָלֶכֶת שָׁם: וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי. וְעוֹד כִּי דִּבֶּר לִי בְּאָמְרוֹ "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא:יב). וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי. וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁבַּע וְלֹא יִנָּחֵם, יְסַבֵּב בְּלִי סָפֵק שֶׁיִּשָּׂא בְּנִי אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לוֹ לְהָקִים זֶרַע מוּכָן לְקַיֵּם בּוֹ שְׁבוּעָתוֹ:

אלוקי השמים...ישלח מלאכו, may it be the will of the Lord that He will send His angel from the celestial regions. Seeing that it was he Who had taken me from there, and all events are under His constant supervision, He will not arrange matters in such a way that my son would be legally obligated to migrate to that land. ואשר דבר לי, furthermore, I remember that he assured me specifically that my offspring will become known as offspring of Avraham though my son Yitzchok. ואשר נשבע לי, seeing that He made me this promise reinforced by an oath, I am certain that He will not renege on it. [even if I were to fall out of favour in His eyes due to my own fault. Ed.] He will see to it that my son will be able to marry a suitable soul-mate and thus make His oath come true.

והמלך דוד, כבר כתב מהרי"א שמה שלא נכתבו דברים האלה בספר שמואל, שהוא מיוחד אל ספורי קורות דוד, הוא כי רצה לכתוב בספר הזה דברים הכוללים כל עניני שלמה והמשחתו, כי המשחת שלמה ומחלוקת אדוניהו עליו וכל הנמשך יתיחס אל ספורי שלמה, אמנם למה ספר ענין אבישג השונמית נתן בזה טעמים בלתי עצמיים כפי דעתי, ואנכי אחשוב כי באשר הסבה שהניעה את לב דוד להמליך את שלמה באותו היום שהמליכו בחייו היה מחלוקת אדוניה אשר רצה להחזיק מלכות בלא דעת אביו, ומטעם זה משחו את שלמה הגם שמלך בן מלך אין צריך משיחה (כמ"ש בספרא מכלתא דמלואים, ובגמ' דכריתות והוריות), מכל מקום משחו את שלמה מפני מחלקותו של אדוניה ולכן הוכרח הכותב להקדים ענין אדוניהו, ואולם באשר גם זה היה לו סבה בהכרח, כי מה ראה אדוניה לעשות האולת הזאת, למלוך בחיי אביו בלא דעתו, ולא ידע כי יתודע הדבר לאביו ומלבד שלא ישיג התכלית עוד ישנאהו על כי חשב למרוד בו, ויקדים להמליך את שלמה כאשר היה כן באמת, ואם אבשלום מרד על פני אביו קשר קשר ויט כל ישראל אחריו, לא כן אדוניה שלא היו דבריו רק עם יואב ואביתר, וטוב היה לו להמתין עד ימות אביו, שאז יעשה מה שלבו חפץ, לכן הקדים הסבות שהניעו את הדבר הזה, הנה לא ירא שיהיה כמורד במלכות אביו כמו אבשלום, כי אבשלום עשה זה בעוד מלך דוד ועשה חיל, וזהו און ומרד להעביר את אביו בעוד כחו חזק להנהיג ולמשול, לא כן עתה המלך היה זקן וגם בא בימים, רצה לומר זקן באפיסת כחותיו וגם היה בן שבעים, וכבר הפסיק מלהנהיג ולמלוך כי שכב על ערש מכוסה בבגדים, ולא יחם לו, פירשו המפרשים שלא היה מחמם את עצמו (ושרשו יחם והיו"ד אית"ן מהקל) כי אפס חומו הטבעי ולכן לא הועילו הבגדים שהם אין מחממים בעצם רק שומרים האויר המקיף שלא יקררהו, ובזה לא היה מקוה עוד להתחזק ולמלוך כי אפסו כחותיו, ונדמה בענין המלוכה כאילו אינו בעולם והגיע העת שבניו ינהיגו את המלכות תחתיו: ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך, על ידי הסבות הנ"ל התחיל לאמר כי הוא ימלוך, ויעש לו רכב וכו' כמו שעשה אבשלום, להראות תכסיסי מלוכה: וצדוק הכהן וכו' לא היו עם אדוניהו כי ידעו שדעת דוד להמליך את שלמה, והיה זה אצלם מרד למרות רצון דוד מלכם:

ונראה לי שיודיענו בזה מעלה גדולה ונפלאה של שרה אמנו... האדם מיועד כל זמן היותו לחיות חיים כפולים, חיות גשמי וחיות רוחנית... ושני מיני החיים האלה המיועדים לכל אדם מצד היותו מובחר הבריאה צריכים להיות אגודים אחוזים ונצמדים יחד לא יתפרדו לעולם... וזהו שהעידה התורה על שרה אמנו... 'שני חיי שרה', רוצה לומר שלא היתה חיותה חיות גופי לבד, אבל היתה מצורף אליו גם חיות הרוחני, ולפי זה מלת 'שני' שם למספר הזוגי.

גמילות חסדים , בפרט חסד שעושים עם המתים, כמו שאמר יעקב (בראשית מז, כט) ועשית עמדי חסד ואמת. וכן העוסק בצרכי קבורה והאבילות כנזכר בסוף הפרשה, והכל נכלל בכלל מצות עשה (דברים כח, ט) דוהלכת בדרכיו, ונכלל שם מה הוא קובר מתים כו'. והלכת בדרכיו הוא מצות עשה מרמ"ח מצות עשה כמו שכתב הסמ"ג, והעתקי דבריו ריש פרשת וירא (נר מצוה):